שיעור בוקר 03.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 21.03.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/2is0dQhD?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 823,

"מהו פורענות הבאה לרשעים מתחלת מן הצדיקים, בעבודה"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ה', עמוד רנ"ה, "מהו פורענות הבאה לרשעים מתחלת מן הצדיקים". למה?

בריאה נקראת רצון לקבל, וברצון לקבל, בתוכו יש את כל הרשימות, מונחות בו כל הרשימות כדי שיתקן את עצמו בדרך סיבה ומסובב, עד שיהיה ממש דומה לבורא. האור העליון שמאיר על הרצון לקבל נקרא 'בורא'. והרצון לקבל, על ידי האור העליון, לאט לאט, משלב לשלב, ממצב למצב משתכלל ובא לתיקון. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, אין שום שינוי בפעולה שלו על הרצון לקבל, וכל הפורענות שהוא אומר, כל הדברים שמתגלים, הם מתוך הרצון לקבל, מתוכנו. לכן על האור, על הבורא, אנחנו אומרים שהוא "אחד יחיד ומיוחד".

מה זאת אומרת? זה שהוא מושך אותנו על ידי כל מיני פעולות שונות עלינו למטרה אחת, זה נקרא "אחד". זה שהוא פועל עלינו, על כל אחד מאיתנו בצורה שונה, ובהתאם לכל מצב של כל אחד מאיתנו שהוא במצב שונה בצורה שונה, אומנם האור אחד ואנחנו אלה שכל הזמן משתנים, אז לפי ריבוי הפעולות האלה הוא נקרא "יחיד". זאת אומרת, "אחד" זה שנמשכים למטרה אחת, מכולנו אליו, ו"יחיד" זה מצידו. אומנם הפעולות שלו זו פעולה אחת, אבל הן כביכול באות ומתפרשות להמון פעולות שונות אחת מחברתה, מפני שהרצון לקבל בכל אחד הוא שונה ובכל אחד הוא כל הזמן משתנה. אבל איך שלא יהיה האור הוא אחד, ותמיד רק בתוך הנבראים מתגלות תכונות חדשות, לכן יש בנברא הרגשה שהאור משתנה. וגם אם נראה לו שהאור משפיע עליו בצורה אחרת, אבל זה לא כך.

הנברא שמשתנה, יש בשינויים האלו "דרך תורה" או "דרך ייסורים". אם הנברא בעצמו משתוקק לשינוי, וכל פעם שינוי המצב הבא שלו הוא יהיה יותר דומה לאור, למשפיע, לבורא, אז לפי הכוונה שלו הוא נקרא "צדיק". מפני שהוא רוצה להשתנות, אז יותר מהר ויותר ברור מתגלות לו התכונות שלו שהוא צריך לתקן, וזה נקרא שהרשעים מתגלים דווקא בצדיקים. זה מה שהוא כותב בכותרת, "פורענות הבאה לרשעים מתחלת מן הצדיקים". אם אדם צדיק, רוצה להיות צדיק, אז הוא מגלה שהרשע יושב בתוכו, ואז כל ההתפרצויות שלו מבפנים הן ממש פורענויות. דווקא על ידי זה שמזמין את הרשימות מתוכו לתיקון, מתגלות הרשימות, מתגלה הפורענות מתוכו, אז זוכה לתיקון מהיר ומשלים את דרכו. זה הרעיון של המאמר.

הכול תלוי באדם, אם הוא נמצא ב"התפתחות טבעית" או ב"התפתחות אישית". אם הוא נמצא בהתפתחות טבעית, אז זה נקרא "בעל הבית". ואם הוא נמצא בהתפתחות אישית, שרוצה בעצמו להתפתח, משתוקק בעצמו, זה נקרא שהולך ב"דרך התורה" והוא נקרא "בן תורה". לכן זה נקרא ש"דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". יש לו תפיסת עולם אחרת, הוא מבין את היחסים שלו עם הבורא בצורה אחרת, הוא תופס את זה עד שמגלה את הבורא, ומתחיל להיות באמת כחי בעולם הרוחני. ההבדל הוא אם אדם משתוקק גם לאותה מטרה שהוא צריך להגיע אליה, על שם זה נקרא "בורא אחד", כי המטרה היא אחת מכל הפעולות, או שהוא עושה אותה הדרך רק ב"דרך הייסורים".

"רשעים" ו"צדיקים" אנחנו קובעים רק לפי האדם העובד. מי שלא עובד, לא רוצה להתקדם בדרך אישית בתיקון הפרטי שלו, הוא לא נקרא לא צדיק ולא רשע, הוא "בהמה", עליו בכלל לא מדברים. הוא מתקדם בצורה טבעית לפי איך שהאור העליון והרשימות שנמצאות בתוך הנשמה שלו עושים ביחד כל מיני שינויים בו, בלי שום התערבות מצד האדם. לכן האדם לא מתגלה מבן אדם כזה, והוא לא נחשב לא לצדיק ולא לרשע. אלה שמשתוקקים להיות צדיקים, במידת ההשתוקקות שלהם, מתגלה בהם מידת הרשעים שיש בהם, והרשעים האלה הם באים כבר לתיקון. הרשע שמתגלה, זה סימן שכבר המידה הזאת, הרשימו הזה כבר בא ליישום ולתיקון. לכן צדיק - רשע, צדיק - רשע, הם השלבים שעובד ה' כל הזמן בא בהם ופוסע בהם, ובאמת הם מצבים רצויים מאוד. במידה שאדם נותן יגיעה, במידה הזאת המצבים האלה מתחילים להשתנות ולהחליף אצלו אחד את השני בקצב יותר גדול, וכך הוא מתקדם.

אין לפחד להרגיש את עצמו כרשע ולגלות את התכונות הרעות, מפני שאם התכונות הרעות מתגלות, אז זה סימן שהן כבר ראויות לתיקון. מה שאין כן, אם אדם מרגיש שכביכול אין לו רע, לא מרגיש את התכונות הרעות שבו, אלא הוא נמצא "ישן", נמצא במצב רגוע, אז סימן שעדיין לא נתן סכום היגיעה שמספיק לו לתיקונים.

ההרגשה הרעה על עצמו, על התכונות שלו, על התנהגות שלו, או ההיפך, התנהגות הבורא עימו, לא חשוב, היא בעצם הרגשה רצויה, סימן שהוא נמצא בשלבי התפתחות בקצב טוב.

תלמיד: מה זה נקרא לתקן את התכונה האת? ואיך אדם יודע שהוא תיקן אותה?

מה זה נקרא לתקן? אנחנו, כל אחד מאיתנו זה רצון לקבל הנאה ותענוג, ולא יותר. זה שאנחנו נמצאים בגוף, באיזו תמונת עולם, זה לא חשוב, מדברים על המהות שלנו, מי אנחנו בעצם, לא על העטיפה הזאת של החומר הביולוגי, דומם, צומח, חי. הרצון לקבל בזה הוא מלכתחילה נמצא בהפכיות הצורה מהאור, ובסופו של דבר צריך לקבל אותה צורה כמו האור. ואנחנו צריכים לעבור את כל ההתפתחות הזאת, רוצים או לא רוצים. האור כל הזמן מאיר עלינו, הרצון לקבל תחת השפעת האור כל הזמן משתנה. הבעיה היא שאת הלחץ של האור אנחנו מרגישים מפני שאנחנו הפוכים ממנו בצורה שלילית.

במידה שאנחנו בתוכנו משתנים בהתאם לאור שמאיר עלינו, אנחנו מרגישים את הלחץ שלו עלינו, את הפעולות שלו עלינו בצורה חיובית. מצד האור אין שום שינוי, שינוי יכול לבוא רק מצדנו. ואצלנו יש קפיץ כזה שכל הזמן מגלה עוד תכונה, ועוד תכונה, עוד רצון, עוד רצון, עוד רצון.

וכל רצון ורצון שמתגלה, אם אני לא רוצה להתאים אותו לאור, אז אני מרגיש בתוך הרצון הזה רע. כי הוא בא ומתגלה בצורה ההפוכה מהאור, ואת ההפכיות הזאת אני מרגיש כרע. והרצונות האלה מתגלים יותר ויותר, עד שמתחיל להיות מצב שאני כבר לא יודע איך לחיות והחיים שלי ממש נוראיים, ואני לא יודע בכלל מה לעשות איתם. זה מה שהאנושות לאט לאט מגלה. הדרך הזאת נקראת "דרך ייסורים". עד שמרוב מכות אנחנו בעצם נגיע למצב שאנחנו צריכים פשוט איכשהו להינצל מהרע, מהצער, מסכנת ההשמדה. אבל אין מנוס אלא להתאים רצון לקבל - לאור. זה פשוט מאוד.

תלמיד: ההתאמה זה נקרא התיקון?

ההתאמה של הרצון לקבל לאור נקראת תיקון של הרצון לקבל, וזה מוטל עלינו. מה זאת אומרת מוטל עלינו? את התיקון הזה לא אנחנו עושים, האור בעצמו עושה את התיקון. אבל הוא לא יכול לתקן את הרצון לקבל לפני שאתה תרצה שהוא יתקן את זה. והרצון שלך כאן צריך להיות רצון הכרתי, תבונתי, הוא צריך להיות רצון בוגר. אתה צריך לדעת מה אתה משיג בזה, ובאמת שאתה רוצה את זה. רק בזה אנחנו יכולים לסייע.

זאת אומרת, בזה שאנחנו בעצמנו רוצים את התיקון, ונרצה את התיקון לפני שמגיעה ההתמודדות הזאת בין האור לרצון, לפני שהרע יתגלה, אם אנחנו נרצה את התיקון עוד לפני זה, אז אנחנו אף פעם לא נרגיש רע וכל הזמן נלך לטוב. זו הדרך הרצויה. ובדרך הרצויה הזאת כביכול נראה לנו שאנחנו רק בורחים מהצרות. אבל יש בזה דברים עוד יותר גדולים. ולא שרק בורחים בזה מהצרות, אלא אנחנו מתחילים להבין שהאור הוא יותר נעלה, שהוא נצחי, שהוא שלם.

זאת אומרת שיש לו תכונות כאלו שהן יותר עליונות מהרצון לקבל שלנו בהערכה. ואז בזה שמכירים אותו, אנחנו לאט לאט מתחילים לרצות להיות כמוהו, לא בגלל שאנחנו נברח מהצרות, אלא מפני שהוא יותר עליון, הוא שלם. זאת אומרת, החשבון כבר לא יהיה בתוך הרצון לקבל, שיהיה לי יותר טוב, אלא החשבון יהיה בזה שהאור הוא עליון יותר.

אם אדם מתחיל כבר לרצות את התיקונים בצורה כזאת, לא מתוך זה שיהיה לי טוב, שזה נקרא שהוא כבר באמת רוצה להיות כבורא, כאור, זאת אומרת שהוא לא רוצה רק מאור כדי להביא תענוג לעצמו, אלא רוצה להיות כמוהו, זה נקרא שהוא נכנס לתוך האור. הוא כבר עולה אליו. זה נקרא לצאת מהעולם הזה לעולם יותר עליון.

ואז הוא נכנס באמת לחיים אחרים לגמרי, חיים רוחניים, שאין לנו בינתיים שום הרגשה של זה. אבל התיקונים האלה, זאת אומרת, הדרישה הזאת, והמטרות שלאט לאט משתנות באדם, שהוא מתחיל לגלות מטרה יותר ויותר נעלה, זה בא לאט לאט, עד כמה שהאור משפיע על האדם. וזה הכול נקרא, "תיקון".

תלמיד: עד שעוברים את המחסום אי אפשר באמת לדעת אם הרצון שלי אמיתי. כמה שאחפש באמת את הרצון האמיתי שלי, אין לי שום קנה מידה למדוד אתו ותמיד התחושה היא שזה לא אמיתי. דרך איזה מדד אפשר להתחיל לבחון את הדברים שאמרת?

איך אני יכול בכלל לבחון האם התכונות והרצונות שלי הם אמיתיים או לא, והאם מה שנדמה כמטרה, זו מטרה אמיתית או לא? איך אני יכול למדוד עם מה שיש לי. האם זה אמיתי או לא? כלפי מה זה אמיתי?

תלמיד: הכוונה היא מה קורה בעבודה.

תמיד אדם רואה את הכול רק מתוך הכלים שלו. אין לנו שום אפשרות לראות משהו בצורה באמת אמיתית. אין אפשרות. כך כתוב, "כל הפוסל במומו פוסל". מה שנראה לי אתמול נכון, היום זה נראה לי שטות, או אפילו שקר.

אם אני הייתי פוגש היום את האני של אתמול, אז הייתי מתקוטט איתו, הייתי נותן לו מכות, לא יודע מה הייתי עושה. כמו שלפעמים אני מתנהג איתך, אז אותו דבר אני עם עצמי. כל פעם אני משתנה. אז איזו אמת יכולה להיות? כלפי איזה סטנדרט? איזו סקלה? כלפי משהו שלם, נצחי? אף פעם אין לי דבר כזה שכלפיו אני יכול למדוד את זה. אנחנו גם לומדים בחכמת הקבלה מה זה נקרא, "בורא"? זו מדרגה יותר גדולה ממני שאותה אני מרגיש. ומעל למדרגה הזאת, שהיא קצת יותר גדולה ממני, גבוהה ממני, אני לא מרגיש כלום, היא בשבילי קנה מידה.

בשלב הבא אני עולה אליה, זה נקרא שאני "נדבק" לבורא שלי, נעשה כמוהו, ואז אני מגלה שיש מדרגה יותר גדולה. הבורא כל פעם משתנה, כביכול נעשה כלפי יותר גדול בהתאם אליי, באופן שאני גדל. ואף פעם אין משהו נצחי ומושלם שמתגלה לנו עד שמגיעים לגמר התיקון, וכשמגיעים לגמר התיקון, כשהאור ממלא את הכלי במלואו, אז כבר יש לנו קנה מידה אמיתי, לפי הכלים שלנו, שלא יכולים יותר להשתנות. והלאה זה כבר נקרא "האלף השמיני", "התשיעי" ו"העשירי", זו כבר יציאה למציאות גבוהה יותר, שם לא נמצאים הכלים שלנו.

בעל הסולם כותב על זה, שאין דבר מוחלט עד גמר התיקון, ואין אנחנו יכולים לקבוע שום דבר בוודאות, ובטוח שאתמול הופך לספק של היום וכן הלאה. אפשר לראות את זה יום יום, איך האנושות מגלה את הכול.

היום אנחנו כבר חכמים, אנחנו יודעים שעל שום דבר אפשר להגיד שזהו זה. אבל לפני מאה, מאתיים שנה? אפילו לפני שלושים או חמישים שנה? כמה תנועות או אנשים או כל מיני פילוסופיות, או אידיאולוגיות היו שאמרו "כן, זו האמת".

אחרי חמש שנים או חמישים שנה, לא חשוב כמה, הכול נגמר. וככה זה גם ברוחניות, זה עניין של התפתחות. גם בגשמיות וגם ברוחניות זה אותו דבר. אין בזה אף פעם דבר החלטי כי הכלים שלנו משתנים. אם הרשימו שלי בעוד רגע ישתנה לרשימו יותר גדול, ויתגלה לו אור אחר יותר גדול, אז גם כל הכלים שלי, זאת אומרת, הצרכים, ההבנות, התשוקות, והגילוי של העולם, התכונות של העולם והיחסים, הכול משתנה.

אז אני אפילו לא יכול להגיד, "היום זה ככה וככה לעומת אתמול". אתמול זה בכלים של אתמול, היום זה בכלים של היום. כל מדרגה עם הכלים והמילוי שלה. ואם אני רוצה שבכל מצב תהיה לי לכל הפחות איזו מין תפיסה בנצחי, אז בכל מצב ומצב, בכמה שאני יכול, אני צריך להידמות לאור שבא למלא אותי, זאת אומרת, לבורא שמתגלה אליי. אז לפחות באיזו מידה אני כבר שייך למשהו שהוא בהחלט נצחי ושלם. זה מה שהקבלה בעצם מציעה לנו, או אומרת שכדאי לעשות. אין, אין דבר אחר. אתה נמצא כמו רשימו קטן בים של האור, והדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להתאים את הרשימו לתכונות של האור.

תלמיד: איך אני יכול לעשות את זה לפני שאני יודע בכלל להתאים לתכונות שלו, איזו פעולה אני יכול לעשות?

יש מאמר "בחירה חופשית" שבו הוא אומר לך מה אתה יכול לעשות. שבכל הדברים שיש לפניך, מה שאתה יכול לעשות זה רק לשנות את החברה שתשפיע עליך את הרצון להידמות לאור. תקרא מה בעל הסולם כותב במאמר "החרות", שמכל הדברים שנמצאים לפניך, מכל הדברים שיש בך, מארבעה נתונים שיש לך, רק נתון אחד ניתן לשינוי על ידיך, וזאת הסביבה. יוצא שאין לך בכלל לחשוב על "מה אני אעשה, ומה כדאי לי לעשות" ובכלל "למה אני כזה" ושום דבר, חוץ מלבחור חברה שתשפיע עליך, על מה שאתה רוצה להיות מחר. זה הכול.

תלמיד: מה השוני בין הרגשת "כי הם חיינו ואורך ימינו" ובין "טעם המר"?

‫אנחנו מדברים על בן אדם ‫שנמשך למטרה. "‫כי הם חיינו ואורך ימינו" ‫שלפי התכונות המתוקנות שלו הוא מגלה ‫שיש לו כבר מידת הזדהות ‫עם הבורא, ‫ולפי זה הוא מרגיש נצחיות ושלמות ‫ואומר, "כי הם חיינו ואורך ימינו", ‫שאור פנימי כבר ממלא את הכלי שלו, ‫אור שמביא את החיים.

‫ו"טעם המר" זה כשהוא מרגיש צורה אחרת, ‫זה שעדיין מתגלה הכלי ללא תיקון, ‫והשלב הבא הוא כשיגיע תיקון וגם המילוי ‫כי "הם חיינו ואורך ימינו", ‫אבל עדיין זה המצב הקודם. ‫ובכל זאת, גם ב"מצב המר" מדברים ‫על האדם שנמצא בשלבי ההתפתחות, ‫ויגיע שלב אחר שלב גם לשלב המתוקן. ‫ בלי גילוי הכלים אי אפשר לבוא ‫לתיקון ולמילוי באורות.

‫לכן ‫בכל זאת חייבת להיות הרגשה רעה, ‫רק השאלה היא מה זה רעה? רעה כמו בהמה שנותנים לה מכות ‫ומרגישה שאלה מכות והיא רוצה לברוח ‫ולא מבינה למה, ‫או שאם אנחנו מתייחסים לגילוי הרע, ‫לגילוי הרצונות שלנו ‫הטבעיים, הרעים, האגואיסטיים ‫כדבר הכרחי, כדבר שבא לתיקון, ‫אז כבר לכל גילוי הרע הזה ‫אנחנו מתייחסים כטוב, ‫כי עכשיו זה הכלי לפני השלב הבא שאני הולך לתקן את הכלי.

יוצא בעצם שאדם ‫שכיוון את עצמו נכון למטרה ‫ויודע ששלבי ההתפתחות ‫צריכים להיות גילוי הכלים ‫ותיקון הכלים בכל פעם, קודם "ויהי ערב" ‫ואחר כך "ויהי בוקר",‫ הכול מתחיל מחושך, גילוי הכלים, ואחר כך בא האור, המילוי. ‫אז בשבילו גם גילוי הכלים, ‫גילוי התכונות הרעות המנוגדות לבורא, ‫זה גם בעצם מתוק. ‫לא יכול להיות שאדם הלוקח ‫בצורה מועילה, אפקטיבית ונכונה ‫את כל שלבי ההתפתחות שלו ‫ירגיש אי פעם רע.

‫אם הוא מרגיש רע ‫סימן ששכח את המטרה ‫ונמצא רק בהרגשה של הכלים ‫המתגלים כרעים. ‫אבל אם באותו רגע הוא יחזור ‫למטרה ויאחז בה, ‫אז אותה הרגשת הכלים ‫האגואיסטיים והרעים שלו ‫ההפוכים מהבורא, תתהפך להרגשה טובה, ‫כי עכשיו הוא סוף סוף רואה מה יש בו ‫והוא עומד לגלות עוד בהמשך. ‫וכאן אפשר להגיד ‫שהכול תלוי בחברה. ‫כי אדם נמצא ‫רק בתוך הטבע שלו, ‫ואם ההתפתחות היא רק מתוך ‫הטבע שלו בלי עזרה מבחוץ, ‫אז הוא כל הזמן ייפול לתוך הרגשה טובה או רעה, ופשוט יהיה שפוט.

‫ חברה לעומת זאת, יכולה ‫להוסיף לו הבנה והכרה וידיעה ‫מבחוץ, היא כאילו מוסיפה ‫לטבע שלו הבחנות חיוביות הנחוצות לו כדי לאחוז במטרה ‫יותר מאשר להימצא בהרגשה. ‫ותמיד הוא יהיה במודעות הנכונה ‫שהוא הולך ומתקן את עצמו ולא ייפול אף פעם להרגשה ‫מרה ולא יעצור את עצמו בדרך. ‫כלומר, החיזוק מצד החברה הוא הכרחי.

תלמיד: בדרך למטרה אנחנו נעשים דומים זה לזה בהשוואה למה שהיינו קודם. ‫זה נקרא התכללות?

אנחנו, הנמצאים כאן ‫כמה שנים ביחד ‫מתחילים להיות דומים זה לזה ‫בהתנהגות, בתפיסה, ‫ביחס לחיים, ביחס למטרה, כולנו ודאי עוסקים בדבר אחד אז ‫איך לא נהיה דומים? ‫ודאי שכל אחד מאיתנו עובר ‫שלבים שונים ומרגיש אותם על בשרו הוא ולא מישהו אחר, ‫אבל בכל זאת, ‫התיקון הוא אותו תיקון ‫ואין פה שום שוני בין בני אדם. כל אחד שונה מחברו בשינוי אישי, פנימי קטן מאוד, אבל ‫השיטה היא אותה שיטה, לומדים מאותם ספרים ‫והאור העליון פועל ‫ באותן דרכים על כל אחד ואחד. ‫זה לא נקרא התכללות אלא פשוט נובע מהטבע שלנו. ‫כולנו נוצרנו מנשמת אדם הראשון, ‫וכך ‫האור העליון עובד עלינו. ‫

התכללות מתחילה מרצוננו לשלב את ההשתוקקות שלנו יחד עם המטרה ולא שום דבר אחר. ‫ההשתוקקות שלי למטרה ‫נראית לי קטנה ובלתי מסוגלת לנעול אותי על אותו דבר 24 שעות באופן החד ביותר‫, ‫כך שבכל רגע ‫אהיה ממוקד כקרן לייזר המכוונת למטרה. לכן ככל שנתכלל ‫בינינו‫ דווקא בזה ולא בשום דבר אחר, ‫לא בצרות שלנו ‫ולא בדברים אחרים, ‫אלא רק בזה שאני רוצה את המטרה ‫ואתה רוצה והוא והוא והוא, תאר לעצמך ‫איזה כוח אקבל אז. במקום לרצות את מטרת הבריאה נניח חמש או עשר דקות ביום,‫ אני פתאום ארצה אותה חמש שעות. ובחמש השעות האלה יהיו לי מספיק כוחות לחשוב על זה ‫ויהיו הבנות והבחנות לחדד את הדבר, ‫איך אני כלפי המטרה, ‫והבורא כאן, והנברא ‫והחברה והספרים, יש לי כאן המון נתונים בפנים ‫שיכולים ‫לתת לי אפשרות לבצע ביקורת ‫עמוקה הקושרת אותי חזק למטרה. ולבד זה פשוט בלתי אפשרי. ‫

ואם ארכוש כוחות כאלה ‫מהחברה, זה יהיה ממש כמו להחזיר לכמעט עיוור ‫את הראייה, ושסוף סוף יראה מה נמצא לפניו. ‫זאת אומרת, אנחנו צריכים ‫להתכלל זה בזה רק בפרמטר אחד, בדבר אחד, ב‫השתוקקות למטרה. ‫או במילים אחרות ‫להגדיל את גדלות הבורא בעינינו. ‫לא חשוב איך להגיד, ‫אבל רק אותו, רק הוא. ‫וכל יתר הדברים לכל אחד שונים. ‫

תלמיד: איך עושים זאת?

רב"ש כותב על כך, ש‫צריך לחשוב ולדבר על איך לעשות זאת. ‫אבל מובן שאם לא נעשה ‫אז כל אחד ואחד ‫יתקדם למטרה בדרך ייסורים. ‫ואם אקנה מהאחרים ‫את ההשתוקקות שלהם למטרה, ‫בהתאם לכמה שאקבל מהם כך ‫אתקדם בדרך תורה. ‫מה זאת אומרת? ‫שאשתוקק ‫יותר מאשר הטבע שלי ‫בנוי להשתוקק. ‫אף פעם אדם בתוך עצמו ‫לא יכול למצוא כוחות ‫בעצמו להשתוקק למטרה, ‫כי הוא בנוי בצורה מסוימת. ‫

אני בנוי כך שככול שאשתוקק ‫למטרה, זה יספיק לי רק ‫או להתקדם בדרך ייסורים, ‫או מקסימום להבין ‫שאני צריך לקחת כוחות מאחרים. ‫זאת אומרת, ה‫מקסימום שבו אוכל לסייע לעצמי, ‫הוא בכך שאראה את המטרה ‫ושהיא תהיה רצויה בעיניי. בבחינת הנה, ‫"סוף סוף גיליתי, ‫כך אדם צריך להיות, ‫לזה עליי להשתוקק", ‫אבל אחרי שגיליתי, ‫כוחות הנפש שבי ‫לא מספיקים כדי להגיע למטרה, ‫הם מספיקים לי כדי שאפנה לחברה ‫וממנה אקבל כוחות להגיע למטרה. ‫ואם לא אממש את הכוחות שלי אז אישאר בדרך ייסורים. אני יכול למשוך כך שלושים שנה, ‫זה לא יעזור לי, ‫עד שסוף סוף אתפוס ש‫השיטה צריכה להיות ‫בכל זאת כמו שבעל הסולם כותב, ‫שינוי החברה.

‫תלמיד: האם לבחור חבר שהוא מאוד מאוד מסור ופועל על גדלות?

‫להיות מסור ולהיות פועל, ‫זה לא אומר כלום. ‫זאת אומרת, יש אדם שמהטבע שלו ‫הוא מסור והוא פועל, ‫ועובד המון. ‫כאן זה תלוי בשביל מה אני עושה את זה, ‫מה אני משקיע, ‫מה אני רוצה לקבל מזה, ‫ואיך אני אחר כך מיישם ‫את מה שקיבלתי. ‫איך אני מצרף את זה לכוחות ‫הנפש שלי לאותה המטרה, ‫איך אני הולך יחד עם זה. ‫והדבר הזה צריך להיות כל רגע. ‫בעל הסולם כותב במאמר "החרות", ‫המשנה כל פעם, ‫הבוחר כל פעם בחברה יותר טובה, ‫הוא מממש את זכות הבחירה היחידה שיש לו. ‫אין פה יותר מה לעשות.

תלמיד: ‫איך הוא יודע מה הסביבה היותר טובה, לפי המעשים החיצוניים, לא?

‫מה הסביבה היותר טובה? ‫לא שהוא יודע איזו סביבה ‫יותר טובה או פחות טובה. "‫לבחור חברה" זה אומר ‫שהוא הולך לבנות אותה. ‫זה נקרא לבחור. ‫יש לפנייך מבחר של חברות? ‫מה, אתה נכנס לסופר? ‫אין לך. יש לך חברה, ‫תבדוק עוד כמה חברות, ‫בבקשה, אתה יכול, ‫אני דווקא מכבד את זה. ‫שילכו, שיראו מה קורה ‫במקומות אחרים, בבקשה. ‫גם הרב'ה אמר לי כך ‫כששאלתי אותו. ‫יש לך באמת בחירה חופשית בזה, ‫בזה אסור לי לעצור אף אחד.

‫אם תבוא אליי ותשאל, ‫האם כדאי ללכת לבדוק, ‫אומרים שגם שם לומדים, ‫אתה תשמע ממני תמיד ‫"כן, תלך". ‫וזה לא פגם ביחס בינינו, לא פגם. ‫אתה מממש בזה את הדבר היחיד ‫שיש לך לעשות - בחירה. ‫ואף פעם ממני לא תשמע ‫שלא כדאי או לא, רק אם זה משהו שיש שם ‫סמים, או כאלה דברים שאי אפשר לצאת מהם. ‫‫אבל ללכת לבדוק, אדרבא. ‫כל אחד שילך ויבדוק. ‫בצורה הכרתית, טובה, נכונה. אתה נכנס, בודק, יוצא, ‫לא חשוב. טוב מאוד. ‫

אבל בסופו של דבר נשארת לך חברה. ‫אחרי שבחרת איכשהו, ‫יש לך חברה, ‫וזו כבר בחירה לפי הרשימו ‫הפנימי שלך, ‫שאתה מרגיש שכנראה כאן זו ‫הסביבה שעל ידיה אני ‫אפָתח את הרשימו שלי. ‫וזה לפי הרגשה פנימית. ‫אבל אחר כך זו העבודה שלך. ‫מה זה נקרא? ‫אתה יכול לדרוש מהחברה ‫שהיא תשתנה כל פעם בהתאם אליך? ‫אתה צריך לשנות אותה כלפי עצמך, ‫בהתאם למה שאתה רוצה להיות מחר. ‫זה הכול.

‫נגיד, אני שולט במדינה, ‫ואני רוצה שכל האזרחים שלי ‫יחשבו בעוד חודש כך וכך. ‫אז אני מוציא מהאוצר שלי ‫כמה מטבעות, ‫משלם טוב טוב לחברת פרסום, ‫והם שמים בכל הרחובות מודעות גדולות כמו שאני צריך, ‫ובטלוויזיה, וברדיו, ‫בכל מיני מקומות. ‫ובעוד חודש האזרחים שלי ‫כבר חושבים אחרת. ‫ככה תעשה עם הרצונות שלך. ‫יש לך אתה שרוצה לשנות את עצמך, זה המלך, ‫וכל יתר הרצונות לא שומעים בקולך, ‫אז תעשה להם פרסום על ידי החברה. ‫שהם יעשו כל מיני מודעות, ‫והשפעות עליך. את זה צריך לקנות, "‫קנה לך חבר". ‫תוציא כמה ג'ובות, ותקנה. כן, זה ביגיעה.

תלמיד: ‫אנחנו אומרים תמיד שאנחנו רוצים ‫להגדיל את הרצון.

לא סתם לגדיל את הרצון, ‫אלא רצון למטרה.

תלמיד: רק את הרצונות הספציפיים או שאנחנו צריכים להכיר את כל האפשריים?

אני לא יודע. אני מטפל באנשים. יש אנשים כאלה שבאים ואומרים, "אני רוצה להפסיק לעשן". אני מדבר על דברים יפים, אתה יודע, יש דוגמאות יותר רעות. "תעזור לי להפסיק לרצות". אז אני רואה שיש רצונות שרוצים דווקא להפסיק אותם, שלא להרגיש. ויש כאלה שאומרים, "אני לא יכול לישון. אני רוצה לישון. תן לי רצון לישון". זה לא טבעי, זה לא נורמלי. או שבאה אמא ואומרת "הילד לא רוצה ללמוד. תעשה משהו שילמד".

זאת אומרת, יש רצונות שכדאי להרוס אותם ממש, להקטין, ויש כאלה שצריכים לטפח. אז על מה אתה מדבר אני לא יודע. אתה אומר, "אנחנו צריכים להגדיל רצון". תלוי על איזה רצונות אתה מדבר.

תלמיד: בהתחלה יש את הכרת הרע, אתה עושה בעצם תהליך עם עצמך להכיר את הרצון.

אנחנו כעיקרון לא בעלי הבית על הרצון. אנחנו לא בעלי בתים, אם אני לא שולט על הרצונות שלי. הם מתגלים, אז מלכתחילה מה שבא אליי ככה, ואני מסתכל על עצמי, אז אני לא שולט במה שעכשיו יקפוץ מתוכי. אנחנו גם לא יודעים מה בעוד רגע אני ארצה.

אבל אחרי שכבר יש בי רצונות, אני צריך למיין אותם. ולבדוק מה כדאי, ומה לא, באיזו צורה. אבל זה כבר תלוי בחברה שבה אני נמצא. אתה נכנס לאיזו חברה ששם רוצים מטרה מסוימת, אז רוצה או לא רוצה, פתאום זה מתחיל להיות חשוב לך, והרצון הזה גדל. או שבחברה אחרת יהיה לך רצון אחר. אז הבחירה הזאת היא בידיך.

תלמיד: אתה אומר בעצם לברר כל רצון ורצון?

אתה יכול לברר כל רצון ורצון, ולבנות את החברה בצורה כזאת, עם תנאים חיצוניים כך שרצונות מסוימים יגדלו, ורצונות מסוימים דווקא הפוך, ייעלמו. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. בזה אתה מתחיל להיות דומה לבורא. אתה מבין מה אתה עושה כאן? זו מעבדה שלמה. אין חוץ מהרצון שהוא ברא, וכאן אתה מתחיל לשחק איתו.

ממש, אתה יודע, הוא כאילו נתן בידיים שלך את הכלי החיצון הזה, ואתה שם את עצמך על שולחן המעבדה, את כל הרצונות שלך, ואז לוקח את הכלים החיצוניים האלה, כמו כירורג, מנתח, אבל מה אתה לוקח? את החברה. את הדעות שבחברה, את הרצונות שבחברה, התשוקות שבחברה. ועל ידה אתה בונה כאן מכל מגוון הרצונות שיש בך, אתה בונה כאן ממש את הדמות שלך. וזה בידיים שלך, רק שזה לא אתה בעצמך, אלא על ידי הסביבה.

(סוף השיעור)