שיעור בוקר 30.04.13 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

כתבי בעה"ס, מאמר "הערבות"

heb_o_rav_bs-aravut_2013-04-30_lesson_n5

"ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת.

משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו, כמבואר במאמר "מתן תורה", אות ט"ז, עש"ה.

שמטעם זה, לא היו מוכנים כלל לקבל התורה, מזמן אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שיצאו ממצרים, והיו לאומה שלימה בפני עצמם. כי אז נעשה המציאות, שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו, בלי שום דאגה והרהור כלל. משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים. ובהכרח, אשר חלק מסוים מצרכיהם, היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית.

ונמצא, שאותו שיעור, המסור בידי הנכרים, יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל. כי חבריו לא יוכלו למלאות לו את המחסורים האלו, משום שאינם בידיהם."

זאת אומרת, תלוי בחיבור בין כולם, האם הם מגיעים לערבות. ואם מגיעים לערבות אז כבר לא תלויים באף אחד, אלא כוח הערבות פועל על כולם, כך שכל אחד מרגיש שהאגו שלו מבוטל, הוא מפסיק לחשוב על עצמו, הוא לא מסוגל כבר להיות אגואיסט. כוח הערבות מנטרל את כולם בהכרח. לא יכול להיות שבחברה כזאת יישאר מישהו שהוא לא יהיה מתוקן. מתוקן עד ביטול שלו כלפי האחרים, כי החברה מבטלת אותו בזה שהיא נותנת לו כל מה שהוא צריך, זאת אומרת דואגת לו במחשבה, מספיק במחשבה, זהו, מבטלים בו דאגות.

רק תבינו שזה נמשך מרשת הקשר בינינו, כי אנחנו לא מסוגלים להיות חופשיים מהקשר בין כולם, וכשאני נמצא קשור באלף שרשראות ברזל עם כולם, או חוטים חשמליים, הם מפעילים אותי. אם אני רוצה או לא רוצה, זה לא חשוב, הרשת הזאת היא דבר נתון. וכשהם פועלים עליי בזה שמספקים לי, הנמצא ברשת איתם, את מה שאני צריך, בזה הם מבטלים את הרצון לקבל שלי ואז אני נמצא חופשי. זאת אומרת, האדם שנמצא בתוך הקבוצה, אם הוא נקשר לקבוצה, הוא מקבל ממנה בהכרח את כל הכוחות שהוא צריך כדי להרגיע את עצמו, ואין לו יותר שום דאגות, הוא לא מסוגל להמציא דאגות, כי החברה מכבה אותם מיד. כל הדאגות שלנו, שאנחנו נמצאים בתוך הרשת, הם מזה שאני מרגיש שאני לא מקבל משהו מהרשת. המציאות שלנו היא שאנחנו קשורים זה לזה ברשת הקשרים, ואם דרך הקשרים האלה אני לא מרגיש שאני מקבל מאחרים, אז יש לי דאגה, חרדה, מה יהיה, מי אני, וכן הלאה.

ברגע שאני נמצא בקשר עם האחרים, בקבוצה הנכונה, בחברה הנכונה, ואני מבין מה סוג הקשר, אני מתחיל לגלות שיש לי הספקה מלאה המנטרלת אותי לגמרי. אני הופך להיות חופשי, וכבר לא בעולם הזה. "העולם הזה" נקרא, שאנחנו מרגישים שאנחנו קשורים באיזו צורה בינינו, יותר או פחות, ואנחנו תלויים זה בזה בכוחות השליליים, שכל אחד כאילו תופס מקום שהוא לא שלו. גילוי יחסים שליליים בינינו בתוך המערכת. יש רק רשת ואנחנו נמצאים בה כמו בקורי עכביש, ולתגובות השליליות מכולם אני קורא "העולם האגואיסטי" או "העולם הזה". וכשאני מתחיל להתקשר לקרובים אליי במערכת זה נקרא שאני מגיע לקבוצת מקובלים. לא מביאים אותי סתם לאיזו קבוצה, אלא מביאים אותי לאלה שבתוך הרשת הזאת אני באמת קשור אליהם. זה לא מקרה מיוחד בחיים האלה שאני שם מסתובב כמו בהמה בין הבהמות הדומות לי. אם אני נמשך לשורש אז אני מקבל הכוונה להתקשר לאותם שקרובים לי לפי הרשת הרוחנית, ואני מגיע אליהם, למרות שזה יכול להיות מאוד רחוק מהמקום שבו הייתי קשור ברשת הבהמית. ואז הקשר שלי מתחיל להתפתח לפי הקרבה איתם עד שאני מגיע למצב שהם יכולים לספק לי, מצב ללא דאגה. מה זה "מצב ללא דאגה"? זה השלב הראשון בביטול. והשלב השני בביטול, כשמביאים לי הערכה גדולה של העליון, של הבורא, של הקבוצה, של המשפיע.

זאת אומרת ההשפעה מהקבוצה מתחלקת לשניים, היא מנטרלת לי את הרצון האגואיסטי בכך שהם מביאים לי הרגשה שידאגו לי בכל מקרה. אין לך עתיד, כי לאדם, דאגה תמידית להספקה זה העתיד, הרי אני רצון לקבל, מי אני, כמו שאני דואג להיום כך אני דואג למחר. אז אני מקבל מהם בטחון על ההספקה של מחר, ואת זה רק החברה יכולה לתת, ורק היא יכולה לנטרל. למה? כי החברה נותנת לי את המקיפים, והרצון לקבל למחר, הוא גם מרצון המקיף, עגול, יוצא שרק החברה יכולה לסתום לי את הרצון הזה כך שבשבילי לא יהיה מחר, עד כדי כך שארגיש את עצמי שאני נמצא למעלה מהזמן. זה הביטול הראשון, התנאי הראשון שהחברה מבטלת בי את הרצון לקבל שלי, דאגה על היום, על מחר.

נוסף על כך, אני צריך עוד כוח משיכה לעליון, שזה נקרא לדבר על גדלות הבורא, חברה, רב וכן הלאה. כל אלה שאני צריך להיות דבוק אליהם. וגם את זה אני מקבל מהסביבה, באותה הרשת שאני מפתח עם הקבוצה. וכך מגיע לביטול.

שאלה: בשיחות "חיים חדשים" אתה מתאר איך לעשות את זה בצורה פרקטית, איך אחד נכנס לתוך השני ונותן לו בטחון, ופה אף פעם לא תרגלנו את זה. תיארת מצבים שאפשר לעבור, את המשחק הזה, איך חבר נכנס לתוך חבר, נותן לו הרגשת בטחון, איך הוא פותח את עצמו, להיכנס לתוכו. אולי הגיע הזמן לעבודה מעשית?

תשלחו לי שאלות בעבודה המעשית הזאת, אני אמיין אותם, אסדר אותם, ואולי בערב נעשה סדנה דווקא על זה. אדרבה, אני מסכים.

שאלה: מה הן אותן מערכות עכביש שעליהן נמצאות הנקודות, ממה הן מורכבות?

מיחסים. כוחות היחסים בין זה לזה. כוחות היחסים האלה נקראים או כוחות הקבלה או כוחות ההשפעה. אם אין, זאת אומרת, לא מתגלים, לא אלה ולא אלה, אז האדם נמצא כאילו בחלל. אבל בדרך כלל מתגלים כוחות, או רעים או טובים. קורי העכביש הם קיימים. הכל תלוי באדם, עד כמה הוא מרגיש ועד כמה נמצא בזה, ועד כמה מחפש שהכוחות האלה יהיו גשמיים או רוחניים.

אנחנו נמצאים ברשת הזאת בצורה קבועה, נוח לי להגדיר זאת כך לעת עתה. וכשאומרים "משנה מקום משנה מזל", אז נניח שהיית חי באיזו מדינה, ועברת למדינה אחרת, אתה חושב שיש סביבך אנשים אחרים, והכל אחרת, אבל לא, זאת בכלל אותה הרשת, אלא היא רק מתראה לך כאילו בצורה שונה. אתה באמת משנה "מזל", זאת אומרת, את כוחות ההשפעה עליך כביכול, אבל אתה נמצא בכל זאת בקשר עם אותה רשת. בזה שאתה עובר מקום בגשמיות, אתה לא עברת ברשת הרוחנית ממקום למקום. ההתלבשויות הן אחרות, רצית להיות מנוהל על ידי הבורא דרך התיאטרון הזה, בבקשה, ואם דרך תיאטרון אחר, אז בבקשה, אבל בכל זאת באותה הרשת.

שאלה: איפה לתת מקסימום דגש, באיזה מקום לתת יותר מאמץ, בשביל לגלות אותה יותר?

הבורא אומר אני הבאתי אותך למצב הבחירה, עכשיו תממש אותה. הבורא שם ידו של אדם על הגורל הטוב, אז תשתמש בזה, הבחירה היא בידך. זה שהוא הביא אותך למקום, זה רק מקום הבחירה. זה כמו שאתה מגיע לקלפי אבל אחר כך, במה אתה בוחר, זה עניינך. זה שהגעת למקום, זה נכון שהוא הביא אותך, עכשיו תבחר.

שאלה: מההסבר שנתת, נשמע כאילו האדם שכולם דואגים לו, חוזר להיות צמח או תינוק או משהו כזה, הוא מתבטל. איך מזה הוא מתחיל לדאוג ולאהוב אחרים?

הוא לא מתבטל כלפי הסביבה, הם רק מנטרלים את הרצון לקבל שבו. להתבטל כלפי הסביבה זאת אומרת, להידבק אליהם, להיות איתם יחד, בפעולות שלהם, בתנועות שלהם, זה לא, את זה הוא צריך בעצמו להשקיע. זה תלוי בכמה שהוא מעריך את הסביבה.

יש ביטול כקטן כלפי הגדול, ויש התכללות, שזה כגדול כלפי הקטנים, צורה הפוכה. אם אני צריך לעבוד יחד איתם, אני צריך להרגיש, שאני מוסיף להם. זאת אומרת, הם פחותים במשהו ממני, בלעדי יהיה להם יותר קשה.

שאלה: אז התורה זה חומר שניתן לנו כדי שנעבוד איתו, ולא משהו שמשנה אותך בעצמו.

כן.

שאלה: מהרגע שמביאים את האדם לחברה, מה נדרש כדי שהמנגנון הדאגה הזה יתחיל לפעול כלפיו?

להיות נכלל עימהם, להרגיש את עצמו כמה שפחות מהם, ואז הוא ירגיש עד כמה הם פועלים עליו. להידבק אליהם כקטן כלפי הגדולים.

תלמיד: בשביל שהוא ירגיש את הדאגה שלהם, צריך קודם כל ביטול ממנו כלפיהם?

ודאי. אבל ביטול שהוא מכני, מסירות נפש מהעולם הזה.

תלמיד: אם הוא מזהה מקומות שחסר בהם דאגה, איך הוא מכוון את הדאגה של החברה בדיוק לאותם מקומות?

הוא לא יודע לעשות את זה. אתה שואל כבר על עבודה שאתם לא מסוגלים לה עדיין. אין דבר כזה בינתיים. לפעמים אפשר איכשהו להשפיע במילים אבל זה לא זה.

"וכבר נתבאר, שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן תורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים, והיו לאומה בפני עצמם."

אנחנו רואים מכאן, שלכל דרגת עביות יש תורה משלה. בזמני אברהם היה מספיק רק להיות יחד, כמשפחה אחת. המשפחה האחת נשארת גם אחר כך, כי כל העם הוא כמשפחה אחת. ההבחנות הן אחרות, אבל את האיחוד והחיבור הם לא הפרו. אלא נשאר אותו קשר שהיה למשפחה הקטנה, לקבוצה הקטנה בימי אברהם. וזו לא היתה קבוצה קטנה, אלא היו כחמשת אלפים איש שיצאו מבבל. והם הצליחו להתחבר, ולהיות כמשפחה אחת, משפחת אברהם.

אחר כך התגבר רצון לקבל עוד יותר גדול, משפחת יצחק, שזה קו שמאל, דינים. ואחר כך יעקב, כשהם כבר התחילו לאזן את שני הכוחות האלה, ימין ושמאל. ואחר כך אנחנו רואים איזו הכבדת הלב נעשתה באותה החברה, עם שניים עשר בני יעקב. ועוד חסר לזה, להוסיף לקו אמצעי בפועל, שהם יוכלו לעשות את זה. כדי שהם יצטרכו לקבל את אור החוכמה הגדול, לא מספיק להם להיות רק בריב של שניים עשר בני יעקב. הם גם לא תיקנו את הריב הזה, עם הריב הזה הם נכנסו למצרים.

כמו שכותב רב"ש, שמה שגרם להם לירידה למצרים, זו דווקא שנאת האחים שהתחילה. ו"מצרים" זה המשך של האגו, שגדל וגדל עד שהם צריכים כדי להתחבר, כוח מיוחד שנקרא "תורה". הכוח הרע הגיע עד כדי כך, שכבר צריכים להכיר אותו, ואת התורה כנגדו, מצד ימין, ו"ישראל" זה הקו האמצעי.

זאת אומרת, אנחנו רואים שהמערכת היא אותה המערכת. רק היא כל הזמן מגלה בתוכה יותר עביות ובהתאם לזה יותר אמצעים, כדי לקשור את עצמה מעל העביות בקשרים הנכונים. אבל ממש כמו שאברהם ארגן את הקבוצה, כך התהליך המשיך כל הזמן, עם אותה הקבוצה שגדלה בכמות ובאיכות.

שאלה: האם נכון לומר שבחברה שפועלת בערבות, או משתדלת לפעול בערבות, כל גילוי של רע הוא בעצם ביטוי של חוסר דאגה? ואם זה כך, מה צריך להיות הטיפול בבעיות פרטיות שהן תוצאה מחוסר ערבות?

טיפול בערבות.

תלמיד: זאת אומרת, זה לא משנה איזו בעיה פרטית מתגלה.

איזו בעיה פרטית יש?

תלמיד: יש המון בעיות.

הכוונה, במה היא מתלבשת.

תלמיד: כן, יש המון התלבשויות.

לכן אומרים שכל הבעיות נובעות מחוסר האור, וחוסר האור נובע מחוסר הלבוש עליו, וחוסר הלבוש עליו נובע מזה שלא מתגברים על האגו, על הרצון לקבל, ומזה שלא בונים את הלבוש הזה, אור חוזר.

תלמיד: אז מה צריך להיות הטיפול בכל מגוון הבעיות?

"לכל בשרו מרפא". למה כתוב על התורה "לכל בשרו מרפא"? הרי יש אלף בעיות, ולכל אחד יש בעיות שונות. אז למה התורה היא פיתרון לכולן?

תלמיד: בגלל שהיא נותנת טיפול שורש.

איזה?

תלמיד: למילוי של האור, לכלי.

לא מילוי אלא לבוש.

תלמיד: מה זה לבוש?

אור חסדים, אור חוזר. האור נמצא במנוחה מוחלטת. מה שאנחנו צריכים זה אור חסדים, לבוש, על הכלים דקבלה. זה מה שהתורה מספקת. לכן כתוב "לכל בשרו מרפא". בשר זה הרצון לקבל, והיא מרפאה אותו, ואז הוא חי. כדי לחיות הוא לא צריך תורה, הוא צריך רק ריפוי, אחר כך הוא משיג את זה בעצמו.

תלמיד: האם על ידי ניסיון לפתרון ישיר לבעיה מסוימת, זה נקרא שאנחנו מנסים לקבל מילוי עליה, ואז בעצם אנחנו עושים הפוך מהלבוש שצריך להביא האור?

מי שמשתוקק למילוי ודאי שהוא הולך הפוך.

שאלה: אז ניסיון לפתרון בעיה בצורה ישירה בחברה ששואפת לערבות, הוא בעצם מנוגד לתיקון?

למה? אם אני לפי האופי שלי משתוקק למילוי, ולפי מטרת הבריאה אני צריך להשתוקק לנתינה, לא לקבלת המילוי, אז מה עלי לעשות? איך אני אהפוך את עצמי? המטרה שלי לרוץ לכיוון אחד לקבל מילוי, והמטרה הנכונה היא לרוץ לכיוון השני ולתת. איך אני אעשה את השינוי הזה, על פני הטבע שלי שכולו לכיוון המילוי? אני מסתכל כל הזמן לכיוון המילוי ולשם אני רוצה. איך אני יכול יחד עם זה להסתכל לכיוון השני? תגיד לי מה עושים?

תלמיד: רק אם אדם יבטל את עצמו ויקבל הערכה מהחברה אז הוא יוכל לעשות זאת.

יפה. אז מה השאלה?

תלמיד: אבל מה קורה עם הבעיה הפרטית, איך מטפלים בה?

איזו בעיה פרטית?

תלמיד: עכשיו יש אצל האדם חוסר, וצריך למלא אותו. כביכול המילוי הוא בצורה ישירה, כי הפתרון הוא לבעיה מסוימת, ופתרון לבעיה מסוימת ברמת העולם הזה, זה ללכת ולפתור את הבעיה, אחד לאחד, חיסרון ומילוי. ואילו פה במקביל, הפתרון צריך להיות לא למילוי אלא ללבוש. אז איך מיישבים את שתי המגמות הסותרות האלה?

"ניתן רשות לרופא לרפאות". יש פה השגחה שצריכה לבוא אלינו בשני אופנים, ש"אני ראשון ואני אחרון", אבל באמצע "אתה", האדם. "אם אין אני לי מי לי", אבל באמצע צריך להיות "אין עוד מלבדו". אתה מספר לי על פיצול בתפיסה, אבל אתה צריך לחבר את הפיצול הזה. כמה פעמים אנחנו מדברים על דברים מנוגדים ואיך שהם צריכים להתחבר.

שאלה: האם המצב שתיארת, של קבוצה שחיה בערבות, תלוי בעצם בשאר העולם?

כן. אבל כל העולם כלפינו הוא כ"עיגולים". הם רק מוסיפים כבדות, ולפעמים ההפך, תלוי איך. נניח כשאני עובד, הילדים שנמצאים אצלי בבית, מחייבים אותי לעבוד יותר, ונותנים לי יותר כוח, התמדה, רצינות וכן הלאה. אם הייתי לבד, לא היה איכפת לי מה קורה היום, ומחר ובכלל, איכשהו הייתי זורק את עצמי, איכשהו מסדר את עצמי. זאת אומרת, העביות הנוספת, מכך שיש לך בחוץ שבעה מיליארד ילדים, היא מוסיפה לך אחריות, תחושה שאין ברירה, לחץ, אתה גם מרגיש שאתה תקבל מהם לחץ, אם אתה רוצה או לא רוצה. זה משפיע מאוד מצד אחד, ומצד שני זה מכביד. זה מוסיף עביות. ועקב זה אנחנו מתקדמים רק בתנאי, שאם נעלה אנחנו נעלה ביכולת לספק להם.

תלמיד: אבל איך זה קורה? כי כביכול, לפחות מבחינתם, הצרכים שלהם שונים משלנו, במיוחד בעולם הגשמי.

מה זה חשוב? כשאתה מגיע לאור העליון ואתה מושך אותו ורוצה שכולם ייהנו ממך ומהאור העליון, אז לכל אחד אתה רוצה להשפיע מה שהוא צריך.

תלמיד: אבל אני למשל יכול להבין שאם רבתי עם האישה או קשה לי בפרנסה אז אני מחפש את השורש, למה זה בא, מה זה אומר. ואדם רגיל מן היישוב שיש לו קשיים בפרנסה רוצה שתביא לו אוכל, לא מעניין אותו עכשיו שיש איזה תיקון מעל לזה או "על כל פשעים תכסה אהבה" וכולי. זה לא אותו מישור של עבודה כביכול, כלפיו לפחות.

זה בכמה דרגות פחות, אז מה? זה כמו ילדים לעומת הגדולים.

תלמיד: ואני תלוי בהם? כל עוד שאני לא פותר להם את הכול אני לא יכול בעצם להתחבר בתוך הקבוצה?

אתה יכול, אבל להתקדם ממש אתה יכול רק בתנאי שאתה חושב עליהם. אנחנו נמצאים במערכת כזאת, שמתגלה שכולם תלויים בכולם. העולם הזה צריך לתת לך דוגמה איך אתה קשור לכולם בעולם הרוחני. אין הבדל בין העולמות, רק באופן שבו זה מתבטא, בחומר לקבל או בחומר להשפיע.

שאלה: יש כזה חוק, שאם אדם נכנס לחברה וכולם דואגים לו, החברה מנטרלת לו את הרצון לקבל. האם זה חוק ממש, או שזה תלוי בהערכה שלי לחברה?

נניח שאתה נכנס עכשיו לאיזה אי, מדינה כזאת, שבה הכול חופשי, אין לך על מה לדאוג. כמו בהפלגות נופש שבהן "הכול כלול". אתה נכנס לשם וחשבת שתהיה שם אולי שבוע שבועיים, אבל אומרים לך, "אתה נשאר כאן כל הזמן, אתה לא יוצא מכאן". יש לך הכול, סעודות, אתה נכנס ותמיד הכול מוכן. המקום שלך תמיד מוכן. סרטים, אינטרנט, כל מה שאתה רוצה, הכול נמצא, כל מה שאתה יכול. אמנם זה עולם קטן, נניח אונייה או עולם קצת יותר גדול, אבל יש לך הכול.

וחוץ מזה יש יחס מכולם. אתה מקבל מהם פשוט יחס יפה, יחס טוב, יחס שלא מעורר בך שום דאגה. עד כדי כך שכולם מוכנים, כולם נמצאים ממש במצב שהם מוכנים לעזור לך בכל דבר, מיד ולתמיד.

אז איך הרצון לקבל שלך יתחיל להתנהג, כשזו דעת החברה וכולם כך? אנחנו מדברים על אדם דעולם הזה. איך אתה מתאר לעצמך שאתה מגיע עכשיו לאיזו התפרצות האגו, במה? איפה? איך? במה אתה רוצה להתבלט? אם אתה רוצה לקבל, בבקשה, תקבל מה שאתה רוצה.

זאת אומרת, כל אחד נותן לך מה שאתה רוצה. והם מלמדים אותך ביחס הזה להיות חפץ חסד נטו, כך שאתה לא רוצה כלום. אתה לא רץ חמש פעמים ביום לאכול שם עד שאתה מתפוצץ, אתה אפילו לא רוצה את זה. אתה בא, לוקח איזה לחם, עגבנייה, וזהו. תנסה להיות בצורה כזאת כל הזמן.

תלך אפילו לבית מלון אצלנו כאן בעולם הזה, ששם נותנים לך שולחן פתוח עם מלא מעדנים ותתחיל לבוא לשם יום יום. תתחיל לקבל יום יום את הדברים. אתה תראה שאחרי יום יומיים אתה לוקח פחות ופחות. אתה כבר מתרגל לזה עד למצב שאתה לוקח איזה ביסקוויט, איזה קפה וזהו, במקום צלחות שלמות שהיית ממלא קודם.

האווירה הזאת שיש לך מקיפים מוכנים, היא מבטלת לך את הרצון לקבל. חוץ מהיחס והדוגמה שזה העיקר, אני נמצא בחברה שבה כולם מסתפקים במועט, כך נהוג בין כולם, לקחת משהו וזהו. אפילו לא רוצים את זה אחד מהשני, אלא רוצים יותר ליהנות מזה שמתייחסים יפה וטוב. כמו שבארוחה רגילה יש מנות, בחברה כזאת יש מנות שאתה לוקח אותן כיחס מהם. אתה מגיע בבוקר, יש לך מצב רוח ירוד, אתה לוקח מנה שכתוב עליה "האהבה שלנו", ואז אתה אוכל אותה, ומתמלא באהבה.

תלמיד: זה ניסוי יפה אולי לפסיכולוגים לנסות כזה דבר, עוד לא היה כזה בהיסטוריה.

למה? יש אנשים כאלה. למשל אנשים שחיים באונייה. לך לאונייה, תהיה שם שניים עשר יום, ואז אתה תראה, שבמשך יומיים שלושה אתה בטח רק תאכל ותישן, ואחר כך כבר לא. אחרי שבוע ימים אנחנו נראה אותך אפילו עם "תלמוד עשר הספירות", שאתה יושב בשקט לבד, לא רוצה כלום, וזהו.

תלמיד: אבל איך אקנה יחס של אותם אלף איש שבאונייה, שיתייחסו אלי ככה? אין דבר כזה.

לא, אנחנו מדברים באמת על מצב שהאונייה הזאת מבטלת את הרצון לקבל שבתוך האדם. אין לך מקיפים, האורות המקיפים עומדים עליך. אתה תקבל אספקה, הרשת הזאת שסביבך, זאת החברה. אתה נמצא ברשת, אתה נמצא בתוך "מדבר", גם דומם, צומח וחי, אבל עיקר העוצמה מגיעה מהרשת של המדבר. דומם, צומח וחי נכללים בה. ואז הרשת הזאת של המדבר מקרינה לך כעובדה, שלא יחסר לך אף פעם כלום. היא לא נותנת לך שום דבר, רק מקרינה עליך את ההרגשה הזאת.

תלמיד: בלי הערכה שלי לאותה החברה, בלי עבודה שלי?

אפילו בלי הערכה שלך לסביבה, כי ההערכה הטבעית שלך לסביבה קיימת. תראה איך הילדים בבית ספר, חשובים להם החברים שלהם, הקבוצה, הערכת הסביבה, יותר מההורים, יותר מהכל. מה זה הורים? מי זה? כלום, רק הערכת הסביבה. הם מוכנים למות, אם החברה פתאום יכולה לשנות אליהם את היחס לשלילי. אין יותר גרוע מזה. הילד מוכן אפילו לעבור עיר, לא ללכת לבית ספר זה ברור, לא חשוב מה. והכי קשה להם זה לעבור מסביבה לסביבה, ממקום למקום. אם ילד נכנס לבית ספר חדש, זה בשבילו טרגדיה. הוא לא יודע מה קורה שם, מה יהיה שם, איך יקבלו אותו, איך הוא יתייחס אליהם והם אליו.

אתה מבין את הילדים? אתה חושב שאצלנו זה פחות? אנחנו מלכתחילה תלויים בסביבה ולכן לא מדובר על כך שהאדם הוא כאילו "כלום", הוא לא ניטראלי, כי אנחנו תלויים בסביבה מצד הטבע. אם למשל הסביבה מקרינה לנו קצת יחס כזה רגוע, "אצלנו הכל רגוע, אצלנו הכל בסדר. אצלנו מי שלא קופץ אז מכבדים אותו", אז אתה הופך להיות כמוהם, תוך חצי יום אתה מרגיש שזה מה שצריך להיות. הם גם יכולים להיות הפוכים, גם אם אתה נכנס לאיזו כנופיה, אתה תהיה כמוהם.

להתאים את עצמו לסביבה, זו נטייה טבעית בתוך אדם, הוא לא מסוגל להילחם בזה. אין לו כלים להילחם נגד זה. אנחנו רואים דוגמאות כאלה מכל הצדדים.

תלמיד: זה ברור. אבל מאיפה הם ייקחו יחס כזה אליי?

יש אצלנו כמה דוגמאות, בכמה רמות. אם הסביבה היא כזאת, שהיא רק מקרינה לאדם שהוא לא צריך לדאוג לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, לכל הדברים האלה, "יש לנו את זה בשפע, לא יחסר לך, אל תדאג, תראה אותנו", אז אתה נכלל מהם תוך כמה שעות. אתה מפסיק לדאוג, כי הם המערכת שלך, בקורי העכביש הם הקרובים אליך. ואם הם מספקים לך דעה כזאת, אז אתה מקבל את הדעה הזאת, ואתה לא יכול להתנגד. כי אתה נמצא באותה רשת.

אם אתה צריך לגלות את הבורא, שורש נשמה, אז מביאים אותך לקשר אחר. לקשר אחר שנקרא "קבוצה". אני לא רוצה עכשיו לדבר על איך מעבירים אותך, מחלק אחד של הרשת לחלק אחר, והאם זה אותה רשת, או לא. האם מעלים אותך בקומה, האם זה אותה רשת ואותם בני אדם, רק שפתאום בחיצוניות הם השתנו ונראה לך שאתה עברת מקום. יש בזה הרבה דברים, אבל רק תתפוס בזה את נתון אחד, איפה שאתה נמצא כך אתה תהיה. ואתה לא שולט על עצמך, אלא דרך החברה אתה כן יכול לשלוט על עצמך.

ואם החברה אומרת לך "אל תדאג למחר", אתה לא תדאג למחר. אבל חוץ מזה היא צריכה להגיד לך, "צריכים להידבק בחברה, צריכים להידבק בבורא, צריכים להשתוקק לזה". ואתה תקבל את זה מהם גם. לא מספיק ביטול, צריכים גם כיוון. וגם את זה תספק לך החברה. זה נקרא "כוח המעכב" ו"כוח המצייר", שני כוחות, ואז אתה תהפוך להיות עובר.

תלמיד: אז אני נמצא כבר בכזאת חברה שאומרת לי "תידבק" מהבוקר עד הערב. אז מה קורה בכל זאת, מה חסר?

כנראה שהם לא אומרים את זה מספיק. כנראה שהם סתם אומרים.

תלמיד: הם יותר מדי אומרים, זה אפילו מאבד את הטעם. אז אני שואל, למה בכל זאת זה לא עובד?

מחוסר מעשים, מדברים יותר.

תלמיד: אתה אמרת, "כשאתה נכנס לחברה היא משפיעה עליך", זה חוק הטבע. אז אני נכנס לחברה, אני נמצא בחברה מהבוקר עד הערב, ארבע, חמש, שש שעות לפחות, אם לא יותר. אז למה זה לא פועל? אני מנסה להבין מה חסר בנוסחה הזאת? זה באמת אמור לפעול. איזה אלמנט חסר פה?

חסרה ממך קצת יגיעה להכיר אותם, כי אף אחד לא מבטל את הבחירה החופשית. אחרת זה יהיה דיכוי. זה שאתה נכנס לאונייה ושם משפיעים עליך, אז אתה בחרת להיכנס לאונייה. כאן אתה עדיין לא בחרת להיכנס לקבוצה. לבחור להיכנס לקבוצה זה כמו שכתוב, ש"הבורא שם ידו של אדם על הגורל הטוב", אבל אתה צריך להתחזק. זה שהוא מגיע לקבוצה זה לא אומר כלום. האם הוא מתחזק בה? זה עליו. אחרת אין בחירה חופשית. אחרת הכל אוטומטי, ואז אנחנו נהיה "חיות הקודש", אנחנו נהיה מלאכים, אנחנו אף פעם לא נתקדם כבני אדם.

בני אדם הם רק אלה שלוחצים על עצמם להיכנס לתוך החברה. את כל היתר הם מקבלים משם. בעל הסולם אומר את זה ב"מאמר החרות", שכל הבחירה של האדם זה החיזוק בחברה. כי כל היתר מגיע אליו באופן אוטומטי מהחברה ומשנה אותו, בזה כבר אין לו שום שליטה.

תלמיד: אז יוצא שאם אני נכנס לחברה, אז ברמה מסוימת, נניח כדי לספק לי אוכל, וכל מיני רצונות כאלה, לא צריכים שום עבודה, אני פשוט נכנס לאותה אונייה וזהו, ואני לא דואג לזה. לרוחניות אני חייב כבר בחירה חופשית, אני צריך כל הזמן להתחזק. ככה זה?

נכון, כן.

תלמיד: זאת אומרת זה לא פועל בצורה אוטומטית.

ברוחניות לא. בגשמיות כן.

תלמיד: אבל אני יכול לא לדאוג לעצמי ברמה הגשמית, לאוכל, מין, משפחה, דברים כאלה, להם החברה תדאג, בלי שום עבודה שלי. ואם אני נכנס לכזאת חברה, הם נותנים לי ביטחון, ואני פשוט לא דואג לעצמי.

אין שום בעיה. אני אומר לך, תיכנס לאונייה לשבועיים, ואתה תראה. ואם זה לא לשבועיים אלא לכל החיים, אז אתה כבר למחרת תרגיש את עצמך לגמרי ללא דאגות. זאת אומרת, היום, מחר, מחרתיים, אתה מאבד את הרגשת הזמן. כי הרגשת הזמן זה בין שחור ללבן, ואצלך הכל ככה, ללא שינוי. ואם אדם באמת נכנס לזה והוא לא עסוק בשום דבר, הוא מקבל הכל באספקה גמורה, אז הוא משתגע. הוא מאבד את הזמן, המערכות שלו מתחילות להשתבש.

לכן יש כוח הגנתי, שנכנסים לכל מיני סיבובים כאלה ואחרים, זה הכל כדי ליצור לעצמו מקום חיסרון. כי ללא חיסרון האדם לא מרגיש שהוא אוחז בחיים. יש בזה הרבה דברים, זה יותר פסיכולוגי, אבל למעשה כל הבחירה היא בסביבה, והערבות, זה התנאי, מפני שאם אנחנו קשורים כך בערבות הדדית, לספק לכל אחד ואחד מה שהוא צריך כדי לבטל את עצמו, אז אין יותר. זה התנאי הראשון. והתנאי השני, זה לתת לכל אחד ואחד גירוי כזה שהוא ידביק את עצמו לסביבה בהכרח. ובכך כל העתיד שלו מובטח.

תלמיד: בעל הסולם אומר ב"מאמר החרות", ש"המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר - הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. ...לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו."

(סוף השיעור)