שיעור בוקר 17.12.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 08.12.2018

https://kabbalahmedia.info/he/events/cu/EbputqUw?activeTab=downloads&mediaType=video

כתבי רב"ש, כרך ב', עמ' 1244, מאמר: "הנרות הללו קדש הם"

ודאי שככל שאנחנו ניכנס יותר ויותר עמוק למה זה חנוכה, עם כל השלבים שאנחנו צריכים לעבור לפני זה כדי להשיג את המצב, להרגיש אותו, לקנות אותו, שזה יהיה ממש המצב שלנו שאנחנו נתכלל עם כל פרט ופרט שבהשגת הבינה, כך יותר ויותר נבין עד כמה שהדבר הוא לא פשוט. זה לא סופגניות ולהדליק נרות ולשיר שירים יפים בבית חם בערב חורף, זו באמת מלחמה מאוד גדולה, ובזה שהתרחשה בגשמיות פעם, כי שורש רוחני חייב לפחות פעם אחת לנגוע בענף הגשמי, כך גם אנחנו צריכים מהענפים הגשמיים להגיע לשורש הרוחני, עד שאנחנו מרגישים שאנחנו באמת מזהים את היוונים שלנו, המכבים שלנו, כאלו וכאלו שביניהם, בספקות ובהבנה איפה שעם ישראל היה למאסה הזאת האפורה שלא יודעת עם מי הצדק.

וכל זה בנו עד כמה שאנחנו מסוגלים להבדיל בין אלו לאלו, בין שני הצדדים. זאת אומרת, עוברים כל דבר ודבר, כל פרט ופרט הרבה יותר ממה שכתוב על חנוכה. כי באמת מהי חנוכה? אי אפשר לאחוז בה כל כך, כי זה אור הבינה, דרגת הבינה, דרגה של השפעה שהיא לא כל כך נאחזת בחומר, כמו האש שלמעלה מהחומר הדליק.

אבל כמה שנרגיש יותר, בכל זאת נלמד יותר, נרצה להתחבר יותר בינינו, נרגיש עד כמה שהמלחמה הזאת היא מלחמה של שחרור משליטת האגו שלנו שזה בעצם העיקר. זה היסוד של המצב הרוחני שאותו אנחנו רוצים להשיג. זה לא משהו יפה, נעים, אלא זו מלחמה שבה גם עכשיו אנחנו נמצאים, בתחילתה אולי, עוד לא יודעים, עוד לא מבינים.

אתם יודעים, זה כמו שמושכים בחור לצבא והוא לא יודע לאן הוא בא ומה קורה לו אחר כך. נפרד מהבית, מגיע למקום שמרכזים את כולם, שזו קבוצה, עשירייה, נותנים לו קבוצה, פלוגה, משהו, ושם מתחיל לעבור איזה אימונים, וזה עדיין לא מלחמה ולא כלום, אלא סך הכול ההכנה עוד רחוקה מהמעשה. כך אנחנו בינתיים נמצאים בזה.

אבל באמת זאת המלחמה, והיא כולה בניתוק מהאגו שלנו. והניתוק חייב להיות ממש סופי בהחלט. וכמה שיותר מבפנים אנחנו צריכים להיות בתוך הלב שלנו, מנותקים מכול מה ששייך מצורה אישית לכל אחד ואחד, אין לי שום דבר אישי, זה מה שדורשים גם מהלוחם בצבא. שהוא לא יהיה שייך לעצמו, אין לו בית, אין לו האני שלו, הוא פשוט חלק קטן, בורג קטן מהמכונה שהיא מאחדת את כל החלקים האלו, ודווקא בזכות זה שהם מסורים למכונה הזאת, למשימה הזאת, כך מצליחים. אך ורק בחיבור, ובהתקפה נגד האגו של כל אחד. ואחר כך נגלה שזה נגד האגו המורכב שהוא יודע להתגונן, שהוא גם יודע לחבר את החלקים שלו, ואז הוא מראה לנו כמה שהוא מצליח לעומתנו בזה שהוא יכול ללכד את החלקים שלו, למרות שהם אגואיסטים, ולעמוד נגדנו. עוד נלמד ממנו הרבה.

דווקא בזה שהוא מתגונן ולא רוצה שאנחנו נכניע אותו, אלא דווקא כשהוא עומד להכניע אותנו, ממנו נלמד איך אנחנו צריכים להיות מחוברים, מלוכדים, כי ברצון להשפיע אין לנו שום סימנים, אנחנו לא מסוגלים לעשות עימו שום דבר. אלא רק מתוך אותן הצורות שאנחנו מזהים באגו שלנו, ברצון האגואיסטי שלנו, אם אנחנו מעבירים אותן ל"ונהפוך הוא", מרצון לקבל לרצון להשפיע, הכוונה לכוונה, לכוונה של לקבל ללהשפיע, אז אנחנו מתוך זה נבין, מתוך האגו שלנו איך שהוא מצטבר ומתגונן ונאחז, אז נבין ממנו מה אנחנו צריכים להיות, רק לא בדרגה הגשמית שלו, זאת אומרת, על מנת לקבל, אלא בדרגה הרוחנית שלנו בעל מנת להשפיע, וכך מתקדמים.

זאת אומרת, לא לזלזל בעזר כנגדו, לא לדחוף אותו על הסף, אלה ללמוד ממנו איך להתחבר עימו בצורה ההפוכה. כי כאן אנחנו צריכים ללמוד כבר איך יכולים להיות שני הפכים בנושא אחד, שאין שום דבר מיותר, ואנחנו לא צריכים לבער את הרע מהעולם, אלא דווקא הוא צריך לעמוד כיסוד לטוב. ובצורה ההפוכה בללמוד ממנו את כל הסדרים שלו, ונהפוך הוא, אנחנו בונים את הטוב, ואז נגלה כמה הבורא גאה בנו.

קריין: כתבי רב"ש כרך ב', עמוד 1244, מאמר "הנרות הללו קדש הם".

הנרות הללו קדש הם

"אאמו"ר זצ"ל אמר על מה שכתוב "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד", שצריכים לדעת ההבדל בין נס חנוכה לנס של פורים. כי בחנוכה היתה הגזרה רק על רוחניות, שמנעו מעם ישראל לקיים את המצות. והנס היה, שבזמן שגברו החשמונאים, כן היו יכולים לקיים את המצות. והיות לרוחניות אין כלים, כי "כלים" נקראים דוקא כלי קבלה, שזה נקרא "בריאה יש מאין", שהוא הרצון לקבל. לכן בא הרמז לזה "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם".

מה שאין כן הנס של פורים. היתה הגזרה גם על הגופים, כמו שכתוב "להשמיד להרג ולאבד, וכו'" (אסתר ג', י"ג). נמצא, שהנס היה על הגופים. ו"גופים" נקראים כלים לקבל. לכן בפורים כתוב "שמחה ומשתה ויום טוב", שענין משתה כבר שייך להגוף. ובחנוכה ניתן לנו הנס "רק לראותם בלבד, ואין לנו רשות להשתמש בהם".

וזה שחז"ל אמרו חנוכה, חנו-כה. ושאל, מהו הרמז של "חנו". ואמר, שענין "חנו" הוא פירושו, חניה. ואמר על זה משל, היות הרבה פעמים באמצע המלחמה נותנים חופש לאיזה פלוגת חיילים, והם הולכים הביתה, בכדי שיהיה להם אח"כ כח להיות חיילים אמיצים. ואח"כ לאחר החניה חוזרים לשדה המלחמה. ויש טפשים, שהם חושבים, מדוע ניתן להם חופש ללכת הביתה, בטח שהמלחמה נגמרה. לכן כבר לא צריכים אותם.

מה שאין כן הפקחים שבהם מבינים, זה שנתנו להם חופש, הוא מטעם לנוח, הוא בכדי שיקבלו כוחות חדשים, שיוכלו להלחם עם השונא. לכן הם מבינים, שהמנוחה הוא בכדי לקבל כח להלחם.

כמו כן כאן, בחנוכה היתה רק גאולה על הרוחניות, כי הגזרה היתה רק על רוחניות, כמו שכתוב (על הניסים) "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, וכו'".

נמצא, שהגאולה היתה רק על רוחניות. וענין "רוחניות" בעבודה נקרא כלים דהשפעה, המכונה "אור דחסדים", המתלבש בכלים דהשפעה. אבל כאן, כשזוכים רק לכלים דהשפעה, הוא רק חצי עבודה, היינו חצי מלחמה. זאת אומרת, האדם צריך לזכות, שגם הכלים דקבלה יכנסו לקדושה, היינו שישמש עמהם על הכוונה דלהשפיע.

ולאחר שגם כלים דקבלה נכנסו לקדושה, אז נקרא, שכבר יש לו כלים לקבל. ואז נקרא דרגה זו המתקת הגבורות. כלומר, לפני שהשיג את הכלים דקבלה, שיהיו בעל מנת להשפיע, לא היה יכול להשתמש עם האור שנתגלה על כלים דהשפעה. שכלים דהשפעה פירושו, שהאדם נותן משהו, ותמורת הנתינה אין האדם רוצה שום דבר, מטעם שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול. לכן הוא שמח, בזה שהוא זכה לשמש מלך גדול.

מה שאין כן כשהוא משמש עם כלים דקבלה, היינו שהוא לוקח תענוגים מהבורא, והיות שע"י הקבלה הוא נעשה נפרד מהבורא, מסיבת שינוי צורה, לכן נקרא הכלי קבלה האלו "גבורות מרים". מפני שמר לו מחמת התרחקות מהבורא. כי פירוש של גבורות הוא, היות שיש באדם ב' מיני כלים: אחד נקרא "חסד", היינו שהוא נותן, ואחד נקרא "גבורה", זהו מה שהוא מקבל. ונקרא גבורה, שיש כאן ענין של התגברות, שלא לקבל. ואם כן יקבל, הוא יהיה מרוחק מה'. והמצב הזה מר לו. לכן, כשהוא יכול לתת על הרצון לקבל הכוונה דעל מנת להשפיע, נמצא, הגבורות הקודמות, שאם הוא היה משמש עם הכלי קבלה, היה מר לו, מסיבת שינוי צורה.

ועכשיו נמתקו, היינו עתה, שמשמש עם הכלי קבלה, הוא מרגיש מתיקות, היות שכוונתו הוא בעל מנת להשפיע. וזהו כבר בחינת השתוות הצורה. לכן עתה הוא יכול להנות מהם. כי בקבלה באופן כזה, בעל מנת להשפיע, אין כאן שום מר, אלא הכל טוב.

הנה אנו אומרים (בשיר של "מעוז צור ישועתי") "יונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים. ופרצו חומת מגדלי". הנה "יונים" נקראים אלו אנשים שהולכים בתוך הדעת. כלומר, שאין ביכלתם לעשות משהו אם זהו נגד הדעת. ואז היתה שליטת היונים, היינו השליטה הזו היתה שולטת על עם ישראל.

והשליטה זו מכונה "מלכות יון הרשעה", שמתפקידם הוא "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כלומר, השליטה שהוא ללכת דוקא בתוך הדעת, זה גורם לפרוץ את החומה, שהוא שומר את המגדל. שפירושו של "מגדל" הוא, שיש באדם בחינת שיעור מסוים בגדלות ה'. ו"החומה" זו נקראת אמונה למעלה מהדעת, שדוקא ע"י האמונה למעלה מהדעת הוא יכול לבוא לידי הרגשת גדלות ה'. וכמו כן לצייר לעצמו גדלות ה'.

ובזמן שיש לאדם הרגשה בגדלות ה', אז האדם דומה "כמו נר בפני אבוקה", שהוא בטל אליו. אבל היונים, היינו השליטה שבתוך הדעת, שלא נתנו ללכת למעלה מהדעת, זה נקרא ש"פרצו חומת מגדלי". היינו בחינת אמונה למעלה מהדעת, שזהו חומה, שבתוך החומה הזו יכולים לבנות מגדלים, היינו להשיג גדלות ה', שזה נקרא "מגדל". כלומר, שדוקא ע"י אמונה למעלה מהדעת זוכים לדעת דקדושה.

נמצא, גדלותו של אדם, שהוא זוכה להרגשת גדלות ה', בא דוקא ע"י זה, שהאדם משפיל עצמו, היינו שמשפיל את הדעת שלו. ואז הוא יכול לזכות לגדלות ה', הנקרא "דעת דקדושה".

ובזה יש לפרש מה שכתוב ("ויתן לך" למוצאי שבת) "אמר רבי יוחנן, בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענותנותו, וכו'". בטח יש בזה פירוש יותר פשוט. אולם כשאנו מדברים בדרך העבודה, יש להבין מה שכתוב, שאנו מוצאים את ענותנותו של הקב"ה, שהוא ענו. ויש להבין, מה שייך לומר אצל הבורא מידת ענוות. כי משמע, שפלות. ואיך שייך לומר אצל הבורא מדה זו. ובדרך כלל כתוב "ה' מלך גאות לבש".

ויש לפרש, שהכוונה היא על האדם. כלומר, כל מקום שאדם זוכה לגדלותו יתברך, להשיג משהו מגדלות ה', "שם אתה מוצא את ענותנותו" של אדם. שלפי גדלות ה', שהאדם זוכה, בשיעור כזה האדם רואה את שפלותו.

זאת אומרת, שדוקא בזמן שהאדם הולך למעלה מהדעת, אז באה לו הדעת, ורוצה להפריע לו. ומתחיל להתוכח עמו. והאדם רואה אז, שאין לו מה להשיב. אז האדם רואה את הרע שיש בו, שהוא צריך להתחזקות יתירה, שיהא בידו של אדם להנצל מהדעת של יצר הרע, הנקרא בחינת "יונים". ורואה אז, לפי הרע שמגולה אצלו, שאין עוד כל כך שפל כמוהו, מטעם שהרע מגולה אצלו יותר משאר אנשים. כנ"ל, כפי הטוב שהאדם עושה, אם האדם הולך בדרך האמת, שהוא רוצה לעשות הכל בעל מנת להשפיע.

נמצא, בזמן שהאדם זוכה לגדלות ה' אפילו משהו, האדם אינו יודע מדוע עזר לו ה' יותר משאר אנשים. כי הוא מרגיש, שהוא יותר גרוע מכל אנשים שבעולם. ואומר לעצמו, בטח אם שאר אנשים היו יודעים את דרך האמת, כפי שהוא מבין, בטח היו הם אנשי מעלה ולא כמוהו. נמצא, בזמן שהאדם מרגיש קצת גדלות ה', הוא בא לידי שפלות, מזה שה' עזר לשפל כמוהו. וזה שכתוב "בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענותנותו".

לכן בזמן שהאדם אומר לה' "אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים" (תפלת נעילה), שפירוש, בזמן שהאדם מבקש מה', שיקרב אותו, שזה נקרא "נותן יד להתפייסות, וימינך פשוטה לקבל שבים". היינו, שהאדם אומר לה', אני מרגיש את מצבי, איך שאני נמצא במצב של רשע ופושע יותר מכל העולם. וזה באה לו מסיבה שמלמעלה גילו לו את הרע, כנ"ל, שאין מגלים לאדם רע יותר מכפי טוב הנמצא בו.

כמו שפרשנו את מה שאמרו חז"ל "רשעים נדמה להם היצר הרע כחוט השערה, וצדיקים כהר גבוה". ולכאורה היה הדבר צריך להיות להיפך. הרשעים, שלא יכולים להתגבר על יצר הרע, אז הם צריכים לומר, שהיצר הרע כהר גבוה. מה שאין כן הצדיקים, שכן היה להם כח התגברות, היה צריך להיות היצר הרע בעיניהם כחוט השערה.

והתשובה היא כנ"ל, שאין מראים לאדם את הרע שבו, אלא לפי ערך הטוב שנמצא בו. מטעם, כדי שיהא הטוב ורע מאוזן. לכן צדיקים, שיש להם הרבה עליות וירידות, כל הירידות הן מצד היצר הרע. לכן מהרבה ירידות נעשה "הר גבוה". ומילת "הר" יש לפרש הרהורים. זאת אומרת, מכל הרהור, שהאדם מהרהר אחרי מדתו של הקב"ה, שאינו מאמין בהשגחתו יתברך, שהוא טוב ומטיב, זה נקרא "הרהור רע".

לכן אצל צדיקים היצר הרע הוא נעשה הר גבוה. מה שאין כן אצל רשעים, שאין להם עליות וירידות, מטעם שאי אפשר לקבל ירידה מטרם שהאדם עולה, כמו שבארנו בענין חלום יעקב, שכתוב "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", שהיה צריך לומר מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים".

אלא בבחינת עבודה, כל אנשים באו לעולם הזה בתור לקיים שליחות של הבורא. ו"מלאך נקרא שליח". לכן מקודם צריך לעלות בדרגת עבודה, שמרגישים קצת התקרבות ה'. ואח"כ אפשר להיות ירידות. לכן רשעים, שאין להם עליות, ממילא אין להם ירידות. ובאמת למה אין הם עולים. זהו מטעם, שהיצר הרע מפריע להם לעלות. לכן הם נשארים בהיצר הרע שאינו אלא כחוט השערה.

לכן צדיקים, שיש להם הצורה אמיתית של הרע, לכן בזמן שה' עוזר להם, הם מרגישים את שפלותם, שהבורא קירב אותם. וזה נקרא כמו שכתוב "מאשפות ירים אביון". שפירוש, שהאדם אומר, בזמן שהייתי נמצא באשפה, ונהנתי ממה שכל בעלי חי לוקחים את מזונותיהם, היינו מאשפה. וזה שכתוב "במקום גדלותו של הקב"ה, אתה מוצא את ענותנותו".

אולם יש לפרש זה, כנ"ל, שאין להאדם לומר עתה, שכבר זכיתי לבחינת גדלות ה', כבר אין אני זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת, היות שכבר יש לי על מה לבנות את העבודה שלי, על בסיס שזכיתי עכשיו לגדלות ה'.

אלא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להיות זהיר, בזמן שהוא זוכה לאיזו התקרבות מצד ה'. שאל יאמר, שעתה הוא יודע, שכדאי לעבוד עבודת הקודש, בגלל שהוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. אלא האדם צריך לומר, עתה אני רואה, שכדאי לעבוד למעלה מהדעת, כי דוקא ע"י זה שאני רוצה ללכת למעלה מהדעת, ה' נותן לי קצת התקרבות אליו.

לכן הוא מקבל ההתקרבות הזו בתור סימן, שהוא הולך בדרך האמת. לכן הוא מקבל עתה, שמהיום והלאה לא ירצה לקבל שום עבודה בתוך הדעת, אלא הכל למעלה מהדעת. נמצא, שאין הוא לוקח התקרבות ה' בתור בסיס, שעל זה הוא אומר, שכדאי להיות עובד ה', היות שיש לי כבר בסיס. אלא להיפך, שמהיום והלאה הוא יעבוד רק למעלה מהדעת.

וזה שכתוב "במקום גדלות של הקב"ה, אתה מוצא את ענותנותו". כלומר, במקום גדלותו, היינו במקום שהאדם משיג קצת גדלות ה', שם אתה צריך למצוא את ענותנותו. כלומר, ששם במקום שהאדם מוצא את גדלותו של הקדוש ברוך הוא, האדם צריך למצוא את ענותנותו של האדם, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, הנקראת "שפלות", "ענוה".

היות שבחינת אמונה היא בחינה שהיא למטה מחשיבות. לכן אמונה נקראת בחינת "מטה". זאת אומרת, שבזמן שהאדם מוצא גדלות ה', האדם צריך לחפש ולמצוא מקום לעבוד בבחינת אמונה, ולא בבחינת מה שהוא מצא מקום גדלות ה'.

היות שהאדם צריך לומר, זה שזכה קצת למצוא מקום לגדלות ה', הוא מטעם, שהלך מקודם בבחינת אמונה, שנקראת בחינת "מטה", בחינת "שפלות". לכן הוא ממשיך ללכת בדרך הזו, שהיא אמונה למעלה מהדעת. היות שהוא רואה, שדרך זו היא דרך אמת, והוכחה לזה שדוקא ע"י הכנה זו ה' מקרב אותו אליו.

וזה שכתוב "יונים נקבצו עלי, וכו', ופרצו חומת מגדלי". שענינו הוא, שהאדם צריך לשמור את החומה הזו, הנקראת "אמונה בה' למעלה מהדעת". כלומר, שאין לאדם לחכות עד שהוא יבין שכדאי ללמוד, וכמו כן שכדאי להתפלל, וכדומה. אלא שלא יסתכל על מה שהדעת מיעץ לו. אלא הוא צריך ללכת לפי שהתורה מחייבת את האדם. כן האדם צריך להתנהג. ורק על דרך זו, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", האדם יכול לזכות לדעת דקדושה.

והעיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף.

כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

שאלה: מה ההבדל בין נס חנוכה לבין נס יציאת מצרים? נראה שבשניהם האדם משתחרר מהרצון לקבל שלו, ומגיע לנקודת הבינה.

ניתוק מהרצון לקבל שיש ביציאת מצרים זה עדיין לא שחרור מהרצון לקבל. אנחנו צריכים להבין ששום דבר לא נברא סתם, לחינם, ואנחנו רק צריכים לדעת איך אנחנו מסדרים את כל ההבחנות שיש לנו בטבע שהן יהיו כולן מסודרות נכון. אנחנו צריכים קשר נכון בין כל ההבחנות. לא צריכים למחוק, לשרוף שום דבר, ואפילו שאנחנו אומרים שצריכים לבער אותם מהעולם, זה לא כך.

אנחנו מדברים על פסח, שאין דבר כזה שיישאר איזה יצר הרע, קליפה. אבל אי אפשר בלי זה. הקליפה שומרת על פרי ואחר כך, גם כשאנחנו זורקים אותה, אנחנו זורקים אותה לעלייה הרוחנית והיא מחזיקה את העלייה הרוחנית. כך זה בלשון שלנו, שיש משהו מהעולם שנעלם, אבד, שאנחנו מיועדים לסלק אותו, לבער אותו. לכן כשאנחנו יוצאים ממצרים, אנחנו רק מתעלים מעל הרצון לקבל, כדי להתחיל לעבוד עימו בצורה הנכונה.

וכל העלייה שלנו ממלכות לבינה היא בעבודה נכונה עם הרצון לקבל. שאנחנו לוקחים את הרצון לקבל, כי כמו שאמרתי לפני שהתחלנו לקרוא את המאמר, אין לנו ברצון להשפיע שום צורה, שום הבחנות, אנחנו לא יודעים. בינה זה משהו אוורירי, להשפיע. מה להשפיע? איך להשפיע? אם אני יודע מה הוא רוצה, אז אני יכול להשפיע, אם אני יודע מה ההתנגדות, אני יכול לעשות משהו. אבל בלי שיש לי בסיס של הרצון לקבל, הרצון להשפיע לא יכול להביע את עצמו, במה? על מה? עבור מה? אין.

ולכן יציאת מצרים זה נקרא שאני מתעלה, מתנתק מהאגו כדי לא להיות שפוט, לא להיות בשליטה שלו, בגלות בו. אבל כשאני מתנתק ממנו, אני יכול להתחיל להשתמש בו, אבל אני בונה את כל הרצון להשפיע שלי, דרגות ממלכות לבינה, בזה שאני משתמש במלכות, ברצון לקבל שלי, ובהתאם לזה רק מכסה ומכסה אותו בכל פעם ברצון להשפיע, בכוונה על מנת להשפיע. וכך זו העלייה שלי. זה נקרא דרגות ממלכות לבינה או מיציאת מצרים עד חנוכה. ובדרך יש ודאי הרבה סתירות, מלחמות, בעיות.

ואחר כך כשכבר השגנו את זה, אז ממשיכים את העבודה עם אותו רצון לקבל, מלכות, בצורה יותר אכזרית שעוד מתגלה. כי זה לא רק כלים דהשפעה, שורש א' וב' של העביות, אלא ג' וד', שכבר אני צריך לקבל בעל מנת להשפיע, שזה כבר ממש נגד האגו. לא לכסות אותו, אלא "ונהפוכו" מה שנקרא. זו עבודה שאנחנו בכלל לא מתארים לעצמנו מהי ואיך אפשר לעשות אותה.

בינתיים בשבילנו העבודה והניסים שעומדים לפנינו לגלות, זה הכול איך שאנחנו מצפים את הרצון לקבל שלנו בעל מנת להשפיע, בכוונה על מנת להשפיע. זה נקרא "וחשכה כאורה יאיר"¹. ולכן אנחנו צריכים להתייחס לכל המכשולים, לכל הבעיות, לכל הצרות אפילו שמתגלות, לכל החסרונות שכל אחד מאיתנו וביחד כולנו מגלים, שכל הדברים האלה הם הכרחיים, הכרחיים בדרך. רק כל העבודה שלנו היא בזירוז ההתפתחות, אבל לא שאנחנו יכולים לדלג על משהו. כמו שבעל הסולם אמר על ''דילוג'' כביכול שהיה במצרים, וגרם להרבה מאוד צרות אחר כך.

אנחנו צריכים רק לדעת איך על כל פרט ופרט שמתגלה, אנחנו מברכים עליו, אנחנו מכבדים אותו, מנשקים את המקל. אנחנו יכולים רק לזרז את ההתפתחות, אבל לא שנלך בצורה עקיפה, נקפוץ מעל זה, עוד משהו. לא. רק על כל פרט ופרט להתקדם ובאמת צריכה להיות בזה הכנעה מאוד גדולה.

אני צריך לתאר את עצמי שאני מסכים עם כל מה שהבורא עושה, אני לא מתנגד לְמה שהוא שולח לי, לְמה שמתגלה. אני לא רוצה להחליף כל מצב, שיהיה המצב הגרוע ביותר, אני מקבל את זה ממנו. ואחרי שאני מקבל, אני מתחיל לחשוב איך אני אהפוך אותו למצב שיהיה מוצא חן בעיניו. ואז לעשות מהתיקון הזה, גם שיהיה מוצא חן בעיניי. זאת העבודה. זה בינתיים על חנוכה. ופורים, אנחנו עוד לא מבינים איך זה באמת קורה, זו עבודה מאוד מיוחדת.

שאלה: האם יש מצבים שאני לא צריך לנשק את המקל? לא להסכים לכל מה שהוחלט?

לא להסכים? זאת שאלה מה זה נקרא בשבילך "מקל". אם זה מגיע אליי ומתגלה באיזו צורה בי או לפניי, אז קודם כל אני חייב על כל דבר להגיד ש"אין עוד מלבדו". מזה אני מתחיל את היחס שלי לחיים, לא שהם דבר מקרי, אלא שהכול מסודר מהבורא.

ואם זה "אין עוד מלבדו" ששלח לי את זה, אז מה עליי לעשות? קודם כל לשייך זה אליו. הדברים הכי גרועים שיכולים להיות, זה רק סימן שאני צריך להגיע למצב שאני רואה אותם כטובים ביותר, כמו שמתאים לאותו הכוח העליון ששלח לי. וזו העבודה שלי.

זאת אומרת, כל העבודה שלי היא לא לשנות את המצב עצמו, אלא בזה שאני משנה את היחס שלי אליו, אני חייב להגיע לזה שהמצב עצמו ישתנה. כי אם אני משנה את הראייה שלי, אני צריך לראות את כל המציאות כמו שהבורא רואה אותה, ש"אין אכזר בבית המלך".

שאלה: מה זאת אומרת שכל הירידות הן מהיצר הרע?

אנחנו צריכים להבין שלא הרצון הוא הבעיה, אלא הכוונה על מנת לקבל. וכאן ישנה עבודה להבדיל בין רצון לכוונה. יש הבדל. ולכן אנחנו יכולים לראות אדם שעושה אולי דברים לא כל כך "כשרים" בוא נגיד, אבל אתה לא יודע מה כוונתו, כי אצלך כוונה ורצון עדיין הם קשורים יחד, אבל אצלו זה לא כרוך יחד. אצלו כוונה זו כוונה, ורצון זה רצון. ובפרט שאנחנו נכללים מבהמה ואדם, אז בדרגת האדם אנחנו לא יודעים מה קורה לו, בדרגת הבהמה אתה כביכול רואה אותו. לכן עיניים לא יכולות לתת לנו את ההבחנות הנכונות.

ולכן אסור לנו בכלל לדון את חברו, אלא רק לכף זכות. מה לכף זכות? שאני בזה בעצם מתקן את הראייה שלי, כי כל הפוסל במומו פוסל. אם אני רואה במישהו משהו פסול, אז אני חייב מיד לתקן את הראייה שלי. זאת אומרת, לתאר את הדברים האלה כנכונים ולשייך רק אליי את צורת הקלקול. יש ויש, זו עבודה שאדם צריך כל פעם להשתדל לעשות ולא להימנע מזה, לא לרצות לדלג על זה. כי ככל שהוא עושה כאלה הבחנות, הן כולן מצטברות לאבחון אחד נכון. ולאחר שעושה מספר תיקונים כאלה, תיקוני ראייה, תיקוני שמיעה, תיקוני הרגשה, אז כבר מלמעלה נותנים לו כלי חדש.

שאלה: לפני הכנס בקבוצות, אצל חברים, מתגלות בעיות גשמיות כלכליות רבות. איך יחד עם זה ללמוד לחיות בדואליות? כשמצד אחד אנחנו רואים שכל הבעיות האלה מגיעות מהבורא, ולא לבקש ממנו לבטל את הבעיות האלה, ומצד שני כל הזמן להשתדל לפתור את הבעיות האלה בעולם הגשמי?

אם נעשה סטטיסטיקה נכונה, חשבון נכון, אני בטוח שלא יתגלה באלף אנשים שקשורים יחד, יותר בעיות, מאשר שמתגלה באלף אנשים שלא קשורים יחד, אלא משפחות מפוזרות, נפרדות. אבל אלף האנשים האלו מרגישים את עצמם יחד כמשפחה אחת, למשל אנחנו יושבים כאן כארבע מאות איש. ואנחנו משפחה אחת.

עכשיו, ניקח איזו משפחה ממוצעת, סטטיסטית מהרחוב, כמה חולים יש שם, כמה בעיות יש שם, כמה כל מיני צרות יש שם, במשפחה שיש בה חמישה אנשים, או במשפחה של חמש מאות איש. כאן זה לא חמש מאות, כאן יושבים ארבע מאות, זה שליש, רביעייה מהמשפחה. יש לכם עוד בבית מישהו אני חושב, אז יכול להיות שזה אלפיים איש. כמה מחלות, בעיות, כל מיני צרות יש לאלפיים איש, לעומת חמישה אנשים של משפחה ממוצעת ברחוב? אז מה אתם רוצים? תחלקו את האלפיים לחמש, כמה זה?

תלמיד: ארבע מאות.

ארבע מאות. זאת אומרת, אם כך, אז בקבוצה שלנו צריך להיות פי ארבע מאות יותר בעיות, צרות, מחלות וכן הלאה מאשר במשפחה ממוצעת שמחוצה לנו. זה באמת קורה ככה? באמת אצלנו זה פי ארבע מאות? אז מה אתם רוצים? החשבון פשוט. אנחנו מכפילים את הדברים האלה כי "אתה יודע, ההוא חולה, והוא לא בסדר, וככה וככה, וזה וזה וזה", זה הרבה פחות ממה שקורה בחוץ, רק אנחנו בעיניים שלנו לא רואים את זה, לא מודעים לזה. תחשבו על זה, כי בטח יש לכם כאלה שאלות מהתלמידים שלכם שם בקמפוסים בכל מיני מקומות.

לכן אל תביא לי כל מיני חשבונות שלך. אנחנו לפחות נמצאים במצב שהוא לא פחות ממה שקיים אצל כל משפחה ממוצעת ברחוב. אלא רק שמגדילים את הבעיות וחוץ מזה מגדילים, מפני שאנחנו חושבים כשאנחנו מתקדמים ברוחניות, אז זה חייב להיות כך שהבורא צריך לפרגן לנו. איפה זה מה שמגיע לנו? זה האגו שלנו מחמם אותנו. ולכן יש כאן בעיה. "אני הגעתי לכאן, ל"לייטמן" הזה, אני חשבתי שתהיה לי היום גשמיות יותר טובה, מחר רוחניות יותר טובה, וככה נתקדם מיום ליום. שום דבר ממנו לא קיבלתי. ככה זה.

אז צריכים קצת יותר להיות מודעים איפה אנחנו נמצאים. רוחניות לא נותנת לאדם שום הגנה נגד גשמיות, שום הגנה. ההיפך, הוא מתחיל להרגיש, ולא שזה באמת קורה, אלא בהרגשה שלו, בציפיות שלו, בתת הכרה שלו, באגו שלו המוגבר, הוא מתחיל להרגיש כל דבר קטן שקורה לו, כאילו שבא מאין עוד מלבדו, שזה לא בסדר, שכך לא צריך להיות, יש לו תרעומת. ואז נראה לו שהוא נכנס ליֵתר צרות, "אז אני אעזוב את זה, אני אלך". ובאמת, אפילו באנשים האלה שעזבו אותנו, אני לא רואה שמיד הם שוב נכנסו להרגעה, למשהו יפה וטוב. איפה?

זאת אומרת, זה הכול מתוך היחס הפנימי האגואיסטי, אגוצנטרי שלנו, שכך זה קורה. אז לא להגיד שכולנו חולים, לכולנו יש בעיות. שוב אני אומר, תעשו חשבונות אם אתם רוצים. סטטיסטיקה אפילו תעשו. תתחלקו להרבה חלקים, למשפחות נפרדות, כמו שהיו פעם, ותראו מה שקורה. לכן כאן אני אומר לכם, אם תעשו חשבון, קורים לכם הרבה פחות דברים, אסונות ובעיות בהשוואה לחוץ. אבל קורות לכם יותר בעיות אחרות, רוחניות במקום גשמיות.

תלמיד: לא אמרתי את זה כדי להגיד שיש לנו הרבה בעיות, או מעט. אני קראתי את התשובה שלך, ולכן אני רוצה לשאול שאלה. איך ללמוד מצד אחד לשמור על נקודת אין עוד מלבדו, ולא לבקש מהבורא שיבטל את הבעיה, ומצד שני אם הופיעה לי בעיה גשמית, ללכת לעולם הגשמי ולפתור אותה בו?

אנחנו צריכים להבדיל בין זה לזה. הכול בא מהבורא, אני לוקח מכל מצב, מצב אני אומר, לא צרה וכולי, זה לא חשוב, מהמצב, מה שאני יכול לטפל בו, בחלק הגשמי, ומה שאני צריך לטפל בו בחלק הרוחני, ועושה בשניים, ולא מתבלבל ביניהם. כך פשוט. זה לא פשוט. עד שזה מתייצב בתוך האדם זה לוקח זמן. העיקר הסבלנות. אם יש לכם, אתם תגיעו לראיה מיוצבת, מאוזנת, נכונה. עכשיו בינתיים נמצאים בדרך.

שאלה: אמרת כאן שאתם צריכים לעשות תיקון כדי שזה ימצא חן בעיני. כלומר שהמצב שמתגלה ימצא חן בעיני. מה זה אומר שהמצב הזה ימצא חן בעיני? אנחנו במיוחד עכשיו בחנוכה, מתעלים מעל המצב, ונכללים במצב אחר. למשל מצב הבינה, מצב ההשפעה. זו השאיפה. אז מה זה אומר שהמצב ימצא חן בעיני, המצב הבא, או המצב הקודם שממנו אני בורח כביכול?

כתוב, חייב אדם לברך על הרע כמו על הטוב. זה נקרא שיש בו מסך. ואחר כך הוא צריך לברך על הרע יותר מאשר הטוב. כי הרע הזה עוזר לו אפילו להגיע ללקבל בעל מנת להשפיע. אז עד כמה שמתגלה היצר הרע יותר, הוא יכול להתפתח יותר. לכן כל הדברים האלה, טוב, רע, הכול שייך עד כמה אנחנו יכולים לעבוד איתם בצורה דינאמית. או להתעלות מהם, או להתעלות למעלה מהם, או להתחיל לעבוד איתם, ולעבד אותם לההיפך. זה תלוי במדרגת האדם, איפה הוא נמצא.

שאלה: לא כתבנו כדי להתלונן על זה, אלא כדי לשאול אם יש משהו ספציפי שאנחנו צריכים ללמוד מזה?

אני מודה לך מאוד, וטוב שאתה כותב, ותכתוב עוד. ואל תיפגע שאני מוריד אותך, וצועק עליך. זה ככה, שישמעו כולם, אולי זה ינענע משהו. אני מודה לך מאוד שאתה מעורר את הדברים האלה. דווקא זה נכון וטוב. זה קורה בהרבה קבוצות, כולם טוענים שמרגע שהם התחילו ללמוד, או הם נכנסו לחכמת הקבלה, יש להם צרות יותר גדולות. אבל שוב אני אומר, זה לא צרות יותר גדולות. אפילו שאנחנו לא מחוברים ממש, אנחנו יודעים באיזה מצב אנחנו נמצאים בקבוצות, אבל אפילו שאנחנו קצת התחלנו להתחבר, כבר אנחנו מרגישים כאילו זה הגברת הרע, הגברת הצרות. יש כל מיני בעיות שנופלות על הקבוצה. אז הסברתי למה. זה ההפך ממה שקורה ברחוב, לפי הסטטיסטיקה, והמקרים הרעים. אלא נראה לנו שזה יותר ושזה יהיה יותר ויותר. ההפך.

אנחנו נעמוד פעם לפני מצב שנתחבר עוד קצת אחד לשני, באיזה גרם אחד של חיבור, ואנחנו נרגיש שאיזו צרה מגיעה. ואם נתרחק אחד מהשני, קצת, ניתן איזה חופש, איזה מרווח בינינו, "איזו הקלה, איזה יופי, איזה טוב". זה שליש אמצעי דתפארת.

שאלה: אתה צודק לחלוטין. עשיתי אנלוגיה כזו, אנחנו אפילו לא מבחינים, לא בטוב, לא ברע. אנחנו נמצאים גם גשמית מכל העולם במצב יותר טוב.

אמרת בבוקר שאפשר להתחבר עם ההפרעות בדרך הפוכה, בלי לבטל אותן, בלי להתעלם מהן, או לזלזל בהן. איך עושים את זה נכון?

יש כמה אמרות יפות שצריכים בכל זאת להשתמש בהן בינתיים כסלוגן, כסיסמה. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", זאת אומרת, שכל מה שאני רואה, זה אני רואה, ואני לא רואה עולם יפה ונכון. "הבורא הוא טוב ומטיב, לרעים ולטובים ולכולם". ש"אין עוד מלבדו", זה ברור שאין עוד מלבדו. ואמרתי לכם היום שבאמת כולם עובדים את הבורא, כולם עובדי ה'. אם אתם חושבים שיש רשעים וצדיקים, וכל מיני כאלו וכאלו. לא, כולם נפעלים מלמעלה, כי אין עוד מלבדו. ואין לאף אחד מאיתנו שום חשבון. אין באמת חשבון אמיתי פרטי, כולנו עובדי ה'.

רק מה העניין? תשעים אחוז מאלה ההולכים על שתי רגלים, בכלל לא חושבים ולא מודעים לזה. יש כאלו מכל מיני צורות אחרות. ואנחנו, כאילו שאנחנו לא עובדי ה'. זאת אומרת, אלו שמתעסקים בקבלה, דווקא הם חושבים שהם לא עובדי ה'. זאת אומרת, נכנס בהם מה שנקרא יצר הרע, שמנתק אותם מהבורא כביכול, והם צריכים לדלג עליו.

הבורא נתן להם כאילו משחק. והם צריכים לדלג מעל היצר הרע הזה, ולשייך את עצמם לבורא. האחרים לא, הם לא חושבים אם הם שייכים, או לא שייכים. באמת הם שייכים, וגם אנחנו שייכים. אבל עלינו יש הסתרה, הכבדת ה', ואנחנו צריכים להתגבר עליה. אז צריכים לייצב את עצמנו בצורה קצת יותר בוגרת.

תלמיד: איך להתקשר עם הבורא בצורה הפוכה, דרך ההפרעות?

הבורא רוצה שתהיה דבוק בו, ואז הוא מכניס ביניכם כל מיני הפרעות. ואתה צריך להראות לו שאפילו למעלה מהפרעות האלה, אתה דבוק, אתה רוצה להיות דבוק, אתה מבקש דבקות. זו בדיקת נאמנות, ככה זה. מה אנחנו רוכשים על ידי זה? את האמת, אם כולם נמצאים באין עוד מלבדו, אז מה התועלת שלנו מהעבודה שלנו, לעומת כל האחרים שנמצאים בצורה אינסטינקטיבית בעבודת ה'? מה זה בעבודת ה'? הבורא מנהל אותם, כמו את כולם, כולם כבהמות נדמו. הוא מנהל אותם במאה אחוז, ללא שום בעיה, הם מבצעים בכל תא, בכל מחשבה, בכל רצון, את רצון הבורא, בניהול הבורא. זה ברור? ואנחנו לא.

זאת אומרת, נתנו לנו כך, בכל הרצונות, ובכל המחשבות שלנו, לראות כמה שאנחנו הפוכים כדי שאנחנו נרכוש ראש. למה ישראל נקרא לי ראש? כדי שאני אבין, ואני אוכל לעכל את כל הבריאה באמת, ואהיה בהכרה לכל מה שכאן קורה. ולא שאני נמצא בצורה אינסטינקטיבית, עושה, ועושה, את מה שמפעילים אותי, כמו שעושים היום הרובוטים. לא, הבורא נתן לי דווקא אפשרות להצטרף אליו, להשתייך אליו, בהבנה, בהרגשה, זה נקרא דבקות.

ואז אני רוכש את אותו חלק שזה הוא ממש, מה שאינו כן כל היתר. אבל לא להגיד שהם לא נמצאים בדבקות. הם דווקא נמצאים בדבקות ברגש, בשכל, בגוף, בנשמה, בכל מה שיש להם, הם לגמרי לגמרי מבצעים את כל פעולות הבורא עליהם. לא מתעורר בהם שום ספק, לא רצון, כן, או לא. הכול עם הצרות, עם הבעיות, עם כל מיני דברים שהבורא ככה מסובב אותם, והם מגיבים לכל מה שהוא עושה במאה אחוז טוב.

שאלה: לגבי עניין ההשפעה, שואלים אותנו על הנושא הזה הרבה כשאנחנו מלמדים. כשמתואר היחסים עם הבורא.

כשאתה עושה השפעה לבורא. אתה עושה טובה לבורא, לא טובה אלא כאילו אתה עושה לו נחת רוח.

תלמיד: זה מתוך האהבה שאני מפתח?

זה מתוך המאמץ שלך, כי אתה יכול להוסיף כאן מאמץ, להיות שייך לו. מתוך הבנה, מתוך הרגשה, מתוך יגיעה. מתוך החלק שלך כאדם, לא כבהמה. אתה רוצה, אתה מתעורר, אתה יכול לא לעשות, בוא נגיד כך, אתה יכול לרדת ולא לעשות כלום. אלא אתה מתעלה, אם אנחנו מדברים על פעולה רוחנית, זו רק פעולה רצונית, רק עם רצון טוב מצידך. אז אתה רוצה להיות בזה ולא חשוב שיחד עם זה אתה מרגיש צרות, מכות, לא חשוב מה.

אתה מתעלה מעל זה להיות שייך לבורא, כנגד הטבע. אפילו שאתה יכול לא להיות בזה. חשוב לך מאוד להיות עמו יחד בפעולה, ולהיות עימו זה דווקא בראש. ואתה צריך בשביל זה להפוך את עצמך. כי הגוף והראש לגמרי שונים. "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים" מה שנקרא.

תלמיד: מבחינת המנגנון זה יוצא שאני מקבל? אני מכיר את הגדלות של הנותן ואני בוחר בעצם לעשות לו נחת רוח על ידי הסכמה שלי, על ידי הכוונה שאני שם על מה שקיבלתי.

זו מין נאמנות, כמו שאתה נניח נאמן למדינה, ולמרות שיש לך צרות ובעיות מזה אתה נאמן לה.

תלמיד: זה כאילו ברור לי ביחס לבורא, אבל מה זה אומר השפעה לזולת, מה יש שם?

שום דבר, אין שום דבר בהשפעה לזולת, אלא רק כדי לבצע את רצון הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, שזה כמו תרגיל?

זה לא תרגיל, זה המימוש, כך אתה מממש. כלפי הבורא אתה לא יכול לעשות כלום, אתה והבורא נמצאים יחד, "בתוך עמי אנוכי יושבת".

תלמיד: אבל לזולת אני כביכול נדרש לתת, מה אני נותן להם, מה זה השפעה לזולת?

"השפעה לזולת", זה כשאתה רוצה לתת לו כל טוּב, ולהיות צינור מהבורא אליו.

שאלה: איך אני יכול לבדוק האם אני פועל מתוך הראש, מתוך השכל, או כמו בעל חיים, כמו בחיים הרגילים, ואז גם ככה אני פועל בקבוצה?

זה מאוד פשוט, עד כמה הראש שלך יותר גבוה מהבטן שלך ופועל בצורה כזאת, שיש לך ערכים לא לפי הבטן, אלא לפי מה שיש בראש, באידיאה, ברעיון, במשהו שמופשט מהבהמה. זה מה שיש.

שאלה: יוצא שחג החנוכה מראה לנו דוגמה לזה שאין צורך לחפש משהו, אין צורך להתייסר, אלא כדי להגיע למצב שבו אנחנו יכולים להתעלות עד לדרגת הבינה, ולעבור אותו ביחד עד למדרגה של לקבל בעל מנת להשפיע ולהחזיק במצב הזה. נכון?

כן, זו עבודה מאוד גדולה להגיע לחנוכה. זו מלחמה מאוד גדולה, אבל המלחמה היא לא להיות תחת שליטת הרצון לקבל. זאת אומרת, שבכל פעולה, בכל החלטה, בכל מה שאני חושב, עושה, אני משתדל להיות למעלה מהרצון לקבל שלי, למעלה ממנו. זאת עבודה שאנחנו עכשיו כבר יכולים להבין ואפילו לבצע, אבל אחר כך זו כבר עבודה עם הרצון לקבל, ובינתיים אי אפשר להבין איך עושים את זה.

שאלה: יש איזה טשטוש בין הגדרות של רוחניות וגשמיות. לְמה מקובל מתכוון שהוא אומר גשמיות ולְמה הוא מתכוון כשהוא אומר רוחניות?

"גשמיות" זה על מנת לקבל, "רוחניות" זה על מנת להשפיע, פשוט. וגם על מנת לקבל, הגשמיות של המקובל, זו לא אותה גשמיות כמו שיש ברחוב. כי כשמקובל מסתכל על הגשמיות, שהיא על מנת לקבל, הוא רואה בה את יצר הרע, שמכוון אותו בצורה הפוכה מהקדושה. הוא גם כמורה שלו, יצר הרע הוא מורה שלי, הוא מראה לי, את זה אתה רוצה ואת זה אתה רוצה. "אתה רואה איך שאני מראה לך מה שאתה רוצה, ועד כמה שאתה לא מסוגל לצאת מהרצונות האלה, כמה שאתה נמצא ממש בשליטה הזאת. תדע, אני לא סתם מישהו, אני פרעה" זה יצר אחר ממה שיש לאנשים ברחוב, שם זו בהמה.

תסתכל על בהמות, חיות, אין להם גבול, הם יכולים לטייל, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, יש להם טבע משלהם, הם מבינים טבע אחר. אתה לא יכול עם כל השכל שלך והרגש שלך להבין איך כלב או ציפור חושבים על העולם. לחיות הבית יש הגבלה, כי הן כבר נמצאות ליד הבן אדם, וכך הן תופסות את העולם. וכאן זו לא דרגת חי, שאנחנו נמצאים בתוך הרצון לקבל, המקובלים, זו דרגת המדבר, זאת אומרת, שהיצר הרע כבר משחק איתי כנגד הקדושה.

מה שאינו כן, לאנשים הרגילים זה לא כנגד הקדושה, אין קדושה, אין קליפה, אין כלום, זה הטבע. הטבע זה כמו חיות, לכן כתוב "כולם כבהמות נדמו". אבל אצלנו לא, אצלנו יצר הרע מכניס אותנו לכל מיני דברים. כמו פרעה, "אתם תעבדו בעבודת פרך ותעשו ככה וככה. לָמה? מפני שאני מחייב אתכם, אני פרעה. אתם לא מסכימים? אז אני אתן לכם עוד הכבדה, בלי לבנים וגם בלי קש, ותתחילו אפילו להכין את עצמכם לעבודת פרך". היצר הרע שיש במקובלים, הוא כבר מוגבר, הוא כבר מיוחד, הוא רוחני, כי פרעה זה כבר כוח רוחני, הוא לא נמצא באנשים רגילים, רק בבני אדם שנקראים "ישראל" בגלות.

שאלה: החשבון, ארבע מאות כפול חמש, האם אני צריך להרגיש את סכום הייסורים האלה, את כל המסה העצומה הזו?

אבל כך אנחנו מרגישים, אם הייתם מעורבים באמת יותר ויותר הייתם מרגישים. נניח שיש ארבע מאות איש, האם נכון יהיה לומר, שחמישה אחוז מהם חולים במשהו לא מסוכן, קצת נזלת, שפעת, כאבי ראש? נכון, לפי הסטטיסטיקה זה מה שקורה. אם הייתי קשור לכולם, היינו מרגישים שזה קורה כאילו עם כל אחד מאיתנו. לכן מה כתוב על זה? "מוסיף דעת מוסיף מכאוב", אני מרגיש "אוי איזה צרות", אני מפחד להגיע לדבקות, זה מעורר בי כזאת הרגשה, סטרס, אני רועד, זו יראה.

שאלה: אחרי התמונה שציירת של השפעה, מהי בכלל השפעה? זה משהו שהוא לחלוטין לא מושך, הוא מפחיד.

השפעה זה נאמנות לבורא, לקבוצה, בעיניים עצומות, זה נקרא "השפעה". ודאי שזה נגד ההיגיון, נגד הרצון לקבל, נגד הפחדים, נגד החרדות, נגד הכול, אבל אני הולך על זה. לָמה? ככה. זאת השפעה.

שאלה: לָמה לא מתחילים את הכנס וסוגרים את הכנס כאיש אחד בלב אחד, כולם ביחד באותו יום? לא צריך לעשות שיעור ביום ראשון ושבישראל ישלימו אותו.

כשהיה כנס במוסקבה אז הלכנו לפי איך שהם ארגנו את הכנס. עכשיו את הכנס מארגנת קבוצת ניו יורק, אז אנחנו הולכים לפי מה שהם מארגנים. יש לך בעיות, תתכתב עם המארגנים בקבוצת ניו יורק.

לי לא חשוב איך שהם מתארגנים, כולם צריכים איכשהו במידת האפשר, בכוח, להצטרף אליהם, ונתתי כאן דוגמה, שאנחנו לא יכולים להיות איתם בכל דבר. אנחנו מפספסים רק שיעור אחד, כי אצלנו ביום ראשון עובדים. לכן אנחנו נפספס שיעור אחד, אחרת אנשים למחרת, אחרי יום שלם של שיעורים לא יוכלו להתקיים, יש להם עבודה, משפחות, ילדים, נסיעות. אנחנו גם לא מסוגלים לקחת עוד ימי חופש, כי מספר הימים נגמר ויש לפנינו עוד הכנה לכנס, כנס במדבר, הכנס הגדול, נקווה שאתם כולכם תבואו אלינו פעם בשנה כדי שכולנו נתחבר יחד בישראל, אז כל הקבוצות, אני מקווה שאתם כבר עם כרטיסים בכיס.

לכן זה מה שאנחנו נעשה, אבל אם יש לך איזו בעיה תכתוב למארגנים. מה יהיה לאחר מכן, איזה כנס נעשה, עם איזו קבוצה? אולי קבוצת קייב אם הם מוכנים לזה. הם מוכנים, אז הכנס הווירטואלי הבא יהיה בקייב.

שאלה: איך לבקש בצורה נכונה מהחברים את הרצון לאהוב, אפילו שאין לזה תחושה, רצון, כלום?

זה השפעת המאור המחזיר למוטב. אין לנו את הכוח הזה, כי אנחנו לא מדברים על אהבה בהמית, אני אוהב עוגה, אני אוהב אישה, אני אוהב ילדים, אני אוהב שמש, ירח, ים. לא מדברים על זה בצורה הטבעית שנמצאת בנו, יש לי הרבה מאוד אהבות לכל מיני מקורות טובים, אבל אין לי אהבה למה שאנחנו מדברים, אהבה אליך, או אהבה לכל האנושות, או בכלל.

אלא כאן ההיפך, אני עוד לא מתעורר מספיק לאהבת הזולת, לכן אני לא מרגיש עד כמה שאני הפוך מזה. כל יפי הנפש בעולם שצועקים, "אני אוהב את כולם", "צריכים לאהוב את כולם", "צרכים לעשות טוב לכולם ", הם אפילו לא התחילו לעורר את האהבה לזולת אצלם, אחרת הם היו מגלים עד כמה יש להם שנאה לזולת בדרך, ושהם צריכים רק על ידי התעלות מעל השנאה לגדל, לפתח את האהבה, ואז הם מגיעים לזה.

לכן אנחנו צריכים להבין שהעניין הדרגתי וקודם נממש אותו בעשירייה. ואתם רואים איך בעשירייה קשה, אנחנו דוחים את זה, אנחנו עושים כל מיני סיבובים, רק לא להגיע לעוד ועוד התחברות פנימית. ואם כבר מוכנים למשהו, אז מוכנים רק פיזית, נעשה עוד אסיפה, עוד חיבור, נשב, נעשה עוד משהו. אבל זה לא מקרב את הלב אחד לשני, כי לב האדם נמצא ביד ה', ואז רק תפילה שיוצאת מאיתנו יכולה לעזור בזה. ואנחנו צריכים כולנו רק להתכנס לתפילה, רק זה.

כל הפעולות שנעשה הכול רק כהקדמה לכך, יכול להיות בכל זאת משהו גורם, אבל לא מבצע. על חיבור, אפילו על דרגת בינה, ממלכות לבינה, עד חנוכה, גם רק אור הבורא יכול להביא אותנו. ואחר כך מחנוכה לפורים, זאת אומרת לתיקון הכלים דקבלה, שם בכלל אנחנו צריכים אור של תיקון גדול מאוד. ככה זה.

---

1. "גם חשך, לא יחשיך ממך: ולילה, כיום יאיר- כחשיכה, כאורה" (תהילים קל"ט, י"ב)↩