שיעור בוקר 23.08.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', הסתכלות פנימית,

עמ' 16, דף ט"ז פרק א', אותיות ז'-ט', פרק ב', אותיות י'-י"א

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', עמוד 16 או דף ט"ז, הסתכלות פנימית, פרק א', ממשיכים אל אות ז'.

אות ז'

איזה יחס יש מעבודת ע' שנה לתענוג נצחי,

ואין לך מתנת חנם גדולה מזו.

"ודבריהם ז"ל אלו, מוקשים מאד סביב סביב, מתחילה קשה, הרי עיקר מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך. שאין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואצ"ל באיכות היגיעה, שאין בה ערך של כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם, והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה עמוקה."

תלמיד: האם ההישג שאנו מגיעים אליו הוא מתנה או שכר?

אנחנו צריכים לבדוק את זה. זה שמקבלים מהבורא זה ידוע, זה כתוב. אבל איך להתייחס לזה, האם זו מתנה או שכר, מה זה? איך צריכים להתייחס לזה?

תלמיד: מה שמגיע מהבורא בכל מקרה מורגש כמשהו שלא קשור ליגיעה שלך.

בעיקרון יש הרבה יחסים כאלה בינינו לבין הבורא, שבהם אנחנו לא מרגישים שהוא נותן לנו משהו ושאנחנו מקבלים משהו. קח לפחות את החיים שלנו, הרי אנחנו לא מרגישים שמגיע משהו ממנו, ושאנחנו מקבלים וזה מחייה אותנו ונותן לנו את האפשרות להתקיים איכשהו בצורה מיוחדת. נראה.

תלמיד: אנחנו אומרים כל יום תודה על העבודה שלנו, מפני שהשכר שלנו זו העבודה שלנו. מצד שני בעל הסולם אומר פה שאין מה להשוות בין איכות העבודה בעולם הזה, לבין איכות העבודה בעולם הרוחני. אז מה בעצם השכר שלנו? מהי איכות העבודה שלנו לבורא?

אנחנו נקרא וכנראה שהוא יסביר לנו.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לעזור זה לזה לעבוד ללא שכר כמו שכתוב באות ז'?

את זה אנחנו נלמד. יש הרבה שאלות שאנחנו עדיין לא מבינים לגמרי או חלקית ואת זה אנחנו נלמד.

תלמיד: למה זה לא פרופורציונאלי? למה אדם נותן קצת יגיעה וזוכה לאוצר מתנת חינם?

גם זאת שאלה, כביכול צריכה להיות השתוות.

תלמיד: אם יש חוקיות במערכת, למה הבורא מפרגן? תיתן קצת, תגרד קצת איזה כרטיס לוטו ותקבל מיליארדים. למה זה ככה?

אנחנו עוד לא מבינים מה נקרא שווה זה לזה, יותר או פחות זה מזה, איך זה נשקל בין העולמות, בין העולם שלנו והעולם הרוחני, ברוחניות. אנחנו עוד לא מבינים כלפי מה אנחנו שוקלים את זה. אנחנו עוד לא מרגישים את העולם העליון ולכן אנחנו לא יכולים להשוות. זו בעיה.

תלמיד: מה המשקל של יגיעה של אדם בעולם הזה ביחס לעולמות הרוחניים?

את זה בדיוק נלמד עכשיו.

תלמידה: בהמשך לשאלה על השתוות בין העבודה והשכר כדי שלא תהיה מתנת חינם. איך מתקנים, איך זה קשור לפגם של הבושה? בעל הסולם אומר פה שבמתנת חינם יש חיסרון גדול בגין בושת פנים, הבושה. איך בזה שאנחנו עושים השתוות בין העבודה לשכר אנחנו גם מתקנים את פגם הבושה?

זו בדיוק שאלה שגם אותה אנחנו צריכים ללמוד ולפתור.

תלמיד: איך אני יכול להרגיש את המילים, את האותיות האלה, אצלי בתוך הלב? איך להיכנס יותר עמוק אל תוך הלימוד?

נמשיך, נשאל יותר, נדבר על זה יותר, זה צריך להיות קרוב אלינו. אבל זה יהיה.

תלמידה: האם האדם עובד עבור שכר אישי או על מנת להגדיל את השכר שהאנושות כולה תקבל? מה מטרת העבודה כאן?

את זה בדיוק באנו עכשיו ללמוד. אז בוא נתחיל, אחרת לא נבין שום דבר חוץ משאלות.

תלמיד: מה חשוב לנו עכשיו בלימוד תע"ס, שיותר נקרא ונהיה עם בעל הסולם ונלמד, או יותר נשאל שאלות?

אנחנו רוצים יותר לזרום עם הטקסט של בעל הסולם, מה הוא רוצה למסור לנו, זה העיקר.

תלמיד: ומה לעשות עם כל השאלות שמתעוררות אצל הרבה חברים?

להשתדל לענות עליהן, אבל במידה שמסוגלים.

אות ח'

במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות,

והיא הפועלת, והיא עצם הפעולה, והיא מציאות

השכר המקווה, והיא מהות היגיעה

"וטרם שאנו נכנסים בביאור דבריהם ז"ל, צריכים להבין, במחשבתו ית', בבריאת העולמות והמציאות שלפנינו, שלא יצאו פעולתם לפניו, בדרך ריבוי מחשבות, כמו דרכינו. כי הוא ית', אחד, יחיד ומיוחד, כנ"ל, וכמו שהוא פשוט, כך אורותיו הנמשכים הימנו, פשוטים ומיוחדים, בלי שום ריבוי צורות, כמ"ש, לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי וגו'. ועל כן תבין ותשכיל, שכל השמות והכינויים, וכל העולמות העליונים והתחתונים, הכל אור פשוט א', יחיד ומיוחד, שאצל השי"ת, האור הנמשך והמחשבה, והפעולה, והפועל, וכל מה שהלב יכול לחשוב ולהרהר, המה אצלו דבר אחד ממש.

ועל פי זה תשפוט ותשכיל, שבמחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה. כמו שפי' הרמב"ן ז"ל, בסוד אחד יחיד ומיוחד כנ"ל."

תלמידה: מה תפקיד הבושה בתהליך הרוחני שהאדם עובר? ומהו הסימן לכך שהאדם כבר מסוגל להתמודד איתה?

בושה זו אותה הרגשה שמבדילה בינינו לבין הבורא. ועל ידי הרגשת הבושה, אנחנו מתחילים להבין את ההבדל, את המרחק, בינינו לבורא ואיך אנחנו יכולים לתקן אותו. זה הנושא העיקרי.

תלמיד: מה זה אומר ש"עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות"?

כתוב שכך יהיה. שכולנו נגיע להיכרות, לקרבה לבורא, כך שנרגיש שכל אחד ואחד מאיתנו מקבל ממנו ש"י עולמות. מה זה? אני לא יודע. בשביל מה לכל אחד? גם לא ידוע. נראה.

תלמיד: קראנו בסעיף הקודם על העניין של המשיג, המושג והמדע שזה אחד.

כן.

תלמידה: האם אנחנו יכולים אי פעם להיות במצב שלא נרגיש בושה?

כן, ודאי.

תלמיד: איך מדברים על מתנת חינם כאשר "ייגעת ומצאת תאמין"? אם אני צריך להתייגע עבור העבודה, אז איפה המתנה פה?

כשנקבל תשובה, אז נראה. אולי בתשובה יהיה הכול, גם כלפי מהות השכר וגם כלפי מהות המתנה שאליה אנחנו מתכוונים.

תלמיד: מה זה להסיר לחם ביזיון?

הכול יכול להיות. נמשיך ונראה.

אות ט'

ענין הצמצום, מבאר איך יצאה מהפועל השלם,

פעולה בלתי שלמה.

"והיינו שהאריך הרב ז"ל בפרקים ראשונים שבספר הזה, בענין הצמצום הא', להיות הענין הזה החמור שבחמורות, כי הכרח הוא, אשר גם הקלקולים וכל מיני החסרונות, המה נמשכים ובאים הימנו ית', וכמוש"כ יוצר אור ובורא חושך, והנה הקלקולים והחושך המה הפך אמיתי לו ית', ואיך אפשר שימשך זה מזה, ואיך באים ביחד עם האור והעונג שבמחשבת הבריאה. ואין לומר, שהם ב' מחשבות מיוחדות זו מזו, שח"ו לומר ולהרהר כזאת, כנ"ל. וא"כ איך כ"ז נמשך הימנו ית', עד לעולם הזה, המלא חלאה יסורין וזוהמא גדולה, ואיך הם מתכלכלים יחד במחשבה היחידה."

השאלות הן ברורות, כבדות, צריכים לפתור אותן.

תלמידה: הוא כותב "לא מחשבותיי מחשבותיכם". איך האדם יכול להתקרב למחשבה של הבורא או של הרב שלו?

נלמד איך. אבל ברור שיש הבדל גדול בין המצב של הבורא ומצבנו. איך אנחנו מתקרבים למצבו, את זה אנחנו לומדים.

תלמידה: בושה זו הרגשה של האגו שלנו והיא מגיעה גם מהבורא. איך עלי להתייחס למצב הזה, האם לתת מקום לבורא כדי שהוא יתקן, או שיש לי אפשרות לתקן את זה על ידי השפעה, ולקבל את המצב הזה כמתנה?

את זה בדיוק נלמד. את שואלת נכון. כל אחד מהמשפטים שאמרת, על זה נלמד.

תלמידה: האם אפשר לומר ששורש הבושה זה לא בחיסרון אלא בתחילת תכונת האהבה?

גם את זה נלמד. בינתיים עוד לא למדנו חוקים ולא דיברנו עליהם. תיכף נתחיל.

תלמידה: מה היחס בין הביטוי "אחד יחיד ומיוחד" לבין ההבנה שיש עליון ועלי עליון?

נקרא ונראה מה זה אומר. אפשר לשאול אלפי שאלות, אבל העיקר שיהיו באותה זרימה כפי שבעל הסולם מוביל אותנו.

תלמידה: הרע הזה שמתואר בקטע, ברור שזה לא כוח זר, אבל האם הוא נובע מההיעדר של הבורא, מהצמצום שלו? כי כתוב "בורא חושך". האם זה משהו שהוא עושה, או בזה שהוא צמצם את עצמו, שהוא איננו, קורה כל הרע הזה?

כל הפעולות באות מהבורא, בלי שום ספק, ואנחנו לומדים אותן זו כנגד זו - למה הוא ברא את זה כך, למה הוא מבצע את זה עלינו, איך אנחנו צריכים לקבל את זה, ומה זה מביא לנו. למה דווקא בצורה כזאת, כמו שאנחנו מתפתחים, רק כך אנחנו יכולים להרגיש אותו, להתקרב אליו, להידבק בו, להשוות את עצמנו בינינו ועימו. את הכול נלמד.

תלמיד: האם החיפוש שלנו אחר דבקות בבורא זה בעצם אומר שאנחנו מחפשים פרס עבור העבודה שלנו? האם הרצון שלנו לדבקות בבורא בא מהרצון לקבל או מהרצון להשפיע?

בינתיים לא מדברים על רצון לקבל או על רצון להשפיע. ודאי שכשאנחנו נרגיש אותו, אז נרצה להבין מי הוא שנותן לנו הרגשה כזאת, ואיך אנחנו יכולים לברר אותו, להתקרב אליו. זה מה שעוד צריכים לברר.

תלמיד: אני רוצה להבין את השאלה שהוא שואל באות ט'. הוא כותב שיש את מחשבת הבריאה ואחד יחיד ומיוחד, וגם שיש צמצום א' וזה וחמור שבחמורות. איפה אפשר להגיד שיש נברא שעושה איזו פעולה בתוך התהליך הזה, או רק בסוף יש נברא?

נראה. תנו מקום לבעל הסולם להסביר לנו את המצב הזה.

תלמיד: אז מה הוא שואל פה באות ט'?

הוא נותן לך ביאור של מחשבת הבריאה, אבל ביאור. יש בורא ויש נברא, ואיך הבורא מתייחס לנברא, מה הוא עושה עם הנברא, כדי להביא את הנברא לחיסרון הנכון, כדי שהנברא ירצה בדיוק את מה שהבורא מכין לו.

תלמיד: אותו צמצום שהוא חמור שבחמורות, האם הוא עדיין במחשבת הבריאה, או שזו כבר פעולה שנחשבת מצד הנברא?

זה עדיין במחשבת הבריאה. מחשבת הבריאה היא מתפתחת, מתגלה, והאדם אז מרגיש איך בלימוד שלו הוא נכלל עם הבחנות רוחניות.

תלמיד: אנחנו לומדים שיש צמצום ושהאור כל הזמן מנסה ללחוץ על הכלי כדי להיכנס לתוכו. אז איך אפשר להגיד שיש בושה? כי לכאורה זה מה שהאור רוצה שהכלי יעשה.

זה לא חשוב, אפילו שיש כאלה הרגשות מהאור. אלא זה שהכלי יקבל אותו הוא ירגיש בושה, וזה מה שעוצר אותו.

תלמיד: אם כך, האם מטרת הצמצום להציל את הכלי מהרגשת הבושה?

גם כן.

תלמיד: האם הבושה באה אחרי יראה?

ההתפתחות של הבושה מובילה אותנו לזה שאנחנו בסופו של דבר מתחילים להרגיש את עצמנו כנבדלים מהבורא.

תלמיד: כתוב שהבורא יוצר אור ובורא חושך. האם הרע נמצא במחשבת הבריאה או שזה רק בדמיון שלנו?

כל שאלה שמתעוררת בנו, כעיקרון זה חלק מהחושך שלא מובן לאדם ולכן הוא נמצא במצב הזה.

תלמיד: כתווב "יוצר אור ובורא חשך". היוצר אור זה יש מיש, והבורא חושך זה יש מאין?

נלמד. תביא לנו שאלות רק מהטקסט.

תלמידה: איך אפשר לעבור במצב של חושך בעבודה ולקבל שכר?

את זה אנחנו לומדים, איך אנחנו עוברים מחושך לאור ומקבלים את האור כשכר. איזה כוונות, איזה פעולות אנחנו צריכים לעשות?

תלמיד: כתוב "ועל פי זה תשפוט ותשכיל, שבמחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה,". איך אותה המחשבה של הבורא הופכת אצלנו למהות ולעיקר העבודה שלנו?

אותה המחשבה של הבורא היא הפועלת וכתוצאה מההתפתחות שלה, מהפעולות שלה, אנחנו מרגישים כל מיני השפעות. וכך אנחנו קיימים, בתוך המחשבה.

תלמיד: אצלנו מחשבה נתפסת כתבנית, כמשהו שאנחנו בונים בתוכנו. אצל הבורא היא גם פועלת, היא גם חושבת?

אני לא יודע מה קורה אצל בורא. אני יודע שהיא מגיעה אלינו וכך אנחנו מקבלים אותה.

תלמיד: עד כמה האני שלנו בנוי מחומר הבושה ואיך אפשר להגיע לאהבה?

יכולים להגיע לאהבה למרות שמתחילים מבושה, ודוחים את מה שלא נראה לנו, נגדנו. ואיך אנחנו באים, בכל זאת לאהבה? אהבה זה קשר, זה מגע, בכל התכונות בין בורא לנברא, אז כך אנחנו לומדים את זה. זאת לא בעיה שאנחנו הפוכים, אלא על ידי היחס שלנו, הכוונה שלנו, אנחנו ממש מתחילים להתקרב לבורא ולהתייחד עימו.

קריין: נמשיך. פרק ב'. אות י' "ביאור מחשבת הבריאה".

פרק ב'

ביאור מחשבת הבריאה.

"עתה נבא אל הביאור, בצורת מחשבת הבריאה. שזה ודאי, שסוף מעשה במחשבה תחילה, כי אפילו באדם גשמי בעל ריבוי מחשבות, גם בו יבוא סוף המעשה במחשבתו תחילה, עד"מ, כשעוסק בבנין ביתו, אנו מבינים, שמחשבה ראשונה שחשב בעסק זה, הוא שחשב צורת בית לשבת בו, וע"כ מוקדם לו ריבוי מחשבות וריבוי פעולות, עד שגומר צורה זו, שחשב מראש, וצורה זו, באה לו, בסוף כל פעולותיו. והנך רואה, שסוף מעשה במחשבה תחילה. והנה סוף המעשה, שהיא הקוטב והתכלית, שבשבילם נבראו כל אלה, היינו, כדי להנות לבריותיו, כמו"ש בזוהר. ונודע, שמחשבתו ית', נגמרת ופועלת תיכף, שלא אדם הוא, להיות מחוייב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה, גומרת כל הפעולה תיכף ומיד. ולפי זה מובן, שתיכף בחשבו ית' על דבר הבריאה, להנות לנבראיו, תיכף נמשך ונתפשט האור הזה הימנו ית', בכל צביונו וקומתו וכל גבהם של התענוגים שחשב בהם, שכל זה, נכלל באותה המחשבה, שאנו מכנים אותה מחשבת הבריאה, והבן זה היטב, כי מקום שאמרו לקצר הוא. ודע שאת מחשבת הבריאה הזאת אנו מכנים אור א"ס ב"ה. כי בעצמותו ית' ממש, אין לנו שום הגה ומלה להגדירו באיזה שם שהוא. וזכור זאת."

תלמיד: האם ניתן להיות במחשבה מתמדת שכולנו, כל העשירייה נמצאים בגמר התיקון והבורא כבר נגלה כ"טוב ומיטיב"?

כמובן שעכשיו אנחנו לא יכולים עדיין להתקרב למצב הזה. הוא גדול מדי, גבוה מדי, אבל בסופו של דבר, אם אנחנו נשתמש בקשר בינינו בצורה נכונה, ונוסיף את מה שאנחנו לומדים בספר, אז שני התנאים האלה יביאו אותנו למצב שבו אנחנו נהיה מקושרים בבורא, נימצֵא בגילוי השלם של פעולותיו בנו.

תלמידה: איך הבורא מפצה על איכות היגיעה שלנו למול איכות השכר שאנחנו מקבלים? האם אפשר לומר שכל אחד מאיתנו צריך להגיע לגמר התיקון, ואז יתחברו כל המאמצים שלנו והם יהיו שווים לשכר שנקבל?

נניח שאני לא יודע מה יהיה בגמר התיקון, בכל מקרה, מי שלומד את זה פעם ראשנה, יכולות להיות לו כאלה שאלות, אבל אין תשובות. אנחנו צריכים פשוט ללמוד את מה שכתוב בטקסט, ולהשתדל שזה באופן מסוים ייכנס בנו, ייכתב ברגשות, בשכל שלנו ובהדרגה נתחיל להרגיש שזה הופך להיות למחשבה שלנו, לרוח שלנו, לרצון שלנו, ובהדרגה, כך האור ישפיע עלינו וימלא אותנו.

תלמידה: עבודה נכונה היא שאנחנו צריכים להיות במחשבה של "אחד יחיד ומיוחד", ושם לגלות את מלוא המחשבות שלנו, או שמתוך כל המחשבות שלנו צריכים להגיע למחשבה אחת?

אין לזה משמעות כרגע, כך או כך, בכל מקרה, אנחנו משתוקקים למשהו אחד, ושם הבורא מתגלה לנו והיחס שלו הוא לבריאה כולה.

תלמידה: אנחנו נמצאים בתוך מחשבת הבריאה אבל יש מרחק בינינו לבורא כמו ילד שרחוק מההורים שלו. אם כך, האם זה אפשרי שנהנה מהמתנות של הבורא ללא בושה?

אנחנו נלמד מה זה נקרא ללא בושה, איך בדיוק אנחנו מגיעים להרגשת הבושה, איך עושים צמצום, איך מעלים את עצמנו למעלה מהצמצום, זאת אומרת, שיכולים לקבל ללא בושה, אפילו בגאווה, במידה שמקבלים. זה יהיה.

תלמידה: האם הבושה נעלמת אם יש מודעות בעבודה שדרך המתנה מגיעים להשתוות הצורה?

הבושה נעלמת בהתאם למאמצים שהאדם הלומד מגלה. אנחנו נראה על עצמנו איך זה קורה, אבל ללא ספק כשהבושה זזה ממקומה, אז במקומה מגיע לנו גילוי.

תלמידה: מה זה אומר "מחשבת הבריאה. שזה ודאי, שסוף מעשה במחשבה תחילה"?

"מחשבת הבריאה" זאת המחשבה של הבורא שחייבה אותו לברוא את המציאות שלנו, את העולם שלנו. זה נקרא "מחשבת הבריאה".

תלמידה: איך האדם מזהה בו הבחנות רוחניות, שהוא לא מתבלבל בין גשמיות לרוחניות?

לפי איך שזה מגיע אליו. אנחנו נלמד, זה יסתדר.

תלמידה: בעל הסולם אומר, שהאדם במחשבה הראשונה מחליט מה הוא רוצה, אחר כך מקדים לו ריבוי מחשבה, ואחר כך גומר את הצורה שהוא מחליט. הוא אומר, שהבורא לא מחויב למעשה ולכן במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו מיד מתפשט האור. מה זה נותן לנו, לנבראים, להבין את דרך פעולתו של הבורא, שמיד במחשבה האור פועל, וכיצד זה מקשר בינינו הנבראים שעושים מעשה, לבין הבורא שאצלו אין מעשה?

בתיקון הרצון שלנו, כשאנחנו חושבים על החיבור בינינו ומשתדלים להתייחס גם לבורא בצורה כזאת, אנחנו מתקנים את הקשר בינינו. וכשהבורא מתגלה, הוא מתגלה לנו כבר במערכת שבה יש חלק משלנו, מהמקבלים, וחלק מהנותנים, מהמביאים לנו, ומשתי הצורות האלה, שמתקשרות זו עם זו, אנחנו יכולים ללמוד מה קורה עם החלק הראשון ומה קורה עם החלק השני.

תלמיד: כיצד נשמור על כוונת הבריאה כדי שנגיע למטרה הזו ולא ניפול בדרך?

זו באמת בעיה, אבל לאט לאט כשאנחנו מתקרבים לאותו מצב, ברור לנו שאנחנו יכולים לקבל את מחשבת הבריאה, התקרבות הבורא, ודבקות בבורא, ועוד הרבה הבחנות, ולא תהיה לנו בזה בעיה, הכול יהיה כלול באותו מקום, באותו מצב של הדבקות שלנו בבורא.

תלמיד: כל הדיבור פה הוא על מחשבת הבריאה שהיא ההתחלה של הכול, ומצד שני אנחנו לומדים שהרצון הוא ההתחלה של הכול, כך גם האר"י מתחיל, שעלה ברצונו הפשוט להוציא לאור את שלמות פעולותיו וכן הלאה. מה היחס בין המחשבה, מחשבת הבריאה, והרצון העליון, מה קודם למה, איפה מקום התיקון וההשתוות?

אנחנו נלמד את זה, יש ודאי השתוות והבדלים בין כל המושגים, הם כולם קשורים לנושא אחד, איך הנברא מתפתח על ידי מה שמגלה שמגיע לו מהבורא. ויש לו כאן שתי צורות התפתחות, צורה אחת היא שהכלי בעצמו נפתח ונעשה יותר גדול, וצורה נוספת היא שהכלי, הנברא, בקבלתו מהבורא, מהאור העליון, עם השאלות, במצב שהוא תמיד נמצא מול הבורא, בניגוד לבורא, ובעד חיבור עם כולם, יוצא שהוא תמיד צריך לפתור את הבעיות האלה, בעד ונגד, נגד ובעד, ואנחנו נלמד בדרך איך עושים את זה.

תלמיד: אבל מה קודם למה, המחשבה של הבורא או הרצון של הבורא, מחשבת הבריאה או הרצון העליון?

כלפי הנבראים, הם צריכים לבדוק עד כמה הם כלולים במחשבת הבריאה, עד כמה הם נמצאים תחת השפעת האור העליון, ואחר כך עד כמה הם יכולים להתרחק מזה או להתקרב לזה, והשוני הזה בין ההתקרבות וההתרחקות, בונה את הכלי.

תלמיד: ובהשתלשלות מלמעלה למטה מה קודם למה, קודם יש לנו את המחשבה של הבורא ואז את הרצון שלו, או קודם את הרצון ואז את המחשבה?

אנחנו מדברים על כך שבהשתלשלות מלמעלה למטה הנברא מגלה קודם כל את הרצון שלו, של הנברא, ואחר כך פועל לפי הרצון של הנברא ובזה משנה את צורת היחס אליו מהבורא.

תלמידה: מצד אחד אנחנו כעשירייה חייבים להביא את התוצאה הסופית של מטרת הבריאה, כלומר, אנחנו מחזיקים את הנקודה הזאת, ומצד אחר הבורא בינינו. איך אנחנו כנבראים נותנים את צורת ההשפעה בצורה נכונה?

האופן שבו אנחנו מתייחסים לבורא שמאיר עלינו, זה מה שנקרא המענה שלנו, שמשפיע על היחס שלנו אליו.

תלמידה: כלומר, על ידי היחס שלנו אנחנו נותנים את הצורה הנכונה, ההשפעה לבורא?

כן.

תלמיד: איך אנחנו משיגים את הבורא דרך החיבור בינינו? מה צריך להיות החיסרון הבסיסי, היסודי שלנו?

החיסרון הבסיסי צריך להיות שאני רוצה להכיר אותו, להתקרב אליו, להידבק בו, שהוא אחד יחיד ומיוחד ואין חוץ מלבדו, ואני רוצה להיות כלול בו, כי הוא כולל הכול.

תלמידה: האם בושה היא שיטת עבודה שאני משתמשת בה, או שהיא הופכת להיות כלי לקבלת האור?

היא כלי לקבלת האור.

תלמידה: נראה שהטקסט ממש כותב על ליבנו, אני מרגישה שהוא ממש משנה אותנו ודוחף אותנו להתאחד, מורגש שקורה בנו תיקון גדול, ואני מרגישה שאנחנו צריכים להודות על כל מילה מהטקסט. איך להודות לבורא?

להודות לבורא זו באמת בעיה. אם אדם מרגיש שיש לו כזה רצון להודות לבורא, אז זה סימן שהבורא עוד מקודם חשב על האדם, שלח לו את ההתקרבות הזאת, ומזה האדם מרגיש שהוא רוצה גם להתקרב לבורא. ואז יש לו כאן מקום למגע, להשתוות הצורה. שניהם מתחילים להיות בפעולה ישירה, אדם לבורא ובורא לאדם, להיות בהשתוות הצורה. וכאן כבר האדם צריך לחשוב מה הוא עושה, עד כמה הוא באמת מחזיר לבורא.

אות י"א

מכח הרצון להשפיע שבמאציל, נולד בהכרח 

הרצון לקבל בנאצל. והוא הכלי, שבתוכו 

מקבל הנאצל את שפעו.

"וזהו, שאמר הרב ז"ל, שמתחילה היה אור א"ס ב"ה ממלא את כל המציאות. פי', כיון שחשב השי"ת, להנות את הנבראים, והאור התפשט ממנו, ויצא מלפניו, כביכול, תיכף הוטבע באור הזה, הרצון לקבל את הנאתו. ותשפוט ג"כ, שזה הרצון, הוא כל מדת גודלו של האור המתפשט, כלומר, שמדת אורו ושפעו, היא כפי השיעור שרוצה להנות, לא פחות ולא יותר. ודו"ק בזה, וע"כ. אנו מכנים מהותו של, הרצון לקבל, המוטבע באור הזה, מכח מחשבתו ית', בשם, מקום. עד"מ, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל של החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה, של הלחם, תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה, ואצ"ל ברוחניות, אשר הרצון של קבלת השפע, הוא המקום של השפע, והשפע נמדד במדת הרצון".

תלמיד: שמעתי שאמרת שכל שאלה שמתעוררת בנו היא חלק מהחושך. אם יש לאדם כל הזמן שאלות, האם זה בגלל שיש בהן הרבה מאוד חושך, והאם זאת בעיה?

יחסית כן. ככל שהאדם נמצא בהרגשת השאלות, כך זה מביא לו הרגשת ריחוק וחושך. אבל אלו דברים שדווקא על ידם אנחנו מתקרבים ומתמלאים מאור אין סוף, כי חייב להיות קודם חיסרון ואחר כך מילוי, כמו בעולמנו.

תלמידה: כתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה". איך כנבראים אנחנו צריכים לגרום שהמחשבה תחילה כבר תהיה נכונה ומטרתית, ותוביל אותנו לסוף המעשה בצורה נכונה?

אנחנו למדנו בשיעורים הקודמים שהאור בורא את הכלי. לכן האור כשבורא את הכלי, הוא כבר הוא נמצא בתוך הכלי, והכלי לא מנוגד לאור. כך אנחנו בעצם מייחסים את שניהם, את הכלי לנברא ואת האור לבורא.

העיקר בשבילנו כאן זה שהאור הוא הראשון. מאיפה שהוא יוצא, הוא לוקח את הטבע שלו. כתוב באות י"א, "מכח הרצון להשפיע שבמאציל, נולד בהכרח הרצון לקבל בנאצל. והוא הכלי, שבתוכו מקבל הנאצל את שפעו". האור שבא מהבורא הוא בהכרח בונה בנאצל מקום חיסרון, ממלא אותו. והנברא לאט לאט, כשהוא מקבל את ההשפעה מלמעלה, מהבורא, הוא בעצמו צריך כבר להשתוות ברצון שלו עם האור. רצון האור הוא להשפיע, ורצון הנברא, כדי להיות משפיע, הוא צריך לעשות צמצום. ואז ברצון שלו אחר הצמצום הוא משתווה עם רצון המאציל, או רצון הכלי. זה מה שמקרב אותם זה אל זה.

תלמידה: האם פעולתנו היא לבקש מהאור?

כן.

(סוף השיעור)