שיעור בוקר 10.09.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1497, אגרת מ'

קריין: "כתבי רב"ש" ב', עמוד 1497, אגרת מ'.

אגרת מ'

ב"ה יום ל"א למב"י פה מנשסתר

"לכבוד התלמידים שיחיו

הנה קבלתי מברק מ... שנצחנו ... נקוה שננצח גם במלחמת היצר, שגם כאן נצליח ונגיע למטרה הידועה שהיא לעשות נחת רוח ליוצרו.

הנה כבר הגיע הזמן שנתחיל ללכת קדימה לקראת מטרתנו הקדושה כמו גבורים אנשי חיל. והדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. וענין אהבה הוא ע"י "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את לבו של חברו. כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים.

כי כל מתנה שנותן לחברו (ומתנה נבחנת בזה שיודע שחברו יהנה מזה, בין בדבור בין במחשבה ובין במעשה. אלא היות וכל מתנה צריכה להיות בהתגלות כדי שחברו ידע מזה, ובחינת מחשבה אין חברו יודע שחשב בעדו, לכן צריכים גם לדיבור, שיגיד לו שחושב ודואג עבורו. וגם בזה, דוקא במה שאהוב לחברו, היינו מה שמתוק לחיך חברו, שמי שאינו אוהב דברים מתוקים אלא דברים חמוצים אינו יכול לכבד את חברו בדברים חמוצים אלא בדברים מתוקים דוקא, שזה אהוב לחיך חברו. ומזה נבין שיכול להיות דבר של מה בכך אצל אדם זה, ואצל חברו אותו הדבר הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם) הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב.

ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך.

ואם תשאלו, מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו? תסלחו לי בזה שאני כותב: "כל אחד ואחד מרגיש שיש לו לב אבן", כוונתי חוץ מאותם חברים שיודעים ומרגישים בעצמם שמצדם אין התנגדות שחברו יאהב אותו ויתן לו מתנות (ולאו דוקא במעשה, לכל הפחות בדיבורים יפים וטובים ותשומת לב מיוחדת לו ואליו בלבד), אני מתכוון רק לאלו שמרגישים בעצמם לגבי אהבת חברו לב קריר מאד, או שהיה להם לב בשר אבל הקרירות מצד החברים פעלה גם עליהם ודי למבין, וגם לבם קפוא כאבן.

העצה היא פשוטה מאד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש. וזהו כלל גדול, ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". וזהו דוקא באופן שהמעשה הוא לשמה, היינו להשפיע מתנה לחברו, ורק הכוונה היא שלא לשמה.

כי נותנים מתנה רק למי שיודעים ומכירים שהוא אוהבו, נמצא שכוונת המתנה היא כמו הכרת טובה על האהבה שחברו נותן לו. אבל אם נותנים מתנה לאיש זר, היינו שלא מרגיש שחברו הוא קרוב ללבו, אם כן אין לו על מה לתת לו הכרת טובה, נמצא שהכוונה היא שלא לשמה, היינו ... הכוונה שצריכה להיות. ויש הוה אמינא לומר שזה נקרא "צדקה", בזה שמרחם על חברו שרואה שאין מי שמדבר אתו ושיקבל אותו בסבר פנים יפות, ולכן הוא עושה לו את זה. על זה יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו. אזי בזכות המעשה זוכה גם כן לכוונה.

אבל בזמן שתיכף בעשייתו התכוון הנותן שהמתנה שנותן לחברו היא רק בתורת צדקה (הן שנותן את זמנו עבור חברו שזה לפעמים עוד יקר לאדם מדמיו, כמאמר: "אדם דואג על מיעוט דמיו ואינו דואג על מיעוט ימיו". אבל ענין הזמן יש לכל אחד ואחד ערך בפני עצמו, כי יש אנשים שמרויחים לירה לשעה ויש פחות ויש יותר, וכמו הרוחניות שלהם, כמה רוחניות מרויחים לשעה וכו') אם כן הוא מעיד על עצמו שאינו מתכוון לאהבת חברים, היינו שעל ידי העשיה תתוסף האהבה שביניהם.

ורק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה, אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.

ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות.

ואנחנו רואים שנמצא בטבע "אהבה עד כלות הנפש". ואם נפשך לומר, איך אפשר דבר כזה שעל ידי האהבה יתעורר באדם חשק להתבטל ממציאותו עצמו? על זה אפשר לומר רק תירוץ אחד, כמאמר: "אהבה מקלקלת את השורה", היינו שזה לא על פי השכל, וזה נקרא שלא כשורה.

ורק אז כשיש אהבה כזו, כל אחד ואחד הולך בעולם שכולו טוב ומרגיש את עצמו שברך ה' נחלתו, ואז ה"ברוך מתדבק בברוך" וזוכה לדבקות בו ית' לנצחיות.

ועל ידי האהבה האדם מוכן לבטל את כל מציאותו. כידוע שכללות האדם מתחלקת לשני אופנים: למציאות ולקיום המציאות. מציאות נקרא זה שהאדם מרגיש את עצמו לבחינת חסרון ולבחינת רצון לקבל תענוג. וקיום המציאות הוא התענוג וההנאה מה שהוא מקבל, שבזה ניזון הגוף ויכול להתקיים, אחרת הוא מוכרח לאבד את עצמותו ולהיות נעדר מהעולם. שזה ענין: "אשר ברא אלקים", היינו את המציאות. "לעשות", היינו קיום המציאות.

וקיום המציאות מתחלק לג' אופנים: א' הכרחיות, שבלעדיו תתבטל המציאות. היינו שמוכרח לאכול לכל הפחות פעם ביום לחם יבש וכוס מים, ולישון כמה שעות על ספסל בלא הפשטת מלבושיו, וגם לא בבית רק בחוץ, היינו ברחוב או בשדה, ובזמן הגשמים בכדי שלא ירטב ויתקרר יכנס ללון בתוך איזה מערה, וגם מלבושיו יכולים להיות טלאי על גבי טלאי. וזה מספיק לו, משום שאינו רוצה רק לקיום המציאות ולא יותר.

ב' היינו כמנהג בעלי בתים הרגילים החשובים, שיש לו בית ורהיטים וכלי בית ומלבושי כבוד וכדומה.

ג' שיש לו תשוקה וחשק להתדמות לעשירים, שיש להם הרבה בתים ומשרתים ורהיטים נאים וכלים נאים. והגם שהוא לא יכול להשיג את מבוקשו, אבל עיניו ולבו נתונים בזה, שכל תקותו היא רק להגיע לחיות חיי מותרות ונותן כח ומרץ ויגיעה רבה אך ורק להגיע לדרגת עשירים.

ויש בחינה ד' הנוהגת בכל שלשת הבחינות הנ"ל: היינו שאם הרויח לצורך היום כבר אינו דואג דאגת מחר, אלא כל יום נחשב אצלו שזה כל שנות חייו, כמו שבעים שנה. וכמו שטבע האדם לדאוג עבור שנות חייו של שבעים שנה שיהיו כל צורכי קיומו, אבל לאחר פטירתו אינו דואג, כמו כן אצלו יום נחשב לכל שנות חייו וחושב שיותר לא יחיה. ואם הוא קם לתחיה גם למחרת, דומה עליו כמו שבא לעולם בדרך גלגול ויש עליו לתקן מה שקלקל בגלגול ראשון, היינו שאם לוה ממישהו כסף, נמצא שעשה חוב, אזי למחרת - היינו בגלגול שני - משלם לו, שנחשב לזכות. ובעיקר כל החובות שהוא עשה למישהו או מישהו עשה לו חובות הוא מתקן הכל בגלגול שני. וכמו כן למחרתיים נחשב לגלגול שלישי וכן הלאה.

ועכשיו נבאר את ענין הנ"ל. היינו, שעל ידי אהבה מוכן האדם לתת ויתורים. ויש לפעמים שיש לאדם אהבת ה' - שמוכן לוותר על בחינה ג', היינו על חיי מותרות, מסיבת שהוא רוצה לתת חלק זמן ומרץ בכדי לתת איזה מתנות לה' שעל ידי זה יקנה אהבת ה' (כנ"ל באהבת חברים). היינו הגם שאין לו עדיין אהבת ה', אבל מבחינת אור מקיף מאיר לו שכדאי לקנות אהבת ה'.

ויש לפעמים שהאדם מרגיש שבכדי לקנות אהבת ה' הוא מוכן אם יהיה צורך בכך לוותר גם על בחינה ב', היינו על חיי בעלי בתים החשובים, ולחיות רק על הכרחיות בלבד.

ויש לפעמים שהאדם מרגיש את מדת גודלה של אהבת ה', שמוכן אם יהיה צורך בכך לוותר גם על בחינה א', היינו על חיים של הכרחיות, אע"פ שעל ידי זה תתבטל מציאותו אם לא יתן לגוף את מזונותיו הזקוקים לו.

ויש לפעמים שהאדם מוכן לוותר על מציאותו ממש, היינו שהוא רוצה לתת את הגוף שלו שעל ידי זה יתקדש שם שמים ברבים אם תהיה לו ההזדמנות להוציא את זה לפועל. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך ללכת במדת רבי עקיבא שאמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך, מתי יבא לידי ואקיימנו".

ובזה נבין את מאמר חז"ל: "ואהבת וכו' בכל לבבך, בשני יצריך. ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך, בכל ממונך". והיינו כנ"ל: מדרגה ראשונה של האהבה היא על קיום המציאות, היינו מזונותיו של הגוף, שהוא על ידי רכוש וקנינים, היינו ויתורים על ג' בחינות הנ"ל בקיום המציאות. מדרגה שניה היא "בכל נפשך", היינו ויתור על מציאותו ממש.

וזה יכולים לקיים על ידי יצר הטוב, היינו על ידי הכפיה, שנותן לגוף להבין שיש יותר הנאה ותענוג בזה שמהנים ומשפיעים לה', מזה שמהנה ומשפיע לעצמו. אבל בלי הנאה ותענוג אין האדם מסוגל לעשות שום דבר. כי האדם המצער את עצמו אנו מוכרחים לומר שיש לו תמורת זה איזה תענוג, או שמרגיש את התענוג בשעת מעשה, או שמקוה - היות ויסורין ממרקין אזי יזכה לאחר זה לתענוג נפלא תמורת היסורים; שישיג את התענוג בעולם הזה, או שיש לו תענוג בזה שמאמין שיקבל הנאה בעולם הבא. היינו, שיש לו תענוג מבחינת אור פנימי, או מבחינת אור מקיף, היינו מבחינת העתיד.

אבל אל יחשוב האדם שיכול לעשות משהו בלי תענוג. רק יש הרבה בחינות בלשמה, היינו בבחינת השפעה: (האדם צריך לדעת) "משפיע על מנת להשפיע", היינו שמקבל תענוג בזה שהוא משפיע לה'. ו"משפיע על מנת לקבל", היינו שמשפיע לה' ועל ידי זה יקבל דבר אחר, לא חשוב מה שיש, עולם הזה או עולם הבא או השגות או מדרגות גבוהות.

אלא האדם צריך להיות "משפיע על מנת להשפיע", היינו שמזה שמשפיע לה' יהיה לו התענוג הנפלא, כמו שהוא באמת לזוכים לזה. וצריך לשפוך שיחו לפניו ית' שיתן לו את ההרגשה הזו לאהוב את ה' מחמת גדלותו ית'.

ואם עדיין לא זכה, צריך להאמין ולכוף את גופו שזה תענוג נפלא וחשיבות גדולה, ולאהוב את ה' מחמת חשיבותו ורוממותו ית'. אבל דבר אחד צריכים לדעת: בלי תענוג אין האדם יכול לעשות שום דבר בשלמותו.

ונחזור להנ"ל, "בכל לבבך - בשני יצריך", היינו שהאדם צריך להשתלם באהבת ה' שגם היצר הרע יסכים להשפיע לו ית'.

אקצר מכתבי מפני קדושת השבת. ואני חושב ש... יהיה לו היכולת לקבל תירוצים על שני מכתבים שקבלתי ממנו, ונהנתי מאד ממכתביו. ואני מתפלא על ... שהוא היה רגיל לכתוב לי מכתבים וזה זמן רב שלא קבלתי ממנו מכתב, נא להודיעני משלום בריאותו. וגם ל... מגיע תודה רבה עבור מכתביו שאני מקבל לסרוגין ממנו, וגם ל... עבור המברק. כנראה ש... לא יודע את כתובתי.

ידידכם

ברוך שלום באאמו"ר

מוהרי"ל זצ"ל אשלג"

זה המכתב. ודאי שיש כאן הרבה דברים שאנחנו לא מבינים כי אנחנו לא נמצאים באותם הזמנים, לא מעורבים במה שקרה. אבל העיקר הוא שאדם צריך להשתדל להביא את עצמו למצב שרק כלפי הבורא הוא בסופו של דבר מודד את עצמו, עד כמה הקשר עם הבורא נחוץ לו.

שאלה: סיפרת לנו לא פעם, שכל מה שרב"ש הרוויח באותו יום, הוא היה מוציא את הכול, מבזבז את הכול, אין מחר. אמרת עכשיו שאלו זמנים שונים שהיו פעם והיום אנחנו בזמנים אחרים, אבל אנחנו לוקחים את הדברים האלה כעשרת הדיברות, ואת כל מה שרב"ש אומר לנו אנחנו רוצים לממש.

לא. רב"ש לא אמר לנו לעשות כך אלא לעצמו הוא עשה כך. היה זמן שבאמת הוא היה כך מקפיד להתחיל כל יום מחדש.

אנחנו היום נמצאים בזמנים אחרים לגמרי. אז האדם היה יוצא בבוקר מביתו, הוא לא ידע איפה הוא יעבוד, הוא הלך לשוק ושם חיפש עבודה, עשה את העבודה הזאת או בעיר או בשדה, במשהו כזה או אחר, ובסוף היום היה מקבל את התשלום שמגיע לו, וכך יום יום. כמעט ולא היו אנשים שעבדו במשהו קבוע וידעו את מקום העבודה ומקום הפרנסה שלהם. לכן זה לא כמו שהיום, אצלנו המצב אחר לגמרי. לכן כל החשבון הוא יותר חשבון שבתוך האדם, האדם קובע לעצמו את הגבולות והמדרגות בחיים שלו וכך מתקדם.

תלמיד: אנחנו נכנסים לתקופה חדשה בקשר בינינו לבורא, אין ספק בכלל. איך אנחנו מקיימים כל יום מחדש את הקשר בינינו לבורא? איך כל יום מחדש אני מודד בתוך עצמי את הקשר המיוחד הזה?

אני לא יודע מה להגיד לך. תתאר לעצמך שאתה כל יום מתחיל מחדש, ותראה עד כמה בהתאם לזה תשתנה.

תלמיד: האם אני צריך כל יום להגיד מה שהיה אתמול היה אתמול, והיום אני עושה את כל מה שאני יכול לאותו יום, להביא את אהבת החברים?

כן, ודאי. כלפי רוחניות זה בטוח במאה אחוז.

שאלה: הוא כותב שהאדם תמיד מחליף ומתקדם בזה שצריך לזכות לתענוג, כי בלי תענוג הוא לא יכול להגיע לשום דבר. ומה שהוא מציע לנו זה להחליף תענוג בתענוג, תענוג גשמי בתענוג רוחני. האם זה בסדר להחזיק כל הזמן ברצון לתענוג יותר גבוה ממה שזכינו לו אי פעם, עד ידיעת ה'?

כן, כי רק בצורה כזאת הוא מתקדם.

תלמיד: הוא כותב פה שאחד הדברים החשובים הוא להגיע להשפיע בלי תענוג.

כן.

תלמיד: איך נזכור כל הזמן שזה בסדר לנו התענוג הזה? כי הרבה פעמים יש נטייה לשכוח בדרך.

אסור לנו לשכוח את התענוג, אחרת אנחנו לא נדע איפה אנחנו נמצאים, כלפי מי אנחנו עובדים, כלפי מה. אומנם לא נקבל את התענוג הזה לעצמנו, אבל בכל זאת כל העבודה, כל דבר נמדד, נשקל, רק על ידי התענוג שהאדם מרגיש.

תלמיד: כל הזמן הוא חייב לצייר לעצמו שיש תענוג, ושאסור שזה יהיה בשבילו אלא עבור החברים או עבור הקשר עם הבורא. זה התענוג היחידי שבו בסוף הוא רוצה לזכות.

כן.

שאלה: מה זה המצב הזה, "היינו הגם שאין לו עדיין אהבת ה', אבל מבחינת אור מקיף מאיר לו שכדאי לקנות אהבת ה'"?

שבכללות הוא מבין מה זו אהבת ה', הוא קרא על זה, דיבר על זה ושמע הרבה דיבורים, אבל בעצמו הוא לא מרגיש, אין לו עדיין קנה מידה שהוא יכול להגיד שהוא נמצא בזה באיזו מידה זו או אחרת, וזה מצער אותו.

תלמיד: מה זה אומר שזה בהשפעת אור מקיף?

בהשפעת אור מקיף הכוונה שהוא מרגיש שדבר כזה קיים בעולם, אבל הוא לא נמצא בזה ממש.

תלמיד: הוא כותב ש"מקוה - ויסורין ממרקין אזי יזכה". מה זה אומר "יסורין ממרקין"?

ייסורים מזה שהוא עדיין לא הגיע לאהבת ה' ומאוד רוצה להגיע, אז בין רצוי ומצוי יש בו עדיין פער גדול, ומתוך זה הוא מרגיש ייסורים. הייסורים האלה הם בעצם מקדמים אותו למצב שיתחיל להרגיש יחס יותר לבבי לבורא.

תלמיד: ובסוף הוא כותב "ונחזור להנ"ל, "בכל לבבך - בשני יצריך", היינו שהאדם צריך להשתלם באהבת ה' שגם היצר הרע יסכים להשפיע לו ית'". איך מגיעים למצב הזה? מכל האיגרת לא הבנתי איך מגיעים למצב "בכל לבבך - בשני יצריך".

זה דבר מאוד גבוה. אם אתה עושה איזה צמצום, אז זה מובן לך. אבל אם אפילו את היצר הרע אתה הופך ליצר הטוב, שזה החצי השני של הלב, אז אתה מקבל מזה כלי מאוד גדול, חדש, שגם ביצר הרע אתה עכשיו מתהפך להיות המשפיע, אלו כבר תיקונים גדולים.

תלמיד: כל התיקונים וההשגות האלה לא יכולים להתקיים בלי אהבת חברים.

כן.

תלמיד: וכל זה לא יכול להתקיים בלי האור המחזיר למוטב.

כן.

תלמיד: מהי החבילה הזאת שאנחנו מקיימים כדי להגיע לזה?

שאני רואה את העשירייה שלי לפחות, שאלו האנשים שאני צריך לאהוב אותם כמו שאני אוהב את עצמי, ושהשנאה שיש לי כלפי אלו מהם תהפוך להיות לאהבה. כך אני מגיע למצב שיש לי באמת אותה עשירייה, אותו הכלי שבו אני יכול להגיע לאהבת ה'. שכל החברים שלי שנמצאים בעשירייה יהיו המרכיבים את הכלי הזה, וחלקי הלב שלי שכולו נמשך לבורא.

שאלה: כתוב "כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך ללכת במדת רבי עקיבא שאמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך, מתי יבא לידי ואקיימנו"". "בכל נפשך" נראה לי משהו מאוד גבוה להגיע אליו, צריך עזרה שלא מהעולם הזה כדי להגיע לזה.

זה שאנחנו צריכים עזרה לא מהעולם הזה, זה ברור, כי אנחנו רוצים להגיע למה שלא נמצא בעולם הזה בכלל, ואז אנחנו מבינים שזה צריך לבוא מהבורא, רק ממנו. אנחנו מכוונים את עצמנו לבורא, ומקווים שנקבל ממנו את מה שאנחנו רוצים, צריכים, וההרגשה הזאת בלב נקראת תפילה. כשאנחנו לא עוזבים את הבקשה הזאת וכל הזמן נמצאים בלרוץ אחרי הבורא, בצורה כזאת אנחנו מגיעים, ובסופו של דבר מקבלים את זה מהבורא.

תלמיד: אני חייב לבוא עם הגישה הזאת, עם המחשבה הזאת גם לתוך הכנס?

כן, לתוך הכנס אנחנו באים במחשבה, ברצון, בתשוקה, שאנחנו בין כל האנשים האחרים שגם הם רוצים אותו דבר פחות או יותר, שאנחנו בכך נעורר את הבורא לעזור לנו. ונקבל את ההתפעלות, ההתרגשות, נקבל את ההרגשה הזאת וכך זה יקרה לנו.

תלמיד: הכי קשה זה לא להרשיע חברים שאתה חושב שהם לא נמצאים "בכל נפשך", במסירות נפש, איך לא להרשיע, איך לא לבוא במצב של "איפה החברים שלי"?

אם אני מוריד את החבר ממצב שהוא פחות ממני, אז זו כבר באמת בעיה גדולה. לכן אני חייב לראות את כל החברים שהם נמצאים לפחות בדרגה אחת יותר ממני ואני רוצה לכולם להגיע. ונניח אני רואה כאן כאלה אנשים שהם חדשים או שעדיין אין בהם רצון הנדרש לעבודה רוחנית, אז אני צריך לתאר לעצמי שזה בעצם אולי מצבם האמיתי, שהם עוד לא הגיעו או יותר נכון אולי אני בתכונות שלי האגואיסטיות שעוד לא מתוקנות, שבהן אני מודד אותם שהם עוד לא ראויים או עדיין הם לא נמצאים בזה, אני לא יכול למדוד אותם בצורה נכונה.

תלמיד: אז מה צריך לעשות, לרכך את הלב, לא להתייחס?

צריך לרכך את הלב ולראות את עצמו הנמוך ביותר מכולם. וכך אתה תוכל לספוג מכולם את מה שיש להם. ודווקא צריך להבין שבאדם שהוא לא בולט, פשוט, כאילו שאתה כמעט ולא רואה את נוכחותו, אתה יכול ללמוד הרבה. איך להיכנס ללב של כל אחד, העבודה שלנו היא לא בדיבור, אלא במעשה הפנימי של האדם כשהוא מתבטל כלפי הכלל.

תלמיד: איך להתייחס לחברים שעוקצים אותך, שאין לך עיניים ואתה לא רואה, הלב שלך לא פתוח?

הם צודקים.

תלמיד: זה בטוח.

וכך שזה פוגע בך זה נכון, זה טוב.

תלמיד: האמת, זה משעשע אותי קצת כי אני רואה את זה מהבורא, איך הוא עוקץ אותי.

שאלה: רב"ש מדבר כאן על כך "אל יחשוב האדם שיכול לעשות משהו בלי תענוג", הוא כאילו מזהיר אותנו כמה פעמים במאמר. למה הוא אומר את זה שיש מישהו שחושב שאפשר לעשות משהו בלי תענוג, יש איזו מחשבה כזאת?

כנראה שכן. אנשים לא מבינים שהרצון לקבל והתענוג כנגדו אלה הכוחות העיקריים של הבריאה.

תלמיד: הוא אומר שיש כמה סוגים של תענוג, שהוא כנראה יותר גדול מכל הקניינים שלך, ואחר כך תענוג שהוא יותר גדול אפילו מקיומך, ואחר כך כזה תענוג גדול שיותר גדול מכל היכולת שלך לעבוד מול היצר הטוב ורע עוד יותר גדול. זאת אומרת שצריך לצייר מין תענוגים כאלה.

זה נשמע כמו להחליף פרה בחמור, כאילו אנחנו אומרים יש תענוג עוד יותר גדול, אז תוותר על זה, וכדאי תענוג עוד יותר שווה. או שהוא רק מסביר את זה כך כדי שאנשים יימשכו לזה?

תנסה על עצמך ואז תבין בשביל מה הוא בנוי בצורה כזאת.

תלמיד: הוא הסביר את זה לוגית, אבל פה מגיעה השאלה ש""אהבה מקלקלת את השורה", היינו שזה לא על פי השכל, וזה נקרא שלא כשורה." אז למה הכוונה שאהבה מקלקלת את השורה?

אהבה מקלקלת את השורה היא הכוונה שאתה לא הולך בדיוק לפי אהבה ושנאה, תענוג וייסורים, אלא אתה מזייף בה. כי אם אתה אוהב משהו בשבילך זה נראה מאוד יפה, יותר טוב מדברים אחרים, ולא לפי המשקל של הדבר, אלא לפי מה שאתה מוסיף לזה מהעבודה שלך, מהיכולת שלך.

תלמיד: נניח אנחנו כל הזמן בונים, רוצים לבנות אהבה בעשירייה. אנחנו עושים את כל המאמצים בשביל זה. מה זה נקרא שזה "מקלקל פה את השורה"?

שיש אנשים בעשירייה, כמה חברים שאתה מתייחס אליהם באהבה יותר מאחרים. למה? אם תבדוק את עצמך בצורה אמיתית יכול להיות שזה לא נכון, לא אמת, אז אנחנו צריכים לראות עד כמה אנחנו מסוגלים להביא את עצמנו לדבר האמיתי, למידה האמיתית.

תלמיד: מידה אמיתית היא שאנחנו אוהבים את כולם באותה מידה.

כן. ואחר כך ודאי שיש שינויים, אבל לפחות אני מאפס את עצמי בצורה כזאת שאני מתייחס לכולם בצורה שווה.

תלמיד: וההרגשה הזאת נקראת לקלקל את השורה, זו אהבה?

ואז אני לא רוצה לקלקל את השורה, על ידי אהבה או שנאה, את זה אני אוהב, את זה אני לא אוהב, זה כך או כך, לא. עברתי כל מיני מאורעות בחיים שבנו בי כל מיני צורות יחסים, לזה כך, ולזה כך, לכל מיני תופעות שאני רואה באדם. עכשיו אני רואה אותם בחברה שלי, אז שזה לא יהיה ממשהו שהכנתי מראש.

תלמיד: אני מבין. זאת אומרת קלקול השורה היא באהבה טבעית, הרגילה, ואנחנו כן רוצים להביא את זה לשורה.

או בשנאה, או בדחייה. בכל מיני רגשות שלנו שהם נובעים מהאגו שלנו.

תלמיד: ואנחנו כן צריכים להביא לשורה, שורה זה "כשורה", שזה דבר הטוב.

כן.

שאלה: אמרת שהעבודה שלנו היא לא בדיבור אלא המעשה פנימי של האדם, להיכנס ללב של כל אחד, של כל חבר. איך להיכנס ללב של כל חבר, איך נכנסים פנימה?

משתדלים להיות קרובים אליו. הלב של האדם זה הרצון שלו הכללי, שכך מרגיש אותו. הדבר הפנימי ביותר באדם זה הלב, אז אתה צריך להתכלל עימו כדי להרגיש למה ליבו נוטה.

תלמיד: מה אני מחפש בלב של החבר?

אתה מחפש תכונות, נטיות, רצונות שבהם אתה יכול להשתתף וכך להתחבר אליו.

תלמיד: וכשאני מרגיש קרירות כלפי החבר, מה העבודה?

אתה לא צריך מזה להתקרר, אתה צריך רק להמשיך עוד ועוד יותר ויותר להגיע לאהבה, אתה לא צריך לשאול אותו, לראות אותו עד כמה שהוא מגיע אליך.

תלמיד: אבל אני מרגיש את הקרירות שלי כלפיו. אז מה לעשות במצב הזה?

תשתדל בכל זאת לחמם את עצמך.

תלמיד: במה לחמם את עצמי? מה יניע אותי עוד להיכנס פנימה ללב שלו?

לאדם יש את כל הנתונים, אל תשאל. תשאל רק את עצמך.

תלמיד: ואם יש לי יותר חמימות באופן כללי כלפי החברים שלי בעשירייה ויותר קרירות כלפי שאר החברים בקבוצה?

זה יכול להיות, זה גם דבר טבעי.

שאלה: היה חלק במאמר שמדבר על כך שאם אדם לא מתקן משהו בגלגול הזה, הוא צריך לחכות לתקן את זה בגלגולים הבאים. על מה מדובר בדיוק?

מה שאדם לא מספיק לעשות עכשיו לא עובר לחיים הבאים, הוא חייב לגמור את זה באותו הזמן, רק מעבירים אותו לדרגות יותר גבוהות או יותר נמוכות, לכל מיני מצבים, תנאים אחרים, אבל הוא חייב לעשות את זה עכשיו.

שאלה: התכוננתי חודש לפני שהגעתי לכאן וחשבתי איזו מתנה להביא לכל אחד. כמובן שהיו לי הגבלות, והלב שלי ממש נשבר, איך אוכל להביא את כל המתנות מקזחסטן לישראל. איזו מתנה רוחנית אני יכולה לתת לכל אחד מהכלי העולמי כדי לתת תענוג לכל אחד?

רצון מתוך הלב, שאת באמת רוצה למלא כל הלבבות של כל החברים והחברות בעולם באור העליון שהוא כולל את הכול. את לא צריכה להביא אלף מתנות ועוד כל מיני ממתקים או דברים, אלא מספיק שאת מביאה רק את המקור של האור העליון ובזה את יכולה למלא את כולם.

תלמידה: איזו מתנה אנחנו יכולים לתת לבורא בכנס?

המתנה הכי גדולה לבורא היא שאנחנו רוצים לקבל ממנו מה שהוא רוצה לתת. "תעשה רצונך כרצונו".

תלמידה: האם יש איזה חוק רוחני כדי לזכות באהבת החברים שאנחנו לא רואים אותה בפועל?

כן.

שאלה: איך להרגיש שלם באהבת ה'?

איך להיות שלם באהבת ה'? אולי בגמר התיקון. איך אפשר להיות שלם בזה? תמיד יהיה חסר. אבל אנחנו צריכים גם להבין שהחיסרון הזה הוא חיסרון נכון, הוא חיסרון שמקדם אותנו קדימה, למטרת הבריאה, אז רצוי שנישאר בחיסרון הזה ונרגיש אותו.

שאלה: רב"ש מדבר על אהבת ה' ועל ניצוצות של אהבה בינינו. האם הוא מדבר פה על אהבת החברים בקבוצה או בעשירייה?

כן, רב"ש מדבר על אהבת החברים בכל קבוצה.

תלמיד: איך להוסיף את כל חלקי נשמה שלי?

זה נמצא בחברים. אנחנו לומדים ב"פתיחה לחכמת הקבלה", ב"תלמוד עשר הספירות", שהבריאה מתחילה מזה שנבנה הכלי והכלי הזה אחר כך עובר שבירה. השבירה היא בעצם דבר חיובי, האור העליון מגיע מהבורא ונכנס לתוך הכלי האגואיסטי ושובר אותו, ומתוך זה הכלי נשבר ובתוך כל חלק שבור של הכלי נשאר קצת אור שהיה מגיע לכלי בזמן השבירה, והחלקים האלה, האורות והכלים השבורים, נמצאים עכשיו וממלאים את כל המציאות.

גם אנחנו נכללים מאותם הכלים והאורות שבתוכם. האורות כבר נקראים רשימות בכלים השבורים ואנחנו צריכים לתקן אותם ולחבר ביניהם ומתוך החיבור אנחנו מגיעים לכלי שלם. זו העבודה שלנו, זה מה שאנחנו צריכים לעשות בינינו עכשיו.

תלמיד: כל חבר יעבוד בעשירייה הפרטית שלו, אבל במאמר רב"ש אומר שכל החלקים הם הנשמה שלי, ואני יודע שכל החברים הם חלקים של הנשמה, איך לאסוף את כל החלקים?

זו בעצם כל העבודה שלנו. אם אנחנו מחברים בין כל החברים, בעבודה גשמית, בחיבור בינינו, נגיד כמו בכנס שאנחנו מגיעים להיות יותר קרובים זה אל זה, להכיר זה את זה, כך אנחנו מתקרבים זה אל זה גם בחיצוניות וגם בפנימיות. לכן יש לנו דווקא בזמני הכנס עבודה גדולה בחיבור כי אנחנו יכולים להרגיש יותר קרובים לאנשים שמגיעים, דרכם אנחנו קשורים לאנשים שנמצאים אי שם בעולם, וכך אנחנו מקרבים את כל החברים שלנו שנמצאים בכל המקומות, כך אנחנו מגיעים אליהם.

שאלה: לגבי זה שאני צריך לחבר אליי את החברים כדי להרכיב את הנשמה שלי, האם מדובר על החברים שנמצאים בתוך העשירייה הפרטית שלי, או שחלקי הנשמה שלי נמצאים בכלל בקבוצה הגדולה? כדי להרכיב בשלמות את הנשמה שלי, האם זה נסגר בתוך העשירייה הפרטית או בכללות הקבוצה העולמית?

אני עובד עם מי שנמצא לידי, כי בינתיים אני לא יכול להרגיש את המרחב הרוחני, אלא אלו שנמצאים לידי, שאני יכול להתחבר איתם, להרגיש אותם, אפילו פיזית לנגוע בהם, זה מספיק לי. לכן אנחנו באים לכנס, לכאלו מקומות וזמנים שאנחנו יכולים להיות קרובים גופנית זה אל זה, ומתוך החיבור הגשמי אנחנו מקווים שנוכל לעורר בנו חיבור רוחני, שכבר הבורא, האור העליון, הוא יחבר בינינו, יקרב אותנו, וזה ישפיע, זה יעזור לנו, יסייע לנו להיות קרובים זה אל זה, להיות כאיש אחד בלב אחד.

שאלה: כתוב במאמר שיש דרגה ראשונה של אהבה לגבי קיום המציאות כלומר הזנת הגוף על ידי רכוש ואז ניתן לוותר על שלוש הצורות האחרות, ויש דרגה שניה שהיא לוותר על המציאות בפועל. על איזו מתנה לחברים מדובר בדרגה השנייה אם אני מוותר על הכול, במה אני קונה את הבורא בזה?

אם אתה מסתלק מההשתתפות שלך בזה, אז אתה מתחיל פשוט לעבוד כמו מוליך, כמו צינור שדרכו הכול יכול לעבור והבורא דרכך ולחבר שלך.

שאלה: אם הבנתי נכון את הרב"ש אם אני קונה אהבה לחברים אז אני יכול לקנות את אהבת ה'. הוא נותן דוגמא שזה כמו ויתור על מותרות, על זמן, אנרגיה. איזה מין מתנות אני יכול לתת לבורא?

שאתה לא מושך על עצמך את האור העליון על ידי האגו שלך אלא אתה רק רוצה להעביר דרכך את האור העליון הזה לחברים.

תלמיד: כלומר כמו שהבורא אוהב את הנבראים כך גם אני משתדל לאהוב. בתשובה שנתת לחבר ככל שהאדם מוגבל במשאבים, ביכולת שלו לתת מתנות, הוא יכול לתת לפתוח את מקור האור העליון. מה זה אומר, איך אני יכול להעביר את זה?

מצד אחד אתה מחובר עם הבורא ומצד אחר אתה מחובר עם החבר שלך, אחד או הרבה או כולם, ומעביר דרכך את האור, מהבורא אליהם.

תלמיד: זה קורה דרך תפילה או עוד איזשהו אמצעי?

באיזה פעולות שלא יהיו, אפשר בתפילה, ברצון, בלי מילים, בפעולות, בכל האמצעים של העולם שלנו.

שאלה: איך אני יכול להיות בטוח שהעברתי או שאין צורך להיות בטוח אם העברתי לו או לא?

אתה צריך להרגיש את זה. תבקש מהבורא שהוא ייתן לך את האפשרות להרגיש אם אתה פועל בצורה נכונה.

שאלה: כותב "אני מתכוון רק לאלו שמרגישים בעצמם לגבי אהבת חברו לב קריר מאד, או שהיה להם לב בשר אבל הקרירות מצד החברים פעלה גם עליהם ודי למבין, וגם לבם קפוא כאבן." אז איך יכול להיות מצב שהיה להם לב בשר, אבל הקרירות מצד החברים הקפיאה להם את הלב?

אפשר להבין את זה. אם הם לא השתמשו בהשפעה דרך הלב, אז הוא נכנס להקפאה.

שאלה: איך נוכל לאהוב את הבורא גם דרך היצר הרע?

לאהוב את הבורא גם דרך היצר הרע, זה כשאנחנו מתעלים מעל היצר הרע ועם האור העליון, עם היצר הטוב, מתחברים ליצר הרע בחלקים קטנים וכך יכולים גם לכופף אותו ולהשתתף בהשפעה. זה קורה לנו בסוף הפרצוף, בכלים דקבלה, שאנחנו מתקנים אותם בעל מנת להשפיע.

שאלה: אם אני לא מצליח להוסיף באהבת חברים, הרב"ש כותב שצריך לשפוך שיחו לפניו. מה זה לשפוך שיחו לה'?

רצוי לדבר אליו מלב שלם, מלב פתוח. אני רוצה לגלות את הלב, לפתוח את הלב לבורא שיתקן אותו, שיראה אותו כי הוא באמת זקוק לתיקון.

שאלה: אמרת שעליי לראות את כל החברים שנמצאים במדרגה רוחנית גבוהה יותר משלי. אילו פעולות מעשיות יכולות לעזור לנו לראות את החברים במדרגה רוחנית יותר גבוהה?

כשאנחנו עושים מאמץ כדי לראות כל חבר וחבר שהוא כביכול עכשיו קיבל תיקון ונעשה יותר גבוה מכולם. זה הכול תלוי בנו.

שאלה: איך להתחיל כל יום מחדש?

הכול תלוי איך אנחנו הולכים לישון. כשאני הולך לישון בלילה, אני צריך להגיד בקריאת שמע על המיטה שאני מוסר את נפשי לבורא ואני מתכוון לקום עם נשמה חדשה, עם לב חדש ולהתחיל תיקון מחדש, במדרגה חדשה.

שאלה: "הוא כותב פה, ואנחנו רואים שנמצא בטבע "אהבה עד כלות הנפש"". עד כלות הנפש זה מובן, אבל מה זה אהבה?

אי אפשר להסביר.

תלמיד: אבל הוא דווקא נוגע כל הזמן בנקודה הזאת של האהבה, אהבת חברים, אהבת הבורא.

אבל אני אומר לך שאת זה אי אפשר להסביר. אי אפשר.

תלמיד: סליחה שאני מתעקש.

אתה יכול להתעקש עד מתי שאתה רוצה, אני אמרתי לך שאני את זה לא יכול להסביר.

תלמיד: באיזה כלי זה מורגש?

ברצון לקבל.

תלמיד: הטהור המלא?

תשתדל לפתוח את זה.

שאלה: כתוב שמתנה נותנים רק למי שמכירים ואוהבים. יוצא שהכוונה בזמן שנותנים מתנה דומה לאהבה שמודה לחברו. וכשנותנים מתנה לזר או למישהו שהוא אינו אוהב זה כתרומה, כצדקה, ואני מרגיש את עצמי כעוד יותר אגואיסט. יוצא שאני נותן את המתנה כדי ללמוד לאהוב וכאן כתוב שאני נותן את המתנה למי שכבר אני אוהב, אחרת זה פעולה מיותרת. אז מה קודם למה?

אתה נותן מתנות כדי לאהוב. אתה משקיע בחבר את הכוחות שלך, הרצונות שלך ולאחר מכן אתה מתחיל לאהוב אותו כי השקעת בו.

תלמיד: אבל כתוב שאפילו המחשבה כשאני חושב עליו, עליי לספר, לגלות.

תלוי איך ומתי.

תלמיד: כתוב שאני אמור לגלות בפניו, שהנה אני מביא לך מתנה במיוחד משהו שאתה אוהב. השקעתי בזה כוחות ואני כביכול מכניס אותו למצב לא נוח, הרי אין לו במה לפצות את המתנה.

אתה מספר לו מה שאתה מרגיש בלב שלך ולכן אתה מגיש לו את המתנה ועכשיו הכול תלוי בו, איך שהוא יגיב.

תלמיד: אבל החבר רואה שזה מזויף, אני לא שחקן.

למה מזויף?

תלמיד: כי אני לא שחקן והוא ירגיש.

כדי מה?

תלמיד: שאנחנו משחקים בזה?

לא. אז זה כבר יתברר כשקר. אתה צריך לתת לו מתנה כדי להפגין בזה את היחס שלך כלפיו.

תלמיד: גם שמעתי ממך שהרב"ש התייחס לאלו שהתייחסו אליו בצורה קרירה, דווקא כשנתן להם סימני כבוד מיוחדים, מתנות. איך אפשר ללמוד את זה דווקא כלפי אלא שהיחס שלי קריר כלפיהם ואיכשהו לכוון את המצב, את המתנות?

זה בגלל שאתה לא לוקח בחשבון שהחבר שלך שמתייחס ככה אליך, מה המטרה שהוא רוצה להשיג בזה. אולי הוא עושה משהו שהוא בכלל לא רוצה, אבל הוא עושה את זה כנגד רצונו כדי לתקן את עצמו.

תלמיד: אין לנו כל כך הרבה פעולות כמו להודות באהבה, לדבר על זה, איזשהם רגשות שאנחנו יכולים לסדר בינינו. אני לא כל כך מבין איך אפשר לעשות את זה דרך להביא מתנה דרך דיבור לחבר?

במילים אפשר לבטא הכול.

שאלה: איך להתייחס לרעיונות של טוב ורע אם ברוחניות הם לא קיימים? מה הם באים להראות לנו, להבהיר לנו, ומה הטעם להתעמק בהם אם בסוף אנחנו צריכים לאחד את הכול?

אבל אנחנו מאחדים את הכול דווקא על ידי שאנחנו עובדים עם הטוב והרע ואז מחברים ביניהם ומתוך זה מגיעים להבנה מה זה רע ומה זה הטוב האמיתי.

(סוף השיעור)