שיעור בוקר 16.07.2018- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ב', חלק ו', עמ' 452, דף תנ"ב, "עשר הספירות של עולם הנקודים", "סדר סבה ומסובב", אות ג'

קריין: "סדר סבה ומסובב", טור ב', אות ג'.

אות ג'

"ועתה נבאר קשרי סבה ומסובב שבהם: א', המקום שבו נעשה הצמצום הוא מסובב מן הסתלקות האור א"ס משם. והנה ראש כל הידיעות הוא שאין העדר ברוחני, וכל שינוי קל הנאמר ברוחני, אין פירושו, שהצורה הראשונה נעדרת ובמקומה באה צורה אחרת, כנוהג בחוקי הגשמיים, אלא הפירוש הוא, שהצורה הראשונה נשארה במקומה בלי שינוי כל שהוא, ודבר השתנות הצורה הנאמר, הוא תוספת על הצורה הקודמת, ויש עתה ב' צורות במקום אחד. גם צריכים לזכור, אשר חוק הפירוד ברוחני, אינו יותר רק דבר שינוי הצורה, וכמו הגרזן מפריד בהגשמיים, כן שינוי הצורה מפריד בהרוחניים. באופן, אם הרוחני משיג בתוכו איזה השתנות, הוא מתחלק ונעשה לשנים, אשר המרחק ביניהם הוא כמדת השינוי צורה שיש ביניהם, ואם השינוי הוא קל, נבחנים שהם עוד קרובים זה לזה, ואם השינוי הוא בשיעור גדול נבחנים, שהם רחוקים זה מזה."

שאלה: הוא כותב פה שצמצום זה אחרי שהסתלק האור, שזה מסובב להסתלקות האור.

כן.

תלמיד: מה זה אומר?

החלטה על הסתלקות האור זה עדיין לא צמצום. צמצום זה נקרא שאחרי שהאור מסתלק אני מחזיק בזה לעולמים, שהאור אף פעם לא ייכנס לרצון לקבל על מנת לקבל.

האור היה בתוך הרצון לקבל, ואני פתאום הרגשתי שאני הפוך מהאור שממלא אותי. ההפכיות הזאת מתחילה לעבוד בי, אני לא יכול לסבול את ההפכיות הזאת, אני מגרש את האור, ואחרי שאני מגרש את האור אני מחליט שהוא אף פעם לא ייכנס. כל עוד האור בי זה לא נקרא צמצום. כשאני מגרש אותו זה גם לא נקרא צמצום. צמצום נקרא שמרגע זה והלאה אני סוגר את הדלת.

שאלה: אם הוא אומר ששינוי צורה ברוחני זה כמו גרזן, אז איך יש שינוי קל ושינוי גדול? הוא אומר שאם השינוי הוא יהיה שינוי קל אז הם עוד קרובים, ואם השינוי הוא גדול אז הם ממש רחוקים.

זה לפי העביות שביניהם. מה ההבדל בין קטנות וגדלות, בין עיבור, יניקה ומוחין ובכלל כל ההבדלים, מה זה הבדלים ברצון לקבל? באור אין שינוי. זה עד כמה כל אחד מהם נעשה כלפי האור יותר קרוב, יותר רחוק, אלה השינויים.

כשאני רוצה להגיד, זה כחול וזה ירוק, מה ההבדל ביניהם? אני לא יכול למדוד כחול לעומת ירוק, אני צריך קנה מידה משותף ביניהם שזה האור. עד כמה שכל אחד כלפי האור הוא יותר קרוב או יותר רחוק, כך אני משווה ביניהם.

תלמיד: זה מה שאני חשבתי, שיש כחול וירוק, ופתאום הוא אומר שיש גם חום שהוא בין ירוק לכחול.

בסדר, אז מה? יש עוד אלפי צבעים, אלפי הבחנות. אנחנו לא מודדים כלי כנגד כלי, לא יכולים. במה אתה יכול להשוות חום וירוק, או תדירות בגלים נגיד? אפילו תדירות בגלים אנחנו מודדים כלפי האור, הוא הסטנדרט שלנו, אחרת אין לנו הרגשה בכלי, ובין הכלים אנחנו אף פעם לא יכולים למדוד. לכן גם קשר בין החברים אנחנו אומרים שזה רק דרך הבורא.

שאלה: מה זאת אומרת, "אין העדר ברוחני"?

אין העדר ברוחני, שכל פעם באה צורה חדשה שמתלבשת על הצורה הקודמת שהיא סיבה, והצורה החדשה המסובב ממנה. אחרת אם היה העדר בסיבה, אז גם היה נעדר מה שמסובב ממנה, התוצאה, כי זה בונה את זה.

זה לא כמו בגשמיות, שאנחנו רואים שאימא הולידה את התינוק, התינוק כבר קיים, אפשר לנתק את התינוק מהאימא ושיחייה לבד בניתוק ממנה. ברוחניות לא, ברוחניות אנחנו תמיד קשורים לשורש שלנו הקרוב והוא לשורש שלו הקרוב וכן הלאה, והקשר הזה אף פעם לא נעלם. זאת אומרת, אם ברוחניות אתה רוצה להתנתק ממני, לא יעזור לך כלום. זו צרה שלי לא שלך.

שאלה: הכלי תמיד הולך ומוסיף עביות, עובד על עביות חדשה, נכון?

כן.

תלמיד: הוא כבר זיכך עביות מסוימת, מקבל עביות יותר גדולה, אז בשביל מה הצורה הקודמת נשמרת עדיין?

היא מעבירה לו את האור, מעבירה לו את הרשימות, מבררת אותו, מגדלת אותו. ככל שהתוצאה גדלה הסיבה היא גדלה. זה מה שהוא אומר, "מכל תלמידי השכלתי". מה זה מכל תלמידי השכלתי? אתה זקוק להם כדי להיות יותר חכם? כן. מפני שאתה מלמד אותם, גם אתם מי שמלמד יודע, עד כמה שאתה מלמד, עד כמה שאתה משפיע, עד כמה שאתה בונה כלים חיצוניים, קודם אתה בונה אותם בתוכך.

שאלה: הוא אומר שזו תוספת, וב' צורות במקום אחד. יכול להיות דבר כזה?

אם זה ברצון אחד, לא יכול להיות. יכול להיות שחיצון ופנימי, כמו גדול וקטן שבו שנמצא בעיבור, אבל אלה צורות שונות.

תלמיד: הוא אומר "שהצורה הראשונה נשארה במקומה בלי שינוי כל שהוא, ודבר השתנות הצורה הנאמר, הוא תוספת על הצורה הקודמת, ויש עתה ב' צורות במקום אחד."

אני לא יודע למה הוא מתכוון ב"מקום אחד". לא יודע לפרש מה זה מקום אחד. אבל מקום אחד כנראה שזה לא רצון אחד, אלא שזה יוצא מזה והם סמוכים.

שאלה: מה זה בכלל סיבה ומסובב, מאיפה באה הסיבה?

הסיבה הראשונה היא רצון להיטיב לנבראיו. וממנה, מהסיבה הזאת מגיע כל המסובב ממנה. ובכל מצב, פרצוף, רצון, נשמה, אדם, לא חשוב איך שתגיד, אם הוא מוליד משהו, הוא מוליד מתוך זה שמקבל מהבורא רצון להיטיב לנבראיו וממשיך אותו, ולכן מוליד הלאה פעולות רוחניות.

תלמיד: הוא אומר "באופן, אם הרוחני משיג בתוכו איזה השתנות, הוא מתחלק ונעשה לשנים," חשבתי שזה נעשה אחד.

אם יש שינוי צורה אז שינוי הצורה מחלק את הדברים לשניים. מה זה שינוי צורה? הרצון שהפרצוף הבא עובד עימו בניגוד או בשונה מהפרצוף הקודם. שהסיבה היא כאָב והתוצאה היא כבן.

תלמיד: הוא ממשיך ואומר, "אשר המרחק ביניהם הוא כמדת השינוי צורה שיש ביניהם," מה זה שינוי צורה ביניהם?

שינוי רצון.

תלמיד: שינוי צורה?

כן, צורה זה רצון.

שאלה: אם לאורך הדרך אנחנו מגלים רצונות יותר עבים, אז אני כאילו כל הזמן רק מתרחק מהחברים או מהבורא.

נותנים לך הרגשת הריחוק כדי שאתה על פני זה תתקרב. אחרת איך תתקרב אליהם אם לא תרגיש שאתה יותר רחוק?

תלמיד: אם אנחנו כולנו תמימים, תינוקות, אז אנחנו מאוד דומים כאילו, ואפילו קרובים לבורא אולי, אם אנחנו כאלה קטנים.

ודאי שהכי קרוב לבורא זה האבן, אחר כך איזה צמח, אחר כך איזו חיה קטנה. האדם מלכתחילה עם האגו שלו הוא הכי רחוק מהבורא, אז מה? אבל בגלל שיש לו אגו גדול ומוסיפים לו עוד ועוד, הוא יכול את האגו הזה לגלות כהפכיות, מה שלא מגלים אפילו אנשים מפותחים, לא מגלים שהם הפוכים מהבורא. אלא כשפועלת על האדם איזו הארה מלמעלה, הוא מתחיל לגלות שהוא הפוך מעל מנת להשפיע, מהשפעה, מאהבת הבריות.

בהתחלה לא אכפת לו, אפילו לא רוצה לחשוב על זה, זה דוחה אותו. אבל לאט לאט במיוחד כשהוא נמצא בקבוצה, הוא מתחיל להבין שאין ברירה, שבאמת ההבחנות בין אחד לשני, עד כמה שכל אחד הוא רחוק מהשני, הן הבחנות שליליות רוחניות, ובלי להתגבר עליהן הוא לא יוכל להשיג את הנשמה. רק על ידי האגו שלנו שגדל ומראה לנו עד כמה הוא תקיף, על ידי זה אנחנו יכולים להגיע לגילוי האגו ולגילוי הבורא. בלי זה אי אפשר, אין את זה. זה כמו שאברהם שמח שהבורא הבטיח לו ש"גר יהיה זרעך בארץ לא לכם ויעבדו אותם ארבע מאות שנה". מה זאת אומרת? שהרצון לקבל ישלוט בכם, ואתם תקבלו אותו בהכרח, ואתם תרגישו שלא יכולים לסבול אותו ואז תצאו משם. בלי זה אי אפשר.

לכן אם אתה אומר, "לא, אני רוצה להיות ככה, עם האפס, הרצון לקבל, איזה פרפר כזה נחמד", תישאר פרפר נחמד וזהו. להיות אדם צריך להיות גדול, אכזרי. לא שאתה אכזרי, אלא הבורא מביא לך את כל המידות האכזריות האלה ברצון לקבל, ואתה לא מסוגל להחזיק את עצמך אלא מבין שזה בא מהבורא. ועד כמה שאתה מתנגד לזה, אתה כבר לא מתנגד להן, אתה מתנגד רק לשימוש שבהן על מנת לקבל.

שאלה: למה הצמצום הוא דווקא תוצאה של הסתלקות האור?

את הסתלקות האור אני עושה מתוך זה שאני לא יכול לסבול אותו בתוכי. וצמצום, זה שאני לא יכול להרשות לאור יותר להיכנס לתוכי. זה ההבדל.

תלמיד: למה הסתלקות גורמת לצמצום?

כי על ידי זה שהיה בי תענוג והרגשתי עד כמה הוא הפוך מהבורא, עד כמה אני במצב הזה הפוך מהבורא, אני רואה שאין לי ברירה להסתלק מהמצב הזה, אלא להקטין את הרצון לקבל שלי, שאני לא ארגיש את התענוג שבי. זה מה שאני עושה, אבל זה עדיין לא צמצום.

צמצום זה שאני כן מצמצם את הרצון לקבל שלי, אבל במיוחד הוא פועל אחר כך לאורך כל הפעולות שלי עד גמר התיקון. זה לא רק לגרש את האור, זה להיות אחר כך כל הזמן בהחלטה שאני יותר לא מרשה לאור ישר להופיע בתוכי. ואז אני מחליט, למה? כי בזמן שהאור נמצא בתוכי, זו לא אותה החלטה שאני מחליט שהאור לא ייכנס לתוכי. כי שם אני מרגיש תענוג בתוכי ממש, אני נגעל ממנו בפועל. וכאן כשהאור נמצא מחוצה לי, אני מרגיש בו תענוגים גדולים מאוד, אני לא נגעל. חייבת להיות אצלי כאן סיבה, החלטה אחרת לא לתת לו להופיע.

תלמיד: על מה הצמצום, מה אתה מצמצם?

נניח החלטתי אתמול שאני לא אוכל מתוק, בגלל שזה היה בי והרגשתי שזה מה שמפריד אותי מהבריאות, אבל עכשיו כשאני לא מרגיש בתוכי את המתיקות הזאת, אלא מרגיש אותה מבחוץ, ובאור מקיף הוא [התענוג] לא מוגבל, אני מרגיש תענוגים הרבה יותר גדולים ממה שהם היו בתוכי, אם אתמול נהניתי נניח מעשרה קילו תענוג, כשזה נמצא כמקיף אני מרגיש מאה, מאתיים, אלף קילו, לא חשוב, כי האור המקיף לא מוגבל, ואז אני לא יודע איך להתמודד עם זה, אני מסתובב סביב הסוכרייה והיא נמצאת ואני לא יודע מה לעשות. ואז אין לי ברירה, אני מתפלל לקבל מסך, זה מצב חדש לגמרי. ואז הצמצום הוא הסיבה למסך והלאה לכל הדברים. יש בזה הרבה דברים, יש כאן בפנים הרבה פעולות כאלה פנימיות שאנחנו עוד נדבר עליהן.

תלמיד: איך פתאום אתה מרגיש שהתענוגים במקיפים הם פי מאתיים יותר חזקים מהתענוג בתוך הכלי?

כי אין לי פנימי, אין לי משהו שמרגיע אותי. כשיש לי בפנים תענוג ואני מרגיש יחד עם התענוג הזה שנאה לתענוג, אז יש תענוג ויש שנאה, את זה צריכים עוד לברר, איך מרגישים כל דבר בכלי שלו וכן הלאה. אבל כשזה מחוצה לי, אז גם התענוג נמצא מחוצה לי, והשנאה שהייתה אז בתוכי, כשהייתי ממש הפוך מהבורא, עכשיו היא כביכול לא פועלת, עכשיו אני צריך לעצמי, לתאר את השנאה הזאת. כשהתענוג הוא בי איך אני אשנא אותו, זו בעיה, להתמודד עם התענוגים שעומדים לפניך זה הרבה יותר קשה. יש על זה הרבה אמרות חז"ל.

תלמיד: אז בסופו של דבר הצמצום נותן לך יכולת להרגיש יותר תענוג מהאור?

צמצום מביא אותי לתפילה שאני אקבל מסך. ואז מה יש לי במסך חוץ מהצמצום? זה לא רק לקבל לתוכי בעל מנת להשפיע, זה לא פשוט לקבל בעל מנת להשפיע. אני מקבל כבר לא את אותו תענוג, אני מקבל אותו מלובש בכוונה על מנת להשפיע. יש פה הרבה דברים רגשיים ושכליים שצריכים להתייצב בנברא.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על ביטול וצמצום, זה אותו דבר מבחינת הפעולה?

לא. קודם כל אנחנו צריכים להבין שכל פעולה כוללת בתוכה חמישה חלקים, אין ברירה, ה-ו-י-ה. כל פעולה אם אתה חודר לתוכה, בטוח שיש בה חמישה שלבים עד שאתה מגיע למצב שאתה מרגיש אותה ומחליט. ולכן זה לא צמצום. כל דבר עד שהוא מגיע להכרת הנברא ולהחלטת הנברא, דורש הרבה פעולות פנימיות. אפילו לא ה-ו-י-ה, אלא גם כאילו ה-ו-י-ה הפוכה, עשר ספירות דאור ישר, עשר ספירות דאור חוזר, עד שמתייצב הכול ואז מגיעה פעולה. פעולה יכולה להיות העלאת מ"ן, כל דבר, בדרך כלל זה העלאת מ"ן. נניח אחרי הצמצום מגיעה דרישה, אני חייב מסך, צמצום לא מספיק לי, צמצום הוא רק סיבה, אני בזה לא מרגיע את עצמי, לא מרגיע את הבורא, אני בזה לא מגיע לחיבור בינינו. כל מה שהתהווה בהרגשת הבושה, אני לא מבצע על ידי הצמצום, המצב ההוא לא נסגר.

תלמיד: אז למה כשאנחנו מדברים על הדבקות הראשונה, אנחנו מדברים על ביטול ולאו דווקא על זה שצריך להגיע לצמצום ומתוך זה להתחיל לבקש את הדבקות הראשונה הזאת?

בדבקות הראשונה שלנו אנחנו מדברים על הצמצום.

תלמיד: אנחנו בימים האחרונים מדברים כל הזמן על ביטול.

ומה זה ביטול?

תלמיד: אני לא יודע. עכשיו שאלתי אם ביטול וצמצום זה אותו דבר, אמרת שלא.

זה אם אתה מדבר באין סוף. אם אתה מדבר במצב שלנו, אז זה קרוב אחד לשני. כי אם אני מבטל את הרצון לקבל שלי עכשיו מלקבוע את חשיבות המצב, אז כבר בשבילי זה חלק מהצמצום.

תלמיד: אז המושג הוא שונה.

בכל מצב הוא שונה. צמצום כלפי אור חסדים, כלפי אור חכמה, כלפי כל רשימו וכל דבר. ודאי שזה שונה. אנחנו עוד לא מבינים כמה פעולות והכנות יש לכל פעולה ופעולה שאנחנו קוראים, יש ביניהן ממש פעולות סמוכות, הוא אומר, "סיבה ומסובב". איפה סיבה ומסובב? יש כאן עוד אלף מסובבים מהסיבה ההיא, אבל הוא לוקח דברים כאלה כלליים, גדולים.

שאלה: אמרת שכשהנברא מקבל תענוג, הוא מרגיש גם שנאה ועד כמה הוא מוגבל.

דיברנו על מלכות דאין סוף.

תלמיד: אז אין איזו הרגשה שעדיף פשוט להישאר ריק, מה זו התפילה למסך?

ריק? אני כזה אגואיסט ואשאר ריק? אחרי שהבנתי מה הבורא עושה בשבילי, כמה אני נותן לו תענוג בזה שאני מקבל, ואז מרגיש שאני מלא בתענוג לעצמי ובזה הפוך ממנו, אבל הוא בכל זאת נהנה מזה שאני מקבל ממנו ונהנה, אבל אני לא יכול להישאר כך, מפני שאני נשרף, אני מתפוצץ מזה שאני הפוך ממנו. לכן זה נקרא מצב חמור שבחמורות. הצמצום הזה פשוט מגיע מאין ברירה, הוא לא יכול להישאר במצב הזה. תגידו לי, למה הוא מחליט, למה הוא עושה צמצום? הוא עושה צמצום בגלל שהמצב שהוא הגיע אליו לא מאפשר לו ליהנות בגלל הבורא. כי הבורא נותן לו מילוי כדי שהוא ייהנה, הבורא שמח שהוא מקבל ושמח שהוא מקבל ומהנה בזה לבעל הבית, לבורא, ופתאום הוא מרגיש שלא, בתוך תוכו הוא נהנה בעצמו ולא בגלל שבעל הבית עשה לו את זה. הוא נמצא במצב שאין לו ברירה, אלא רק לעשות צמצום, כי הוא מפסיק ליהנות בעצם, הוא רואה שהמצב הזה שנוא, אי אפשר גם להגיד שהוא מפסיק ליהנות, אין מספיק מילים, ואז הוא מצמצם את עצמו.

ולכן הוא מוצא פתרון שיכול להיות רק על ידי המסך, ומאיפה מגיע אליו מסך ואחר כך כל החשבון הזה? מפני שהוא נמצא בקשר עם הבורא ומהנה לו כאורח לבעל הבית. הוא מבקש, "תעזור לי לקבל בעל מנת להשפיע, אני רוצה ליהנות לך, ואז התענוג יהיה פי כמה, בהתאם לתענוג שלך". כמה שאני עכשיו נהנה ברצון לקבל אי אפשר להשוות את זה עם הנאה בעל מנת להשפיע, הנאה בעל מנת להשפיע תלויה בגדלות הבורא ולא בגדלות של מה שמקבלים, עד כדי כך שאפילו לא מקבלים כלום, אלא כשנותן, כבר יש לו תענוג, כמו באישה הנותנת טבעת.

שאלה: שני החיצים שאנחנו מציירים בבחינה ד', היא מקבלת גם את התענוג וגם את המעמד של הבורא. בחינה ד' רוצה לקבל את הרצון הגמור, בהתחלה היא עושה את זה כדי להשפיע לבורא, עד שבסוף בחינה ד' היא מגלה שהיא הפוכה?

אנחנו צריכים להבין מה זה נקרא בושה. בכל זאת אומרים שזאת בושה, אז מה זה בושה? אם מפני שהוא לא רוצה לסבול כי זה רע לו, זה משהו אחד. אם מתבייש, אז ממה מתבייש? הבורא גרם לי לכל הדברים האלה, אני בכלל כאן לא נמצא.

תחילת הנברא מתחילה להיות כאן, איזה מין ניצוץ קטן שאני קיים וקיים בהפכיות מהבורא. מהי בעצם ההרגשה הזאת? הרגשת הבושה. לכן הוא מרגיש, אני נבדל מהבורא, הבושה היא דווקא סימן של ההבדלה מהבורא. לכן אני, דווקא את ההבדלה הזאת, את ההבדל ביני לבינו חייב למחוק. איך אני יכול? רק על ידי הצמצום. מאיפה ייקח כוח לצמצום? מה יש לו שהוא מצמצם את עצמו?

זאת אומרת, זה הכול הבורא עושה ודאי, הרגשת השוני מהבורא מפתחת בו כזאת סלידה מהתענוג שמרגיש, שלא מורגש האור שממלא אותו, אלא ההיפך, הוא רואה את זה כחושך. לכן מתחיל מזה להתפתח יחס חדש למילוי. גם בחושך לא יכול להישאר, כי חושך זה בגלל שאני מרגיש שלא טוב לי, שלי לא נעים. לכן חייב ללכת לעל מנת להשפיע.

תלמיד: לדייק על תחילת הפעולה של בחינה ד'. היא מתחילה לקבל גם את התענוג, אור הבורא, וגם את הנותן, מעמד הבורא, שני החיצים שאנחנו תמיד מציירים בבחינה ד', כי היא רוצה על ידי זה להנות לבורא. רק בסוף בחינה ד' היא מגלה שבעצם היא המקבלת, ואז היא עושה את הבושה וצמצום.

נניח שזה כך. יש כאן דיוקים כאלה שבכל זאת אי אפשר, אין אפילו מילים לפרש. האדם המשיג, הוא יותר ויותר מבין איך זה מתרחש. ותכתוב ספרים שלמים זה לא יעזור, עד שלא נעבור את זה בפועל.

שאלה: למה הלימוד של תע"ס כל כך מושך אותנו? גם אם אני לא מבין שום דבר, יש לי איזו משיכה מאוד גדולה.

יש בזה אמת מוחלטת. מדברים לא מטעם מילים יפות, איך לעשות השפעה, קבלה, משהו, אלא איך פועלים הכוחות. כוח השפעה וכוח קבלה, פלוס ומינוס, איך בהתנגשות ביניהם, בהתקשרות ביניהם, הם בונים את הבריאה ואין חוץ מהם כלום. קשה לנו, שאנחנו לא מרגישים בתוכנו את שני הכוחות האלה, לדבר על החיים שלנו. אבל כשאנחנו מגיעים להכרת שני הכוחות האלה, החיים שלנו הופכים להיות כמו בתע"ס.

מדובר איך אנחנו פועלים. אז אנחנו בכלל לא מתחשבים עם הגופים, עם כל מה שיש לנו בכל העולם הזה המדומה, כי אנחנו עוד מקבלים דרך הגוף. ואנחנו עוברים לעולם של כוחות והעולם הזה נעלם, הוא מאבד את החשיבות בכלל, ואחר כך את המציאות שלו מאבד. לכן תע"ס מושך אותנו, נותן לנו אמת, מסביר לנו מה קורה באמת.

כמו שאתה כרופא, אתה אומר, יש לו כאלו וכאלו חלקים בגוף לכן הוא מרגיש, זה חומציות, זה היסודות, זה ככה, ככה. חסר לו קלי פלוס, חסר לו עוד משהו, מינוס, חסר לו זה וזה, לכן הוא משתגע, לכן הוא בוכה, וכן הלאה. אז החולה אומר שהוא בוכה, או שמרגיש לא טוב ואתה אומר, חסר לו חומר, תוסיף לו והכול יסתדר. כאן מדובר על החומר, מה להוסיף.

שאלה: אם יש כלי שנמצא בקשר עם האור, למה הוא לא עובד עם מסך, למה הוא מצמצם? מה זה הצמצום. הוא מבין שהעליון רוצה שהוא ייהנה, הוא נהנה.

לא קרה לך אף פעם שאתה אומר "לא, תודה, אני לא רוצה", ובאמת אתה רוצה אבל אומר, "לא, אני באמת לא רעב", אולי אני לא יכול, סליחה? נראה לי שאתה אדם עדין ואתה כך מתנהג.

תלמיד: ברור לחלוטין שאם אני יודע ממי זה מגיע אז אני אומר, אני מוכן אפילו לסבול רק כדי שהוא יידע שאני נהנה מזה שהוא נותן לי.

זה נכון, זו הדוגמה שנתתי. פעם רב"ש נתן לי כוס קפה, ושם הייתה עוד אקונומיקה. אנחנו למדנו לפעמים בבית שלו. ואז הוא הלך למטבח והביא כוס קפה, חשבתי רק בשבילו. הוא הביא גם לי. אבל כנראה ששכח לשטוף אחרי האקונומיקה, ואני הרגשתי את זה מאוד חזק, ואצלי גם האולקוס והכול, אבל אין ברירה, שתיתי, ודווקא לא נורא, הכול עבר בסדר.

תלמיד: זו דוגמה מצוינת. שאני אשרף אבל אני יודע שהוא נהנה מזה. מה הצמצום? אני מבין שאתה מתחיל לשנוא את הרצון לקבל, את המילוי, את ההנאה, אבל את הדבר הזה שאני מוכן לסבול, שאשרף רק שהוא ייהנה, למה לא, למה נעשה צמצום?

כי אתה רצון לקבל נטו, נקי, טהור, אתה לא יכול להתנהג אחרת. מה אתה יכול? אתה יכול להגיד, "אני נהנה"? אתה נהנה או לא?

תלמיד: אם הוא נהנה, כן.

ברצון לקבל שלך, אתה נהנה?

תלמיד: בסופו של דבר, כן.

לא נכון, אתה לא נהנה. כי יש לך רק רצון לקבל, עדיין אין לך כוונה על מנת להשפיע. אתה כבר מדבר אחרי התיקון, "אבל הוא נהנה, אז לא אכפת לי שאני סובל". זו כבר שאלה, האם הוא יכול ליהנות אם אתה סובל? ואתה צריך להפוך את הרצון לקבל שלך שאתה תיהנה מהשפעה, אז אתה תהנה לו.

שאלה: המשפט מהתחלת השיעור. "אם הוא מוליד משהו, זה אומר שהוא מקבל מהבורא רצון להיטיב לנבראיו ולכן ממשיך אותו".

אם אנחנו מקבלים השפעה מלמעלה, כלשהי, ההשפעה שמגיעה מלמעלה גם מביאה לנו את הטבע של הבורא עצמו. ככה עובד המסר. למה יש עניין לקבל משהו ממישהו גדול? אומרים שזאת סגולה, ברכה. בזה שהעליון נותן לך משהו, הוא לא נותן לך סוכריה, יחד עם הסוכרייה הוא נותן לך את הברכה שלו. מה זה הברכה שלו? תכונת העליון. זה נקרא שהוא נותן.

שאלה: האם הרגשת הבושה קורית אחר כך גם בראש וגם בגוף, כל פעם שדוחה את האור?

לא, הבושה היא רק בראש. היא מולידה את כל הפעולות, בכל הפעולות היא נמצאת אבל כבר לא כבושה, כהחלטה, אלא כבר ההחלטות הן מסך ואור חוזר. זה כבר מהכוח אל הפועל. פועל זה כוחות שפועלים כבר בגוף.

תלמיד: אותה החלטה לצמצם בגוף כבר נעשית בראש, באותו מקור של בושה.

ודאי, בגוף אין כלום חדש. בראש זה מחשבות והחלטות, בגוף זה כוחות.

(סוף השיעור)