שיעור בוקר 07.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: אנחנו בשיעור בנושא "חורבן כהזדמנות לתיקון". נלמד קטעים נבחרים מן המקורות, הגענו לתת נושא "צער השכינה", קטע מספר 30, אומר בעל הסולם.

"כל הבחינות האלו, החל ממלכות שהיא שורש בריאת העולמות, עד הנבראים, נקראת בשם שכינה. שהתיקון הכללי הוא, שהאור העליון יאיר בהם בתכלית השלימות. והאור המאיר בהכלים, נקרא בשם שוכן. והכלים נקראים באופן כללי שכינה. כלומר, שהאור שוכן בתוך שכינה. זאת אומרת, שהאור נקרא שוכן, מטעם שהוא שוכן בתוך הכלים. היינו, שכללות הכלים נקראים בשם שכינה.

ומטרם שהאור מאיר בהם בתכלית השלימות, אז מכנים הזמן זה בשם "זמן של תיקונים". היינו, שאנו עושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות. ועד אז נקרא המצב הזה בשם שכינתא בגלותא. כלומר, שבעולמות עליונים אין עדיין השלימות."

(בעל הסולם. "שמעתי". ב'. "ענין שכינתא בגלותא")

קריין: קטע 31, אומר בעל הסולם.

"למטה בעולם הזה היא מצב, שצריך להיות לשרות אור העליון בתוך הרצון לקבל, שהתיקון הזה הוא בחינת מקבל בע"מ להשפיע. ובינתיים הרצון לקבל ממולא עם דברים שפלים ושטותיים, שאין נותנים מקום שיהיה שם מגולה עם כבוד שמים. זאת אומרת, במקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה', נעשה הלב מקום לפסולת וטינופת. היינו, שהשפלות לקח את כל הלב. וזה נקרא "שכינתא בעפרא".

זאת אומרת, שהיא מושפלת עד לעפר. וכל אחד ואחד מואס בדברים של קדושה, ואין שום רצון וחשק להרים אותה מהעפר, אלא שבוחרים בדברים שפלים, שזה גורם צער השכינה, בזה שלא נותנים לה מקום בהלב, שיהא משכן לאור ה'."

(בעל הסולם. "שמעתי". ב'. "ענין שכינתא בגלותא")

שאלה: האם בהכרח הלב, הרצון צריך להיות מושפל עד עפר?

זאת אומרת כמצב בתחילת הדרך?

תלמיד: בתחילת הדרך או בהמשך הדרך, האם בהכרח האדם ירגיש שהרצונות שלו הם שפלים והוא רק רוצה למלא את עצמו בדברים שטותיים, כמו שהבעל הסולם כותב?

הוא חייב, לרגע קט אולי, אבל חייב לעבור את המצב הזה.

תלמיד: מה המטרה של הפעולה הזו?

חיסרון. שמתוך הנקודה הזאת, המקום הכי נמוך הזה, ממש טינופת, הוא יכול לרצות להגיע להר גבוה, לבורא.

תלמיד: מה זה נותן לו שהוא מרגיש שהרצונות שלו הם כל כך שפלים לעומת רצונות שיכולים להיות או שהמקובלים מדברים עליהם שהם כל כך גבוהים ורחוקים ממנו? מה הפער הזה נותן לאדם?

זה עומק, גודל, נפח השכינה.

תלמיד: ובמצב הזה אין לו ברירה, הוא חייב ליפול?

כן. כל אחד חייב ליפול.

תלמיד: האם בשלב כלשהו הוא מתחיל לעמוד יציב מול ההרגשות האלה?

לפי ההשתתפות שלו בקבוצה, עם החברים, בתפילה ובתיקונים.

תלמיד: כלומר המצב הזה, שהוא רואה מקומות שפלים שנמצאים בתוכו, ניתן מלמעלה כאיזה סימן?

כן.

תלמיד: זה מה שנקרא הכרת הרע?

כן.

שאלה: מה ההבדל בין שכינתא בגלותא לשכינתא בעפרא?

אין הבדל.

תלמיד: למעשה צער השכינה זה שהבורא רוצה לתת לנו שפע ואין לו למי לתת, כי אנחנו לא יודעים איך לקבל את השפע הזה. הצער שלו זה שאנחנו לוקחים את זה לכלי קבלה.

כן.

תלמיד: צער השכינה זה גם רגש שמתגלה אצלי? שאני מצטער על זה שאני לא נותן לבורא כלי?

כן.

תלמיד: זה לא משהו שאפשר לשחק אותו, זה משהו שממש מתגלה.

כן.

שאלה: מה זה צער השכינה?

צער השכינה, זה שהשכינה שיש לה רשימות מתיקון באדם הראשון, נמצאת עכשיו בגילוי מצבה הנמוך ביותר, בגלות מהקדושה, ואז זה לעומת זה יש לה הרגשת צער, הרגשת נפילה, חושך, זה מה שמתגלה בה.

תלמיד: מי זאת השכינה?

שכינה זה האוסף של כל הנשמות.

שאלה: אז מה ההבחן או ההבדל בין שכינה לנשמת אדם הראשון?

נשמת אדם הראשון זה משהו פרטי, חלק מהשכינה. והשכינה זה כל הנשמות, דומם, צומח, חי, מדבר, וכל המצבים, כולם נמצאים בשכינה. לתקן את השכינה זו העבודה שלנו. לפעמים מדברים שהשכינה היא כביכול אותו חלק שאנחנו צריכים לתקן, והיתר כבר מצטרפים לאותו חלק מתוקן על ידינו. זה גם נכון, נתקרב ונראה יותר.

שאלה: הקטע הזה קצת מטלטל, הוא כותב "במקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה', נעשה הלב מקום לפסולת וטינופת. וכל אחד ואחד מואס בדברים של קדושה, ואין שום רצון וחשק להרים אותה מהעפר, שלא נותנים לה מקום בהלב, שיהא משכן לאור ה'.".

כל המשפטים האלה דוקרים מאוד. הוא מתאר כאן מצב, אני חושב שעם המצב אפשר להזדהות, מה שאני לא מבין זה איך הוא כותב "אין שום רצון וחשק להרים אותה מעפר". אז מאיפה יבוא רצון וחשק להרים אותה מעפר?

זאת שאלה, אבל בינתיים הוא מדבר על המצב שבו היא נמצאת.

תלמיד: קודם אמרת שזה צריך להיות מצב של רגע, שהאדם צריך להרגיש אותו לרגע, ואז לצאת.

זה מה שנכון לעניינינו, אבל כאן מדובר על מצב כללי, ויכול להיות שאנחנו נגיע לזה.

תלמיד: אני יכול להגיד שהרבה פעמים בחיים שלי, אני מרגיש שאני מגיע לשיעור בוקר, כמו עכשיו, קורא את הטקסט הזה, ופתאום קולט שאת רוב החיים שלי אני מבלה בטינופת. זה קצת דוקר לי, ואז אני יוצא, שוב פעם מתמזג עם המציאות הזו, ואפילו לא שם לב שאני נמצא בתוכה. מתי משתחררים מהמצב הזה, ואיך הופכים את כל המציאות?

תבקש, תתפלל לשינוי.

תלמיד: אבל אין שום רצון וחשק, זה מה שקורה.

תשתדל יחד עם החברים להגיע לרצון ולחשק הנכון, לפחות במשהו להעלות איזו תפילה.

קריין: קטע הבא 32, אומר הרב"ש.

"בזמן שאין הקב"ה יכול להשפיע להתחתונים, מסיבת שינוי צורה שיש ביניהם, זה נקרא "צער השכינה". היינו, מצד המקבל, שאינה יכולה לקבל שפע, מטעם שאם היא תקבל שפע עבור התחתונים, ילך הכל לקליפות, הנקראות "מקבל בעל מנת לקבל". וגם זה נקרא "צער", מטעם הנותן, היות שמחשבת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועתה הוא לא יכול לתת להם את הטוב ועונג, מטעם שכל מה שיהיה ביד הנבראים, ילך הכל לקליפות.

לכן יש צער להנותן, שאינו יכול לתת. כדוגמת האם, שרוצה לתת לאכול להתינוק, והתינוק חולה, ואינו יכול לאכול. אז יש צער מצד הנותן."

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו, שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה" 1991)

שאלה: מה זה אומר שהלב יהיה משכן לה'?

שהאדם יוכל להרגיש את הבורא בכלי השלם שלו.

תלמיד: הכלי השלם זה יחד עם החברים, נכון?

יש לזה תנאים.

תלמיד: או שזה לעצמי, אני לעצמי, בהרגשות הפרטיות שלי?

לא, ודאי שזה עם החברים ובתכללות וכל היתר.

שאלה: הוא כותב ש"בזמן שאין הקב"ה יכול להשפיע להתחתונים, מסיבת שינוי צורה שיש ביניהם, זה נקרא "צער השכינה". היינו, מצד המקבל, שאינה יכולה לקבל שפע, מטעם שאם היא תקבל שפע עבור התחתונים, ילך הכל לקליפות, הנקראות "מקבל בעל מנת לקבל"", מה שלא ברור זה שאם היא תקבל שפע עבור התחתונים זה הולך לקליפות. נשמע לא הגיוני, כי אם היא רוצה עבור התחתונים ולא עבור עצמה, זה לא מקבל על מנת לקבל, והוא כותב שכן.

כן. כי מלכתחילה היא נמצאת בצורה השבורה, היא לא יכולה לקבל שום דבר, אפילו למסור למטה.

תלמיד: זה לא ברור, כי זאת כל המהות של להיות צינור, להיות המוליך.

אז זה צינור מקולקל.

שאלה: עכשיו כשאני יודע שאני כמו עגל שהפרה רוצה להניק אותו והוא לא יונק, או תינוק חולה ולא מסוגל לאכול מה שאימא שלו רוצה לתת לו, אני יודע את זה, מה אני עושה עם זה?

אתה נכלל בחברה ומשתדל לתקן את עצמך.

תלמיד: וזה מה שיביא לי את השפע?

כן, זה מה שיביא לך תיקון, ועל ידי הרצונות המתוקנים שלך אתה תוכל למשוך את השפע מלמעלה ולהעביר אותו הלאה לאחרים כחלק מתוקן מהסביבה, מהחברה.

תלמיד: זאת אומרת זה מה שישמח את הבורא, שאני לא רוצה את כל החלב לעצמי?

כן.

שאלה: קשה לי לא להתרגז מהקטעים האלה, כי כביכול הוא מאשים אותך על זה שיש לך יצר רע, אני לא החלטתי את זה, אני לא קבעתי את התנאים האלה שנולדתי בהם, אני, על השורש נשמה המקולל הזה שקיבלתי, לא החלטתי, אז אתה מאשים אותי? כתוב שאתה בוחר דברים מאוסים? אני לא החלטתי להיוולד למצב הזה?

זה נכון.

תלמיד: אז אתה מאשים אותי על יצר רע אני לא החלטתי עליו?

כן.

תלמיד: למה?

ככה, כי הבורא החליט שאתה צריך כך להיוולד. מה תעשה? אתה צריך לקבל את הדברים האלה בצורה נכונה, יפה, ולהגיד "תודה רבה, ואני אשתדל לתקן את זה".

תלמיד: אבל אי אפשר, אתה לא יכול להתרומם מהאשפה הזאת.

אתה יכול. הוא מסביר לך איך, על ידי חיבור עם האחרים, על ידי זה שאתה תדאג לכל העולם.

תלמיד: אבל יש לך יצר רע גדול, אי אפשר לעשות מה שתיארת.

אפשר. תבקש תיקון ותוכל להתחבר עם כולם ולמשוך עבורם דווקא, בכל הכוחות שלך את האור העליון.

תלמיד: למה לא יצאתי כמו משה רבנו, מישהו כמוהו? גם בעל הסולם לא ידע שהוא בעל הסולם, עד שהוא לא נהיה כזה. אז למה לא יכולתי לקבל כזאת פתיחה טובה, נתונים טובים?

גם על זה תשאל, למה אתה דווקא ולא החבר שלך שיושב לידך? משה רבנו יש רק אחד.

תלמיד: יש מקום לשאלות כאלה?

אין. אם אתה תחשוב אז אתה תראה שאין. אני נולדתי בדור מיוחד, מסוים, ובתנאים מסוימים ועם כל התיקונים שלי, הטובים, הרעים, לא חשוב איזה, ואני חייב מתוך זה לעשות מה שהבורא רוצה שאני אעשה.

תלמיד: אז אתה לא צריך לשאוף לאיזה תיקונים? רק לעבודה?

העבודה זה התיקונים.

תלמיד: יש תיקון של להשפיע ויש לעבוד עד לשם.

תפסיק להתלונן, זה לא יעזור. צריכים כבר להבין שלכאן מגיעים אנשים שרוצים לתקן את עצמם, ולכן מלכתחילה הם צריכים להבין שאין בהם, באף אחד, שום דבר חוץ מקליפה, זהו.

תלמיד: אבל הוא כותב שאתה בוחר בדברים מאוסים ועכשיו אתה אומר לי נולדת בקליפה, אז אני לא בחרתי את זה, אני לא בוחר דברים מאוסים.

אתה לא בחרת, על זה בכלל לא מדובר.

תלמיד: כתוב "בוחרים בדברים שפלים, שזה גורם צער השכינה, בזה שלא נותנים לה מקום בהלב, שיהא משכן לאור ה'."

כןן, ככה נולדנו וכך אנחנו בוחרים בכל הדברים השפלים ומוצצים את הכול אם היה משהו בשכינה. ואין מה לעשות, או שאתה הולך להיתקן או שתעבור לימוד בכל מיני צורות יותר גרועות מעכשיו, עד שתסכים ותעשה.

תלמיד: אם אני יושב פה ועומד מולך סימן שאני רוצה להסכים, פשוט לא מגיע לזה.

בסדר. טוב מאוד שאתה כבר בחוסר זמן, בחוסר סבלנות, אבל אין מה לעשות. בוא יותר טוב נשמע איך אנחנו יכולים מהר ככל האפשר לצאת מזה. כולם מעוניינים בזה, לא רק אתה. אתה יכול לשאול כל אחד שנמצא כאן ועוד אלפי אנשים בחוץ, וכולם ודאי יגידו לך שרוצים להגיע למצב המתוקן.

(סוף השיעור)