שיעור בוקר 19.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 110, "מבוא לספר הזוהר", אותיות כ"ז-ל"ד

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 110, "מבוא לספר הזהר", אות כ"ז.

אות כ"ז

"ועם זה תבין, שכל השנויים האלו, המתוארים בעולם האצילות, אינם נאמרים בהאלקיות, כשהוא ית' לעצמו, אלא רק כלפי הנשמות, בשעור שמקבלות מאצילות, דרך ג' העולמות בי"ע. וענין המציאות של העולם ההוא, הוא ביחס התכנית המחשבתית, אל מחשבה הראשונה, שהוא א"ס ב"ה.

אבל בשניהם, הן בא"ס ב"ה והן בעולם אצילות, עוד אינו נמצא שם מבחינת נשמות כלום. כמו בתכנית המחשבתית, של אדם החושב בו, שאינו נמצא במוחו, משהו מעצים ואבנים וברזל הממשים.

ומציאות הנשמות מתחילה להתגלות בעולם הבריאה. ומשום זה גם הכלים של ע"ס, שהם המודדים שיעור וקצבה אל הנשמות בפועל ממש, המה בהכרח אינם אלקיות, אלא מחודשים. כי באלקיות, לא יתכן כלל שינוים ומספר.

ולפיכך, אנו מיחסים, לכלים של הע"ס שבבי"ע, ג' הגוונים: אדום, ירוק, שחור. שלא יתכן אפילו להרהר, שיהיו בחינת אלקיות. כי אין ח"ו שום חידוש דבר נוהג בו. אבל האור, המלובש בעשרה כלים שבבי"ע, הוא אלקיות ואחדות פשוטה, בלי שום שינוי משהו. ואפילו האור, המלובש בכלי התחתון שבעשיה, הוא אלקיות פשוטה, בלי שום שנוי ח"ו. כי האור הוא אחד, כשהוא לעצמו. וכל השינוים, שנעשו בהארתו ית', נעשו על ידי הכלים של הספירות, שאינם אלקיות. שיש להם, בדרך כלל, ג' גוונים האמורים. ובדרך פרט, נעשו מג' גוונים ההם, רבי רבבות שינוים לאין קץ."

שאלה: כשהוא כותב על נשמות במצב הא', האם הוא כותב על עולם הבריאה כשיצאו הנשמות או על מה שלפני?

על לפני אנחנו לא מדברים.

תלמיד: האם זה במחשבת הבריאה לפני שנבראו הנשמות?

לא. אין מצב כזה.

תלמיד: מצב הא' זה כבר שאדם הראשון קיים.

כן, רק כלפינו.

אות כ"ח

"אמנם ודאי, הכלים של ע"ס דבי"ע, מקבלים מאצילות, כל הפרטים ופרטי פרטים של השינוים, שהרי שם הוא בחינת התכנית המחשבתית, מכל הפרטים, שיבואו בסדרים, של בנין הבית, בפועל בבי"ע. ולפיכך, נבחן שהכלים דע"ס, חו"ב תו"מ שבבי"ע, מקבלים מהבחינה שכנגדן, מחו"ב תו"מ שבאצילות, דהיינו מבחינת תכנית המחשבתית אשר שם, להיות כל פרט מהוצאה לפועל, מסובב מכל פרט שבתכנית המחשבתית, כנ"ל בארוכה.

ולפיכך, מבחינה זו, אנו מכנים את הכלים דאצילות, בשם צבע לבן, שאינו כלל צבע. ומ"מ הוא המקור לכל הצבעים. ובדמיון הלבן שבספר החכמה. שאע"פ שאין שום תפיסא בלבן שבו, והלבן שבספר אינו אומר לנו כלום, מ"מ הוא הנושא של כל ספר החכמה, כי הוא המאיר מסביב כל אות, ובתוכיותה של כל אות, ונותן לכל אות צורה המיוחדת לה, ולכל צרוף מקום מיוחד.

באופן, שאפשר לומר להיפך, אשר בחומר האותיות, האדומות, או ירוקות, או שחורות, אין לנו שום תפיסא. וכל התפיסא וההשכלה, שאנו משכילים, בחומר האותיות של הספר, הוא רק על ידי הלבן שבו. כי ע"י הארתו, מסביב האות ובתוך כל אות, הוא עושה צורות בהן, שהצורות הללו מגלות לנו, את כל החכמה שבהספר.

וזהו נמשל להע"ס דאצילות: אע"פ שלהיותן נמשלות לצבע לבן, לא יתכן בהן להכיר שום דבר, לא מספר, ולא שום שינוי, וכדומה מהתוארים, מ"מ בהארת הלבן, אל העולמות בי"ע, שהם ג' הגוונים של חומר האותיות, נמצאים כל השינוים באים בהכרח, מעשרת הכלים של ספירות דאצילות, אע"פ שאין שם כלים, כשהוא לעצמו, כי כולו לבן. כהמשל, בהלבן שבספר ביחס האותיות וצרופיהן. כי הארתו לבי"ע עושה בהם כלים".

האור הלבן, אפילו שהוא לא מושג לנו, אבל הוא נושא בתוכו את כל ההתרשמות מההגבלות של אותיות אחרות שכתובות על רקע לבן, לכן כך הוא מעביר לנו את מהות הלבן. אלו דברים שכאן זה כבר גבול התפיסה.

אות כ"ט

"ומהמבואר תבין, מה שהת"ז, מחלק את עולם האצילות לג' בחינות, שהן:

א. איהו,

ב. חיוהי

ג. וגרמוהי.

אע"פ ששם אחדות פשוטה, ואין שם מבחינת נבראים משהו. כי:

"איהו" - פירושו האלקיות, כמו שהוא לעצמו, שבזה אין לנו תפיסא, ולא ניתן לתפיסא, כמו שנתבאר בכל המהותים, אפילו הגשמיים, כנ"ל באות י"ב.

ו"גרמוהי" - פירושו עשרה הכלים, חו"ב תו"מ אשר שם, שהמשלנו אותם ללבן שבספר החכמה. שאפילו מספר, לא יתכן לומר בלבן, כי אין מה שיעשה שם מספר, כי כולו לבן. ומ"מ, לא בלבד שאנו נותנים בהם מספר, אלא כל מיני רבבות השינוים, שמתגלים בבי"ע, שהם בחינת חומר האותיות, אנו מוצאים אותם מקודם, בכלים חו"ב תו"מ שבאצילות עצמה. אמנם, רק כדרך הלבן, שהוא נותן כל צורות אותיות שבהספר, ובו עצמו אין שום צורה. ונמצא, הלבן נחלק לרבבות צורות, אע"פ שבו עצמו אין שום צורה. כן עשרה הכלים שבאצילות, מפורטים ברבבות שינוים, על פי הארתם בבי"ע, כדוגמת התכנית המחשבתית, היוצאת לפועל במלאכה הממשית, שבבנין הבית. באופן, שכל אלו השינוים, היוצאים לפועל בבי"ע, הם רק מהארת הכלים דע"ס, חו"ב תו"מ דאצילות. ומיחס המקבלים בבי"ע, אנו מוצאים בהלבן, רבבות שינוים. ומיחס אצילות עצמו, הוא כמו לבן, כשהוא לעצמו, ואינו מלובש בדיו שבאותיות, שאינו נמצא בו שום מספר ושום דבר. ונתבאר היטב סוד "גרמוהי", שהם הכלים, שכלפי עצמם, הם אחדות פשוטה, כמו "איהו"."

שאלה: האם "איהו" הכוונה עצמותו?

תקרא מה שכתוב.

תלמיד: הוא כותב ""איהו" - פירושו האלקיות, כמו שהוא לעצמו, שבזה אין לנו תפיסא". האם זה עצמותו?

כן.

תלמיד: האם עצמותו הוא לא משהו יותר קדמון מאשר עולם האצילות?

אני לוקח את מה שהוא כותב כאן ככתיבה בפני עצמה, את מה שנמצא כאן, ולא קושר אותה כל כך עם כל יתר המקומות, בגלל שאנחנו יכולים להתבלבל בלשון ואז אני אקשור את הדברים האלה למציאות אחרת.

אות ל'

"ו"חיוהי" - פירושו האור, המלובש בתוך הלבן, שהוא הכלים, הנ"ל. אשר אור זה, מובן לנו גם כן רק כלפי הנשמות, המקבלות מאצילות, ולא ח"ו באלקיות כלפי עצמה, כי ה"ס "איהו", כנ"ל. דהיינו, בעת, שג' עולמות בי"ע עולים לאצילות, עם נשמות בני אדם - אז האור, שמקבלים שם, נבחן לבחינת אור החכמה, הנקראת "אור החיה".

ומבחינה זו, אנו מכנים שם את האור בשם "חיוהי". וז"ש הת"ז: "דאיהו, חיוהי וגרמוהי חד בהון". כי כל אלו, ג' הבחינות אמורות, כלפי המקבלים. שבחינת "גרמוהי", היא הארת הכלים במקום בי"ע, שמתחת הפרסא דאצילות. כי אור אצילות, לא יעבור לעולם למטה מפרסא דאצילות, אלא רק הארת הכלים בלבד.

ובחינת "חיוהי", היא הארת אור עצמו דאצילות, דהיינו כשבי"ע עולים לאצילות.

ו"איהו" ה"ס מהות האלקיות, שאינה מושגת כלל, כנ"ל.

ואומר הת"ז, שאעפ"י שלנו, המקבלים, יש להבחין ג' בחינות הללו באצילות, מ"מ הרי זה רק כלפי המקבלים. אמנם, מבחינת עולם אצילות, כשהוא לעצמו, אפילו "גרמוהי" היא בחינת "איהו", דהיינו מהות האלקיות. ואין משום זה, תפיסה כלל בעולם אצילות, כשהוא לעצמו, שה"ס צבע לבן, שאין בו תפיסא, כשהוא לעצמו. והכל שם אחדות פשוטה לגמרי."

שאלה: איך אפשר להשיג שכלפי המקבלים עולם האצילות הוא כמו שהוא כותב, אבל כלפי עצמו הוא לא כמו שתופסים אותו?

על כלפי עצמו אנחנו לא יכולים להגיד שום דבר.

תלמיד: מה נחשב עולם האצילות כלפי עצמו?

אני לא יודע. אני יודע רק מתוך מה שהנבראים יכולים להשיג. ומה שלא יכולים להשיג, אז לא יכולים להשיג.

אות ל"א

"ומה שהזהר מתאר את הכלים, חו"ב תו"מ באצילות, שהם גדלים או מתמעטים, ע"י מעשה בני אדם, וכן מצינו בזהר (בא ד"ג): "ישראל וכו' יהבין [נותנים] תוקפא וחילא לקוב"ה", שהמשמעות היא, בהאלקיות, כשהיא לעצמה - אינו ח"ו כפשוטו, כי אלקיות לא יתכן בה שום שינוי ח"ו, כמ"ש: "אני הויה לא שניתי וגו'".

אלא, מתוך שמחשבת הבריאה היתה, להנות לנבראיו, מכאן אנו למדים, שיש לו רצון להשפיע. ומתוך, שאנו מוצאים בעוה"ז, שהמשפיע מתגדל בקורת רוחו, בעת שמתרבים המקבלים ממנו, והוא מתאוה לריבוי המקבלים, הנה מבחינה זו, אנו אומרים, שהמוחין מתגדלים באצילות, בעת שהתחתונים זוכים לקבל השפעת האצילות, או שמפרנסים אותו. וכן להיפך, בעת שאין התחתונים כדאים לקבל שפעו, נמצאים המוחין בשיעור הזה, כמו שמתמעטים. כלומר, שאין מי שיקבל מהם."

הכול לפי הכלים של המקבלים.

אות ל"ב

"ותדמה זה אל נר: שבין אם תדליק ממנו, אלף אלפי רבי רבבות נרות, או לא תדליק ממנו כלום, לא תמצא מחמת זה, שום שינוי באפס מה, בנר עצמו.

או, כמו אדם הראשון: בין אם יצאו ממנו, רבי רבבות בנים כמונו היום, ובין אם לא היה מוליד כלל, לא היה פועל זה, על אדם הראשון עצמו, שום שינוי משהו.

כן עולם האצילות, כשהוא לעצמו, אין בו ח"ו שום שינוי משהו, בין אם התחתונים מקבלים הימנו, שפעו בשפע גדול, ובין שאינם מקבלים כלום הימנו. וכל הגדלות האמורה, רובצת רק על התחתונים בלבד."

כמה שהאור מגיע מעולם אין סוף דרך עולם האצילות לנבראים, לכל התחתונים, על עולם האצילות זה לא משפיע בכלום.

אות ל"ג

"אמנם לפי"ז, לשם מה היה להם, לבעלי הזהר, לתאר את כל השינויים האלה, בעולם האצילות עצמו? היה להם לומר במפורש, רק כלפי המקבלים שבבי"ע, ולא להרבות דברים כל כך באצילות, שנצטרך לתרץ עליהם תירוצים?" כאילו שבאצילות יש שינויים.

"אכן, יש בזה סוד נמרץ מאד ומאד. והוא "סוד, וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב). כי באמת, יש בזה חפץ אלקי, שאלו הדימוים, המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא ית' עצמו משתתף עמהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות.

בדומה לאב, המצטמצם, להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו, לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת, רק להפעיל את בנו החביב, ולהרחיב הבנתו, בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל, ישכיל וידע, שכל מה שעשה אביו, לא היה בו שום ממשיות יותר, אלא רק בכדי להשתעשע עמו.

כן הוא בענין אשר לפנינו: אע"פ, שכל אלו הדימוים והשינוים, מתחילים רק בהתפעלות הנשמות, ובהם הם מסתיימים, מ"מ בחפץ אלקי, מתדמה להם, כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה, בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות, במדה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה, בכדי להנות לנבראיו."

אפילו אם אנחנו נמצאים באיזו טענה, אז התשובה על זה היא שזה כדי להיטיב, להנות לנבראיו. וזה עוד יתגלה לנו.

אות ל"ד

"ואל תתמה על זה, כי כמנהג הזה תמצא, גם כן בהשגתנו הגשמית. כי למשל, חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה, כעין מכונה פאטאגרפית [צילום photographic], המציירת לנו שמה, כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו.

ועל כל זה עשה ית' לנו, שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו, מול פנינו. ואעפ"כ, מה שאנו רואים, מחוץ לנו, אינו ענין אמיתי, מ"מ כמה יש לנו להודות, להשגחתו ית' וית', שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג, כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו.

כן הדבר בחפץ אלקי, במושכלות האלקיות, אע"פ שכל אלו השינוים, נעשים בפנימיות הנשמות, המקבלות, מ"מ הן רואות, את הכל, במשפיע עצמו. כי רק בדרך הזה, הן זוכות לקבל, כל המושכלות וכל הנועם, שבמחשבת הבריאה.

וכמו כן, תשפוט מהמשל הנ"ל: אע"פ שבפועל, אנו רואים, הכל ממול פנינו, מ"מ, כל בעל שכל יודע בברור, שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד.

כן הנשמות, אע"פ שכל הדימוים, הן רואות במשפיע, מ"מ, אין להן ספק משהו, שכל אלו הם רק בפנימיותן עצמן, ולא כלום במשפיע. ודוק בדברים, כי אין בכחי להרחיבם יותר".

זה רק האדם בעצמו צריך להשיג, שמה שהוא רואה הכול מתייצב בו ולא מחוצה לו. ולכן לא שהוא רואה את העולם גדול מסביבו, אלא הוא רואה את מה שהתכונות והחושים שלו מציירים בו. אומרים שזה בחלק האחורי של המוח, בכל מיני צורות.

שאלה: האם יכול להיות שהאדם ישיג משהו שהוא יבחין בו שהוא מחוץ לעצמו?

לא. לפני שהוא משיג משהו זה כבר נמצא בו והוא משיג את מה שמצטייר בו. זאת אומרת הכול לפי הכלים שלו.

תלמיד: כל התפיסה של המשפיע היא לא משהו בפני עצמו אלא רק מה שהוא מתאר.

כן.

תלמיד: ואדם יודע להגיד שזה רק מה שהוא מתאר ולא משהו מחוץ לו.

אדם לא יכול להגיד את זה כל כך, אבל אם הוא מתעמק בתפיסה שלו, אז כן.

שאלה: מה הנשמות משיגות?

הנשמות משיגות את מה שהכוח העליון מצייר עליהן.

תלמיד: האם הן משיגות כלים?

כלים ואורות.

תלמיד: הוא כתב על הכלים המחודשים שבבי"ע שהם לא אלוהיות.

זה הבדל אחר, עד כמה זה שייך לאלוהות, ועד כמה זה לא שייך לאלוהות. זה ההבדל שנעשה כלפי הנבראים.

תלמיד: האם בהבדל הזה שם ההשגה?

לא. ההשגה היא במה שאנחנו תופסים בכלים שלנו.

שאלה: איך אפשר להעמיק את התפיסה הזאת שהכול בתוכי? כי מהר מאוד בורחים החוצה לכל מה שמוכר לי.

כי אתה לא יכול להתמודד עם מה שנמצא לפניך, זה ברור. אבל מה תעשה?

תלמיד: זאת השאלה, איך לחיות כך שהכול בתוכי באמת, שהאדם עולם קטן, ולא לברוח לזה שאני עוד איזה פרט קטן במציאות?

רק על ידי השגת האמת. במצב הנוכחי אין לך שום אפשרות להבדיל ביניהם.

שאלה: זה שאני יודע שכל מה שאני רואה הוא לא אמיתי וזה המצב הפנימי שלי, איך אני צריך להתייחס לזה?

אתה מתייחס איך שאתה תופס, איך שזה מצטייר בפניך.

שאלה: אם מדובר על היחס למציאות אני חושב שזה ברור.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, אם עכשיו אני מסתכל על מישהו ופוסל אותו ואז יבוא חבר ויספר לי כמה הוא גדול, אז גם אני אראה אותו כגדול. אבל אם מדובר על המציאות בכלל, אני רואה פה שולחן, אז איך אני יכול להבין שהוא בתוכי? הרי כולם רואים ויסכימו איתי שזה שולחן.

כן, כי הם נמצאים איתך באותה תפיסת המציאות. אתה תופס אותם ואתה תופס מה שהוא אומר לך שהוא תופס.

תלמיד: אז למה ביחס למציאות אפשר לשנות אותו ובאמת השפעת החברה היא מכרעת לגמרי, החברה קובעת לי מה גדול, מה קטן?

החברה יכולה לעזור לך לשנות את תפיסת המציאות בזה שמעלה אותך או מורידה אותך ואז אתה משתנה.

תלמיד: מקובל, נאמר שהוא כבר נמצא בגמר תיקון, אז הוא לא יראה שולחן כמו שאני רואה אותו?

אני לא יודע. כל אחד תופס את המציאות לפי הדרגה שלו, לפי ההשגה שלו.

תלמיד: אז שוב, האם מדובר פה על יחס בין בני אדם שזה בעצם העיקר, זאת העבודה שלנו, היחס בינינו שבו אנחנו צריכים לגלות את הבורא?

כן.

תלמיד: או היחס בכלל לכלל דומם, צומח, חי, מדבר שאנחנו קולטים?

אז מה השאלה?

תלמיד: כל מה שהוא מדבר פה הוא בזה שהכול נמצא בתוכנו. אנחנו בסך הכול קבלנו מתנה גדולה ורואים את הכול, יש פנימיות וחיצוניות. הוא מדבר על היחסים בינינו או שהוא מדבר על כלל המציאות שאנחנו תופסים?

הוא לא מתייחס למציאות עצמה, מה שמצטייר לפנינו, הוא מתייחס לתפיסה שלנו.

תלמיד: תפיסה לנו את הבורא?

את הבורא וכל היתר.

תלמיד: הכול זה בעצם ביטויים שלו, לא?

בסדר.

תלמיד: האם מדובר על כל מה שאנחנו כל הזמן עובדים עליו, היחס בעשירייה, הקשר בינינו, שפה אנחנו מגלים את הבורא, כל זה, או שהוא מדבר על כלל התפיסה שלנו את הדומם, את הצומח, את החי ואת המדבר שכביכול נמצאים מחוץ לנו? זה כך או כך?

איך שאתה מגדיר את עצמך ואיך שאתה מקבל, ואיך שאתה מזהה ומדבר.

תלמיד: זאת אומרת, בהתאם לרמת ההשגה, גם זה משתנה?

כן, כן.

שאלה: מפה אנחנו מבינים, שחוץ מהאדם המתבונן ומהבורא אין שום דבר, גם האנשים שאני רואה מסביב הם מצטיירים בתוכי. אז נניח שאנחנו רואים עוד אנשים, או אני רואה עוד אנשים, כי אפשר לדבר על עוד אנשים שמסתכלים, אני רואה את כולם והם חלקים של הנשמה שלי, שרואה וצופה במה שהבורא מקרין לי?

כן.

תלמיד: האם האדם יודע להבדיל בסופו של דבר, ולָמה הוא מבדיל בין הבורא לבינו, יש כזאת הבדלה?

לא, אין. אפשר להגיד שאחת מהתפיסות של האדם היא שהוא משייך חלק מהמציאות שמצטיירת בו לאני, ולמציאות ולבורא.

תלמיד: כלומר, בתוך הנשמה שלי אני רואה את שלושת החלקים האלה?

נגיד, כן.

שאלה: למה אנחנו בני האדם כל כך שונים?

במה אנחנו שונים?

תלמיד: כי כל אחד תופס מציאות מבחינה אחרת כביכול.

במה אנחנו נבדלים מהחיות? אותו דבר.

תלמיד: כן, אבל אם הכול בתוך האדם, והבורא מקרין את התמונה והאדם רואה את זה באחורית המוח, אז כולם צריכים להיות אותו דבר, כי הבורא מקרין את התמונה, ואצל כל אחד עוד כתוב שיש בורא משלו.

כן, כי בכל אחד יש תכונות משלו.

תלמיד: אז לָמה זה כך? כל אחד הוא נשמה שונה.

נשמה מיוחדת, כן, לכל אחד יש חלק מיוחד בבריאה.

תלמיד: ואז המטרה שכל הנשמות האלה יתחברו בסופו של דבר לנשמה אחת?

כן, זה כבר שייך לתיקון הבריאה. יתחברו יחד ויתפסו יחד את כול כללות הבריאה.

(סוף השיעור)