שיעור בוקר 21.05.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 233,

"מהו מחצית השקל, בעבודה – ב'"

שמענו מאמר "מהו מחצית השקל בעבודה - ב'", מ"שלבי הסולם", כרך ב', עמוד 233, רל"ג.

מה הרב"ש רוצה להגיד כאן? כנראה שהוא רוצה להגיד שעל האדם לא לחשוב על עצמו שהוא חזק או חלש, שהוא גיבור או לא, שהוא חכם או לא, אלא הוא צריך לתת יגיעה מה שבאמת, בהחלט הוא מסוגל לתת לפי איך שהוא בנוי.

כתוב "תפילת כל פה", שהבורא שומע תפילת כל פה. מה זאת אומרת? לא חשוב מה אדם מרגיש ולא חשוב איזה אדם מרגיש, אלא כל אחד מה שהוא מרגיש בלב, או יותר נכון לא מה שהוא מרגיש, אפילו יותר עמוק ממה שהוא מרגיש, מה שממש נמצא בלב שלו, זה נקרא תפילתו לה'. החיסרון הזה משפיע על היחס לבורא ועל יחס הבורא בחזרה לאדם.

יש שכבה יותר עליונה, יותר חיצונית בלב, שבה אנחנו מרגישים את הרצונות שלנו ויכולים להפנות אותם לבורא. נגיד שעכשיו אני רוצה להפנות לבורא רצון. נגיד שאני רוצה משהו בהתאם אליו, בקשר לעבודה הרוחנית שלי, בקשר למטרת הבריאה, ואני פונה אליו שאני רוצה כך וכך. הרצון הזה, מפני שהוא חיצוני ומלאכותי, שאני עכשיו מעורר אותו, איכשהו הוא גם נקלט למעלה, אבל במידה כמו שהוא חיצון אצלי, כך הוא חיצון שם.

הרצון היותר פנימי שלי, הוא אם אני באמת אתעמק בי ואבדוק מה הלב שלי רוצה. אולי הלב שלי בכלל לא רוצה את מה שעליו עכשיו כביכול נתתי תפילה, הלב שלי רוצה משהו אחר, רוצה מנוחה, רוצה תענוג קטן, לא את מטרת הבריאה ולא דברים גבוהים כאלו. גם זה נקרא חלק מהתפילה, וכמו שעכשיו גיליתי שזה הרצון הפנימי שלי, כך זה נקלט למעלה. ויש רצון עוד יותר פנימי בלב שלי, שאותו אני בכלל לא מגלה, לא מרגיש, הוא יותר עמוק מסף ההרגשה שלי. הוא הרצון האמיתי, והוא בחוזק האמיתי שלו, במלוא הכוח האמיתי שלו, נקלט למעלה מפני שהוא הפנימי פנימי.

כשאני מקבל אחר כך מלמעלה תגובה על הרצון שלי, על התפילה שלי, התגובה לפעמים מובנת לי, לפעמים לא מובנת לי. בדרך כלל אנחנו לא מבינים. כל אחד מאיתנו נמצא כל רגע באיזה מין מצב, והמצב הזה ודאי שהוא תוצאה מהרגשת הלב, מהתפילה שלנו. אבל אנחנו לא יודעים לקשור קשר בין מה שיש בלב שלי בצורה פנימית, תיכונה וחיצונית, ובהתאם לזה את התגובה מהבורא, לא יודעים, כי אנחנו לא מרגישים את הרצון הפנימי פנימי שלנו בלב.

אם הייתי מרגיש אותו ממש, אם הייתי מרגיש עד כמה הוא נמצא בסתירה למה שאני צריך באמת להרגיש כדי להתקדם, במצבי, בתכונות שלי, איך שאני היום, עכשיו, איך אני צריך להתקדם למטרת הבריאה, אם הייתי מרגיש את הסטייה ביניהם, אז הייתי יודע איזה תיקון כיוון היו צריכים לתת לי מלמעלה. ואז הייתי מבין איזה מצב כנראה הבורא ישלח לי כדי שאני אקלט בו, ואז על ידי המצב הזה אני אתקן את עצמי. כל הדברים האלה בינתיים הם נסתרים ממני.

אבל איך שלא יהיה, מה שלא יהיה, מה שעולה מהלב שלי נקלט למעלה במערכת הכללית, שם יש מנגנון שמטפל בי אישית. ומשם, בהתאם לשורש הנשמה שלי, למה שאני צריך להגיע, באה התגובה אליי, כשהתגובה הזאת היא תיקון כיוון, ותמיד זה המצב הבא שלי. תמיד אדם מעלה תפילה, מ"ן, ותמיד הוא מקבל בחזרה מ"ד.

לפני שהוא נכנס לרוחניות הוא לא מבין את זה, הוא לא מרגיש את זה, הוא יכול רק לשמוע שזה כך. אבל אחרי שנכנס לרוחניות הוא מתחיל לראות את זה בצורה ברורה, ולעבוד ממש בצורה מאוד מאוד קשורה ומחוברת למ"ן ומ"ד. הוא רואה שיש לו ממש קשר ודיאלוג, שיחה עם הבורא, וזה בעצם כבר קושר אותו וקובע את כל הפעולות שלו, קובע את כל החיים שלו. זה נקרא מחצית השקל. מחצית האדם נותן ומחצית הבורא נותן לעבודה.

אנחנו זוכרים את הדוגמאות שבעל הסולם נתן על הקיבוצניקים בנגב, שגם הם לא יודעים שום דבר על תפילתם, אבל בכל זאת גם התפילות שלהם על הגשם מתקבלות למעלה, וודאי שיקבלו על זה איזו תשובה למטה. תמיד מה שיש בלב האדם, בכל השכבות שלו, פנימית, תיכונה וחיצונית, זה עולה למעלה ומתקבל. מה זה עולה למעלה? זה מורגש במנגנון שמביא כל בריאה לתיקון שלה, לשורש שלה. בהתאם לזה מתקנים את הלב שנקרא רצון האדם, על ידי כל מיני תנאים חיצוניים, שצריכים לעשות לו כל פעם תיקון כיוון כלפי מטרת הבריאה.

ככל שהרצונות הפנימיים שלנו יהיו מכוונים למטרת הבריאה, כך נצטרך תיקון כיוון יותר עדין, קטן, רך, שיהיה מורגש אצלנו נעים, לאותו כיוון, ממש אותו דבר, כמו אימא שמחבקת ועוזרת לילד ללכת. ככל שהסטייה יותר גדולה בין מה שיש לי בלב ובין מה שאני צריך כבר להרגיש במצב הנוכחי כלפי מטרת הבריאה, כלפי החזרה לשורש שלי, כך התיקון יהיה יותר גדול לפי הפער שיש בין הרצון המצוי והרצוי. ואז ודאי שהכוח המחזיר אותי למוטב יהיה מורגש אצלי כאכזרי יותר, ירדו עליי תנאים סביבתיים יותר קשים וכן הלאה.

זה בעצם מנגנון פשוט. כך אנחנו לומדים בתע"ס על מ"ן ומ"ד, הנשמות כלפי מלכות דאצילות, ובחזרה איך היא משפיעה על הנשמות.

תלמיד: איך בעבודה עכשיו אני יכול, אם אני יכול בכלל, לגרום לאותו רצון פנימי?

איך אני מהמצב הנוכחי יכול לגרום משהו שיהיה לכיוון הנכון? אני צריך לדעת מהי מטרת הבריאה, מה ה' רוצה ממני, מה הרצון של הלב שלי שנקרא הכרת הרע, עד כמה אני במצב הנוכחי לא אותו האני שצריך להיות כבר במצב הנוכחי. לא איך אני צריך להיות באידיאל שם, בשורש שלי כשאגיע לגמר התיקון, אלא עכשיו. לא מתייחסים לילד בן חמש כמו לילד בן עשר, מתייחסים אליו כמו לילד בן חמש. ואם חס ושלום הוא מפגר, אז יש צער ויש כל מיני טיפולים ותיקונים רק קצת איכשהו לעשות לו תומכים שיעזרו לו.

תמיד אתה צריך להיות טוב לעומת המצב שאתה צריך להיות בו, לא מישהו אחר ולא אתה באיזו דרגת התפתחות אחרת, אלא לעת עתה. ואיך אתה צריך להיות לעת עתה, יש לך עכשיו את כל הנתונים לגלות, לבדוק, לראות ולהבין האם אתה בסדר או לא, זה תלוי רק ביגיעה שלך. אין קלקולים מלמעלה, כל הקלקולים נמצאים בך, וניתנה לך רשות לגלות אותם ולרפא אותם. לכן צריכים אור המחזיר למוטב, אור שמאיר והאדם יראה בו את הטבע שלו, עד כמה הוא מלוכלך בכל מיני מחשבות ודחפים וכן הלאה. הכול בידיים של האדם. רק הלימוד יכול לסייע לנו לראות את הסטייה הזאת בין מי אני, לבין האני שצריך להיות.

לאט לאט זה מגיע. מזה שאני עכשיו רוצה וממש רועד מרצון כל כך גדול לראות עכשיו, זה לא יעזור. לאט לאט כמות היגיעה, איכות היגיעה, מביאה לאדם את הראייה הזאת. לאט לאט זה במשך שנים. מפני שזדונות ושגגות, רגשות הסטייה, כמה אנחנו שונים, נבדלים, הפוכים מהמצב הנכון, עלינו לאסוף אותם לאט לאט, לראות אותם, כי בהם אחר כך מרגישים דווקא התגלות, וזה לוקח הרבה זמן.

אבל אני בעיקר רציתי להגיד על המנגנון הזה, שתמיד יש לנו תפילה ותמיד יש לנו תיקון על התפילה שלנו, על הרצון שבלב. כל רגע ורגע שאתה מרגיש משהו כנוכחותך בעולם, זה בעצם הפער בינך, בין מי שאתה בתוך הלב שלך, לבין מה שאתה צריך להיות. הלחצים או הדברים הטובים שאתה מרגיש מהעולם הם כוחות התיקון עליך.

כשאדם מתוקן, העולמות נעלמים. הם כולם נמצאים בתוך האדם. העולמות האלה הם מין מנגנון, מערכת שכל הזמן מסובבת, מתקנת את האדם עוד יותר, עוד קצת ועוד קצת כדי לכוון אותו, לקרב אותו למטרה. כשמגיע אדם למטרה, העולמות האלה נעלמים. הם נעשים כל פעם יותר זכים, מעשיה, ליצירה, לבריאה, לאצילות. הם מזדככים, הם נעלמים, ובמקומם מתגלה אור פשוט. בין האור הפשוט הזה ובין האדם אין מנגנון העלמה, אלא האדם כבר מתחיל להיות מותאם בעצמו לאור הפשוט.

תלמיד: יש מצבים שהאדם ככה באמצע הרגשה טובה או רעה, ורוצה ללכת אל הבורא. אבל מה קורה כשנמצאים במצב שאין רצון, בלב אין לי רצון עכשיו, אבל אני יכול לעשות עם הפה כאילו, לפחות להגיד שיתנו לי רצון לזה. האם יש איזו פעולה שאני יכול לעשות בפה, כדי לעורר את הרגש?

אני אמרתי, שאת הרצון הפנימי שבלב אנחנו לא מרגישים. את הרצון התיכון שבלב אנחנו מרגישים, אבל אנחנו מרגישים אותו בדרך כלל כרצון לכל מיני דברים שאני מתבייש לספר עליהם. ויש את רצון החיצון, וברצון החיצון אני עכשיו מסדר את הפנייה שלי לבורא, תן לי כוחות דהשפעה, וכל מיני דברים נכונים, כמו שכתוב בספרים.

עכשיו השאלה, בשביל מה לי להתעסק בחניפה הזאת, בשקר של הרצון החיצון שלי, אם אני רואה שברצון התיכון שלי אני רוצה רק כל מיני תענוגים בהמיים? מפני שהשקר הזה, ואני יודע שאני משקר, ושהלב שלי רוצה בהחלט בהמיות, אבל השקר הזה שאני ממש כביכול צועק ובוכה תביא לי רוחניות, תביא לי משהו ככה להשפיע, להיות טוב, הוא בעצם בכל זאת תפילה, והיא מבוססת, גם אם אנחנו מבינים או לא מבינים על אמונת חכמים.

כי בכל זאת אני במשהו מאמין למחבר, והדבר הזה פועל, מפני שבעצם רק זה נמצא בבחירה החופשית שלי. מה זה נקרא התפילה החיצונית שלי? זה שאני כביכול הייתי רוצה להיות, כביכול הייתי אוהב את החברים, ולהיות איתם במין חיבוק. וזה הכול כביכול, אבל בכל זאת כשאני מסתכל מצד השני, לאט לאט אני רואה שזה דבר שאני מוכן לקבל על עצמי, למרות שהלב הבהמי שלי בפנים לא רוצה את זה.

את הלב הפנימי ברא הבורא. הרצון החיצון הזה הוא בינתיים מלאכותי, שקרי, ומשהו מזה אני כבר רוצה לספוג, לקבל, להסכים עם זה באיזו צורה. ואולי רוצה שבהחלט זה יהיה כך. זאת אומרת זו כבר איזו מין בחירה חופשית שלי במה שאני בעתיד רוצה לראות את עצמי. לכן, אמנם שזה דבר מלאכותי ושקרי, אבל מתייחסים אליו בכל הרצינות למעלה, שזה בהחלט מה שאני רוצה.

ומה שהלב הבהמי שלי רוצה בפנים, או עוד יותר פנימי שאני בכלל לא מרגיש מי הוא, ומה הוא, אלה דברים שהם של הבורא, שהם הבעיה שלו, והעסק שלו. אני אומר ברצינות. כי אני בכלל מנותק מהם, ואין לי עליהם שום שליטה.

ומצד שני, למרות שדיברנו קודם ההיפך, מה שאני מקבל, אני מקבל בהתחשב דווקא ברצון החיצון השקרי, בחניפה הצבועה הזאת, אני דווקא מקבל מלמעלה תיקון להתקדם לתמונה הנכונה הזאת, לצורה הנכונה הזאת, שאני מתאר לעצמי, אמנם לא כל כך נכון, אבל הבורא מביא לי את זה בצורה יותר נכונה.

זאת אומרת שהוא שולח לי תמיד תגובה מלמעלה, בהפרש בין איך שאני רוצה להיות טוב, לבין הטוב האמיתי שאני כבר צריך להיות. זאת אומרת בין התפילה החיצונית שלי, בין מה שהתפילה החיצונית שלי צריכה להיות, עם כל השקר שלה, ועם כל הצורה הלא אמיתית כביכול לפי הלב שלי.

אז איפה קנה המידה הנכון כאן? עד כמה האדם מבין ומרגיש את הפער בין מי הוא באמת, זאת אומרת התפילה התיכונה שלו, ובין מה הוא היה רוצה בכל זאת, אולי הוא לא רוצה, אבל בכל זאת איך שהוא מתאר לעצמו שהוא צריך להיות, למרות שהוא לא רוצה. זאת אומרת הפער בין התפילה התיכונה לחיצונית, הפער הזה הוא חשוב. כי לפי כמה שאני מרגיש את זה, לפי זה אני אוכל להבין נכון את תשובת הבורא אליי, להסכים עם התשובה הזאת, ולקבל אותה באמת כתיקון הכיוון.

תלמיד: איך אפשר לדייק בתפילה התיכונה, זאת שבאמצע, זאת שאני באמת מרגיש. איך אפשר לדעת מה אני באמת מרגיש, ביחס לזה לעשות אותה, ולדעת את ההפרש?

התפילה התיכונה נקראת הכרת הרע, זאת אומרת עד כמה אני רואה את הלב שלי, עם התכונות שלו, ומי הוא. והתפילה החיצונית, היא מה שאני מתאר לעצמי שאני צריך להיות. אמנם שאני לא בדיוק מסכים עם זה, אבל אני משקר לעצמי שאולי אני רוצה, או בהתאם לתפילה התיכונה שאני מסכים.

אני עדיין מדבר בערך על הדברים האלה, אבל אם אנחנו נחיה בתוכם, בתוך לב אדם, אנחנו לאט לאט נוכל לראות את הקשר בין כל הדברים האלה, ובהחלט, איך הבורא מסדר את כל הדברים, ואיך מתוך זה אנחנו בחזרה יכולים להתייחס אליו.

תלמיד: איך עושים את זה, איך מגיעים ליותר ויותר רגישות לדברים האלה?

להגיע ליותר ויותר רגישות לכל דבר אפשר רק על ידי זה שהאדם חושב על זה, מתעמק בזה, מרגיל את עצמו לזה. יש מאמר ב"שמעתי" שבו הוא מסביר שכל דבר שקיים בעולם, שקיים במציאות, האדם יכול להרגיש רק על ידי הרגל. "הרגל נעשה טבע שני".

תלמיד: באיזה מאמר?

במאמר ז' ב"שמעתי" כתוב שאין דבר בעולם, אפילו שהאדם בכלל לא מרגיש אותו בכל הרגשות שלו, אבל הוא יכול על ידי התאמצות, ועבודה על זה להתחיל להרגיש. מה זאת אומרת התאמצות ועבודה על זה? זו אותה התפילה. ואז הוא מפתח את המערכת הזאת, נכנס בה, ומרגיש אותה. אין פה עוד דברים חוץ מעבודה על אותו רצון לקבל.

ברוחניות אין הרבה פתרונות, רק פתרון אחד, עבודה על אותו רצון, דרך האור העליון, דרך הפנייה לבורא, והוא בחזרה מטפל בזה. ההילוך הוא מאוד פשוט, למעלה, ומלמעלה למטה, וזהו.

תלמיד: מבין שלוש דרגות הרצון האלה, החיצונית התיכונה והפנימית, מי מתוכן אני?

מי מתוכן אני? ודאי שאני זה לא החיצונית.

תלמיד: למה?

כי חיצונית זה שכביכול אני מתאר לעצמי מה אולי הייתי רוצה להיות. אבל מה זה הייתי רוצה? כי אם אני מסתכל על הלב שלי יותר פנימה, אני רואה מה אני רוצה להיות.

תלמיד: ומאיפה בא לי מה אני רוצה להיות?

מאיפה בא לי מה אני רוצה להיות? מספרים וסופרים. וכמו שאומרים לי מהספרים, אז יש לי רצון עוד יותר פנימי שאני לא מרגיש אותו בתוך הלב. בתוך הרצון שנמצא ממש ממש בתוך הלב, שם נמצא או לב האבן, שבכלל אי אפשר לתאר דבר כזה, או אין עוד מלבדו, שזה בעצם אותו דבר. פנים ואחוריים של אותו דבר שנסתר ממני. לשם אני לא מגיע, אני מגיע רק לרצון התיכוני ולרצון החיצוני.

תלמיד: מה מערכת היחסים ביניהם?

כל מערכת היחסים בין הרצון התיכוני והחיצוני היא החשובה לי, בגלל האופן שבו אני מתייחס לשני הרצונות האלו. את הרצון הפנימי אני לפעמים רואה, אז ברור לי מי אני. נגיד בזמן שאני נמצא בנפילה, בזמן שאני פתאום רואה את עצמי ברגעים כאלה שאני נדהם וממש מזדעזע מעצמי. אז אני רואה את הרצונות התיכוניים.

רצונות חיצוניים מדובר יותר נכון בזמן העלייה, שפועל עליי האור העליון, מה הייתי כאילו רוצה להיות במנותק מהרצון התיכון. ואם אני אבקר את שני הדברים האלה יחד, אז מה היחס שלי בין זה לזה, כך אפשר להתייחס אליהם. או אפשר להתייחס אליהם סתם במצב שהאדם לא בזה ולא בזה.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהרצון החיצוני הוא תוצאה מסביבה והרצון התיכוני זו כבר עבודה פנימית של האדם? או שזה לא כל כך שייך?

הרצון החיצון הוא תוצאה מספרים וסופרים. הרצון הפנימי זה עדיין הרצון האמיתי במדרגה שאני נמצא בה. והרצון החיצון זו מדרגה שכביכול אליה אני רוצה להגיע.

תלמיד: אבל הרצון החיצוני צריך להיות בלתי משתנה, הוא צריך להיות אחיד, כל הזמן קבוע למטרה.

אבל הרצון החיצוני משתנה, כי כל פעם אני מתאר לעצמי אחרת את המדרגה שאליה אני רוצה להגיע. הרצון החיצוני שלי, אנחנו עדיין לא מתארים את זה לעצמנו כך, אבל בסופו של דבר הרצון החיצון שלי צריך להיות העתק מהבורא, שאליו אני רוצה להידמות.

תלמיד: שאת זה אני מקבל מהספר, בסיכומו של דבר.

את זה אני מקבל מספרים.

תלמיד: ונגיד מהסביבה.

כן, מספרים ומסופרים.

תלמיד: איך זה משפיע על הרצון התיכוני שלי?

בהתאם לפער שיש אצלי בין הרצון החיצוני והתיכוני. אולי מספיק לדבר רק על שני רצונות, כי הרצון השלישי הפנימי הוא בכלל לא רלוונטי, הוא לא בהרגשה ולא בכלום. שם זה אני האמיתי, כמו בהתחלה ובסוף ובגמר התיקון.

תלמיד: הרצון הפנימי הוא רק מעבר למחסום.

מה שקובע זה היחס שלי בין שני הרצונות האלו, התיכון והחיצון.

תלמיד: למה בן אדם בורח מהמערכה, האם בגלל שהוא לא מגיע לתפילה אמיתית?

למה אדם בורח מהמערכה? מהרבה סיבות. בסופו של דבר הסיבה היא פשוטה, שלא מקבל מספיק תמיכה מהסביבה. כך בעל הסולם אומר, ב"בחירה חופשית". שלא הצטייד בתומכים מהסביבה, מהספרים, מהלימוד, אז הוא בורח מהמערכה. וזה לא חשוב איזו סביבה היא. הוא יכול להיות ליד רב גדול מאוד, בסביבה מאוד חזקה, אבל עד כמה הוא נקשר אליהם? זאת אומרת, סביבה זה נקרא, לא באמת איפה אני נמצא, הקבוצה, האנשים מסביבי הם טובים, חזקים, הרב בסדר, המקום בסדר, הם ישפיעו עליי. הם ישפיעו עליי בסופו של דבר במידה שאני רוצה שהם ישפיעו עליי.

"אין כפייה ברוחניות", זה לא שרק אסור לנו לכפות על מישהו, אלא אין כפייה ברוחניות זה פשוט חוק שלא יכולה להיות כפייה. פשוט אין דבר כזה, אפילו שאני רוצה שהם יכפו עליי משהו, הם לא יכולים לעשות את זה. שירביצו לי מכות נמרצות, זה לא יעזור. "אין כפייה ברוחניות", זה שבכפייה מבחוץ אני לא אוכל להשתנות. אני משתנה רק במידה שאני רוצה שהם ישפיעו עליי. אז זו כבר לא כפייה. "אין כפייה", זה לא אומר שרק לי אסור לכפות על מישהו, אלא שאף אחד מבחוץ לא יוכל, אפילו שירצה, לשנות שום דבר בכפייה אצלי.

מכאן אנחנו רואים עד כמה כל השינויים יכולים להיות רק מתוך הסכמת האדם, מתוך נכונות האדם, מתוך בחירה חופשית של האדם, עד כמה הוא פותח פתח לזה שהאור ייכנס פנימה. מבחוץ יש אין סוף, עד כמה זה ייכנס פנימה. מבחוץ יש לי קבוצה כזאת גדולה, אני נמצא ליד רבנים, נמצא ממש בחברה קדישא של רבי שמעון, אבל זה רק אם אני פותח את הפתח שלי. ככל שאני אפתח אותו, כך הם יכולים להשפיע עליי. ככל שאני לא פותח, כך הם יכולים לשבת מסביבי ולדון ולעשות או-אה, וממש תהיה אש בוערת ביניהם, ואני ארגיש קרירות, "תביא עוד כוס קפה, אני אשב עוד קצת". אין כפייה ברוחניות, זה סימן שהם לא יהיו מסוגלים להשפיע עליי עם כל רצונם הטוב.

לכן בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר", שהכול תלוי בכמה התלמיד משמש לרב. הכוונה היא, אדם לקבוצה. כי המידה הזאת פותחת פתח בחזרה, או רב או קבוצה יכולים להשפיע לאדם. זה נקרא "בחירה חופשית".

בחירה חופשית היא אותה מידה שאתה מאפשר לסביבה הטובה להשפיע עליך. זאת אומרת, עכשיו תעשה חשבון, כמה אתה באמת מתייחס ככה לסביבה, שתזכה לקבל ממנה כוחות. במידה שאתה מקבל ממנה כוחות, במידה הזאת בלבד אתה תתקדם.

תלמיד: איך זה שבן אדם מגיע לייאוש, ולא נותן שיעזרו לו?

אם אדם מגיע לייאוש ולא נותן שיעזרו לו, אז אין מה לעשות, אלא לחכות עד שמלמעלה ישתנו הזמנים, כך לעשות. זה כבר לא תלוי באדם ולא תלוי בחברה, הוא ניתק את עצמו מהחברה, סגר את עצמו, אז מלמעלה יש מנגנון שישנה את המצב. צריכים להיות מוכנים לזה, וכן, כך להתייחס.

תלמיד: בין הרצון הנכון לרצון החיצוני יש שרשרת של רצונות שמקשרים.

כן, אבל אני לא רוצה להיכנס ליתר פירוט.

תלמיד: ממה באה ההסכמה הזאת בתוך האדם, האם מאין ברירה?

ההסכמה להשפעת החברה עליו באה מאין ברירה, מאכזבה מכוחות עצמו. בעל הסולם כותב ב"פרי חכם", אין רגע יותר מאושר בחיי אדם שמיואש מכוחותיו עצמו, ותרופה אין, ואז זכאי לתפילה אמיתית מעומקא דליבא.

תלמיד: האם מלכתחילה יש אצל חבר בקבוצה את ההסכמה הזאת, או שההסכמה הזאת צריכה להיות כתוצאה מההשקעה שלו?

לא, מלכתחילה אני לא מסכים שישפיעו עלי, אני לא יכול להסכים לזה, אין בטבע שלי נכונות לזה. לתת לאנשים אחרים שיהיו בעלי הבית עליי, אני לא יכול.

מאין ברירה אני מגיע לבית חולים, נשכב במיטה, נותן לרופאים את הגוף שלי ואומר, "תעשו מה שאתם יכולים, אני חולה אנוש. עד כדי כך תנתקו לי את הרגשות, תרדימו אותי, תפתחו אותי, תעשו מה שאתם חושבים". אני זוכר את הניתוח השני שלי, אמרתי "תעשו סוף סוף". וחשבתי "סוף סוף עכשיו הם יעשו". אני זוכר שכנסתי לחדר ניתוח, נשכבתי, והם עוד התחילו להגיד "תסתובב ככה, תסתובב ככה", ואני אמרתי, "תעשו לי מהר את ההרדמה, תסובבו אותי אחר כך. לא אכפת לי שום דבר". שמחתי, סוף סוף עכשיו הולכים לנתח. זו הכרת הרע, לא יכולתי לנשום.

לפני זה לא מסכימים, איך אפשר? האני שלנו הוא כל כך עצמאי, הוא נברא בפני עצמו, הוא מרגיש את עצמו כיחיד בעולם, ובאמת בצורה כמו שהוא הוא הדבר היחיד, שאין יותר, אז איך אני יכול למסור אותו למישהו, למשהו?

תלמיד: רצונות מהסוג הזה של קיבוצניקים בנגב, זה שייך לרצון?

לא. רצונות של קיבוצניקים בנגב הם באמת תפילה, אבל זו תפילה שלא נמצאת אצלנו. אתה שואל האם היא שייכת לתפילה תיכונה שלנו. לא הייתי אומר שתיכונה, כי גם התפילה התיכונה שלנו היא בכל זאת אחרת ומשתנה, ומשפיעים עליה כל המאורעות שיש בנו. הכול אצלנו לא אותו דבר.

אם יש לאדם רק תפילה אחת שהוא יכול לראות בלב שלו, זה נקרא "דומם דקדושה". אם הוא בכלל לא מתייחס ללב שלו כמו לתפילה, אז הוא סתם בן אנוש, מין החי.

תלמיד: איך להתייחס לנקודה שבלב?

נקודה שבלב, אולי אפשר להגיד שזו הנקודה היותר פנימית.

תלמיד: איך היא משפיעה על כל התהליך?

נקודה שבלב זו לא בדיוק נקודה, זו מערכת שלימה. נגיד כמו וירוס במחשב, אומרים שזה לא סתם איזו הפרעה, אלא זו תוכנה מיוחדת שיודעת איך לקחת כל מיני דברים ולחבר אותם בצורה שמקלקלת משהו, אבל בצורה משלה. יש לה בפנים מבנה וחוקיות משלה, זה לא סתם קשקוש. אלא יושבים אנשים עם מוחות גדולים דווקא, ומייצרים את הווירוסים האלו. גם הווירוס בגוף שלנו הוא תוכנה ביולוגית שמתפתחת לא נכון, לא טוב, כך גם התאים הסרטניים, אלו תוכנות שלמות.

להבדיל, הנקודה שבלב. אנחנו אומרים שזו סתם נקודה, סתם פתאום רצון שיש לאדם למעלה ואיזה מין ניצוץ מהבורא שנכנס לתוך האדם, או קצת מהכלים דהשפעה, לא. זה מנגנון, זו ממש מערכת בפני עצמה שמתגלה בתוך לב האדם, הנקודה הזאת שבלב. אנחנו לאט לאט נראה את הדברים האלה יותר.

תלמיד: אנחנו מדברים בדרך כלל על רצון כמו חומר וכוונות. יש רצון שמקבל את התענוג, ויש כוונה על מנת לקבל ויש כוונה על מנת להשפיע.

אתם חכמים מדי, רוצים להסתבך. יש לי ראש קטן, שכל קטן, אני יודע לא יותר מאחד ועוד אחד. כל פעם אני רוצה לפתור רק את הבעיה הזאת, אחד זה אני ועוד אחד זה הוא, ושיהיה ברור. יהיה מחר, נדבר שוב.

(סוף השיעור)