שיעור הקבלה היומי5 ינו׳ 2022(בוקר)
שיעור בוקר 05.01.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה להתקפה בכנס – קטעים נבחרים מן המקורות
לפנינו באמת פעולה מאוד חשובה. טוב שכבר עברנו בהכנה ולא פעם אחת על כל פסוק ופסוק וגם נעבור בשיעורי הכנס עצמם. הכניסה היא מתוך זה שכל פעם משתדלים להכיר יותר ויותר את פנימיות המילים, את הקשר בין המילים, מה הם הרגשות שלנו שאיתם מתעלים מיום ליום, מפעם לפעם, וכך אנחנו בעצם משתדלים להתקשר.
כל העבודה היא בחיבור בינינו ובחיבור עם הבורא. לכן אנחנו צריכים לחפש עוד ועוד איפה אנחנו יכולים להוסיף ברגשות שלנו, איך אנחנו יכולים להפעיל את השכל שלנו כדי להבין איפה חסר הקשר, איפה עוד אפשר להוסיף, ואז לפנות לבורא שיעשה זאת.
לא להתייאש מכך שאנחנו לא יכולים, כי זה יפה ונכון שאנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר על מנת להשפיע, כלומר לקראת הקשר בינינו. מה שחשוב לנו זה שדרך כל המכשולים שמושכים אותנו מהעבודה על החיבור בינינו אנחנו בכל זאת ממשיכים. נקווה שנעבור את כל המכשולים, כשהעיקר הוא להפוך את המכשול לתפילה ואת התפילה לחיבור ובחיבור לגלות את הבורא.
נלמד מה הכינו לנו המורים שלנו.
קריין: קטע מס' 5 מתוך הכנה להתקפה בכנס. כותב בעל הסולם באגרת ל"ד:
"אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו [הכאה אחר הכאה], בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפלה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" ח"ו."
(בעל הסולם. אגרת ל"ד)
העבודה היא לא בזה שתפילותינו לא מגיעות לבורא כי הוא שומע, את כל אחד ואת כולנו יחד הוא שומע. הבעיה היא שאנחנו לא מוכנים עדיין לקבל ממנו בחזרה את הגילוי שלו, את השפע שלו, את צורת ההשפעה שצריכה לבוא לכלי המתאים שצריך גם להיות בהשפעה, באמונה למעלה מהדעת, בעל מנת להשפיע. וודאי שאם אין לנו את הכלי הזה אז בינתיים אנחנו צריכים לעבור דרגות הכנה, שכשהמילוי יבוא הכלי יהיה מתאים למילוי ואז יגלה אותו.
אומנם אנחנו פונים לבורא כי זה הדבר היחידי שיכול לעזור לנו ולשנות את המציאות, אבל עם זאת אנחנו צריכים להבין שהכלים שלנו צריכים להיות מוכנים. לכן אנחנו צריכים להתפלל לא על ההתקרבות לבורא, לא על הכוח שנקבל ממנו אלא על החיבור, שיהיה לנו כלי. בחיבור בינינו אנחנו מבטלים את הרצון לקבל שלנו, אנחנו נמצאים ברצונות להשפיע זה לזה, ומהרצונות להשפיע שלנו אנחנו בונים רשת קשר בינינו, סורגים את אותו הכלי, וכך אנחנו מכינים את עצמנו. כל עוד הכלי לא יהיה מוכן לא נוכל להרגיש התקרבות לבורא. אחר כך אנחנו מגלים את הכלי המתוקן שלנו כשמהות הכלי המתוקן נקראת בורא, בוא וראה.
לכן בינתיים, כמו שכתוב בפסוק הזה, "אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו [הכאה אחר הכאה] ", כלומר עוד מבקשים, עוד דורשים ועוד מתפללים ומבקשים, "בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו". זה לא מקרר אותנו, זה לא מעייף אותנו. "באמונתינו ששומע תפלה הנו ית'", הוא בטוח שומע, "אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן", שיהיה לנו כלי דומה לאותו שפע שצריך להתגלות בו, אם לא הוא לא יתגלה, "ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה, בפעם אחת". במשך הרבה זמן, במשך שנים רבות ביקשנו, התפללנו, וכעת נרגיש בבת אחת שהכלי שלנו והאור העליון מותאמים זה לזה והאור יתגלה בכלי. אין מה להתייאש אלא רק להוסיף יותר ויותר בדיוק החיבור בינינו, בדיוק הפנייה לבורא ולהכין את הקשר בינינו לגילוי.
לא לשכוח שהקשר שלנו צריך להיות מותאם לאותו המילוי שצריך להתגלות בו. ואם אין קשר אז לא יכול להיות מילוי. לכן אנחנו לא מבקשים מילוי אלא מבקשים קשר, מבקשים בינתיים את תיקון הכלי, אבל צריכים להיות מודעים למה שאנחנו מבקשים, למה שמצפים או צריכים לצפות.
שאלה: אמרת שכשאנחנו מתפללים, לפני שהוא עונה לנו הוא מחכה שאנחנו ניצור את הכלים. אני חשבתי שגם זו הפעולה של הבורא, וזה שאנחנו מחכים זה אומר שהוא עושה פעולות כדי שאנחנו נייצר את אותה פעולה שיוצרת את הכלים. האם זה לא כבר נחשב למענה שלו?
כול מה שיש בנו זה כבר מענה מצד הבורא, אתה צודק, אבל אנחנו צריכים לברר את זה. זה כמו שכתוב, "טרם יקראו ואני אענה" - עוד לפני שהאדם קורא הבורא פונה אליו ומעורר בו את החיסרון, והאדם אז מעלה את החיסרון למעלה כשהחיסרון הוא מה שהבורא בהסתרה מוריד אליו מלמעלה. התפילה שאנחנו מעלים היא מה שהבורא בצורה סמויה הוריד לנו, כי כל החסרונות שלנו נמצאים בו כי הוא עושה, הוא בורא את החושך, וכך אנחנו מתקדמים.
תלמיד: אנחנו יכולים להיכנס לסביבה שבה אנחנו יותר קולטים וערים למה שהוא שולח לנו כדי שנוכל להגיב לאותה מציאות?
כן, ודאי. אנחנו נמשיך והבהירות הזאת תגיע. העבודה שלנו היא לא בזה שנבין בדיוק מה קורה, כי כל ההבנה שלנו מגיעה מתוך הניסיון, מתוך הפעולות, לכן העיקר לעשות פעולות של חיבור, של התקרבות, של התפעלות.
שימו לב באיזה מצב אנחנו מתחילים את השיעור ועד כמה ההתקשרות בינינו בשיעור מחממת אותנו, מקשרת אותנו, מבררת לנו גם רגשות וגם מחשבות. כול מה שאנחנו צריכים זה ליצור קשרים נכונים בינינו והקשרים הנכונים הם הכלי הרוחני.
שאלה: במהלך הסדנה בהכנה לשיעור הייתה שאלה מה אנחנו צריכים למתקפה חזיתית. כל אחד ציין את מה שחסר בליבו ואלו היו דברים שונים. אנחנו צריכים שיהיה לנו חיסרון משותף?
אנחנו לא יכולים לעשות את הפעולות האלה בצורה מלאכותית - בלב אחד, בכמה לבבות. אנחנו פשוט צריכים להשתדל להתחבר בנטייה לבורא "כי בו ישמח ליבנו". כשאנחנו מגיעים בבקשות שלנו לבורא אנחנו מרגישים עד כמה גם בינינו אנחנו יחד. אנחנו לא יכולים להתחבר בינינו ואז לפנות לבורא, אלא כשאנחנו מכוונים את עצמנו להתחבר לבורא לפי זה אנחנו מרגישים עד כמה חשוב לנו להתחבר.
תלמיד: לא בהכרח שיהיו אותן המילים?
לא, מה פתאום, זה לא חשוב באיזו שפה אתם מדברים, חשובה הנטייה הפנימית של הלב.
שאלה: האם אנחנו יכולים את השאלות הגשמיות שלנו לפתור בתפילה ובבקשה בעשירייה?
אנחנו לא צריכים לחשוב על זה, כי אם נעשה את כל החיבורים האפשריים לעת עתה בצורה נכונה, אז הבעיות הגשמיות שיישארו לנו הן יהיו כאלו שכל הזמן יכוונו אותנו לחיבור יותר נכון, ליותר גובה. כך נראה בחסרונות האלה, בבעיות האלו את המצבים ההכרחיים לתיקון.
שאלה: אמרת שאנחנו מבררים את דיוק החיבור בינינו כדי שהוא יהיה תואם לאור. מהו הדיוק הזה בחיבור?
יש בזה כמות ואיכות. החיבור צריך להיות הכרחי כך שאני ארגיש שדווקא את זה אני מחפש. ואני לא מחפש מראש כי זה ברור לכולנו עד כמה אנחנו נגד החיבור. זה שאני פתאום מגלה שרק בחיבור אני חייב להיות כדי לקבל כוחות, כדי לקבל הכוונה נכונה, כדי לגלות מטרה נכונה, כדי לקבל ביטחון, כוח, זה חייב להיות ברור לי שאני משיג רק בחיבור.
העיקר כוחות, כי בלעדיהם אני לא יכול לזוז, אני לא יכול לפתוח את העיניים, שום דבר אני לא יכול לעשות ברוחניות. אין לי שום אפשרות לכוון את עצמי למטרה הנכונה אם לא דרך החיבור, זה כמו בכוונת - אני חייב עם העין שלי לראות דרך כוונת אחת ודרך כוונת שנייה כך ששלושת הנקודות האלו - עין, כוונת אחת וכוונת שנייה - הן צריכות להיות בקו אחד, זה נקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". אז אנחנו פונים בדיוק לבורא ובאותו הקשר הבורא בחזרה פונה אלינו.
לכן כל העבודה שלנו בסופו של דבר צריכה להיות בקבוצה. אני כבר נתון עם התכונות שלי, אין לי מה לעשות עם זה כי כך נולדתי, זה תלוי בשורש נשמתי, במבנה האדם הראשון אחר השבירה, והבורא מהקצה האחר הוא קיים וקבוע, נצחי ושלם. מה שיש בינינו, ביני לבורא, בין האגואיסט הגמור שהוא אני לבין הבורא שהוא האלטרואיסט הגמור, אם אפשר כך להגיד, זה מה שמשתנה וזו הקבוצה. אני צריך לשלב בקבוצה את עצמי ואת הבורא שנהיה יחד, כך שלא יהיה הבדל ביני בתוך הקבוצה לבורא בתוך הקבוצה וששלושתנו נגיע למושג "אחד". זו העבודה.
נקווה שאת הדרגה הראשונה בחיבור הזה - שאנחנו נכללים בקבוצה והבורא נכלל איתנו בקבוצה כשהקבוצה היא מרכז המציאות - נקווה שנשיג את זה, לזה אנחנו צריכים להתקדם.
שאלה: איך האור מתקן את הנשמה כשהוא פועל על האדם שמעלה תפילה וזה מתקן לו את הרצון?
אנחנו לא יודעים בדיוק איך זה קורה, זה לא ידוע. אנחנו יכולים ללמוד מתע"ס, יכולים לחשוב ממה שאנחנו יודעים ועוד נדע. אבל באמת איך האור פועל על הרצון לקבל ומשנה אותו, איזה חשבונות יש לאור שבשילוב בין רצונות שונים הוא משנה את התכונות של הרצונות, את הכוונות של הרצונות ומביא אותם למהות אחרת - במקום רצון לקבל הם רוצים לעבוד למעלה מהטבע שלהם ברצון להשפיע, בצורה כזאת שמשתמשים בטבע שלהם שהפוך מהאור על ידי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", שככל שהרצון יותר גדול הוא יכול להיות יותר גדול בהשפעה - איך הבורא עושה את החשבונות האלה אנחנו לא יכולים להבין בינתיים אומנם השאלות האלה מאוד מעניינות.
זה נקרא שהבורא נמצא בפסגת הפירמידה של הכוחות, של הכוונות, של תכונות הרצון לקבל והרצון להשפיע, שכולם מתחברים בו, והוא יודע שבלפצל אותם למיליארדי, לאין סוף כיוונים, בסופו של דבר ממעשה האורג יבוא כלי שלם.
אני לא יכול להסביר את זה, גם לתאר את זה בצורה שלמה אני לא מסוגל, בסך הכול אני הולך יחד איתכם לאותה מטרה ונקווה שנשיג אותה. אבל השגת השלמות הזאת, מתחילה עד הסוף והמסוף לתחילה, היא בעצם ממלאת אותנו בסוף כאור אין סוף. אין תענוג יותר גדול מחיבור התכונות ההפוכות, על זה כתוב "התרת הקושיות", "חשכה כאורה יאיר" וכן הלאה. נגיע והכול לפנינו. העיקר הוא מה עלינו לעשות כדי שאת כל היתר יעשה הבורא. אנחנו בסך הכול משתתפים במידה מאוד מאוד קטנה בכל המערכה האדירה הזאת.
שאלה: האם אנחנו יכולים להכיר את דרגת החיבור שלנו אם כל אחד בודק זאת אך ורק בתוכו? כי בשיעורים שלפני עשר שנים דיברנו אותן מילים. האם קיימת מציאות מקבילה ששם כולנו מחוברים?
זו כבר שאלה אחרת, האם יש כמה צורות, כמה מסכים שבהם אנחנו נמצאים במציאות ראשונה, שניה, שלישית, וכן הלאה? אני חושב שאנחנו לא צריכים להתעמק בזה, אנחנו לא יכולים עדיין ואין לנו בסיס לכאלו בירורים, אבל זה מאוד מעניין ונגיע לזה.
אתה צודק, יש הרבה אפשרויות לברר את המציאות, בכמה רמות, בקשר ביניהם, בצורה מלמטה למעלה, מלמעלה למטה, וגם לכל מיני כיוונים אחרים. זה יבוא.
שאלה: בזה שאנחנו התאספנו כאן, האם זו בניית התפילה או תשובה לתפילה?
בניית התפילה כוללת בתוכה גם תשובה. אם אנחנו יודעים איך לשאול, את מי שואלים, מה רוצים לגלות בסוף - אנחנו לא מגלים, כי אם מגלים אז לא צריכים כביכול לפנות - אם אני פונה לבורא בצורה נכונה מתוך הקשר בינינו ומבקש ממנו שיבנה את הקשר שלנו אז כבר בתפילה שלי יש נתונים שאני מעלה אותם.
את הנתונים האלה אני עדיין לא כל כך משיג, אבל כשאני מבקש, כבר בבקשה הזאת קיים המצב העתידי שלי המתוקן, לכן זה נקרא "מ"ן. ועל המ"ן הנכון שלי צריך לבוא רק אור עליון מופשט, וזה מספיק שהוא מופשט כי הבקשה שלי כבר כוללת בתוכה, נושאת בתוכה את המצב העתידי שבו אנחנו רוצים להיות מחוברים, רוצים להתכלל זה מזה, רוצים להשיג את החיבור בינינו שהוא יהיה השגת הבורא. לכן התפילה הנכונה, אם כך היא עולה מאתנו, היא כבר בעצם התשובה בעצמה. כמו שכותב בעל הסולם שבסוף רואים שרק ערגה, תפילה, חיסרון, זה מה שממלא.
אין לי מילים לכל הדברים האלה. נשתדל לעבור יותר ויותר פסוקים, אומנם לא הכמות חשובה אבל בכל זאת בכל פסוק יש פן אחר של בירור. העיקר הוא שהכוונה היא התכללות, בזה נבנה הכלי.
שאלה: איך אנחנו יכולים שההתקפה ברגע זה תהיה שונה ממה שעשינו בפעמים הקודמות?
אני צריך לקבל מראש, אפריורי שהבורא מעורר בכל רגע כל אחד ואחד, זה נעשה על ידי האור העליון שכל פעם מאיר ועל כל אחד ואחד מאיר בצורה משלו.
כל אחד מקבל התעוררות משלו וזה ודאי מהבורא. ולכן התגובה שלנו ברורה גם לבורא. אלא אנחנו צריכים להבין בעצמנו באיזה מצב אנחנו נמצאים, מה אנחנו מבקשים, דורשים וכן הלאה.
שאלה: אמרת לנו אתמול בסדנה שאחרי שעשינו הכול והרגשנו שלא הצלחנו, שנעשה את החלק האחרון כאילו עבור הבורא. והרגשתי שזה היה כאילו איזו הוראה שנתת. והיום נראה שזה המצב. החבר שמתרגם שואל, למה אתם לא שואלים? ועכשיו אתה נותן לנו את העצה. נראה שהבורא פועל מאוד חזק להרגיש איך אנחנו יכולים לבטא לחברים שאנחנו עכשיו נמצאים בחלק האחרון, ונעשה את זה עבור הבורא?
לעשות, פשוט לעשות מאמץ.
שאלה: עלינו להוסיף בדיוק את החיבור עם הבורא ולהכיר במה שאנחנו מבקשים ואת זה אנחנו יכולים לעשות בינינו. אבל אנחנו צריכים לחבר את זה עם מה שאתה אומר כי כל אחד קולט את זה בדרכו שלו. איך לעשות את זה יחד?
אנחנו בשום דבר לא דומים זה לזה. בכל אחד ואחד ישנן תכונות שונות. הן מאותם הסוגים אבל שונות. כמו ספירות פרטיות שבהתכללותן הן שונות מאוד. אבל בזה שאנחנו רוצים לעשות פעולה משותפת, אז אנחנו מתחברים.
ואז אנחנו בהתחברות בינינו, אמנם אלה רצונות, וכל רצון בודד בצורה בדידית, אבל עם זה כשאנחנו מחברים את הרצונות האלה, ההתכללות שלהם הופכת להיות מהמספרים הבדידים למשהו אינטגרלי.
והאינטגרל זה מה שמוסיף לנו לכלים שלנו לשלם, לאין סוף. כמו אחרי שאנחנו מבצעים את האינטגרל, אז אנחנו כותבים פלוס C. מה זאת אומרת? חייבים להוסיף כאן עוד תוספות שאנחנו לא כל כך שולטים בהם אבל הם מבדילים אותנו, דיסקרטים, בדידים מהעיגול, מהאין סוף.
וזה מה שאנחנו עושים בחיבור בינינו ובתפילה לבורא. ואז אנחנו מתחילים לקבל בחזרה מה שאנחנו מקבלים מהאין סוף אלינו וכשמתלבש בנו זה שוב מתפרק ומתחלק לכלים. אבל חיבור אחר חיבור, חיבור אחר חיבור אנחנו בונים מהחלקים הקטנים כדור שלם שהבורא מוסיף. זה נקרא "ה' יגמור בעדי". בכל זאת אנחנו לא יכולים להגיע לצורת העיגול, אנחנו כולנו מרובעים קטנים אבל הבורא מוסיף. נמצא לזה מילים. זה דבר מאוד מיוחד בהשתתפות שלנו עימו.
שאלה: אני רואה שבתוך העשירייה יש שני מקומות קיצוניים. אתה רוצה להתקדם בצורה מאוד מהירה, אבל אתה רוצה לעצור ולעזור לחברים הנחלשים. איך לחבר בין שני הרצונות?
אין כאן שום ניגודיות. במידה שאני עוזר לחברים במידה הזאת אני מתקדם. כי זה נובע מהכלי שאנחנו יכולים להתקדם רק בכלי המשותף. אם אני עוזב מישהו בדרך אז כאילו שאני נעצר. צריכים רק לחשוב על זה. ואז רואים שהחיבור בינינו כדי לעשות מאיתנו כלי שלם בכל רגע ורגע, זו העבודה שלנו העיקרית. זאת אומרת לא לחשוב על עצמו, לא לחשוב על הבורא אפילו אלא רק על החיבור בינינו, קודם כל. כי מזה אנחנו יכולים להתחיל את הפעולה הפנימית הנכונה. יש על זה הרבה פסוקים. העיקר ש"אותי תעזבו ותורתי שמרו" וכן הלאה.
שאלה: מה עוד חסר לנו כדי שהתפילות שלנו יתקבלו?
שהן תהיינה תפילות אמיתיות, ועל מטרה אמיתית.
שאלה: קודם כל אני רוצה להודות בשם על העשירייה על תוספת הזמן להכנה, זה ממש מורגש, ומבורך. אמרת בתחילת דבריך שאנחנו צריכים לבקש רק על החיבור, כבר תקופה ארוכה בסוף השיעור כל חבר מוסיף לתפילה ואנחנו משלימים אחד את השני. האם זו דרך נכונה לבניית הכלי, או שבסופו של דבר כולנו צריכים לבקש רק על החיבור?
אין לנו עוד בעיה, אלא החיבור בינינו. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, ובנטייה שלנו כל פעם לחיבור חדש, מתגבר, מתחדש, מתחזק, אנחנו מעוררים את אותו מאור אין סוף שיאיר עלינו ויבצע. לכן, חוץ ממשיכה לחיבור אין כלום. וודאי שאנחנו כל פעם נופלים מהבקשה הזאת בחזרה לבקשות הפרימיטיביות האישיות שלנו, כי כל אחד דואג לעצמו. אין ברירה, ככה זה, וגם מה שאנחנו מקבלים מהבורא, זו גם הרגשה פרטית, מה אני, מי אני, איך, לאן, באיזה מצב אני נמצא, אני, אני, אני.
כאן אנחנו צריכים להשתדל, ואני מקווה שבכנס הבא עלינו לטובה, אנחנו נשתדל בכל אחד ואחד לשנות את הכיוון הזה. שאני לא חושב על עצמי, אני כל הזמן חושב על הכלי הרוחני. כי ממנו והלאה אני פונה לבורא, או אני פונה לבורא עבור הכלי הזה, אבל לא עבור עצמי. ואני רוצה שמלכתחילה כל פעם שאני אתחיל לחשוב על מה שיהיה, זה יהיה אך ורק מתוך הכלי, אנחנו כקומנדו, כבר כאחד, אין כאן הרבה. זה מה שאני רוצה שיקרה לנו. אם אנו מגיעים לזה, אנחנו כבר מכוונים לתיקון, לגמר התיקון. אנחנו כבר יוצאים לקו שמביא אותנו לגילוי האור העליון, העולם העליון וכל המדרגות עליונות. הבעיה היא איך לשנות את עצמי כך שאני תמיד אחשוב על הכלי. זה הכול.
שאלה: מה זה לחשוב על הכלי?
פשוט מאוד. אני נמצא באוניה באמצע הים, והים סוער, אז אני לא חושב על הגוף שלי, כי אני רואה שכולי תלוי באוניה הקטנה הזאת, בסירה הקטנה הזאת. היא ממש מרגע לרגע יכולה לטבוע בים. אז על מה הדאגה שלי, על עצמי או על הסירה? אני מסתכל עליה, ורק מתפלל שהיא תחזיק אותנו. זה מה שאנחנו צריכים. כל הזמן לחשוב ולדאוג לסירה, לדופני הכלי.
תלמיד: אז המחשבה עכשיו היא לא על העשירייה אלא על כל הכלי?
לא. על העשירייה.
תלמיד: כתוב כאן "הכאה אחר הכאה", אתה חושב שהתנאים שנוצרו בעולם יכולים להביא אותנו למכה יותר ממוקדת בכנס הזה?
איזה תנאים יש בעולם?
תלמיד: התנאים החיצוניים שנוצרו היום בעולם.
מה זה שייך? הכול שטויות, זה רק כדי לעורר בצורה חיצונית את האנשים. עלינו זה לא צריך לפעול, אלא לקבוע לנו זאת כעובדה, שצריך קצת יותר למהר כדי באמת להביא לאנושות את שיטת התיקון בצורה יותר ברורה וקלה. אבל מה זה שייך לנו? זה משפיע עלינו? לגמרי לא. העבודה שלנו היא רק בקשר בינינו, ובקשר בינינו לבורא. זה הכול. אין בה יותר משתתפים.
שאלה: כאשר נתחבר בבורא בכנס שבא עלינו לטובה, כשנגיע לאחד, איך כל העולם ירגישו את זה? איזו השפעה יכולה להיות לכך על כל העולם?
ודאי שאם אנחנו נתחבר, ויהיה בינינו קשר, הקשר הזה נמצא במרכז של כל הכלי העולמי, וזה ישפיע על כולם. אנחנו נקרין להם מהאיחוד בינינו את הכוח העליון, את האור העליון, את החיבור שאנחנו משיגים בינינו. הכול יאיר עליהם, ובצורה כזאת הם ירגישו מה חסר להם, וירגישו שאצלנו המקור של החיבור, ויתקרבו אלינו.
אני בטוח שהם יתקרבו בצורה טובה, כי אנחנו לא נמצאים בינינו בפירוד חס ושלום, ולא במלחמה, כמו אותם יהודים לפני אלפיים שנה. לכן באו, כבשו והרגו אותם, וזה מה שעשו להם עד היום. אבל אם הם היו עובדים על החיבור ביניהם, ועל החיבור ביניהם עם הכוח העליון, עם האור העליון, הם היו מאירים דרכם, דרך הכלי שלהם לכל האנושות, ואז הייתה תופעה אחרת עד היום הזה.
זאת אומרת, כל העבודה שלנו היא להיות מחוברים בינינו ועם הבורא, ולהיות הקשר שדרכו הכוח העליון מאיר ונכנס לכל המציאות, בכל לב ולב של כל בני האדם.
שאלה: איך לכוון את ההכאות האלה כך שהתפילה לא תיחלש ואיך לזהות שהכלי מוכן?
הכול תלוי במאמץ החיבור בינינו, ואני חושב שדווקא בזה אנחנו נמצאים בהתקדמות. הכול תלוי בחיבור בינינו, נראה לי שאפילו הנשים שבדרך כלל לא כל כך מוכנות לזה, כי האישה נושאת בתוכה רצון לקבל גדול מאוד, הרבה יותר גדול מאשר הגבר, עכשיו גם היא מצטרפת אלינו, ומשתתפת בחיבור.
אני מאוד מרוצה מהנשים, חלק גדול מהן עובד ברצינות על החיבור. ככה, לסגור עיניים ולהתחבר בצורה לבבית, והבורא כבר יגמור את העבודה הזאת.
שאלה: איך לשלב יחד תפילה ומצב רוח מרומם?
תפילה ומצב רוח מרומם, זו חובה. קודם כל יש תפילה לפני תפילה, למי אני פונה? לכוח העליון. מאיזה מצב? מהמצב שהוא ברא, הוא עשה, והוא ייצב, כי "אין עוד מלבדו". אין שום סיבה אחרת לכל המצבים שלי, אלא הוא.
אז בשביל מה הוא עשה את מה שעשה? כדי שדווקא ולמרות שאני לא מבינה, אני צריכה להשתדל דווקא מהמצב הזה להגיע אליו בבקשה. איך אני מגיעה אליו בבקשה? רק דרך חיבור עם החברות. איך אני מגיעה לחיבור עם החברות אם זה ממש לא טבעי, ואין לי רצון לזה? אני מבקשת ממנו, תעשה לנו חיבור.
ומהחיבור בינינו, וודאי שאם כולנו נפנה אליו, נצא מהאגו שלנו, נתחבר בבורא ונגיע לדרגה הרוחנית הראשונה. דווקא בזכות נשים צדקניות יוצאים בני ישראל ממצרים. לא בזכות הגברים, אלא בזכות נשים.
שאלה: מה זה אומר לעבוד מעבר לכוחות האנושיים?
מעבר לכוחות האנושיים, קודם כל אפשר להגיד פשוט, הכוחות האנושיים זה האגו שלנו, אז לעבוד למעלה מהאגו שלנו, ובנוסף קצת יותר, קצת יותר בצורת השפעה.
שאלה: האם עלינו להיות תמיד במצב לוחמני נגד האגו שלנו?
אנחנו לא צריכים להילחם נגד האגו שלנו, יותר טוב אם נחשוב על החיבור למעלה מהאגו שלנו, זה יותר מועיל, יותר טוב, יותר מושך, מחמם.
שאלה: אם אני לא מרגישה עשירייה, האם זה אגואיסטי לבקש להרגיש קשר עם העשירייה?
זה לא אגואיסטי. כי המטרה הסופית שלי שאם אני ארגיש אותה אני אתקרב לבורא. אבל לא להצטער שאני לא מרגישה, אלא להיות שמחה מכך שיש לי חיסרון, שאני מרגישה שאני לא מרגישה את העשירייה, וכך להתקדם. בכל מצב שלילי לראות את החיוב, חובה, טוב, הכוונה למטרה.
שאלה: איך מגיעים למצב של ייאוש אמיתי כך שהתפילה הזו מגיעה מעומק הלב?
אנחנו צריכים להתייחס לכל מצב ומצב שלנו בצורה מטרתית, לברר איך התפילה שלנו צריכה לצאת מהעשירייה שלנו לבורא, ושהיא תבנה בינינו קשר. והקשר הזה שאני בונה והחברות בונות יחד, שהקשר הזה כל הזמן יתחזק. מתוך זה שאנחנו בונים את הקשר בינינו עוד ועוד ומחזקים אותו, ומתוך זה שאנחנו מכוונים את עצמינו לבורא יותר ויותר נכון, בשביל מה פונים, למה פונים, למה מצפים בחזרה וכן הלאה, מתוך כל אופני הבקשה הזאת שלנו כך נגיע לחיבור. זה נקרא "אני לדודי ודודי לי".
שאלה: באיזו צורה עלינו לגשת לתפילה כדי שתהיה לנו תפילה משותפת ממרכז העשירייה?
קודם כל חיבור. נניח אני מגיעה לשיעור ואני מרגישה שאין לי שום דבר כלפי העשירייה, כלום, ואני מגיעה מתוך זה ש"צריכים לעשות משהו בחיים", בלי רגש כל כך לעניין, אבל כשאני נכנסת קצת יותר ויותר ומתפעלת מהאווירה, אפילו שאני לא שומעת כל כך, האוויר פועל, ואפילו שאני לא מרגישה כל כך, אבל אני מרגישה את הוויברציות האלה שנמצאות סביבי, וכך אני מתקשרת יותר לחברות ומתחילה לחיות.
העיקר להעלות את עצמי לדרגת הרגשה פנימית יותר, שהחיים הם בתוך החיבור בין הלבבות. אפילו במקצת, אבל בתוך החיבור. לא בתוך הלב שלי ולא בלב של חברה אחת, אלא בין הלבבות, שם אני רוצה להיות קיימת כל הזמן.
שאלה: מה זה אומר שחבר בעשירייה נחלש ואיך לא לפגוע בו כשמגישים לו עזרה?
זאת באמת בעיה שאני לא יכול אפילו להסביר. צריך לחשוב ולדון יחד איך אנחנו ניגשים לאותו חבר שנחלש, התרחק מאיתנו ושאנחנו לא יכולים, לא יודעים איך לגשת אליו. אנחנו צריכים להתפלל לבורא שייתן לנו שכל ורגש לעשות פעולה, פעולת חיבור, פעולת השפעה נכונה וכך אנחנו נמצא את הדרך. לפנות בסופו של דבר מהחיבור בינינו לבורא, לדרוש ממנו, לקבל ממנו עצה. הרבה שאלות בלב האדם "ועצת ה’ היא תקום"1.
שאלה: האם חבר שנחלש בעשירייה זה בגלל שהבורא נתן לו פסק זמן?
הבורא לא נותן לאף אחד פסק זמן, דבר כזה עוד לא שמעתי, שהבורא נתן לי אפטר ואני הולך עכשיו לבלות, הולך לעשות משהו. זה דבר חדש, כדאי לרשום את זה.
אין דבר כזה, אין חופש ואין מנוחה ואין רגע של הפסק בעבודה הרוחנית, הרוחניות זו זרימה קבועה בקצב אינסופי, זה כמו זרם קבוע, DC. וזה שאצלנו זה מתחלק לכל מיני פולסים וגלים וכל מיני הפסקות באמצע וכן הלאה, זה כבר הכלי שלנו שלא יכול להתאים את עצמו לכוונה נכונה, לכיוון הנכון ולעוצמה, ולכן אנחנו פועלים לפי הזמן מה שנקרא.
אבל בעצם כשמגיעים לתיקון, התיקון הוא זרימה שלמה וקבועה, לכן אין אפטר ואין הפסקות. ואם אנחנו עושים הפסקה, אז אנחנו נופלים.
שאלה: האם צורת התפילה של האדם גם נובעת משורש נשמתו?
אני לא יודע בדיוק למה הכוונה, אבל היו הרבה ספרים כאלה בימי הביניים ועוד לפני זה, וגם היום יש, שמתארים איך אפשר לקרוא את גורל האדם לפי כף היד, הכרת הפנים, צורת האוזניים ומה לא. אני חושב שיש קשר אבל אני לא חושב שיש אנשים שמבינים את הקשר ויודעים לדבר על זה נכון.
וחוץ מזה, מה זה נותן לי? כשאני מכיר את עצמי מתוך העבודה הרוחנית שלי עד כמה אני אפס וסמרטוט, כמו שרב"ש היה אומר, "עכשיו אתה סמרטוט כמוני", אז זה טוב, מזה אני מכיר את עצמי, לפי כמה שרציתי ורציתי לעשות, ועשיתי ולא עשיתי.
שאלה: איך השונות בינינו תומכת בתפילה המשותפת של העשירייה?
דווקא תפילה משותפת ולא תפילת יחיד אלא כולנו כאחד היא פועלת, מתוך זה שבתפילה אנחנו מתחברים, ובצורה כזאת אנחנו מגיעים לבורא שהוא אחד לכולנו. ולכן תפילה צריכה להיות במניין, "מניין" זה עשרה. אם יש עשרה שמתפללים זה מניין שלם, ואפשר להגיד שזו גם קדושה. קדושה זו תפילה מיוחדת לבורא, קדיש וכן הלאה.
זאת אומרת עשירייה זה מושג רוחני. כשאנשים מבטלים זה את זה ביניהם ורוצים לעשות מעצמם כאיש אחד בלב אחד אז באמת הקשר שלהם כבר מוכן להחזיק את מושג הבורא.
שאלה: האם אפשר להזיק על ידי תפילה עבור הזולת?
לא. אנחנו לא פועלים בצורה ישירה, הכול עובר דרך החיבור בין כולנו. ככל שהחיבור הזה נעשה על ידי התפילה שלנו יותר מכוון למטרת הבריאה, כך אנחנו מתקדמים.
שאלה: איך נבטיח שבכנס יקרה שינוי הכיוון שלא לחשוב על עצמי?
על ידי זה שלא נחשוב על עצמנו אלא רק על הכלי הכללי. זה חובה, אז לפחות בוא נחליט עכשיו שבשלושת ימי הכנס אנחנו חושבים רק על הכלי הכללי בינינו, כי בזה תלוי העתיד שלנו.
תלמיד: תודה רבה.
תודה לנשים על השאלות, אני באמת מרגיש שההשתתפות שלכן היא טובה, יפה ומלאה. ולא רק בשעות האלו של הבוקר אלא במשך היום, איך שאתן מתקשרות, איך שאתן רואות את השיעור, אני מרגיש את הכוח של הנשים בתוך הקבוצה הכללית.
קריין: כותב בעל הסולם באגרת י"ט.
"שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם, והבן זאת."
שום דבר לא חשוב לנו חוץ מהחיבור בינינו והפנייה לבורא, בזה משיגים את הכול. בעולם הזה, בעולם הבא, בחיים האלה, בחיים שאחרי אלו, הכול מושג אך ורק דרך החיבור בינינו.
קריין: כותב הרב"ש באגרת ח'.
"סוף כל סוף התקבצו קומץ אנשים להיות בצוותא במקום אחד, תחת מנהיג אחד, וברוח גבורה, למעלה מגבול האנושי, הם עומדים איתן נגד כל הקמים עליהם. ובטח שהם אנשים אמיצי לב, בעלי רוח תקיפה, והחלטתם עזה כנחושה, לבלי לזוז אף פסיעה אחת אחורנית, והם לוחמים ממדרגה ראשונה, שהולכים במלחמת היצר עד טיפת דמם האחרונה, וכל מגמתם היא אך ורק לנצח את המלחמה - למען כבוד שמו יתברך." (הרב"ש. אגרת ח')
שאלה: האם הכנס הוא סיכום של מדרגה ולא קפיצה למדרגה חדשה?
הכנס הוא כינוס, שעל ידי זה שאנחנו מתחברים בינינו אנחנו רוצים להגיע למצב יותר גבוה - כי עליה נעשית על ידי חיבור שמתגבר יותר ויותר וזה מה שאנחנו רוצים לעשות. אנחנו רוצים שהחיבור שלנו יגיע לדרגה הרוחנית הראשונה ונתחיל להרגיש תופעות רוחניות בחיבור בינינו.
זה לא תלוי במספר האנשים בקבוצה, גם כתוב ש"מיעוט הרבים שניים". אבל רצוי שיהיו יותר מחמישה והכי טוב עשרה, או אפילו שניים עשר, שלושה עשר, זה לא כל כך משנה, אבל שתהיה כמות אנשים שנוכל לברר בינינו יותר מהר את הבעיות של החיבור, כי בכל זאת נצטרך לפתור אותן, וכך נתקדם.
אני מקווה שהכנס הזה ייתן לנו הרגשת חיבור רוחנית חדשה ראשונה, ובוודאי שלא אנחנו עושים את זה אלא האור העליון, אבל שתהיה לנו כבר דרישה שזה יקרה.
שאלה: באגרת ח', הרב"ש כותב על הגיבורים שבגיבורים, שנמצאים בהשתוקקות ומוכנים ללכת עד טיפת דמם האחרונה. ואני משווה את עצמי אל הגיבורים האלה ואני מרגיש ניגוד מוחלט.
הרב"ש כותב על אנשים חלשים שאין בהם שום דבר. הם לא חכמים והם לא חזקים, אין להם כוח סבל והם יודעים שהם כאלה, ולכן חייבים לפנות לבורא ובאין ברירה להתחבר עם אחרים. כי המטרה שנמצאת מעבר לים היא החשובה להם, ולכן הם מוכנים להיות בסירה אחת כדי להגיע למקום הטוב, הנכון, שבלעדיו לכל החיים שלהם אין חשיבות.
קודם כל מגיעים אנשים שמרגישים שלחיים שלהם אין חשיבות, אין להם תוכן - זה דבר ראשון. דבר שני - הם מבינים שלבד הם לא מסוגלים והם רואים שהם חייבים להיות תחת מדריך וצריכים לשמוע בקולו, כי הוא כמו רב חובל, הוא הקפטן, וחייבים לשמוע מה שהוא אומר ורק בצורה כזאת הם יכולים להגיע אל מעבר לים. הים סוער, הים מסוכן, והרבה אנשים לא הגיעו לחוף מעבר לים אלא סיימו את חייהם כמו כל יתר האנשים בעולם הזה, אבל להם יש סיכוי להגיע לחוף מבטחים, לחוף הטוב, למקום הנכון, לנצחיות, לשלמות, לגילוי הנשמה.
לכן הם הולכים על זה ומבינים שכנראה הם כן מיועדים ומוכנים לזה, כי הם קיבלו רצון, חיסרון מה שאנשים אחרים לא מקבלים. ואפילו כשהם מדברים עם אנשים זרים ואומרים להם מה הם רוצים ומתכוונים לעשות, האנשים האחרים לא מבינים אותם ומגיבים, "אם אתם רוצים, תעשו". זאת אומרת, החיסרון שהם מגלים הוא העיקר בחיים שלהם, ובלי זה מה הם החיים? היום כאן ומחר זה נגמר, ובכלל כל החיים שלנו, כל הזמן שלנו, מראה לנו שאנחנו סתם קיימים כדי לשרוף את הזמן ולמות.
הם מרגישים את זה והאחרים לא כל כך, כאילו לאחרים יש איזה פילטר על העיניים, ומספיק להם לראות את ההווה, והזמן שעובר, אז עובר. זאת אומרת, הם לא מתעלים קצת יותר לשאול, "למה?", "בשביל מה?", "לאיזו מטרה?", "מה קורה?" אלא נמצאים בדרגת חי, כשההבדל בין חי למדבר הוא שהמדבר, האדם, שואל על מהות החיים, "מה יהיה לי מזה, ובשביל מה אני חי?".
אתם זוכרים כשהיינו ילדים, כמעט כל אחד היה שואל את עצמו, "בשביל מה אני חי", ואחר כך שכחנו את השאלה הזאת. לכן נחדש את השאלה, נהיה כמו הילדים הקטנים, ומתוך זה נגיע לפיתרון, בשביל מה אנחנו חיים.
שאלה: אני מרגיש שהחברים שלי תומכים בי, מושכים אותי, עושים הכול בשבילי, חברים גדולים. הבעיה שאני לא מצליח לעשות את אותם הדברים עבורם וזה מצב מאוד לא נעים. איך להגיע לרמה שלהם?
תסתכל על מה שהם עושים עבורך ותעשה את אותו הדבר עבורם, זה הכול.
שאלה: איך לנצח את המלחמה ביצר הרע ואיך להגיע מתפילה לדרישה?
יש הבדל בין מצב שבו אתה נמצא בקבוצה לבין מצב שאתה לא נמצא. באיזה מחשבות, באיזה מצב רוח אתה נמצא כשאתה קם בבוקר, לפני שאתה מגיע לשיעור, להתחברות עם החברים? ואחרי שאתה מתחבר לשיעור ונמצא בו אתה רואה שפועלים עליך רצונות וכוחות אחרים. כל מה שאנחנו צריכים זה רק להיות מעורבים עוד ועוד בעשירייה שלנו, כל אחד עם העשירייה שלו. שום דבר חוץ מזה לא יעזור רק מתוך העשירייה, ומתוכה לפנות לבורא, לא לבד כי לבד זה אפילו גורם נזק, כמו שכותב בעל הסולם, אפילו גורם חורבן לנפשו, ולכן את זה צריך לעשות. אין בעיה, כל הזמן רק להרגיש את עצמך בתוך הסביבה, בתוך החברה, ואיתה יחד, אם אתה נכלל, אתה בטוח נמצא בכיוון הנכון. למה? כי אם אנחנו רוצים להיות מחוברים, הבורא כבר מושך אותנו קדימה, אנחנו כבר בידיים שלו. מה שאין כן אדם אחד, הבורא לא רואה, לא מרגיש, לא מזהה אותו. הוא מזהה רק את הקשר שבין בני אדם ולא את האדם עצמו, והקשר בין בני אדם יכול להיות אפילו אגואיסטי אבל זה קשר בין בני אדם ולכן הבורא כבר שם לב ומציל אותם.
קריין: בעל הסולם כותב ב"לא עת האסף המקנה"
"וזה סוד תפילה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו,"
(בעל הסולם, "לא עת האסף המקנה")
לכן לא להתפלל לבד, לא לבקש ולא לעשות שום פעולה לבד אלא קודם כל חיבור, ואחרי החיבור מה שיהיה, תמיד יהיה בהצלחה. זה פשוט חוק, הבורא אוהב חיבור בין כל חלקי הכלי השבור שלו, ואפילו שהחיבור לא נכון ולא רוצים להתחבר ונלחמים ביניהם, לא חשוב, העיקר שזה יחד. כמו שדיברנו על עיר נידחת, שיש בה רשעים, אבל אי אפשר להחריב אותה, בגלל החיבור ביניהם. חיבור זה הכוח.
שאלה: בטקסט הוא אומר "לנצח את המלחמה - למען כבוד שמו יתברך." מהו "לכבוד שמו יתברך", מהו הכבוד הזה, זו החשיבות שעלינו להוסיף?
"למען שמו יתברך" זה למען כוח ההשפעה והאהבה. כשאנחנו מיישמים בינינו את כוח החיבור וההשפעה עד כוח האהבה, אנחנו בונים את הבורא, "אתם עשיתם אותי". בלי שנחבר את עצמנו מהכוחות הרעים כדי לייצב בינינו את כוח הטוב, לא נוכל לגלות, להראות לכולם מי זה הבורא, שהוא כוח השפעה ואהבה ורק בינינו הוא מתגלה.
שאלה: איזה חומר יש בחיבור שהופך אותנו לעובדים ברוחניות?
כשחלקים שבורים מתחברים אז יש ביניהם כוח חיבור שזהו כוח הבורא, אחרת הם לא היו יכולים להתחבר, ועל זה הבורא אומר "אתם עשיתם אותי". בחיבור בינינו אנחנו בונים, מגלים ומייצבים בינינו את מה שנקרא בורא. אתה לוקח את החבר, מתחבק עימו ורוצה להיות יותר קרוב אליו. אתה והוא מכוונים את עצמכם יחד לחיבור בצורה הדדית, אתם מוותרים זה לזה ונכללים זה מזה וכך אתם בונים כוח משותף ביניכם שזהו כבר מושג הבורא, כוח שנמצא בדרגה יותר עליונה משניכם.
שאלה: כשאנחנו מתבטלים בפני החברים בעשירייה ומרגישים קטנים מכולם, איפה אפשר להוסיף בשביל להתקדם ברוחניות? הוא מבקש שנוסיף כל יום, איפה אם כך התוספת הזאת?
"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"2. ולכן ככול שתתקדם תראה שאתה פחות ופחות מהחברים שלך. ואותו רבי יוסי בן קיסמא כשהיה מלמד הוא לימד כגדול, אבל כשהתחבר איתם, מבחינת החיבור הוא הרגיש את עצמו כקטן מהם. לכן אין שאלה, ורב"ש כותב על כך ב"מאמרי החברה", אתה חייב להיות גם ראשון מכולם וגם אחרון מכולם. ולא שייך כמה אתה יודע או אפילו מתקדם רוחנית, כי תמיד כלפי החיבור אתה יכול להרגיש את עצמך כאפס. כי בחיבור בין שניים, ביניהם כבר נמצא הבורא ואם אתה מסתכל על החיבור אז הם גדולים ממך, אפילו שהם תלמידים שלך וקטנים אבל כשהם מתחברים הם גדולים.
שאלה: איך אנחנו קושרים כל מחשבה ופעולה לבורא?
בכוח ובדוגמא מהסביבה ומהחברים. אנחנו חייבים לקשור זאת אליו, כי "אין עוד מלבדו". הוא מתחיל את הבריאה, הוא גומר את הבריאה, הוא מנהל את הבריאה בכל שלב ושלב ובכל פרט ופרט, אז איך לא נקשור זאת אליו? אם אני מנתק ממנו משהו מהחיים שלי אז אני מיד נופל לדרגת חי, לדרגת בהמה. אם אני קושר את עצמי אליו, אני במשהו כבר שייך לדרגת האדם.
קריין: קטע מספר 7. מ"ליקוטי מוהר"ן".
"צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאוד כשתתחיל קצת בעבודת ה', כי צריך עקשנות גדול מאוד להיות חזק ואמיץ לאחוז עצמו לעמוד על עומדו, אף אם מפילין אותו בכל פעם ואל יניח עצמו ליפול לגמרי חס ושלום. כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים, צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה. ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר שלא לפחד כלל."
("ליקוטי מוהר"ן", מהדורא בתרא, סימן מ"ח)
אנחנו צריכים להתרגל יום יום להקים את עצמנו מעפר וממצבים גרועים מאוד, ואפילו כמה פעמים ביום. הכול נעשה פתאום כבד ובלתי נסבל, אין מצב רוח, אין שום מרץ בגוף ובכל זאת אנחנו ממשיכים. מאוד חשוב לנו להתחבר לקבוצה כמה פעמים ביום, לחדש את הקטעים ולעורר חברים. זה פשוט דבר הכרחי, אחרת איך נשמור על עצמנו? יצר הרע עובד בלי הפסקה ואנחנו חייבים להיות ממש בחיבור בינינו כדי להחזיק את עצמנו, כמו ימאים על הסיפון המחזיקים זה את זה וכך עומדים נגד הגלים והרוח באמצע הים. זו חובה וצריכים להבין שאת העבודות האלה הבורא מפיל, מביא עלינו כל הזמן ו"אין עוד מלבדו". אין סתם מצבים, רוחות, משהו שקורה, איזה וירוס או מחלה או איזה אירוע.
הכול בא מהבורא מאותה הכוונה לפי החיבור הפרטי בינינו ולפי המטרה הכללית של כל האנושות וכך אנחנו מתקדמים ודווקא מתקדמים טוב. רואים כמה שהאנושות עוברת יותר שלבים בהכרה, בהבנה ובהשגה של מהות המציאות ומהות החיים. אבל העקשנות, כמו שהוא אומר כאן, "צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', אף אם יעבור עליו מה.". לא חשוב מה עובר עליך, אתה חייב כל הזמן להחזיק בחברים ולכוון את החיבור שלכם למטרת הבריאה ואז בטוח שתעברו את כל הגלים בהצלחה ובצורה קצרה ביותר. אם כבר זכינו בגלגול הזה להגיע לחיבור, להגיע לשיטת התיקון, אז בואו נממש אותה כמו שצריך. שימו לב למצב רוח שהיה לכם לפני חצי שעה או שעה והיום ועכשיו ומה יהיה באמצע היום, בערב ומחר בבוקר, ורק לדאוג שכל הזמן תהיה לנו אש תמיד דולקת.
שאלה: אני קראתי בבלוג שלך שאתה מאוד פסימי בקשר למצב של פילוג העם, של ריבוי המפלגות בארץ, אבל יש התפתחות חיובית, אנחנו רואים בפעם הראשונה בהיסטוריה שבכנסת התחברו מפלגות מהימין עד השמאל ויש אפילו מפלגה ערבית פעם ראשונה בכנסת בממשלת ישראל. האם זה לא מסמל את ההתפתחות חיובית?
אני לא יכול להגיד לך, לא שמעתי, אני לא מתעניין בזה, אני באמת לא יודע. אבל השאלה שלי באמת, איך יכול להיות שחברי כל המפלגות התחברו יחד, מה קורה? מה קורה, כלפי מי? ואם כך אז מי נגדם? הם יכולים להתחבר רק כנגד משהו. מה גרם להם להתחבר פתאום? אפילו אם תהיה מלחמה, מלחמת עולם, הם לא יכולים להתחבר כי הם הפוכים אחד מהאחר, ימין, שמאל, אמצע, מפלגות ערביות, מפלגות דתיות, איך יכול להיות שיתחברו כולם יחד? אני לא יודע. ואיך יכול להיות שלכולם יהיה כדאי? כי שם הכול בנוי על כדאיות. את זה אני לא יודע.
אני לא שייך לפוליטיקה ולא יודע מה קורה שם, ובעיניי מה שיכול להשפיע על עתיד המדינה ועתיד העולם זה לא המפלגות והחיבור ביניהן. לא. בעיני זה ממש לא מזיז כלום. העיקר זה חיבור בין בני אדם, קודם כל וודאי שבמדינת ישראל ולמעלה מהמפלגות. אם לשם כך פועלת איזו מפלגה, לחיבור העם ללא שום מטרה חוץ מהחיבור עצמו, אז אני מוכן להצטרף אליה, אחרת לא. פעם היינו איכשהו שייכים לאיזה זרמים, ימין, שמאל, כך או כך, ומזה מספר שנים אנחנו לא שייכים לזה, אני לא רואה בזה שום טעם. לכן אל תשאלו אותי על פוליטיקה אף פעם.
שאלה: למה ככל שמתקרבים לכנס המתח בין החברים בעשירייה עולה לדרגות גבוהות למרות שאנחנו נפגשים פעמיים ביום בזום ועוד פעם אחת קוראים מאמרי רב"ש, למה יש כזה מתח בעשירייה?
זה שיש מתח זה טוב מאוד, זה שיש עצבים, גם טוב, זה שצריכים לכוון אותם לחיבור בינינו גם נכון, וזה שלא יודעים עדיין לסדר את זה בצורה נכונה, גם נכון, בקיצור הכול בסדר.
תלמיד: אז מה, כך נשאיר את המצב הזה?
מה לעשות? אם יש לך מכונות גדולות ואתה צריך לחבר אותן ולעבוד איתן, אז יש לך בהתאם לזה אחריות גדולה ורעשים גדולים וסכנות גדולות. אז מגיע כזה כלי לחיבור ואז יש לו רעידות למיניהן.
תלמיד: זאת אומרת צריך להשאיר את המצב כפי שהוא או לעשות משהו?
לא צריך להשאיר כמו שהוא, אבל אני אומר שהמצב בעצמו הוא מצב טבעי. ואני בטוח שעוד יום יומיים זה יתגלה כמצב הנכון והטוב, שמתוך כל הזעזועים האלה אנחנו פתאום נכנס לפעולה הדדית.
שאלה: איך על כל המצבים אנחנו מסתכלים מלמעלה, אני רואה את כל הדברים האלה אבל אני כמו על הים במים שקטים, שטוחים כאלה, איך אני שומר על ההרגשה הזאת בהתמדה כל הזמן?
אני לא יודע. רק חיבור יכול לעזור לך לברר את המצבים יותר טוב.
שאלה: האם המטרה שלנו היא בזה שאנחנו משיגים את הארץ המובטחת ואז בונים גשר לכל האנושות?
לא. אנחנו לא יכולים להגיע לגמר התיקון ואחר כך לפנות לכל האנושות. אנחנו לא יכולים להגיע לגמר התיקון בלי שכל האנושות תבוא אלינו ותתחבר בינינו ותהייה כאח"פ כלפיי גלגלתא עיניים, שזה אנחנו. רק בצורה כזאת שאנחנו מקבלים עוצמה, דחף, כוח ממש גדול מהאח"פ שלנו, שזה כל האנושות, כל האנשים שלא מרגישים נטייה לתיקונים ולגילוי הבורא, שהם ככל שיצטרפו אלינו, שיטרפו, ואנחנו נלך קדימה ונסחב אותם. ככה זה. זה לא שאנחנו מגיעים ורק אחר כך אנחנו משם, מגובה של גמר התיקון, זורקים להם איזו עזרה, איזה חלק. לא.
שאלה: בקטע הזה ישנה סתירה, מצד אחד כל הבלבולים והירידות שיש לעבור לפני שנכנסים לשערי הקדושה, ומצד אחר כתוב שאנחנו לא צריכים להרשות לעצמנו ליפול לגמרי בשום אופן, איך עושים את זה?
הולכים קדימה ועוברים את כל הדברים האלה אחד אחד. אל תדאג. רק הולכים קדימה. אני לא כל כך שם לב למה שאנחנו עוברים, העיקר שעוברים. זהו.
שאלה: אם אין כוח לדרוש, האם אנחנו יכולים לבקש מהבורא שהוא ידרוש במקומנו?
אנחנו לא צריכים לבקש מהבורא שידרוש במקומנו. ממי הוא ידרוש? אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו יותר ויותר מחוברים, ומהחיבור בינינו תהיה לנו דרישה לא מלאכותית אלא אמיתית.
שאלה: אתה מדבר רבות על תפילה מתוך העשירייה, אם כל אחד יבקש שהבורא יחבר בינינו זאת תהייה תפילה מתוך העשירייה?
נגיד שכן בינתיים.
שאלה: יש כאן משהו נוסף?
לא, זה נקרא "תפילה לפני התפילה", שכל אחד עדיין מבקש מתוך עצמו, אבל מבקש עבור החיבור. אחר כך אנחנו נרגיש כתוצאה מזה שאנחנו איכשהו מחוברים ונתחיל לעלות תפילה מתוך החיבור שלנו וזה כבר יהיה העלאת מ"ן.
שאלה: קראנו קודם בקטע מתוך "ליקוטי מוהר"ן", "צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאוד כשתתחיל קצת בעבודת ה'". עקשנות זה סוג של אגו, מה אני יכול להבין מזה?
עקשנות זה לא אגו, עקשנות זו התקפה, קביעות, זה יכול להיות גם מהצד השני, מהצד האלטרואיסטי. עקשנות זה שאני בצורה עקבית פועל למטרה אחת, זאת עקשנות.
תלמיד: מה ההבדל בין שיעורי בוקר לכנס? אנחנו באים כל בוקר, לומדים כמה שעות, עושים זום אחרי צהריים. מה ההבדל בין זה לבין הכנס? יש חיבור יותר גדול בכנס מאשר בשיעור בוקר?
אני לא מארגן את הכנס, אני לא יודע, שמארגני הכנס יספרו לנו מה כוונתם ובשביל מה הם אוספים אנשים ומה הם רוצים שיקרה ומה אנשים מבינים מתוך הכוונות שלהם. אני לא יודע, אל תפילו עליי גם את זה. אני מגיד שיעור בבוקר, בשעות האלה אני לא מארגן. אני אפילו לא קובע מה אנחנו נלמד, אני לא הבאתי לשיעור אף אחד מהפסוקים שאתה קורא עכשיו, וגם לא את נושא השיעור, שום דבר אני לא קובע, כלום. בשביל זה יש לכם הנהלה, תפנו אליה ותעשו איתה מה שאתם רוצים, אתם יכולים להתלונן, לא חשוב לי מה.
תלמיד: האם יש עוצמה יותר גדולה בכנס מאשר בשיעור בוקר?
הכול תלוי במשתתפים. איך המשתתפים יתחברו, איך הם יכוונו את עצמם, מי יכוון אותם, לאן יכוון אותם. כנס זה כינוס. בעצם אני לא צריך להיות בכנס. בצורה נקייה אמיתית, אני לא צריך להיות בכנס. בכנס צריכים החברים להתחבר, ללמוד יחד איזה מקורות ועל פני המקורות האלו שהם יתחברו ומתוך החיבור יפעילו את עצמם, יתפללו לבורא.
אתה צודק שכנס זה לא שיעור, אני מסכים איתך ב-100%. אני מקווה שאולי עכשיו הם ישמעו ממך, כי כל הזמן, בכל בדברים שהם רוצים לעשות, הם עושים איזו תכנית או איזה חיבור והם נותנים לי שאני אבצע. ואני לא שייך, אני גם לא שייך לישיבות חברים, רק חייבו אותי שאני אהיה בישיבת חברים שיש לנו פעם בשבוע. אני לא רציתי מלכתחילה להיות בזה, אני חשבתי לראות כך שאתם לא רואים אותי, לראות מהצד ולא להשתתף, והם רוצים שאני אהיה, שאני אדבר, שאני אסביר, כרגיל. למה? זה מוריד מהם את כל עניין האחריות ואז לא אכפת להם, הכול הרב עשה. אז אין לי ברירה, אני עושה, אבל אני מדבר על זה כבר לא פעם ראשונה שזו לא העבודה שלי. העבודה שלי היא לעשות שיעור ולא יותר מזה. וכל היתר, מה ששייך לחיבור בין החברים, לכל מיני פעולות חברתיות, זה לא אני. את זה אתם חייבים לעשות ביניכם ואתם צריכים לדרוש את זה מההנהלה ולא אני. אני לא מנהלת בגן ילדים.
תלמיד: מה אני שומע ממך בעצם, שאתה מיותר בכנס?
האמת שבכנס אני מיותר. האמת שבכנס אתם צריכים לעשות כנס ביניכם, כינוס, חיבור, ולבנות אותו בצורה כזאת שאתם מתחברים, שאתם לומדים איך להתחבר, מספיק למדתם ממני, ואתם מיישמים את זה, ולא שאני עושה את זה.
תלמיד: זה נשמע פנטסטי, אבל זה בלתי אפשרי. איך נעשה את זה בלעדיך?
זאת הבעיה שחושבים כמוך שזה בלתי אפשרי ולכן נשארים באותה רמה כמו קודם.
תלמיד: אז מה אתה ממליץ בעצם?
אני ממליץ שתגדלו קצת. תפסיקו לסמוך עליי.
תלמיד: זה קשה.
זה בסדר שקשה, אז מה? ודאי שקשה. כשאנשים גדלים, יש כאלה כמו ילדים קטנים שלא רוצים לגדול, "אני רוצה להישאר קטן", איפה אימא, איפה אבא, למה הם עוזבים אותי? למה הם משחררים אותי? למה שולחים אותי מהבית, אולי אפילו רחוק מהבית? למה אני חייב לצאת מהבית לעבודה לאיזה מקום, ולהיות אחראי? אני פוגש איזו בחורה, אז אני מביא אותה הביתה לאימא, ומה אני רוצה? שהיא תהיה כמוני, עם אימא איתי יחד ותחת האימא. איזו ילדותיות זאת, איזה פיגור.
תלמיד: אז מה אתה ממליץ לנו לעשות?
אני ממליץ לכם להפסיק להיות מפגרים.
תלמיד: לנסות יום אחד אולי בלעדיך? זה מה שאתה רוצה?
לא יום אחד. נניח מחר יש לנו כבר את השיעור הראשון של הכנס, אז עד מחר אתם צריכים להחליט איך אתם מארגנים את הכנס, ואיך אתם מנהלים אותו, ואיך אתם עושים אותו. כנס נעשה בין החברים, ואני לא חבר שלכם.
תלמיד: אתה יותר מחבר זה העניין, אתה המורה שלנו, זו בעיה.
בצורה כזאת אתם תחכו עד שאני אמות ואחר כך לא תדעו מה לעשות.
תלמיד: חס ושלום, אנחנו רוצים אותך.
מה זה "חס ושלום"? בטוח שזה יקרה פעם.
תלמיד: אולי אנחנו נמות לפניך.
גם זה לא פיתרון.
תלמיד: קצת קשה לחשוב ככה בלעדיך.
אז אתה לא רוצה להחליט, ואתה לא רוצה להיות אחראי, ואתה מחכה עד שיעשו לך את כל הטיפולים, כמו בתינוק.
תלמיד: ועדת חברה שתחליט.
וועדת החברה, זאת אומרת לא אכפת לך. אתה רוצה שמישהו יחליט ומישהו יגיד, ואתה תקבל את זה. אתה מראש מסכים.
תלמיד: לי באופן אישי קשה מאוד בלעדיך, זה לא קשור לוועדת חברה, באופן אישי בלעדיך אני לא חושב שאני יכול להיות בכנס.
אז אני מפסיק עכשיו את השיעור, אתם שרים איזה שיר, ואחר כך דנים איך אתם תעבירו את הכנס, איך תנהלו אותו, ואיך תוך שלושת הימים האלה של הכנס אתם ממש תשרתו את עצמכם כמו מורה, וכמו חבר, וכל אחד כלפי האחר, וכולנו יחד, ותגיעו למה שתגיעו. אבל בטוח שבצורה כזאת תגדלו, ובצורה אחרת אני לא בטוח שתגדלו בכלל. הגיע הזמן שצריכים ללכת למעלה מהדעת. מסכימים איתי או לא?
תלמיד: אתה צודק אבל זה קשה לעשייה.
הקריין יישאר כמארגן את הדברים ואני הולך.
קריין: אתה יכול גם להישאר.
לא, אני לא רוצה להיות שייך אפילו כנוכח בכלום, אנחנו נתראה בעוד ארבעה ימים אחרי הכנס, ועכשיו תדונו איך אתם תעשו את הכנס. אני לא צוחק, אני אומר את זה בשיא הרצינות, הגיע הזמן שאנחנו ניפרד ושאתם תמשיכו לבד. אם צריך עזרה, אז אני אהיה באיזה מקום, אבל באמת, תתחילו לקחת את החיים בידיים שלכם. קדימה. תתלכדו סביב המארגנים, סביב כל אחד, אני לא יודע איך.
קריין: בסדר גמור, נשים עכשיו שיר, אחר כך אולי הצוות החברתי והעולמי והמארגנים של הכנס יכנסו לאינפו וינהלו את הזמן שנשאר, אנחנו ביחד.
תאמינו לי שאני בלב ונפש איתכם אבל אתם חייבים סוף סוף לגדול. בהצלחה.
(סוף השיעור)