שיעור בוקר 17.06.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1488,

אגרת ל"ה

קריין: רב"ש ב', עמוד 1488, אגרת ל"ה.

אגרת ל"ה

ב"ה ערב יום הכיפורים תשי"ח

"בקשר לשאלתך 'מדוע הושארנו כה גלמוד במערכה'.

הנה חז"ל אמרו "כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר וכו'" (שבת ק"ה ע"ב). מהו העניין בכי ואבלות.

ידוע שיש שני מיני בכיות. יש בכי של אבלות, ויש בכי של שמחה. כי בזמן שהלב מתמלא עם התרגשות יותר מהרגילות, בין שהתרגשות באה מדברים טובים או חס ושלום שהתרגשות באה מדברים רעים, אז ההתפעלות מתגלה בחוץ, שזה כמו כוס של מים - בזמן שמתמלא יצא לחוץ מהכלי. כמו כן הדמעות, שהן בחינת עודף, היוצא לחוץ. לכן יש דמעות של גיל, וכמו כן להפך.

אבל דמעות בלי סיבה - זהו בלתי אפשרי, הגם שיש דמעות מלאכותיות, היינו מי שרוצה להראות לחבירו שהוא מתפעל מאיזה דבר, גם זו היא סיבה לדמעות, אבל זה נקרא מלאכותי.

לכן כשאדם כּשֵר נתבקש לישיבה של מעלה, ומרגישים את החסרון, וההרגש והצער מצטברים בלב, אזי זה מתגלה בדמעות. וממילא כשחיסרון מורגש באדם בשיעור מסוים, אזי החיסרון הזה נקרא תפילה, ועל ידי התפילה ממשיכים שוב את האבידה. אבל בזמן שלא שׂמים לב לזה, ומשלימים עם המצב, אז בכל פעם מתרחקים יותר, עד ששוכחים.

וזה ידוע שהמת נשכח מהלב, כי עניין מיתה נקרא כבר יאוש. אזי ממילא על הנפטר, שהיה לו קשר עם האדם, שקשר הזה מחייב תשומת לב לאדם, יש קטרוג, מדוע הצדיק אבד ואין איש שׂם על לב.

לכן, שלא יהיה קטרוג על האדם, שהיה לו קשר עם הצדיק-הנפטר, הצדיק-הנפטר עושה תיקון, בזה שלוקח ממנו חזרה מה שנתן לו.

וממילא האדם נהיה גרוע ביותר. היות שלאלו אנשים כבר היה רצון לקבל על רוחניות, וכשנאבד להם הרוחניות, ואז מתחילים דברים גשמיים למלא את מידת התענוג של רוחניות. לכן הם נופלים יותר משפל המצב, היינו לתאוות שפלות, והן לתאוות הכבוד בשיעור יותר מרובה.

לכן תירץ אחר המעשה שאירע לנו, שכחו את העצם ולקחו לעצמם דרך של מחלוקת...

ממילא ידעתי מראש את התוצאות שיהיו. ויש אנשים שמסוגלים להצניע את מחשבותיהם, ויש אנשים שאין להם את הכוח הזה, אז מתגלים מחשבותיהם לחוץ, היינו שעושים מעשים שאינם כשורה, והם מראים לכל, שאין להם ושלא היה להם, שום קשר עם הצדיק.

אם כן מה אתה מתפלא עכשיו, הלא זה היה תיכף לאחר יום כיפור שנת תשט"ו, שתיכף אז נחרץ הדבר, ועד עכשיו אין יותר רק סדר התפתחות מחשבותיהם ומעשיהם.

ועכשיו תבין יותר נחיצות להאמין בדברי חז"ל, שחייבו את האדם לומר, "בשבילי נברא העולם". ואיך לוקחים את הגדלות הזו, שהאדם צריך להיות בעל גאווה במידה יתירה.

אבל אם כל היסוד הוא בבחינת אמונה, יכולים להאמין גם לזה. כי אם האדם עובד לשם עצמו, יש טענות כאלו. אבל אם האדם רוצה, לכל הפחות הרצון שלו, להיות לו רצון לשם שמים, הוא כבר יכול להאמין גם בזה. כי עניין אמונה צריכים על כל צעד ושעל.

"גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם", היינו שצריכים להגדיל את האמונה במיתתם יותר מבחייהם, כי כל יסוד הדרך של הצדיק זצ"ל הוא כן בבחינת אמונה, כי רק על דרך זו מתגלה הידיעה, למי שיש הזכייה ללכת בדרכי אמונה, רק לו החכמה והגבורה.

"כל המתעצל בהספדו של חכם, ראוי לקוברו בחייו" (שבת ק"ה ע"ב). פירוש: במקום שאין מורגש חסרון, שם מורגשת עצלות. היות שאינו מרגיש את האבידה, ואינו מתפעל בשיעור שיעורר בליבו בחינת הספד, אזי אפילו שעדיין חי, שטרם נסתלקה ממנו החיות, שקיבל מהחכם, מכל מקום ראוי לקוברו בחייו.

כמו שאין תקנה למת, אלא בקבורה, כן האדם הזה ראוי לקוברו, משום שהמוות כבר בטוח שיבוא, היינו שהחיים יסתלקו ממנו. וזה שמשמיענו חז"ל, שכבר מעכשיו ראוי לקוברו...

ברוך שלום הלוי

באאמו"ר בעל הסולם זצ"ל"

שאלה: הוא כותב ש"כל היסוד הוא בבחינת אמונה", זה ברור לנו, הוא כותב את זה בכל מאמר. ואז הוא ממשיך "כי עניין אמונה צריכים על כל צעד ושעל", והוא מביא ציטוט "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם". מה זה אומר?

הכול נמדד כלפי הקהל שקשור אליהם. לכן במיתתם הם יותר ממה שהיו בחייהם, כי כנראה הקהל מתחיל להרגיש מי היה לו ומי אבד, לכן כך זה כתוב.

תלמיד: האם מיתתם של צדיקים זו בעצם הזדמנות להיות באמונה חדשה?

נגיד, כן.

שאלה: הוא כותב "לכן, שלא יהיה קטרוג על האדם, שהיה לו קשר עם הצדיק-הנפטר, הצדיק-הנפטר עושה תיקון, בזה שלוקח ממנו חזרה מה שנתן לו". מה הוא לוקח ממנו?

את מה שנתן לו.

תלמיד: האם זה משהו שאנחנו יכולים?

לא יכולים. זה מה שיש ביניהם.

תלמיד: איך אנחנו שומרים על מה שאתה נותן לנו?

אני לא יודע.

תלמיד: זה נשמע כמו גזרה.

לא. קודם כל תנסה ללמוד איך לשמור על מה שקיבלת או תקבל, ואז תראה מה זה מוסיף לך.

תלמיד: האם יש משהו שאנחנו יכולים להוסיף מעל מה שאנחנו עושים? אני מרגיש שיש משהו שאנחנו יוצרים בעשירייה, זיכרון קולקטיבי, מאגר כזה, כלי ששם הדברים נמצאים. איך לדעת שהכלי הזה הוא נכון, הוא טוב, הוא מחזיק טוב את מה שאתה נותן לנו וזה יהיה איתנו? אנחנו רוצים לחזק אותו ולא לחכות לאחר כך, ואז להגיד "הלוואי והיינו עושים כך או כך".

תנסו לחשוב על זה, החיסרון יכול להביא אתכם לפתרון.

תלמיד: הוא כותב פה גם על הצורך לשמור על הקשר עם הצדיק גם אחרי שנפטר, ולא כמו בגשמיות שבדרך כלל מישהו נפטר ולאט לאט הוא נשכח ואובד הקשר. האם אנחנו צריכים לחשוב על איך להחזיק את הקשר הזה, לא רק איתך, אלא גם עם רב"ש, עם בעל הסולם? כלומר לא משנה מה קורה בגשמיות, זה קשר פנימי שחייבים להחזיק אותו כל הזמן.

כן.

תלמיד: האם זה משהו שאפשר לחזק אותו, או שיש לו איזשהו גבול?

אדם יכול לחזק את אותו קשר בכל רגע ורגע שהוא חי והוא הולך עימו.

תלמיד: מדובר על משהו רוחני, לא על זיכרון.

זה משהו שיש לו על מה שיסמוך.

תלמיד: עם מה אנחנו נמצאים בקשר? מה מתקשר למה אחרי שהצדיק עוזב את העולם הזה?

כל דבר שהוא לימד אותך והלכת בעקבותיו, עכשיו אתה מבין איך זה עובד ולמה זה קורה.

תלמיד: האם זה סוג של השגה?

כן.

תלמיד: האם אתה בקשר עם הרב"ש בגלל שאתה הולך איתו צעד צעד? אנחנו רואים כמה אתה צמוד אליו, דבוק אליו, לכל מילה, האם זה מחבר אותך אליו?

כן.

תלמיד: האם זה קשר שאפשר לעבוד איתו, הוא חי?

הקשר הזה הוא חי ומתפתח.

שאלה: הוא כותב ש"יש בכי של אבלות, ויש בכי של שמחה. אבל דמעות בלי סיבה - זהו בלתי אפשרי". האם בשביל תפילה צריכים בכי או שמחה?

בהתאם למה שעובר באדם.

תלמיד: הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מתפלל, מבקש, כי אני מקבל ומאבד, אבל הלב שלי הוא יבש, הכול טכני.

כן.

תלמיד: יש קשר עם הקבוצה ואולי אפילו איתך, אבל אני לא פועל מתוך בכי.

יש סידורים שבהם כתוב, "כאן בוכים".

תלמיד: כן, משהו כזה לפעמיים. האם זה תקין או שאני צריך באמת לשאוף להגיע לבכי או שמחה?

ודאי שזה לא לעניין, זה גם לא בא מהלב.

תלמיד: אז צריך לשאוף לזה שזה יהיה מהלב.

רק בלב.

שאלה: כתוב "כשאדם כּשֵר נתבקש לישיבה של מעלה, ומרגישים את החסרון, וההרגש והצער מצטברים בלב, אזי זה מתגלה בדמעות. וממילא כשחיסרון מורגש באדם בשיעור מסוים, אזי החיסרון הזה נקרא תפילה, ועל ידי התפילה ממשיכים שוב את האבידה. אבל בזמן שלא שׂמים לב לזה, ומשלימים עם המצב, אז בכל פעם מתרחקים יותר, עד ששוכחים". הוא מדבר על השלב אחרי שהצדיק מסתלק.

כן.

תלמיד: האם את המנגנון הזה אפשר לקחת גם ל-לפני?

אני לא מבין אותך.

תלמיד: הוא כותב "כשאדם כּשֵר נתבקש לישיבה של מעלה", כאילו מסתלק "ומרגישים את החסרון". האם יש אפשרות לעבוד עם המצב הזה עוד לפני שזה קורה?

לא.

תלמיד: זו הנחייה רק ל-אחרי?

כן.

תלמיד: ואי אפשר ללמוד מזה משהו ל-לפני?

לא.

שאלה: הוא כותב שהיו תלמידים שהיו להם מחשבות נסתרות ואחרי מות המורה זה התחיל להתגלות אצלם בהדרגה. מה זה מחשבות נסתרות ואיך עלינו להישמר מהן?

להשתדל להיתקן בעל מנת להשפיע כמה שאפשר. זה הכול.

שאלה: הוא מתאר פה כאילו מנגנון רוחני שכשהמורה נפטר הוא גם לוקח איתו את הקשר שהיה לו לתלמיד והתלמיד נשאר בלי האור אבל יש לו רצון לקבל מפותח יותר, ואז כל מיני רצונות אחרים משתלטים עליו והוא עוד יותר מתרחק ומקטרג.

וגם רואים שבפועל כך זה היה. ופה הוא כותב כנראה על תלמידי בעל הסולם וראינו את זה גם על התלמידים של רב"ש. מה מבדיל בין רוב התלמידים שבאמת מתנתקים, לבין הבודדים ששומרים על קשר, כמו שאתה שמרת על קשר?

זה 99% מלמעלה.

תלמיד: אין פה גם עניין של שליחות, נגיד כמו שלך היה תפקיד?

לא, אני לא יכול להגיד כך.

שאלה: כשאני קורא את המאמר הזה אני מנסה להסתכל ולחפש את הצדיק הזה בתוכי כדי שאוכל להצדיק את הבורא בכל רגע. ואני מפרש את זה בצורה כזאת שאם הצדיק הזה יסתלק ממני, ואני לא אוכל לבכות על זה, אז אני אפול לגשמיות. איך אפשר להחזיק את הצדיק בתוכך כל הזמן שלא ימות בתוכך?

רק על ידי הסביבה.

תלמיד: כי אם יש צדיק לאדם, זאת אומרת שהוא נמצא באיזו תכונה של השפעה, אם הוא יכול להצדיק, אם הוא זכה לזה.

כן.

תלמיד: אז זה הקשר עם הסביבה?

רק הקשר עם הסביבה יחזיק את האדם עצמו.

תלמיד: ואז הוא אפילו לא יצטרך להתאבל על הדבר, הוא יוכל להתפתח עם זה?

את זה הוא כבר יראה.

תלמיד: זאת אומרת, עדיף להחזיק את הצדיק הזה בתוכך ולא ללכת לפעולות גשמיות או דברים כאלה?

כן.

שאלה: כשיש רב ותלמיד בדרך שלנו, האם הרב הוא בקשר נצחי עם התלמיד, הוא ערב מול הבורא על התלמיד לנצח, והקשר הזה הוא בל ימות?

לא יודע, מה זה חשוב, עכשיו זה לא על הדרך.

תלמיד: הוא מדבר פה על קשר בין התלמיד לרב.

כן.

תלמיד: מה התלמיד צריך לעשות, בשביל שהצדיק יחיה בו לנצח והוא יעבוד מולו כמו שאתה עובד מול הרב"ש? מצד המורה האם המורה קיבל אותו כתלמיד הוא בקשר נצחי איתו? הוא לא יכול לנתק את הקשר הזה?

לא, אין דבר נצחי.

תלמיד: כשאנחנו חותמים ערבות, על המונח הזה ערבות ומכתירים את רב, אתה אומר שזה לא דבר נצחי.

זה הכול לפי הגבולות שלנו.

תלמיד: של הרב ושל התלמיד?

כן.

תלמיד: אבל ביניהם יכול להיות קשר רב-תלמיד אם זה מה שהם חתמו ביניהם לנצח? זאת אומרת, שכל עוד הם בהכרה הם במגמת חיבור וערבות ביניהם הכי קרוב שאפשר?

כן.

שאלה: הוא כותב פה "כל המתעצל בהספדו של חכם, ראוי לקוברו בחייו". מה זה הספד של חכם?

שהזיכרון, זאת אומרת הכלים שמתמלאים באדם מהחכם שבעצם מילא אותם, האדם שומר עליהם וכל הזמן מעורר בתוך עצמו את הקשר הזה.

תלמיד: ומי צריך את ההספד בעצם, התלמיד?

התלמיד תמיד.

תלמיד: במה זה עוזר לו בעצם?

שהחכם הזה ימשיך לחיות דרכו.

תלמיד: ולמה מורגשת עצלות במצב הזה בלהספיד את החכם?

כי אם התלמיד מתאר לעצמו שהחכם מת, אז "מת נשכח מהלב"¹.

תלמיד: איזו התחברות גדולה יותר צריכה להיות בין התלמידים סביב החכם עוד בחייו?

שהם משתדלים להחזיק ביניהם אותה צורת החיבור כמו שהחכם דורש מהם.

תלמיד: הקשר עם המורה אחרי מיתתו זה קשר אישי, זה קשר קבוצתי, מה זה?

זה אישי וקבוצתי.

(סוף השיעור)

---

1. "נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אבד" (תהלים ל"א, י"ג)↩