שיעור בוקר 06.11.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 414. מאמר "החרות"

המאמר באמת מאוד מיוחד, כמו כל "כתבי בעל הסולם", אבל המאמר הזה מאוד קרוב אלינו. הוא מיד שואל אותך, האם אתה איזה עיצוב ביולוגי שפועל על ידי כל מיני כוחות שהטבע החדיר בך וזהו, או שיש בך משהו שאתה יכול להגיד, זה אני, משהו מיוחד שאין באף אחד. ואני בזה מיוחד גם מפני שאני יכול להיות אחד יחיד ומיוחד, כמו הבורא, שהוא אחד יחיד ומיוחד. או שלא. אם אין לי דבר כזה, אז אני כמו כל הדומם הצומח והחי. האם יש לי משהו מיוחד, כך שאני יכול להיות חופשי מהטבע, למעלה ממנו, ויש לי איזו אפשרות להגיע להיות כמו הבורא, שהוא למעלה מהטבע, הוא עיצב את הטבע מלמעלה למטה, כל הטבע נמצא בשליטה שלו, וגם אני יכול להיות כמוהו, כמו הבורא, למעלה מהטבע, להסתכל עליו ולהיות מחוצה לו, עד כדי כך שתהיה לי חירות. חירות ודאי כוללת בתוכה את השלמות, הנצחיות והשליטה בכל מה שנמצא מחוצה לי.

לכן, האם יש לי דבר כזה או לא. יש לי את מושג החירות ואני יכול להיות בזה, או לא. זה מה שאני כאדם, שיש לי רגש, שכל, וקצת יכולת להבין את עצמי [רוצה לבדוק], האם אני יכול לדעת את זה או לא. זה מה שאני רוצה. ואני עומד כאן חופשי מכל הדתות, האמונות, מכל מיני שיטות, פילוסופיות, פסיכולוגיות, לא חשוב לי שום דבר. רק את זה אני רוצה לדעת, האם אני יכול להיות למעלה מהטבע. כביכול לצפות על הטבע, לראות אותו באופן שאני צופה בו, והוא כולו, הטבע נמצא תחתי. החירות היא שאני לא שייך לאף כוח, לא נמצא תחת אף כוח. ואין למעלה ממנו ואפשר להגיד אפילו שאין למטה ממנו. אני לא חייב לאף אחד. לא מטפל באף אחד, ולא תלוי באף אחד. משהו כזה שאני יכול בינתיים, לפי המצב שלי, לפי מה שנראה לי, לתאר לעצמי כמושג החירות. אחר כך עוד נראה מה אפשר להוסיף לתנאים האלה, שהם יתכללו במושג החירות.

החֵרות

""חרות על הלוחות" אל תקרי חרות אלא חירות מלמד שנעשו חירות ממלאך המות.
[שמו"ר מ"א]

מאמר זה צריך באור, כי מה ענין קבלת התורה לשחרורו של האדם ממיתה? ועוד, לאחר שהשיגו על ידי קבלת התורה גוף נצחי, שאין המות חל עליו, א"כ איך חזרו ואבדו אותו, האם יוכל הנצחי לההפך לבחינה של העדר?"

זאת רק שאלה, כנראה שבהמשך הוא יטפל בזה.

חרות הרצון

"אולם כדי להבין את המושג הנעלה "חירות ממלאך המות", צריכים מתחילה להבין מושג החרות במובנו הרגיל כפי הבנת האנושות.

הנה בהשקפה כללית יש לחשב את החרות לחק טבעי, הפרוס על כל החיים, כפי שאנו רואים, שבעלי החיים הנמצאים תחת ידינו, מתים כשאנו עושקים מהם את החפש. וזאת עדות נאמנה, שההשגחה אינה מסכימה לשעבודה של שום בריה. - ולא לחנם לחמה האנושות במאות השנים האחרונות עד שהשיגו חרות היחיד בשיעורים מסוימים.

אבל בכל זאת המושג הזה המתבטא במלה "חרות" מטושטש אצלינו מאד, ואם נתעמק בפנימיותה של המלה הזאת, כמעט ולא ישאר ממנה כלום. כי בטרם שאתה מבקש חרותו של היחיד, עליך להניח שכל יחיד כשהוא לעצמו יש בו אותה התכונה הנקראת חרות, ז"א, שיכול לפעול על פי בחירתו לרצונו החפשי."

באמת מושג החרות לא כול כך מובן.

שאלה: הוא אומר במפורש שהאנושות לחמה על החירות שלה, במשך מאות שנים. ואפילו החי נלחם על החירות שלו, והוא מת אם עושקים ממנו את החירות שלו. אז מה כאן בכלל השאלה, האם יש את החירות ביחיד. בוודאי שיש , כי עובדה שהוא נלחם עליה?

כנראה שזה לא כל כך מובן. במילים שלך כאילו הכול מובן, אני חי ונלחם עבור החיים שלי וגם על רמת החיים שלי, צורת החיים שלי, בכל המצבים האלה אני נלחם, חי, מרגיש שאני ממש נמצא במאבק, מציל את עצמי מאיבוד החירות. זאת אומרת, במה החירות מתבטאת אצלנו, בזה שאני ממשיך לחיות, וחי, לפי הבנתי, אולי במידה יותר טובה, יותר גבוהה מאשר קודם. לזה בעצם אני קורא חירות.

שאלה: מה אמורה להיות החירות למישהו שרוצה להשפיע נחת רוח לבורא?

אני לא יודע, כנראה נגיע לזה. אני לא יודע מה זה להשפיע נחת רוח לבורא, מה זו חירות בכלל, ומה זו חירות בקשר להשפעה לבורא. אבל השאלה בעצם נכונה, אם נמשיך לפתח אותה נגיע למשהו.

שאלה: דיברת על השגת אותו גוף נצחי, ולאחר מכן איבודו. איך מאבדים גוף נצחי?

אני לא יודע. הוא רק נתן לנו הגדרות כלשהן שעדיין לא למדנו. אני לא יודע מה זה גוף נצחי, איך מאבדים אותו, איך בכלל מגלים אותו. אתם שואלים על דברים שעוד לא למדנו. הוא רק נתן את זה כשאלות התחלה.

שאלה: אני רוצה לבטא את הכרת התודה שלי על השיעור הגדול הזה. בשיעור הזה קיבלנו המון התפעלות, המון חומר דלק, דחיפה גדולה קדימה, כדי לפתוח את הלבבות, ואת הדעת שלנו בעולם הרוחני. זה לא שיעור, אלא ממש כנס. כנס אמיתי מתמשך משיעור לשיעור. ואנחנו ממש מוקירים תודה לך ולכל הכלי העולמי על ההזדמנות הזאת. אנחנו כאן עם הקבוצה הצעירה, מסתובבים בכל איטליה בסיבוב חוצה יבשת, חוצה איטליה. ויש לנו את הזכות להיות בשיעור הזה, כי כל שיעור בשבילנו הוא עכשיו צעד חדש לקראת הרוחניות. ואנחנו רוצים להודות לך מעומק הלב שלי, מעומק הלב של כל החברים. כולנו יחד בזה, אני בטוח.

השאלה היא, איך להשיג את המדרגה שבה אנחנו יכולים לבחור בחירה אמיתית, שבה יש לנו חופש בחירה אמיתי. באיזו מדרגה אפשר לעשות בחירה חופשית אמיתית?

כדי לעשות בחירה, אנחנו אפילו לא צריכים להיות במדרגה הרוחנית הראשונה וגם לא בשנייה והשלישית, אנחנו צריכים להיות בכוחות, שיש לנו אור חכמה ואור חסדים ואנחנו שולטים במקורות האורות האלו, ויכולים לנהל את עצמנו על ידי האורות האלו המגיעים אלינו מלמעלה. ואז אנחנו מחזיקים את עצמנו תמיד למעלה מאותו רצון לקבל שיכול להתפרץ בנו בכל רגע, ואנחנו נמצאים בכוחות שמחזיקים אותו, קושרים אותו, שומרים אותו, כי להרוג אותו אי אפשר ולא צריך, אבל על ידו דווקא, שיתפרץ יותר ויותר אבל בצורה מבוקרת, נזמין עוד ועוד כוחות שמירה, את כוחות ההתפתחות שלנו החיוביים וכך נגדל.

כמה שהחיה הזאת, הרצון לקבל שלנו, יגדל יותר, בכך שנרצה להשיג חירות ממנו, דווקא נגיע ליותר שליטה בטבע, ויוצא שכל הטבע שנרכוש, נשיג, נגלה, כול הטבע הרוחני, יהיה דווקא בזכות ההתעלות שלנו מעל האגו שלנו, מעל הרצון לקבל שלנו, לכן זה נקרא "עזר כנגדו", וכך אנחנו נגדל. לכן נצטרך אחר כך להגיד תודה רבה לכוח הרע, נגיע למצב שנאהב אותו כמו את כוח הטוב ולא יהיה לנו שום הבדל בין שני הכוחות האלה, כוח הרע וכוח הטוב, כי שניהם מביאים אותנו לדבקות בבורא כתוצאה מעבודה נכונה על שני הכוחות האלו. לכן חירות הרצון, חירות ממלאך המוות, שזה הרצון לקבל שלנו על מנת לקבל, וכן הלאה, כל הדברים האלה הם הכרחיים, שנעבור עליהם וכך בדרך נשתמש בהם כדי להגיע למעלה מהכול, שם זו דרגת האדם הדומה לבורא.

שאלה: האם בכלל חופש הוא דבר אפשרי, והאם אפשר לממש את התופעה הזו? נראה לי שזה אפשרי לחלוטין אם אנחנו לוקחים בחשבון את האפשרות לצאת ממסגרת של דוגמות ביו-חברתיות כפי שזה נעשה על ידי משה ו- 600.000 בני ישראל, שהצליחו באמצעות הבחירה שלהם להשתיק את הפעולה של האינסטינקט הביולוגי העתיק ביותר, הפחד להיות מרוחקים מהכלל. וכשהם קיבלו על עצמם את המחויבות לאהוב את הזולת ולדאוג לו, הם הצליחו בעצם לבלום את כל האינסטינקט הזה, בצורה כזו יצאו מתוך מסגרת המגבלות המאוד קשוחות.

אנחנו נבדוק את זה יחד.

שאלה: חירות זה תכונה פנימית של אדם או איזה רעיון או אידאה שרודפים אחריה?

חירות זה הרגשת האדם, הכול בתוך הרגשת האדם מתברר.

שאלה: בעל הסולם אומר "כי בטרם שאתה מבקש חרותו של היחיד, עליך להניח שכל יחיד כשהוא לעצמו יש בו אותה התכונה הנקראת חרות", למה הוא מתכוון?

כאילו לכל אחד יש איזו הבנה מה זה נקרא חירות. יש בכל אחד ואחד מהתינוקות ועד האנשים הגדולים, לכל אחד. אבל הכול משתנה ומתפתח לכן אנחנו צריכים להגיע לשורש של השעבוד וכנגדו אולי נגיע לשורש החירות וכך נדע.

תלמיד: בעברית חירות זה חופש, חופש ממה?

אז הוא אומר "חופש ממלאך המוות", מה זאת אומרת, אני לא יודע, בוא נראה יחד.

תלמיד: מה זה מלאך המוות?

נלמד את זה יחד.

שאלה: למה אדם נמשך לגלות מהי חירות ואיך ההרגשה שזה חסר, מאיפה מגיעה ההרגשה שזה חסר?

הרגשה שזה חסר נובעת מכל החיים שלנו יותר ויותר, מהחיים הגשמיים, ואנחנו כל הזמן בורחים ממצב למצב כדי להכניס את עצמנו למצב חירות כמה שיותר גדול, כמה שיותר בטוח, וככה אנחנו פועלים כמו כל דרגת חי. ומושג החירות תמיד מטושטש אצלנו. תראה מה שהאנושות עושה, איך היא מתפתחת, איך היא בורחת, איך היא בוחרת כל פעם, במה, איפה כאן החירות? לא מובן.

שאלה: האם אנחנו יכולים להגיע להבנה אחידה מהי חירות או שזה משהו שנבנה מתוך הדעות של כל החברים?

שאלה טובה, נברר את זה.

שאלה: האם נולדים עם בחירה חופשית או רק כשאנחנו בוחרים ללכת בדרך שהבורא סימן לנו שם אנחנו יכולים להיות חופשים, מה זה באמת בחירה חופשית?

זה אנחנו צריכים לברר.

שאלה: אם אנחנו נמצאים ברצון לקבל או ברצון להשפיע אז לא יכול להיות לנו שום חופש. לשם חירות אנחנו צריכים להימצא באיזו צורה מעל הרצונות האלה או ביניהם?

נכון, אתה צודק, באמת כך.

קריין: כתבי בעל הסולם, עמוד 414, טור א' למטה, כותרת "התענוג והמכאוב".

"אולם כשנתבונן במעשיו של היחיד, נמצא אותם כהכרחיים. ובעל כרחו יעשה אותם, ואין לו כל אפשרות של בחירה. והוא דומה בזה, לתבשיל השפות על כירה, שאין לו כל בחירה, והוא מוכרח להתבשל, כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשני מוסרות, שהם התענוג והמכאוב. ואין לבעלי החיים שום בחירה חפשית, לבחור ביסורים, או לדחות את העונג. ומותר האדם על בעלי החיים הוא: שהאדם יכול להסתכל למטרה רחוקה. זאת אומרת: להסכים לקבל עתה שיעור ידוע של מכאובים, מתוך בחירתו את העונג, או התועלת שעתידה לבא אליו לאחר זמן.

אבל האמת, שאין כאן יותר מחשבון. שהוא לכאורה מסחרי. כלומר, שמעריכים את התענוג או את התועלת העתידים לבא. שיש בהם עדיפות ויתרון, על הצער שהם סובלים מהמכאובים, שהסכימו לקבל עליהם עתה. ורק ענין של נכיון יש כאן שמנכים את הצער והיסורים מתוך התענוג המקווה. ונשאר להם עודף מסוים.

הרי שנמשך בהכרח רק התענוג. וכן קורה לפעמים, שמתענים, היות שלא ימצאו בתענוג שהשיגו, שיהוה את העודף המקווה, לעומת היסורים שסבלו. ונמצאים על כן בגרעון, הכל כמנהג הסוחרים.

ואחרי הכל אין בזה הבדל בין האדם לבעלי החיים, ואם כן אין כלל בחירה חופשית מדעת. אלא כח מושך, המושכם אל התענוג המזדמן להם באיזה צורה שהיא - והמבריח אותם מסבות המכאיבות. ובכח שתים אלה ההשגחה מוליכה אותם לכל המקומות הרצויים לה, מבלי שאלת פיהם כלל."

זאת אומרת רואים אנחנו, כמו שהוא מתאר ובאמת אנחנו כך רואים מהחיים שלנו, שאין לנו שום סיכוי לצאת משני הכוחות האלה של הטבע, כוח התענוג וכוח הייסורים שפועלים עלינו, מפעילים אותנו כמו שני מושכות שאנחנו מפעילים כך את הסוס, או לכאן או לכאן. כך הטבע עושה איתנו ואין לנו שום אפשרות להתנגד לזה כי אנחנו סך הכול רצון ליהנות. ולכן על ידי תענוג וייסורים הטבע יכול להביא אותנו לכל דבר שאנחנו תמיד, בסופו של דבר, נצטרך לבחור בתענוג, מזה אין לנו שום סיכוי לברוח.

שאלה: האם אפשר לומר שחירות זו הכרה בכך שאין חירות?

עדיין לא מדברים על זה, זה פילוסופיה. אנחנו מדברים על הרצון לקבל שמסתכל בצורה בריאה על מצבו ואומר שהוא תלוי או בתענוג או בייסורים, בכמה כל אחד מהם יותר גבוה מהשני, וזה מה שמחייב אותו לפעול ואין לו שום אפשרות לעשות כאן משהו, שום אפשרות וזה כך לכל החיות כולל האדם.

שאלה: איך להבין מהי חירות בתוכנו?

עדיין לא הגענו לזה, אני לא יודע עוד בכלל מה זה מושג "החירות". הוא מסביר שאנחנו תלויים או בתענוג או בייסורים במאה אחוז. איך הוא מגיע מזה לחירות זה נעשה לי פחות ופחות מובן.

שאלה: רב אם תוכל להגיד מהו מרכיב ברוחניות?

אני לא יודע, זה לא חשוב לי עכשיו.

קריין: 414, טור ב' בפסקה תחתונה.

"ולא עוד, אלא אפילו קביעת האופי של התענוג והתועלת, אינה לגמרי מתוך בחירתו ורצונו החפשי של היחיד, אלא על פי רצונם של אחרים, שהם רוצים ולא הוא. למשל, אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל. כל זאת - לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה, - ולא רצוני החפשי. יתר על כן, אני עושה כל אלה על פי רוב בנגוד לרצוני, כי יותר נח לי להתנהג בפשטות בלי שום עול, אלא שאני משועבד בכל תנועותי, ואסור בכבלי ברזל, בטעמים ונמוסים של אחרים, שהם החברה.

אם כן אמרו נא לי, היכן חרות הרצון שלי? ומצד שני אם נניח שאין חרות לרצון וכל אחד מאתנו אינו אלא כמין מכונה הפועלת ויוצרת על ידי כחות חיצוניים, המכריחים אותה לפעול בצורה זו. זאת אומרת שכל אחד חבוש בבית האסורים של ההשגחה, אשר על ידי שני מוסרותיה התענוג והמכאוב, מושכת ודוחפת אותנו לרצונה, למקומות הנרצים לה. באופן שאין כלל "אנכיות" בעולם. כי אין כאן כלל בן חורין ועומד ברשות עצמו. אין אני בעל המעשה, ואין אני העושה, משום שאני רוצה לעשות, אלא משום שעובדים אתי בעל כרחי ושלא מדעתי, אם כן יוצא לפי זה חלף לו השכר ועונש."

זאת אומרת, לא רק שאני לא פועל כאן כלום, אלא הטבע כל פעם מראה לי איפה יש יותר תענוג, איפה פחות ייסורים, וכך מנהל אותי בכל מקום ומקום. ואני בהכרח, אין לי שום אפשרות להתנגד לזה, אלא אני כמו מכונה פונה או לכאן או לכאן, איפה שיש יותר תענוג לעומת איפה יש פחות ייסורים. וכך אני כל הזמן חי במחשבות, ברצונות, בפעולות עם כולם, עם דומם, צומח, חי, מדבר, עם כל הסביבה שלי כך אני מתנהג כדי כל רגע ורגע להחזיק את עצמי במצב האופטימאלי כלפי תענוג האפשרי. תחשבו על החיים שלנו ותראו שבעצם זאת הנוסחה.

שאלה: איך אפשר להתעלות מעל הרצונות והחשבונות הפרטיים ולנסות להשפיע?

לא יודע, בוא נראה מה שהוא מסביר לנו אחר כך. בינתיים הוא רק מסביר לנו עד כמה אנחנו לא חופשיים, עד כמה אין חירות בחיים שלנו וכל אחד ואחד מקיים מה שהטבע בכל רגע ורגע מראה לו, איפה יש קצת יותר תענוג, איפה קצת פחות ייסורים, ולשם אנחנו הולכים. ממש בצורה כזאת.

תתאר לעצמך שאתה כמו כלב קטן שנתנו לך לצאת לאיזה שביל ואתה הולך ומחפש כאן יותר תענוג, כאן פחות, כאן יותר, כאן פחות, ככה זה כל החיים שלך עד שאתה מת. זה הכול. כל חיי הם דומם, צומח וחי.

קריין: "ומוזר הדבר בתכלית, לא רק לדתיים המאמינים בהשגחתו ית', ויש להם על כל פנים לבטוח ולסמוך עליו ית' שיש לו בכל המנהג הזה מטרה טובה ורצויה. אלא הדבר מוזר עוד יותר למאמיני הטבע, אשר לפי האמור, כל אחד אסור במוסרות הטבע העור, שאין לו, לא דעת, ולא חשבון. ואנו מובחר היצורים, בני הדעה והשכל, נעשינו כמשחק בידי הטבע העור, המוליך אותנו שולל. ומי יודע להיכן?"

בעל הסולם שואל לְמה טובה הדת, לא חשוב איזו דת, מוסלמית, נוצרית, יהודית, או כל מיני דתות ואמונות, למה זה טוב? כי הדת אומרת, "אתה תעשה את החיים שלך, אבל תדע שאחרי זה יש כוח עליון והוא יעשה איתך חשבון טוב, אם אתה במקצת תשמע אותו, תעשה קצת, משהו, בנוסף לְמה שהוא רוצה ממך, יהיה לך חשבון חיובי על כל החיים שלך".

וודאי שכנגד כל החיים שבהם אנחנו לומדים, נפעלים רק על ידי תענוגים או מכאובים, עניין הדת שאומרים לנו "בכל זאת יש מלמעלה חשבון, ואם אתה תעשה מה שהוא רוצה ממך, יהיה לך חשבון חיובי", ודאי שזה מושך. ולא סתם כל האנושות רוצה את זה, מתעסקת בקמעות ובכל מיני דברים, כי היא בכל זאת רוצה להבטיח לעצמה בסופו של דבר איזה חשבון טוב. כי אם אני מתנהג רק לפי תענוג וייסורים, אז אין איתי שום חשבון כי כך ניהלו אותי מלמעלה ואני כביכול לא הייתי קיים אף פעם בצורה עצמאית, אבל אם אני מוסיף לחיים שלי משהו מעצמי, זה כבר חשבון אחר. ולכן עניין הדת כל כך נוגע לליבו של כל אחד ואחד. זה בינתיים. "ומוזר הדבר בתכלית, לא רק לדתיים המאמינים בהשגחתו ית'," כי אנחנו מנוהלים רק על ידי שכר ועונש. "ויש להם על כל פנים לבטוח ולסמוך עליו ית' שיש לו בכל המנהג הזה מטרה טובה ורצויה. אלא הדבר מוזר עוד יותר למאמיני הטבע, אשר לפי האמור, כל אחד אסור במוסרות הטבע העור, שאין לו, לא דעת, ולא חשבון. ואנו מובחר היצורים, בני הדעה והשכל, נעשינו כמשחק בידי הטבע העור, המוליך אותנו שולל. ומי יודע להיכן?"

שאלה: בטקסט אומרים שברוב המקרים הוא יעשה את זה בנגד לרצונו. למה הוא מתכוון בזה שהוא אומר ברוב המקרים?

אם הייתי מתכנן את החיים שלי, הייתי מתכנן אותם אחרת, ודאי. זאת אומרת, אני לא יכול להגיד על החיים שלי שהם חיים טובים ואני חי בתענוג, אבל בכל זאת מה שנתנו לי בחיים האלו זה לברוח מהרע ולהימשך לטוב, וגם זה כבר משהו. זאת אומרת, שאני לא נמצא במצב שנותנים לי רק מכות ואני לא יכול לברוח, אני יכול בכל זאת לברוח ובאיזו צורה, להעדיף מנוחה ותענוג על פני ייסורים קשים, אבל ודאי שזו עדיין לא תשובה, כי התשובה היא לפנינו.

שאלה: בחירת הסביבה שממנה אני מתרשם, ובחירת התענוגים שמהם אני מתרשם, האם זו בחירה חופשית?

לא, גם על זה אנחנו נדבר. לא מבחירתך הגעת ל"בני ברוך", אנחנו קוראים ב"מאמר החירות", ועוד נפתח אותו, שנותנים לך רק הזדמנות להגיע להיות חופשי. בינתיים אין לך שום בחירה. אתה יכול להגיד, "אם כן, אני יוצא מכל העניין הזה", גם כשאתה תגיד ככה ותצא, זו לא בחירה שלך.

שאלה: למה אנחנו מדברים על חירות במונחים של תענוג ומכאוב?

כי על ידי זה הטבע מנהל אותנו, זה הכול. הטבע מנהל אותנו על ידי תענוג וייסורים, וזו הצורה הנאמנה ביותר, הקרובה, הקשורה, הקצרה ביותר לנהל אותנו. תראה איך אתה מנהל את הסוס, יש לך מושכות ושוט ועל ידי שניהם אתה נותן לו מכה והוא זז, ולאן שהוא צריך לזוז, אתה מנהל אותו במושכות. זה הכול. אותו דבר אנחנו, יש לנו או ימינה או שמאלה, או לתענוג או לייסורים, וגם שוט כדי שאנחנו נזוז יותר או פחות. כי לפי הטבע שלנו היינו יכולים בלי לזוז בכלל, אבל הייסורים מחייבים אותנו לקום ולזוז. ולאיזו צורה? את זה המושכות האלה כבר מגלות לנו.

לכן בזה אנחנו לגמרי לא עצמאים. אין שום עצמאות לאדם לפני שהוא עובר צמצום, ובמידה שהוא מעלה את עצמו למעלה מהצמצום, במידה הזאת יש לו אפשרות להיות חופשי. לכן המאמר הזה נקרא "מאמר החירות", כדי להסביר לך מה התנאים להיות חופשי, להיות "אדם" ולא בהמה כמו שכתוב על העולם שלנו, "כולם כבהמות נדמו". אין בנו שום אפשרות להימנע מלהיות בהמה, אלא אם נשתמש במה שאנחנו לומדים, בכוח החברה, וכך נצא מהעניין האגואיסטי הגשמי אם נרצה.

זאת אומרת אני צריך להביא לי, לעצמי, צורה ברורה, תמונה ברורה שאו שאני בהמה והולך רק כבהמה בחיים שלי, וזה אני עם האגו שלי, או שאני נכלל בעשירייה, גם נשים גם גברים, נכלל בהם אם אני רוצה להיות בן אדם, למעלה מהגשמיות, למעלה מבהמות וחיות, למעלה מדרגת חי. אך ורק, אין לי ברירה אחרת. לצאת מעצמי אני יכול רק על ידי שאני מעלה את עצמי לדרגת הכלל.

לכן ההכרה הזאת צריכה להיות אצלנו, לפנינו, כדבר שפשוט אין ברירה, או שאני נשאר בתוך הזוועה שלי, או שאני מתעלה מעל זה לחיבור עם האחרים. אבל בצורה שאני נלחם על זה, שאני משקיע כוחות בזה. מאיפה אני מקבל את הכוחות האלה? גם מאחרים שהבורא מאיר דרכם אלי. אבל רק בצורה כזאת, אחרת אנחנו נשארים בדרגת חי ונראה לנו שאנחנו חשובים, קיימים, הכול בסדר. לא. אנחנו נפעלים על ידי כאב או תענוג, ולכן נמצאים בשתי מושכות שקושרות אותנו לחיים.

שאלה: אם המושכות האלו מגיעות מהבורא, האם גם החופש צריך להגיע מהבורא?

חופש ומושכות, הכול נמצא בסביבה, ואם אני קושר את עצמי לסביבה, אני על ידי הסביבה מתעלה מעל עצמי, יוצא מהבור שלי שאני נמצא בו לסביבה ואז הם מוציאים אותי, מצילים אותי, ולפי זה אני כבר ממשיך. אם אני ממשיך יחד עם הסביבה, אני כבר נמצא לא כמנוהל על ידי שתי המושכות האלו, תענוג וייסורים, אלא אני כבר מכוון יחד איתן את מטרת החיים, שזה להיות בדרגת האדם, הדומה לבורא.

שאלה: אם אין לנו בחירה למה אנחנו מרגישים צורך לחופש?

לא תמיד אנחנו מרגישים כשאין לנו בחירה, צורך בחופש. ישנם כאלה מצבים בחיי האדם שהוא לא מרגיש טוב בחופש. גם בתורה כתוב על עבד שאומר לאדון אני רוצה להישאר אצלך, אצל בעל הבית. וגם אנחנו, כמה מאיתנו מוכנים להילחם כדי לצאת לחופש? חופש זה לצאת מהאגו שלנו, שלא יכתיב לנו מה שהוא רוצה. הוא בעל הבית שלנו, ועושה איתנו מה שהוא רוצה. אנחנו לא מזהים אותו, לא נלחמים נגדו, והוא בכל רגע ורגע מכתיב לנו, כך תעשה וכך תעשה, ואני אפילו לא מודע לזה. אני הולך ומבצע מה שהאגו שלי אומר לי בכל רגע לעשות.

האם בצורה כזאת נקרא שאני עבד? לא, אני לא עבד, אני כל כך קשור לאגו שלי, לאדון שלי, שאין לי שום בעיה, אני דווקא נמצא בחיים האלה ומוכן לעבוד עם כל החוקים האלו שהאגו שלי קובע, עם כל הנטיות שלי. וכך אני גומר את החיים שלי, כמו שהתחלתי והייתי קשור אליו, כמו שבמשך החיים הוא כל הזמן היה מנהל אותי, בלי לשאול לדעתי. כי לא הייתי נפרד ממנו, אני בכלל לא ידעתי שנמצאתי בשליטה שלו, עד כדי כך הוא היה ממלא ומנהל אותי, וכך עברתי את החיים.

רק עכשיו בזמננו, ישנם כבר יותר ויותר אנשים ששואלים על מהות החיים, על מטרת החיים, ולכן מתעוררת בהם שאלה. הם גם לא מרגישים עדיין את מהות השאלה, הם רוצים לצאת משליטת החיים האלו, ובמילים אחרות יותר עמוקות, הם רוצים לצאת משליטת הכוח שמייצב להם את החיים האלו, שזה האגו שלנו.

שאלה: האם ההחלטה של העבד להישאר עבד, נחשבת בחירה חופשית, או שזה המשך של העבדות?

שאלה ערמומית, שאלה יפה מאוד. זה שאנחנו מתחילים לשאול על העבדות שלנו, מיהו בעל הבית שלנו, ולמה הוא עושה לנו כך, בעצם אנחנו שואלים מי הוא המעורר אותנו ומי הוא שרוצה שאנחנו נרצה לצאת מהאגו שלנו, מהעבדות.

האם כשאנחנו יוצאים מתוך העבדות, אנחנו נכנסים לעבדות אחרת? שזה אולי יותר גרוע, יותר גבוה, יותר ערמומי כך שאנחנו לא יכולים לזהות שגם זאת עבדות, אבל בצורה כזאת מאוד מיוחדת שנחשוב שאנחנו חופשיים, ובעצם אנחנו לגמרי לא חופשיים.

עכשיו יש לנו שאלה על החופש שלנו, במצב הביולוגי שכך מכוונים אותנו, בכל מיני צורות. יכול להיות שאנחנו נתעלה מעל זה ואנחנו בכלל נאבד את ההרגשה שאנחנו יכולים להיות חופשיים, יכולים להיות לא חופשיים. יש הרבה שאלות, אתה צודק, יש כאן על מה לחשוב. אנחנו נעבוד על זה אחד אחד.

שאלה: מה יכול להשפיע על הפרט כדי שהוא יוכל להכיר בכך שאין לו שום חופש בחירה?

לפחות זה שאנחנו נספר לכולם שאנחנו נמצאים בשליטת האגו, והוא שולט עלינו ואין לנו ברירה כביכול, בינתיים כשאנחנו נמצאים בו. אבל נכיר שאנחנו נמצאים בעבדות, ואפילו שאנחנו רוצים לצאת מהעבדות הזאת של האגו שלנו, אנחנו לא מסוגלים. מנסים ולא מסוגלים, מנסים ולא מסוגלים, עד שאנחנו מתייאשים בכל זאת.

כדי לצאת מהאגו שלנו, אני מוכן להתחבר עם העשירייה, וכבר אני יוצא במשהו מהאגו שלי, לקראת האחרים, זה כבר צעד גדול. ואחר כך, כשאני נמצא איתם יחד, ואנחנו מחברים כל מיני נטיות שלנו, להתעלות מעל העבדות, למעלה מהאגו שלנו, אז אנחנו מקבלים באמת מלמעלה, מדרגה יותר עליונה שבטבע, אנחנו מקבלים כוח מיוחד שהוא מעלה אותנו, אבל יחד.

כי אנחנו רוצים לבטל אחד כלפי השני את האגו שלנו בצורה גשמית, ככל שאפשר. במידה הזאת אנחנו נמצאים בהזדהות עם כוח עליון שהוא הפוך מהאגו, וככל שאנחנו מבטלים בינינו את האגו שלנו אחד כלפי השני, אנחנו בזה מתחילים להיות קשורים לאותו כוח עליון בהשתוות הצורה עימו. ואז אנחנו תופסים אותו ומתפללים אליו ודורשים ממנו שיוציא אותנו מתוך שליטת האגו שלנו, וזה מה שאנחנו משיגים, וכך בכל פעם.

אין לנו מנוף, אפשרות לעלות מהאגו שלנו האגואיסטי אינדיבידואלי, אלא רק על ידי חיבור בינינו יותר ויותר, ובהתאם לזה אנחנו מזמינים כוח עליון שמוציא אותנו, וכך אנחנו עושים את הפעולה. בדומה למה שאנחנו עושים בעולם שלנו, רק לא עם הכוחות השונים שבטבע. אבל במידה שאנחנו מתחברים בדרגה התחתונה, אז אנחנו מתחילים בזה להתאים, לפי הנטייה שלנו, לדרגה יותר עליונה.

שאלה: אנחנו מבקשים מהכוח העליון שימשוך אותנו מתוך האגו שלנו. למה אני מצפה מהכוח העליון, מה הוא צריך לתת לי כתוצאה מהבקשה?

אני מצפה מהכוח העליון שהוא יוציא אותי מהאגו שלי, כי אני הגעתי ל"הכרת הרע", שלהיות בתוך האגו שלי שהוא כל הזמן מסובב אותי מצד לצד, ממצב למצב, כך התחלתי את החיים שלי, ואני עומד כך לגמור את החיים שלי, אם הכוח העליון הזה לא ישנה לי את החיים. זאת אומרת אם לא ייתן לי כוח הפוך, אחר, שאני לא אהיה בתוך העבדות הזאת ברצונות, או רצון טוב, תענוג או ייסורים.

אני לא רוצה להיות שייך לא לתענוג ולא לייסורים, אני רוצה להיות חופשי, כי אם אני תחת תענוג או ייסורים אז אני חיה קטנה, שכך היא מתנהגת. אין לה בזה שום בחירה חופשית וגם לי אין. אין, יש לי רק דמיון, אשליה שאני נמצא בבחירה חופשית, שאני בוחר את זה, ואת זה, אבל זו לא בחירה. אני תמיד מעדיף איפה שיש תענוג לעומת ייסורים, והם מושכים אותי. זאת אומרת הבירורים שלי הם רק בין תענוג לבין ייסורים.

תלמיד: אני מגלה שאני נשלט באופן מוחלט על ידי הכוח הזה, על ידי הרצון לקבל. אני אומר ''לא, אני לא אעשה את זה'', בכל זאת בסוף אני עושה את זה.

זה נקרא ''הכרת הרע'', שאתה כבר מבין שאתה נמצא בשליטת הכוח הזה, והוא מנהל אותך בלי לשאול אותך.

תלמיד: כן, בכלל בלי לשאול אותי, וגם אין שום אפשרות להידברות איתו. אם כן מה צריך לקרות? אני פונה לבורא, ''תעזור לי''. מה יקרה הלאה?

אתה תבקש מהבורא להתעלות למעלה מהטבע שלך, שמנוהל על ידי שני הכוחות האלה, תענוג או ייסורים. ואתה, כמו סוס, נמצא בין שתי המושכות שכך מובילות אותך. אתה לא רוצה להיות סוס שנמצא קשור אליהן, אתה רוצה להיות למעלה מזה. למעלה מזה זה דרגת אדם.

תלמיד: מה אני מעדיף על פני להיות הסוס הזה, קשר עם החברים?

אתה רוצה להיות חופשי ולכן אתה נמצא כאן עכשיו ולומד את "מאמר החרות".

שאלה: איך קשורה העבודה בעשירייה לכל התהליך של שינוי השליטה וכל הדברים שאמרת?

כל מה שכתוב בחכמת הקבלה כתוב כדי שאנחנו נצא מדרגת חי ונגיע לדרגת המדבר. לכן כל הלימודים שלנו הם כדי לדעת את זה במוח ולשמוע עצות מקובלים להתחבר, כדי שיהיה לנו כוח יותר גדול ברמה שלנו, ולפנות לבורא שייתן לנו כוח מלמעלה, שיוציא את כל העשירייה לרמה יותר גבוהה. סך הכול זה מה שאנחנו צריכים.

שאלה: ככול שמתקדמים ברוחניות, האם החופש גדל או קטן?

ככול שמתקדמים לרוחניות יותר מבינים שאין לנו חופש, ושאנחנו נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל, שליטת הכוחות האגואיסטים שלנו, ואין לנו ברירה, אנחנו צריכים לעשות משהו כנגד זה אחרת אנחנו נישאר בהמות, חיות. ולכן אנחנו צריכים להבין שרק קשר בינינו ופניה לבורא, זה מה שיכול להציל אותנו.

שאלה: למה אנחנו צריכים חרות ומה זה אומר שרכשנו חרות?

אנחנו צריכים חרות מפני שיש לנו נקודה שבלב, שזה "חלק אלוה ממעל", שהיא לא שייכת לא לאגו ולא לרצון לקבל ולא לכלום, אלא היא מושכת אותנו למקור שלנו שזה הבורא. ולכן אנחנו צריכים להגיע לזה, ולא אכפת לי להשקיע בזה את כל החיים, עד הרגע האחרון וגם למעלה מזה, רק כדי לצאת מעבדות לרצון האגואיסטי שלי, ולהתעלות לרצון הבורא.

שאלה: האם ככול שהאגו שלנו סובל יותר, יש יותר אפשרות לכוון אותנו לחרות?

זה לא כל כך נכון בצורה ליניארית שזה שווה לזה, אבל ככול שהאגו אצל האדם גדול, הוא יותר זקוק לתיקון.

שאלה: האם חרות זה כאשר כל הרצונות נקבעים על ידי החברה?

לא. חרות זה כשאנחנו דבוקים בבורא. ודאי שזה על ידי החברה, שעשירייה או יותר דבוקות בבורא, בזה אנחנו משיגים את החרות. כי הבורא נמצא במצב החרות, ואצלו זה כוח השפעה בלבד, ואז לא מרגיש את עצמו, אם אפשר כך להגיד עליו, שהוא תלוי באיזו שליטה או כוח קבלה.

שאלה: האם זה נכון להעלות את החשיבות לזה שאני עבד, כדי שזה יעלה חשיבות גדולה יותר לבורא ולחרות?

אני לא הבנתי מה זה חשיבות העבד?

תלמיד: להדגיש את זה שאני עבד ואז זה יגרום לי הפוך, לחשיבות הבורא ולחרות?

כן. אפשר. לכן זה נקרא "כניסה למצרים". שאנחנו נרגיש עד כמה אנחנו נמצאים בשליטת האגו, בשליטת פרעה. כי בלי הכרת העבדות בתוך האגו שלנו אנחנו לא נוכל להגיע לחרות, להשתדל לברוח ממנו.

שאלה: האם איחוד זה חרות?

איחוד זה לא חרות. "איחוד" זה פעולה שאנחנו צריכים לבצע בינינו, על פני כל מיני כוחות שדוחים אותנו זה מזה. וככול שנתקדם יותר הכוחות האלה יותר ויותר ידחו אותנו זה מזה.

אם אנחנו עכשיו סתם לא מבינים אחד את השני, אחר כך אנחנו נשנא זה את זה, אחר כך אנחנו נרצה להרוג זה את זה. ובהתאם לזה גם לפרקים אנחנו נתקשר זה עם זה ונתחבק. אז אם אנחנו רוצים להגיע באמת להתקרבות לבורא, אנחנו צריכים ש "על כל פשעים תכסה אהבה".

זאת אומרת, תמיד להעדיף את החיבור על פני כוחות הדחייה, אפילו אם נישנא אחד את השני, ואני אומר את זה גם לנשים, שאין ברירה. אתן רוצות להגיע לרוחניות? לא להישאר כל אחת לבד כביכול בתוך הפינה שלה, אלא רק חיבור אנחנו צריכות. אחרת תישארו כך ובזה תגמרו את החיים.

שאלה: מדוע יצר הבורא את האשליה של חרות האדם האישי בעולם הזה?

הוא פשוט לא מאיר עליו מהאור העליון. האור העליון הוא אור שמגיע ממקור אחד, וכשהוא מגיע אז האדם מתחיל להרגיש עד כמה הוא הפוך. והבורא יצר את זה כדי שאנחנו לא נרגיש מיד את חוסר החרות, כי אנחנו צריכים להתפתח כמו ילדים קטנים.

ואז במשך ההתפתחות, וזה יכול להיות במשך דורות, גלגולים, אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מגלים עד כמה אנחנו לגמרי לא חופשיים. זה מאוד תלוי בהתפתחות החברתית בכלל, בהתפתחות המדע, בהתפתחות כלכלית, פוליטית, בכול. כי האדם של העולם הזה צריך להגיע לבשלות, ורק מתוך זה הוא יכול לדרוש להיות אדם רוחני.

סיכום, לכולנו אין מושג מהי חרות, כך אנחנו נולדים. ולכן הדרגה שלנו כשאנחנו נמצאים כאן נקראת" דרגת חי", ואחדים מאתנו מתעוררים ל"דרגת המדבר", "דרגת האדם", הדומה לבורא. ואז לפי מה שנלמד במאמר החרות, וגם למדנו פעם במאמר "הערבות", מביאים אותנו לקבוצה, לחברה, והבורא "שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו "קח לך".

לפעמים זה לוקח אפילו עשרות שנים עד שהאדם שומע את זה. והוא מסתובב, ועושה כל מיני דברים, ובכל זאת האגו שלו לא נותן לו לשמוע, מכל שכן לקיים את מה שכתוב, להתחבר לחברה, להתבטל כלפי החברה, לאבד את עצמו בתוך החברה ולהיטמע שם. ורק בצורה כזאת הוא מגיע למצב שמתחיל להיות אדם, הדומה לבורא.

זה מה שעכשיו אנחנו משתדלים לבצע. ובינתיים אנחנו הולכים לפי החיים שלנו, חיים של תענוג וייסורים, קצת בתענוג קצת בייסורים, כך עד שנתחיל לברר מהמצבים האלה מה איתנו?

שאלה: מה בונה בתוכי חשבון כזה כשאני שואל את עצמי בשביל איזה תענוג אני מוכרח או מוכן לעבור את המצבים של הריקנות הזאת בדרך?

זאת לא בדיוק השאלה שנשאלת מאתנו. נשאלת מאתנו השאלה, בשביל מה אתה רוצה לחיות? לא התענוגים שאתה רוצה לקבל, אלא בכל זאת, בשביל מה אתה רוצה לחיות, מה אתה רוצה לראות כדבר הגדול שלך בחיים? עם מה אתה רוצה לגמור את החיים, או מה אתה רוצה כבר עכשיו לקבל מהחיים? אבל לא איזה תענוג להחליף בתענוג אחר.

שאלה: האדם שמשתוקק להיות חופשי, להיות אדם צריך להשתוקק להיות מעל התענוגים והייסורים, או לשנות את המהות של התענוגים והייסורים?

דרגת האדם היא למעלה מהאגו שלנו, במידה שמתעלים מעל האגו שלנו. האגו שלנו מפעיל אותנו על ידי תענוג וייסורים. האדם נקרא "דומה לבורא" במידה שהרצון לקבל מזדהה עם כוח הבינה, עם הרצון להשפיע, אז הוא נקרא "אדם", שכל התענוגים שלו הם איך הוא מחזיר לבורא, לכתר את התענוגים שהבורא רוצה לתת לו. זה נקרא "אני לדודי ודודי לי".

שאלה: מתי האדם מוכן לשמוע את האמת הזו לגבי חופש בחירה?

לא מייד. האדם נעשה מוכן לשמוע על בחירה חופשית, בחירה בין מה למה, רק אחרי שהוא מודע לכך שנמצא בין תענוג לייסורים וכל אלו הם החיים הגשמיים שלו ובזה הוא דומה לבהמה, שעל ידי תענוג או ייסורים [החיים] מוליכים אותו לאן שרוצים. ואם עכשיו יעלה לו בראש ובלב תענוג ממשהו, הוא יימשך לזה, וממקום שיש ייסורים הוא יברח, ככה מוליכים אותו בחיים. מחליפים לו את המקורות האלה, תענוג או ייסורים בשתי מושכות כאלו וכך מושכים אותו לכל מטרה ומטרה. ובעצם כך הוא מתחיל את החיים וגומר את החיים.

אם אנחנו רוצים לקבוע את עצמנו כחופשיים, כמו השם של המאמר, מאמר "החרות", אז חרות נקרא שאני לא נמצא תחת שליטת תענוג או ייסורים. איך יכול להיות דבר כזה אם כל הטבע שלי הוא הרצון לקבל? אז אני צריך להתעלות למעלה מהרצון לקבל ולהשתדל לחיות למעלה ממנו. שיהיה איזשהו כוח שמושך אותי למעלה מהרצון לקבל, מחזיק אותי למעלה מהרצון לקבל, כמו מגנט שמחזיק חתיכת ברזל באוויר, ואז, במידה הזאת אני אהיה חופשי. זה נקרא "חירות".

אז אני אזדקק לכוח עליון, הבורא, שימשוך אותי ויחזיק אותי למעלה מהטבע שלי, למעלה מהמלכות, בדרגת הבינה שהיא באמצע בין מלכות לכתר, וכך אנחנו נוכל לפעול.

שאלה: כל אחד נמשך לחופש אבל לכל אחד יש הגדרה אחרת, איך להשתמש בזה לטובת החינוך של העולם?

בינתיים אנחנו צריכים רק לברר לאנושות עד כמה אנחנו נמצאים בעבדות של האגו שלנו שמושך אותנו לכל מיני כיוונים, מבלבל אותנו, ולפעמים מכניס אותנו לכאלו מצבים שגורמים לא רק לייסורים אלא גם למיתה. זה הכול הטבע האגואיסטי שלנו. איך אנחנו יכולים להתעלות למעלה מהטבע האגואיסטי הזה אם הוא מביא אותנו כולנו להשמדה כללית כוללת עולמית? זאת הבעיה, זה מה שאנחנו צריכים להסביר.

שאלה: אנחנו מרגישים לפעמים שאנחנו מתרחקים אחד מהשני, איך אנחנו יכולים להישאר ביחד מחוברים לקבוצה מבלי להרחיק את עצמנו מהאמת הזו, מכך שזה הבורא שתמיד שולח לנו את המצבים האלו ויוצר את כל מה שאנחנו פוגשים לפנינו?

אנחנו צריכים כל הזמן לעורר את עצמנו למטרת הבריאה, שלהשיג אותה אפשר רק על ידי החיבור ואין דרך אחרת. ואם כך נחזיק את עצמנו נכון בינינו, בטוח שבזמן הקרוב, בזמן הקצר אנחנו יכולים להגיע למצב שהכוח העליון האחד, ולא שני הכוחות, ייסורים ותענוגים, אלא הכוח האחד ימשוך אותנו ואנחנו נוכל לחיות בתכונת הבורא ולא בתענוגים או ייסורים של הנבראים.

קריין: אנחנו מתקרבים לסיום, ורצינו אולי לשאול אותך ממש לסיכום איך אתה מרגיש את השיעור היום, איך השיעור נראה לך מבחינת הזרימה, הלימוד, ההשתתפות?

נראה לי שאנחנו עולים כאן על הרבה שאלות, ואני חושב שזה שיעור טוב, הוא נותן לנו, לכל אחד תשובות כלשהן שכולם היו שואלים ואולי לא קיבלו מספיק תשובות עליהן, והיום יש להם יותר, לפחות אם לא תשובות אז בסיס כדי שהם יחפשו תשובות בעצמם.

שאלה: האם האנושות צריכה להגיע להכרת הרע כדי להגיע לחרות או שרק אנחנו מגיעים להכרת הרע?

האנושות צריכה להגיע להכרת הרע אם היא צריכה להתקשר אלינו ל"בני ברוך", גברים ונשים, ויחד איתנו לעלות לדרגה הרוחנית. הם לא צריכים בעצמם לחקור את ההתקשרות בדרגה הרוחנית, אלא רק להיות בלקבל את הצורה שעליה אנחנו מדברים, את התוכן שעליו אנחנו מדברים, את המטרה שלנו. אבל איך לבצע את זה, לא, אנחנו מבצעים את זה בעצמנו רק בזה שאנחנו מרגישים את החיסרון שלהם. הם צריכים להעלות אלינו מ"ן ואנחנו צריכים מתוך זה להעלות אותם יחד איתנו. זה מה שכתוב לנו בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", לכן הכול יסתדר.

שאלה: האם התענוג להיות חופשי הוא למעלה מהרצון לקבל תענוג לעצמי?

כן, תענוג להיות חופשי זה תענוג של הבורא, זה תענוג שכל בני האדם נמצאים בו בדרגת הבורא, בדרגת אדם הראשון וזה כלי אחר, מילוי אחר, ונקווה שבקרוב אנחנו גם נשיג אותו.

(סוף השיעור)