שיעור בוקר 26.01.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס

אם אנחנו לוקחים את המאמר הראשון שכתב רב"ש, אז הוא כותב כך, "אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלו המעוניינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם". זאת אומרת, כדי לממש את השיטה אנחנו צריכים להתחבר, אנחנו צריכים להקים חברה. אחר כך הוא מסביר שצריכה להיות קבוצה מעשרה, לא תשע ולא אחד עשרה, אם יש הרבה יותר אז יש הרבה עשיריות כאלה, וכך אנחנו צריכים לעבוד בינינו.

כי כל חכמת הקבלה בנויה על זה שאנחנו צריכים למשוך את המאור המחזיר למוטב, שנמשך לכל אחד ואחד, רק במידה שהוא נכלל עם החברה, עם הקבוצה. כי בזה האדם מראה עד כמה הוא רוצה לחזור למבנה הנשמה של אדם הראשון ומעוניין בזה, ומוכן לתת לזה הרבה כוחות.

בדרך אדם מגלה שהוא אפס ופחות מאפס, כמו שכתוב, או שהוא מטיפה סרוחה, או שהוא מכלי שבור שאין לו כוחות לכלום, וכל התכונות שלו הן כולן ההיפך מהקדושה, מהרוחניות. הוא מגלה שכלפי רוחניות אין לו שום תכונה, וכל מה שיש לו דווקא מנוגד לרוחניות. ועד כמה שמנוגד יותר כנראה שזה בא דווקא מתוך נשמה גבוהה יותר שמגיעה מהשבירה. עד כמה שהיה גבוה, נשבר, ומגלה את עצמו יותר נמוך.

וכדי להתחיל לטפל בעצמו הוא צריך להתכלל בעשירייה, לכן הצורך בעשירייה הוא הכרחי כדי לקבל את כוח התיקון. וכמה שפועל עליו התיקון הוא מגלה את עצמו מצד אחד, עד כמה הוא חלש יותר, הרוס, שבור, ערמומי, ממש נבזה. רב"ש היה אומר עד כמה שהוא סמרטוט, "סמרטוט" זו כבר מדרגה שהוא משתדל לצאת מגילוי השבירות שבו ורואה שלא מסוגל, וכך אנחנו מתקדמים.

לכן החברה צריכה להיות כדי לגלות באדם שאין לו תכונות רוחניות, עד כמה יש לו תכונות הפוכות מרוחניות, עד כמה הוא לא רוצה רוחניות, עד כמה הוא שונא את כל מה שקורה ברוחניות, ועוד הרבה מאוד שלבים, שכל שלב ושלב מקדם אותו בעצם להשגה רוחנית, לתיקון שלו, מפני שאי אפשר לאדם לתקן מה שאין בו. ולכן הצורך בעשירייה זה צורך שלם. גם גילוי הרע, גם הכיוון לטוב, גם הכוח לממש את התיקון, גם המקום לחיבור ביניהם, בין חברי העשירייה, ועם הבורא שנמצא כאן ככולל בתוכם.

הכול בעצם מתחיל ונגמר בתוך העשירייה, ולכן כל המאבק שלנו הוא בעד המבנה הזה. איך אנחנו יכולים יותר ויותר לאחד אותו, לקשור אותו, לעצב אותו נכון, ולראות בכל הדברים שמתגלים מהשבירה בכל אחד ואחד, איך אנחנו דווקא מעצבים אותם הדברים השליליים האלה כדי למשוך עליהם כוח ועוד יותר לחזק את החיבור בינינו בעשירייה, וכך מגיעים לחיבור עם הבורא.

לכן לפי סדר הכנסים שלנו אנחנו מתחילים משיעור אפס בכנס המדבר 2019 שבסך הכול הכנס נקרא "בונים חסרון משותף", ושיעור אפס שלו הוא "הצורך בעשירייה".

נשמח לפתוח את הנושא כמה שיותר, כי הצורך בעשירייה הוא בכל הרמות, עד גמר התיקון, ובגמר התיקון ממש בעצמו, שם הצורך הכי גבוה. וגם בדרגות שלא שייכות לרוחניות, אלא לבנות את המבנה הגשמי הנכון, זאת אומרת בלי לעבור את המחסום ולתקן את עצמו בהשתוות הצורה עם הבורא, אלא בכלל כדי לקיים את החינוך העממי הנכון שעל זה בעל הסולם כותב ב"דור האחרון", אנחנו גם צריכים עשיריות ואנחנו גם צריכים חינוך.

ולכן כדאי לנו לברר את זה ממש לאורך כל הדרך מהנקודה הראשונה שהאדם, האנושות מרגישים שהחובה שלהם היא להתחבר, או מאין ברירה בעולם הזה כדי להינצל, או כדי להשיג את המדרגות העליונות, החיים הרוחניים. אבל גם כך וגם כך בסך הכול המבנה של כל הכלי האנושי הוא העשירייה הגדולה שכלולה מהרבה מאוד עשיריות פרטיות, ונברר את הצורך בזה.

קריין: כנס המדבר 2019, "בונים חסרון משותף" שיעור אפס, "הצורך בעשירייה" מתך כתבי רב"ש, כרך א', מאמר, "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל".

"כל הנשמות נמשכות מנשמת אדם הראשון, כי לאחר שחטא בחטא עץ הדעת, נתחלקה נשמתו לשישים רבוא נשמות, זאת אומרת, מה שהיה לאדם הראשון אור אחד, הנקרא בלשון הזה"ק, "זיהרא עילאה", שהיה לו בגן עדן בבת אחת, היא מתפשטת לחלקים רבים." (רב"ש א', לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל)

אלו חלקים רבים, שקודם כל מבנה הזה היה כמבנה של עשירייה אחת, עשר ספירות, לא תשע ולא אחד עשרה, וכשהתחילו להישבר התחילו להישבר לספירות הפרטיות, עד שהגיעו בהשתלשלותן עד העולם הזה. האדם הראשון הוא בחטאו היה בעולם האצילות, וכשנפל נפל לעמקי הקליפות, ומשם מתחילים אנחנו בירורים. ובעמקי הקליפות יש לנו כל מיני המצבים, אלא שאנחנו כולם כבהמות נדמו, נדמו זאת אומרת כאילו, ועד שאנחנו מתחלים להתעורר, להתאושש, להימשך למטרת החיים.

אז מסבירים לנו מקובלים שהשבירה היא שבירה בקשר בינינו, לא שהמבנים האלו הם בעצמם נשברו, אלא אותם הצינורות הם הפכו להיות לצינורות קח ותן, ובהם גניבה, תאווה, כבוד, קנאה, שנאה. באותם הצינורות שבינינו זורמות כאלו התכונות, ואנחנו צריכים לאתר אותן. זה שהאנושות מאתרת אותן בגובה שלה זה טבעי, מגיעות צרות ובעיות, עד כדי כך שאנחנו רואים שמצד אחד הטבע דוחף אותנו להיות מקושרים זה עם זה, ואנחנו הולכים לחיבור, כמו שאנחנו מרגישים דחף פנימי שכדאי לנו להתחבר לכל מיני חברות, לכל מיני קבוצות.

לעומת זה אנחנו מרגישים כשאנחנו מתחלים את התנועה הזאת, בהתחלה אנחנו מרגישים איזה רווח גדול יכול להיות בינינו, טוב שאנחנו מתחברים, ואנחנו מתגאים בחיבור, אחרי זמן מה אנחנו מרגישים שזה לא הולך, יש בעיות, הטבע שלנו מתחיל להראות את עצמו, שאנחנו לא מסוגלים להיות יחד. הדברים האלה קיימים גם בחיי משפחה, בזוגות הצעירים, גם בחיי החברה, גם בצורה בינלאומית. וכך יותר ויותר.

הרצון לקבל שלנו, האגו שלנו שגדל מדור לדור, וממש בשנים האחרונות משנה לשנה, מחודש לחודש ממש, אנחנו מרגישים עד כמה שהוא כל הזמן גדל, ולא נותן לנו שום סיכוי להישאר באיזה חיבור, גם במשפחות, גם בצורה החברתית, גם בצורה לאומית בין העמים וכן הלאה, אנחנו רואים עד כמה שום דבר שאנחנו רוצים לקבוע לא קיים, באיזשהו סוג קשר בינינו בכל הרמות.

לכן מתגלה חכמת הקבלה, לא שיש בה צורך ליחידים שמרגישים שיש להם נטייה לגלות את הבורא, להבין את מהות החיים, אלא אפילו אלו אנשים שנמצאים בחיים רגילים בעולם הזה, גם בהם יש צורך לאיזה שיטת החיבור, כי אחרת העולם לא היה יכול להתקיים. אנחנו רואים עד כמה שקובעים כל מיני חיבורים בין המדינות, מיד, ברגע שחותמים, למחרת זה מתחיל להתפורר.

ולכן מהמשפחה, מהילדים וההורים ועד המקום החשוב הגבוה העוצמתי ביותר בין המדינות, בכל דבר, בכל רמה אנחנו זקוקים לשיטת החיבור, והיא לא נמצאת באנושות. כמה שהאנושות הייתה רוצה למצוא את השיטה, לא יכולה. אלא היום כבר כולנו הרמנו ידיים, או ההיפך, אפשר להגיד, ולא מתעסקים בחיבורים, כי רואים שכל חיבור וחיבור עד שקובעים אותו הוא כבר ממתחיל להתפורר.

לכן אנחנו צריכים להבין שאנחנו מתעסקים בעבודה שלנו דווקא מפני שכל העולם, כל האנושות, זאת אומרת, כל חלקי אדם הראשון, של נשמת אדם הראשון, כל החלקים האלה הם נמצאים כבר במצב שמתגלה בהם כוח הרע. כוח הרע זה לא שרע לכל אחד ממשהו, אלא מתגלה להם שנאה לחיבור, וגם כן הכרת הרע שאי אפשר להתחבר. ולמה זה רע? מפני שבלי להתחבר אנחנו מגיעים למצב של גוף שמתפורר, ואז מגיע למוות.

ואנחנו נמצאים עכשיו בכאלו שלבים, בכאלו שנים שבהחלט נתחיל להרגיש עד כמה שהעולם נכנס לקיפאון ואחר כך להתפוררות מתוך כך שאף אחד, באף מקום לא יכול להיות מחובר עם אחרים, ולא יהיו חשבונות להתחבר, מתוך זה שכבר האנושות תהיה מיואשת מזה שלא הולך. במיוחד בין המדינות אנחנו רואים עד כמה שיש היום ריחוק בין כולם לכולם, מתוך ייאוש, זו כבר הכרת הרע, לא כמו שהיה פעם בשנים הקודמות, לכן התהליך הזה הוא כבר הגיע אפשר להגיד לסיומו, לכן בעל הסולם קובע שאנחנו נמצאים בשלב של הדור האחרון. הדור האחרון של השבירה, שמגלה את השבירה והכרת הרע שבה והדור הראשון של התיקון. ובדיוק במעבר מזה זה לזה אנחנו נמצאים.

אז אנחנו צריכים להבין איפה שאנחנו מגלים את השבירות, ואיפה שאנחנו מגלים יכולת וצורך ואפשרות להתחיל את התיקונים. לכן הצורך בעשירייה הוא גבוה מאוד. שמצורה מלאכותית שאנחנו מתחלים לקיים אותה, כך אנחנו לאט לאט בונים אותה, ועד שמתחילים לקבל דרכה את המאור המחזיר למוטב, להתחבר עם הכוח העליון שנמצא במרכזה, וכך נתקדם.

שאלה: ציירת עכשיו את כל ההתפוררות בצורה מאוד יפה. אתה יכול להמשיך ולצייר את זה הלאה? לאיזה עולם חדש אנחנו נכנסים?

אתמול קראתי שהאיחוד האירופי התחיל להתפוצץ בצורה מעשית. האיחוד האירופי היה קיים בזה שכאילו כל 27 המדינות היו מאוחדות, וכאילו, למרות שזה לא כך, אבל כאילו כולן היו שוות וכולן היו מחוברות ולכולן היה קול בלקבוע משהו, להיבחר וכן הלאה. מה שקרה זה דבר מאוד מיוחד. צרפת וגרמניה יוצאות מהאיחוד ומתחילות להתחבר ביניהן לבד. "לבד" זאת אומרת שהן קובעות ברית לא עם 27 המדינות, אלא מעליהן הן קובעות ברית ביניהן. אתה מבין עד כדי כך למה הגיעו?

אנחנו צריכים לראות את כל הדברים האלה שכבר אין עניין של חיבור כמו שחשבו ורצו קודם וציפו לזה וכמה הם טרחו. אתה יודע כמה עלה כל העניין הזה ואיזה מערכות הם בנו? והיום הם החליטו שלא, אנגליה כבר בברקזיט, ואנחנו, צרפת וגרמניה, שתי מעצמות חזקות באמת, צרפת עם הכוח הגרעיני שלה וגרמניה עם הכוח התעשייתי שלה, גם צרפת, אנחנו רוצות [חיבור] בינינו. אם נקבע בינינו את החיבור, כל היתר איך שירצו, יתחברו, אם לא ירצו אז לא, אבל העיקר זה אנחנו.

זאת אומרת העיקרון של האיחוד לגמרי נשבר, אין כבר. אתה יכול להגיד שכן, אירופה מאוחדת, אבל בעצם זו כבר תחילת הסוף באופן רשמי. ואנחנו רואים איך זה קורה עם דאבוס, עם כל מיני דברים כאלו, כבר אנשים מבינים, מנהלי מדינות, שאי אפשר להגיע לחיבור. מצד אחד הטבע מחייב אותנו, מצד שני אנחנו לא מסוגלים, אנחנו, בני האדם. וכאן אנחנו נמצאים באמת בניגוד עם הטבע. והאגו שלנו יגדל יותר ויותר ואנחנו לא נוכל לרסן אותו ולממש אותו לטובת כולם, ואז ודאי שנשתמש באגו שלנו כל אחד לטובת עצמו וזה מביא אותנו למצבים מאוד מסוכנים, יכול להיות לסוף הקיום.

תלמיד: אתה יכול לצייר את העולם החדש המתוקן שהעולם נכנס אליו?

איך לצייר את העולם החדש והמתוקן? העולם החדש והמתוקן הוא שחוזרים ודאי לאותו מבנה אדם הראשון, אבל בדרך אנחנו צריכים לגלות את הצורך בזה, את היכולת בזה, את חוסר היכולת בזה. במה אנחנו תלויים? איך אנחנו מזמינים את הכוח העליון, המאור המחזיר למוטב? איך עושים את זה? באיזו צורה אנחנו יכולים לעשות את זה, אלה שיש בהם יותר צורך ומרגישים את זה בצורה רוחנית, ואלה שמרגישים בזה רק צורך גשמי? איך הם עובדים בזה יחד ותומכים זה בזה? יש כאן עוד הרבה בירורים.

תלמיד: אני יותר מחפש ציור שאפשר להראות לאנושות את המצב הבא. לא רק לצייר את הריקבון של עצמה, אלא את המטרה שאליה הולכים.

את המטרה אנחנו צריכים להראות, אבל אנחנו בזה צריכים להיזהר לא להיראות קומוניסטים שנמצאים באיזה פנטזיות, דמיונות למיניהם. אנחנו צריכים להראות לאנושות, ובאמת כולם יכולים להסכים עם זה, שהטבע דוחף אותנו להיות כמערכת אינטגרלית. רק הבעיה היא שיחד עם זה יגידו לך כולם שזה בלתי אפשרי. ואז מה עושים? לא עושים כלום, מה שיקרה יקרה, נשחק בזה עד שמי יודע מה יהיה. בסך הכול כדור הארץ קטן בגלקסיה קטנה. אז ימשיכו החיים עליו, כן או לא.

זאת אומרת אנחנו מרגישים שלא מסוגלים לשלוט בגורל שלנו וכל שכן לכוון אותו לטוב. הייאוש הזה מורגש בכול ובשנים הקרובות אנחנו עוד נגלה אותו, ומתוך הייאוש האנושות יכולה ללכת על כל מיני פעולות מסוכנות מאוד עד מלחמת עולם. אם אין ברירה אנשים מאבדים את השליטה על עצמם, לא אכפת להם, "אז נכנס לסמים, לאלכוהול, לא חשוב לְמה", "נאכל ונשתה כי מחר נמות", כך כתוב עוד בתורה. אין פתרון הגיוני. אבל באמת דווקא בגלל זה אנחנו צריכים עוד ועוד לאחד את הקו שלנו. אנחנו לא לומדים לצורך הלימוד ואנחנו לא לומדים לשום צורה אחרת, לשום דבר אחר אלא כדי להביא את שיטת התיקון לעם ישראל ולאנושות. בזה אנחנו צריכים לראות את המטרה שלנו, את הייעוד שלנו.

ישנן קבוצות מקובלים אחרות שבונות את עצמם על לימוד, אפילו על השגה. אנחנו לא רואים את זה כמטרה, אנחנו רואים שהמטרה היא להוציא מהמסתור את שיטת התיקון של עם ישראל, של העולם, על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. זאת אצלנו המטרה.

שאלה: באופן גורף רוב החברים שיורדים לכנס במדבר הם תלמידים, חברים שמבינים את הצורך בחיבור בעשירייה. מה צריך לקרות כדי שהצורך הזה יעבור מצורך בשכל לצורך בלב?

בסך הכול אנחנו לומדים את זה מכל ההיסטוריה ומבעל הסולם ורב"ש, ואנחנו רואים את זה מתוך מה שאנחנו נמצאים בעולם, שאין דבר יותר חשוב אלא ללמד את בני העולם שישנה שיטת חיבור. כי לא יכול להיות חיבור בכל השיטות הארציות שלנו שבהן נמצאים כאן בעולם הזה, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, בכל הפדגוגיה, במה שלא תגיד, אין שיטות חיבור. וגם אצלנו אין. אצלנו יש רק דבר אחד, אם אנחנו מתחברים כדי להזמין את המאור המחזיר למוטב אז יהיה לנו חיבור. לאט לאט, זה לוקח זמן, אבל יהיה.

קודם כל אצלנו זה לאט לאט כי אנחנו החלוצים. אנחנו עושים הרבה דברים כאלו שלא היו בעולם, שלא התגלו בעולם, ולכן הדרך שלנו היא בכלל לא פשוטה. כמה מאות שנים אם לא אלפי שנה לקח לאיזה אדם להמציא את הגלגל נניח? ואצלנו זה נמצא ואנחנו משתמשים. אנחנו מאלו שממציאים את הגלגל, אם אפשר כך להגיד, לא ב"להמציא" את הגלגל שכאילו כבר ישנו ואנחנו שוב מגלים אותו, אלא את השיטה עצמה, בנוסף לכל המקובלים, אנחנו מגלים בפועל על עצמנו ואנחנו מבינים שהשיטה הזאת היא לא רק שאנחנו רושמים אותה בטקסטים ומכניסים לאינטרנט, אלא אנחנו עושים בזה פעולות רוחניות. והפעולות האלה, שמתחילות מהדרגות הכי נמוכות שאנחנו נמצאים בהן ועד שנגיע למימוש האמיתי של השיטה בכל כוחה, הכול נרשם כלפי האנושות ואנחנו סוללים את הדרך. אבל רק להבין שיש בזה צורך גדול ובזה אנחנו נמצאים ממש במימוש שיטת הקבלה, לא כמו שזה בצורה אישית, פרטית שאדם נמשך לזה, אלא אנחנו דואגים לצורך של כל האנושות.

שאלה: מה זה להעביר את הכול דרך מרכז העשירייה?

מרכז העשירייה זה חיבור של כולם, זה לא מקום או מיקוד גיאוגרפי, גיאומטרי, שאנחנו כמו בעיגול יכולים להצביע על מרכז העיגול, אלא מרכז העשירייה זה נקרא שאנחנו מעצבים את כל הכוחות שלנו, את כל הרצונות שלנו, את התשוקות, את הכוונות לאיזו מטרה שהיא נקודת החיבור ששם אנחנו כולנו נבלעים ובנקודה הזאת אנחנו עתידים לגלות את הבורא. זאת מטרת החיבור. ושוב, מה שאנחנו מדברים אנחנו מדברים לעצמנו, מה שאנחנו עוד צריכים לגלות לקהל החיצון, שם אנחנו צריכים להגיע עם שיטת החיבור העממית בלי הבורא. אפשר להסביר על כוח החיבור שנמצא בצורה פסיכולוגית כמו שהפסיכולוגים אומרים. בואו נתחיל להתחבר בינינו ונתחיל לגלות במרכז החיבור שלנו איזה כוח מיוחד שנמצא בטבע.

קריין: קטע מס' 2 מתוך אגרת ד' של בעל הסולם.

"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק."

(בעל הסולם, אגרת ד)

סדנה

אנחנו צריכים עכשיו להבין, מה זה "ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים" שהתדלדלו מנשמתך "ולצרף אותם לגוף אחד". לא חסר חוץ מזה כלום. זאת חייבת להיות המטרה לפני כל אחד ואחד ולכולם יחד. מה זה אומר?

*

באיזו עוצמת החיבור אנחנו צריכים להתחבר בעיגול שלנו בכדי לגלות את הכוח המשותף בינינו, במרכז העיגול שנקרא הבורא, בוא וראה, שאנחנו בונים אותו?

*

קריין: קטע מס' 3 מתוך כתבי רב", כרך א', מאמר "אהבת חברים - א'".

""וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'. והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים."

(רב"ש א', אהבת חברים - א')

איך אנחנו פונים לבורא שיעזור לנו להגיע לאהבת חברים? מחפשים איך להגיע כי מבינים שבלי זה אי אפשר? אין עדיין לזה כל כך רצון, אין עדיין דחף, משיכה, לב בוער, עדיין אין כל כך, איך אנחנו פונים לבורא שיעזור דווקא לנו, לא למצוא אותו, אלא אהבת חברים? למה אי אפשר לפנות לבורא ללא אהבת חברים? למה חייבים אנחנו לפנות לבורא שיעזור לנו להגיע לאהבת חברים, לחיבור? שזו בשבילנו צריכה להיות המטרה היקרה, העיקרית, הקרובה, ואז אנחנו נהייה בטוחים שאם נמצא את הסביבה הזאת אז על ידה אנחנו נגיע למסלול שנקרא דרך השפעה ונוכל להתקדם למטרה, לבורא. למה אי אפשר אחרת, למה קודם אני צריך עכשיו לבקש להיות בחברה?

*

איך אנחנו מתחננים לבורא שיעזור לנו להגיע לאהבת חברים? תחברו את התפילה, פנייה לבורא שיעזור לנו להגיע לאהבת חברים, ולָמה זה הכרחי? נגיד שהייתה לי אפשרות להגיע לאהבת הבורא או לאהבת חברים, אני צריך להעדיף אהבת חברים. לָמה?

*

קריין: קטע מספר 4 מתוך "זוהר לעם", פרשת "נשוא", פסקה 105-106.

"כתוב, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה." (זוהר לעם, נשוא, 105-106)

קריין: 5, מתוך "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "אהבת חברים - ב'".

"אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני. כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי. אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח." (רב"ש א', אהבת חברים - ב')

מאיפה אני מקבל רצון, חשק, להגיע לאהבת הזולת? אני יכול לדבר ודאי, אבל ממש רצון שיהיה לי להגיע לאהבת הזולת? כתוב, "אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת," אני חושב עד כמה שאפשר. נו, אז מה? ו"רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע." מאיפה זה בא?

*

קריין: קטע מספר 6 מתוך "מאור ושמש", פרשת "עקב".

"בהתאסף יחד בני ישראל הוא דבר גדול למאד, רק העיקר הוא שכל אחד ואחד, אל יחשוב לעצמו כלל, שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברותא קדישא, רק שידאג שלא יפגום החברה ע"י מעשיו והגם שלפי הנראה הוא אדם גדול, אעפ"כ יפשפש במעשיו ויחשוב, כי במה נחשב הוא ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה, ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו ל- "אין" בהחברה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברה והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם. והעיקר הוא אותו הצדיק, היכול יותר לתפוס בחינה שהיא יותר "אין" מכולם, על ידו הולך כל השפע." (מאור ושמש, פרשת עֶקֵב)

לָמה דווקא עד כמה שכל חברי העשירייה עובדים על לבטל את עצמם עד האפס, אז החברה נעשית יותר גדולה, ויתגלו בחברה תופעות רוחניות יותר גבוהות?

*

יוצא שאנחנו לא צריכים לבקש על הגילוי, אלא אנחנו צריכים לבקש על הביטול, עד כמה שיהיה לנו אגו יותר ויותר גדול כל פעם, ונבקש לבטל אותו, במקום שהאגו מתבטל, הרצון מתרוקן מהאגו, שם יכולים לקבל גילויים רוחניים, ויוצא שאנחנו לא מבקשים גילויים רוחניים ושום דבר רוחני, אלא רק כל הזמן מבקשים על ביטול האגו שלנו.

שאלה: אתה פעם אמרת שאי אפשר לבקש או לבטל את האגו.

לבטל את האגו הכוונה לא לבטל, אלא זה שבאדם מתגלה, כוח הרע, אז הוא מבקש את התיקון שלו.

שאלה: מה ההבדל בין לבקש לבטל את האגו או לבקש לתקן את האגו?

כמו שכתוב, אני לא מבקש על רשעים שימותו, אלא שיחזרו בתשובה. זה יותר מובן?

תלמיד: צריך לחשוב על זה.

בסדר, אבל זה נקרא לבקש על הרצון לקבל, שאני לא רוצה להרגיש אותו כהפרעה, אני קיבלתי אותו מהבורא, זה עזר כנגדו, אני מבין אותו, אני מתייחס אליו בהתחלה, שאני רוצה ממש לבטל אותו לגמרי, אחר כך אני מבקש רק דבר אחד, אני רוצה שהוא לא יפריע לי, זה נקרא לבטל אותו, ואז במקום שבו הרצון לקבל מתבטל בצורה כזאת, במקום הזה יכול להיות כבר גילוי התופעה הרוחנית, וכך אנחנו מתקדמים.

וכאן הייתה השאלה, אז אני צריך לבקש לא על השגה רוחנית, אם אני כל הזמן אבקש על ביטול הרע שבי, אז אני בתוך אותו המקום שבו הרע מתבטל, מתחיל לקבל השגה רוחנית, והשגה רוחנית בעצמה אני לא מבקש, אני מבקש דבקות, ודבקות היא בחפץ חסד כל הזמן, זה מצב הקבוע. זה מה שאנחנו למדנו, שצריכים להשתוקק למצב הקבוע ולא למותרות.

שאלה: הביטול הוא של כל אחד ביחס לעשירייה, או שהעשירייה צריכה להיכנס לביטול?

זאת שאלה יפה, גם וגם, כל אחד כלפי עשירייה הוא חייב לבדוק את עצמו ולבקש לבטל את עצמו, שיהיה לו כוח לבטל את עצמו, שהבורא יעזור לו להתבטל, וכל עשירייה, שהיא מתקשרת, מבקשת מהבורא שיהיה לה כוח הכללי להתבטל כלפי הבורא.

תלמיד: ומה קיים אם יש ביטול?

אנחנו לא צריכים יותר כלום, אם אנחנו משתוקקים לחפץ חסד, שיותר מזה אנחנו לא צריכים, כל היתר אנחנו מקבלים.

תלמיד: החפץ חסד הוא תוצאה מהביטול?

ביטול וחפץ חסד יש בזה הרבה מדרגות, תלוי על פני איזה גובה, אבל זה אותו דבר.

תלמיד: מה מאפשר לך להיכנס לביטול הראשון?

שאני לא רוצה להיות קיים, אלא רק כתומך בעשירייה.

תלמיד: מה זה תומך בעשירייה?

שכל מה שהם רוצים אני מוכן לעשות.

תלמיד: אז לָמה זה נקרא שאתה לא קיים?

כי האני שלי, האגו שלי בעצמי, לא מדבר, אני מבטל אותו.

תלמיד: אבל אני מפעיל אותו כדי לתמוך בהם?

זה לא אגו, זה רצון להשפיע, זה כל הנטיות המתוקנות שלי.

שאלה: אמרת לבקש לא על גילוי, אלא על ביטול. זה יכול להיות מטרה?

שאתה מבקש גילוי זה האגו שלך, זו ממש קליפה, אלא אנחנו צריכים להגיע למצב שנגיע מתוך התבטלות לסביבה, לכן במאור ושמש נאמר שזה העיקר, זאת הפעולה העיקרית שמביאה להצלחה, להתבטל לעשירייה, כי דרך זה אתה מתחיל לקבל את האורות שהם מתקנים, מעצבים אותך נכון, ואז אתה לא תבקש גילוי, תבקש כל הזמן איך להתבטל כלפיהם, ובביטול כלפיהם, וזה על פני כל מיני הפרעות, הפרעות מאוד גדולות יהיו, תראה מה שהיה לתלמידי רבי שמעון, ועל ידי זה שכל הזמן יש לך בעיה כלפי החברה ואתה מבקש להתבטל, אז בהתאם לזה אתה מתקדם. אין לנו עבודה אחרת, עד שמגיעים לאהבת לרעך כמוך אין עבודה אחרת, להקים מבנה של אדם הראשון זה הכול, כל העבודה שלנו לא עם הבורא, אלא בינינו, והבורא ככוח שמעצב, עוזר, ממלא.

תלמיד: אז אני יכול לשים לעצמי מטרה להשתוקק לביטול, להגיע לביטול?

כן, כלפי החברה ודאי.

שאלה: לָמה זה לא נקרא שמבקש עבור עצמו?

כי הוא מבקש כדי לשרת אותם.

תלמיד: זה שאני מבקש ביטול, זה לא שאני מחפש תוצאות בי?

אבל אתה מבקש לבטל את עצמך. כל דבר אחר זה יהיה באמת כמו שאתה אומר, זה יהיה באיזושהי צורה בעל מנת לקבל, אבל אם אתה מבקש כוחות להתבטל כלפי החברה כדי לתמוך בהם בכל החסרונות, בכל הרצונות, בכל התכניות שלהם, אז אתה מבקש במילים אחרות כוח השפעה.

תלמיד: הרי זה כאילו אתה מבקש

רגע, ודאי שאני מבקש, אלא מי, אתה רוצה שמישהו אחר יבקש?

תלמיד: זה עדיין תוצאות בי.

אבל אני מבקש להיות המשפיע לחברה, לעבוד לפי רצונות של החברה, עם איזה רצונות אני רוצה לעבוד, איזה רצונות אני רוצה למלאות.

תלמיד: אז זה מה שקובע אם זו בקשה על עצמך או לא על עצמך?

זה ההבדל בין עובד ה' ללא עובדו, עם איזה רצון אני עובד, אם רצון של הזולת, זה נקרא "להשפיע". אם אני מרגיש חיסרון שלך במקום חיסרון שלי, ואני כל החיים רץ עכשיו למלאות את החיסרון שלך עם כל הכוחות שלי, זה נקרא שאני בעל מנת להשפיע. אתה ממלא חיסרון? כן, אבל של מי החיסרון, שיש בינינו הבדל, יש בינינו את האגו שלי, שהוא מפריד בינינו, ואני על פני האגו מקבל רצונך כרצוני.

שאלה: אני רואה שיש לי נטייה להתבטל בפני מי שנתפס בעיני כגדול, ומי שלא, אז לא, נגיד אפילו בעשירייה יש הבדל בין חבר לחבר. האם צריך לבדוק מה הפער, מאיפה הוא בא?

לא, בדרך כלל לא כדאי לעשות כך, יש ויש, תכף נראה. אם אני מתבטל כלפי העשירייה, אז יכולים להגיד זו עשירייה, משהו אמורפי, זה לא משהו מדויק, איזו אידיאה, איזה רעיון, זה לא רצון, מצד אחד. מצד שני, אם אני מתבטל כלפי האדם זה ממש ממשי, שאני מרכין את ראשי, מצד אחד. מצד שני, יכול להיות שהאדם לא נושא את תכונת ההשפעה, כי לפני מי אני מתבטל? אני צריך להתבטל כלפי הרעיון של ההשפעה, של האהבה, של ההתעלות למעלה מהרצון לקבל הפרטי, ולכן זה נמצא בתוך החברה.

אם כבר כלפי האדם, אז כאדם שנמצא בתוך החברה, אתה צריך לעשות כאן חשבון כפול, הדרגתי, "אני מתבטל כלפי החבר מפני שהוא נמצא בחברה, ואני בצורה כזאת עובד כלפיהם, שניהם".

תלמיד: מול רעיון אמורפי אני יכול לרמות את עצמי, להגיד "כן, אני מסכים, אני לא". וגם מול אדם, אם אני מתחיל להגיד "הוא ככה והוא ככה", זה אני אומר, עם האגו שלי אני אומר. אז אם אני לא מסכים להתבטל כלפי כל שאר תשעת החברים במידה שווה, ואני רואה אחד גדול אחד קטן, זה לא איזה מדד שעדיין האגו פועל כביכול בתוך הביטול הזה?

אני לא רוצה להיכנס לכול החשבונות האלה, ואתה צודק שאפשר להתבלבל בהם ואי אפשר לברר אותם בצורה ברורה. אלא אנחנו צריכים לפעול לחיבור בין כולם ולהתבטל כלפי החיבור הזה, שאני מוכן לעשות כל מה שאפשר רק כדי שכולנו נהייה מחוברים בהשפעה הדדית וזהו. בכל היתר יהיו לך המון מילים ובלבול.

שאלה: מה בדיוק לבטל, את האהבה עצמית?

למרות כל ההפרעות שאני מגלה אותן, להגיע למרכז העשירייה.

סדנה

מה זה נקרא להגיע למרכז עשירייה? להיות במרכז עשירייה?

*

קריין: קטע מס' 7, מתוך כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת מ'.

"הדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. וענין אהבה הוא ע"י "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את לבו של חברו. כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים. כי כל מתנה שנותן לחברו, הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב. ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך."

(רב"ש - ב'. אגרת מ')

איך אנחנו מדליקים בינינו את אש האהבה, שכל הפשעים, כל האגו שלנו יהיה כחומר לדליקה, וכך נגיע לחיבור, למדורה גדולה, ללהבה גדולה?

*

קריין: קטע מס' 8, מתוך כתבי בעל הסולם, מאמר "מתן תורה" אות ט"ז.

"אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה."

(בעל הסולם. "מתן תורה", ט"ז)

קריין: קטע מס' 9, מתוך "דגל מחנה אפרים" פרשת ואתחנן.

"כתוב "ה' אחד וישראל הם אחד", ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד. כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו ושורה עליהם ה' ברוך הוא, שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין ה' שורה עליהם, ושורה חלילה אל זר עליהם. וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כלכם היום", היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה, אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד ושורה עליהם ה' אחד."

(דגל מחנה אפרים. פרשת ואתחנן)

איך אנחנו על ידי דבקות בינינו מודדים דבקותנו בבורא?

*

שאלה: בהקשר לשאלה האחרונה של הסדנה, נראה שככל שאנחנו מתחברים, ככה אנחנו מרגישים מורחקים זה מזה. איך אפשר לחשב את הדבקות בינינו כשאנחנו מרוחקים זה מזה?

לא שאנחנו מתקרבים ואז, כמו שאתה אומר, מגלים שאנחנו רחוקים, אנחנו לא רוצים להתקרב. אם עושים מאמץ להתקרב אז אנחנו מרגישים שאנחנו לא ראויים לזה, וזה בכוונה כדי שאנחנו נבקש מהבורא בכל זאת התקרבות, כדי לזכות לדבקות בו, לקשר עימו.

אנחנו עובדים בחברה, בקשר בינינו ומבקשים את הבורא שיעזור לנו בקשר בינינו. אז כאילו אנחנו שמים את הבורא כאיזה כוח הפועל שישרת אותנו וזה לא נכון. אנחנו מגלים עד כמה שאנחנו רחוקים בינינו, באותה מידה אנחנו רחוקים גם מהבורא, ומבקשים ממנו שיעזור לנו להתחבר בינינו, ואז הבקשה שלנו בטוח לא אגואיסטית, כי בינינו אנחנו מבקשים קשר, אם זה בעל מנת להשפיע, זאת באמת הבקשה הנכונה, ואז הוא נותן לנו קשר בינינו, ובאותה מידה אנחנו גם דבוקים בו ודומים לו, כי הקשר שאנחנו משיגים, הוא קשר באמת בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אז החשבון שאנחנו עושים הוא לפי המידה שבה אנחנו מתפללים אל הבורא שיעזור לנו להתחבר ולהתקרב עוד יותר?

כן. יש מילים שהן קצת מבלבלות, כשמגיעים לזה אז מתחילים לראות שהבקשה צריכה להיות מסודרת דווקא בצורה כזאת. לפנות לבורא בצורה ישירה זה תמיד תמיד פנייה אגואיסטית. אנחנו לא יכולים לפנות אליו, אם אנחנו פונים אליו בלבד, הוא יצטרך לעשות עלינו סיבובים הכוח העליון הזה, כוח ההשפעה, זאת אומרת, הוא ישפיע עלינו, ואז אנחנו לאט לאט נתחיל להבין [דרך] הכרת הרע, שאנחנו לא פונים נכון. ככה זה.

שאלה: דיברנו על לפנות לבורא, לבקש. עכשיו הייתה שאלה כזאת, על להיות דבוק בבורא, ואני לא כל כך מצליח לסדר את זה לעומת העבודה מול העשירייה?

למה? העשירייה זה המעבר כלפי הבורא, או מהבורא מעבר כלפי. אני לא תופס, לא מרגיש, לא רואה, אפילו לא מבין את הבורא אם זה לא עובר דרך העשירייה, אין כאן מתאם.

תלמיד: כן, זאת אומרת את העשירייה אני מרגיש, יש שם משהו, אבל בורא זה לא ברור, זה לא קיים לי במציאות?

במידה שתתחיל להתכלל בעשירייה, תתחיל לקלוט חוש להרגשת הבורא.

תלמיד: מה זה אומר הרגשת הבורא?

הרגשת כוח ההשפעה שבך.

תלמיד: שבי?

כן. שבך, שמתגלה בך. הכול זה בתוך הכלי.

תלמיד: אם ננסה לדבר במושגים של אור וכלי, אז יש אורות שתמיד משפיעים. נכון?

בינתיים. נגיד.

תלמיד: ופונים לאורות האלה? אני לא מבין את העיקרון.

אני פונה למושג להשפיע, אני פונה למושג ההשפעה, שזה ההיפך מכל העולם הזה וההיפך ממני. איך אני יכול לפנות למושג ההשפעה? אם אני במשהו אשתדל איכשהו לרצות להידמות להשפעה. איך אני יכול לעשות את זה, כאילו שאני משפיע או משתוקק לזה? דרך הסביבה. לכן במידה שאני ניכלל בסביבה, משתוקק לתמוך בהם, אני כמו ילד קטן, עושה בזה מאמץ, במידה הזאת אני מזמין ממנו יחס אלי.

תלמיד: זאת אומרת שהכול זה בעצם לנסות ולאתר, או להרגיש או להשיג אותה תכונה ההשפעה בקשר ביני לבין החברים?

כן.

תלמיד: אין לבקש מהבורא, יש לנסות לאתר את תכונת ההשפעה?

לא, אתה כן תבקש, אבל עם איזה חיסרון אתה תבקש?

שאלה: מה זה "תבקש", אני מבקש כאילו ממה?

אז תנסה להתחבר איתם בכל מה שאפשר, ואז אתה תראה עד כמה שהולך לך או לא הולך לך, כדאי לך או לא וכן הלאה, ואז יהיה לך איזה יחס, איזה חיסרון לתכונת ההשפעה, ותוכל לפנות אליו שיעזור לך להיות בתכונת ההשפעה עם החברים.

תלמיד: יש התרשמות ורשמים מתוך אותה עבודה ומתוך מאמץ להתכלל ולהתחבר וכן הלאה, אני רק לא מצליח להבין איפה פה הדבר הזה שנקרא בורא?

זה כוח ההשפעה שנמצא טמון בתוך החברה שאליו אתה מתפלל. אתה מבקש שיתגלה, שיקשור את כולם יחד, שיקשור אותך עם כולם. אתה פונה אליו בחיסרון להיות קשור לחברה.

תלמיד: למרות שאין לי מושג מהו?

במידה שאתה עובד בחברה ומתחיל להשתוקק להשפעה, להיות מחובר אליהם, אתה מתחיל לקבל איזה דימוי, בכל זאת איזה מושג מה זה להיות משפיע שאין לי, ואז אתה פונה.

שאלה: מהשיעור הזה אני לוקח את המשפט שאמרת ונראה לי הכי חשוב, שאני מגיע למצב שאני לא קיים, כדי שאני אוכל לאבד את האני שלי, ולשרת את החברה סוף סוף בלי התנגדויות ולעשות את מה שאני [צריך]. איך מגיעים למצב הזה שאני לא קיים, ש"חברת קדישא" הזו קוברת את האני שלי סוף סוף ולהתחיל לעבוד?

זה קשה מאד. אדם צריך לעבור דרך כל מיני גילויים של הרע שלו ואכזבות, עד כמה אני גאוותן ושלטתן ומה לא, הכול הכול. כמה שאני מקנא, וכמה שאני שולט וכמה שאני רע לב, וכמה שאני [כך] שהאוזניים והעיניים ממש לא יראו ולא ישמעו.

לאט לאט זה מתגלה והאדם מבין שרק אם הוא יקבל כוחות מלמעלה, אז יש לו סיכוי להתבטל כלפי החברה והוא מתחיל לראות שלהתבטל כלפי החברה, יש בזה ממש מתנה גדולה ואז בקשתו היא כמעט אמיתית.

תלמיד: אני מניח שכל אחד מאתנו יש לו חשבון בנק כזה, של אכזבות והתנגדויות ודחיות, וכבר עברנו דברים ומצבים.

כן, אבל השאלה היא כלפי מה האכזבות, שלא הצלחתי.

תלמיד: במיוחד כלפי זה שאני אישית רוצה לשרת את החברה מהבוקר עד הערב, ואין לי שום דבר חוץ מהדבר הזה, אבל זה לא יוצא עם כל הדברים. חלק יוצא, חלק לא יוצא, ויש הרבה אכזבות מעצמי כביכול. ואני יודע שמה שגורם לי לכל הצרות זה האני שלי שהוא עדיין חי וקיים. איך מנטרלים את זה? שם נמצאת הסאה כביכול?

לסוף הסאה רק הבורא יכול לעזור. ואם ה' לא יבנה בית אז כל התקוות, כל התכניות שלך, הכול זה אפס, אפס, אפס. אם הוא לא רק עוזר, בונה ממש, אז כבר אפשר להגיד, כסיום של כל המאמצים והאדם מקבל את העזרה.

שאלה: יוצא שכל העבודה שלנו מתחילה בזה שאנחנו רוקמים ובונים את הקשר בינינו, מחפשים, מאתרים אותו, מנסים להתאמץ בו וכל השאר זה כבר תוצאות מזה. איך מאיצים את העבודה וכל הזמן לחפש את הקשר, לרקום את הקשר, לבנות יחס נכון לחברים? אני מרגיש כאילו הגוף כל הזמן זורק אותך מזה.

זה טוב. אם אתם מרגישים שאתם נזרקים מזה סימן שאתם מידי פעם חוזרים לזה. אז צריכים רק להגביר.

תלמיד: איך מגבירים את הדבר?

"איש את רעהו יעזורו". וגם תראה כמה עשיריות עשה כאן הבורא בכל העולם, וצריכה להיות אותה מטרה לכולם, גם ליחידים, גם לקבוצות הווירטואליות וגם לעשיריות. כשכולנו חושבים על אותו דבר זה כוח אדיר, צריכים להיות קצת יותר מכוונים לזה.

תלמיד: עצם זה שאנחנו נהיה מכוונים לזה, שהכול מתחיל מתוך המאמצים שלנו בבניית הקשר בינינו, או לפחות לאתר את הקשר הנכון בינינו?

כולם מבקשים מהבורא להתבטל כלפי העשירייה והביטול חייב להיות אקטיבי. שאני משתתף ואני עושה הכול, אני מוכן לכל דבר וכולי. זה בעצם האמצעי הכי פשוט וקצר.

תלמיד: כשאני מנסה להיות מול העשירייה בצורה הכי אקטיבית, להיות ביחד איתם, ולהשתדל יחד איתם, הבורא זה ההתייחסות שלי, עד כמה אני עושה את זה בצורה נקיה?

את זה אתה יכול לבדוק, אבל אני לא בטוח שזה אפשרי. העיקר להשקיע, בקיצור. יהיו כאן הרבה מילים, ועכשיו כלום לא יעזור. לא.

שאלה: יצא מעניין, שהנושא שלנו בשיעור הוא מאוד פנימי, הצורך בעשירייה. אנחנו מיד התחלנו לדבר על החיבור, על הקשיים בחיבור של כל העולם. והשאלה שלי היא, האם זו גישה נכונה, שכאשר אנחנו מבצעים פעולות כלשהן בהפצה, או בדאגה חיצונית כלשהי לקבוצה, כל הזמן אנחנו נתקלים בבעיות שונות, בקשיים, עד ממש לדברים קטנטנים שאנחנו לא מסוגלים להתגבר. האם לרוץ ולחפש הצלה בעשירייה, או לקחת משם ביטחון, או אפילו לבוא אל החברים ולהתלונן בפניהם. האם זו גישה נכונה?

תנסו הכול. זה לא עניין שאני אגיד ככה לעשות או ככה לעשות, "אין חכם כבעל ניסיון". אבל לעשות את זה בצורה אינטנסיבית כמה שיותר. וזה שאתם יוצאים להפצה לכל מקום, ורוצים להשתמש בכל הפעולות האלה כדי לחזק את הקשר בעשירייה, זה מאוד טוב. זה טוב מאוד. כי אין מה לעשות, גם אנחנו, גם ההפצה שלנו, גם כל המדינות, גם בין המדינות, וכל העולם, גם הגשמי וגם העולם הרוחני, כולם צריכים רק דבר אחד, להתחבר לעשירייה אחת שהיא נקראת "עשר", ולא תשע, ולא אחת עשרה, "עשר הספירות". פרצוף אחד של כל הנברא.

שאלה: נושא הכנס הוא, "בונים חיסרון משותף". חיסרון משותף למה?

לחיבור.

תלמיד: בשביל מה אנחנו יוצאים כגברים לכנס? מהי הייחודיות בזה שאנחנו נוסעים, ועוד למדבר, כשאנחנו שמים לעצמנו כמטרה להשיג את החיסרון הזה לחיבור?

ודאי שאנחנו יכולים לשבת באיזה חדר ושם לעשות כנס. אבל כשאנחנו יוצאים למדבר יש בזה איזו תוספת, כי בכל זאת, אנחנו בני אדם, ועלינו משפיעה גם הצורה החיצונה.

גם הרב"ש וגם בעל הסולם היו יוצאים לטבריה, למירון, לכל מיני מקומות כאלה. אצל המקובלים בכלל היה נהוג ללכת ליערות, לשדות, כדי להתבדל קצת מכל האנושות. ולכן, כך אנחנו עושים, בכל זאת, "משנה מקום משנה מזל".

כשאנחנו יוצאים, אנחנו בכל זאת מרגישים שיש בזה איזה שינוי. משהו יש בזה. כשאתה נמצא במצב חדש, אתה בכל זאת מתפעל בצורה חדשה, אתה מתנהג בצורה אחרת. אתה עושה מאמץ כדי לעבור לשם, כדי להכין את הכול, לא כמו שזה מסודר במקום שלך הקבוע ולכן זה כדאי.

אני ראיתי לפי הרב"ש, שהוא כל הזמן רוצה להיות בכל מיני מקומות. הוא היה כבר בן שמונים ומעלה ובכל זאת היינו יוצאים. הייתי לוקח אותו לאיזה גן חדש, לתצפית חדשה, למקומות בחוף הים, ובדרך לטבריה לכל מיני מקומות שלשם הוא לא היה יכול להגיע כשהוא נסע באוטובוס לשם פעם. הוא היה מאוד מעוניין בזה, מאוד מעוניין. זה היה חשוב לו, ראיתי שזה מחדש אותו.

אבל שוב אני אומר, אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מיוחדת שמיום ליום מתגלה צורך לקבוצות למיניהן, לחברות למיניהן, למדינות ולכל העולם, לכל האנושות להיות מחוברים, אחרת אנחנו ממש נמצאים בסכנת המלחמות. ולכן אנחנו צריכים להזדרז ולהסביר את זה לכולם, שישנה שיטה כללית לחיבור, וזה פשוט השיטה שאנחנו מדברים עליה. אבל עוד יותר מזה, אנחנו צריכים להרגיש אחריות שבחיבור בינינו דווקא הם משתנים. כמו שכותב בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שאם אנחנו נשתדל להתחבר ואנחנו בכוונה שזה ישפיע על כל העולם, אז באמת יהיה להם גם חיבור.

שאלה: עם הזמן כשאנחנו עושים פעולות בינינו, מרגישים איך האגו בפנים מתחיל להשתולל, ובכל זאת צריך להמשיך גם את הפעולות בעולם הזה, עבודה, משפחה וכולי. איך לעשות את האיזון? כי האגו ממש נהיה הרבה יותר חזק ממך, ככה אתה מרגיש הרבה פעמים.

אני מבין אותך. שאלתי על זה את רב"ש. הוא אומר, אין מה לעשות, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"¹. ומה שאדם עובר, למרות שהסביבה לא מבינה, הקרובים יכול להיות שלא מבינים, אבל זה עובר עליו והוא לא בעל הבית. ואנחנו לאט לאט מכירים את עצמנו, אם אנחנו מכירים, אם מגיעים להכרת הרע בטבע האגואיסטי, שאנחנו נמצאים בידי ה'. ואם האנשים הרגילים ברחוב יכולים להגיד, "אני מתגבר, אני עושה, אני, אני," אנחנו לומדים ומבינים יותר ויותר מהניסיון שההתגברות שלנו יכולה להיות מקסימום בתפילה, בבקשה, אבל לא בשום מעשה, זה יורד על האדם והאדם מושפע מזה ולא יכול לעשות כלום.

ויכול להיות אפילו שמודע לזה, שהבורא עושה תרגילים והוא לא מסוגל, יחד עם זה, לעשות שום דבר. וגם מבקש ובכל זאת אחרי כל הבקשות מי אומר לך שתצליח? זאת אומרת, מאיפה אתה יודע למה אתה עובר את הדברים האלה, בכל הנשמה הכללית, מה תפקידך בה? לכן להכניע את עצמו, וכל הזמן להיות עם הבורא בדבקות כמה שאפשר דרך העשירייה, ומה שקורה אחרי זה, להשתדל לקבל בדבקות, בהבנה, בעצם יוצא בסופו של דבר שאף אחד לא חי את חיי עצמו, אלא כל אחד חי את חיי התקופה שלו, או אפילו את חיי כל המבנה של אדם הראשון, ומה שייצא ייצא.

האנשים הקטנים בעולם שלנו, שלא מסתכלים בצורה כזאת, הם יכולים להעניש כל אחד את השני, מי אתה, מה אתה, כך וכך, מצד אחד. מצד שני, אם אנחנו מסתכלים על האדם איך הוא נולד, באיזו סביבה, באיזו צורה התחנך, מאיפה הוא בא, עם איזה תכונות ומה קורה לו, איך אנחנו יכולים לפנות למישהו באיזו טענה, שזה שלו, שזה שייך לו? זה לא יתכן. מיהו סך הכול? איזו עטיפה ומה שבה זה הכול לא שלו. השפעת התכונות שאיתם נולד, השפעת הצורה החיצונה, ומה שתלוי באדם, על זה אנחנו יכולים לפנות אליו ולהגיד אם יש לו בחירה חופשית והוא משתמש בה פחות או יותר נכון. וזה הכול תלוי בסביבה.

לכן אנחנו שוב מגיעים לעשירייה וכאן אנחנו צריכים לדבר עם האדם. אתה ניסית, אתה מימשת, אתה יכולת את זה לבצע? הסביבה עזרה לך, אתה תומך בהם, אתה עושה? אבל אחרי שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב, הוא אומר "קח לך", והאדם מבין שהוא צריך לקחת ועוד ועוד.

לכן זה שאתה מספר מה קורה לאדם, על זה אנחנו לא שמים לב. לא שמים לב. אסור לנו להתחשב בזה כי זה לא החשבון שלנו. ואחר כך אתה תראה שאף אחד לא בזה עצמאי. הוא לא בזה לבד. אם אני פעם הייתי קשור לכל המערכת של אדם הראשון יחד, אז בי נרשמו כל הקשרים הקודמים. ואם הייתי באיזה מקום גבוה, אז אני עכשיו התרשמתי מהם בצורה הכי גרועה. ומה עליי לעשות? אז התיקון שלי הוא הרבה יותר קשה וגרוע. ואז מישהו יסתכל מהצד ויגיד, "הוא בעל הייסורים", "בעל ניסיון", או כך וכך. מי שלא מבין יגיד, "האדם הוא גרוע", "החברה שלו גרועה" וכן הלאה.

זאת אומרת, החשבון שלנו הוא רק עם יש אפשרות לממש את עצמו בקשר לחברה. הבורא מביא אותנו לעשיריות, הוא אומר "קח לך". מרגע זה והלאה אתה יכול בצורה מסוימת, בעוצמה מסוימת, להתחיל להשפיע על הגורל שלך. וגם שלא תדאג לגורל שלך, אלא איך על ידי השינוי שלו אתה יכול לעשות נחת רוח לבורא דרך העשירייה.

זה שאנחנו נמצאים בכל רגע תחת כל מיני לחצים, פקודות, הכול בא מאין עוד מלבדו. ולכן אתם עוד תרגישו עד כמה נמצאים בידיים של כאילו הגורל העיוור. אבל זה לא גורל עיוור, ככה זה כביכול נראה. ומרגע לרגע זורקים את האדם כמו במכונת כביסה, אפילו לא כביסה, סחיטה. ממש כך. ואתה צריך רק להרכין את הראש ולהמשיך.

שאלה: הנושא של השיעור הזה היה "הצורך בעשירייה". וגם בתחילת השיעור תיארת מצב שממדרגה אפס עד 125 תמיד יש לך עוד יותר צורך בעשירייה ודווקא ב-125 הצורך הוא מוחלט. אז מה זה בדיוק צורך בעשירייה?

ללא עשירייה אני בהמה שהיא יותר גרועה מכל הבהמות והחיות, אני לא אדם. אדם מתחיל מזה שהוא הולך לכיוון איזו נטייה להתקשר לתוך העשירייה, מזה מתחילה דרגת האדם, "אתם קרויים אדם". והלאה "ונעשה אדם", עד גמר התיקון הכול זה בניית האדם. היינו, העשירייה כל הזמן מתייצבת, מתעצמת וכך מגיעה לדמות עשירייה אחת של כל האנושות, דמות אדם הראשון.

תלמיד: זה הצורך לא הופך להיות עשירייה?

לא.

תלמיד: זה משהו שקודם לזה, שיש לך בפועל בעשירייה?

כן ודאי, הצורך ומה שאנחנו בונים זה עדיין לא עשירייה. עשירייה זה כבר עשרה רצונות שיכולים לעשות צמצום כל אחד על, העל מנת לקבל האגואיסטי שלו ולהיות לפחות באיזו צורת קשר ביניהם בלהשפיע על מנת להשפיע בקטנות כלשהי, זו תחילת העשירייה.

תלמיד: אז למה צריך לבנות צורך עד דרגה 125, אם הצלחנו להשיג עשירייה בפעם הראשונה, צריך להמשיך לבנות את זה?

כן ודאי, כי רק אז אתה מתחיל לגלות את הכוח שהיה בשבירה שהייתה בעשירייה של אדם הראשון ואתה צריך להביא אותה לתיקון.

תלמיד: במה בא לידי ביטוי ההבדל בעשירייה?

בדרגות עיבור יניקה מוחין בכל 125 מדרגות.

תלמיד: אז כל פעם אתה מגלה יותר שבירה בעשירייה וכנגד אתה מגלה יותר צורך?

"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"², והעיקר שימו לב מה שקורה בעולם, אנחנו נתחיל להרגיש עד כמה אנחנו נמצאים באותם הצעדים.

שאלה: איך נתפסת המציאות דרך העשירייה, איך אנחנו תופסים את העולם, את כל מה שקורה דרך העשירייה, איך נראית מציאות כזאת?

המציאות נראית שהיא כולה קשורה [בפרטיה] זה לזה, אנחנו אומרים שדרגת דומם, צומח, חי ואפילו דרגת מדבר כולן נמצאות בעשירייה אחת, במבנה אחד. את זה יגידו לך היום כל המדענים, שכולנו נמצאים בקשר בינינו, עכשיו רק השאלה היא איך את הקשר הזה אנחנו מייצבים נכון. אבל בזה אני לא חושב שיש ספק למישהו שעיניו בראשו, תראה איך כולם מדברים על אקולוגיה, על החיבור בין כולם. ככה זה.

תלמיד: אז מה זה הנטייה לראות את העולם דרך העשירייה?

שכל העולם הוא עשירייה אחת, מערכת אחד קשורה בכל הקצוות שלה, בכל החלקים שלה יחד וכולם תלויים זה בזה, כדי להביא אותה למערכת אינטגרלית שהיא כולה כוללת חוקים, כוחות, נוסחאות ותנאים נכונים וטובים, ואנחנו צריכים להביא לה את המאור המחזיר למוטב דרך קבוצת "בני ברוך" וזה מתגלה עכשיו בעולם. אנחנו רוצים להגיע למצב שאנחנו נתאחד בינינו ושבחיבור בינינו אנחנו ממש נרגיש איך שמתוך העשירייה שלנו נובע האור וממלא אותנו על מנת להשפיע לעולם, ואז נשפך מאיתנו לדרגות האנושיות ואחר כך [לדרגות] חי וצומח ודומם. זה מה שאנחנו רוצים שיתגלה.

תלמיד: אז הגישה היא להגיע לכנס שהמרכז שלו זה העשירייה, ולזה אנחנו יוצרים כנס למען האנושות, זה מה שצריך להיות לנו בראש?

אנחנו, ודאי שכל הפעולות שלנו צריכות להיות להשפיע נחת רוח לבורא שזה מתבטא בהשפעה שלנו לכל האנושות. "אין מקצת ברוחניות", אתה חייב לחשוב על כולם, אמנם יכול להיות שאתה לא מפיץ את זה בצורה כזאת אבל בכוונתך צריכה להיות מתחילה ועד הסוף הנוסחה השלמה.

תלמיד: אני מאוד מתרגש ונמצא בבעירה מאוד גדולה לקראת הכנס במדבר. יש הרגשה כזאת שדווקא בגלל שהכנסים האחרונים היו וירטואליים ובגלל כל המאמץ שאנחנו עושים בתקופה המיוחדת הזו, שזה הדבר שאנחנו עכשיו הכי הכי צריכים, וצריכים להחזיק אחד את השני חזק במאמץ לקראת הכנס הזה.

ויצא לי לדבר עם כמה חברים בעולם. מצד אחד אני שומע על חברים שנמצאים במאמצים ובמסירות נפש עם מצב לא פשוט כדי להגיע, ומצד שני אני שומע על גישה שאם הכול בתוך העשירייה אז אנחנו יכולים לשבת במרכז העשירייה שלנו ולא בטוח שיש צורך להגיע לאיזה "שואו" או משהו כזה. איזו גישה כדאי לנו לפתח? יש לי הרגשה שבכנסים הקודמים של המדבר היו לנו הרבה בירורים, דיבורים, מחשבות על העבודה הפנימית, על איך נהיה שם, "שומרים שוטרים", כן טלפונים, לא טלפונים, התעסקנו הרבה באיזה מצב פנימי אנחנו צריכים להגיע, ואני נמצא באיזו חרדה שזה לא יתפספס לנו עכשיו.

אני חושב שצריך להיות ברור לנו שלדבר על טלפונים ועל כל מיני הפרעות שיכולות להיות, אין לנו לזה מקום כאן. אנחנו כבר גדלנו, אנחנו עשינו מכנס המדבר הקודם צעד גדול קדימה, אתם מרגישים את זה בעצמכם, גם בעליות, גם בירידות, ובעיקר בייצוב העשיריות. אני באמת ממש גאה במה שאתם נמצאים היום, אבל אנחנו צריכים אפילו לבדוק עד כמה שאנחנו באמת מרגישים את עצמנו כאנחנו ללא שום השפעה והפרעה חיצונה. נצא למדבר, זה כבר הוחלט, זה כבר קיים, אחר כך נחליט בפעם הבאה אם לעשות את זה או לא. יכול להיות שאנחנו כבר לא נצטרך את זה, אמנם אני בטוח שרב"ש היה תומך בזה מאוד. נראה.

ומה לעשות עם חברים שלא יכולים להצטרף אלינו? מה לעשות, כך הגורל של כל אחד ואחד, הוא צריך לקבל את זה. אם הם עושים את זה במקום שלהם, הם יכולים אולי לצאת לאיזה מקום מחוצה לעיר ולעשות שם מין קמפינג כזה, הם יכולים להישאר במרכזים שלהם, איך שהם מחליטים. סך הכול אנחנו נותנים את שיטת החיבור, שיטת התיקון, וכל קבוצה וקבוצה תחליט מה כדאי לה לעשות. ואני לא יכול להמליץ יותר, כל היתר זה איך שהם חושבים.

כולם גדלים, כולם יותר ויותר מבינים מה הכנס צריך להיות כמו שעכשיו למדנו, ושיחליטו עד כמה שהצורה החיצונה הזאת עוזרת להם או לא, כדאי או לא. זה מה שאני הייתי ממליץ לעשות.

בחוץ לארץ סביב כל עיר גדולה ישנם הרבה מקומות כאלה שבחורף אפשר להשכיר אותם יחסית בזול ולבוא לשם לשלושה ימים ולעשות שם כנס, שינסו לעשות את זה כך אולי, או אולי במקום שלהם. אני לא יודע. אבל בכל זאת נשתדל להיות קשורים יחד. אנחנו משתדלים מאוד שהקשר יהיה אינטרנטי חזק וטוב, וזהו.

אני מבין שיכול להיות אצלם תסכול גדול, אבל אם יתאמצו בפנימיות, ברוחניות לא ירגישו שום שינוי, אין מרחקים, ממש אפשר לדלג עליהם בקלות.

תלמיד: אני מרגיש שכדי להוסיף קצת חיים כדאי לעשות סדנה, זו פשוט בקשה. כשזה רק שאלות ותשובות זה קשה.

בבקשה, איזו שאלה הייתם ממליצים לעצמכם? תשאלו עצמכם ותעשו לפי זה סדנה.

סדנה

מתי אני יודע שהגעתי לדרגת האפס בביטול בעשירייה?

*

מי עוד ממליץ על שאלה לכולם?

תלמיד: אם אדם לא מסוגל להגיע לביטול עצמו, באיזו צורה העשירייה חייבת לעזור או לתמוך?

איך חברה יכולה לעזור לאדם להגיע למצב שהוא יראה את עצמו כאפס? שאלה יפה.

*

תלמיד: איך כעשירייה נכין את עצמנו להגיע לחיבור הנכון בכנס הערבה?

זה דבר כללי.

תלמיד: איך כעשירייה אפשר להגיע להרגשת האחריות הזאת כלפי העולם?

איך אנחנו כעשירייה נגיע לחיסרון להרגשת האחריות עבור העולם?

*

תלמיד: איך להעמיק עד לכנס את החיבור במרכז הקבוצה, להוסיף בו עד לכנס?

זה גם טוב.

תלמיד: אם אנחנו רוצים להגיע למצב "כאיש אחד בלב אחד", איך אנחנו יכולים לעשות את המרחק הפנימי בינינו יותר קטן?

איך לקצר את המרחקים בינינו.

תלמיד: איך אנחנו בעשירייה מגלים מה זו אמונה למעלה מהדעת?

משהו שהוא אקטואלי, זה כלפי עשירייה. למעלה מהדעת זה כבר מוציא אותנו.

תלמיד: איך להגיע ליראה בעשירה?

תלמיד: איך עשירייה אחת נכנסת למכונת כביסה אחת?

צריכים לבנות מכונת כביסה גדולה, אין שאלה.

תלמיד: איך בסדנה בקשר בינינו אנחנו לא שוכחים ומזכירים כתבי מקור?

(סוף השיעור)

---

1. "הלל אומר, אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להישמע" (מסכת אבות, פרק ב',ה')↩

2. כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו (סוכה נ"ב ע"א)↩