שיעור בוקר 01.08.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא - תשעה באב

קריין: קטע מס' 18, רב"ש א', "שנאת חינם בעבודה מהו".

"היות ובבית שני היתה שנאת חינם, כלומר שהם היו שונאים את הבחינת "חינם", שהכוונה הוא לעבוד בחינם בלי שום תמורה, אלא שלא עמ"נ לקבל פרס, לכן אפילו שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, מכל מקום, כיון שלא היתה להם הכוונה דעמ"נ להשפיע, אין אז מקום להקדושה, שתוכל להתיישב שם, מטעם הופכיות הצורה שיש ביניהם. ומשום זה היה המקדש מוכרח להיחרב. אלא סדר העבודה הוא, שאנו צריכים לתורה ומצות ולגמילות חסדים, בכדי שזה יביא לנו כח לעבוד בחינם, שזהו רק בחינת אמצעי להגיע להמטרה. והמטרה היא להגיע לידי דביקות בה', שהיא השתוות הצורה, כמו שכתוב "ולדבקה בו". וכדרשת חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום"."

(רב"ש - א'. מאמר 24 "שנאת חינם בעבודה מהו" 1987)

שאלה: מה זו שנאת חינם?

שנאה. חינם זה אפילו שאין לי שום סיבה, אלא משבירת הכלים שקדמה לבריאה שלי, אני כבר נמצא בדחייה כנגד חיבור, ברצון לנצל את הזולת, שזה נקרא "שנאה".

שאלה: הם רצו לקבל פרס על העבודה שלהם. על איזה פרס מדובר?

פרס מדובר שאני רוצה לקבל איזה משהו תמורת היגיעה שלי, זה נקרא "על מנת לקבל פרס". היגיעה צריכה להיות, הפעולה צריכה להיות ללא שום תועלת עצמית.

תלמיד: לכן אני לא מבין איזה פרס, לְמה אני יכול לצפות כשאני עושה יגיעה. לאיזה פרס אני מצפה?

כשאתה עושה יגיעה או רוצה לעשות יגיעה, יש לך שתי אפשרויות, או לבקש רק כוח לתת יגיעה וחוץ מזה אתה לא רוצה לקבל כלום יותר, רק לעשות יגיעה, כי היגיעה בשבילך היא כבר השכר. או שאתה רוצה, מוכן לתת יגיעה אבל תמורת זה אתה מבקש שכר.

תלמיד: מהו השכר?

מה שאתה רוצה. לְמה שיש לך חיסרון בכלים שלך. מה שאין כן שלא על מנת לקבל פרס, אז אתה עושה צמצום על הכלים שלך שרוצים, רוצים עד מאוד לקבל מילוי ואתה עושה עליהם צמצום ומבקש רק כוח לבצע את הפעולה, והשכר שלך אז הוא רק לבצע את הפעולה ולהחזיק את עצמך על ידי הכוח העליון שתקבל, שלא לקבל פרס. לא לרצות זה לא טוב, עם הרצון אנחנו לא יכולים לעשות כלום.

תלמיד: זאת אומרת, בכל מקרה הם ציפו למילוי מהעבודה שלהם.

למילוי אנחנו תמיד מצפים, אנחנו תמיד רוצים לבלוע את כל המציאות, ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", על זה אין שום שאלה. השאלה, רק עד כמה יש לנו מסך שאנחנו יכולים לעמוד למעלה מהרצון לקבל, וזה קורה אך ורק עד כמה שגדלות הבורא בעיניי גדולה יותר מגדלות עצמי, ואז על ידי זה אני יכול להחזיק את עצמי ולעשות למענו, וזה נקרא "לא על מנת לקבל פרס". אבל לרצות לקבל פרס, תמיד רוצים. כי אם תמחק את הרצון לקבל פרס אז אתה תמחק את הנברא. כי כל הנברא הוא רצון לקבל.

תלמיד: יוצא שהם רצו להיות ביגיעה נכונה, בעבודה נכונה, אבל לא הצליחו.

נניח. ודאי שמלכתחילה רוצים להיות ביגיעה נכונה אבל לא יכולים להתגבר, ואז מגיע מצב שנחרב בית המקדש. אמנם מלכתחילה לא רצו לקבל על מנת לקבל, אבל על ידי זה שקיבלו קצת, כבר נכנס הטעם הזה, על מנת לקבל, זה נקרא "אכלתי ואוכל עוד" וכבר לא יכולים להחזיק את עצמם והשבירה נמשכת.

שאלה: מה זו גמילות חסדים?

על זה אנחנו צריכים להוציא הרבה פסוקים. בדרך כלל זה על מנת להשפיע, השפעה לזולת נקראת "גמילות חסדים" בצורה כללית.

קריין: קטע מס' 19, רב"ש א', "עניין שמחה".

"בחודש אב, צריכים להתאבל על חורבן בית המקדש, צריכים לעבוד על קו שמאל, היינו לתת בקורת על המעשים, שצריכים להיות בדרך הקדושה, שהוא עמ"נ להשפיע, ואיך שהאדם מרוחק מענין השפעה. ובזמן שאדם חושב על זה, הוא נמצא במצב של התרחקות מהקדושה, והוא משוקע רק באהבה עצמית, שכל הבסיס שלו, שעוסק בתו"מ הכל על החשבון למלאות את הרצון לקבל, בכל מילוי שרק אפשר למלאות אותו. אי לזאת, בזמן שעוסק בחשבון של השפלות שלו, יש אז מקום לעורר הכאב של חורבן הקדושה שיש בכל אחד ואחד. ואז יקויים "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בנחמת ירושלים". "

(רב"ש - א'. מאמר 19 "עניין שמחה" 1986)

כך על ידי כאלו מצבים, יותר ויותר עד כמה שאנחנו מגלים שאנחנו לא מסוגלים, לא יכולים ואף לא רוצים, על ידי זה אנחנו מגיעים לזה שמתפרצים בסופו של דבר בבכי, בבקשה ומקבלים את כוח התיקון.

שאלה: אתה יכול להסביר איך עובדים נכון עם ביקורת שמתגלה בעבודה שלנו?

את זה אני לא יכול להסביר. כל אחד ואחד צריך לעשות את זה בעצמו, בשביל מה, למה, מי נותן לו, מה הוא צריך לעשות, איך נכון להתקדם? זו כל העבודה שלנו. ביקורת זו תגובה על כל רגע ורגע, אי אפשר, אין לזה מילים. כל העבודה שלנו היא בזה.

שאלה: לא על מנת לקבל פרס זה מצב שאין לי צרות שדוחפות אותי מאחורה, כי אחרת ברור למה אני הולך כלפי חיבור, יש סיבה. איך אפשר למנוע את המצב הזה מראש ולשכנע שצריך ללכת לחיבור?

איך אפשר לעורר צורך לחיבור, צורך לתיקון אם הכול בסדר?

תלמיד: כן.

יופי, זו הבעיה, זו השאלה. הבורא נותן לנו מצב שאנחנו צריכים להשתוקק לחיבור, בעצמנו לבנות את החיסרון אליו, לא חיסרון לברוח ממכות, אלא חיסרון להגיע לחיבור. אם אנחנו עובדים על זה אז לא נרגיש שום חיסרון אחר.

תלמיד: למשל, הולכים לחפש נפט באוקיינוס, אף אחד לא יודע אם יש שם או לא, אבל רואים את הפרס בסופו של דבר.

הפרס פשוט מאוד. אנחנו מגיעים לבני האדם ומסבירים, "אתם נמצאים במצב שעוד מעט יבואו מכות. אתם לא רוצים שיבואו מכות, אז אתם צריכים להתחבר". במילים כאלה, ודאי שצריכים את הכול לסדר יפה, אבל כך בעצם. אנחנו מבינים שהמצב הכי נכון זה שאנחנו משתוקקים לחיבור, לעשות נחת רוח לבורא ללא שום מכות לפני זה, לא בגללן. אבל אם אין ברירה אז אנחנו מסבירים שהמכות באות מפני שאנחנו לא נמצאים בקשר בינינו. אני לא מבין מה קשה כאן.

תלמיד: אז בשני שלבים, קודם לברוח מהמכות ואחר כך נלך לחיבור מתוך השתוקקות?

אחר כך יהיה אחר כך. לפחות להסביר שכל המכות מהטבע, בחברה האנושית, מכל דבר, כל המכות שבאות הן יהיו יותר ויותר חזקות וממשיות, תראה עוד מה יהיה, הכול מפני שאנחנו לא מחוברים. במידה ואנחנו לא מחוברים, הטבע לא מחובר, יש אי איזון בטבע. לדוגמה, תאר לעצמך איזה מנוע או משהו, ששם החלקים, כל חלק וחלק עובד לפי איך שבא לו, לא בהתקשרות נכונה עם החלקים האחרים. אלה כל הבעיות.

והבעיות האלו בטבע שכל דבר הולך ועובד בצורה שלא קשורה לאחרים, זה אי איזון בטבע הכללי. אתה רואה, כאן שריפות, כאן קור. אתמול התקשרתי למוסקבה, יש אצלם 13 מעלות בקיץ. ההסקה בקיץ לא עובדת, כי ההסקה הכללית מגיעה מאיזו תחנת כוח מיוחדת שמנותקת בקיץ, אז הם יושבים בבתים ב-13 מעלות, כולם עם פרוות, בקיץ. יחד עם זה, מה קורה לנו, בקצה השני, באירופה, +40 מעלות וכולי. תראה איזה שריפות, איזה הצפות, תראה מה קורה, הטבע יוצא מאיזון. ומי גורם לזה? האדם, כי הוא לא מאוזן.

ואז מה עושים, איך אתה מסביר לאנשים האלו שהם יתקנו את עצמם? "אתם צריכים לשמור על עצמכם, אחרת תקבלו מכות. אתם רואים, האנטישמיות כבר מחכה לכם, עוד כל מיני בעיות, סביב ישראל הכול נסגר יותר ויותר. אין ברירה". כך מסבירים.

זה ודאי על מנת לקבל פרס, אבל בסופו של דבר מתוך זה אפשר אחר כך לגלות שלא כדאי בשביל זה לעבוד, אלא יש מטרה והשכר יותר גבוה, דבקות.

שאלה: עדיין לא ברור, אם הבורא שולט בכל ובכלל זה "לב מלכים ושרים ביד ה'" היתכן שכל המופעים האלה שמתרחשים בעולם, מלחמות ואסונות, כל זה מתרחש רק כדי לעורר אותנו, אבל אנחנו רואים איך הוא מעורר אותנו, איך הוא שולט בנו, איך בקבוצה יש את השליטה שלו. אז כאילו לא מסתדר ביחד איכשהו מבפנים, אולי אני לא מאמין, אולי חסר משהו?

ודאי שחסר לנו לראות את זה, להרגיש את זה. אבל בכל זאת, תנסו לראות שהכול בא מלמעלה. בכל רגע ורגע תנסו לראות שאתם נמצאים בשליטה שלו. המחשבות שלך זה ממנו, הרצונות שלך זה ממנו, במיוחד אלו שכלפי החברים, כלפי העשירייה. כל הזמן תחשוב שאת זה הוא עושה, זה הוא עושה. זאת אומרת, מה אני? אני רק מרגיש איך דרכי הוא פועל. ואז תתחילו לזהות, תתחילו לזהות יותר ויותר מה קורה.

זה מה שאנחנו צריכים. העיקר לזהות איך הבורא מתלבש באדם, בכל אחד ואחד, במיוחד ביחס שלו לעשירייה. כי אם אתה מגלה עד כמה שמשתנה היחס שלך לעשירייה, אז אתה מיד יכול לפנות אליו ולדרוש שהוא ישנה את היחס הזה. יש לך אז מגע עימו ודיאלוג שיחה עימו.

קריין: קטע מס 20, מתוך רב"ש ב', "מהו, "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה", בעבודה".

"ידוע, שמלכות נקראת "ירושלים". לכן כשאנו אומרים "חורבן ירושלים", הפירוש יהיה על בית המקדש, שנחרבה. היינו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא" או "שכינתא בגלותא". כלומר, זה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולהאמין שהקב"ה הוא מנהיג את העולם בהשגחה של בחינת טוב ומטיב. היות שזה נסתר מהאדם. מלכות, היא המשפעת לנשמות ולבי"ע. שכל השפעות שבאות מלמעלה להנבראים, הן בחינת מלכות. נמצא לפי זה, שהמלכות אינה מכובדת אצל הנבראים, בגלל שלא רואים את חשיבותה, מה שהיא משפעת אלינו. וזה נקרא "ירושלים בחורבנה". היינו כלומר, במקום שהיא היתה צריכה להשפיע טוב ועונג להנבראים, שכולם יראו את מעלתה, רואים שהכל אצלה חרב ואין לה מה לתת. כמו שנאמר (בתפלת "נחם" של תשעה באב) וזה לשונו "ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה, והחרבה, והבזויה, והשוממה". היינו, שהכל חרב ונחרב, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". לכן בזמן שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, יש התנגדות גדולה מצד הגוף. לכן אם האדם מתגבר, ומקבל על עצמו עול מלכות, אף על פי שלא רואה שום חשיבות, והוא מתאבל על זה, מדוע הוא כך, היינו למה כל כך נסתר מאתנו את חשיבותה של ירושלים, ומתפלל על זה, מדוע אין חשיבות למלכות, ומבקש מה', שיקים את ירושלים מעפר הזה, שהיא נמצאת בה, ובשיעור שהאדם מצטער על חורבנה, הוא זוכה, שהקב"ה ישמע את תפלתו. והאדם זוכה לראות אותה בשמחתה, היינו שהיא כן משפיע לו טוב ועונג. נמצא, שהפירוש יהיה, אותו אדם המצטער ומתאבל על ירושלים, מדוע היא שכינתא בעפרא, האדם הזה הוא הזוכה לראות בשמחתה. "כי אין אור בלי כלי" והיות שיש לו הכלי, היינו החסרון, מדוע ששכינתא היא בעפרא, ומצטער על זה, לכן הוא זוכה ורואה בנחמת ירושלים."

(רב"ש - ב'. מאמר 39 "מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה" 1990)

במילים אחרות, אם אדם מצטער על זה שאין לו נטייה לחיבור, להשפעה, לראות גדלות הבורא למעלה מגדלות עצמו, שרצון הבורא יקבע מה שהוא יעשה ויחשוב וירצה ולא שהוא קובע. אם הוא כך רוצה שיקרה נקרא שיש לו יראה, שהבורא הוא יותר למעלה ממנו, הקובע, המכוון והוא רוצה את זה. אם הוא לא רוצה את זה אבל מבין שצריך להיות כך, אז נקרא שהוא נמצא בחורבן.

במידה שמבין מה צריך להיות ומרגיש שלא רוצה ויחד עם זה מרגיש שצריך להיות, אז כאן נקבע הצער שלו. האם הוא מצטער שהוא באמת רוצה ליהנות לעצמו ולא לעשות מה שקובע חוק ההשפעה והאהבה, "ואהבת לרעך כמוך" נניח, חיבור בעשירייה וכולי.

ואז לפי זה רואה, הוא נמצא בשבירה, הוא נמצא בחורבן או לא? ועד כמה שמתאבל על זה, מתפלל שזה יעבור, לפי זה אז מקווה לתיקון.

שאלה: לא ברור לי מה לעשות. אם אני רואה שאני בחורבן, אז מה?

מה זה נקרא שאתה בחורבן?

תלמיד: שאני רואה שאני מסוגל לעשות ואני לא עושה כלום. אדישות.

חורבן אמיתי, שאני נמצא במתח רב, שאני מבין שחייבים לעשות פעולת השפעה כלפי חברים, כלפי קבוצה, כלפי בני אדם, לא חשוב איך ואני לא מרגיש שזה חשוב לי. אני מרגיש שאין לי כוחות, לא יכול לזוז. למה אני לא יכול לזוז? אין לי חשיבות. זה סך הכול, זה נותן לי כוח. אין לי חשיבות, זאת אומרת הקדושה היא בחורבנה בעיניי. ואני מסתכל על עצמי ואני רואה שהלב שלי שצריך להיות כולו בעל מנת להשפיע נמצא בעל מנת לקבל, ואני לא יכול לעשות עימו שום דבר. זהו. חורבן.

תלמיד: וגם לא בא לי להרים את החשיבות.

או, כאן אלה כמה שאלות. קודם כל, אני רואה את המצב, אז אם אני רואה את המצב, אני בחורבן. יכול להיות שאני בוכה, ממש מתפרץ בבכי וצועק. וגם יכול להיות סתם, יכול להיות שיחד עם זה שאני בוכה ומתפרץ אני יכול להפנות את זה לבורא. יכול להיות כן, יכול להיות לא. זה תלוי עד כמה שאנחנו קשורים לדרך. יכול להיות שאני מבין שזה הבורא סידר לי כל הדברים האלה ואז אני פונה אליו בעוד אופן אחר.

יכול להיות שאני לא בוכה, אבל ככה איכשהו מצטער, רגיל לזה. ויכול להיות שאני מבין שהכול בסדר, הכול נורמאלי, הכול ככה תמיד וככה גם היום עכשיו. ומעביר. הכול תלוי עד כמה אדם מזהה באיזה מצב כלפי הקדושה הוא נמצא.

תלמיד: אחרי זה ממצב שהכול בסדר, הכול נורמאלי, הכי נמוך, איך לצאת ממצב שאדם מזהה שמבחינתו הכול בסדר, הכול נורמאלי.

אבל הוא בכל זאת יודע מה זה נקרא נורמאלי או לא? אתה מדבר על אדם שהוא מזהה שהוא נמצא ברצונות שהם לא נכונים? שהיה רוצה איכשהו לצאת, ולא כל כך אכפת לו?

תלמיד: כשהוא בחוסר חשיבות וגם מזה לא אכפת לו.

אהה. אבל יודע.

תלמיד: כן.

יודע. יופי. מה לעשות?

תלמיד: זאת בדיוק השאלה.

זאת אומרת, הוא נמצא בבית האסירים ולא יכול לצאת משם, אין לו כוחות. בקיצור, לבד הוא לא יכול. בסיכום: הוא לא יכול לבד. אין לך ברירה, אתה תצטרך לקרוא לחברים. אבל לקרוא, יכול להיות שאתה לא מעורר אותם. לכן כתוב שם, שצריך לצעוק שהם יבואו ויצילו אותו. כמו שאתה איבדת את הדרך ביער, אז אתה צועק, תעשה משהו.

תלמיד: זה ב"כתבי הדור האחרון" בהקדמה.

"משל לחברה רעבים וצמאים התועים במדבר, והנה אחד מהם מצא מקום ישוב בכל טוב, התחיל נזכר באחיו האומללים, אמנם כבר נעתק מהם הרבה עד שלא ידע מקום המצאם. מה עשה התחיל לצעוק בקול גדול ולתקוע בשופר, אולי ישמעו חביריו הרעבים והאומללים את קולו ויתקרבו אליו ויבואו ג"כ לישוב ההוא המלא מכל טוב."

בקיצור, אי אפשר לבד. כמו שאתה מתאר, אי אפשר לבד.

שאלה: בעל הסולם אומר לנו שאנחנו חיים בעולם של סיבה ותוצאה, ותכנית הבריאה – תכנית של סיבה ותוצאה. אם אני פועל, מרגיש ועושה משהו, אז תכנית הבריאה מגיבה לי באופן מסוים, ואילו כאן לאורך כל הטקסט הוא מתייחס אל הבורא כאילו יש לו איזה רגשות אנושיים. ואז זה הופך למעט מבלבל, כי אנחנו יודעים שאין פה רגשות אנושיים בתכנית הבריאה. אם אתה עושה את זה – אתה מקבל את זה, זאת תכנית הבריאה. אם אנחנו עכשיו מצליחים לתפוס את התדר של התכנית, אנחנו משיגים משהו. אז למה אם ככה אנחנו ממשיכים לעשות את זה?

אתה צודק. תתחיל על הכול לדבר כמו על מכונה שאתה מתקן, אין שום בעיה. אתה לא תטעה. אבל על עצמך גם כך תגיד, גם על עצמך. גם על העצבנים שלך, על המצב רוח, על כל הדברים האלה תדבר בצורה מדעית. כמה כל דבר ודבר עולה, יורד, מה שקורה שם במערכת עצבים, במערכת מחשבה וכן הלאה. בבקשה, אין שום בעיה. רק מפני שאנחנו לא יודעים איך לדרג את הרגשות שלנו, המחשבות שלנו, הרצונות שלנו, אנחנו לא יכולים למדוד אותם. לכן אנחנו מדברים בצורה רגשית.

אבל אם היינו יודעים אז אני אף פעם לא הייתי אומר שאני מתרגז. או בוכה, הייתי נותן לזה איזשהו הבחן מדעי ו- 15+, 100+ נגיד וכן הלאה. אבל אנחנו לא יכולים למדוד כוחות הנפש שלנו ולכן אנחנו מדברים בשפת ההרגשה. אבל באמת, אם תלך נגיד לרופאים, למומחים, נגיד שיש כאלה מומחים, אז הם יגידו לך, "נעשה איזה מיקס קצת מזה וקצת מזה זה נקרא מצב רוח של אדם.

אין בזה שום דבר, רק כוחות.

תלמיד: אם בהפצה שלנו היינו מתייחסים אליהם כמו שכעת אמרת, איך לשנות את התדר שלנו מרצון לקבל לרצון להשפיע, האם זה לא יהיה מושך יותר?

מי היה מבין אותנו בכלל?

תלמיד: כי אנחנו עושים את זה דרך חוקי הטבע. הם לא מדברים על איזה שהם עצות רגשיות אלא על קשר, שזה כל מה שאנחנו צריכים להביא גם לאנשים.

מקובלים ההיפך, הם לקחו את חוקי הטבע והסבירו אותם בצורה רגשית, הקרובה לאדם, בשפה הקרובה לנו. הם היו יכולים להמשיך לדבר על בחינות, על הבחנות, מסך, רצון וכל מיני דברים כאלה, כמו בחכמת הקבלה. אין שם רגשות, איפה רגשות יש לך שם? אין. זה קצת יותר, זה קצת פחות, שבירה, עלייה, ירידה, בום, בום, זהו.

שזה מתחיל לעבור עלינו, אנחנו מזדעזעים, אנחנו בוכים, אנחנו לא יודעים מה לעשות, אין לנו כוח, יש לנו כוח. פתאום צוחקים, פתאום בוכים. אז מה אתה חושב, שכדאי לנו יותר לדבר בשפת הטכניקה, מכניקה? אנחנו לא מבינים את זה בינתיים. כשאנחנו נהיה איתך יחד עם המסכים. קודם כל צריך להיות צמצום ומסך, למעלה מצמצום ומסך אם אנחנו נעבוד עם האור העליון, פחות אור, יותר אור, מסך יותר, מסך פחות וכן הלאה, אז נוכל לדבר בצורה אחרת. כמו שהם מדברים בספרי הקבלה.

אבל אנחנו עוד לא נמצאים בדרגות שלהם, במצבים שלהם, ולכן אנחנו לא מבינים מה שהם כותבים. הוא כותב לי לצמצום ב. מה זה צמצום ב'? מה לצמצם? גלגלתא עיניים, נשארות האח"פ מצומצם. תצמצם אח"פ. מה זה נקרא לי לצמצם אח"פ? אני לא מרגיש בי רצונות שאלה רצונות נקראים אח"פ ואלה רצונות גלגלתא ועיניים, ורצונות של אח"פ אני מצמצם. מה אני עושה איתם? מה זה נקרא לצמצם? אין לנו את כלים האלה ביד, לכן מדברים בשפת ההרגשה בינתיים ולומדים גם בשפת הקבלה כדי להתקרב למציאות הנכונה.

אבל נקווה שניכנס יחד כולנו למציאות הרוחנית ואז נדבר בשפה כמו בתלמוד עשר הספירות אנחנו מדברים כמו שם. או שנדבר כמו שבתורה, או בתלמוד. כולם מדברים על אותו דבר, רק בשפות שונות. מה לעשות?

אבל בינתיים אין לנו ברירה. אנחנו מדברים באותן התופעות שמרגישים ברצונות שלנו. התופעות האלו עדיין הן רק רגשיות. אני לא יכול לכתוב אותן בצורה אחרת.

תלמיד: העיתון האחרון שיצא הוא באמת יפהפה, שנצא איתו לכל ישראל. אבל הייתי רוצה לראות שם אולי איזו כתבה אחת בשפה זרה. חודש באנגלית, חודש תוסיף בספרדית, חודש כתבה בגרמנית וכן הלאה. אני מאמין שזאת הרגשה שתמשוך עוד אנשים.

מה שמודפס, מודפס לחלק כאן, אבל תעשו את זה באינטרנט, תתרגמו.

תלמיד: עושים את זה. אבל אפילו בשביל המקום הזה, יש אנשים שקוראים יותר מרק עברית והאנשים האלה יקבלו הרגשה אחרת כשהם יראו עוד שפה.

אני לא יודע, זה לא אלי. יכול להיות שכדאי לעשות את זה באנגלית. תעשו חשבון אם אתם תחלקו לאנשים שלא יכולים לקרוא עברית. ברוסית זה נעשה.

אז תעשו. באנגלית ודאי שאפשר לעשות, רק השאלה איך אתם תחלקו, איפה תחלקו? אני מניח שיש בישראל מלא אנשים שקוראים אנגלית בלבד, אבל לא יודע איך לחלק? איך להגיע אליהם?

תלמיד: אתה תהיה מופתע כמה אנשים בישראל ממש מבינים אנגלית וכשאני נכנס למקום ושומעים את המבטא שלי הם רוצים לדעת יותר, לשמוע עוד. אם תשים אחד המאמרים שנכתב על ידי אחד הכותבים הנהדרים שיש לנו, בשפה האנגלית, רק מאמר אחד בעיתון, זה יתפשט עוד יותר ויהיה גדול יותר ממה שזה כבר.

טוב, תחליטו. יכול להיות מאמר אחד. צריכים לראות כמויות, כדאי או לא.

קריין: קטע מספר 21 מתוך רב"ש ג'. "חורבן דקדושה".

"האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשיפלות, ואין איש שם לב לשיפלות הזאת, שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משיפלותה. כלומר כל אחד ואחד מכיר בתועלת עצמו ויודע שזה דבר חשוב מאוד, וכדאי לעבוד בשביל זה, מה שאין כן להשפיע לא כדאי. וזה נקרא שהקדושה מונחת בארץ, כאבן שאין לה הופכין. אבל אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל."

(רב"ש - ג'. מאמר 106 "חורבן דקדושה")

אז איך אנחנו מגיעים לזה? ברור שאי אפשר לתקן מה שלא מקולקל. הקלקול מורגש לפי מידת הצער שמרגישים שזה מקולקל. וגם לפי עד כמה שמבינים מה מקולקל, למה מקולקל? באיזו צורה אפשר לתקן אותו, האם אפשר? וכולי.

זאת אומרת, עד כמה אנחנו מבינים איפה אנחנו נמצאים. אז איך אנחנו יכולים להגיע למצב שבאמת יהיה לי ולכל אחד ואחד ולכולנו ביחד המשותף, הצער על החורבן. על החורבן זאת אומרת חורבן האהבה, חורבן הקשר, "חורבן הקדושה" מה שנקרא. איך אנחנו נגיע לזה?

לפי שנעשה דין וחשבון אנחנו יכולים לראות איפה אנחנו נמצאים. אנחנו לא נמצאים בחורבן. אנחנו לא נמצאים בתשעה באב. אם הייתי במצב של תשעה באב הייתי שמח שכבר גיליתי סופסוף את המצב הרע ואני בוכה ויחד עם זה אני שמח מתוך זה שיש לי בכי, שיש לי צער. אבל אין לי כלום, אדישות, עפר. מה עושים, יש עצה?

שאלה: אני חושב שרב"ש נותן שם עצה מאוד חשובה. הוא אומר שכל אחד מאיתנו יכול להרגיש את החורבן.

איך?

קריין: קטע מספר 21 מתוך רב"ש ג' "חורבן דקדושה".

"האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשיפלות, ואין איש שם לב לשיפלות הזאת, שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משיפלותה. כלומר כל אחד ואחד מכיר בתועלת עצמו ויודע שזה דבר חשוב מאוד, וכדאי לעבוד בשביל זה, מה שאין כן להשפיע לא כדאי. וזה נקרא שהקדושה מונחת בארץ, כאבן שאין לה הופכין. אבל אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל."

(רב"ש - ג'. מאמר 106 "חורבן דקדושה")

תלמיד: אני לא מצליח להבין את הקשר בין החלק הראשון לבין החלק השני. מצד אחד הוא אומר שאף אחד לא מרגיש את הצער. מצד שני, לכל אחד יש תפילה, הוא מתפלל על עצמו. והוא אומר שזה לא רעיון טוב וצריך להתפלל על הכלל. אז מאיפה התפילה הזאת נובעת אצל כל אחד מאיתנו, אם אין לנו את הצער הזה?

אם אין צער, אז רק על ידי מכות, רק על ידי ייסורים. איך יכול להיות אחרת? אנחנו נמצאים כולנו בתרדמה. מה שיש, לא אכפת לי. מה שיהיה, לא אכפת לי. מה שהיה, לא חשוב לי. סוחבים מיום ליום, ברוך ה' יומיום. כך אנחנו חיים, ללא מטרה. ללא אותה מטרה שהבורא הציב לפנינו, כמו לבני ישראל, שאנחנו חייבים להגיע לחיבור בינינו ולהראות חיבור לכל העולם. בסופו של דבר כולם יתחברו עם כולם ועימו, זה בעצם הנחת רוח שלו והמטרה שהוא קבע, ייצב כך.

אז מה אנחנו עושים? כתוב על זה פשוט, אם לא על ידי התורה, זאת אומרת, על ידי המאור המחזיר למוטב, בדרך שאנחנו בעצמנו משתדלים בכל כוחנו למשוך את המאור המחזיר למוטב, שזה נקרא "דרך האור", "דרך תורה", אז יהיה דרך ייסורים. אז מגיעים אלינו כל מיני ייסורים, מהייסורים הכי רחוקים מהתכלית. הוריקנים, כל מיני שרפות, כל מיני מלחמות, מכות וכן הלאה.

ואז אנחנו מתחילים דרכם לרכך את הלב שלנו, זה מרכך מאוד את הלב שלנו. זה נותן לאדם להתפעל, להתרגש, להיות יותר רגיש, יותר רך ואז הוא מתחיל יותר לשמוע. אז מה הבעיה? יכול להיות שזה באמת בגלל שאנחנו לא נמצאים בקשר נכון בינינו. כי אנחנו, המערכת האנושית על פני כדור הארץ, העליונה, הגדולה, הקובעת את הכול, ואנחנו ביחס בינינו קובעים שכל כדור הארץ ממש יוצא מהאיזון. יוצא מהאיזון מפני שאנחנו לא מחוברים נכון בינינו. כך אומרת חכמת הקבלה. השאלה, נשמע או לא נשמע על זה? אני רואה שאפילו אנחנו לא כל כך שומעים.

תלמיד: אולי אפשר להגדיר בצורה טובה לפי הטקסט הזה, מה זאת הקדושה ומה זה אומר שהיא בעפר?

קדושה, פשוט מאוד "ואהבת לרעך כמוך", זאת הקדושה. ממנה "ואהבת את ה' א‑לוהיך", זה כבר הכללי, הכולל הכול.

תלמיד: זה אומר שאין לנו חיסרון ל"ואהבת לרעך כמוך"?

ודאי שאין. אני צריך להתעלות למעלה מהרצון שלי, מהאהבה שלי הפרטית, כדי להיות באהבה הכללית, באהבת הזולת. אני לא יכול לאהוב גם את זה וגם את זה, יש לי רצון אחד. הרצון הזה למה הוא דואג? או לי או לאחרים, לא יכול להיות אחרת.

תלמיד: בחלק השני של הטקסט, הוא נותן עצה שאנחנו צריכים להתפלל על הכלל ואז הוא יעלה. אדם שנמצא במצב שאין לו חשיבות ל"ואהבת לרעך כמוך", מה הוא צריך לעשות כדי להתפלל על הכלל, מה זה אומר?

הוא צריך לארגן סביבה בצורה מלאכותית, שתשפיע עליו. והסביבה הזאת כוללת ספרים, לימוד, חברים, קבוצה, בקיצור כל מה שרק אפשר. שהם ידברו על חשיבות ההתעלות למעלה מהרצון האגואיסטי לחיבור עם החברים, לחיבור עם הזולת. אנחנו נמצאים בנקודה הזאת, לא יכולים לזוז.

לא יכולים לזוז, למה? כשאנחנו מתעלים קצת, הבורא מוסיף לנו אגו קצת יותר. אנחנו עוד משתדלים, אנחנו באמת משקיעים, הוא מוסיף עוד קצת אגו. אנחנו לא הגענו לסאה. הוא צריך להוסיף נגיד מאה קילו כבדות, ואנחנו צריכים להתעלות למעלה ממאה הקילו כבדות האלו. עוד לא הגענו. אבל אנחנו די פסיביים בזה, צריכים עוד ועוד להשקיע יותר ויותר.

בכל זאת, למרות הכבדת הלב, להשתוקק לחיבור ולהבין שזו מטרת הבריאה, אנחנו בזה מתקנים את העולם ומתקנים את האנושות ומתקנים את הטבע ומתקנים הכול. בזה, בסך הכול אנחנו עושים מערכת שהבורא יכול להתלבש בה וליהנות, עושים נחת רוח לו. מה עוד אפשר כאן לעשות?

שאלה: אני מנסה להבין איך אדם יכול לקבל מידע כזה כמו שאמרת, לדוגמה, אם אנחנו לא מחוברים, בגלל זה יש אסונות. איך אני יכול לקבל דבר כזה? רק למעלה מהדעת.

רק מתוך זה שאתה מבין שזו מערכת כוחות. גם לנו יש כוחות, כוחות קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, שליטה. בקיצור, שני כוחות, כוחות חיבור וכוחות דחייה, או מושך או דוחה. אז אנחנו צריכים לפתח כוחות של משיכה, שאנחנו נחייה את רשת הקשר בינינו השבורה, הקרועה.

תלמיד: ההסבר מובן, פשוט על הגישה עצמה. שמעתי שעישון זה מזיק, שמעתי ממשרד הבריאות, ולפני כמה שבועות גם רופא שלח לי שאפילו סיגריה אחת מזיקה כמו קופסה. אני מאמין, למה? כי יש אמונה כללית. אני לא עשיתי את המחקרים על עצמי, אני עדיין מרגיש בסדר שאני מעשן, אבל אני מכבד את המדע, את הרופאים, לכן כנראה שאני אצטרך להפסיק.

פה אני שואל, אומרים בפייסבוק, אנחנו לא מדענים, שבגלל שאנחנו לא מחוברים יש אסונות טבע. אני פשוט מנסה להבין איך אדם עם שכל אמור לקבל כזה דבר. הוא צריך להאמין, כי אין הוכחות. וכנראה, כמו ששאלתי אותך, גם לא יהיו הוכחות, כי אם יהיו הוכחות, זה יהיה אגואיסטי, כולם יתחברו בצורה אגואיסטית.

אני מנסה להבין באיזו צורה זה יכול לקרות?

קודם כל להתחיל בצורה אגואיסטית, שכדאי לנו לברוח מצרות.

תלמיד: איך אדם יקשור צרות עם זה שהוא לא מחובר עם אחרים? מה הקשר בין זה לזה?

זה הכוח הכי גבוה בטבע. הוא צריך רק להבין שאנחנו קשורים גם על ידי הכוחות הפנימיים שלנו, אם אנחנו מחוברים יחד. יש כוח מחשבה, יש כוח רצון, אמנם אלה כוחות נעלמים, אבל הכוחות האלו פועלים בטבע, הכוחות האלה פועלים, רק אנחנו לא יכולים לגלות אותם. יש גם הרבה מדענים ומכונים לא כל כך גלויים, סודיים, שחוקרים את זה, הם רוצים לדעת את זה. אלו כל הכוחות העל טבעיים, כמו שאנחנו אומרים. הם לא על טבעיים, אלא כוחות שבורחים מתוך הגילוי, מתוך ההרגשה שלנו, אבל הם נמצאים.

זה כמו שאתה מרגיש שמישהו מסתכל עליך, איך אתה מרגיש את זה, מה הוא עושה לך? הוא שולח לך מהעין שלו איזה חץ? אבל אתה מרגיש שככה זה. יש הרגשות, יש דברים שהם נעלמים מאיתנו, הם באמת כוחות מאוד מאוד חזקים, אבל יחד עם זה הם נעלמים.

אז באה חכמת הקבלה ואומרת, יהיו אסונות, יהיו בעיות. אני כבר לא מדבר על זה שאנחנו יכולים להגיע למצב שנקרא גן עדן, למעלה מהטבע, לא להרגיש את ההגבלות האלה בעולם הפיזי שלנו, אני כבר לא מדבר על זה. אני מדבר איך להינצל מהשמדה, איך להינצל מהאסונות. מחר יהיה לך קור לא כמו שבמוסקבה, יהיה לך קור בכל כדור הארץ, מינוס ארבעים, חמישים מעלות, כי כמה אתה צריך סך הכול, מי אנחנו?

תלמיד: אני שואל על אופן הגשת חומר. אם אדם שומע מאיזו עמותה ללא כוונת רווח דברים כאלו, יש הרבה עמותות שאומרות כל מיני דברים. אולי כדאי שיגידו את זה מאיזשהו משרד מכובד? כי באמת, אלו דברים מאוד חשובים.

תנסה למכור את זה למשרד מכובד, בבקשה. תנסה. לי נראה שאף אחד לא ירצה לעסוק בזה. אני מוכן, אין בעיה, חכמת הקבלה היא פתוחה לכולם. אתה רואה למה היא נקראת חכמת הנסתר? אף אחד לא רוצה לגלות אותה. [חושבים] שנסתר זה אי שם באיזה מקום, זה לא באף מקום, הכול פתוח לפניך. מה נסתר? הלב שלך סתום, אתה לא רוצה, לכן אתה אומר שזה נסתר.

תלמיד: לכן אני שואל, האם ידועות לך דרכים שהאנושות יכולה לקבל את זה או שפשוט צריך לנסות הכול?

אם היו לי, אתה חושב שלא הייתי עושה את זה? אני מדבר כל יום כמעט עם כל מיני אנשים זרים מקצה לקצה, לא חשוב לי עם מי, בבקשה, כל אחד ואחד, והם לא מבינים. ואם כן מבינים זה נשאר ככה. אבל בכול זאת אני מוסר את זה לכולם. כי בתת הכרה בכול זאת כולנו קשורים יחד, בסופו של דבר ככה זה מתפשט.

אני זוכר שהיה מישהו שרצה לדבר עם רב"ש בקשר לקבלה, איזה אמריקאי שהגיע לארץ, ולפני שהוא נסע לשדה התעופה הוא יכול היה לעבור ב-11 בלילה אצל רב"ש לשאול אותו משהו, לדבר עימו. ורב"ש קם. וזה היה אדם סתם. זאת אומרת, אדם לא עשה חשבון עם עצמו, אם היה אפשר עוד ועוד להסביר למישהו משהו.

תלמיד: במאמר "השלום" בעל הסולם כותב שיש שני חוקים, יש כוח קבלה וכוח השפעה. ואם אדם מקבל יותר מדי, מיד בא עונש. וזה שלא שומרים על חוק ההשפעה, או על חיבור כמו שאנחנו אומרים, העונש מגיע אבל לא בצורה ישירה.

לכן מכאן יש שאלה, כנראה שלא נוכל להוכיח בצורה ישרה שהנה התחברנו ופתאום אין אסונות, אלא כנראה שנצטרך להאמין למעלה מהדעת.

אני חושב שזה לא נכון. זה כבר יוצא מגדר פרטי ונכנס לגדר כללי. "בתוך עמי אנוכי יושבת". אנחנו מגלים כוח החיובי, כוח החיבור שהוא מתגלה בין הרבה אנשים, ואנחנו מזהים ששורה בהם כוח מיוחד. ואז, כמו שבעל הסולם כותב, אף אחד לא יכול לגעת בנו.

תלמיד: בתוך הדעת אפשר לגלות פעולות?

היית רואה את זה, היית רואה שכמו שעכשיו רואים שיהודים בעולם זו תופעה לא מובנת אבל נשארים, אז [למרות] מה שעושים איתם הם בכול זאת קמים ונשארים. מה אפשר לעשות? איך למחוק אותם? איך לעשות? לא יכולים. רואים שזו איזו תופעה מוזרה, אז ככה תהיה תופעה מוזרה עוד יותר שאותו החלק בעולם שיקבל שיטת החיבור, יהיה כמו שכתוב, "עיר הנידחת אי אפשר להחריב", אתה לא יכול לעשות איתם כלום. שכול העולם יהיה נגדם, אתה לא יוכל לעשות להם שום דבר. תנסה.

תלמיד: זו הייתה השאלה, מה אנחנו מנסים?

בבקשה, אבל קודם כל לגלות באיזה מצב אנחנו נמצאים, לגלות שזה ממש חורבן, שזה תשעה באב ולהצטער על זה, ולהיות שמחים בזה שמגיעים לצער שזה באמת כך. ואז לעבור את זה בצורה כזאת, שמכאן לתיקון.

תלמיד: זאת השאלה, שוב, אלפי אנשים, אולי מאות אלפי אנשים מנסים להתחבר, באמת מנסים, ואנחנו רואים שהאסונות רק מתגברים כול הזמן. אז איפה התוצאות?

מי מנסה להתחבר? המפלגות?

תלמיד: לא, אנחנו.

אנחנו? כן. ומה?

תלמיד: יש אלפי אנשים שמודעים לזה במידות כאלו ואחרות, מיליוני אנשים שומעים.

תקבעו יום מסוים, בקשה מסוימת ש[תעבור] בין כול החברים שלנו בעולם תדפיסו באינטרנט או באיזה מקום דף ששם "אנחנו כולנו קוראים, כולנו מבקשים, כולנו משתדלים שבלב שלנו נרגיש כך וכך".

תלמיד: עושים את זה שלוש פעמים ביום. עושים את זה כול יום, יש משימה יומית, חושבים על אותו דבר ומה לא? שנים. אני עד היום הבנתי שלא עוסקים בלהסתכל על תוצאות, גם יכול להיות שיהיה יותר גרוע, אני בכלל לא שואל.

לא.

תלמיד: ופה אתה אומר שכן.

תוצאות, לא. לא, על מנת לקבל זה נקרא לא להסתכל על תוצאות, אבל על מנת להשפיע? מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי? ודאי שכן.

תלמיד: לא אמור להיות יותר טוב בעולם? כזאת כמות גדולה של אנשים שמנסה להתחבר שנים?

כנראה שלא מספיק מנסה. כמות, אני לא מדבר על כמות, כמות זה הבורא יביא עוד או ייקח עוד, הוא עושה את הדברים האלה. אנחנו צריכים רק לפתוח מקום לכולם, רוצים שיכנסו, רוצים שיצאו, זה עניינם. אנחנו צריכים רק לעלות את הדחיסה שלנו.

תלמיד: לכן אני אומר שעד היום אני לא הסתכלתי על תוצאות. אנחנו מנסים ועד סוף החיים ננסה ומה שיהיה יהיה.

לא. זה לגמרי משהו אחר. זה שאני משתדל לעשות כל מה שאני יכול, מה שלא יהיה, ואני לא שואל הצלחתי או לא הצלחתי, זה מהבחינה הפרטית שלי. אבל כלפי העבודה שלי אני כל הזמן צריך לראות עד כמה שאני יותר, ויותר, ויותר [נימצא] בלהשפיע לכולם.

תלמיד: יש תופעה מעניינת, שאחרי שיש מכות, פתאום באה הבנה כזאת שאם נתחבר המכות לא יבואו. אפרופו אסונות טבע לפני כמה שנים היו הצפות במרכז אמריקה ואז החברים שלנו יצאו שם למקלטים, כי לאנשים לא היו בתים, הכול הוצף. והם עשו שם מעגלים והאמריקאים ישבו ודיברו על זה שדווקא החיבור בינינו הוא ימנע את האסונות האלו. איך זה בא להם לראש? היה ממש פלא לראות את הקשר בין זה שאנחנו עכשיו נתחבר, לזה שלא יהיה אסונות. ממש ככה דיברו מעצמם.

יוצאים פה שני דברים, מצד אחד יש מכות ואז פתאום, באורח נסתר כזה, הבנה והרגשה ללב של האדם שאם נתחבר הם לא יבואו, וגם היו להם "תנאים" מיוחדים, הבתים שלהם הוצפו והם ישבו במקלטים. תופעות דומות קורות גם במלחמות וכדומה, שיש גם תנאים פיזיים שאנשים פשוט לא עובדים, פשוט השגרה שלהם נקטעת.

אז אתה רוצה שזה יקרה?

תלמיד: לא, אבל איך יוצרים, רגע אחרי שחזרו לבתים כמובן הכול נשכח ומה הקשר בין חיבור לבין אסונות? וגם "למי יש זמן להתחבר, אנחנו בשגרת היום יום שלנו". אז איך מייצרים את התנאים האלה שמיוצרים בצורה מלאכותית, כביכול, שנכפית עלינו?

עכשיו אתה יכול לקחת את כל מה שהיה אז ומה שקורה היום, ולאן שאנחנו עוד מתקדמים לפי הצפיות האלו, או מה שצפוי, או מה שהמדענים אומרים, ולעשות מזה מאמר יפה ושלם ותפרסם את זה לכול העולם. בכול זאת, במשהו זה ישפיע. נגיד עבר אתמול, עבר. כמה מכם הפיצו מה שצריך? כמה עשו לייקים, שיתפו, אני לא יודע מה עוד? כמה שלחו לכול הרשתות, לכול המקומות שאתם חושבים שזה חשוב שכול אחד יידע? לא לחברים שלנו שגם כך מבינים ונמצאים ושומעים אלא מחוצה למסגרת שלנו. אפילו על זה אני מדבר, בינינו זאת עבודת החיבור ומחוצה? שם לא דורשים ממך שום דבר חוץ מלחיצה על המקלדת.

טוב, יש מה לעשות ולבכות צריך על האדישות והעצלות. ממש. וצריכים לעורר זה את זה. אתה והחבר שלך אומרים ששלוש פעמים ביום מתעוררים. למה מתעוררים? מה התוצאות תכל'ס בשטח? אם אתה, הכוונה ישר א-ל, לא דואג לכל העולם, חוץ מישראל, חוץ מעם ישראל, וגם לכל העולם, אתה לא תקבל שום דבר. כי אתה עושה על מנת לקבל בצורה כזאת מובהקת פנימית ביותר. אתה ממש נמצא, כביכול, בקליפה הכי גדולה. אתה רוצה לקבל, לקבל, לקבל הכול מהבורא, אתה שוכח עליהם. מה יש לי אליהם? אתה זוכר מה ה' אמר ליונה. שזה ילדים שלי. אני דואג להם. אני נתתי לך משימה שאתה תלך אליהם ותציל אותם. מה זאת אומרת שאתה בורח מזה? הם חשובים בעיני. זה מפטיר ביום הכיפורים. אז תחזור בתשובה.

שאלה: היום נתת נוסחה מופלאה, שאנחנו מבקשים אהבה בין החברים בעשירייה, כדי שאור האהבה הזה יעבור לאומות העולם, ובשלישית, שהבורא נהנה מזה. הוא רוצה את זה. האם אתה יכול לתת לנו מודל של תפילה מטרתית כאשר ג' המרכיבים האלה יכולים להתחבר לבקשה אחת?

אני לא יכול. אתם צריכים לחבר, וכל יום תפילה חדשה. כי אין לנו שום דבר חוץ מתפילה, בסופו של דבר. הפצה מצדנו החוצה, ותפילה מצדנו למעלה. זה מה שיש. גם זה וגם זה צריכים לעשות מלב מאוחד, מחיבור. אתם צריכים לעשות את זה. אני לא יכול.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לחבר את כל זה ללב אחד? איך את ג' המרכיבים האלה לחבר בלב אחד?

תעבדו ביניכם. שיכתבו כולם. שכל אחד יכתוב, ותסדרו את הדברים האלה. שכל אחד יכול לכתוב, שלושה ארבעה משפטים קצרים. אבל שהם יהיו כאלו הכי הכי עמוקים מהלב. לא יודע איך לעשות, אבל העבודה שאתם תעשו בינתיים עם הלב, עם החיפוש, עם הכיוון, זה העיקר, ולא שיצא לכם אחר כך איזה מילים יפות על הנייר, או במחשב שם. העיקר שאתם תעבדו עם הלב ותחפשו איך אנחנו מתחברים? איך אנחנו מביאים את החיסרון שלנו? למי אנחנו פונים? זה הכוח הכי חזק שבטבע. זה כוח הכי חזק. מחשבה ורצון. ואם נפעיל אותו טוב, אתם תראו עד כמה שאנחנו עושים את הקפיצה שחסרה לנו עד הסיום.

שאלה: יש בינינו ויכוחים כמעט עד מכות לגבי מספר החברים שיושבים סביב השולחן בעשירייה כשאני אומר שככה היה אצל הרב"ש, הם אומרים זה כבר לא אקטואלי, אתה אומר שאפשר משני אנשים ומעלה. הושיבו אותנו עכשיו שבעה שמונה אנשים ביחד, האם להתחלק שנהיה עשרה ושארית, האם יש משמעות לעבודה כשאנחנו לא נמצאים בדיוק עשרה?

לא, אין משמעות לא כדאי בשביל זה לריב, רק לא לריב בגלל המספר, אני הייתי בעשירייה שם היו ששה אנשים ונקראת עשירייה, מה זה חשוב. אל תעשו חשבון לפי עשר, אנחנו עוד לא עובדים בעשר שזה מותאם לעשר ספירות, לאופי של כל אחד וכן הלאה. זה אחר כך. העיקר לא לריב.

שאלה: איך אפשר למדוד את ההשפעה כלפי אחרים, כלפי עשירייה, כלפי העולם?

אי אפשר למדוד בינתיים. נוכל למדוד את זה באור ישר, באור חוזר בזה שיהיה לנו פרצוף משותף, בינינו לעולם, ודאי. עד כמה שנקבל מהעולם רצון ועד כמה שעל הרצון הזה נוכל לעשות אור חוזר ולתת, לפי זה יהיה לנו פרצוף, מבנה. שאז אנחנו הכול בודקים ויכולים למדוד, זה מאוד פשוט.

כשאני מתקשר לחבר, אני לוקח את הרצון שלו אני יכול עם הרצון שלו לעבוד כך שאני הכול עושה למענו, אז כבר יש לי פרצוף, כבר אני עושה את זה. זה אפשרי לעשות, עם העולם זה עוד יותר קל מאשר עם אחד.

שאלה: מדוע אנחנו מתחברים רק כשקורות צרות?

כי אנחנו אגואיסטים, כמו כבשים שיש להם פחד אז הם מתקבצים יחד. ראית את זה? אז ככה אנחנו גם, חיות זה אינסטינקט של חיות.

שאלה: מה ההבדל בין בית כנסת לבין היכל המלך?

לא חשוב, בכל מקום בית כנסת זה נקרא בית של כינוס שמתכנסים כולם יחד, מקום שמתכנסים יחד כולם נקרא בית, כלי, שמתכנסים יחד כולם, בית כנסת. ככה זה נקרא. וזה לאו דווקא שם מתפללים זה ככה נעשה במשך היסטוריה, אבל בעצם מקום איפה שאנשים מתחברים כדי להתחבר ולפנות לבורא נקרא מקום כינוס, בית הכנסת. זה הכול.

איזה הבדל יש בין בית הכנסת לבית המקדש? אין הבדל, בית המקדש זה רק הצורה יותר שלמה של חיבור. גם בבית כנסת זה אותו דבר, צריכים להקריב קורבנות, זאת אומרת שכל אחד מקריב את הרצון שלו האגואיסטי למען החיבור, עם כל החוקים של הבית המקדש אלה חוקי חיבור, אין יותר, חוקי חיבור בלבד. רק תבינו שאין שום דבר חוץ מזה, גם בבית כנסת אבל זה בצורה קטנה, לא בגדול, אבל סך הכול בכל מקום איפה שנמצאת הקבוצה ורוצה להתחבר, המקום הזה, הלב המשותף שלהם נקרא בית הכנסת, זה לא חדר אבל בעולם שלנו ככה חדר נקרא שזה בית הכנסת.

שאלה: אנחנו לומדים שחורבן הבית בעולמות הרוחניים זה בהתאמה למה שקורה בעולם האצילות והנקודים, איך אנחנו בתפילה שלנו עבור העשירייה, עבור החיבור שלנו מתקנים את זה, אנחנו צריכים לעלות לאותה המדרגה כדי לייצר את אותו התיקון או איך זה עובד?

אין שום עלייה למדרגות, תעזוב את זה, אתה צריך להתחבר יחד עם האחרים ויחד כולם למרות האגו שביניכם, למרות השנאה, למרות המריבה, למרות כל מיני סכסוכים על כל הפשעים תכסה האהבה, רק תכסה, לא מוחקת את כל הפשעים ביניכם ואז בצורה כזאת אתם פונים לבורא ואומרים "אנחנו רוצים להיות מחוברים, תעשה" וזהו, רק יחד לבקש, יחד לבקש אמנם שאתה לא יכול להסתכל על השני ועם ההוא בכלל לא דיברת חצי שנה וההוא מחזיק סכין אחרי הגב, אתם בכל זאת למעלה מכל הטבע שיש בכל אחד מבקשים חיבור מהבורא, זאת תפילה נכונה.

תלמיד: אנחנו מבינים שיש צורך שנפיץ ובשיחות עם הרבה חברים הבנו שצריך לעשות איזו סדנה בנושא ההפצה באינטרנט, לעשות לליקים, ושרים, חברים פנו אלינו שלא יודעים מה לעשות אז אנחנו גם רוצים שאתה תהיה איתנו.

אני אהיה, אם זה שייך לא סתם לדיווח אלא להפצה, ודאי.

תלמיד: זה יהיה בשבת הקרובה בין 7:00-8:00, אנחנו גם מזמינים ומבקשים מנשים ששומעות שיצטרפו לשידור הזה וישמעו ויהיו חלק מהדבר הזה, זה מאוד מאוד חשוב, כולנו ככה מרגישים.

מצוין, כן.

שאלה: אם יש אנשים שיש להם תואר ראשון ויש להם הזדמנות ללמוד תואר שני בתחום של אנטישמיות, של ללמד, הסברה, להכיר את הנושא.

מאוד כדאי, מאוד כדאי, זה מקצוע שיהיה מאוד מבוקש גם מטעם היהודים גם מטעם האנטישמים. אני אומר ברצינות, זאת תופעת הטבע, אני מתייחס אליה כמו לכוח המשיכה, מה זה חשוב? זה כוח, פלוס, מינוס, לא חשוב איך אבל תמיד כוח פועל או בפלוס או במינוס, צריכים לדעת אותו, להכיר, אני הייתי מאוד ממליץ לכל מי שיכול להצטרף.

תלמיד: מי שרוצה יכול מחר יום שישי ב10:00 בבוקר להגיע לכאן למרכז, יהיה מין הפנינג כזה להציע לאנשים ללמוד את התחום הזה.

אני ממש בעצמי הייתי מצטרף, ממש, ממליץ לכל אחד ואחד, לא יכולים ממדינה אחרת.

תלמיד: כל מי שיש לו תואר ראשון שמתעניין בדבר כזה אז אפשר.

כן.

תלמיד: במספר ימים ספורים כל החברה כאן וגם אנשים חילקו באזור פתח תקווה והסביבה, סיימו את חלוקת העיתונים ממש, עשינו את זה בעשיריות ועשו עבודה טובה ועכשיו החברים שלנו בכל הארץ גם לקראת סיום החלוקה 100,000 עיתונים.

יש איזה הבדל בחלוקה שהייתה לפני חודשיים שלושה והיום? יש משהו?

תלמיד: כן, ההבדל שהפעם עשינו את זה בעשיריות, זאת אומרת כל עשירייה דאגה לחלק באזור שלה וזה עשה את כל ההבדל ממש, לפני זה יצאו בודדים, בזוגות, עכשיו יצאו עשיריות.

(סוף השיעור)