שיעור בוקר 16.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 03.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/bMLmgMxp?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 325, "אין עדה פחות מעשרה"

קראנו מאמר משלבי הסולם, כרך ג', "אין עדה פחות מעשרה" מפרשת "נשא".

אנחנו לומדים שכל המציאות כוללת בורא ונברא, והנברא חייב לגלות שלמות ונצחיות, את מעמד הבורא בעצמו, אחרת לא יהיה לו כלי ליהנות מהמצב הזה. גילוי הכלים זה מה שאנחנו צריכים.

המצב קיים, אנחנו נמצאים בו. אלא כמו שבעל הסולם אומר שזה דומה לאיש שנמצא במרתף חשוך שיש בו את כל האוצרות והתענוגים, כל מה שהוא צריך ומעל ומעבר למה שהוא מצפה, אבל חסר בו אור, כלומר חסר כלי כדי לראות את המצב שבו הוא נמצא. ואת הכלי הזה אפשר לגלות רק אם יש לו חיסרון אליו דווקא למצב הזה. אם זה כלי לדברים אחרים, אז הוא גם לא יוכל לגלות ולמלא את עצמו במעמד שהבורא חושב עליו, כי הוא טוב ומיטיב.

לכן לומד קבלה שבא להשתוות הצורה עם הבורא, נקרא זה שלא הולך בעצת רשעים. מה זאת אומרת? שכל הזמן מגיעים אליו רשעים, מתעוררים בו הרצונות הלא מתוקנים שלו, והוא בכל פעם מברר אותם ולא הולך בעצתם. האגו שלו כל הזמן בוער בו, ודווקא לפי עזר כנגדו הוא כל הזמן מעדכן את המעמד שלו כלפי הבורא וכך גדל.

עד שהוא מלקט את כל הרצונות שלו לרצון אחד גדול, לכיוון אחד, ואז נקרא שהוא באמת מגיע לתפילה אמיתית מעומקא דליבא, מעומק הלב. זאת אומרת אחרי שהגיע לפנימיות של כל הרצונות שלו, ואת כולם הוא כיוון שיהיו כדי לרכוש כלים דהשפעה, כדי להגיע להשפעה, אז יש לו רצון שלם, והרצון הזה נקרא "בית כנסת". "בית" זה כלי קיבול, "כנסת" ששם הוא כונס את כל הרצונות שלו כאחד, למטרה אחת. ודאי שהרצונות שונים, בהמיים, רוחניים, נפשיים, אנושיים, לא חשוב, כולם מרוכזים אצלו למטרה אחת. המצב הזה נקרא שהוא נמצא בבית הכנסת, ואז הבורא רואה שיש שם איש שמוכן לתפילה ודורש ממנו תיקונים. הוא מקבל תיקון על כל הרצונות שלו, שנעשים עכשיו בהשתוות הצורה עם הבורא, והאדם מגיע למעמד הבורא.

מאיפה אדם לוקח את הכוחות האלו להגיע מעל כל הרשעים שלו להחלטה שהוא רוצה על ידם, בעזרתם, מעליהם, להגיע לדבקות, להיות דומה לבורא? בעזרת מה הוא יכול ללקט, לכנוס את כל הרצונות שלו תחת כוונה אחת על מנת להשפיע? אנחנו לומדים שהוא מקבל את הרצונות האלה מאור עליון, מהאור המקיף.

אבל מאיפה הוא ייקח חשיבות לזה? את החשיבות הוא מקבל מהחברה. שבהתאם למידה שהוא מקבל רשעים ומרגיש אותם בגופו, הוא חייב כנגד זה להתחזק בעזרת החברה ולקבל מהם חשיבות המטרה. ואז מובטח לו שבאור המקיף הוא ייהנה לזכות את כל הרשעים האלה בכוונה על מנת להשפיע. זה בעצם הנושא המרכזי של המאמר.

למה כתוב שאין עדה פחות מעשרה אנחנו מבינים. כי עד שהוא מגיע למצב שכל התכונות שלו שרכש מהבורא, הוא בדק אותן, ירד לעומקן, וכיוון אותן כך שהוא רוצה בהן תיקון על מנת להשפיע, כמו עשר הספירות המקוריות.

תלמיד: לפעמים הרצון מכונה בשם "מקום", כלומר בית כנסת, ולפעמים הרצון מכונה בשם "איש", כמו מה שממלא אותו. מה ההבדל ביניהם?

אפשר לדבר על זה כמו על פנימיות וחיצוניות. פעם מדברים על כל העולם שזה אדם אחד, ופעם מדברים על דברים שהם כאילו פנימיים יותר או חיצוניים יותר. אבל באמת אני לא יודע. לי זה לא מפריע, שפעם אומרים שזה בית כנסת ופעם איש בבית כנסת.

פעם זה ברור שאלה הבחנות של הנקודה שבלב כלפי כל יתר הרצונות, בוא נאמר. הנקודה שבלב עובדת כך שסביבה יתכנסו כל יתר הרצונות, גם הבהמיים, גם האנושיים, ובהמשך גם הרצונות של הקליפות. וכולם יהיו כאגודה אחת לאותה מטרה כמו הנקודה שבלב, הנקודה של משה, שהיא המובילה את כל יתר הרצונות, מכווצת אותם לאותה מטרה.

לפעמים זה ברור שכך הוא מדבר ולפעמים מדברים בצורה אחרת. הוא רוצה להראות לך את הפסוקים, ולפי הפסוקים לבנות את הרעיון. הוא יכול לא למשוך פסוקים, ואז הוא לא היה אומר על זה שזה נקרא בית כנסת וזה נקרא איש, אלא מדבר במונחים אחרים, ולא היית מרגיש שזה כאילו אדם וזה כאילו בית וזה עולם. הוא יכול להגיד בכל שפה, ובכל גודל, בכל מונח, זה לא חשוב. בכל המאמרים מסבירים אותם כך או כך.

יש הבדל ודאי. אם אנחנו הולכים להשוות ביניהם כלפי אדם שיש בו כל ההבחנות, אז אנחנו כבר מדברים על שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל, או נשמה, גוף, לבוש, בית, חצר, מדבר וכן הלאה. אבל כאן הוא לא מדבר על זה.

תלמיד: מה זה אור מקיף? אפשר להזמין אותו רק בזמן הלימוד, או אפשר גם בזמנים אחרים?

אור מקיף זה אותו אור שעומד להתלבש בגוף, בכלי, מתי שהכלי יהיה מתוקן במסך. המסך זה כוונה על מנת להשפיע. אין לי עכשיו כוונה על מנת להשפיע, אז האור עומד מחוצה לי ומאיר לי מאותו מקום איפה שאני מיועד להיות כשתהיה לי הכוונה הזאת.

מה אני עושה כדי שהוא יאיר לי? כלפי כל אחד ואחד בעולם יש את האור המקיף הזה, מוזמן בשבילו מקום שם ליד הבורא, אפילו במדרגה הגדולה ביותר. איך אני עושה כך שאני מושך את ההארה הזאת שנמצאת אפילו למעלה מפרסא, אליי? רק על ידי זה שאני צריך לעשות בי משהו דומה לאותו מצב שנמצא למעלה מפרסא.

למעלה מפרסא אני נמצא מחובר עם אותו אור, עם המקור שאני לומד, עם יתר הנשמות, עם הבורא, כולם כולם יחד, "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הם", זה המצב שנמצא למעלה מפרסא. מה אני יכול כאן למטה מפרסא לעשות, שזה יהיה דומה לאותו מצב שלמעלה מפרסא, שאז לפי המאמץ שלי בלהיות דומה במה שאפשר, אני מושך את ההארה הזאת אליי, לפי היגיעה, לפי הרצון.

בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתע"ס" שמי שלומד ומשתוקק לדעת מה שלומד, אפילו שלא מבין, מושך בזה את האור מקיף. למה? כי הידיעה הזאת זה נקרא המילוי הפנימי של האור המקיף, זה מצב שהוא נמצא שם איתו יחד, ישראל ואורייתא. אם על ידי זה שאני לומד אני רוצה להגיע לדבקות בבורא, לא חשוב שאני עדיין מתאר דבקות במונחים שלי איפה שאני נמצא, זה גם שייך לאותו מעמד נצחי גבוה, ואז גם לפי זה אני מזמין על עצמי אור מקיף.

אם שם נמצאות כל הנשמות יחד כגוף אחד, כאיש אחד בלב אחד, אז אני כאן למטה חייב לעשות את זה עם כמה חברים שלי, ואז גם תהיה התאמה. וכן הלאה, זאת אומרת לעשות מצב למטה שמתאים במקסימום למה שיש לנו למעלה. את המאמץ הזה עושים, ואיכשהו בונים אותו, אבל מאיפה אני אקח חשיבות לעשות את זה?

חברה זה לא שאני צריך עכשיו ככה לשבת עם כולם, "חבר'ה בוא נחשוב יחד על המצב הזה". החברה צריכה לתת לי חשיבות להיות במצב הזה, זאת אומרת עוד קודם אני צריך לשמוע מהם שזה הדבר החשוב ביותר, שזו המטרה החשובה ביותר, שאין חוץ מזה בחיים כלום, וכל העולם וכל החיים רק לשם זה באו אליי. את זה אני צריך לשמוע מהם, במקום לשמוע על אופנה, על כדורגל, על אלף ואחד דברים אחרים. כי החשיבות שלי אף פעם לא תהיה מספיקה כדי להגיע. יש אנשים מיוחדים שיכולים, אני לא אומר שלא, היו מקרים, אבל אנחנו לא מהם. אנחנו אנשים שחייבים לעשות את המאמץ הזה על ידי החברה ולהגיע כמו שמעכשיו והלאה כל האנושות נכנסת לאותה משימה.

תלמיד: רק בזמן הלימוד אפשר?

הלימוד זה כבר מצב שצריכים להתכנס יחד כל החברים, עם כל המחשבות, עם כל הרצונות, עם כל התפילות שלהם, ממש יחד כחבורה אחת, בקיצור שיהיה רצון אחד כלפי הבורא, רצון אחד. במקום זה שיושבים כאן עכשיו בערך שבעים, שמונים איש, שזה יהיה רצון אחד, מכל הבניין הזה.

תלמיד: הוא אמר שרצון אחד יהיה אחר כך, רשעים רשעים רשעים עד שיהיה הרצון?

לא, אני מדבר שבזמן הלימוד חייבת להיות כבר החלטה וידיעה ברורה לכולנו, שאנחנו רצון אחד כלפי הבורא, שאנחנו מבקשים תיקון על כל הרצונות שלנו, והתיקון הזה גם מגיע לנו, נהיה בטוחים שזה מגיע לנו, מפני שקודם כל הוא מחכה לזה, ואנחנו מצפים לזה מפני שעשינו את כל ההכנות.

הכול תלוי בהכנה, אם יושבים וסתם כך פותחים את הספר אז התועלת מזה יכולה לבוא גם אחרי עוד כמה גלגולים, וכך הוא אומר משלוש עד חמש שנים.

תלמיד: מה זה שצריכה להיות החלטה ברורה? החלטה ורצון זה לא אותו דבר.

החלטה זה נקרא החלטה בלב, לא סתם כך רושמים על הנייר ומדביקים לקיר.

תלמיד: כל אחד הוא שונה.

כתוב, "כתוב על לוח לבך".

תלמיד: וזה שכל אחד שונה ויש לו אופי משלו?

מה זה שייך לאופי, אני לא מבין.

תלמיד: אז איך יהיה רצון אחד, במה הוא אחד?

אנחנו עכשיו שמונים איש רוצים לבנות בית. מה זה חשוב איזה אופי יש לכולם, ואילו בעיות יש לכולם ואילו דברים? כולנו מרוכזים למטרה אחת.

תלמיד: כל אחד בא עם הבית שלו בראש. הראשון חושב על ארמון, השני חושב על בית קטן, כל אחד מדמיין.

לא חשוב באיזה דמיון כל אחד נמצא ומה כל אחד מתאר. אנחנו אפילו לא יכולים להשוות בוודאי את ההבחנות הכוונות והבירורים של כל אחד, לא עלינו לעשות את זה בכלל, זה דבר פרטי של כל אחד. אבל אנחנו צריכים שכל אחד במה שהוא מסוגל, במה שהוא מבין, שיהיה בזה.

בוודאי שלא דורשים מהאדם יותר ממה שנתנו לו מלכתחילה מלידה, מלמעלה. יש אחד שלא יכול לחשוב יותר מרגע אחד ביום בינתיים, והשני אחרי חודש לימוד הוא כבר כולו בזה, והשלישי כך, אחד חושב דרך השכל והשני יותר דרך הלב. לאחד מחשבות של כפייה, ולשני מחשבות הפוכות, של התלהבות, וגם יש מצבים פרטיים לכל אחד. אנחנו לא מדברים על זה, אנחנו מדברים על המאמץ הכללי שיש. בלי להיכנס לפרטים בכלל, לא חשוב באיזה מצב נמצא כל אחד.

יכול להיות שהתרומה הכי גדולה שיכול לעשות החבר היא בכך שישב היום עשר דקות בהקשבה אליי, וכל יתר הזמן יהיה כמו מת, וזה יהיה מאמץ גדול מאוד מצדו. וחבר אחר שילמד היום כרגיל ויקרא כל הזמן, עשה מאמץ כרגיל. אז אם מתחשבים במאמץ, החבר הראשון יתרום יותר מאשר השני. אנחנו לא יכולים לבדוק את הדברים האלה, לא עלינו בכלל לעשות את זה, כל שכן אסור לנו לדבר אחד עם חברו על מצבים פרטיים.

תלמיד: אני לא אומר לבדוק, אבל האם אנחנו צריכים להשתוקק לאחדות הרצון?

אנחנו צריכים להשתוקק לאחדות הרצון. אנחנו צריכים לדבר, לא איך אני מתייחס לבורא, אלא אנחנו צריכים לדבר על הבורא. עליו, לא על היחס שלי אליו. זה נקרא לדבר על חשיבות המטרה ולא איך אני נמצא עכשיו בקשר לזה, מה יש לי מזה.

תלמיד: וחיסרון זה חשיבות?

הכול תלוי רק בחשיבות האדם שמדבר אליך. נתתי דוגמאות על הבת שלי. מפני שזו הבת שלי, לי חשוב מה שהיא אומרת לי, מי היא, מה היא, מה היא מבינה? אבל מה שאומר ילד זה חשוב להורים, מה לעשות, כך אנחנו בנויים. אז לעשות כך שהמילה של החבר תהיה חשובה לי. תשקיע בו כמו שאתה משקיע בילד שלך ותראה שזה יהיה חשוב לך, "קנה לך חבר".

תלמיד: אם יש תענוג ביגיעה איך להתייחס לתענוג הזה?

אם הייתם שמים כמטרה להיות בשיעור כקבוצה אחת, בכוונה אחת, במאמץ אחד, אחרי הכנה אופטימלית ומקסימלית ביותר, הייתם מארגנים את החברה שלכם לגמרי אחרת. אני לא יכול להגיד לכם איך, אבל הייתי רואה כאן משהו אחר לגמרי. גם קבוצות אחרות וסדר בקבוצות והכול. אבל מפני שאתם לא חושבים על המטרה הזו, איך אנחנו, עם מה אנחנו נשב בזמן הלימוד, אז כך אתם נראים גם בקבוצות.

תלמיד: אם יש לי תענוג ביגיעה, אני מרגיש תענוג.

מה זה תענוג? אם אני מתייגע ומזה יש לי תענוג?

תלמיד: כן, איך להתייחס לתענוג הזה?

איך צריך להתייחס לתענוג שבא כתוצאה מיגיעה? מדובר כנראה, אם כבר, במצב שהוא כבר נמצא בגמר התיקון. שזה לא בדיוק נכון, אז כנראה שנראה לך שאתה עושה יגיעה. יגיעה היא מצב שאדם מבין שהוא את דבר הזה לא מסוגל אף פעם לעשות. זה נקרא שהוא הגיע למצב שנקרא "יגיעה".

אנחנו צריכים להתרגל לכך שההגדרות שלנו בקבלה, הן לא בדיוק ההגדרות שיש בעם. "דרך תורה הפוכה מדרך בעלי בתים", ואנחנו הרי משם לקחנו כל מיני מושגים וצריכים בהדרגה להיפטר מהם וזה לפעמים קשה מאוד.

כמו שאומרים, אמונה. מהי אמונה? תשאל את עמך מה זה אמונה? אמונה זה שאני מאמין. מה זה מאמין? אני ככה מאמין, שיש בורא, ונותן לי תמורת מעשים טובים כך, תמורת מעשים רעים כך, גם שכר ועונש, אבל זו אמונה.

אנחנו אומרים שאמונה זו הרגשת הבורא. הרגשה מבחינת אור החסדים, שנותנת לי אפשרות להיות חפץ חסד, מעל האגואיזם שלי. זה כוח אדיר שאני מקבל מגילוי האלוהות, אחרת לא יהיה לי. רק מגילוי האלוהות אני יכול לקבל את הכוח להיות מעל הרצונות שלי, לדרוך עליהם, ולעשות מהם מה שאני רוצה. זה נקרא אמונה, למעלה מהדעת.

מה זה דעת? למעלה ממה שמתגלה לי עכשיו מול העיניים. אז אתה רואה שאמונה זה לא בדיוק מה שמקובל ברחוב.

אותו דבר יגיעה. יגיעה לפי המקובל ברחוב היא שאני מזיע, מתפלל הרבה, לומד הרבה, עושה מצוות, אני מחפש בכוחות שלי את כל המצבים שאני יכול על ידם להתקדם. גם אדם כביכול שמתקדם לרוחניות, למשל תלמיד מתחיל שבא לכאן, נדמה לו שיגיעה זה מה שהוא ממש עושה. והאמת היא שזה לא נכון.

יגיעה זה מצב של הבחנה שאתה מרגיש שאתה לא מסוגל בכוחותיך להגיע למטרה. להגיע למשהו שאתה חושב, שלזה אתה רוצה להגיע, לשם אתה חייב להגיע. יגיעה זה קביעת מצב, כמו שאמונה היא קביעת מצב. מצב ממש אנוש, מיואש מכוחותיו עצמו, כמו שבעל הסולם כותב שם באיגרות.

הוא כותב, מה זה יגיעה? מאמץ מעל הכוח האנושי. אם זה מעל הכוח האנושי, איך אני יכול לתת מאמץ? זאת אומרת, אני מגיע לסוף כוחותיי ורואה שבאף כוח משלי אני לא מסוגל לבצע, ואז באה לי תפילה. זאת אומרת, השבירה האמיתית שמתוכה אחרי זה באה צעקה לבורא, צעקה אמיתית, זה נקרא יגיעה.

הגילוי שמה שהוא דורש הוא מעל לכוחי. גילוי הדבר הזה, שמה שהוא דורש זה משהו שאין בי, הוא לא ברא בי את זה. ולמה? כי אני צריך לגלות את הפער ביני ובינו. והפער ביני ובינו הוא רק בנקודה אחת, שאני מגיע עד הסוף של הבירורים, שם אני מגלה. למרות שאנחנו אומרים שבורא ונברא נמצאים כשני הקטבים.

תלמיד: קטבים?

כן קטבים, שני הקצוות ממש, רחוקים מזרח ממערב. אבל מי מרגיש את המזרח ממערב, מי מרגיש את זה? אם אתה מתייגע, נראה לך שיש קשר בינך ובינו, בין התכונות שלך לתכונות שלו, ואתה מרגיש שאתה מגיע בבירור שלך שאין שום קשר, שיש ממש חתך אינסופי, אז זה נקרא שהגעת ליגיעה, שמזה ברור לך שרק ברכה משלו, אות ב' שבבראשית, יכולה להביא לך את הישועה.

תלמיד: אנחנו אומרים שיגיעה בעצם זה מעשה.

יגיעה היא תוצאה מהרבה מעשים של אדם, אבל המושג של יגיעה ממש, זה גילוי שזה מעל כוחותיי. זאת אומרת, זו הגדרה שהיא צריכה כאילו להיוולד, לקפוץ אצלי מבפנים, "אוי", אחרי שגמרתי את כל הבירורים, וראיתי שאני לא מסוגל.

תלמיד: זאת אומרת, שהיגיעה בעצם זה התפילה שהוא נותן ברגע שהוא כבר גילה שאין לו מה לעשות?

כן.

תלמיד: לפני שהוא מגיע למצב כזה, הוא צריך להגיע להבנה שיש משהו שמעל כוחותיו, וזה יגיעה.

אתה שואל כך, בעבודה שלנו אנחנו לא מרגישים את הכוח עליון כי הבורא נסתר. אז מאיפה אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא קיים ושולט ועוזר, ונותן ומחכה וכל מה שמתגלה מהגילוי שלו? איך אנחנו יכולים להתקדם אם הוא לא מגולה? העניין הוא שמתגלה לנו נוכחות הבורא במידה שאנחנו נשאר חופשיים, הכוונה בבחירה חופשית.

עד שהאדם עובר את המחסום הוא נמצא בחושך. ולא עד כמה שהוא מתקדם לקראת יציאה לעולם העליון, זאת אומרת להרגשת הבורא, אז יש לו כל פעם יותר ויותר התקרבות, יש יותר ויותר מקיפים, יש לו גילוי מהסתר כפול להסתר רגיל ואחר כך עוד רגע שכר ועונש, התגלות הבורא. לא, יש בזה הרבה אופנים שאנחנו לא מסוגלים להבחין בהם, אנחנו לא מסוגלים לתאר אותם, לסדר אותם באיזו מין שרשרת שברורה לנו.

וזה בכוונה, והאמת שגם אסור לברר את זה יותר מדי. צריך לתת לאדם איזשהו תהליך ברור, ולא כדאי להגיד, שמה שאתה עובר זו בחינה א', זו בחינה ב', זה כנגד זה, זה כנגד זה, כי בזה גונבים ממנו אי ודאות והרגשת אי ודאות היא מאוד מועילה.

זאת אומרת, אנחנו לומדים פה ושם ואתה רואה איך שהוא נותן ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" את הדרך, איך עוברים בדרך כלל, אבל יש בזה באמת דברים שעד כמה שאפשר נברר אותם, כלומר עד כמה שכדאי לברר אותם.

תלמיד: הזכרת שאנחנו צריכים להגיע לרצון המשותף הזה, רצון יחיד.

רצון המשותף, רצון היחיד, אם אתם לא מגיעים, לא שווה כל הלימוד.

תלמיד: צריכים לעשות הכנה לפני זה, החברה צריכה להזכיר לי כל הזמן את גדלות המטרה, גדלות הבורא. איזה מילים יש לנו לדבר על זה או לעשות מעשים כלשהם, איך?

תראו מה שכותב הרב"ש במאמרים על החברה. אחרי המחסום זה עבודה אחרת עם החברים שלא עברו ועם החברים שכן עברו. כל העבודה זה כאן, כל היגיעה זה כאן, בהסתר כפול והסתר רגיל. אחר כך זה כבר דברים אחרים לגמרי. גם זה עם קליפות זה דבר אחר. אז מה אני אגיד לך, הדבר העיקרי זה המאמץ החברתי ואנחנו מתעצלים. אני פה ושם זורק עצות ואתם לא שומעים. מה אני אעשה?

תלמיד: אחרי מצב חדש זה קורה כל פעם אותו הדבר, למה?

זה עצלות של אדם. זה דבר מצד אחד טוב מאוד, שלא יעשה סתם דברים ריקניים, ומצד שני זה שעוצר אותו מסוף סוף לבוא ולבצע משהו, אלא הוא מחכה עד שהמצב הזה יתנפח ויתפוצץ ואז הוא עושה. כאן זה ההבדל. מצד אחד, יש איזה הרגשה ודיבורים על זה שחייבים לשפר את המצב ומצד שני בכל זאת אנחנו רוצים להישאר במנוחה.

תלמיד: אנחנו חושבים שצריכים לשפר את המצב אצל אחרים, לא תמיד אצלי.

טוב, זה כבר בירור שלכם. אצל אחרים לשפר, בסדר, אז תמסור את עצמך בידיהם של אחרים שישפרו אותך, ושהם יעשו גם אותו הדבר כלפיך, תשפר אותם, בבקשה, יכול להיות שזו הדרך, תבדקו. הלוואי שכך תעשו. אם אתה יכול למסור לחבר שלך את החיים שלך, את הגורל שלך, הכול, אז בבקשה. אני מבצע מה שהוא אומר ותעשה אותו דבר אליו.

(סוף השיעור)