שיעור בוקר 11.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 414, מאמר "החרות"

החֵרות

""חרות על הלוחות" אל תקרי חרות אלא חירות מלמד שנעשו חירות ממלאך המות.
[שמו"ר מ"א]

מאמר זה צריך באור, כי מה ענין קבלת התורה לשחרורו של האדם ממיתה? ועוד, לאחר שהשיגו על ידי קבלת התורה גוף נצחי, שאין המות חל עליו, א"כ איך חזרו ואבדו אותו, האם יוכל הנצחי לההפך לבחינה של העדר?"

חרות הרצון

אולם כדי להבין את המושג הנעלה "חירות ממלאך המות", צריכים מתחילה להבין מושג החרות במובנו הרגיל כפי הבנת האנושות.

הנה בהשקפה כללית יש לחשב את החרות לחק טבעי, הפרוס על כל החיים, כפי שאנו רואים, שבעלי החיים הנמצאים תחת ידינו, מתים כשאנו עושקים מהם את החפש. וזאת עדות נאמנה, שההשגחה אינה מסכימה לשעבודה של שום בריה. - ולא לחנם לחמה האנושות במאות השנים האחרונות עד שהשיגו חרות היחיד בשיעורים מסוימים.

אבל בכל זאת המושג הזה המתבטא במלה "חרות" מטושטש אצלינו מאד, ואם נתעמק בפנימיותה של המלה הזאת, כמעט ולא ישאר ממנה כלום. כי בטרם שאתה מבקש חרותו של היחיד, עליך להניח שכל יחיד כשהוא לעצמו יש בו אותה התכונה הנקראת חרות, ז"א, שיכול לפעול על פי בחירתו לרצונו החפשי."

שאלה: כתוב, "בהשקפה כללית יש לחשב את החרות לחק טבעי, הפרוס על כל החיים", כמו שאנחנו רואים שבעלי חיים לא מסכימים להיות בשעבוד. ולמדנו לא מזמן שהעבד דווקא נכנע למצב הזה של השעבוד ואומר, "אהבתי את אדוני".

זה לא מצב טבעי, זה מאין ברירה. לדוגמה, הוא רוצה לאכול יותר ואין לו אפשרות אחרת לקבל אוכל, אז הוא אומר "כן, אני מוכן".

תלמיד: רואים את זה כשמשעבדים בעלי חיים, כך מבייתים את כל בעלי החיים.

כן.

תלמיד: אז למה בדיוק הוא מתכוון ב"חרות הפנימית"? כי אנחנו רואים שהמאבק הזה לחירות הוא לא ממש לחירות, אולי הוא לשליטה עצמית. אבל לא בדיוק ברור מה זה החוק הזה של החרות, "חוק טבעי שפרוס על כל החיים".

תקרא איך שאתה רוצה, אבל זה מה שקורה.

התענוג והמכאוב

אולם כשנתבונן במעשיו של היחיד, נמצא אותם כהכרחיים. ובעל כרחו יעשה אותם, ואין לו כל אפשרות של בחירה. והוא דומה בזה, לתבשיל השפות על כירה, שאין לו כל בחירה, והוא מוכרח להתבשל, כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשני מוסרות, שהם התענוג והמכאוב. ואין לבעלי החיים שום בחירה חפשית, לבחור ביסורים, או לדחות את העונג. ומותר האדם על בעלי החיים הוא: שהאדם יכול להסתכל למטרה רחוקה. זאת אומרת: להסכים לקבל עתה שיעור ידוע של מכאובים, מתוך בחירתו את העונג, או התועלת שעתידה לבא אליו לאחר זמן.

אבל האמת, שאין כאן יותר מחשבון. שהוא לכאורה מסחרי. כלומר, שמעריכים את התענוג או את התועלת העתידים לבא. שיש בהם עדיפות ויתרון, על הצער שהם סובלים מהמכאובים, שהסכימו לקבל עליהם עתה. ורק ענין של נכיון יש כאן שמנכים את הצער והיסורים מתוך התענוג המקווה. ונשאר להם עודף מסוים.

הרי שנמשך בהכרח רק התענוג. וכן קורה לפעמים, שמתענים, היות שלא ימצאו בתענוג שהשיגו, שיהוה את העודף המקווה, לעומת היסורים שסבלו. ונמצאים על כן בגרעון, הכל כמנהג הסוחרים.

ואחרי הכל אין בזה הבדל בין האדם לבעלי החיים, ואם כן אין כלל בחירה חופשית מדעת. אלא כח מושך, המושכם אל התענוג המזדמן להם באיזה צורה שהיא - והמבריח אותם מסבות המכאיבות. ובכח שתים אלה ההשגחה מוליכה אותם לכל המקומות הרצויים לה, מבלי שאלת פיהם כלל.

ולא עוד, אלא אפילו קביעת האופי של התענוג והתועלת, אינה לגמרי מתוך בחירתו ורצונו החפשי של היחיד, אלא על פי רצונם של אחרים, שהם רוצים ולא הוא. למשל, אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל. כל זאת - לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה, - ולא רצוני החפשי. יתר על כן, אני עושה כל אלה על פי רוב בנגוד לרצוני, כי יותר נח לי להתנהג בפשטות בלי שום עול, אלא שאני משועבד בכל תנועותי, ואסור בכבלי ברזל, בטעמים ונמוסים של אחרים, שהם החברה.

אם כן אמרו נא לי, היכן חרות הרצון שלי? ומצד שני אם נניח שאין חרות לרצון וכל אחד מאתנו אינו אלא כמין מכונה הפועלת ויוצרת על ידי כחות חיצוניים, המכריחים אותה לפעול בצורה זו. זאת אומרת שכל אחד חבוש בבית האסורים של ההשגחה, אשר על ידי שני מוסרותיה התענוג והמכאוב, מושכת ודוחפת אותנו לרצונה, למקומות הנרצים לה. באופן שאין כלל "אנכיות" בעולם. כי אין כאן כלל בן חורין ועומד ברשות עצמו. אין אני בעל המעשה, ואין אני העושה, משום שאני רוצה לעשות, אלא משום שעובדים אתי בעל כרחי ושלא מדעתי, אם כן יוצא לפי זה חלף לו השכר ועונש.

ומוזר הדבר בתכלית, לא רק לדתיים המאמינים בהשגחתו ית', ויש להם על כל פנים לבטוח ולסמוך עליו ית' שיש לו בכל המנהג הזה מטרה טובה ורצויה. אלא הדבר מוזר עוד יותר למאמיני הטבע, אשר לפי האמור, כל אחד אסור במוסרות הטבע העור, שאין לו, לא דעת, ולא חשבון. ואנו מובחר היצורים, בני הדעה והשכל, נעשינו כמשחק בידי הטבע העור, המוליך אותנו שולל. ומי יודע להיכן?"

נראה לי שברור, אפילו מדי.

שאלה: אני רואה שכל אדם הוא שונה, וזה כאילו הופך אותו להיות חופשי בזה שהוא מקבל רצון שונה מהבורא. אדם משייך את עצמו למה שהרצון קובע לו, והוא נבדל מאחרים ברצון שלו.

כן. החופש שלו הוא בזה שהוא לא שווה לאחרים.

תלמיד: כן. האם זו לא מידת החירות שהבורא ברא באדם בצורה טבעית?

כך אנחנו מתנהגים, וזה נקרא האגו שלנו.

תלמיד: ובזה כל אחד מרגיש שהוא חופשי.

כן, "אני לא כמוך".

תלמיד: וכבן אדם רגיל אני מרגיש שאני חופשי, כי אני אחר מאחרים.

כן.

תלמיד: התכונה הזאת שיש במציאות, שכל אחד מרגיש שהוא שונה מאחרים, האם ההרגשה הזאת של החירות היא מדומה, זאת לא החירות שאנחנו עומדים להגיע אליה?

ודאי שהיא מדומה. אנחנו בכל זאת משועבדים לאגו הכללי, למה שהחברה חושבת ולמה שהיא דורשת, ויש ברצון לקבל שלי תשוקה להיות בעיניהם הגדול, וזה קובר אותי ממש. לכן אין כאן חירות.

תלמיד: האם האדם מתישהו יוכל להחליט מה יהיה הרצון שלו, הוא יוכל לבקש שיהיה לו רצון אחר?

אף פעם.

תלמיד: זה לא בידיים שלו.

הוא תמיד נמצא בתוך חברה שהיא קובעת את כל הדברים, הוא גם נולד בחברה והתפתח בחברה, לכן אני לא רואה אפשרויות לברוח מזה.

תלמיד: כלומר אני לא יכול לברוח מהרצון הטבעי שהבורא מעורר בי, ואני לא יכול לבקש רצון אחר ממה שיש בי.

לא.

תלמיד: בזה אין חירות, אנחנו לא יכולים לקפוץ ממקום אחד במציאות למקום אחר.

אנחנו רואים בכולם, שאפילו אדם שבורח והולך לגור בתוך יער, אז זה מה שהוא מעדיף מסך כול הרצונות, ממבחר הרצונות שנמצאים לפניו.

תלמיד: אז יש פה גם עניין שאדם צריך להסכים לגורל שלו, למה שיש לו, לרצון שהוא נמצא בו, ועם זה הוא צריך לעבוד ולהתקדם לחירות אחרת.

ממה יש לו? מאיפה יש לו רצון כזה? הוא נולד בחברה, הוא התפתח בחברה, הוא נמצא בין דומם, צומח, חי, מדבר, וזה מה שכובש אותו ואף פעם הוא לא יכול להיות חופשי.

תלמיד: פה באמת בינתיים אין חירות בכלל.

כן.

שאלה: כל פעם כשאני קורא את בעל הסולם נראה לי שכל מה שהוא כתב הוא כתב רק בשבילנו. את אף אחד בעולם זה לא מעניין, אף אחד גם לא רוצה לשמוע ולקרוא. הוא כותב פה, "ואנו מובחר היצורים", נראה לי שהוא מדבר עלינו, על בני ברוך, כך אני מרגיש.

בסדר.

תלמיד: וממשיך "בני הדעה והשכל, נעשינו כמשחק בידי הטבע העור, המוליך אותנו שולל. ומי יודע להיכן?"

כן.

תלמיד: מי יודע להיכן? מי יודע לאן הוא רוצה להוביל אותו?

לא יודע. אבל אנחנו מקבלים את השליטה שלו כשליטה העליונה היחידה, ששולטת עלינו בצורה הכרחית.

שאלה: הוא כותב שהאדם יכול להעריך את התענוג או את התועלת העתידים לבורא, ואז לפי זה הוא מחליט לפעול, הוא רואה שיש עודף.

כן.

תלמיד: מה מביא את האדם לטעות ולבסוף הוא נשאר בגירעון?

כי הוא לא יודע את העתיד.

תלמיד: האם זה תלוי בפסיכולוגיה של האדם?

כן.

תלמיד: ומי שהפסיכולוגיה שלו פגומה?

זה לא חשוב, כולם טועים, כי את העתיד אנחנו לא יכולים להביא בחשבון בצורה נכונה. זה לא נמצא בידינו, זה לא נמצא בתוך הרצונות שלי, אז מה אני אעשה?

תלמיד: אז עדיף לא לעשות כלום.

אז איך אני אעשה את הפעולה הבאה, את הצעד הבא?

תלמיד: זאת באמת השאלה.

אין שאלה. אין לי שום אפשרות לשקול את זה נכון.

תלמיד: מזה יוצא שאני עושה רק מה שמכריחים אותי לעשות.

כן. אם לא הרצון לקבל שלנו להרוויח מכל פעולה ופעולה, אז לא היינו יכולים להחליט.

תלמיד: אם כך, בסופו של דבר אדם מודד את עצמו וזז לפי ייסורים.

רק לפי מה שהרצון לקבל שלו דורש ממנו, תעשה כך או אל תעשה כך. זה מה שהוא כותב, שאנחנו תמיד בוחרים דרך שנראית לנו טובה יותר מדרך שנראית לנו רעה.

חק הסבתיות

"כדאי לקחת לנו זמן, להבין דבר חשוב כזה. דהיינו, איך אנחנו קיימים בעולם מבחינת ישות של "אנכיות", שכל אחד מאתנו מרגיש את עצמו כהויה מיוחדת, הפועלת על דעת עצמה, ובלתי תלוי בכחות חיצונים זרים, בלתי ידועים, ובמה מתגלה הישות הזה של אנכיות אלינו?

והן אמת שיש קשר כללי בכל פרטי המציאות שלפנינו, שהוא פוסע והולך על פי חק הסבתיות, בדרך גורם ונמשך קדימה, וכמו הכלל כולו, כן כל פרט ופרט לעצמו. זאת אומרת, כל בריה ובריה מבריות העולם, מארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, נוהג בה חק הסבתיות, בדרך גורם ונמשך. ולא עוד, אלא אפילו כל צורה פרטית, מהנהגה פרטית, שהבריה אוחזת במשך רגעי קיומה בעולם, היא נדחפת על ידי גורמים קדומים, שהכריחוה לקבל את אותו השינוי שבאותה הנהגה, ולא אחרת, בשום פנים. וזה ברור וגלוי, לכל המסתכל בסדרי הטבע, מבחינת המדע הטהור, ובלי תערובת של פניות עצמיות. אכן אנחנו צריכים לנתח הדבר, כדי לאפשר לעצמנו, להסתכל עליו מכל צדדיו ונקודותיו".

שאלה: האם אתה תמיד תרצה מה שהעולם בחוץ רוצה כאילו מה שאנשים רוצים?

לא.

תלמיד: אני יודע שזה רק תחילת המאמר, אבל הוא סוגר את זה כך. תמיד אתה תרצה מה שרוצים בחוץ, שזה לא מרצונך.

זה שהעולם החיצון פועל עליי גם נכון. אבל חוץ מזה יש חלק מהאנשים שמקבלים רצון נוסף, לצאת משליטת העולם ולהיות למעלה מזה. זה נקרא להתקרב לבורא.

תלמיד: הכי חזק באנשים זה תאוות בצע, קודם כסף, אחרי הכסף נוזלות הבחורות נגיד, ועוד תאוות שיש בעולם הזה. ואז מה התוספת? הוא כותב פה שאני שח, אני אוכל, הוא כותב כך. לא משום שרוצה לשבת כך או לדבר כך או לאכול כך. אז אין לי שום שליטה על מה שקורה.

אין. לכן איך נקרא המאמר? "החרות". מה זה "חירות" אנחנו רוצים לדעת.

תלמיד: איך יש לך חירות מהרצונות האלו?

לא יודע, אבל בוא נקרא. טוב שיש לך שאלה ואתה רואה שהיא שאלה עקרונית בחיים.

תלמיד: זה זורק אותי לזה שאמרת שבעולם הזה יש רק שישה רצונות.

זה לא חשוב כמה. העניין שאנחנו אבודים בינתיים בתוך הרצונות שלנו. מה שאתה שואל ומה שאתה רוצה לשאול כנגד ובעד, אתה לא יוצא מתוך התא שאתה נמצא בו.

תלמיד: התא הזה שאתה נמצא בו, יש איזו יציאה מזה?

יש יציאה.

תלמיד: האם אתה תפסיק לרצות את זה כמו שרצית קודם?

לא. אבל אני יכול להיות למעלה מזה.

תלמיד: אבל זה עדיין יהיה קיים בך, עדיין תרצה את הדברים האלה.

לא. אני יכול לעלות למעלה מזה כך שזה לא יפעל עליי.

תלמיד: שזה לא ינהל אותך?

לא.

תלמיד: אבל זה עדיין יהיה בך.

בסדר. יכול להיות שזה יישאר בי דווקא כדי שאני אראה כל פעם שאני עולה מעל רצונות כאלה.

שאלה: כל פעם שזה יתעורר בך אתה תהיה רגיל להתגברות כאילו ותהיה מסוגל להתגבר?

כן. נגיד כל פעם.

תלמיד: גם עם קבוצה, עם חברים או בלי חברים?

לא חשוב איך. בסופו של דבר אני עולה למעלה מכל האנושות ומגיע לבורא ונעשה חופשי ומבין ומרגיש ונמצא כמוהו. אתה מבין איזו אפשרות יש לנו לגדול?

תלמיד: זה הפוך לגמרי.

כן, כן. כן.

תלמיד: האם אתה כבר לא נהנה מהדברים האלה, זה לא מנהל אותך?

כנראה שיש הנאות אחרות.

תלמיד: כאילו החשיבות שלך משתנה, משהו כזה.

כן. אתה צודק. החשיבות משתנה, הרצון משתנה. יש לך שאלות טובות.

ארבעה גורמים

דע שבכל התהוות הנפעלת בבריות העולם, צריך להבין אותה, שאינה נמשכת בבחינת יש מאין, אלא יש מיש. דהיינו על ידי מהות ממשית, שפשטה צורתה הקודמת, ולבשה הצורה המתהוית עתה.

לפיכך יש לנו להבין, אשר בכל התהוות שבעולם, משותפים ארבעה גורמים, שמארבעתם יחד יצאה ונקבעה אותה ההתהוות, ונקראים בשם:

א. המצע.

ב. דרכי הגורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצד עצמו, שאינם משתנים.

ג. דרכי הגורם ונמשך הפנימים שלו, המשתנים מסבת מגע עם כחות זרים.

ד. דרכי הגורם ונמשך של דברים זרים הפועלים עליו מחוץ.

ואבארם אחת אחת."

סבה א': המצע, חומר ראשון

"א. ה"מצע", פירושו, חומר הראשון המיוחס להתהוות הזאת כי "אין כל חדש תחת השמש". וכל התהוות אשר יקרה בעולמנו, אינה "יש מאין", זולת "יש מיש". אלא שאיזה ישות, פשטה צורתה הקודמת, ולבשה צורה אחרת, משונה מהקודמת. ואותה המהות, שפשטה צורתה הקודמת, היא מוגדרת בשם "מצע", שבו טמון הכח העתיד להתגלות, ולהקבע בגמר הצורה של אותה ההתהוות, ועל כן, ודאי הוא נחשב לבחינת הגורם העיקרי אליה."

שאלה: מה זה אומר שצורה פשטה צורתה הקודמת?

שהייתה לה איזו צורה והיא עוזבת את הצורה שלה ומתפתחת לצורת אהבה.

תלמיד: מה מניע אותה לעזוב את הצורה?

כנראה כוחות שנמצאים בה ופועלים מבחוץ.

תלמיד: פה הוא מדבר על המצע.

בסדר, אז מה?

תלמיד: המצע פושט את הצורה ביחס לצורה, ביחס למה?

לצורתה הראשונה.

תלמיד: כלומר יש כוח שמושך את המצע?

כן, מעביר אותה מהצורה הקודמת לצורה הבאה.

תלמיד: והצורה הקודמת עדיין נשארת?

לא, היא לא נשארת, היא הופכת להיות לצורה הבאה.

סבה ב': הגורם ונמשך מצד עצמו

"ב. הוא סדר של גורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצדו עצמו, ואינו משתנה. למשל, חטה שנרקבה באדמה, ובאה לבחינת זריעה של חטים. הרי המצב הרקוב הזה, מכונה בשם "מצע". כלומר, שיש להבין כאן שמהות של חטה, פשטה צורתה הקודמת שהיתה לה, דהיינו, צורת החטה. וקבלה בחינה חדשה, בתמונת חטה רקובה, שהוא הזרע הנקרא "מצע", הערום מכל צורה. שעתה, אחר שנרקבה באדמה, נעשית ראויה ללבוש צורה אחרת, דהיינו, צורה של חטים, הראויים לצמוח, ולצאת מאותו המצע שהוא הזרע.

זה גלוי וידוע לכל, שהמצע הזה, אינו עתיד להתלבש, בצורות של דגן, ולא בשבולת שועל, אלא רק בהשואה, אל אותה הצורה הקודמת, שהסתלקה ממנה, שהיא, החטה היחידה, ואף על פי שמשתנית בשיעורים מסוימים, הן בכמות והן באיכות, כי בצורה הקודמת היתה חטה יחידה, ועתה עשר חטים, וכן בטעם ויופי. אולם עיקר הצורה, של החטה, אינה מקבלת שינוי.

הרי שיש כאן סדר של גורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע מצדו עצמו, ואינו משתנה לעולם, שמחטה לא יצא דגן כמבואר. וזהו המכונה סבה ב'."

זה ברור לכולם, אנחנו רואים את זה גם כן בחיים.

סבה ג': גורם ונמשך הפנימיים

"ג. הוא סדר דרכי "הגורם ונמשך", הפנימיים של המצע, שמשתנים, מסבת המגע ופגישה עם כחות הזרים שבסביבתו, שעמהם בא במגע. פירוש, כי אנו מוצאים שמחטה אחת הנרקבת באדמה, יוצאות ונולדות הרבה חטים, ולפעמים עוד גדולות ומשובחות, ממה שהיתה החטה בטרם שנזרעה.

הרי בהכרח, שיש כאן תוספת של גורמים, שהשתתפו והתחברו עם הכח הטמון מהסביבה, דהיינו "המצע", שמשום זה נגלו ויצאו כל אותם ההוספות בכמות ואיכות, שלא היו כלל בצורת החטה הקודמת. שהם, החומרים והמלחים שבאדמה, והגשם, והשמש, אשר כל אלה פעלו עליה, מתוך שהפרישו מכחותיהם והתחברו אל הכח הטמון במצע עצמו, אשר בדרך קודם ונמשך, והוציאו את הרבוי של כמות ואיכות, להתהוות ההיא.

ויש להבין שהגורם הג' הזה, מתחבר עם המצע בפנימיותו, מכיון שהכח הטמון במצע שולט עליהם, שסוף סוף השינויים הללו שייכים כולם למין החטים, ולא למין אחר. ולפיכך אנו מגדירים אותם לגורמים פנימיים, אלא שנבדלים מגורם הב' הבלתי משתנה, משום בחינה שהיא. מה שאין כן גורם הג' המשתנה בכמות ואיכות."

שאלה: הדוגמה עם החיטה היא מובנת, מוכרת אבל מה הדוגמה עם האדם, מה זה מצע של אדם?

לא יודע. אני רוצה רק להבין דבר אחד, מה שהוא כותב, האם מדובר על החוק הכללי? כן, על כל הדומם, צומח, חי, מדבר שעוברים את ההתפתחות? כן, וזהו. מה יש באדם חוץ ממה שיש בגרעינים ובאבנים, לא חשוב במה, מה יש בו יותר? אם תתחיל לדבר על הכוח העליון זה משהו אחר אבל תכלס הגוף הביולוגי, הגוף הכימי, דומם, צומח, חי, מדבר, ההתפתחות שלהם היא התפתחות שווה, כל אחד ודאי שלפי הטבע שלו אבל התפתחות שווה. רוצה להגיד שהסיבות האלה א', ב', ג', ד' הן נמצאות בכל אחד.

סבה ד': גורם ונמשך מדברים זרים

"ד. הוא סדר גורם ונמשך מדברים זרים, הפועלים עליו מבחוץ. פירוש, שאין להם יחס ישר אל החטה, כמו המלחים והגשם והשמש. אלא מדברים זרים אליה, כמו השכנים הנמצאים בשכנותה, ומקרים חיצונים כמו הברד והרוח וכד'.

והנך מוצא, אשר ארבעה גורמים מתחברים בחטה בכל משך זמן גדולה. אשר כל מצב ומצב הפרטי שהחטה מקבלת במשך הזמן ההוא, נעשה מותנה מארבעתם. שהכמות והאיכות שבמצב, נקבע על ידיהם. וכמו שציירנו בחטה, כן החק בכל מיני התהוות שבעולם. ואפילו במחשבות ומושכלות. למשל, אם נצייר איזה מצב במושכלות מאיזה אדם שהוא, דהיינו, מצב אדם דתי, או לא דתי, אם חרדי קיצוני, או לא דתי קיצוני, או בינוני - נבין גם כן שאותו המצב התהווה ונקבע באדם, על ידי ארבעת הגורמים האמורים."

זאת אומרת אפילו באדם המפותח מכולם ואפילו בדרגה העליונה שלו שזה כבר שייך לדת ולגורם לגמרי לא ברור לנו, הוא אומר שיש להם אותם ד' גורמים והם גם עוברים על האדם לפי אותו החוק.

שאלה: החירות האמיתית היא חופש ברצונות או חופש בכוונות, כי אנחנו אומרים שרצונות אנחנו לא משנים, אלא בכוונה אנחנו עושים שינוי?

את זה אנחנו עוד נראה, עוד אנחנו נלמד.

שאלה: בעל הסולם מתאר כאן ממש סדר של סיבה ומסובב, כנראה שהכול מתוכנן, מסודר מראש. לפי הדוגמה הזאת של החיטים, אפשר להגיד אותה על כל דבר? כל דבר מתפתח בצורה כזאת?

זה חייב להיות, כן, אבל האם יש משהו נוסף? לפי מה שהוא כותב, לא.

תלמיד: למשל מלחמות שיש בעולם, זה דבר שגם הוא הולך ומתפתח, אפשר לראות את הסיבה ומסובב שלו, את התהליך שבו זה קורה?

מלחמות, כן.

תלמיד: למשל, אם יש עכשיו איום מצד איראן כלפי ישראל ומעוד מדינות, זה משהו שאפשר לשנות אותו, יש בכוחנו לשנות אותו או שזה פשוט תהליך שמחויב לעבור?

ודאי שזה בא לפי חוק ההתפתחות, וודאי שאנחנו יכולים להשפיע עליו. אם נרצה להתחבר בינינו ולהגיע לאותו כוח שאז פועל על כל הבריאה, בצורה שאנחנו מתחברים בינינו למעלה מהאגו שלנו שמפריד בינינו, אז ודאי שאנחנו יכולים להשפיע על כל תהליך שהעולם עובר.

תלמיד: צריך לכוון למשהו מסוים, לפעולה מסוימת או חיבור באופן כללי ומה שיקרה יקרה בעולם?

אנחנו רוצים להתחבר בינינו כדי להגיע לפעולה כללית של חיבור, של כל אותם האנשים שמסוגלים להגיע לעל מנת להשפיע, שיקבלו לזה דחף ויקיימו את זה.

תלמיד: באופן קונקרטי יותר, אתה מרגיש איום על ישראל, איום ממשי?

למה אתה שואל, מה זה חשוב?

תלמיד: כי זה מטריד אנשים.

מטריד, זה טוב.

תלמיד: אז השאלה אם אפשר לעשות איזה שינוי מהבחינה הזאת או לא, פשוט תהליך שצריך לבוא? איך להתייחס לזה, להיות מוטרד מזה, לא להיות מוטרד מזה?

אתה רוצה למחוק את החוק הטבע, כי כשאנשים מוטרדים יכול להיות שזה יביא אותם לאיזה מצב חדש, להחלטה חדשה.

תלמיד: אני רוצה להבין, זה לא למחוק את חוק הטבע, להבין איך לעבוד נכון עם חוק הטבע, להבין אם זה צריך להגיע אז שיגיע, רק איך לעבוד נכון עם זה או אפשר למנוע את מה שצריך להגיע?

כל חוקי הטבע באים כדי לקרב בינינו.

תלמיד: אז איך אני צריך להתייחס לאיום שמגיע לאדם?

זה אחד מהלחצים השליליים שבלחץ החיובי אתה מנטרל אותו, מבטל אותו.

תלמיד: למה לנטרל אותו אם זה חוק טבע שבא כדי לקרב אותנו בסופו של דבר? אולי האיום יותר טוב.

זה בדיוק נקרא לקרב אותו ולהשתמש בו. כל החוקים הם כך.

תלמיד: איך איום יכול להביא אותנו לחירות?

אל תקפוץ מאיום לחירות, אומנם כאן זה לא כל כך רחוק. אנחנו צריכים להגיע למצב שמשתמשים בכל הכוחות במיוחד אלה שיורדים עלינו באיום גדול, ולהשתמש בהם דווקא לחיבור, לצורה טובה, לגילוי הבורא, להתקרבות אליו, זו ההזמנה בעצם. זה שאתה קורא לזה איום, אני קורא לזה התעוררות והזדמנות.

שאלה: גם הסיפור של פורים וגם הסיפור של יציאת מצרים הם מאוד דומים למה שקורה היום. מה אנחנו יכולים ללמוד מזה ולא לשבת ולחכות שינחתו עלינו מכות?

תנסה לצאת לכל העם, ודאי שקודם לקבוצה שלך, ואחר כך סביב זה לעיגולים יותר ויותר רחבים, ולעורר אותם לחיבור. יותר מזה לא צריכים, זה מה שאנחנו צריכים.

שאלה: אני מזהה שיש לכאורה מצבים חיצוניים שפעם האדם מגיב עליהם בחרדה, ועל אותו מצב, יום למחרת הוא יכול להגיד שזה מה בכך. למשל אם יש איום מסוים, אז יש לו חרדה על החיים ועל המשפחה, ויום אחר הוא יגיד "בסדר, אז נמות, לא נורא". כלומר הרגשת החרדה מהמצב היא לא תמיד תלויה רק במצב, אלא משהו אחר משחק תפקיד בתוך הלב של האדם.

הסביבה. עד כמה הסביבה מקבלת את החרדה הזאת ומתחילה להגיב לפי התגובה הכללית על החרדה.

תלמיד: אם אני מזהה אצלי שפעם זה כך ופעם זה כך, זה אומר שאני מושפע מסביבות שונות.

כן.

שאלה: האם יוצא שאנחנו נמצאים ברמת התפתחות כזו שצריכים להגיד שהכול תלוי בנו, ומה שיקרה, תהיה מלחמה, יהרגו אותנו, זה תלוי בנו?

כן.

תלמיד: במה זה תלוי בנו, בעשירייה שלי?

בעוצמת החיבור. איזו עוצמה צריכה להיות אני לא יודע, לשם זה צריכים כבר להרגיש את הכוחות הפנימיים שבטבע.

תלמיד: איך נשיג את עוצמת החיבור הזאת כדי לשנות מצב, כדי שזה לא יקרה?

תתחברו, תתקרבו, תתחבקו, תעשו צעדים עוד יותר ועוד יותר קדימה, כשקדימה זה נקרא להיות עוד יותר מקושרים. רק בזה תלוי העתיד הטוב שלנו.

תלמיד: מה עלינו לעשות היום שזה באמת יקרה? מהי המטרה שלנו?

תעשו הכול כדי להבריח את מלאך המוות, את האגו שלכם.

תלמיד: מה לבקש מהבורא?

עזרה. אבל אנחנו צריכים להיות בתפילה תקיפה, רחבה, עמוקה, שלמה, שהוא ישמע.

תלמיד: שיחבר אותנו בעשירייה, שיחבר בין עשיריות ובין כל עם ישראל?

כן.

נחשוב על זה עד מחר ונקווה שנצליח. אנחנו קוראים מאמר שהוא ממש שייך לימינו.

(סוף השיעור)