שיעור הקבלה היומי8 ספט׳ 2022(בוקר)
שיעור בוקר 08.09.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
לדבר עם הבורא – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא – לדבר עם הבורא, קטעים נבחרים מן המקורות בנושא. קטע מס' 9.
אנחנו כרגיל מתחילים את השיעור שלנו, את היום שלנו בפגישה בינינו ועם הבורא, מזה שמעוררים את ליבנו לחיבור בינינו ועימו, עם הבורא, שימלא את ליבנו כמה שאנחנו מסוגלים להתחבר, ולתת לו מקום. ועוד יותר מזה, לבקש שיסייע לנו בחיבור הלבבות ואחר כך במילוי הלבבות - הכול תלוי בהשתוקקות שלנו לזה.
קריין: קטע מס' 9.
"שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבמקום שאדם מחשב שם הוא. נמצא לפי זה, שאם האדם חושב, שעומד ומדבר עם המלך, הרי הוא נמצא במקומו, שהמלך נמצא שם. אז הוא מרגיש, כמו שכתוב "עוז וחדוה במקומו"."
(הרב"ש. מאמר 19 "ענין שמחה" 1986)
כך כנראה אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שהשתוקקות שלנו צריכה להיות, כשאנחנו כולנו מתחברים בינינו ונמצאים באותו מקום כמו הבורא. והאמת, כך אמרו המקובלים הרבה פעמים וכתבו שהבורא נמצא "בתוך עמי אנכי יושבת". זאת אומרת, אם אנחנו מתחברים, אז במרכז הקשר בינינו, בלב המשותף שם נמצא הבורא. צריכים עוד יותר ויותר להתאמץ כדי שאנחנו נבנה מקום כזה המחובר מכל הלבבות שלנו, מכל התשוקות שלנו ואז נגלה שהבורא כבר נמצא שם, כי הוא מלכתחילה נמצא, עושה ובונה את המקום הזה ,ואנחנו נגלה אז שגם אנחנו באים לאותו מקום.
המקום הזה נקרא "ארץ ציון", "ירושלים", "בית המקדש", כל מיני ציונים כאלו, תלוי באיזה דרגה, על איזה פנימיות של המקום אנחנו מדברים.
קריין: קטע 10.
"האדם צריך לצייר לעצמו, איך האדם היה במצב רוח מרומם, אם איזה גדול הדור, שכל העולם משבחים אותו, והאדם הגדול הזה נתן לו רשות לדבר אליו, ובאיזה מצב רוח מרומם היה אז, כי בזמן שהיה לו התענוג הזה, שהוא יכול לדבר עמו, לא היה מרגיש שחסר לו משהו בעולם. שהתענוג שהאדם מרגיש בשיעור יותר מהרגיל משכיח מהאדם את כל דאגותיו, וכל גופו מסור להתענוג שהוא מקבל עכשיו. זאת אומרת, אם בשעת קבלת התענוג, יש לו מקום בראשו לחשוב על משהו חוץ מהתענוג שהוא מקבל עכשיו, זהו סימן שאין התענוג הזה שהוא מקבל עכשיו בשלימות.
לכן בזמן שהאדם מצייר לעצמו שהבורא נתן לו רשות לדבר עמו, לא חשוב מה שהוא מדבר, אלא החשיבות, שיש לו הזדמנות לדבר עם הבורא, מזה האדם צריך לקבל שמחה ותענוג שיש לו זכיה כזו. נמצא, שעבודת הימין היא, שהאדם צריך להאמין שהוא מדבר עם הבורא, ולא חסר לו עתה שום דבר."
(הרב"ש. מאמר 35 "מהו ענין מרגלים, בעבודה" 1991)
שאלה: גם כשהבקשה שלנו היא תפילת רבים, איך להגיע לכך, שלא הבקשה עצמה תהיה החשובה, אלא ההרגשה הזו של חשיבות המגע עם הבורא?
צריכים לחשוב על זה יותר. "הכול במחשבה יתבררו", ככל שהאדם יותר ויותר חושב על זה, מדבר על זה עם החברים, אז הדבר הזה נעשה לו יותר ברור, יותר בולט, הוא מגלה בו כל מיני אופנים פנימיים וכך מתקרב להבנה שלו האמיתית.
שאלה: כיצד נוכל להעמיק את שיחתנו עם הבורא בעשירייה?
רק על ידי שאתה מתאמץ בזה, אתה רוצה להתקרב לחברים ונושא ההתקרבות ביניכם יהיה לבנות מקום לגילוי הבורא, כדי לגרום לו בזה נחת רוח. ואז על ידי זה כולכם תתקדמו.
תלמיד: מאיפה אנחנו מקבלים את ההזדמנות לדבר עם הבורא?
אנחנו מקבלים הזדמנות מתוך החיבור שלנו. אם אנחנו בקבוצה מתחברים, אז אנחנו מייצבים מקום ששם אנחנו יכולים לגלות את הבורא. הבורא מתגלה לא לאחד, אלא כמו שכתוב, "מיעוט הרבים שניים", לפחות שניים, ואז הוא יכול להתגלות. כי הוא מתגלה לא לאדם, אלא לקשר בין בני האדם, איפה שהייתה השבירה. ועכשיו אנחנו רוצים להתקשר בינינו בחזרה, כדי לבנות את הקשר בינינו. אז במקום שאנחנו רוצים בחזרה להתחבר, שם אנחנו מגלים את הבורא.
שאלה: בהכנה דיברנו על גדלות הבורא וזה מאוד קשה. איך לדבר עם החברים על גדלות הבורא?
אפשר לדבר איתם על זה שאנחנו כולנו חייבים להכניע את עצמנו, להתכופף כלפי הבורא, כי הוא ברא אותנו ונתן לנו אפשרות להתקרב אליו. אז במידה שאנחנו מתקרבים אחד לשני, מתבטלים אחד כלפי החבר, כמו שהרב"ש כותב במאמרי החברה, אחד לעומת אפס ואפס לעומת אחד וכן הלאה -במידה הזאת אנחנו נותנים מקום לבורא להתגלות בינינו. כל עקרונות החיבור שלנו הם אך ורק כדי לבנות מקום לגילוי הבורא, כשאנחנו בונים בית מקדש, מקום לגילוי הקדושה, ו"קדושה" זה כוח השפעה ואהבה.
תלמיד: יוצא שאנחנו לא מדברים על הבורא, אלא על הכלים, כדי לגלות בהם את הבורא.
ודאי, אנחנו לא יכולים לדבר עליו. אנחנו מדברים על הכלים וההתפעלות שבתוך הכלים. על הבורא אנחנו לא יכולים להגיד אף מילה, אפילו שאנחנו מדברים כביכול אליו, אנחנו מדברים לאותם ההתרשמויות שיש לנו ממנו. ואותו ועליו אין לנו לגמרי שום נגיעה.
שאלה: מתי ייחשב החיבור בין החברים כצעד ראשון כדי לדבר עם הבורא? החיבור עצמו הוא צורת דיבור עם הבורא, אפילו בצורה הקטנה ביותר.
יפה מאוד. אז מתי אנחנו יודעים שאנחנו מחוברים? מתי שהבורא מתגלה בחיבור שלנו.
שאלה: מה זה התענוג הזה כשהוא שלם?
תענוג בשלמות, שלמות בתענוג וכל מיני דברים כאלה, שייכים כבר לגילוי הבורא בכל חמשת הכלים של האדם. כשאנחנו מתחברים בינינו ובהתקשרות בינינו אנחנו יכולים לבנות מערכת של קשר, ששם יתגלו כל עשר הספירות, או חמש הבחינות. כך אנחנו מתקרבים למצב שאנחנו יכולים לגלות את הבורא בצורה השלמה. זה תלוי בגודל הרצון שלנו, גודל הכלי שלנו, עד כמה אנחנו מתחברים ומה אנחנו רוצים לגלות.
שאלה: איך האדם מסוגל לשמור על הכוונה הנכונה, כשהוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר מלבד תענוג?
עד שאנחנו עוברים מחסום, עד שאנחנו מקבלים מלמעלה כוח השפעה לשמה, על מנת להשפיע, כוח הבינה, ודאי שאנחנו לא יכולים לחשוב בצורה נקייה על השפעה. אבל בכל זאת, ישנם זמנים לכך ולכך. אנחנו צריכים להשתדל, אפילו שאנחנו מבינים שאנחנו עדיין בעל מנת לקבל, עלינו לתאר לעצמנו מה זה נקרא על מנת להשפיע, מה זה נקרא חיבור אמיתי. שאני לא מרגיש את עצמי אלא אני מרגיש את החברים ולא מרגיש את האגו שלי, אלא במקומו אני מרגיש את הבורא.
וכך בצורה כזאת אנחנו לאט לאט במשחק הזה מתקדמים למעבר. הכול תלוי בנו, הבורא הוא החוק הכללי של הטבע ולכן אנחנו צריכים ללמוד אותו ולהשתדל להתקרב ולקיים אותם.
שאלה: נאמר שאנחנו בונים את הבורא בינינו במעשים ופעולות בעשירייה. מה הכוונה לעבודה במחשבה?
יש מחשבה ויש רצון, ואנחנו צריכים להשתדל לבנות את היחסים בינינו שיהיו דומים לטבע הבורא שזה השפעה, אהבה, חיבור, תמיכה וכן הלאה, גם במחשבה וגם במעשה. בעולם שלנו, שהוא בינתיים עולם המעשה, אנחנו לא כל כך יכולים להפעיל פעולות השפעה חוץ מ"איש את רעהו יעזורו", במקצת, כמה שאפשר, וגם ההפצה נכללת בזה, אבל זה במעשה, ובמה שקשור למחשבה אנחנו גם יכולים לפתוח מקומות לימוד, להסביר, לקרב את האנושות לזה, וכך אנחנו מתרחבים בעקבות דרכו של בעל הסולם ומביאים לעולם את השיטה שלו.
שאלה: כשאני עושה פעולה מסוימת, אני יודע שאולי יש לה השפעה, אבל המחשבה מגיעה כביכול משום מקום, אז איך מכוונים אותה ?
את המחשבה נותנים לך מלכתחילה מלמעלה, אחרת פשוט לא היית קיים כאדם. שולחים לך מחשבה ואתה צריך לפתח אותה, לסובב אותה לכל מיני כיוונים, לראות איך את המחשבה הזו לחיבור, נניח, בין בני האדם, שזה הכי חשוש, איך אתה יכול לממש את זה בעולם. זו העבודה שלנו בהפצה.
אנחנו צריכים להסביר לבני האדם שהחיבור בינינו הוא הכרחי ולא רק כדי להתקיים בצורה גשמית, בצורה יפה, טובה, שגם בזה אנחנו כבר נמצאים בחוסר, אלא שאנחנו גם נראה עד כמה החיבור בינינו מעלה אותנו לדרגה הרוחנית, זאת אומרת שאנחנו עוברים למימד אחר, יכולים להגיע ממש לממדים אחרים, לעולם העליון. בזמן שחיים כאן גם נכללים במדרגה יותר עליונה, והכל תלוי באיזו מידה אנחנו נשנה את היחס בינינו מיחס אגואיסטי ליחס אלטרואיסטי.
שאלה: איך עושים את עבודת הבירור, של המחשבות הטובות?
על ידי הקבוצה, אי אפשר אחרת. רק על ידי שכל אחד תומך בכולם, וכוח התמיכה הכללי הזה שלנו, החיבור הכללי שלנו, הוא משפיע עלינו. ולא בגלל שזה סכום המאמצים שלנו, אלא בגלל שבסכום המאמצים שלנו נמצא כוח הבורא. איפה שיש יותר משני אנשים שחושבים יחד, שם כבר נמצא חיבור הבורא, איתם.
שאלה: אז ככל שיש יותר חיבור וגילוי בורא, יש יותר מחשבות טובות.
כן. כן.
שאלה: כאשר אנחנו רוצים לבנות את הבורא בינינו בפעולות משותפות, קיימת התנגדות של חלק מהחברים. הפרוש שלי לזה הוא שיש כביכול כוח שאומר לנו לעשות קודם כל את הפעולות הקיימות כמו שצריך ורק לאחר מכן להוסיף.
אתם מדברים על פעולות פיזיות?
תלמיד: פעולות פיזיות של חיבור, מפגשים וכן הלאה.
יש אנשים שמאוד קשה להם לעשות את זה, אבל קל להם לעשות את פעולות הבירור ביניכם. לכל אחד יש שטח משלו.
תלמיד: יש בינינו חברם שאומרים שקודם כל צריך שכולם יגיעו לשיעור בוקר, ורק אחרי זה לעשות פעולת גיבוש. וחלק אחר שאומר לעשות פעולת גיבוש וזה יעזור לנו יותר בשיעורי בוקר. זו דוגמה לסוג של וויכוח.
אני אספר לך, לנו הייתה עבודה קשה מאוד עם הרב"ש, כי אנחנו היינו חייבים להביא את כל החברים שלנו לשיעור. והיו כאלה שהיו ממש 'מתים' מעייפות ולא יכלו לקום, חברים טובים, מסורים, שיכלו לעשות אחר כך כל דבר, אבל לקום בלילה ולהגיע לשיעור הם לא היו מסוגלים. אנחנו ממש קיבלנו רשות ממנו להיכנס לחדר השינה שלו ולהוציא אותו מהמיטה. זהו. עד כדי כך. הוא לא ידע ולא הבין ולא התעורר עד שאנחנו הבאנו אותו למקום שם לומדים והושבנו אותו, שמנו לפניו כוס קפה ואז לאט לאט, לאט לאט הוא היה שומע אותנו ברקע ומתאושש. כאילו תחיית המתים.
היו כאלה. לי לא היתה סבלנות לעבוד עליהם, ממש. אני מצטער עד היום על כך שלא יכולתי להשקיע את עצמי בזה.
מה לעשות, אבל קודם כל חייבים את זה, אתם נמצאים בבתים, אתם נמצאים עם מחשבים, יש קשר ביניכם, אין כל כך בעיה, כל אחד יכול לשבת ולצפות עם הפיג'מה וזהו. אז סך הכל צריך לקום מהמיטה, להכין כוס קפה ולשבת מול המחשב, זו בעיה? אנחנו היינו יוצאים חצי שעה, ארבעים דקות עד שהגענו למקום שבו למדנו. אז תשתדלו, תשתדלו חברים.
שאלה: אתה כל הזמן מעודד פעולות חיבור חיצוניות, אם זה לבנות סוכה ביחד, לעשות כנסים ופעולות נוספות. השאלה היא האם לעשות פעולות כאלה של חיבור עם פיקניקים ומפגשים אחרים, או להגיד "רגע, קודם כל שכולם יגיעו לשיעור בוקר, ואחר כך נתחיל לעשות דברים אחרים"?
יש ויש. יש אנשים שנתפסים לפיקניקים ויש שנתפסים ללימוד, ויש כאלה לסעודות וכולי. יש מספר צורות קשר בינינו, ואנשים אוהבים צורה כזו או אחרת. אז צריכים לתת לכל אדם מקום משלו. אתם צריכים כבר לחשוב איך לשמור את החברה, איך לחבר את כולם יחד, איך כל אחד הוא שונה מהשני אבל בכל זאת מרגיש שיש לו מקום בתוך החברה. אחרת, אם אתם לא תשמרו עליכם אז אתם תתפזרו ולא יישאר כלום.
שאלה: אז בעצם אם מישהו רוצה לארגן פיקניק אני צריך להשתדל להצטרף? או אם לחבר מסוים חשוב שבשיעור הבוקר יהיו נוכחים כל חברי העשירייה, אז צריך להשתדל שכולם ישתתפו ?
מה שכולם עושים זו גם חובתי, להופיע ולעשות איתם. וככל שאני לא רוצה את זה, יש לי מזה רווח יותר גדול. אם אני מתחבר אליהם אז ככל שהמאמץ שלי גדול יותר לעשות איתם פעולה משותפת, הוא נותן לי כלי גדול יותר ומכך אני מתקרב לבורא יותר מאשר כל אחד מהם.
שאלה: כתוב שהאדם צריך לחשוב ולתאר לעצמו שהוא מדבר עם הבורא, ובסוף נאמר שהאדם צריך להאמין שהוא מדבר עם הבורא. איך אנחנו בעשירייה עוברים מדיבורים על חשיבות הבורא לכך שאנחנו באמת מתחילים להאמין שאנחנו מדברים עם הבורא?
כשאנחנו באמת נעבור מאמונה לדיבור ומדיבור לאמונה ונרגיש עד כמה אנחנו נמצאים בשתי הרמות האלו של החיבור, אז אנחנו נבין את זה. חכמת הקבלה לא עוברת דרך השכל, אלא צריכים לבצע פעולות עד שמתחילים להרגיש אותן. זה כמו תינוק שגדל, ממש כך. כי אנחנו נכנסים לעולם שהוא נסתר ואין לי כאן מה לעשות, אלא רק על ידי שאני מעורר כוח עליון.
שאלה: האם ההבדל בין אמונה לבין ההרגשה, אלה מדרגות שונות?
אמונה זה נקרא שמה שאני עושה זה רק כדי להשפיע לבורא, ולא חושב על עצמי אלא רק איך להשפיע לו. ולזה אנחנו צריכים להשתוקק.
שאלה: והקשר בין אמונה והרגשה?
לא מדובר על הרגשה. אדם מכוון את עצמו לאן שמכוון את עצמו.
שאלה: כתוב במאמר שאתה רק צריך לדבר איתו, וכשאתה מדבר עם הבורא אתה מאבד את ההרגשה או את החיסרון של לרצות משהו. מה הכוונה, למה אין יותר חיסרון לשום דבר רק מזה שמדברים עם הבורא?
כי אתה נכלל מהשלמות ואז לא חסר לך כלום. אתה נכלל משלמות הבורא, ולא חסר לך יותר שום דבר.
שאלה: האם המנגנון היחיד לדבר עם הבורא הוא מכך שאין לך יותר צורך אלא רק לדבר איתו?
רק להיות קשור אליו, כן.
שאלה: אמרת שאנחנו חייבים להסביר לאנשים באמצעות ההפצה שלנו שיש להם את האפשרות להגיע למימד אחר, איך אנחנו יכולים להסביר את זה מבלי שיתפסו אותנו כמדברים על דברים פנטסטיים?
אנחנו לא צריכים לדבר על כך שאנחנו מדברים עם הבורא. כשאני מדבר אליו, אני לא מדבר עם הפה, השפתיים והלשון. אני מדבר ברגש שלי, מתוך שאני פותח את הרגשות שלי. אז צריך להסביר שצריך שהרצון שלי יהיה מכוון אליו.
שאלה: מתוך התכללות עם העשירייה בהכנה שאנחנו עושים לפני השיעור, מתעוררת לפעמים הרגשה כאילו הרצון לקבל נעלם, והפנייה לבורא נעשית כמשהו שמוכן רק לספוג ולקלוט. איך צריכה להיות הפנייה לבורא במצב הזה?
כמה שיותר להיות כלול מהחברה, שם אתה תמיד יכול לבדוק את עצמך, האם אתה מתייחס נכון או האם יש לך עוד מה לתקן, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'", החוק הזה, התנאי הזה, הוא חייב כל הזמן להיות בשימוש.
שאלה: בהכנה לשיעור נאמר "תעלו את גדלות הבורא", מה החבר יכול להגיד על כזה דבר, איך? איזה מילים יש על כזה דבר להגיד?
הוא לא צריך להגיד אולי אלא רק להראות במעשים שלו, בפעולות שלו, במה שהוא עוסק, בקבוצה, בחכמת הקבלה, שהדברים האלה הם בשבילו מאוד יקרים, אבל אם יש לו כמה מילים להגיד, הוא יכול להביא קטעים מהמורים שלנו ולקרוא אותם לפני כולם, זה מאוד מועיל.
תלמיד: אפשר להגיד כל מיני דברים גבוהים על הבורא, "איזה מדהים הטבע" וכולי זה קשור?
אפשר להגיד, אתה צריך להיות במידה ובמשקל, אבל אתה יכול להגיד, אם אתה מתפעל מזה אז העיקר שההתפעלות שלך תעבור אליהם.
קריין: קטע 11.
"כשהאדם מישב א"ע [את עצמו] ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו.
וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע [את עצמו] ליתן לכם לב לדרוש אותו.
וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.
וכה"א [וכן הוא אומר]: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו."
(בעל הסולם. אגרת נ"ב)
קריין: קטע מספר 12.
"אאמו"ר זצ"ל אמר על זה, הנה כתוב "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע". והוא זצ"ל פירש, שזה שהאדם מרגיש חסרונו, ומתפלל לה', שה' יעזור לו, אין הסיבה שהאדם מרגיש חסרונו, זה נותן לו מקום להתפלל, אלא הסיבה היא, היות שהוא מצא חן בעיני ה', וה' רוצה לקרבו.
אז ה' שולח לו את הרגשת חסרונו, וקורא אותו שיתחבר אליו. זאת אומרת, שה' מקרבו, בזה שה' נותן לו רצון, שהוא יפנה לה', ושידבר לה'. נמצא, שכבר יש לו עניית התפלה מטרם שהוא התפלל. היינו, שה' קרבו אליו, בזה שהוא נתן לו מקום, שידבר לה'. וזה נקרא "טרם יקראו ואני אענה". זאת אומרת, שה' קרב את האדם אליו, מטרם שעלתה מחשבה במוחו של אדם, שצריכים להתפלל לה'."
(הרב"ש. מאמר 18 "מי הוא הגורם לתפילה" 1986)
זאת אומרת שתמיד הבורא מקדם את עצמו, כי הוא עושה את הכול ורק אחריו אנחנו כבר מתחילים להתרומם, לזוז, ולהגיב, ואנחנו חושבים בדרך כלל שאנחנו הראשונים, אבל כתוב פשוט "אני הראשון ואני האחרון"1, כך אומר הבורא.
שאלה: זה שאנחנו יכולים להעלות תפילה לבורא זה בגלל שהוא מתקרב אלינו?
כן, אם היינו רואים את כול מה שקורה בכל המציאות, אז היינו רק מודים לו על כל מה שהוא עושה בכל רגע ורגע.
שאלה: במה זה תלוי שהוא מקרב אותנו?
עד כמה שאנחנו מסוגלים לכוון את עצמנו אליו, אנחנו יכולים בזה לזהות את כל הפעולות, וגם אם הן הקטנות ביותר, שהוא עושה בשבילנו. צריכים להיות כמו רדאר, כל הזמן להשתדל לכוון אליו בצורה כמה שיותר מדויקת, ואז אנחנו נראה עד כמה שבכל רגע ורגע הוא משנה בנו את היוצרות ומקרב אותנו לתיקונים.
תלמיד: ההשתדלות הזאת של לחפש אותו, זאת לא תפילה כבר? יש הבדל בין השתדלות להתקרב אליו לתפילה ופנייה שלי אליו?
יש ויש. כן.
תלמיד: כי הוא אומר שאת התפילה אני יכול לעשות רק אם הוא מקרב אותי אליו. אז ההשתדלות להתקרב אליו זה לא תפילה עדיין?
השתדלות להתקרב אליו זה עדיין לא תפילה, זה המעשים, אבל אחרי זה מגיעה תפילה מצידנו.
שאלה: יוצא שאם הבורא נתן הזדמנות לבקש, זאת כבר אמורה להיות שמחה בשבילי וזה כבר ממלא אותי, ואז כבר לא חשוב לי כעקרון, אם הוא יענה על הבקשה שלי או לא, אני כבר לא מחכה לזה, אני כבר התמלאתי ואני לא מצפה אפילו לתשובה לשאלה, לבקשה?
כן ולא. אלה מצבים שונים.
שאלה: מתוך הקטעים מובן שבעצם הבורא נותן גם את החיסרון וגם את המילוי אז איך יש מקום למושג של אחישנה ובעיתה, הרי הכול הוא קובע?
כן. אז מה השאלה?
תלמיד: למה יש שתי דרכים להתקדמות, צורה טובה וצורה רעה, ארוכה וקצרה?
במידה שאני מקדים את עצמי כלפי הבורא, אז זה נקרא "אחישנה". ובמידה שאני מאחר, אז אני מרגיש שזה "בעיתה".
תלמיד: בתגובה שלי אני מאחר?
בהכנה.
שאלה: בתרגיל הזה שאנחנו נמצאים בו כבר כמה ימים של לדבר עם הבורא, מה שאני מגלה זה שאני לבד, כשאני מנותק מהחברים, אני לא יכול לפנות לבורא, ורק כשאנחנו נמצאים בקשר, איזשהו, לא משנה, שם יכולה להיות פנייה לבורא.
כן.
שאלה: שני הקטעים האלה שעכשיו קראנו מסבירים את זה בכך שבעצם הבורא נמצא שם, ולכן רק שאני מתחבר לשם, אז באמת יש אפשרות לפנות אליו, זה העניין?
בתוך הקהל, בתוך החברה, "בתוך עמי אנוכי יושבת".
תלמיד: זאת אומרת שכל הזמן שאתה אומר לנו זה שהבורא נמצא שם במרכז החיבור בינינו, זה אומר שבכלל, אפשר להתפלל רק כשנמצאים ביחד. זה ההסבר לזה, זאת ההוכחה לזה?
גם זה נכון.
תלמיד: מאוד מיוחדים הקטעים האלה.
כן. לא שאנחנו חייבים בשביל זה להיות במקום אחד, בבית הכנסת או איפשהו, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים כך יחד בלב אחד, זאת החובה, לתאר לעצמנו ולהשתדל כך להרגיש, ולאט לאט נגלה שבאמת יש לנו כבר כלי משותף שזה הלב המשותף.
תלמיד: האם כשאנחנו מדברים על אחישנה, זה כשאנחנו מתחברים אז אנחנו פונים לבורא, זה נקרא אחישנה, ובעיתה זה כשהבורא מאיר אותי מתוך שאני זרוק שם באיזשהו מקום ולא מחובר איתו?
נניח שכן, בינתיים זה נכון. יש בזה עוד הרבה אופנים, זאת אומרת, בדרגות יותר עדינות, אבל זה נכון. אם אני מעורר את הבורא זה נקרא "אחישנה", אם הבורא מעורר אותי זה נקרא "בעיתה".
שאלה: כשאני מתפעל מגדלות ה', איך להישמר מכך שזה לא ימלא אותי אגואיסטית?
על ידי החיבור, זה ישמור עליך, רק זה, וכך אתה תרגיש מה זה נקרא "ערבות".
שאלה: אמרת שאחישנה זה כשאני מתעורר לקראת הבורא והבורא מתעורר כלפיי. אבל הבורא אומר "אני ראשון ואני אחרון", איך אני יכול לתת התעוררות לבורא, זה בלתי אפשרי, איך יכולה להיות לי מחשבה והמחשבה הזאת לא כלולה בו?
אתה צריך להשתדל תמיד להיות הראשון ולעורר את הבורא ככל האפשר, יחד עם זה, אחרי הכול, אתה צריך לומר ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא מפני שהבורא מראש חשב עליי ולכן נתן לי רצון וחשק ומחשבה. וכך אני מתעורר וברגע הראשון בטיפשות אני חושב שאני עשיתי את זה, אבל אחר כך כשאני מתיישב בדעתי, אני מבין שוודאי שזה הבורא כך תכנן את הכול ונתן לי אפשרות להתעורר.
יוצא שהבורא פועל תמיד, רק דווקא אנחנו צריכים להשתדל לרוץ לפניו.
קריין: קטע 13.
"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים", כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו' וז"ע "רוח אמשיך ואייתי רוח" וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת.
(בעל הסולם. אגרת נ"ב)
שאלה: אם יש לי התנסות של עלייה, משהו נעים, איך אפשר להבין את זה כהזמנה להיכנס לתקשורת עם החברים וכתוצאה מכך שהרוח מתקרבת. האם זו הדרך שלנו, איך הופכים את הרגש הזה לקריאה?
זה יבוא בעצמו. אנחנו נמשיך ואתה תראה שזה מסתדר.
שאלה: כתוב שהוא ידע בזמן הפעולה שהבורא מקשיב לו בפעולה העליונה. מהי אותה פעולה שבה הבורא מקשיב?
זה לגלות שלפני כל התעוררות האדם, מה שאדם חושב, מה שהוא מבין, מה שהוא מרגיש בכל צורות התעוררות האדם, יש לנו עבודת הבורא. שהבורא עושה את הכול ואחר כך רק אדם מרגיש שמשהו הוא חושב, שמשהו הוא עושה, שיש לו איזו הברקה, שיש לו איזה דחף משלו, כך האדם חושב, אבל הוא צריך להבין שקודם הייתה בזה עבודת הבורא. שהבורא הכין לו את הכול ואין שום דבר שהאדם נמצא הראשון בדיבור, במחשבה, במעשה, בכלום.
תלמיד: מהי בכלל ההרגשה הזאת שהבורא שומע את תפילתך?
אני לא יכול להעביר לך את הרגשות, רגש צריכים להרגיש.
תלמיד: במה זה תלוי? כאן כתוב מרצון גדול.
זה תלוי מעדינות הנפש.
תלמיד: מהי עדינות הנפש?
עדינות הנפש היא עד כמה אדם משתוקק מתוך הלב שלו להיות דבוק בבורא.
שאלה: האם אתה יכול להבהיר את המילים שכתוב שקודם מדברים ואני אשמע. לא הבנתי האם הבורא צריך להקשיב למילות התפילה?
הבורא יודע על מה אתה חושב, מה אתה מרגיש, איך אתה קשור לחברים, מה אתם רוצים, מה אתם רוצים לעלות לו, ומה אתם באמת בפועל מעלים לו. אין לו שום עניין של זמן. ולכן, בשבילו עבר הווה ועתיד זה אותו דבר. ולכן הוא לא נמצא בחלוקת הפעולות והזמנים כמונו. ככל שאנחנו מתקרבים בינינו ולבורא, אנחנו נותנים לו אפשרות להשפיע עלינו בכוח כך שגם אנחנו נהיה למעלה מזמן תנועה ומקום, באיזו מידה, וכך בכל מדרגה ומדרגה. בכל דרגת העביות שתתגלה בנו, אנחנו נעלה מעליה לזמן תנועה ומקום.
תלמיד: בהתבסס על כך שהבורא לקח אותנו לעבוד אצלו, ובהתבסס על כך שהוא לא יכול לטעות, כלומר הוא בטוח בנו שאנחנו נעשה את העבודה הזו?
כן. ודאי שאנחנו נוכל לסיים את העבודה ולהביא אותה למצב הטוב.
תלמיד: אולי התפילה הנכונה היא דווקא שנבקש מהבורא תן לנו אותו ביטחון בנו שיש לך?
אין בעיה. בבקשה תפנה אליו ותבקש ממנו כל מה שאתה רוצה. כל הזמן תבקש.
שאלה: הרצונות האגואיסטיים כל הזמן מבלבלים את המחשבות ומפריעים לדיאלוג עם הבורא. איך לעשות כך שגדלות הבורא תהיה נעלה מכל רצונותיי?
רק על ידי המחשבה. תחשוב על כך עוד ועוד על כל מיני אופני פעולות הבורא כלפיך, מה שיש לך במחשבה ודיבור ובמעשה זה הוא מארגן ואתה רק התוצאה מכך, ומכל הדברים האלה יהיה לך סדר נכון ופניה אליו.
תלמיד: ואם הם חזקים ממני, ואין לי כוחות להתנגד?
גם על כך תבקש, גם זה מגיע מהבורא. חוסר כוח גם מגיע מהבורא. תפנה אליו תבקש כוחות. אתה כאילו מחלק את עצמך מהבורא, בזה אני פונה אליו ובזה אני לא יכול לפנות אליו. זה לא כך. אם אתה מבין שכל מה שיש לך מגיע מהבורא, אתה יכול לפנות אליו בהכול. אל תסתיר שום דבר.
שאלה: הבנתי שצריך לפנות אל הבורא בלב אחד ולא חייבים להימצא במקום אחד כמו בבית כנסת או משהו כזה אלא לתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים יחד בלב אחד ומתוך זה לפנות?
אתם עכשיו נמצאים כל אחד בבית שלו, אבל אם אתם מתכוונים להתחבר ביניכם, ומהחיבור שלכם לפנות לבורא, אז אותו מקום שאתם רוצים בו להיות כאחד, זה לא מקום פיזי, אלא אותו מקום נקרא בית הכנסת. בית שמתכנסים אנשים שרוצים לחבר את הרצונות שלהם ולפנות עם הרצונות האלו לבורא.
תלמיד: איך אני עושה זאת כשאני לא נמצא בשיעור או במפגש עשירייה, וירטואלי או פיזי?
אתה יכול לעשות זאת גם למעלה מהזמן, בכל הזמנים האחרים ולאו דווקא בזמן השיעור. אתה יכול לתאר לעצמך שאנחנו נמצאים יחד ושאתה עם כולנו ורוצה בדברים האלה להעלות תפילה לבורא, ותעלה אותה עבור כולם, אין שום בעיה.
תלמיד: אבל בפרקטיקה אנחנו רואים שיש הבדל גדול בין זה שאני רוצה לעשות זאת לא במפגש עם העשירייה לבין זה שאני כן נמצא במפגש עם העשירייה, כשממש כולנו באמת ביחד באותה פעולה?
זה מפני שאנחנו קטנים ולכן מתפעלים מכך שאנחנו נמצאים יחד ויכולים לעורר זה את זה. אבל בהחלט מקובלים חיו, כל אחד, בפינה שלו, במערה שלו ולא נזקקו לכל האסיפות הגדולות האלו. אנחנו כמו בגן ילדים באים לאסיפה גדולה ואז מתפעלים. אבל זה לא היה כך, לא הייתה תפילה בציבור, לא היו סעודות גדולות, שום דבר. לפני אלפיים שנה זה היה באיזה מקום בירושלים ובעוד כמה מקומות כאלו, אבל זה היה נדיר, אנשים חיו בכל מיני מקומות בשדה, בשטח, ולא היה לכל אחד מצב שהיו לו עוד אנשים לשבת, ללמוד, להתפלל איתם. לא. זה עניין השייך יותר לזמננו.
תלמיד: אז מה החשיבות, מה הצורך בזמננו בפעולות שהן בכל זאת כדי לצייר את התמונה הפנימית הזאת גם מחוץ למפגש הפיזי? מה הצורך בנגיעות האלה שאנחנו כן נפגשים ביחד?
אנחנו קטנים, לכן יש צורך במפגשים ובחיבורים, כי "איש את רעהו יעזורו". אנחנו עכשיו מתחילים שוב לאסוף את כולם יחד אצלנו במרכז ורוצים שכך גם החברים שלנו בכל המקומות בעולם יתחברו, יותר ויותר בצורה פיזית. אבל שוב תהיה אחר כך איזו מגיפה, ושוב נצטרך לשבת כל אחד בבית עם המחשב שלו וכך להיות מחוברים. אנחנו צריכים יותר ויותר להגיע להרגשה מה זה נקרא הכלי המשותף שלנו, מה זה נקרא החיבור בינינו, שהוא יהיה בתוך כל אחד ואחד וזה לא מקום פיזי. מקום פיזי עשו לעמך לפני כמה מאות שנה שיהיה להם מקום להתחבר, לדבר.
תלמיד: אז איך כל חבר צריך להשתמש בשיעור, במפגש העשירייה, בסעודה, כדי לחזק את התמונה הפנימית, שהוא יוכל אחר כך לעבוד איתה גם כשהוא לא בסנכרון עם החברים בו זמנית בפעולה?
על זה תקראו אצל רב"ש, מה זו ישיבה, התוועדות, ישיבת חברים, איך צריך להיות שם ואיך להתקרב זה אל זה. תקראו, יש מאמרים שלמים על כך. וברור שאם לא נעשה זאת לא נשבור את הקירות בינינו.
תלמיד: איך לא ליפול למצב שאני כביכול מתאר לעצמי שאני עם העשירייה ועם הכלי העולמי ועכשיו פונה לבורא, איך להישאר בתוך החומר ולא באופן מופשט?
אני לא חושב שצריך לפחד מהתנתקות מהחומר ומלהיות קצת באופן יותר מופשט. כי בכל זאת אתה נמצא בקשר עם החברים. אנחנו נמצאים גם עכשיו בקשר בינינו ומייצבים שדה בו נמצאים כולנו יחד. הכול תלוי בכמה אני רוצה להתכלל באותו השדה. יש עכשיו נניח כמה אלפים שנמצאים יחד איתך, תתקשר איתם, עם כולם, לא חשוב באיזו דרגה הם נמצאים, ותראה איזה כוח יש בזה, כמה אתה יכול לעלות על ידם. אתה עולה ואתה מעלה אותם.
שאלה: מה הקשר בין זה שהאדם צריך כל הזמן לבקש מהבורא ולגלות את חוסר המסוגלות שלו במעשיו, לכך שאנחנו מגיעים להשתוות לבורא ולשותפות עימו? איך זה מביא אותנו לכך?
מתוך זה שאני מגלה שכל מה שיש בי עשה הבורא, אין עוד מלבדו, והוא עשה זאת בי כדי שאראה ואגלה שכל התכונות האלה הפוכות ממנו ואבקש ממנו לתקן אותן. ואני לא מייחס אליי שום תכונה אלא את כולן לבורא. "לך לאומן שעשני".
תלמיד: בתחילת הפעולה כבר נכנסת בי בקשה או שאני צריך להגיע לנקודה כלשהי?
אין על כך תשובה. כמו שאתה רוצה וכמו שאתה מסודר כך תעשה. יום אחד יהיה לך כך ויום אחר אחרת.
שאלה: יש קו מאוד דק בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שהבורא רוצה בשבילנו. האם כשנעשה מאמץ יותר גדול להתחבר השיחה עם הבורא לא תיפסק?
השיחה עם הבורא לא תיפסק אלא תיעשה יותר ויותר אינטנסיבית ככול שנתקרב לתיקונים, לגמר התיקון.
שאלה: בקטע 11 כתוב "וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ,". מה זה אומר "בהמצאו" ומה הוא המצב של "לדרוש את הבורא"?
כשאנחנו מוצאים אותו, מגלים אותו, נמצאים בקשר עימו, זה הזמן שאנחנו צריכים לפתח כמה שאפשר את הקשר שלנו עם הבורא וכך להשאיר אותו, לדאוג שלא ייעלם. הקשר הזה הוא כל העוגן שלנו ונמצא במרכז העשירייה, לכן הבורא מחבר את הקשר שלנו עם העשירייה והעשירייה קיימת כדי לחבר כל אחד ואחד עם הבורא.
שאלה: מה זה אומר "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"?
זה אומר שאנחנו צריכים להשתדל להיות בפנים זה אל זה, זאת אומרת בעזרה הדדית, בהשפעה הדדית, פנים זה השפעה, לכן ככול שאנחנו יכולים להשפיע זה לזה, במידה הזאת נגלה שהבורא נמצא בינינו ומוכן לעזור לנו.
שאלה: כתוב בקטע 12 "היות שהוא מצא חן בעיני ה', וה' רוצה לקרבו. אז ה' שולח לו את הרגשת חסרונו, וקורא אותו שיתחבר אליו.". אנו תופסים את הרגשת החיסרון לבורא כסבל וייסורים, איך ללמוד לתפוס תמיד בשמחה את קריאת הבורא לחיבור בינינו והאם זה נקרא להימצא בשני העולמות?
זה יבוא אליכם. אני לא יכול לתאר כאן את כל התהליך שתעברו אבל אתם כבר נמצאים בדרך.
שאלה: מה זה שפיכת ליבו, מה מספרים לבורא כשרוצים לשפוך ליבנו אליו?
כמה אנחנו רוצים שהוא ימלא את הלב שלנו.
שאלה: הקטעים נפלאים ומעוררים ממש הצפה של רגש, איך הכי נכון לאזן זאת בקריאה או בדאגה לקבוצה?
אני קורא קטעים כאלו כמה פעמים, ומחבר אותם אליי ולקבוצה ולבורא ומסובב כל קטע וקטע כך וכך, ולאחר זמן מה אני שוב חוזר עליהם. לכן אני אומר שאנחנו צריכים אולי לחבר קובץ מיוחד כדי שלכל אחד ואחד יהיה נוח להשתמש בו.
שאלה: כאשר התקשורת עם החבר היא מאוד קשה ומלאה בתגובות שליליות ואנחנו מדמיינים שאנחנו מדברים עם הבורא, האם זה עוזר לשנות את הקשר והתגובה של החבר אליי?
תן לו דוגמה טובה אם אתה יכול, אפילו שכך הוא מתייחס ואתה מגלה שכאילו אין לו לזה דחף, תראה לו שאתה מתייחס אליו בכל זאת בטוב. תנסה זה מאוד עוזר.
שאלה: אנחנו רואות שביצוע פעולות עבור החברות למימוש החיבור בינינו הוא אפשרי וגם חסר לנו, אבל כשמגיעות למחשבה לעשות למען הבורא, מגלות שהכלי חסר, מה עלינו לבקש ולכוון נכון במצב הזה?
אם אנחנו מבקשים מהבורא חיבור ומשתדלים להתחבר בינינו, אז אותה ההרגשה שאנחנו מגלים בחיבור היא אותה ההרגשה שעוברת לבורא ובטוח שהוא שמח ממנה כי היא מגיעה מהחיבור בינינו.
שאלה: מה יותר חשוב ומועיל, כל יום לברר תפילה חדשה בעשירייה או להתרכז כל יום בתפילה קבועה לחיבור בינינו ועם הבורא?
צריך גם את זה וגם את זה. יש זמנים לכאן וזמנים לכאן.
(סוף השיעור)
-
"כה-אמר ה' מלך-ישראל וגאלו, יהוה צבאות: אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלהים." (ישעיהו, מ"ד, ו')↩