ליקוטי מקובלים בנושא: undefined

19 Eylül 2021 - 10 Ocak 2022

שיעור 821 Ara 2021

בעל הסולם. שמעתי, סח. קשר האדם אל הספירות

שיעור 82|1 Ara 2021
לכל השיעורים בסדרה: מאמרי "שמעתי"

שיעור בוקר 01.12.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 582

מאמר ס"ח "קשר האדם אל הספירות"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 582, חלק מאמרי "שמעתי", מאמר ס"ח "קשר האדם אל הספירות".

המאמר הוא מאמר קשה, לא פשוט. אבל מפני שאנחנו עוברים על כל מאמרי "שמעתי" כי הם יסוד לעבודה הרוחנית שלנו, לכן צריכים לעבור גם עליו. ככל שנבין, ככל שנשמע, לאט לאט זה יתיישב. אני ממליץ לקרוא במשך היום עוד כמה פעמים מתי שאדם יראה לנכון לחזור עליו, ולאט לאט מהמאמץ שלו הוא יוכל לקלוט אותו, עד שירגיש שזה נקלט לא במוח אלא את מה שכתוב הוא ירגיש קרוב אליו.

סח. קשר האדם אל הספירות

שמעתי י"ב אדר תש"ג

"קודם החטא של אדם הראשון:

א. היה גופו מבינה דמלכות דמלכות דעשיה.

ב. והיה לו נר"ן מבריאה, ונר"ן מאצילות.

ואחר שחטא

נפל גופו לבחינת משכא דחויא [עור הנחש], שהוא הקליפה דבחינה ד', המכונה עפרא דעולם הזה [עפר של עולם הזה]. ובתוכו מלובש גוף הפנימי מקליפת נוגה, שהוא חציו טוב וחציו רע. וכל המעשים טובים, שהוא עושה, הוא רק עם גופו דנוגה. וע"י העסק בתורה ומצות, הוא מחזיר את גוף הזה, שיהיה כולו טוב. והגוף של משכא דחויא [עור הנחש] מתפרד ממנו.

ואז הוא זוכה לנר"ן דקדושה, לפי מעשיו.

קשר נר"ן של האדם אל הספירות.

א. עצם הנר"ן של האדם הוא מבחינת מלכות של ג' הספירות: בינה וזו"ן, שבכל עולם מאבי"ע.

ב. ואם הוא זוכה לנר"ן דנפש, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דעשיה.

ג. ואם הוא זוכה לנר"ן דרוח, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דיצירה.

ד. ואם הוא זוכה לנר"ן דנשמה, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דבריאה.

ה. ואם הוא זוכה לנר"ן דחיה, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דאצילות.

וזהו מה שאמרו חז"ל, שאין אדם מחשב אלא מתוך הרהורי לבו, שכל הגוף נחשב לבחינת לב. והגם שהאדם כלול מד' בחינות דצח"מ (דומם, צומח, חי, מדבר), אבל כולם נרשמים בהלב.

והיות שאחר החטא נפל גופו של אדם הראשון למשכא דחויא [עור הנחש], שהוא הקליפה דבחינה ד', המכונה "עפרא דעולם הזה [עפר של עולם הזה]". לכן כשהוא מחשב, כל מחשבותיו הם של לבו, היינו גופו מבחינת משכא דחויא [עור הנחש].

וכשהוא מתגבר על ידי התעסקותו בתורה ומצות, שזהו הסגולה היחידה, אם הוא מכוון בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז התו"מ מזככים את גופו. פירושו, שהמשכא דחויא [עור הנחש] מתפרד ממנו. והפועל הקודם של תו"מ, הנקרא "קליפת נוגה", שהוא בחינת גוף הפנימי, שהיה מחצה טוב ומחצה רע, נעשה עכשיו לכולו טוב, שענינו הוא, שבא עכשיו להשתוות הצורה.

ואז זוכה לנר"ן דקדושה, לפי מעשיו. היינו בתחילה הוא משיג נר"ן דנפש מעולם העשיה. ואח"כ, כשהוא מברר את כל הבחינות ששיכים לעולם העשיה, אז הוא זוכה לנר"ן דרוח דעולם היצירה. עד שמשיג נר"ן דחיה דאצילות. היינו שבכל פעם נעשה לו בנין אחר בליבו. זאת אומרת, במקום שהיה לו מקודם גוף פנימי מקליפת נוגה, שהיה חציה טוב וחציה רע, נעשה עכשיו הגוף הזה, על ידי הזיכוך שקבל מתורה ומצות, לבחינת שכולו טוב.

נמצא לפי זה, כי בזמן שהיה לו גוף מבחינת משכא דחויא [עור הנחש], היה מוכרח לחשוב ולהשכיל מושכלות רק מתוך הרהורי לבו. שפירושו, כל מחשבותיו היו רק איך למלאות הרצונות, מה שהקליפה מחייבת אותו, ולא היה לו שום עצה לחשוב מחשבות ולכוון כוונת, רק מה שנתיישב על לבו. והלב שלו היה אז בחינת משכא דחויא [עור הנחש], שהוא הקליפה הגרוע ביותר.

לכן יוצא שכמו כן, בזמן שזוכה על ידי התעסקותו בתו"מ אפילו שלא לשמה, אלא שהוא דורש ומבקש מה', שהשם ית' יעזור לו על ידי התעסקות בתו"מ בבחינת "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה", ומצפה לרחמי שמים, שה' יעזור לו להגיע על ידי זה לשמה, שכל השכר מה שהוא דורש מה' עבור עבודתו, שיזכה לעשות בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".

אז מזדכך הגוף דמשכא דחויא [עור הנחש], היינו כנ"ל, שנפרד ממנו הגוף הזה וזוכה לבנין אחר לגמרי, דהיינו לבנין דנפש דעשיה. וכמו כן הוא מוסיף והולך, עד שמשיג בנין מנפש ורוח דבינה וז"א ומלכות דאצילות. וגם אז אין לו שום ברירה לחשוב מחשבות אחרות, אלא לפי מה שהבנין דקדושה מחייבת אותו. היינו שאין לו מקום לחשוב מחשבות נגד הבנין שלו, אלא הוא מוכרח לחשוב ולעשות מעשים רק על הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, כפי שהבנין שלו דקדושה מחייבת אותו.

היוצא מכל הנ"ל, שאין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך.

וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שע"י אור התורה הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה. זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב. וזהו כנ"ל, שהגוף הקודם, שבא לו ממשכא דחויא [עור הנחש], נפרד ממנו, וזוכה לגוף קדוש. שהגוף הפנימי, הנקרא קליפת נוגה, שהיה חציו טוב וחציו רע, נעשה כולו טוב. ובו שורה עכשיו הנר"ן, מה שהוא משיג ע"י מעשיו, במה שהוא מוסיף והולך.

ומטרם שזכה לבנין חדש, אף על פי שהוא משתדל לזכך את לבו, מכל מקום הלב בעינה עומדת. ואז נבחן, שהוא בבחינת "עושי דברו". אבל צריכים לדעת, שהתחלת העבודה מתחלת דוקא בבחינת עושי דברו. אבל אין זה שלימות, משום שאין הוא יכול לטהר את מחשבותיו במצב הזה, כי אינו יכול להנצל מהרהורי עבירה, מטעם שלבו הוא מגוף של קליפה, ואין אדם חושב אלא מתוך הרהורי לבו, כנ"ל.

אלא רק המאור שבה מחזירו למוטב. שאז הגוף החוצץ מתפרד ממנו. והגוף הפנימי, שהוא קליפת נוגה, שהיה חציו רע, נעשה לכולו טוב. ואז נמצא, שהתורה מביאו לידי מעשה, שהוא ע"י עשייתו בנין חדש. וזה נקרא מעשה."

המאמר הוא לא פשוט, אני אקרא אותו שוב בתוספת שלי, כדי שאולי יהיה לנו יותר קשר אליו. אני לא חושב שהמאמר יכול להיות מובן, אבל שיהיה לנו קשר אליו במקצת.

בעל הסולם אומר שבמה שאנחנו עכשיו נמצאים, אנחנו כבר עכשיו נמצאים באור העליון, אבל הוא עד כדי כך נסתר מאיתנו שאנחנו מרגישים את עצמנו בצורות ההפוכות ממנו. אבל למעשה, אנחנו גם לא מרגישים שאנחנו הפוכים מהאור העליון, מהבורא.

כאן הוא מסביר לנו שלבים, איך אנחנו יכולים לצאת מדרגת הניתוק מהאור העליון, מהבורא, ולהתחיל להתקרב אליו, להרגיש אותו. כשאנחנו מתקרבים, הוא מסביר על ידי מה מתקרבים, איך בונים את הכלים, ואיך הכלים האלה במקום להרגיש את החושך, שגם זו מדרגה, כי אנחנו לא מרגישים חושך, ואם מרגישים אז אנחנו בורחים מהחושך, אז איך אנחנו מגיעים לאט לאט למדרגות ונכנסים אחר כך למדרגות של השגת הבורא, שזה נר"ן דעשיה, דיצירה, דבריאה ודאצילות. כך אנחנו מגיעים להכרה, להרגשה, להבנה, לגילוי של המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים. את אותה מציאות אנחנו לא מרגישים ומשיגים, אז איך אנחנו מתחילים להשיג אותה.

אני אקרא, יכול להיות שפה ושם יהיו מילים אחרות מאלה שכתובות אצלכם, אבל זה אותו דבר בעצם.

סח. קשר האדם אל הספירות

שמעתי י"ב אדר תש"ג

"קודם החטא של אדם הראשון:

א. היה גופו מבינה דמלכות דמלכות דעשיה.

ב. והיה לו נר"ן מבריאה, ונר"ן מאצילות."

זה המצב של אדם הראשון, מערכת אדם הראשון, נשמה אחת, שעוד לא התפרקה על ידי החטא להרבה נשמות, לששים ריבוא נשמות, ואז היה הגוף שלו אחד והעור שבגוף הזה אחד. אז "היה גופו מבינה דמלכות דמלכות דעשיה", בכל זאת מבינה, בתכונת ההשפעה, ברצון לקבל שנמצא בדרגת השפעה. ובהתאם לזה הרצון לקבל הזה היה מותאם לאור העליון שנקרא נר"ן, נפש, רוח, נשמה, מעולם הבריאה, ונר"ן מאצילות. זה היה לפני החטא, לפני שהוא התפרק לחלקים. הרצון לקבל התגלה בו יותר וכל החלקים האלה לא יכלו להחזיק יחד, והתפרדו.

"ואחר שחטא נפל גופו" היינו כלי "לבחינת משכא דחויא [עור הנחש]," כך זה נקרא, "שהוא הקליפה דבחינה ד', המכונה עפרא דעולם הזה [עפר של עולם הזה]." כך זה נקרא. זה המצב הכי גרוע של הרצון לקבל. "ובתוכו מלובש גוף הפנימי" עוד רצון, אבל קצת יותר מעודן "מקליפת נוגה," שהיא, קליפת נוגה, לפי האופי שלה "שהוא חציו טוב וחציו רע." זאת אומרת יש שם במקצת משהו דלהשפיע ובמקצת משהו דלקבל. "וכל המעשים טובים, שהוא עושה," את המבנה הזה, את "אדם הראשון" מה שנקרא, "הוא רק עם גופו דנוגה." עושים מעשים טובים עם החצי הטוב. "וע"י העסק בתורה ומצות," זאת אומרת שרוצה לחבר את כל החלקים האלה יחד למרות האגו שהתגלה. עושה מאמצים, מבקש עזרה, האור מאיר, ואז החלקים האלה חוזרים שוב להיות גוף אחד, "הוא מחזיר את גוף הזה," שנשבר לחלקים, "שיהיה כולו טוב." במידה שהחלקים מתקרבים זה אל זה. "והגוף של משכא דחויא [עור הנחש] מתפרד ממנו. זאת אומרת כל הקליפות, כל הכוונות על מנת לקבל. "ואז הוא זוכה לנר"ן דקדושה, לפי מעשיו." ואז האור העליון, לפי הכוונות שלו, מתחיל למלאות את הכלי, אותם הרצונות שיכולים להתחבר ביניהם, וכך הוא מתחיל להכיר את הבורא. מתוך זה שמתחיל להרכיב את החלקים שלו יחד, זה מה שהבורא אומר "אתם עשיתם אותי", מזה אנחנו מכירים את האור העליון שממלא, מחבר את הכלים השבורים.

שאלה: עם מה אנחנו מתחילים לעבוד, עם קליפת נוגה, משכא דחויא? והאם עלינו מדובר?

עוד לא, ועוד לא קראנו על זה. עלינו כאן לא מדובר. כאן מדובר איך מלמעלה למטה נעשתה שבירה, האור שהיה בתוך אדם הראשון הסתלק ממנו ונשארו חלקים נפרדים, והחלקים האלה מתחילים להתחבר. במידה שהם מתחברים, והם מתחברים על ידי המאור המחזיר למוטב, אז כשהם מתייצבים ביניהם, מתחברים ביניהם, אותו אור שפרח מהם בזמן השבירה הוא חוזר וממלא אותם בהדרגה.

לכן התיקונים האלה, שהם מתקנים את עצמם, מחברים את עצמם, והאור שמתקן אותם כדי שהם יתחברו, והאור שממלא אותם אחרי שהם מתחברים, אלה מדרגות, מצבים שהולכים ומתייצבים.

תלמיד: מה הם החלקים האלה שמתחברים?

אלו חלקי אדם הראשון, רצונות שבורים שהיו יחד כרצון אחד, כך הבורא ברא, רצון אחד, כלי אחד, והכלי הזה פתאום התחיל להרגיש בהתפתחות שלו הפנימית שיש בו חלקים רבים. החלקים האלה איבדו את הקשר ביניהם, את ההדדיות, כי הרצון לקבל שבהם גדל, וכל חלק וחלק התחיל להרגיש את עצמו יותר מאחרים, על ידי זה הם נפרדו והאור שמילא אותם כמערכת אחת הסתלק, ואז כל החלקים האלה נפרדים. זה נקרא "אדם הראשון אחרי שבירה".

שאלה: רב"ש כותב בפסקה הראשונה "שהוא כלי מבחינת ד' המכונה עפרא דעולם הזה", הכוונה ל"עפרא דעולם הזה" היא שתכונת ההשפעה נפלה בחשיבותה עד לעפר?

כן.

שאלה: אמרת שאנחנו לא מרגישים שאנחנו הפוכים מהבורא. למה אנחנו לא מרגישים שאנחנו הפוכים?

כי אנחנו הפוכים לכן לא מרגישים. איך אתה יכול להרגיש מַשהו כשאין לך עם מי שאתה לא מרגיש שום תכונות משותפות?

תלמיד: כי אמרת שנר"ן דעשיה עד נר"ן דאצילות וכך מגיעים להבנה, לגילוי המציאות האמיתית. מה השלב הזה של העבודה, מה צריך לעשות שם?

עוד לא דיברנו על זה, קראנו רק קטע קטן מהמאמר ונמשיך אותו.

החלק הבא נקרא, "קשר נר"ן של האדם אל הספירות." זה כאילו החלק הבא, כי יותר קל כך לחלק את המאמר.

"א. עצם הנר"ן של האדם הוא מבחינת מלכות של ג' הספירות: בינה וזו"ן," בינה, זעיר אנפין ומלכות, בכל מקום שיהיו יש בהן, במלכות, בזעיר אנפין ובבינה, אורות נפש, רוח ונשמה. את האורות האלה האדם יכול לקבל. "א. עצם הנר"ן של האדם הוא מבחינת מלכות של ג' הספירות: בינה וזו"ן, שבכל עולם מאבי"ע".

כלומר, יש לנו אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, בכל עולם יש חמש ספירות, כתר, חכמה בינה, זעיר אנפין ומלכות. כתר וחכמה זה האור העליון שנמצא בכל מקום, ובינה, זעיר אנפין ומלכות הן כבר שייכות לנבראים. כך אנחנו לומדים גם מד' בחינות דאור ישר, שכתר זה המחשבה, חכמה זה האור העליון, והתגובה הראשונה על האור העליון מצד הרצון לקבל זו הבינה שרוצה להידמות לאור העליון, כך האור העליון פונה אליה. לכן, אנחנו יכולים להתמלא רק מהאורות של בינה, זעיר אנפין ומלכות, נר"ן.

הוא אומר כך, "א. עצם הנר"ן של האדם הוא מבחינת מלכות של ג' הספירות: בינה וזו"ן, שבכל עולם מאבי"ע.

ב. ואם הוא זוכה לנר"ן דנפש, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דעשיה.

ג. ואם הוא זוכה לנר"ן דרוח, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דיצירה.

ד. ואם הוא זוכה לנר"ן דנשמה, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דבריאה."

כלומר, הוא תמיד מקבל ממלכות דבינה וזו"ן, אבל דעשיה, או דיצירה, או דבריאה, או דאצילות, אבל תמיד מבחינת מלכות של בינה וזו"ן של עולם מסוים.

"ה. ואם הוא זוכה לנר"ן דחיה, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דאצילות.

וזהו מה שאמרו חז"ל, שאין אדם מחשב אלא מתוך הרהורי לבו, שכל הגוף נחשב לבחינת לב. והגם שהאדם כלול מד' בחינות דצח"מ (דומם, צומח, חי, מדבר)," שיש לו, "אבל כולם נרשמים בהלב." אם אנחנו מדברים על הרצון לקבל, אנחנו קוראים לו "לב".

"והיות שאחר החטא נפל גופו של אדם הראשון למשכא דחויא [עור הנחש], שהוא הקליפה דבחינה ד'," זה לאחר החטא, "המכונה "עפרא דעולם הזה [עפר של עולם הזה]". לכן כשהוא מחשב, כל מחשבותיו הם של לבו, היינו גופו מבחינת משכא דחויא [עור הנחש]." אחרי החטא אנחנו חושבים רק על הרצון לקבל, אין לנו שום אפשרות לחשוב אחרת, זה המצב שבו אנחנו מלכתחילה נמצאים, וממנו אנחנו יכולים רק, כמו שקוראים כאן, לעלות למדרגות של עשיה, יצירה, בריאה ואצילות.

"וכשהוא מתגבר על ידי התעסקותו בתורה ומצות," כשהוא מתחבר לאחרים ולומד, "שזהו הסגולה היחידה, אם הוא מכוון בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו," זו גם חובה להזכיר, בשביל מה אנחנו עושים את התיקונים האלה, "אז התו"מ" כל המעשים שלו שהוא עושה "מזככים את גופו." עושים את הגוף שלו פחות ופחות אגואיסטי ויותר ויותר בכוונה על מנת להשפיע. הוא לאט לאט מחליף את הכוונות שלו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. "פירושו, שהמשכא דחויא [עור הנחש] מתפרד ממנו. והפועל הקודם של תו"מ, הנקרא "קליפת נוגה", שהוא בחינת גוף הפנימי, שהיה מחצה טוב ומחצה רע, נעשה עכשיו לכולו טוב, שענינו הוא, שבא עכשיו להשתוות הצורה.

ואז זוכה לנר"ן דקדושה, לפי מעשיו." כלומר, עושה את הפעולה הזו שנקראת תורה ומצוות, לומד ועושה כל מה שצריך לעשות בקבוצה, ובצורה כזו רוצה להתקדם ולגלות את העולם האמיתי שבו הוא נמצא. הוא מרגיש שהחושך לוחץ עליו וממש דוחף אותו לצאת מהחושך לאור, להבין את החיים, מהות החיים, את הנצחיות שבטבע וכן הלאה, אז עושה מה שצריך, "וכשהוא מתגבר על ידי התעסקותו בתורה ומצות, שזהו הסגולה היחידה, אם הוא מכוון בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז התו"מ מזככים את גופו." את הרצון לקבל שלו. ש"פירושו, שהמשכא דחויא [עור הנחש]" הרצון לקבל שלו נקרא כך, "מתפרד ממנו. והפועל הקודם של תו"מ, הנקרא "קליפת נוגה", שהוא בחינת גוף הפנימי, שהיה מחצה טוב ומחצה רע, נעשה עכשיו לכולו טוב, שענינו הוא, שבא עכשיו להשתוות הצורה.

ואז זוכה לנר"ן דקדושה, לפי מעשיו. היינו בתחילה הוא משיג נר"ן דנפש מעולם העשיה. ואח"כ, כשהוא מברר את כל הבחינות ששיכים לעולם העשיה, אז הוא זוכה לנר"ן דרוח דעולם היצירה." וכולי, "עד שמשיג נר"ן דחיה דאצילות. היינו שבכל פעם נעשה לו בנין אחר בליבו." שעובד על עצמו ומשיג יותר ויותר מחשבות וכוונות על מנת להשפיע דרך החברים לבורא, "זאת אומרת, במקום שהיה לו מקודם גוף פנימי מקליפת נוגה, שהיה חציה טוב וחציה רע, נעשה עכשיו הגוף הזה, על ידי הזיכוך שקבל מתורה ומצות, לבחינת שכולו טוב.

נמצא לפי זה, כי בזמן שהיה לו גוף מבחינת משכא דחויא [עור הנחש]," שכולו על מנת לקבל, "היה מוכרח לחשוב ולהשכיל מושכלות רק מתוך הרהורי לבו." רק לעצמו. "שפירושו, כל מחשבותיו היו רק איך למלאות הרצונות," רק לעצמו, "מה שהקליפה מחייבת אותו, ולא היה לו שום עצה לחשוב מחשבות ולכוון כוונת, רק מה שנתיישב על לבו." לעצמו בלבד, לא לחברים ולא לבורא. "והלב שלו היה אז בחינת משכא דחויא [עור הנחש], שהוא הקליפה הגרוע ביותר.

לכן יוצא שכמו כן, בזמן שזוכה על ידי התעסקותו בתו"מ" בכל המעשים בעל מנת להשפיע, בחיבורים ובמשיכת המאור המחזיר למוטב, "אפילו שלא לשמה, אלא שהוא דורש ומבקש מה', שהשם ית' יעזור לו על ידי התעסקות בתו"מ בבחינת "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה", ומצפה לרחמי שמים, שה' יעזור לו להגיע על ידי זה לשמה," שכל המחשבות שלו יהיו בעל מנת להשפיע, לא לעצמו אלא מעצמו לזולת. הזולת בסופו של דבר הוא הבורא, "שכל השכר מה שהוא דורש מה' עבור עבודתו, שיזכה לעשות בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב"." כך זה קורה.

"אז מזדכך הגוף דמשכא דחויא [עור הנחש], היינו כנ"ל," לאט לאט נעלמת ממנו הכוונה הזו, כולה על מנת לקבל לעצמו. היינו "שנפרד ממנו הגוף הזה וזוכה לבנין אחר לגמרי, דהיינו לבנין דנפש דעשיה." כלומר כבר מהמדרגה הראשונה דקדושה, אמנם הקטנה ביותר אבל בכל זאת דקדושה. "וכמו כן הוא מוסיף והולך, עד שמשיג בנין מנפש ורוח דבינה וז"א ומלכות דאצילות." על כל המדרגות עד שהוא בא לבינה, זעיר אנפין ומלכות דאצילות, שזו הדרגה הגבוהה ביותר בתיקונים שלנו. "וגם אז" שמשיג אפילו את המדרגה הגדולה הזו של בינה וזו"ן דאצילות, "אין לו שום ברירה לחשוב מחשבות אחרות, אלא לפי מה שהבנין דקדושה מחייבת אותו." האדם תמיד חושב, מרגיש, מבין ועושה אך ורק מתוך מה שממלא אותו. כלומר, הבחירה החופשית שלנו היא לא במה שנחשוב ומה נעשה, אלא באיזו דרגה אנחנו רוצים להיות. וכשנהיה באיזו דרגה, אז הדרגה הזו קובעת את כל מה שיש בי. אני לא יכול לחשוב, לעשות ולדמיין שום דבר חוץ מהמצב שבו אני נמצא. מה שממלא אותי, זה מה שאני.

אז הוא כותב, "וגם אז אין לו שום ברירה לחשוב מחשבות אחרות, אלא לפי מה שהבנין דקדושה מחייבת אותו. היינו שאין לו מקום לחשוב מחשבות נגד הבנין שלו, אלא הוא מוכרח לחשוב ולעשות מעשים רק על הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, כפי שהבנין שלו דקדושה מחייבת אותו." לפני זה, ככול שדיבר על זה לא יכול היה לחשוב ולא לעשות שום דבר, אלא תמיד האדם עושה מה שממלא אותו. אנחנו כאלה מכונות. אבל יכולים לקדם את עצמנו מהמצב של עכשיו, מהמכונה של עכשיו למכונה יותר עליונה שמתמלאת עם אור עליון יותר. ותמיד המקום שבו אנחנו נמצאים יקבע לנו את הראש, את הלב, את כל היחס שלנו למציאות. אנחנו לא נרגיש שום דבר, אלא איפה שאנחנו נמצאים, ממה שממלא אותנו. "היוצא מכל הנ"ל, שאין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'." כי מהבורא, מהאור הכללי בא האור ומתקן את ליבו של האדם. "ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח" לבורא "ליוצרו. וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך." יותר אור בתוך הלב, יותר כוונות טובות, יותר אור בתוך לב, יותר כוונות טובות, עד שהבורא ממלא את כל הלב, במידה שהאדם מרחיב את הלב שלו שמחבר אותו עם הלבבות של החברים.

"וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שע"י אור התורה" האור הכללי שנמצא סביבנו נקרא "אור התורה" "הוא בא" על ידי אור התורה "הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב." אותו האור שנכנס בנו הוא עושה אותנו יותר ויותר דומים לבורא שהוא "טוב" ולכן הוא ה"מאור המחזיר למוטב" "וזה נקרא בחינת מעשה." אנחנו עושים הכול כדי לתת לאור העליון להשפיע עלינו ולתקן, לעשות מאתנו יותר ויותר דלהשפיע, קרובים לבורא. "זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב. וזהו כנ"ל, שהגוף הקודם, שבא לו ממשכא דחויא [עור הנחש], נפרד ממנו, וזוכה לגוף קדוש. שהגוף הפנימי, הנקרא קליפת נוגה, שהיה חציו טוב וחציו רע, נעשה כולו טוב. ובו שורה עכשיו הנר"ן," האור הפנימי שממלא את הנשמה. "מה שהוא משיג ע"י מעשיו, במה שהוא מוסיף והולך." יותר ויותר.

"שזכה לבנין חדש, שיהיה לו כלי יותר גדול, מורכב מכולם וממולא בהתאם באור העליון יותר ויותר. "אף על פי שהוא משתדל לזכך את לבו, מכל מקום הלב" שלו "בעינה עומדת." מה שהוא משיג זה מה שיש לו. "ואז נבחן, שהוא בבחינת "עושי דברו"." מה שהוא עשה כך הוא קבל לפי השתוות הצורה בין הרצון לקבל לאור העליון, כך האור ממלא אותו, זה הוא. "אבל צריכים לדעת, שהתחלת העבודה מתחלת דוקא בבחינת עושי דברו." לעשות. "אבל אין זה שלימות, משום שאין הוא יכול לטהר את מחשבותיו במצב הזה, כי אינו יכול להנצל מהרהורי עבירה," לא להצטער על מה שאנחנו רשעים, נופלים, לא יכולים לעמוד, אין לנו כוחות. אין בעיה. הכול דווקא טבעי לדרגה שלנו. "כי אינו יכול להנצל מהרהורי עבירה, תמיד יש לנו עוד ועוד כל מיני מחשבות שהן לא למטרה. "מטעם שלבו הוא" מגופו של נחש "מגוף של קליפה, ואין אדם חושב אלא מתוך הרהורי לבו, כנ"ל." אנחנו לא אשמים במה שאנחנו. אנחנו אשמים בזה שאנחנו לא משתוקקים מספיק להיות יותר גדולים.

"אלא רק המאור שבה מחזירו למוטב. שאז הגוף החוצץ" מפריד בינו לבין הבורא, במידה שהוא מפריד בינו לבין החברים. "שאז הגוף החוצץ מתפרד ממנו. והגוף הפנימי, שהוא קליפת נוגה, שהיה חציו רע, נעשה לכולו טוב. ואז נמצא, שהתורה מביאו לידי מעשה, שהוא ע"י עשייתו בנין חדש. וזה נקרא מעשה."

איכשהו קראנו את המאמר הזה. הוא מאמר מאוד פנימי עם עומק גדול מאוד, אבל יכולים להתחיל לברר אותו. אני ממליץ לקרוא אותו, לפחות עשר, עשרים פעמים. ואז אתם תראו, תעשו קשקושים, כך שהטקסט יהיה קרוב. אולי יש כאן קיצורים, או הפוך, יש כאן חזרות.

כל אחד יעשה מהטקסט הזה מה שיותר נוח. ולא חשוב שאתם מתבלבלים. העבודה עצמה על הטקסט שאתם רוצים להבין אותו, להתקשר אליו, היא בעצמה מאוד מאוד מעוררת אורות מקיפים, ודווקא הם מתקנים אתכם ותתחילו להבין מתוך האורות שמתלבשים בכם, אתם תבינו על מה מדובר.

שאלה: מה זה העור של הנחש יכול להיות המצב שלנו בעשירייה?

העור של הנחש הוא אותו הכוח שדוחה אותי מהחברים, אם אני מזהה אותו. יכול להיות שאני לא מזהה שהוא עור של נחש, אלא זה הטבע. ככה אני.

ב"ערב איחוד" אני קינאתי בך. אתה קיבלת ברכה מכל הכלי, מכל החברים, ולי לא אמרו שום דבר. אז זה יפה. אבל רק תדע שאני מקנא בך.

תלמיד: אנחנו אוהבים אותך.

גם אתה בסדר גמור. אתה בכוח, למרות הכול אתה פועל. כל הכבוד. אתה יודע, אני לא זורק סתם כאלה דברים, מילים כאלה, אבל אני חייב להגיד. רק שלא תתקלקל.

שאלה: למעשה המאמר מדבר על כל אחד מאתנו. איך להשיג את הכתוב? בשכל, בלב, בהרגשה? איך נדע שאנחנו מתקרבים לזה, איך שאנחנו בתוך זה?

ברצון. ברצון בלבד. השכל, עוד משהו, אני לא יודע איפה אתה מוצא שם משהו, רק עוזרים לרצון. אין לנו חוץ מרצון שום דבר. רצון לקבל. שמעת דבר כזה? רצון לקבל.

אנחנו צריכים את הרצון לקבל הזה לסובב כך שהוא ירצה לעשות כל מה שטוב לבורא. אבל איך אני יודע? תעשה כול מה שטוב לעשירייה. ואז דרך זה תבין איך אתה יכול לכוון את זה לבורא. אפילו שבינתיים אתה לא חושב עליו, ואתה לא יכול, וזה רחוק, והוא נעלם, אבל מה שטוב לחברים.

בטוח אם אתה מכוון אליהם אפילו קצת, אתה עושה את זה גם לכיוון הבורא. כי בטוח אחרי כל החברים נמצא הבורא.

תלמיד: זה העניין, הלב הוא גס. הוא לא רוצה לעשות את זה.

אתה מספר לי?

תלמיד: איך אני מכריח אותו?

אתה לא יכול להכריח אותו. הלב לא בידיים שלך. "כל הלבבות דורש ה'." הלב נמצא בידיים של הבורא.1 רק הבורא יכול לעשות. לכן אנחנו צריכים כמה שיותר להשתדל לקרב את הלבבות. לפי מה שאנחנו נגלה שאנחנו לא מסוגלים לעשות את זה, אז אנחנו פונים לבורא שיעשה.

ומתי אנחנו יכולים לפנות לבורא? כאשר אנחנו מתייאשים מכל המאמצים שלנו. החכמה בעצמה היא פשוטה, רק הרצון שלנו מתנגד לזה.

שאלה: איך לכוון את הלב ביושר כלפי הבורא אם הלב שייך לבורא עצמו?

דרך החברים. כמה שאתה רוצה להתחבר עם החברים ללב אחד ואתם פונים כולכם לבורא ומבקשים, הבורא לא יכול לעמוד נגד זה, לא יכול. ועל מה שהוא לא עונה, זה מפני שאתם עדיין לא הגעתם לאותה עוצמת הבקשה שהוא יענה עליה.

יש כאן איזו מדרגה שבה צריכה להיות בקשה, צעקה שצריכה להיות אמיתית. הצעקה עצמה, הבקשה לבורא, לא צריכה להיות חזקה, אבל היא צריכה להיות קצת יותר אמיתית. ואמיתית היא לא יכולה להיות מאף אחד מאתנו לחוד, אבל כשאנחנו מתחברים יחד ופונים לבורא, אז אפילו שאנחנו פונים בצעקה שקרית, הוא שומע.

הוא לא שומע שזה שקר או לא שקר, כי ברור שזה שקר. אבל מפני שאנחנו התחברנו יחד בינינו במישור שלנו כדי לבקש ממנו את השקר הזה, אז הוא לא שומע את השקר, הוא שומע שאנחנו התחברנו ולכן עונה.

זה הבחן מאוד מאוד חשוב. היחד פועל, כי כמה שהלב שלך נקי הבורא יודע, הרי הוא עושה אותו, הוא מחזיק אותו, אבל כשאתה מעל זה הולך להתחבר לזולת, זה כבר נמצא בידיים שלך. ואתה פועל בחיבור נגד מה שהוא עשה, נגד השבירה שהוא עשה ולכן זה משפיע עליו. ולכן תפילה בציבור, זאת אומרת בקשה מכל העשירייה - כמה שיש בעשירייה, אפילו שניים, חמשה, העיקר לבקש, לפנות לבורא וזה פועל כי אנחנו יחד.

ולכן תראו מה קורה בעולם, איך שהבורא מסובב את כל הדברים האלה באבולוציה של האנושות, לאט לאט לאט להרגיש עד כמה שאנחנו תלויים זה בזה בטוב או ברע, עד שאנושות תתחיל לקבל את ההרגשה הזאת, שאין לאן לברוח. ותראו איזה בירורים אנחנו צריכים לעבור, דרך איזה מלחמות וצרות ובעיות וספקות, הכול כדי להגיע למצב שאין לנו לאן לברוח, התלות בינינו היא הכרחית והיא רצונית ואנחנו צריכים את זה לעשות. ואפילו שלא היינו צריכים, טוב שזה כך. אפילו לא מטעם הרע, אלא מטעם הטוב אנחנו חייבים להיות מחוברים.

והאנושות צריכה לגלות את זה וזה בזמננו, בדור האחרון, עכשיו זה צריך להתגלות. כלומר לא עכשיו אלא עוד שלושים, עוד חמישים שנה, לא חשוב, אבל זה מה שצריך להיות, וזו כבר תקופת הדור האחרון.

שאלה: הרי אנחנו מבקשים כל יום וכל יום יש לנו את התפילה הזאת, אז מה אפשר להוסיף או לשנות, מה צריך לעשות?

תתחילו לברר תפילה שהיא תהיה מקובלת על כל הכלי העולמי. צריכים לפתוח דף שיהיה כתוב בשפה המובנת לכולם, ולארגן מערכת כזאת שכולנו נתכתב בה בכל השפות, גברים ונשים לחוד, לא לערבב זה עם זה. אנחנו נברר בזה את הקשר בינינו, גם התכללות המחשבות, הרצונות, הכוונות, נבין את הכלי שלנו יותר, וכך כולנו נגיע לאיזה קו משותף, רמה משותפת, זה מאוד מאוד חשוב. אנחנו בטוח ננצח בזה בזמן הקרוב, בואו נעשה את זה.

אני חושב שהגיע הזמן שאנחנו נפתח דף חדש כזה וצריכה להיות קבוצה שמטפלת בזה. תחשבו איך לעשות זאת, אבל המחשבה צריכה להיות לכיוון של תפילה משותפת, לברר איך פונים לבורא יחד כדי לקבל ממנו ביחד, וכל זה מתוך הרצון שלנו, ולא לפי מה שכתוב בכל מיני ספרים, מאמרים. זה מאוד חשוב. נשתדל יום יום לא לעזוב את זה ותראו איך שזה מקדם אותנו, בזה בעצם תלויה ההצלחה.

שאלה: מה זה בדיוק "קליפת נוגה", איך אנחנו יכולים לזהות אותה ולהשתמש בה בעשירייה שלנו?

"נוגה" זו קליפה מיוחדת. יש רצונות לקבל שמבדילים בינינו לבין הבורא, לרצון להשפיע. יש מה שמבדיל בינינו לבין הבורא לגמרי, זה הרצון לקבל. יש רצון לקבל שכולו על מנת לקבל עד כדי כך שלא מסוגל להיות בשום דבר חוץ מעל מנת לקבל. יש רצון לקבל שהוא קצת כבר איכשהו יותר רך מפני שבזמן השבירה שהבורא ברא, הוא ברא את הכול מלמעלה ואז יש דרגות, דרגות, דרגות במעבר הזה בינינו לבינו.

ולכן המעבר הוא מהרבה מדרגות, מצבים. ממצב שאנחנו מבודדים ממנו לגמרי, ואפילו עוד יותר מזה, על מנת לקבל. ומתקרבים לאט לאט על ידי הניצוץ שבנו לקיר ועומדים לפני הקיר. מה לעשות הלאה, איך לעבור את הקיר? כאן צריכה להיות איזו פעולה מיוחדת, אנחנו צריכים לשבור את הקיר. זה נקרא "פתח לדופקים בתשובה", דופקים, דורשים, ואז זה נפתח.

על "נוגה" כתוב הרבה. אפשר אפילו לאסוף חומרים על "קליפת נוגה". אבל בעצם זה המעבר בין על מנת לקבל לבין על מנת להשפיע, חצי טוב וחצי רע, שלושת רבעי טוב רבע רע וכן הלאה. זאת אומרת, אלה הרצונות לקבל שמעורבבים כך וכך, עוזרים לנו לעבור. כי את התיקון שלנו אנחנו לא יכולים לעשות בבת אחת. כמו שאתה רוצה להעביר משהו ממקום למקום, אז בבת אחת אתה לא יכול לקחת את כול המטען שלך, אלא אתה מחלק אותו לחלקים, מעביר אותו נגיד דרך נהר בסירה, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, עד שאתה עושה את זה. גם אנחנו כך. לא רק במסע, אלא במסע הלימודים, יש כיתה א', ב', ג' וכן הלאה. בכל דבר ודבר אנחנו חותכים את המסע שלנו לחלקים.

הקליפה עוזרת לנו לאט לאט להתאים את עצמנו לקדושה. אנחנו הפוכים מהבורא, אחרת לא היינו קיימים. אלא צריכים להיות מלכתחילה בטבע הפוכים מהבורא, כדי להיות דומים לו. כמוהו אנחנו לא יכולים להיות, כולנו בלהשפיע, הטבע שלנו לקבל נשאר. אבל הכוונה על מנת להשפיע מעל הטבע לקבל, אנחנו יכולים כל פעם לקנות יותר ויותר ויותר. ואז בצורה חיצונית אנחנו בזה נעשים דומים לבורא.

והפעולה הזאת היא פעולה הדרגתית. בקדושה אנחנו כבר נכנסים בסולם המדרגות, 125 מדרגות. אבל במדרגה הראשונה או בכלל במדרגות הראשונות בעולמות בי"ע בריאה, יצירה, עשייה שמתחת למחסום או לפרסה, אנחנו נשארים עוד בקליפות. ויש גם קליפות אפילו כנגד עולם האצילות, והכול כדי שאנחנו ניקח מהם כל פעם את הכלים השבורים ונעביר אותם ממקום למקום. ממקום הקליפה למטה מפרסה, למקום הקדושה למעלה מפרסה. וזו העבודה שלנו עד שמעבירים את כל הכלים מעל מנת לקבל מלמטה לפרסה, לעל מנת להשפיע למעלה מפרסה. וכך אנחנו אז נכללים בקדושה, בבורא. זו בעצם העבודה שלנו.

תלמיד: אנחנו לומדים גם את ה"פתיחה לחכמת הקבלה". אם להסתכל על הסכמה, האם אתה יכול להראות לנו בשרטוט איפה נמצאת "קליפת נוגה" בתהליך שבו אנחנו עוברים כדי להבין ממש שיהיה אפשר למקם?

לא. אני יכול לצייר את זה, אבל זה יהיה לא נכון. הקליפות נמצאות בכל מצב איפה שהקדושה, רק מאחורי הקדושה. לא יכול להיות לך שום מצב ללא קליפה. כשאתה מתגבר על הקליפה אתה בונה את הקדושה. ובשרטוט אנחנו לא יכולים לצייר. יש עולמות של קליפות, יש ספירות של קליפות, פרצופים של קליפות.

ובעל הסולם לא מסביר את זה ב"תלמוד עשר הספירות". אבל האר"י בספר "עץ חיים", כותב ממש פרקים שלמים על העולמות של הקליפות. ובעל הסולם חשב שאין לנו צורך בזה כל כך ולכן לא הכניס את זה בכלל ל"תלמוד עשר הספירות", אין שם כמעט וכלום. אני למדתי קצת עם הרב"ש, אבל מעט מאוד. הוא גם לא רצה מידי להיכנס לזה.

יש שם שמות, והרבה מאוד דברים שאתה יכול לקרוא בתנ"ך, את כל השמות האלה, חלק גדול נמצא שם גם בעולמות של קליפות. אלה ממש עולמות, למה? כל דבר שאתה עוד לא תיקנת וזה עומד אחרי הפרצוף דקדושה ומחכה לתיקון, נקרא "קליפה". פשוט מאוד. מה זה קליפה? עוד לא תיקנת את הרצון לקבל בעל מנת לקבל, בינתיים. גמר התיקון יהיה כשנתקן את כל הקליפות, וכולם יכנסו לקדושה.

שאלה: האם אנחנו יכולים לעשות פעולה, נגיד לקחת איזו תפילה שכבר מבוררת של עשיריית מוסקבה 7 וכולנו יחד, כל הכלי, בכל הכוח שלנו לעלות מ"ן אחד?

רעיון מופלא, רעיון טוב. אבל בכל זאת בזה שאתם מבררים ביניכם בקבוצה איך אתם רוצים, זה חשוב. חשובה העבודה, היגיעה, הבורא לא מתחשב בתוצאה הסופית. אנחנו חושבים "למה אנחנו לא יכולים לקפוץ לגמר תיקון?" לא, דווקא גמר תיקון הוא לא החשוב. אלא שאנחנו על כל פרט ופרט ניתן יגיעה, ולאהוב את היגיעה, ולהעריך את היגיעה, ולהיות קשורים אליה, וליהנות ממנה.

רב"ש כותב שאומן אמיתי נהנה מהעבודה ולא בסוף מה שיצא אפילו שזה יצא יפה. אבל התהליך עצמו, כשהוא נמצא בתהליך, הוא נהנה מהעבודה. זה נקרא "אומן". אז בואו אנחנו נהיה אומנים. עבודת ה', לא חשוב באיזו מדרגה קטנה, גדולה, היא תהיה בשבילנו התענוג שאנחנו נמצאים בתהליך לקראתו ובזה בעצם יש לנו את כל המילוי מהחיים.

ואני יכול להיות בדרגה קטנה מאוד, מאוד קטנה, אבל אם אני אוהב את העבודה הזאת, אז אני לא צריך שום דבר יותר, אני נמצא בשלמות. לשלמות אין דרגות. אנחנו חושבים על סוף הסולם, איפה כל המדרגות? לא נכון. אני יכול להיות בדרגה קטנה, אבל אם אני נמצא שם בכל הלב והנפש שלי, זה עולם אינסוף. כך אנחנו רק מדרגים את כול הדברים האלה לסולמות, למדרגות, אבל העיקר להיות מסור לדרך, לקבוצה, לחיבור, לבורא, ואפילו לא לדאוג לגדלות. אלא באשר אתה נמצא, אם אתה נמצא שם במסירות, אתה ברוחניות.

תלמיד: עשינו בירור בעשירייה בחלק ההכנה בדיוק על הנושאים של המאמר.

האם אתם קוראים את המאמר שאנחנו לומדים היום גם יום קודם?

תלמיד: אנחנו משתדלים כשיש לנו לוח זמנים שמתאפשר. כעשירייה אנחנו מוגבלים מבחינת לוח הזמנים בגלל הפעילויות, אבל כפרטים יש חברים שכן קוראים אותו קודם.

זה מאוד חשוב לקרוא אפילו אולי פעמיים לפני שאנחנו לומדים כאן, וגם אחרי השיעור אפשר לחזור עליו ועוד פעם לקרוא. וכך כל מאמר, במיוחד מאמר כזה שהוא קשה מבחינת התפיסה כי אנחנו לא רגילים לעבוד עם ההגדרות האלו.

תלמיד: למדנו לפי המאמר שיש את המחשבה ויש את הרצון שלמעשה זה מה שקובע. הרצון של העשירייה הוא לדבוק בבורא. כתוב במאמר לעסוק בתורה ומצוות. מבחינה תהליכית אנחנו יודעים שהתורה לא ניתנה בשבירה אלא הרבה אחרי זה, כשהיינו צריכים להגיע לערבות במעמד הר סיני. זאת המחשבה שמפריעה.

תורה זה מאור המחזיר למוטב שהוא פועל על כל בן אדם שמתחיל ללמוד איך להתחבר עם החברים, עם הזולת. זה נקרא תורה. כתוב "כי נר מצווה ותורה אור". מצווה זה להיכנס לחיבור, לתקן את עצמנו כגוף אחד למערכת אדם הראשון השבורה שהיא תהיה שלמה. ותורה אור, זה האור הכללי שנמצא סביבנו כאור מקיף ועוזר לנו להתחבר שוב למערכת אדם הראשון המתוקנת, כדי שנגיע לאותה השלמות פי תר״ך פעמים. זה כול מה שאני יכול להגיד לך. אין יותר ואל תחשוב על שום דבר חוץ מזה.

שאלה: לגבי המבנים בתוך הלב, על מה מדובר כאן? מה הם?

אנחנו מדברים על נקודה שבלב שבכל אחד ואחד שהיא מושכת אותנו להכיר בבורא, ולכן הוא נמצא כאן אצלנו בבני ברוך. אנחנו צריכים את הנקודות האלה שבלב להבליט יותר, וככל שהן נכנסות יותר פנימה לתוך האגו שלנו, אנחנו צריכים עוד יותר חזק למשוך אותן למעלה, וכך כל פעם יותר ויותר לעשות מאמץ להוציא את עצמנו מתוך האגו שלנו. על ידי מה? על ידי הקבוצה, על ידי הסביבה.

אני בא לשיעור בוקר ואני בודק עד כמה הסביבה יכולה לעזור לי להתעלות. זה מתחיל רבע שעה לפני השיעור, אני מתחיל להרגיש את האנשים שנמצאים במסכים, אני רואה אותם כאן לפניי, וזה כוח שמחייה, בלי זה אי אפשר לעשות שום דבר. לכן כך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו. המאור המחזיר למוטב נמצא בתוך הקבוצה, אתה בא, אתה נכלל והם עוזרים לך.

שאלה: מאחר שאנחנו יכולים לתקן רק את הלב שלנו ואנחנו לא יכולים לתקן את המחשבות, האם אני צריך להתפלל לבורא ולחשוב שהלב האמיתי שלי זה הלב של העשירייה?

אתה צריך להרגיש את הלב שלך, מה הוא רוצה ומה אתה רוצה שהוא ירצה, ועל זה להתפלל. אתה פונה לבורא "למרות שהלב שלי רוצה כך, אולי אתה יכול לעשות כך שאני ארצה דברים אחרים, יותר גבוהים, יותר נעלים, יותר חשובים". על זה תתפלל, על הלב שלך במה שהוא נמצא עכשיו, ובמה אתה רוצה שהוא יהיה מלא ברגע הבא. זה מה שהבורא יכול לעשות על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא עובד רק על הלב. הלב זה רצון.

קריין: יש פה ציטוט קצר של הרב"ש על מה שהסברת שהעבודה יותר חשובה מהשכר. הרב"ש אגרת ט"ז:

"שאינו מתחשב עם השכר אלא שהוא נהנה מעבודתו. שאם האומן החייט למשל יודע שהמלבוש מתאים בכל הנקודות לבעל הבית, מזה יש לו הנאה רוחניות יותר מהכסף שהוא מקבל".

כן. מה זה נקרא להיות בגמר התיקון? אם אני לא רוצה שום דבר חוץ מהשפעה אז אני כבר נמצא בגמר התיקון. רק תבינו שאנחנו רוצים סוף, אנחנו רוצים בצורה אגואיסטית, אבל אדם שבאמת מתקדם להשפעה לא דורש שום דבר, רק לתת, רק להשפיע, רק שתהיה ההזדמנות הזאת. נקווה שנגיע לזה. אבל אנחנו מתקדמים, אני אומר לכם, אל תזלזלו במה שאתם נמצאים, הפוך, תהיו גאים.

שאלה: אם המחשבות שלי הן קליפות אז מי אני בכלל?

אתה רצון לקבל שנמצא בשליטת הקליפה, קטנה מאוד, עוד לא גדולה. חכה, קליפות גדולות יהיו בדרגות גבוהות רוחניות, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", שם יהיו מלחמות עם הקליפות. עכשיו בינתיים זה כמו בילד קטן, מה יש לך? נגיע לזה.

שאלה: האם השמחה היא זו שמביאה תיקון או שהתיקון הוא זה שמביא שמחה, מה קודם למה ומה תוצאה ממה?

שמחה היא תוצאה מהתיקונים. יכול להיות שאני לא מבצע עדיין תיקונים, אבל אני מבקש, אני נמצא בדרך. כמו שכתוב "שמחה היא תוצאה ממעשים טובים".

שאלה: אם קליפת נוגה היא חצי חצי האם זה המקום של הבחירה החופשית?

כן. הקליפה מאפשרת לנו להגיע לבחירה חופשית.

שאלה: האם הגוף של קליפת נוגה הוא האיחוד שלנו שמתוקן מלמעננו ללשמח את הבורא, לעשות לו נחת רוח?

אני לא מבין מה זה שייך לקליפת נוגה.

שאלה: מהי המלחמה בקליפה ואיך מנצחים את הקליפות, מה הסימנים?

מלחמה בקליפה היא שאני מבין אותה, מרגיש אותה, מזהה אותה ואני נעזר בה, זאת אומרת הקליפה עוזרת לי להגיע לקדושה. כמו הקליפה שעל הפרי, למשל על תפוח ישנה קליפה ששומרת על התפוח שלא יירקב, כך גם אני מבין שהקליפה בינתיים שומרת עליי. במידה שאני אגדל, אתבשל, אני ארגיש שאני כבר יכול לפתוח את הקליפה ולצאת ממנה כמו אותה התולעת מהצנון וכך זה יקרה. זאת אומרת אנחנו צריכים להבין שהקליפה מנוהלת על ידי אותו הבורא, אין עוד מלבדו, רק הוא, ואנחנו על ידי הקליפה מתפתחים. אין ברירה, כמו בכל הזמנים של ילדות, קטנות, אנחנו ניזונים מהקליפות. עד שיהיו לנו כוונות נכונות ונוכל לדאוג רק להרחיב את הכוונות הנכונות, אנחנו נמצאים בקליפות.

שאלה: כשעור הנחש נפרד מאיתנו דרך עיסוקנו בתורה ומצוות איך קורה שקליפת נוגה שחצייה הייתה טובה וחצייה רעה הופכת לטובה לגמרי?

על ידי המאור המחזיר למוטב.

שאלה: האם יש לאדם בחירה בין טוב לרע אחרי שהשיל את עור הנחש?

לאדם יש בחירה בין טוב ורע אם הוא נמצא בעשירייה. אם עובד בעשירייה כדי לחבר אותם, זה לטוב, לקרב לבורא וודאי את העשירייה, ואם לא פועל לכיוון הזה אז זה לרע. אחד משניים, הבירור שלנו הוא פשוט.

שאלה: לנקות את גופו זה לנקות את הלב ואת המחשבות של האדם? איך זה קורה, אתה יכול לתת דוגמאות מהעולם הזה?

לנקות את עצמי זה נקרא להעביר את המחשבות אחת אחת מדאגה לעצמי לדאגה לעשירייה שנתחבר יחד ונהייה מסוגלים לקבל את הבורא בחיבור בינינו.

שאלה: מי הוא זה שזוכה לפי מעשיו, האדם זוכה או העשירייה?

אדם בתוך העשירייה. יכול להיות שלא כולם שווים ובדרך כלל אף אחד לא שווה לאחר, אבל האדם בתוך העשירייה, על ידי זה שהוא משקיע בעשירייה, הוא דווקא המצליח, הגדול.

אנחנו גם צריכים להבין שאת כל הקליפות, את כל הכוחות, אנחנו צריכים כל הזמן למיין, אנחנו צריכים לסדר את עצמנו כל הזמן בקשרים בינינו, לסלוח זה לזה, להתחבר זה עם זה כולנו יותר ויותר, להשתדל להיות כך קרובים עד שנגלה שבאמת אין לנו יותר מלבד להיפטר מעצמנו ולהיות שקועים בתוך העשירייה, במרכז של העשירייה, ממש כך לאבד שם את עצמי, ואז אנחנו נגלה במקום "האני", "אנחנו", ובו בורא.

שאלה: לפני החטא גופו היה מבינה דמלכות דמלכות דעשיה, מהו החלק הזה?

אני לא יכול להסביר, צריכים להרגיש מה זה. המקובלים מסבירים לנו שהם רואים כמו ברנטגן איפה אנחנו וכל הרצונות, כל המחשבות שלנו, ואז הם אומרים לנו מאיפה אנחנו ניזונים. הם אומרים שזה נגיד מבינה זעיר אנפין ומלכות דעשיה או דיצירה או דבריאה וכן הלאה.

שאלה: איך כולנו יכולים להגיע לרמה של נפש דעשיה?

בזה שאנחנו מבטלים את עצמנו, ליותר אנחנו לא מסוגלים. אבל אם מבטלים את עצמנו כלפיי העשירייה אז בזה אנחנו כן מגיעים לנפש דעשיה. נפש דעשיה זה לא כל כך בעיה גדולה, נפש דעשיה זה רק לבטל את עצמנו כלפיי הקבוצה מפני שאין ברירה וזו הדרך היחידה להיכנס לרוחניות למעלה מהעולם שלנו. זה ברור, בואו נשתדל לעשות את זה. אנחנו נמצאים במצב שבפוטנציאל כולנו מסוגלים לזה, אבל כולנו. אם רוצים לחשוב לא על עצמנו, לא כל אדם ואדם שלא יחשוב על עצמו אלא שלא נחשוב על עצמנו, אז בטוח נוכל לבצע את זה.

שאלה: איך לדעת שהבורא מקשיב לנו, שומע אותנו?

אני חושב שאנחנו פשוט צריכים קודם כל אולי להזכיר אפילו זה לזה. זה תלוי באיזה מצבים אנחנו נמצאים, אבל בעצם אנחנו צריכים להשתדל לחיות כל הזמן במצב שאני מדבר עם הבורא דרך החברים. החברים זה כמו איזה מכשיר שדרכו אני מדבר עם הבורא. ואז אני פונה דרך החיבור עם החברים, כמו דרך איזה מכשיר שמקשר אותי עם הבורא, כך אני פונה. אבל לא לבד ולא לבורא, אלא עם החברים יחד ככל שאני מסוגל. אני לא חייב לדבר אליהם אלא בהרגשה שלי כך לסדר את הקשר.

שאלה: מה המדידה הנכונה אם תרמתי היום לחיבור?

את זה אני לא יודע. אלו שאלות שאני לא יכול לענות עליהן כי אין לנו עדיין מדידות בזה. ולא שואלים על זה, נותנים את המקסימום. השאלות האלה הן שאלות אגואיסטיות, מה המדידה, מה אני. לתת את הכול, עד הסוף ועוד יותר.

שאלה: שמעתי אותך אומר שאנחנו לא מסוגלים לדמיין שום דבר אחר ממה שאנחנו. תוכל להסביר מה לעשות כדי לתאר לעצמנו את המצב הבא?

לא. המצב הבא צריך להיות מצב של חיבור עוד יותר גדול ממה שעכשיו. המצב של הגמר התיקון צריך להיות המצב הבא.

רק מה שאני מבקש, תקראו את המאמר הזה מידי פעם, עוד ועוד פעמים, פעם בחודש, פעם בחודשיים, עד שאתם תתחילו להרגיש אותו ותיכנסו ממש בתוכו.

(סוף השיעור)


  1. דברי הימים א', כ"ח, ט'