שיעור בוקר 04.07.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בניין החברה העתידית - קטעים נבחרים ממאמרי בעל הסולם

אנחנו צריכים ללמוד ממה שמתרחש עכשיו בארצנו מה קורה עם האגו. הרי אנחנו לומדים שהכול מתבסס על חומר הבריאה, שזה הרצון לקבל שאם הוא על מנת לקבל הוא נקרא "אגו", זה הרצון לקבל על מנת לקבל, יצר הרע.

וכאן אנחנו רואים עכשיו ובכלל בכל העולם, גם בארצות הברית, גם באירופה, גם בישראל, שבכל העולם יש אותם תהליכים, קבוצות קטנות, אינטרסנטיות, לא חשוב באיזה צבע ובאיזו צורה ולאיזה כיוון ועם איזו פילוסופיה כמטרה, מפני שאנחנו מתגאים בזה שאנחנו בדמוקרטיה, עולות ודורשות מה שכביכול מגיע להן. אמנם לפי העוצמה שלהן בכלל לא מגיע, אלא הכול צריך להיות בצורה פרופורציונאלית לפי כמה שאתה חשוב בחברה, כמה חלק יש לך, יותר או פחות, לפי זה [מעריכים].

אבל לא, הם משתמשים בזה שלכל אחד יש חופש ביטוי, ואז יוצא שמתפרצים כמה שיותר, יש חוקים המאפשרים להם להתפרץ. וזה קורה כך בכל מקום בעולם עם כל הקבוצות, ואנחנו רואים את זה. מעניין במה הן משתמשות, הם משתמשות באגו מאוד גדול, גם שלהן וגם של החברה, ובזה שהן יכולות לשחק עם כוחות יותר גדולים כדי לעורר אותן זו כנגד זו, להסית אותן זו כנגד זו. ואז ביניהן, בין כולן כך למצוא לעצמן רווח.

ואז אנחנו מגיעים למצב שכל הדמוקרטיה הזאת פושטת את הרגל, דווקא בגלל הקבוצות הקטנות האלו, שמתחילות לשחק בין הגושים הגדולים, ימין, לשמאל, דמוקרטים, רפובליקנים, לא חשוב איפה ואיך זה נקרא, התוצאה היא אותה תוצאה. הרצון לקבל הוא אותו הדבר, קורה בכל מקום. וגם אצלנו כאן וגם בארצות הברית, בכל מקום.

זאת אומרת אנחנו רואים כאן שזה סוף לדמוקרטיה ולא ידוע מה לעשות, כי הקבוצות האלו מתחילות להגביר כוחות ודווקא בגלל שיש שני מחנות גדולים זה כנגד זה, והו יכולות להסית ביניהם, יוצא שהגופים הגדולים מתחילים לעמוד אחרי איזו קבוצה קטנה, וכך היא מרוויחה. אין לזה כביכול בינתיים תקנה.

ולכן אנחנו רואים שאם לא נטפל באגו, אם לא נתחיל להסביר שההסתכלות של הימין ושל השמאל, כל אחד מצידו שונה מהשני, אבל ההסתכלות הזאת צריכה להיות כזאת שהיא בונה בלי להרוס אחד את השני. צריכים לקבל את הדברים, כמו שאנחנו מקבלים עליות וירידות, שגם את זה צריכים וגם את זה צריכים, וצריכים למצוא את המקום שבו הם מוסיפים את שתיהן, עלייה לירידה, ירידה לעלייה ואז יש התקדמות.

אי אפשר אור בלי חושך וחושך בלי אור, רצון לקבל בלי רצון להשפיע. חייבים להיות שני הדברים ההפוכים, והקו האמצעי זה לא של פשרה שעד היום הם מבינים את זה, אלא הקו האמצעי הוא ש"על כל פשעים תכסה אהבה", שזה למעלה משניהם ולא שכל אחד עושה איזה צעד קדימה לקראת השני, ואז הפשרה הזאת היא עד רגע מסוים ושוב הכול נשבר.

אנחנו רואים שבצורה כזאת החברה האנושית בעצם מגיעה לסוף. כי אותה דמוקרטיה, אותה התפתחות, אותו החופש שמקבל כל אחד ואחד לביטוי הופך להרס, לכוח הרסני בחברה. ואנחנו רואים את זה גם באירופה עם המהגרים שפולשים לשם, באמריקה זה ביניהם ועם עוד כל מיני קבוצות. וגם בארץ אנחנו רואים את זה, בין ימין לשמאל יש הרבה מאוד מפלגות, שעוסקות רק בדילים, איך, עם מי, למי אני יכול להיות שייך בכל רגע ורגע כדי להרוויח כמה שיותר. ואז הקבוצות האלה לא מועילות, הן ממש כמו הקליפה, היא עושקת את שני המחנות האלו.

אני לא אומר עכשיו מי צודק ומי לא צודק, אלה שני מחנות שחייבים להיות זה כנגד זה, אבל מה באמצע? חוץ משתי המפלגות כל היתר הן באמצע, רק לאן ללכת. כל יום ויום אנחנו רואים בטלוויזיה שכל אחד מהם במפלגות האלה מדבר הפוך ממה שאתמול, העיקר מה שטוב לו להיום. ובזה הוא רוצה להרוויח.

וגם הקבוצות האלה כמו שאנחנו עכשיו רואים, למשל במהומות בארץ ועוד דברים, [עושות] הכול אך ורק כדי להרוויח משני הגושים הגדולים. את זה רואים בחוש, גם מהחלק החרדי בחברה וגם מהחלק האתיופי ועוד כאלה, לא חסר. שוב, אני לא אומר מי מהם צודק ומי לא, חס ושלום, אלא אנחנו מולידים את זה על ידי המשטר שלנו. על ידי הדמוקרטיה, על ידי כך שחוקים כאלה קיימים וקובעים אצלנו בכל דבר, [ובנוסף] כזאת ממשלה שרק רוצה להיות בשליטה ולכן אפשר לקנות אותה וכן הלאה.

אז במצב שמתגלה עכשיו, יתגלה יותר ויותר, שזה סוף הדמוקרטיה, סוף הבחירות, סוף כל הדברים האלה, ואנחנו נראה את זה כסוף החברה האנושית. אנחנו חייבים לגלות לעצמנו ואחר כך לציבור, קודם כל בישראל ואחר כך לציבור רחב, את שיטת התיקון, שיטת החינוך. ולכן אנחנו כולנו צריכים לחשוב על זה טוב יחד.

השאלה האם יש לנו איזה גוף שעוסק בהיווצרות שיטת החינוך, בהגשת שיטת החינוך לקהל הרחב? לעם?

תלמיד: יש לנו ויש לנו תכנית, הבעיה שהעם לא מוכן לקבל אותה, אין לנו פלטפורמה.

הבעיה היא בנו, כי אנחנו לא מוכנים לעשות תכנית כזאת שתתקבל. התכנית הקיימת לא מתאימה לעם, זאת אומרת, הבעיה היא בתכנית ובנו, אנחנו עוד לא יכולים לעשות זאת. ואם כך מה עושים? אנחנו לא יכולים סתם להגיד שהעם לא מוכן.

תלמיד: אנחנו לא יודעים איך להכניס את התכנית למסגרת, לפלטפורמה מתאימה.

ומה עושים בהתאם לזה?

תלמיד: אנחנו פועלים בכיוון הזה וכנראה זה לוקח זמן. אנחנו עושים אבל לא מספיק.

ישנה קבוצה שעוסקת בזה, מתאספת, עושה איזו עבודה, מכינה את עצמה, מכינה את התוכנית, מפרטת אותה?

תלמיד: כן, יש קבוצה כזאת ואנחנו עוסקים בזה כל הזמן.

אתם יכולים להזמין אותי לאחת מהישיבות שלכם כדי לשמוע מה קורה שם? או יותר טוב שתדברו כאן לפנינו.

תלמיד: אפשר לתת דיווח בשבת ולהסביר מה עושים.

אז תעשו את זה.

שאלה: לפני התוכניות שלנו, כשאתה אומר צריך להקים שיטת תיקון, מערכת חינוך לעם, לחברה הישראלית, מה אתה רואה בעיניים שלך?

אני לא יכול להגיד לכם, בשביל מה לי להגיד לכם מה אני חושב? צריך מערכת כזאת שתסביר לעם בכל מיני צורות, דרך אינטרנט, דרך עיתון, ודאי דרך חוגים, בכל מיני צורות מודרניות, להגיע לכל אדם ולהסביר לו למה אנחנו נקלעים למצבים כאלה שאין מהם שום יציאה, שהם מבוי סתום. לאן שתלך יש לך מבוי סתום.

התאגידים והטייקונים שולטים עליך מצד אחד, וקבוצות קטנות שולטות עליך מהצד השני, סוגרים לך את המדינה, סוגרים לך כל דבר, יכולים לסגור לך את הכול, ראית את המהומות, תראה לאיזה מצב זה הגיע, מה קורה? דברים כאלה, שקורים כאן, לא קורים באף מקום, אפילו לא באירופה ובאמריקה. תראה באיזו צורה יש מהומות, ולא חשוב שמישהו עומד מאחורי זה ומסית. מדובר על כך שכל החברה היא חברה חולה.

תלמיד: אז יגידו שצריך להחליף את המשטר.

לא. המשטר לא יעזור. תן לי משטר שיש לו תוכנית הבראה, כל משטר המגיע לשלטון יהיה אותו דבר, אנחנו כבר יודעים את זה, או אפילו יותר גרוע. אנחנו בוחרים במשטר לפי קריטריון הביטחון בלבד כי אין לנו עוד במה לבחור. במה? אג'נדה חברתית כבר נעלמה מזמן, במה עוד? לכן בוחרים בליכוד כחלק החזק ביותר, הימין הרציני, שיכול להגן עלינו, אבל על מה שבפנים, בתוך הבית, בזה אנחנו לא סומכים על אף אחד, אנחנו כבר הרמנו ידיים וזהו, בזה אף אחד לא מתעסק, אנחנו בכלל לא חושבים על זה. ואני מדבר על זה דווקא.

תלמיד: איך לבנות משהו משותף בלי להרוס את האחר? איך כן לתת מקום לכל אחד?

על ידי חינוך צריכים להגיע להבנה שאפשר. שיש קו אמצעי שמחבר את כולם למעלה מהאגו של כל אחד.

תלמיד: והחינוך צומח מלמטה או שהוא צריך לבוא מלמעלה?

לא. חינוך צריך לבוא מלמעלה. לא יכול להיות שמלמטה יצמח משהו. מלמטה יכולות להיות רק מהומות. אתה רואה ארבעים מפלגות ועוד ועוד.

תלמיד: אז מהי מערכת החינוך? היא עדיין לא ברורה.

להסביר על מה שאנחנו לומדים.

תלמיד: לאיזה אוזניים? מי שומע את זה?

שומע מי שיכול, על ידי הסבר קודם שלנו, להבין שהגענו למבוי סתום ואין ממנו שום יציאה חוץ מפירוק או תיקון.

תלמיד: איזו תוצאה צריך החינוך הזה להוליד?

התוצאה שכל אדם ואדם יבין שיש לו חלק בשינוי החברתי. אני מדבר על חברתי, לא על שום דבר אחר, שבחברה כולם יסכימו שאנחנו חייבים להגיע למקום משותף.

תלמיד: זאת אומרת הסכמה לרעיון היא תוצאה מחינוך.

כן. אבל ההסכמה היא לא על ידי כך שמוותרים זה לזה, אף אחד לא יוותר לשני, אנחנו כבר יודעים את זה. החינוך שלנו צריך להעלות את האדם לרעיון יותר עליון, גם את השמאל וגם את הימין, בצורה כזו נניח נדבר, ואז הם יראו שרק זה הפיתרון.

תלמיד: מה אחרי ההסכמה בצורה מעשית?

אחרי ההסכמה בצורה מעשית לאט לאט נשנה את החברה, נתחיל לפי ההסכמה החדשה לשנות את חוקי החברה, את חוקי ההתנהגות, את חוקי המשפט.

תלמיד: איפה נמצאת חכמה הקבלה בכל מערכת התיקון הזו?

היא בפנים. היא נמצאת ביסודו של השינוי.

תלמיד: כשאתה מדבר עכשיו על מערכת תיקון כזאת, אתה מדבר על הפצת חכמת הקבלה?

לא. ודאי שלא. לכן אני שואל איפה יש כאן קבוצת קומנדו שעוסקת בזה, שכל הזמן חושבת איך להביא את שיטת התיקון לעם ישראל, כי אנחנו נמצאים במצב שהשעון כבר פועל ממש אחורה.

תלמיד: בסופו של דבר כחלק מההסכמה, אדם צריך להגיע לחכמת הקבלה או לעקרונות שלה?

לא. הוא צריך רק לדעת איך לחיות נכון כדי לשרוד ואפילו להתפתח. אחרת לא נשרוד, אני מדבר על דברים כאלו כמו שבעל הסולם כתב, אנחנו נמצאים במצב מסוכן שפתאום נרגיש שזה יכול להתפשט פתאום ככה, שהכול מתפרק. מצב רוח [רע] יפקוד את כולם, נמאס, לא יכולים ירצו רק לברוח מכאן, לכל מקום. פתאום ייפתחו מקומות בעולם שתוכל לנסוע אליהם ושם להתבסס איכשהו יותר טוב מכאן. רק לא לחיות בזה, לא תוכל יותר לסבול את מה שקורה לך בבית. שם זה לא בית, זה מקום רגיל, מקום נוח, רגוע.

תלמיד: אם אנחנו במצב כל כך מסוכן שברגע הכול יכול להתלקח, אז למה לא לצאת עם חכמת הקבלה שהיא התרופה?

לא. היא לא יכולה להתקבל בעם. חכמת הקבלה מדברת כבר על דרגות שהעם לא מסוגל לסבול. תראה איך בעל הסולם כותב את הדור האחרון, וגם בצורה כזאת, לעצמו, אלה רשימות לעצמו.

שאלה: אז רק חיבור, אחדות בינינו?

רק למעלה מהאגו. זו אותה חכמת הקבלה רק שהיא מכוונת לשימוש העממי.

תלמיד: לחיות טוב בעולם הזה?

בעולם הזה לחיות טוב. כן. בטח. מדובר רק על שינוי בחברה. איפה הוא כותב אחרת בדור האחרון? האם הוא מדבר על, על מנת להשפיע לבורא? לא. לפעמים הוא כותב כאן, כי הוא כותב לעצמו והוא מוסיף שצריך להיות כך. אבל בעצם לא.

שאלה: למי צריך לפנות קודם כל עם האג'נדה החינוכית שלנו?

אני חושב שאנחנו צריכים לפנות לכולם. לא לעשות שום סלקציה למי כן ולמי לא. הבירור הזה הוא לא טוב. ולכתוב גם בצורה כזאת שזה יהיה מובן לכל נפש, בצורה פשוטה. אתה כותב לאדם שרואה מה שקורה, שהוא יכול לאתר שגם הוא כזה אגואיסט, ולהסביר בצורה כזאת שהוא יראה שאין ברירה, אין מקום, שזה חוק הטבע, משהו מאוד קרוב. העיקר זה קרבה.

תלמיד: אז מי שמביא בעצם את המסר לעם זה אנחנו?

אנחנו, אין ברירה, אין אף אחד אחר. אתה יכול לבדוק את כל הקבוצות שעוסקות בקבלה, בבניין החברה, בכל דבר ואתה תראה שלאף אחד אין לזה דחף ויסוד ולימוד קודם והתארגנות, אין. יש כאלה שעוסקים בלימודים בפנים, אבל לא פונים לעם.

תלמיד: אנחנו לא מחפשים לפעול דרך, או בשיתוף פעולה עם מנגנונים, נגיד חינוכיים או ממשלתיים?

אנחנו מוכנים לפעול עם כל אחד אם יש לנו דרך משותפת, אבל לא סתם להתכלל באיזה משרד ולקבור את עצמנו שם.

שאלה: בפנייה לאדם, יש משהו שהוא צריך להסכים עליו לפני שמסבירים לו?

לא, אין לנו ברירה, אין להסכים ולא להסכים. אתה צריך בפנייה שלך לשנות אותו, להפוך אותו כמה פעמים עד שיבין שהוא חייב את זה לקבל ובאיזה צורה לקבל. זאת אומרת, אנחנו צריכים להקים בפנים מערכת חינוכית רצינית, מעשית, ולא להגיד שהעם לא מסוגל, זה מה שנותן לנו הבורא ואנחנו מסוגלים ומסוגל העם.

תלמיד: האמת, אנחנו כל הזמן עוסקים בזה. אבל מה שנראה לי חסר, דווקא מתוך הדיונים שהיו עכשיו ברשתות במשבר האחרון, זה איזה מסמך עקרונות, שיהיו בו חמישה, שישה עקרונות פשוטים וברורים. למשל, "אנחנו תמיד נישאר שונים, פה אין מה לעשות. הפתרון חייב להיות מעל השוני בינינו". כמה עקרונות, כי חינוך זה לא מילה טובה למבוגרים.

אני אומר לכם לא שאתם תמסרו את זה הלאה. אני שואל על המערכת, איך אנחנו בונים את המערכת הנכונה, קודם כל אצלנו, שתעסוק ביצירת התהליך שבו אנחנו אחד אחד, יורדים לעם ומתחילים לפזר בו את האג'נדה לשינוי החברתי. ואל תגיד חינוכית.

תלמיד: לדעתי, אג'נדה כזאת צריכה להיות מבוססת על חמשה שישה עקרונות מאוד פשוטים שאנחנו נחליט עליהם, שאנחנו קובעים כיסוד לדבר, ואז מי שישמע אותנו יראה שאנחנו לא מדברים באוויר אלא אנחנו מדברים פרקטית על משהו שאפשר לממש.

דרך אגב מה שקורה במשברים האלה וזה קורה פעם אחר פעם בגלל שכל פעם זה בא ועולה, אנשים מתייחסים למחאה הזאת כמו איזה סוג של ונטיל שיצא ממנו כל האוויר. הם התפרעו, הפכו כמה מכוניות משטרה, נגמר העניין. בטח תהיה איזה ועדה שתכסה את כל הדברים עד הפעם הבאה. והשאלה מה יהיה לפעם הבאה אף אחד אין לו תשובה.

מה לעשות כדי למנוע את הפעם הבאה? זה מה שבעצם יכול לעניין את הבן אדם. כי כשאנחנו מדברים איתו על דברים רחבים וגדולים יותר, אף אחד לא רוצה לראות אותם. אז לכן אני חושב שאם נבנה את העקרונות נכון ונתחיל לדבר עליהם ולעסוק בהם, עצם העיסוק בהם, בכמות כזאת גדולה של אנשים שלנו, שיעסקו בזה כל הזמן, אם הדברים הם ברורים, אני לא חושב שמישהו יכול להתעלם מזה. אף אחד במדינה לא יוכל להתעלם מזה.

אני שומע, בסדר, לא כל כך מסכים לכל מה שאמרת אבל שומע. מזה שאתם תתעסקו [בזה] אני לא חושב שיהיה שינוי. השינוי יהיה מזה שאנחנו יוצאים ומסבירים פעם אחר פעם, פותחים ממש חלונות חדשים באינטרנט, בעיתון, בכל מה שאפשר, ודרך החלונות האלה מביאים את ההסברה הרחבה לעם.

השינוי צריך להיות בעם, לא במשרדי ממשלה ולא באיזה מפלגה. זה חייב להיות ידיעה של העם, זה חייב להיות שינוי מהעם, מזה מתרשמת המערכת העליונה, זה מה שהיא צריכה. זה לא שאתה יכול דרך איזה שר או דרך אפילו ראש הממשלה, על ידי איזה ועדה לעשות משהו ולקבוע דרך משרדי ממשלה משהו. שם זה הכול מתחיל ונקבר, אין לי בזה שום תקווה בכלל. התקווה היא רק מהגוף שלנו שהוא יתחיל גם לייצב את זה, ליישם את זה נכון וגם לפרסם.

ולא בודקים קודם כל שיסכימו או לא יסכימו. אין הכנה בעם לשום דבר, אנחנו צריכים הסבר, עד שמתוך ההסבר שלנו הרחב ההדרגתי, הם יכולים להגיע בעצמם לכמה סיכומים.

תלמיד: לא דיברתי שאנחנו נתעסק בזה. ודאי שזה לעם, אבל העם צריך סיפור פשוט, משהו מאוד ברור ועל זה לחזור פעם אחר פעם אחר פעם, ממש עד שייקלט.

בבקשה. איפה הסיפורים שלך?

שאלה: כל האירוע האחרון שהיה בארץ מישהו מנהל את זה.

לא חשוב לי מי מנהל, מי עומד אחורי זה, לא אכפת, כי תמיד מישהו עומד מאחור. לא קורה שום דבר אלא על ידי ניהול של מישהו שמשלם כסף, מארגן את זה, עושה מהומות, מחמם את הקהל, זה ברור, אני לא מדבר על זה בכלל, זה דברים הנתונים בשטח.

אנחנו מסתכלים על העם, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לחבר את העם. לא למנוע דברים כאלה ולא לתת להם מכות, אנחנו פועלים בצורה אחרת, איך לחנך את העם לחיים חברתיים נכונים.

שאלה: ירדנו לגמרי מהרעיון של גשר וינסטון, גשר הדיודות?

למה ירדנו?

תלמיד: לא שמעתי שהמשכנו לדבר על זה.

אתה חושב שעכשיו זה המקום לדבר על זה? זה קשור למה שאנחנו לומדים עכשיו?

תלמיד: כן, בטח. רצית לשמוע על איזושהי שיטה, לפי דעתי הרעיון שלך עם גשר הדיודות זה הכיוון הנכון.

גשר הדיודות פועל לבני אדם שיכולים להפוך גם את העליות וגם את הירידות לאותה המטרה. ולא חשוב להם באיזו צורה הם נמצאים, בעליה או בירידה. יש להם חיבור ומסך וכך הם יכולים להפוך את העלייה והירידה לישר.

מה זה שייך למה שאנחנו עכשיו מדברים?

תלמיד: בוא נאמר שהעליות והירידות זה השמאל והימין, כן?

לא.

תלמיד: שאנחנו רוצים למצוא משהו שיבוא במקום הבעיה של הדמוקרטיה?

כן.

תלמיד: אז אם אנחנו לוקחים ומשתמשים בזה בדיוק לפי השיטה שהסברת, אנחנו מיישמים את זה בשיטה הזאת. אני יכול להרחיב אבל אני לא יודע אם זה הזמן.

נגיד שאלו ימין ואלו שמאל, איך אתה רוצה לחבר ביניהם, ששניהם יתחברו למטרה אחת? אתה יודע מה, עכשיו אנחנו מאחרים, קח דף נייר ותכתוב איך אתה בונה בחברה הישראלית את גשר וינסטון וממש מייצב אותה. זה מאוד מאוד מעניין. יכול להיות שיצא לך משהו מזה, למרות שיש עוד דברים שאנחנו צריכים לפני זה.

תלמיד: אני רוצה לשתף שאתמול בזום של העשירייה דיברנו על זה והייתה ממש הרגשה של ייאוש הכי גדול כי לכל אחד הייתה סיטואציה במהלך היום שהוא רוצה להגיד משהו, והוא נפגש עם מה שנקרא התקוטטות בין שני צדדים. כל אחד הרגיש שאם הוא פותח את הפה, לא משנה מה הוא יגיד, הופכים את זה. זה היה ממש מפחיד.

לא, אי אפשר, עלינו לדבר רק על חיבור למעלה מהאגו.

תלמיד: אני מסכים. ושהיינו כל אחד בסיטואציה שלו, כל מילה שמישהו פתח, כאילו פשוט לא היה דיון, כל צד לקח את המילה והפך אותה. וממש אי אפשר היה להגיע אפילו בשתיים, שלוש מילים למשהו של חיבור. זה ממש לא פשוט, לא יודע איך להסביר את זה, וזה קרה לאנשים שונים בתוך העשירייה.

אז קודם כל, שכל אחד יבין שבזה תלוי התיקון הפרטי שלו, שיחשוב איך הוא יכול לתרום ליצירת מערכת חינוכית בנו. איך הוא יכול לעזור להגיע למצב שאפילו כשהעם במצב שהבורא נותן לנו, אנחנו כן יכולים לעבוד איתו, להגיע אליו, ולגרום לאיזה שינוי לכיוון התיקון, ותיקון זה חיבור, זה ברור לנו.

(סוף השיעור)