שיעור בוקר 04.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 17.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/vL1EWaFg?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1351, "מהו, אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, בעבודה"

שמענו מאמר מכרך ג' "שלבי הסולם", "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה", עמוד קי"ג.

הרב"ש כותב שהעבודה שלנו מתחלקת לשני חלקים, גם בעל הסולם כותב את זה בזה שמפרש לנו פקודין דאורייתא, שהתורה מתחלקת לשני חלקים. שלב א' של התורה הוא תורה של תיקון, ושלב ב' תורה של מילוי.

תורה של תיקון זו תורה שנקראת עצות, איך לתקן את הרצון לקבל, להשתמש בו בעל מנת להשפיע. ותורה של מילוי אלו כבר השמות של הקדוש ברוך הוא, זאת אומרת המאור שבה שכבר החזיר למוטב קודם, הוא בא עכשיו למלאות את הכלי ולהביא לכלי את השמות הקדושים, זאת אומרת הכרת הבורא לפי השוואת הצורה איתו. שני החלקים האלו שניהם נקראים תורה, רק אחד הוא לתיקון ואחד להשגה. לפי זה יש גם יחס לתורה שנקרא פירות ויחס אליה שנקרא קרן קיימת.

האדם שמתקן את עצמו, הוא מתקן חלק שמסוגל לתקן, והחלק שהוא לא מסוגל נשאר לתיקון הכללי שבא אחר כך בזיווג רב פעלים מקבציאל בביאת המשיח. בהתאם לזה הוא נהנה גם ממה שהוא עושה עכשיו ומתקן עכשיו, וגם מהמאור שמאיר לו מנקודת גמר התיקון שנקרא קרן קיימת לעולם הבא. כי באמת הוא לא מצליח לתקן את עצמו, אלא רק התכללות בט' ראשונות, זה מה שעושה הנשמה במשך כל התהליך שלה בסולם המדרגות. לכן אור התיקון ממש מתגלה רק בגמר התיקון, זה נקרא קרן קיימת לעולם הבא.

כל עוד לא נכנסים לכוונה בעל מנת להשפיע, זה לא נקרא שנמצאים לא במצוות ולא בתורה. כל הפעולות של האדם הן ללא מסכים בכוונה על מנת לקבל, וכל מה שהוא מבין ורוכש מהלימוד שלו זה עדיין לא התורה אלא ההכנה. מה שאין כן, כשעובר מחסום ונכנס לאור האמונה, היינו לכוונה על מנת להשפיע, אז לפי גודל האמונה מתגלה לו גם ההשגה, אור ההשגה, אור השוואת הצורה, והוא מתקן את עצמו, במה שאפשר, בהתכללות בט' ראשונות. בגמר התיקון נתקן היסוד שלו כולו.

מה שטוב, שמוסבר כאן במאמר איך התורה מדברת באדם אחד. כל השבטים והקשרים ביניהם הכול נמצא באדם אחד, בתכונות שלו, ואין לנו שום יסוד, רשות לפרש את הדברים האלו בעולם הזה בצורה כפי שאנחנו נוהגים כאן בגופים שונים, בזמן, תנועה, מקום. מפני שאז התורה הופכת להיות כבר לא תורה הקדושה, אלא פשוט יוצאת מקדושתה, ואי אפשר בתוך הלבושים הגסים לראות מה באמת הכוונה האמיתית לכל הפעולות האלו שהיא מספרת.

בזה האדם לגמרי מתרחק מהפירוש האמיתי. והתורה בשבילו היא לא הוראה איך לתקן את עצמו, אלא היא הופכת להיות לפי הלבושים שלה, לאגדות, או להיסטוריה, או לפעולות גשמיות שבעולם הזה, אבל לא לסדר התיקון וגילוי השמות הקדושים. לכן תמיד צריכים לפרש את כל מה שכתוב בספרים הקדושים בגוף אחד, בנשמה אחת.

תלמיד: איך לבדוק שהעבודה היא בשביל הקדושה ולא בשביל הקליפה?

איך האדם לפני המחסום יכול לדעת שהעבודה שלו לקדושה ולא לקליפה? קודם כל לפני המחסום אין קדושה ואין קליפה, הכול זה ברצון לקבל. ואדם צריך כמה שיותר ללמוד להבחין בין המצבים שהם כאילו בהתאמה כנגד קדושה וכנגד קליפה. אומרים, שכל הדברים שהם קשורים למטרה, להתקרבות לבורא לפי התכונות, להתקרבות לזולת, הם באים כנגד צד הקדושה, צד ימין. וכל הדברים שהם על חשבון הזולת בניתוק מהבורא, הם מצד הקליפה.

איך להיות ככל האפשר מחובר יותר? אז הוא נותן לנו עצה, ישראל קודשא בריך הוא ודרכין דאורייתא חד הם. זאת אומרת, כל הפעולות שאני עושה עכשיו או המחשבות, לא חשוב מה, ואני, הרצון שלי, המחשבה או הפעולה שלי, והבורא, איך שאני מתאר אותו, הם כולם צריכים להיות בנקודה אחת, כאחד. אם אני מתאר את זה כאחד, אז הפעולה שלי בזמן, תנועה ומקום, היא קשורה כבר במושג שנקרא מטרת הבריאה.

לא חשוב כמה אני מבין את זה או לא מבין. אם לפי הדרגה שלי אני עושה את זה, אז זהו זה. אסור לאדם להצטער שהוא לא נמצא בדרגה אחרת, אלא שיעשה מה שמסוגל עכשיו, כרגע.

תלמיד: אפילו שאנחנו ברצון לקבל לפני מחסום, האם אפשר להבחין לא רק במשהו שנראה לי הולך לכיוון המטרה, ומה שלוקח אותי מהמטרה, לא רק שחור ולבן, אלא להבחין בין כל הדברים האלה בתכונות, לדעת שהתכונה הזאת מקרבת אותי, התכונה הזאת נותנת לי כוח להילחם?

האם אדם בזמן ההכנה יכול לאבחן את התכונות, באופי שלהן או ביכולת שלהן לעזור, או בצורה שהן עוזרות לו, איך הוא יכול להשתמש בהן כדי ממש להידמות לבורא? אני לא חושב שזה אפשרי ממש, לא חושב שכדאי ממש להתעמק בזה, ולא כתוב כך. זה ייצא לך יותר פילוסופיה וחכמולוגיה, אבל לא עבודה ממש.

למה? כי אנחנו לא מבינים ששום תכונה בנו לא נבנית לצורך רעה, אלא הכול לצורך הטובה. אין בנו נטייה שהיא שלילית, אלא הכוונה קובעת אם זה לשלילה או לחיוב. אז אם אתה הולך לבדוק מה שקר ומה אמת, אולי שקר זה דבר מועיל יותר מהאמת, תלוי איך אתה משתמש בו. לכן אנחנו אף פעם לא בודקים תכונות ולא דנים בהן איך הן בעצמן, זו ממש פילוסופיה נקייה שיכולה להביא אותך לשימוש בדברים טובים ורעים איך שאתה רוצה. אלא אנחנו צריכים כל דבר ודבר לקחת כגופו ממש, תכלס איפה אתה רוצה להשתמש בו, ואז לקבוע אם זה טוב או רע.

הוא נותן דוגמה, כתוב שאם אני יכול להציל חיי אדם על ידי שקר, אז אני חייב לשקר. ומצד הפילוסופיה, איך יכול להיות דבר יותר גרוע משקר. הקדוש ברוך הוא זה אמת, ואתה יכול להביא את כל הפסוקים ולהוכיח לי שאין יותר גרוע משקר, וכתוב ש"חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת", ובכלל מה זה שקר, זה ההפך ממנו. כן, זה ההפך ממנו, ולא אכפת לי שזה ההפך ממנו, כי אם אפשר על ידי זה להציל חיי אדם, אז אותה התורה מחייבת אותי לעשות כך. יש הרבה דוגמאות כאלה בחיים. אנחנו רואים שאת כל הדברים הגרועים ביותר עושים אחרי חשבונות יפים כאלה והוכחות שאי אפשר אחרת, או בכלל שזה לטובת האנושות.

זאת אומרת, ללא קשר עם המטרה הסופית, אין בכלל לדון באיזו תוצאה, תופעה, תכונה, נטייה, אם היא טובה או רעה. אפילו מהדברים הפשוטים. אני זוכר שברוסיה היו משמידים זאבים, ובסין זבובים וכל מיני ציפורים, אחר כך הגיעו לכאלו אסונות, ואז הבינו איזה חוסר איזון עשו בטבע.

אנחנו לא מסוגלים למדוד שום דבר אם לא בקשר למטרה הסופית. לכן קודם כל, שום דבר לא משמידים, אין דבר רע. אלא זה נראה לך רע עכשיו לפי מצבך ואיך שאתה קובע. תגיע לטוב, תראה את הדבר הזה בסוף, ואז תחליט. הוא גם כותב על זה, בגלל שכל ההשגחה עלינו זו השגחה מטרתית, אז אתה לא יכול להגיד על שום דבר שהוא דבר רע, כי לכל דבר יש מקום שעל ידו מביאים את כל הבריאה לתכלית.

בסך הכול מה אנחנו עושים? אנחנו משנים את היחס שלנו בלבד. עזוב את העולם, אל תשנה בו כלום, אלא תשתנה בעצמך, ואז תראה את כל העולם עד כמה הוא יהיה טוב ומועיל אליך.

תלמיד: אם אני מסתכל סתם על העולם הזה, אז אנחנו רואים שיש כל מיני דברים בעולם הזה, צבעוניות, גוונים של דברים. אחרי מחסום יש כל מיני תהליכים, עליות, ירידות. אבל אם מדברים על שלב ההכנה, זה נראה כמו משהו שהוא שחור ולבן, אני כל הזמן אמור לעבור משחור ללבן. איפה פה החיים, איפה פה כל הצבעים?

כשאנחנו אומרים קו אמצעי, זה לא באמצע

אל תחשוב שט' ראשונות

אני זוכר את הבן של הרב'ה,

קליפת נוגה זו לא קליפה. קליפת נוגה זו לא המציאות.

תלמיד: איך מלכות יכולה לעלות לבינה?

מלכות לא עולה לבינה, מלכות מצמצמת את בינה ובזה נקרא שהיא עולה. היא עולה בגלל שהיא רוצה להידבק בבינה, ובמה היא יכולה להדבק בבינה? היא עוזבת את כל הרצון לקבל שלה, מצמצמת את הכול, ורק ברעיון הזה שהיא רוצה להידבק לבינה, בכתר שלה בוא נגיד, היא דבוקה בבינה. לכן יש לך זו"ן, ו"ק ונקודה, ומלכות עצמה לא מסוגלת ליותר.

תלמיד: בעמוד 115, פסקה אחרונה, "רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה."

עמוד 115, קט"ו, פסקה אחרונה "רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה".

מה שאתה שואל?

תלמיד: אלה כבר אנשים שהגיעו לשלב שביררו הכול והגיעו למצב שגם את זה הם לא רוצים, אבל בלי זה הם לא יכולים, האם זה המצב?

כן. כלי שנקרא רוחני הוא כלול מהרבה תנאים שאדם צריך ללכד אותם בכל מיני שלבי ההתפתחות שלו. וכשמגיעים כל התנאים האלה לצורתם הסופית, אז נוצר בסך הכול מצב שנקרא מ"ן, בקשה, תנאי שהוא נכנס לרוחניות. והתנאי הזה הוא כלול מהרבה הרבה פרטים - לאן לחזור אין לי, לאן ללכת אין לי, אני לא מסוגל לעשות למטה שום דבר בדברים שעברו, וגם לא בדברים הבאים. אני צריך לקבוע את היחס שלי הברור לכל מה שנמצא בעולם הזה ולכל מה שנראה לי בעולם הבא, ויחס כלפי הבורא ויחס כלפי עצמי.

בסך הכול האדם צריך ללכד איזה מעמד שנקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". "ויאנחו" זה שהוא לא יכול לברוח מהעבודה וגם לא יכול לעשות שום דבר, אין לו סיפוק מזה, אבל גם לא ממשהו אחר. הוא כותב "והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים". אומנם הוא מיואש, אבל ממה הוא מיואש? מזה שהוא לא רואה שמהעליות והירידות האלה יהיה לו משהו, אבל אין לו ברירה הוא חייב להמשיך בזה בכל זאת.

זו אופטימיות וייאוש יחד. כל הדברים חייבים להיות משני הקצוות באותו אדם. בסך הכול מביאים לו מצב שהוא לא יכול לפתור בעצמו, את כל המפגש בין שני הקצוות הוא לא יכול בעצמו לפתור, אין פתרון, ואז מזה הוא צועק לבורא.

זה כמו בהרבה ממדים, כשבכל ממד יש לך שני קצוות מאותה הרגשה או מאותה תפיסה, או מאותו רעיון, ושני הקצוות האלה סותרים זה את זה, מימשת את כולם ולא יכולת שום דבר לעשות. זה כמו שאתה נמצא במעגל ואתה באמצע, ומכל הצדדים של המעגל יש כוחות מנוגדים שבאים אליך ודוקרים אותך משני הצדדים ומכל הכיוונים, כל אחד עם זוגות שנפגשים בך, ואתה לא יודע מה לעשות, ואז אתה צועק למעלה לבורא. ואז מתגלה שאתה יכול לצעוק אליו, ולפני זה לא.

תלמיד: מצב אופטימי.

מצב טוב. מצב טוב.

(סוף השיעור)