שיעור בוקר 13.08.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ללמוד מהירידה במצב העלייה – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: ציטוט מס' 4, מתוך רב"ש ב' "מהו, ואברהם זקן בא בימים, בעבודה"

"מי שהוא חכם, והוא רוצה להרויח זמן, אין הוא מחכה עד שיקבל ירידה מלמעלה. אלא, בזמן שהוא נמצא בזמן עליה, ורוצה לקבל את החשיבות של המצב של התקרבות לה', אז הוא מתחיל לצייר לעצמו, מהו מצב של ירידה. היינו, איך הוא קיבל יסורים, מזה שהוא היה מרוחק מה'. ועתה, איך הוא מרגיש, שהוא מקורב לה'. נמצא, שגם בזמן עליה, הוא לומד את ההבחנות, כאילו הוא היה במצב הירידה, ויכול אז לעשות חישוב, להבחין בין עליה לירידה. והוא יקבל אז תמונה של היתרון בין אור לחושך. כי יכול לעשות ציור, איך שהוא היה פעם במצב של ירידה, והיה חושב, שכל ענין עבודה דלהשפיע, לא שייך אליו, ועד כמה שהוא סבל מהמצבים האלו, שהיה רוצה לברוח מהמערכה, ורק ממקום אחד, היה לו לקבל איזה הרוחה, היינו רק מתקוה אחת, שהיה חושב, מתי אני אוכל ללכת לישון, שאז הוא יברח מכל המצבים של האי סבלנות, שהיה מרגיש, שהעולם חשך בעדו. ועתה, בזמן עליה, הוא רואה הכל אחרת. והוא רוצה אז רק לעבוד לתועלת ה'. ועל תועלת עצמו אינו דואג עכשיו. ומכל אלה החשבונות, שהוא יעשה בזמן עליה, נמצא, שהוא מקבל עכשיו מקום, שיוכל להבחין בין אור לחושך. ואין הוא צריך להמתין, עד שיתנו לו מלמעלה את מצב של ירידה."

(רב"ש - ב'. מאמר 8 "מהו, ואברהם זקן בא בימים, בעבודה" 1991)

מטרתי להשפיע לבורא. עלי ידי עלייה או על ידי ירידה זה לא צריך להיות חשוב לי, אני נמצא בעצמי בצמצום. לעצמי צמצמתי את עצמי, אני לא קיים. תביא לי כל מצב ומצב שממנו העיקר אני יכול להשפיע לבורא. איך אני יכול לשמור על הדבר הזה קבוע? בצורה שאני חי חיי סנדביץ'.

יש ירידה, יש עלייה, אני כל הזמן מחשב את המטרה שלי, במה אני יכול לעשות נחת רוח ליוצרי. ואז היחס לעליות ולירידות הוא יחס ענייני, מה יעזור לי יותר. יכול להיות שבאמת אני חייב לגלות כמה שיותר חושך וכל מיני קלקולים, כדי להשפיע גם בזה שאני מגלה ולא במצב המתוקן שאחר כך יבוא. גם זה שאני הולך לגלות את הרע שבי שהבורא ברא והכין לי, אני בזה עושה נחת רוח לו.

איך? שאני מודע ואני מודה לו שעשה לי כאלה קלקולים. אני מברך על הרע כמו על הטוב, זו הכנה לדבקות. אני גם ברע רוצה להיות בדבקות כמו בטוב, ולא לחכות עד שמהרע אני אעשה טוב. לכן לגלות את הבעיות, כל מיני קלקולים ולהיות בשמחה, זה סימן שאני נמצא בכיוון הנכון, בהכְוונה הנכונה, שבשבילי גילוי הרע כגילוי הטוב. ועוד יותר מזה, כי אין טוב בלי רע. והרע זה הבסיס הבטוח שממנו והלאה אני מתקדם לעבודה השלמה.

וכל הזמן אני בודק איפה המקסימום, באיזה אופן, באיזו עוצמה אני יכול להשפיע מקסימום לבורא בדבקות אליו. אבל לא שאני דבוק אליו שיהיה טוב לי, אלא בזה שבכל הדבקות הכוונה שלי, לא אני אלא הכוונה שלי להשפיע לו, דבוקה בו. אנחנו יכולים להיות בכל המצבים בצורה מושלמת, כך ש"חשיכה כאורה יאיר" ואין שום הבדל בין חושך לאור, יום ולילה, והכול מתחבר ליום אחד הגדול.

ולכן אם אני לא מרגיש את עצמי בסנדביץ', שגם זה וגם זה אני צריך, אני ממש רואה את החיים שלי בקפיצות מעלה, מטה. הקפיצות האלה, אני לא כל הזמן מרגיש אותן בצורה מטרתית ולא נהנה מהן, לא נהנה מהן בצורה שווה.

נגיד שהבורא הוא רופא הכול. ברגע שאני מגלה את המחלה, פצע, איזה קלקול, שבירה, יש לי כבר תרופה בטוחה. לכן גילוי המחלה וריפוי המחלה זה היינו הך, הם כבר קשורים יחד. כי אני נמצא בידיים נאמנות אם מתגלה החיסרון. לכן כל העבודה שלנו וכל השמחה שלנו היא מגילוי החסרונות. כמה שאנחנו מגלים אותם, אז אנחנו יותר יכולים לעשות נחת רוח לבורא.

לכן להיות בוגר בתפיסת המציאות בצורה "רעה" כביכול כלפי המצבים שלי, כלפי העצבים, כלפי הרגשות שלי, ולהשתדל כל הזמן להתייחס לזה בצורה עניינית, כמו בסנדביץ' שאי אפשר לגלות את הטוב בלי רע וכך להתקדם. על זה צריך כל אחד ואחד ממש לעשות דוקטורט.

אם אני מוכן, אני תמיד מגלה את כל הירידות בשמחה, "אהה, גיליתי, כאן עדיין יש קלקול. וכאן עדיין יש קלקול. תראה, תראה כאן עדיין יש קלקול". ואני נהנה "שמח אני".

קריין: "אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים.

אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם".

ובהמשך הוא כותב, "שבהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום."¹

זה שהבורא מגלה כל מיני תכונות, מצבים, יחסים מקולקלים, זה סימן שאנחנו מתקדמים. לכן אותן העשיריות שנמצאות קצת בכאסח פנימי, שימו לב, נותנים לכם הזדמנות דווקא להתקדם. ובמידה שיש איזה קרע ואתם מתרחקים זה מזה, אז אתם מזלזלים בעבודה ומבזים את הבורא שמגלה לכם את המצב. כי בטוח שהוא גילה, שאין עוד מלבדו. זה מכבר היה, כמו שהוא כותב.

שימו לב עשיריות. כל עשירייה ועשירייה תבדוק מה קורה לה וכל פעם חייבת לעדכן את עצמה, כל פעם, כל פעם. וכל הפגישות האלה באמצע היום, הזום, צריכות להיות במיוחד מכוונות לזה. איך אנחנו מכינים את עצמנו לקבל את כל הקלקולים בצורה טובה, כי מתוך אהבה הם באים. ומיד להחזיר את זה באהבה, בהודיה. "צריך אדם לברך על הרע כמו על הטוב".

תכינו את העשיריות לדבר הזה, ואז תראו איך אתם תתקדמו כל פעם. הכול תלוי בהכנה הזאת, לקבל את הרע כטוב ולחיות בטוב וברע אחד על גבי השני.

שאלה: איך אפשר להתקרב להבנה של המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו, או שלא חייבים להבין מה זה?

אתם תתחילו להרגיש. אם תעבדו כמו שעכשיו אנחנו מדברים, בקבוצה, תוך זמן קצר אתם תתחילו להרגיש שיש לך קשר איתו. תתחיל להרגיש כך. תהיה לך כאן איזו הרגשה, זהו, אני איתו. בצורה כזאת, לאט לאט זה יתגלה. אבל זה יהיה קרוב. רק השאלה היא עד כמה אתה מוכן למות, אין לך שום קשר לעצמך אלא רק להשפיע לבורא, לתאר את המצב הזה כמה שאפשר, דבר אחד. ודבר שני, מעבר לזה להכין יחס מהקבוצה.

אתה יכול להיות רוחני בלי קבוצה ובלי קבלה ולרחף ולהרגיש כל מיני תופעות כאילו, אבל זה לא אותה רוחניות שמדובר כאן, שאתה נמצא בה בצורה שאתה עומד על הרגליים ומפעיל את המערכת ומקיים פגישות עם הבורא, דבקות.

תלמיד: אנחנו הרבה פעמים אומרים "לעשות נחת רוח לבורא", וזה לא ממש ברור מה זה בכלל לעשות נחת רוח לבורא.

אתה תראה את זה ממעשים.

שאלה: אפשר להגיד שבעצם כל מצב, תופעה שמתעורר בנו אם זה עלייה או ירידה, אנחנו תמיד צריכים לתאר בצורה מלאכותית את הצורה ההפוכה, כמו שהוא אומר פה?

לא רק את הצורה הפוכה, את שתי הצורות האלה יחד. אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. אתה יכול להגיד, "אבל אם מגיעה לי התפעלות ודבקות ואהבה לחברים ולבורא, אני מוכן לחבק את כל העולם. עכשיו אני צריך גם להיזכר איפה כל החסרונות שלי, כל הנחשים שלי שם למטה?".

כן. ממש כן. אבל זה לא צריך לקלקל לך את מצב הרוח ודבקות והכול, זה צריך רק לחזק. זה צריך רק להעלות לך את המודעות, שאתה באמת נמצא בשני כוחות.

תלמיד: אני קודם כל מתאר את המצב הנוכחי, מבין אותו ואז משם, לא משנה אם זה התפעלות או ההיפך.

איך שזה יהיה.

שאלה: נגיד שהגעתי למצב שהתגלה איזה רשע, יצא מהחור שלו ואני מרגיש שזה רק קצה הקרחון. מה שהתגלה זה ממש טיפה.

אז מה?

תלמיד: עכשיו יש לי שליטה בזה ואני מפחד לעשות את הכול בבת אחת, אז אני בעצמי מגלה את הרע לאט לאט. זה בסדר?

לא.

תלמיד: למה לא?

לא עליך לגלות את הרע, עליך רק להימשך לטוב. הרע שמתגלה, מתגלה. אם אתה עושה פעולות נכונות אתה מגלה גם רע וגם טוב. אתה לא בורח מהרע.

תלמיד: תסביר לי את זה.

אני לא יכול להסביר, זה יבוא בהרגשה. כשאתה מצפה לגילוי הבורא, הבורא יתגלה לך יחד עם הרגשת המוות. זה הולך יחד.

שאלה: עשירייה שאין בה את החסרונות האלה שמתגלים בקשר בין החברים, שהכול בה זורם צריכה להיות מודאגת?

אם הכול זורם זה לא טוב. זה כמו בחיים, במשפחה, אם אין מדי פעם ויכוח, בוא נקרא לזה ויכוח, עם הצד השני זה לא נקרא חיים. באמת, כך חייב להיות לפי הטבע. מצד אחד מבינים את החולשות, אוהבים זה את זה ויודעים איך להסתדר, ולא יודעים, ובאמצע יש כל מיני דברים, אבל חייבים לדעת שיש ניתוקים ויש חיבורים. רק על ידי זה יש הרגשת חיים, אחרת לא. לא לצפות שהכול יהיה קו אחד, זה כמו בקרדיוגרמה, כשבודקים לך את הלב, אתה יודע מה זה קו אחד? אלא זה חייב להיות.

תלמיד: אז מתוך הניסיון בדרך כלל העליות וירידות האלה מגיעות כשיש דרישה הדדית בתוך העשירייה, שאנחנו דורשים אחד מהשני. הרבה פעמים יש חברים שנבהלים מהדרישה. "אל תדרוש ממני להגיע בזמן, אתה תגיע בזמן ותתפלל עלי", או כל מיני דברים כאלה שקשורים לנהלים של מקובל שרוצה להיות מקובל. איך צריכה להיות הדרישה? מה אנחנו צריכים לדרוש אחד מהשני כלפי הדברים האלה?

לחיבור בינינו, שבזה אנחנו בונים את הנשמה, אנחנו מלכתחילה נמצאים בעשירייה כדי שנוכל לדרוש, לשם זה הגענו. לשם זה אנחנו קיימים וחיים כאן. אם תגיד לי שאני לא מוצא כאן עשר ספירות של הנשמה שלי, את המבנה של הנשמה שלי, תוך שנייה תראה אותי במקום אחר. ככה זה. אלא בשביל מה אני כאן? רק בשביל זה. אחרת אין שום סיבה והצדקה, ובכלל מה יש לי במקום הזה, וכולי. רק לשם זה. לכן אני יכול לדרוש. כן, ודאי, אנחנו מתחייבים. בעצם זה שאתם קיימים בעשירייה זה נקרא שחתמתם על איזה הסכם, לא חייבת להיות חתימה.

אתה יודע, בבורסת היהלומים באמסטרדם, ויכול להיות שגם בישראל, מה זה נקרא שעשיתם הסכם? שאתם אומרים אחד לשני, "מזל וברכה" כך הם אומרים. ויש בית משפט ליד הבורסה, שיושבים בו שופטים גויים, וחוקרים בבירור המשפטים האם אמרת לשני "מזֶל וברכֶה" או לא, כי שם זה מקובל כחתימה.

כך זה גם אצלנו, זאת אומרת אם הגעתם לכאן ונכנסתם לעשירייה, אתם צריכים להבין שבזה אתה חותם על ההתחייבות שלך.

שאלה: אז יש שני צדדים למטבע בכל זאת, יש שני צדדים לחוזה, יש אותי ויש את העשירייה. זאת אומרת אני לא יכול לבוא רק בדרישות.

ודאי. אני בא בדרישות, לעצמי ולעשירייה. חייב להיות הסכם שמחייב את השניים.

קריין: קטע מס' 5, מתוך רב"ש ב', "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה"

"בזמן עליה, הוא צריך לזכור ולומר, שבמקום הזה, שיש לי עכשיו עליה, היתה לי ירידה, וה' הציל אותי, והעלה אותי משאול תחתיות, ויצאתי מבחינת מות, הנקרא "התרחקות מה'", וזכיתי בשיעור מה להתקרבות ה', שזה נקרא "להידבק בשיעור מה לחיי החיים". ועל זה אדם צריך לתת ברכת תודה לה', שע"י זה שהוא נכנס עתה למצב, ששם היו לו יסורים, ועתה הוא ברוך השם במצב רוח של טוב ועונג, בזה שהבורא קירב אותו, אז השיג כלים חדשים של חסרון, שיכול למלאותם עם מצב של עליה, שבו הוא נמצא עכשיו. נמצא, שהוא ממשיך אור של שמחה בכלים חדשים, שהשיג עתה ע"י שהוא מסתכל על הנס שהיה לו, שה' הציל אותו. לכן כשהוא מסתכל על היסורים, זהו כאילו עתה הוא המקבל את היסורים, ועתה הוא ממלא אותם עם תענוג. נמצא, שע"י זה שהוא מצייר לעצמו את מצב של הירידה, זה גורם לו, שהעליה שקבל עכשיו, תתפשט בכלים חדשים, היינו לפי הכלל "אין אור בלי כלי". לכן בזמן העליה, שמתחיל לחשוב על המצב של הירידה שהיתה לו, היסורים של הירידה נבחנים לכלים, שבהם יכול להתפשט את אור של העליה."

(רב"ש - ב'. מאמר 15 "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה" 1991)

כמו שהוא מוסיף שמן לפתילה, למנורה ואז נזכר בכל מיני דברים ומגלה באור הנר עד כמה שכאן חשוך. דווקא באור הנר מתגלה כמה כאן חשוך ומלוכלך, אז אני יכול להוסיף ולהוסיף חומר דלק, וכך מגיעה בערה יותר גדולה.

שאלה: ברגע שמתחילים בעשירייה לייחד את כל המקרים, המצבים, יחד לבורא, זו כבר ממש עבודה לא פרטית, הדדית בין החברים, נכון?

ודאי שכל אחד משפיע על אחרים, אבל יש עוד ועוד.

תלמיד: יש לך עצה איך מצמצמים את הפערים שקיימים? כי יש חברים שיכולים לעשות יותר, יש חברים שפחות, ויש פערים.

אני לא בודק אף אחד. איך אני יכול להגיד? כל אחד ואחד לפי ההצטיינות שלו. אחד יודע לכתוב. אני יכול לכתוב כמוהו? לא. אחר יודע לתכנן שם כל מיני פעולות. אני לא יודע לעשות את זה. אחד חכם, קולט הכול, לא יודע מה שם, אני לא מתקרב לזה, וכך כל אחד ואחד. אני שומע את העשירייה, אני רואה, ואני מקנא בהם אחד אחד. ממש, כשאני שומע אותם.

תלמיד: ויש מצבים שזה חלק מרצון החבר שהוא מרחיק את עצמו מהעשירייה, כועס ממצב. לא טוב לי שאני בעצמי מוצא.

אני אוהב לגלות עד כמה שהם גדולים, כי אלה הכלים שלי. אם אני אוהָב אותם, כל ההצטיינויות שלהם יהיו שלי ובעזרתם אני אוכל להשפיע לבורא.

תתאר לעצמך, יש כאן 300 איש או 400, ואני יכול להשתמש בכולם כולם ועוד להכפיל את זה בגלל שיש קשר ביניהם, לבורא. אתה מבין איזו עוצמה זו, לעומת זה שאני לבד? אז אין לי חשבונות אחרים, יש לי רק חשבון אחד, איך אני עם היחס היפה שלי אליהם, באהבה, ובחיבור איתם, מביא את הקשר שלנו לבורא. וזה אני הבאתי, אני לא מדבר בצורה אגואיסטית, אבל אני הצלחתי לקחת מכל החברים האלו את כל מה שאני רואה בהם טוב ולהביא אותם לבורא.

הם בעצמם לא יכולים לעשות את זה, רק "איש את רעהו יעזורו", אף אחד לא יכול לעבוד על עצמו. אין אדם מציל את עצמו, רק החבר יכול להציל אותו

שאלה: אז כדאי לי לקחת את ה-400 חברים ולהסתכל רק על המעלות שלהם, וממש להתעלם ממה שעיניים שלי מחשיבות כחיסרון שלהם?

כן ולא ובפעם הבאה אחרת.

תלמיד: לא ברור.

לא ברור? למה? אני רוצה לראות גם את הרע שבהם, לא רק את הטוב. ואיך אני מקבל את הרע הזה ומתאר אותו כטוב? נניח שיש תינוק, ומסתכלים עליו מה הוא יודע ככה וככה, ולא וכן, אבל אנחנו אוהבים את כל ההתבטאויות שלו. אוהבים, כי אהבה מכסה את הכול. "על כל פשעים תכסה אהבה". אבל אם לא יהיו פשעים שאני אכסה אותם באהבה, זו לא תהיה אהבה. איזה נפח, איזה גובה יהיה לאהבה? זאת אומרת אני חייב לראות גם את הדברים הרעים.

כשאני מגיע לשיעור ושונא את כל החברים, האם להתחיל שיעור בזה שאנחנו שונאים זה את זה? או שכבר לפני השיעור אנחנו צריכים לתקן זה את זה ולהתחיל את השיעור באהבה? או ההיפך, נתחיל אותו בשנאה, ואז נלמד ונדרוש שהאור העליון יבוא ויתקן את כל השנאה הזאת, שיפרוס את האהבה על פני השנאה? אז יש כאן עבודות, אבל לא לפחד מדחייה, זה גילוי הטבע.

תלמיד: נניח אני מגיע לשיעור, אני רואה שחבר מאחר. יש לי עבודה עם זה? זאת אומרת, הוא לא פה, מה אני יכול לעבור עם זה? להצדיק אותו?

קודם כל להתקשר אליו.

תלמיד: בסדר, מתקשרים, אבל זה לא משהו שקרה פעם או פעמיים, זה איחור קבוע. אמרת שמקובלים מאוד אוהבים את הדייקנות, לשים לב לזמנים. אז מה יש לי לעשות עם זה? לא להתעצבן, להיות אדיש כלפי התכונה הזאת? יש חברים שיש להם תכונה של איחורים. מה אני יכול לעשות עם זה? שנים עכשיו אני אתעצבן על זה?

לא, כשהוא יבוא, שכל העשירייה תגיד לו, "אנחנו בלעדיך עוד לא התחלנו ללמוד". "איך זה, מה אני מפריע לכם?" נגיד שהזמנתי אתכם אלי לארוחת ערב ומישהו עדיין לא בא, אנחנו נתחיל בלעדיו? זה לא כל כך מקובל, מחכים עד שיבואו כולם. כך גם כאן, אז אנחנו חיכינו לך.

שאלה: איך יכול להתחיל השיעור, כשהעשירייה באה לבנות את הכלי בחיבור ואנחנו שונאים ולא יכולים לבנות את הכלי?

דווקא כששונאים זה מצוין לבניית הכלי. מה אתם כמו ילדים קטנים דבוקים בהרגשה? אתם לא יכולים להתעלות מעל ההרגשה, לחשוב ולהסתכל מהצד על עצמכם? אתה תרגיש בזה תענוג שאתה דווקא יוצא מההרגשה הרעה הזאת, השטותית, הילדותית ומתחיל לעבוד עם הכלים.

תלמיד: חיבור מעל שנאה אני מבין, זה אומר שאני כבר הצדקתי את החבר?

לא, לא למחוק שום דבר, כל הרע נשאר וכל הטוב נשאר, רק נתווסף יותר ויותר.

תלמיד: אבל אם אני שונא חבר, זה בעצם התכונות שלי המקולקלות. אני מבקש לעצמי תיקון, לא לחבר, כי הוא מתוקן.

זה לא חשוב. אתה צריך את השנאה הזאת גם לשמור, ההתרשמות הזאת צריכה להישאר.

אז היום אתה רצית להרביץ לו, מחר אולי תגיע להיות גדול יותר, ואתה תרצה להרוג אותו.

תלמיד: היחסים בין המתרגמים צריכים להיות כמו בעשירייה או כמו במפעל.

אתם לא מתרגמים אותה שפה, לא עוזרים זה לזה?

תלמיד: כל מתרגם יושב במקום אחר ופה באולם ישנה העשירייה שלנו וחוץ מהתרגומים אין לנו קשר.

אתם יכולים להיות בקשר במקצוע ובאסיפות, אבל לעשות מזה עוד עשירייה אחת, אני לא חושב, כי אין לכם קשר בעבודה שלכם.

תלמיד: איך אנחנו צריכים להתייחס, אם למשל שני חברים כן רואים שזו עשירייה והם הרחיקו את עצמם מקבוצת המתרגמים, בגלל שהם לא מסתדרים עם בן אדם שנמצא שם.

קבוצת המתרגמים זו קבוצת מקצוענים וזהו. אין שם שום דבר חוץ מאנשים שיודעים לתרגם. אתם יכולים לדבר על העבודה ולא יותר מזה, כמו צבָּעים, מה זה חשוב. תדאגו לעשירייה שלכם המקורית ולא לבלבל עשירייה עם עשירייה.

שאלה: קיבלתי אתמול מסר ממישהו באפריקה, שהיה ממש נגד חכמת הקבלה נגד הרב, נגד היהודים.

בסדר גמור.

תלמיד: הוא אמר לי שראה שלוש פעמים את השיחה איתך והוא ממש נרגש. כל הכבוד לך.

מה כל הכבוד, הוא שונא אותי או מה?

תלמיד: לא, הוא ממש מתפעל מההתרגשות שהייתה שם ובדרך כלל הוא נגד.

הבנתי, בדרך כלל נגד ועכשיו קצת שינה את דעתו.

תלמיד: הוא צפה בשידור שלוש פעמים ובעקבותיו שינה דעתו.

בסדר גמור. עוד נמשיך. אולי אפילו נתקרב לכנס.

שאלה: האם יש הבדל בין האמת כפי שהיא, לבין זאת שאנחנו משיגים בפעולות אחד כלפי השני, תוך כדי התהליך?

אמת זה גילוי הבורא. מידת גילוי הבורא שבאדם היא נקראת "אמת". איך משיגים את זה? על ידי זה שמקשרים א', מ' ות'. זה כתר, בינה, ומלכות יחד, שזה מתגלה באור העליון. אנחנו נעבוד על זה ונשתדל להגיע לזה כמה שיותר מהר. בינתיים זה שם נסתר, לא כדאי להשתמש בו בכלל, "אמת". אבל יהיה.

שאלה: היום נתת המון המלצות רבות ערך. מהי ההמלצה החשובה ביותר כסוג של סיכום לקראת היום?

אני לא יכול את זה לעשות. כל דבר יש לו מקום, תלוי מהמצב איפה שנמצא האדם או הקבוצה. אבל כדאי שמה שאתם כותבים, יהיה לא רק אצלך במחברת, אלא [תכניס] את זה באינטרנט, בכמה שיותר מקומות. שאנחנו נמלא את האינטרנט בכל מיני מצבים, בכל מיני דפים, שבסופו של דבר רק זה יישאר.

כל מה שאתם כותבים על חכמת הקבלה, אם זה נכון, או לא נכון בדיוק, לא חשוב, תכניס את זה לעיני כולם. אל תפחד שבזה הם יתבלבלו. שיתבלבלו זה לא חשוב, אבל לפחות במקרה מישהו ידע שיש דבר כזה ויגיע, אפילו לא לשם לימוד, אלא לשם פרסום שתהיה אפשרות להגיע.

שאלה: הרכב מלא או חסר של העשירייה, זה קריטריון לעבודה נכונה של העשירייה?

היו לנו עשיריות אצל הרב"ש, שהיו של שש עשרה איש בעשירייה אחת ואצלי היו שישה אנשים בעשירייה. הרב"ש ידע על זה כי דיברתי איתו והוא אמר, "לא נורא, לא חשוב תמשיכו ככה", אז המספר לא כל כך קובע בינתיים. אנחנו בעצמנו נרגיש מתוך ההשתתפות שלנו, האם כדאי לנו בכל זאת לשמור על עשרה אנשים. בכנסים אנחנו שמונה בדרך כלל. אז מה שתירצו איך שתירצו, זה לא כל כך חשוב, זה לא חייב להיות מספר זוגי זה יכול להיות שבע, עדיין אנחנו עובדים על החיבור. אבל אחר כך כשאנחנו נתחיל לגלות את השמות הקדושים בתוך התקשרות בינינו, כמו שכתוב, "ויהי שם ה' עליך", אז אתם תרגישו שעשר ולא תשע ולא אחד עשרה. אבל נקווה לזה.

(סוף השיעור)

---

1. ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", אגרת ה'↩