שיעור בוקר 23.05.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"ה' יגמור בעדי" - קטעים נבחרים מהמקורות

"ה' יגמור בעדי" זה בעצם תנאי מאוד חשוב, כי זה אומר שבכל מקום קודם כל "אני הראשון" כתוב, הבורא מתחיל את כול הבריאה, וכל צעד ושעל, כל מצב ומצב, הוא מעמיד ומגיש לאדם. והאדם אחרי שמקבל את כל הנתונים האלה מהבורא, והבורא מסדר לו את המצב לפי כל הנתונים של אור וכלי, אז האדם מרגיש את מציאותו בחיים, בזה שהוא קיים. זאת אומרת הבורא הוא שמייצב לו את החיים בכל רגע ורגע. אז אחרי שהוא מייצב את היחס שלו הנכון למה שיש לו, למה שקורה לו, הוא אומר "ה' יגמור בעדי". זאת אומרת שלא מספיק שהבורא התחיל את הבריאה, ובכל רגע ורגע מייצב אותה בחיים הפרטיים שלי ובכלל בכולם כאחד, אני גם צריך להבין, להרגיש ולהשיג ש"ה' יגמור", שהוא עושה את הכול מתחילתו ועד סופו של כל התהליך, הוא מייצב, הוא מבצע.

והאדם צריך כאן רק להיות נוכח בזה שהוא כן רוצה שזה כך יתקיים, והוא מברך את הבורא על כל התהליך שמתגלה כלפיו. ולפי יכולת האדם להסכים עם התהליך, ולשחרר את עצמו מלהתערב בתהליך, ולעזור לבורא בכל התהליך שהאדם משתתף בו, בזה שהוא מוכן לתת את כל הכוחות והמרץ, את כל צורות ההשתתפות בזה שהבורא יתגלה שהוא הראשון והוא האחרון, ושהוא המבצע כל פעולה ופעולה גם מצד הכלים וגם מצד האורות, ממש כך "יוצר אור ובורא את החושך", בצורה כזאת האדם בסך הכול מצד אחד כאילו לא עושה שום דבר, מצד שני, דווקא הוא הוא שמגלה את שליטת הבורא בכל המציאות. הבורא הוא השולט בכל המציאות, אבל לפי איך שהאדם מגלה את זה, ובזה הם נעשים שותפים.

זו צריכה להיות המגמה שלנו בכל רגע ורגע כשאנחנו קובעים את היחס שלנו לחיים, איך אנחנו מתקדמים למטרת החיים, שאנחנו אז נקבע מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה, בכל צורות ההתפתחות שלה, כלומר איך שהיא מתגלה לפנינו, עד כמה בכל פרט הבורא שולט, מייצב ועושה, ממש ממית, מחייה ומצמיח ישועה מכל מצב ומצב. אנחנו צריכים רק להיות ראויים לגלות את זה לפי מה שאנחנו רוצים שכך זה יתקרב אלינו, וכך זה יתקיים, וכך זה יהיה.

לפי הפסוקים האלה נלמד איך אנחנו צריכים להתייחס לזה, על ידי היחס הנכון של העבודה שלנו ועבודת הבורא. בכל זאת, מצד אחד זה נקרא "עבודת ה'", מצד שני, אנחנו מדברים על האדם שהוא עוסק בעבודת ה', אז מה קורה כאן, מי עובד? אנחנו צריכים להבין שהעובד זה הבורא, והאדם מגלה שכל זה זו עבודת הבורא. להגיע לגילוי השלם של פעולות הבורא שרק הן מקיימות את הבריאה, זו העבודה שלנו.

קריין: קטע מספר 1. "ה' יגמור בעדי"

"אני ראשון ואני אחרון". היינו "אני התחלתי את המגע עמך". והאדם צריך מזה להתעורר. אולם אין האדם גומר את העבודה. אלא כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי"."

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים" 1990)

כל עבודת האדם היא בזה שהוא מגלה שהבורא הוא הראשון והבורא הוא האחרון, והבורא נסתר כדי לתת לאדם מקום לגלות אותו, את הבורא. זו עבודת האדם. וגילוי הבורא תלוי עד כמה האדם רוצה שהבורא יהיה מגולה, עד כמה הוא מקבל את השליטה שלו. וכך אנחנו מתקדמים.

"אני ראשון ואני אחרון", זה ברור לנו כאילו, אבל אנחנו צריכים לגלות את זה בכל צעד ושעל, בכל מצב ומצב שלנו, שהבורא מתחיל את המצב, ואנחנו צריכים לפתוח אותו עד כדי כך שאנחנו רואים אותו גם בתחילת המצב, גם בסוף המצב וגם בתהליך. בעצם יוצא שאנחנו רק מורידים את עצמנו, מקטינים את האגו שלנו שמפריע לנו לגלות את הבורא, ואז הבורא מתגלה שהוא הכוח המפעיל את כל המציאות.

אחרי שאנחנו מורידים את עצמנו עד אפס, אנחנו צריכים לעשות עוד עבודה הפוכה, אנחנו פותחים את עצמנו בצורה מעשית, אנחנו רוצים לגלות את פעולות הבורא בפועל, לא רק בצורה פסיבית שהבורא מתגלה אלינו, אלא אנחנו מעצמנו עושים כל מיני פעולות כדי לתת לבורא להתגלות מתוך המאמצים שלנו. אז יש לנו כאן עבודה של צמצומים בזה ש"ה' יגמור בעדי", ואחר כך עבודה במאמצים, אנחנו עושים את כל הפעולות כדי להיות שותפים לבורא.

קריין: ציטוט מספר 2. רב"ש.

"אמרו חז"ל (אבות פרק ה', משנה כ"א) "הוא היה אומר, לא עליך המלאכה לגמור". אם כן אפשר לומר "ובשביל מה אני צריך לעבוד, הלא אין בידי לגמור אותה, אם כן מה תועלת מעבודתי", וזהו שממשיכה המשנה "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".

הרי אנו רואים כאן שני דברים, כאילו הם בסתירה. כי מצד אחד אומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד "כשור לעול וכחמור למשא". משמע שהעבודת הקודש תלויה בידי אדם, היינו שבידו לגמרו. ומצד שני אנו אומרים, כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי".

והענין הוא כי שניהם צריכים. כי מצד אחד האדם צריך לעשות בחירה, היינו שיהיה לו רצון לעבוד לשם שמים. ואם הוא היה יכול יגמור את עבודתו, הוא ישאר כך במצבו הנוכחי, כי כבר הוא מרגיש, שהוא כבר איש שלם. היות שרואה, שכל מעשיו הם לשם שמים, ומה חסר לו עוד. לכן אין לו שום צורך להמשיך את אור התורה. [...] ומשום זה, בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, ורואה שאינו יכול לגמור את העבודה, אז הוא מקבל צורך וחסרון לאור התורה."

(הרב"ש. מאמר 1 "וילך משה" 1986)

שאלה: מה זה אומר לארגן את העבודה שלנו לפי "אני הראשון ואני האחרון"?

זה כל הנושא של השיעור, איך אני צריך להתייחס למציאות. המציאות היא שאני נמצא בכוח אחד שזה הבורא. הכוח הזה מארגן לי את כל החיים, גם מבפנים, את התכונות שלי, המחשבות, הרצונות, גם בצורה קבועה, מי אני, מה אני, לפי האופי שלי, לפי הנתונים שלי, וגם לפי המקרים שעוברים עלי. הכול מגיע מכוח עליון אחד. ואז אני צריך לראות איך אני מייצב את עצמי לעומתו.

מצד אחד, אם אני אומר ש"ה' יגמור בעדי", אז כאילו אין לי כאן מה לעשות. אם הבורא פועל בכול אז שב ואל תעשה. אבל אם כן, אנחנו בזה נעשים לדומם שלא זז בשום צורה מעצמו. לכן אנחנו צריכים להבין שהתנאי הזה שהבורא הוא השולט, הוא עומד כנגד תנאי אחר, שהאגו שלי, הרצון לקבל שלי נמצא בסתירה לזה שהבורא עושה את הכול, והאגו שלי אומר "אני אמלוך", "אני השולט", "אני המלך". אם כך, ישנם שני כוחות שנמצאים בניגוד זה לזה, ואיך אני צריך ליישב אותם, לסדר אותם בצורה כזאת, במה שאני מסוגל, כי בלי זה אני לא מרגיש את עצמי שאני מנצל את החיים בצורה נכונה, אז איך אני צריך להתנהג. אני לא יכול לא לעשות כלום בחיים שלי, אם כך לא הייתי צריך להיוולד, לא הייתי צריך להיות בשום כוח אפילו פיסי. כי אפילו דומם נאבק כדי לקיים את עצמו, יש איזו תוכנה פנימית בכל אטום, בכל מולקולה, בכל פרט אפילו גשמי, כל שכן רוחני, ואנחנו צריכים איכשהו לקבוע את מציאותנו.

אז מה זה נקרא שהבורא עושה את הכול? אלא לא מן הסתם כך כתוב, "ה' יגמור בעדי". שבסופו של דבר, בסוף ההתפתחות שלי, אני אצפה לזה שהבורא הוא שיסיים את המאמצים האלה שלי, אבל לא שאני לא משתתף בזה. לכן אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו משתתפים בצורה הדרגתית, כשהבורא מסדר לנו את הכול, ואיך אנחנו נותנים לו לעבוד מצד אחד, מצד שני עושים כול מה שתלוי בנו. נלמד את זה.

שאלה: אמרת שתחילת העבודה היא צמצום, אחר כך הבורא ישלים בעדי ואחר כך יש עבודה במאמצים, של שותפות.

את זה נלמד, אני עוד לא אמרתי כלום, אני רק קראתי את מה שכתוב, אני ראשון, אני אחרון, אני מתחיל את הבריאה ואתם גומרים את הבריאה. יש בזה הרבה מאוד פסוקים שהמקובלים אמרו, ואנחנו צריכים לסדר אותם נכון, איך אנחנו מתייחסים לכל הבריאה שעוברת עלינו ומה עלינו מתוך זה ללמוד ולהשתתף.

שאלה: שמעתי שאמרת שאנחנו עוזרים לבורא. מהי העזרה הזאת ועל מה היא מבוססת, שיהיה אפשר לקרוא לה עזרה שלנו לבורא?

בוא נלמד ואז נראה.

קריין: ציטוט מס' 3. כותב בעל הסולם:

""לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". כלומר, שבהיות השלמות מטרת העבודה וגמר מלאכתה, אם כן יש צד פרוץ לפני הס"א, להתקרב ולהבינו, שאינו מסוגל לזה, ולהביאו ליאוש, כי על כן צריך האדם לדעת, שגמר מלאכה אינו עסק האדם כלל וכלל, כי אם עסק השי"ת, ואם כן איך אתה יכול לדעת את השי"ת, ולשערהו אם יכול הוא לגמור מלאכתו, או אינו יכול ח"ו, שזה ודאי חוצפה והמרה.

"ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", אפילו בו באופן, אם השי"ת רוצה שתעבוד, בלי לגמור מלאכה. וז"ש: "מה ה' אלקיך שואל" וכו'. פירוש, הנברא מחוייב לדעת רק אחת שהשי"ת דורש עבודה, ועל כן יעשה רצונו יתברך בתמימות, ע"ד: "פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט", וע"כ ינצל מהס"א, שלא יתקרב אליו לעולם, ואם האדם נשלם בזה, יכול הוא להיות בטוח שהשי"ת מצדו יגמור מלאכתו. "ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות".

(בעל הסולם. אגרת כ"ז)

אנחנו משתתפים בעבודת הבורא אבל בזה שכאילו פותחים לו את הדלת לעבוד, זה מה שניתן לנו, זה מה שנשאר לנו. וודאי שאת העבודה עצמה אנחנו לא יכולים לעשות כי האור העליון לא נמצא בידנו, אבל לפתוח את הדלת והדרך לאור הזה שיפעל אנחנו כן עושים.

אנחנו עוד נלמד את הדברים האלה, מהי בדיוק העבודה הרוחנית שלנו.

קריין: ציטוט מספר 4, רב"ש.

"האדם צריך לעבוד, מטעם שבטח ישיג את מבוקשו, היינו שיהיה בידו לעשות מעשים, בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו.

ומצד ב' אומר "לא עליך המלאכה לגמור", משמע שאין זה בידי אדם, אלא כמו שכתוב, ה' יגמור בעדי, היינו שאין זה בידי אדם להשיג את הרצון להשפיע. אלא שכאן נוהגים ב' ענינים:

א. שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי". לכן אל יתפעל האדם מזה שעוד לא זכה, להשיג את הרצון להשפיע, אף על פי שהשקיע לפי דעתו הרבה עבודה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שה' מחכה לו, עד שהאדם יגלה את מה שהאדם צריך לעשות.

ב. ואח"כ "ה' יגמור בעדו". כלומר, שאז הוא יקבל בפעם אחת את מבוקשו, כמו שכתוב, "ישועת ה' כהרף עין"."

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

קריין: ציטוט 5.

"כל הקדושה שהאדם מרגיש שיש לו, בא לו מה'. וזה פירוש, אין קדושה, היינו שום קדושה בעולם, שיהיה יכולת באדם להשיג מכוחות עצמו, אלא הכל בא מה'. זה שכתוב, "אין קדוש כה', ואין צור כאלוקינו".

ידוע, שענין כלים נקראים בשם אלקים, ואורות נקראים בשמות הוי"ה. וזה שכתוב, "אין צור", זה שהאדם רואה, שיש לו כלים דהשפעה. שנברא אצלו דבר חדש, שזה נקרא צור. היינו במקום שהיה לו כלים דקבלה, נצטיירו אצלו כלים דהשפעה. שאל יעלה בדעתו של אדם, שהוא עזר משהו לה', ובזה השיג כלים דהשפעה. אלא, הכל בא מלמעלה.

כידוע מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני עבודה האדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", ואחר העבודה הוא צריך להאמין בהשגחה פרטית, דהיינו, שהכל עושה ה'."

(הרב"ש. 845. "אין קדוש כה'" )

אנחנו צריכים לשמוע את הפסוקים האלו ואחר כך לעבוד עליהם.

קריין: ציטוט מספר 6, כותב רב"ש.

"אם הקדוש ברוך הוא לא יעזור לו, ממילא הוא ישאר תמיד בשיפלותו. ולא יקויים בו, "אלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו", בסוד "ה' יגמור בעדי", אלא כל העולם מפרנסים לו ויהיה תמיד נצרך לבריות. מה שאין כן מי שהולך בדרך ה' ולא בדרך העולם, אזי הוא זוכה למציאת חן בעיני ה' יתברך.

וזהו דווקא מי שזקוק לעזרת ה' יתברך, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד ע"א). ופירשו בזהר הקדוש, "במה, בנשמתא", שה' יתברך נותן לו נפש קדושה. ועם כח הזה הוא יכול לטהר את עצמו."

(הרב"ש. 245. "עזרת ה'")

קריין: ציטוט 7.

"אמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ומלשון חז"ל שאמרו "הבא לטהר", משמע כאילו שכל החולשה בעבודה היא דוקא על טהרה, שרק זה אינו בידי אדם, והוא נצרך לעזרה. וחז"ל הבטיחו, שמי שבא לטהר, והוא רואה שאין זה בידו להתגבר, על זה אמרו, שהאדם אל יתבהל ואל יברח מהמערכה, ואל יסתכל על מה שאיננו בידו להגיע לטהרה, אלא האדם צריך להאמין, שה' יתן לו עזרה.

אולם גם זה יש להבין, מדוע ה' עשה כך. כלומר, הלא יש כאן דבר בלתי מובן, היות שזה בסתירה לזה. היות מצד אחד אומרים לנו "הבא לטהר". משמע מכאן, שהאדם מוכרח להתחיל בעבודת הטהרה. ואח"כ אמרו "ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו". משמע מכאן, שאין לאדם בחירה לנצח את הרע שלו, כמו שאמרו חז"ל, שבלי עזרה מה', אין בידו של אדם להתגבר עליו."

(הרב"ש. מאמר 35 "מהי העזרה בעבודה, שיבקש מה'" 1988)

קריין: ציטוט 8.

"השם של עליות וירידות נקרא "צבאות". ובשעת עבודה, שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", חושבים אז במצב העבודה, שהם עושים בעצמם את העליות וירידות. כלומר, שהם אנשי מלחמה, הנקרא "צבא", "גיבורי חיל". מה שאין כן אח"כ, בזמן שנגאלו, אז הם השיגו, שה' צבאות. כלומר, כל העליות וירידות, שהיו להם, ה' עשה זה.

היינו, אפילו הירידות גם כן בא מה'. שסתם אין האדם מקבל עליות וירידות כל כך הרבה פעמים. אלא שה' סיבב אותם את כל אלו יציאות. שאפשר לפרש "יציאה" היינו "יציאה מקדושה". ו"בא" "ביאתם להקדושה". הכל עשה ה'. לכן אחר הגאולה ה' נקרא "ה' צבאות"."

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו למעלה מהדעת, בעבודה" 1989)

קריין: ציטוט 9.

"חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

קריין: ציטוט 10.

"ענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.

אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים"."

(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)

קריין: ציטוט 11.

"אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו.

וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.

וכה"א: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו."

(בעל הסולם. אגרת נ"ב)

קריין: ציטוט 12.

"אי אפשר ליחס הרע להבורא יתברך, שהוא הטוב בתכלית, לכן כל זמן שהאדם מרגיש מצבים רעים, הוא מוכרח לומר שהם באים ממקום אחר - מהסביבה, אבל לאמיתו של דבר, כשהאדם זוכה לראות רק טוב, ושאין כל רע בעולם, והכל נהפך לטוב, אז מראים לו האמת, שהבורא יתברך עשה הכל, מטעם שהוא כל יכול, שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים."

(בעל הסולם. "הקדמה לספר פרי חכם - על התורה")

קראנו איתכם 12 קטעים לפי הנושא "ה' יגמור בעדי". מה ההתרשמות שלכם ממה שקראנו? יש בזה תועלת או שזה רק מבלבל אותנו. מה אתם חושבים?

שאלה: במהלך קריאת הקטעים היה אפשר לחשוב על החיבור עם החברים ומתוך זה להיכנס לתוך הקטעים ולהרגיש את השפעתם.

שאלה: בהתייחסות לשאלה שלך אם זה נוח להקשיב לכל כך הרבה קטעים ברצף אחד אחרי השני, זה קשה ודורש יותר עבודה כדי להבין ולחדד את השאלות שלנו ומכל מקום זה תענוג לחלוק ולהיות בתוך המילים האלה ואנחנו מודים על זה.

קריין: החברים מציעים לעשות סקר, הצבעה מהירה כדי שתקבל התרשמות מיידית, האם זה טוב לקרוא את הקטעים ברצף או רצוי לקרוא כל קטע בנפרד ולעשות עליו ברור. אתה מעוניין?

בוא נראה. נעשה עכשיו הצבעה.

קריין: אז נעשה הצבעה, האפשרות הראשונה היא לשמוע את כל הקטעים ברצף והאפשרות השנייה לשמוע כל קטע בנפרד ואחריו בירור.

ממה שאני רואה על המסך התוצאה כמעט שווה. זה מעניין מאוד, כי נראה לי שהם היו אומרים שקשה לקרוא את הקטעים האלה ברצף בלי לברר ובלי להיכנס פנימה, אז במה זה טוב לעשות כך? האם אנחנו יכולים לשמוע על זה דעה?

מי יכול להגיד למה הוא בחר באפשרות הראשונה או באפשרות השנייה.

תלמיד: ההרגשה שכשאנחנו קוראים את זה בבת אחת שזה חודר יותר עמוק, וגם כשדיברנו בימים האחרונים על הצדקה של הבורא בעשירייה, הרגשנו שיש לנו רצון לקרוא את כל הפסוקים בבת אחת וזה נתן לנו יותר הרגשה של דבקות בבורא. זה נותן לנו השתוקקות ומאפשר לנו להיות בהודיה. זה גם תלוי במצב שלנו, הייתי אומר שכשאני בוחר באפשרות הראשונה או בשנייה זה שייך למצב שבו אני נמצא, אבל כרגע אנחנו מרגישים במצב של גדלות, דבקות ואנחנו רוצים לקרוא את הכול בבת אחת.

טוב, בואו נשמע עוד דעות.

תלמיד: אני בחרתי באפשרות השנייה כי אני חושב שעדיף לברר כל קטע. בזמן האחרון קראנו הרבה קטעים וצריך למצוא איזון בין הקטעים לשאלות ששואלים.

ברור, תודה רבה.

תלמיד: גם אני בחרתי לקרוא כל קטע בנפרד ולא ברצף. כמו שהסברת, יש לנו זמן ללימוד ויש זמן לדרישה של המאור המחזיר למוטב. בלימוד תע"ס אנחנו כמעט ולא מבררים אלא רק נמצאים בבקשה, בתפילה.

בזמן קריאת הקטעים כל קטע כל כך שונה, שמתוך כל קטע אנחנו יכולים ללמוד עוד שלב בעבודה, ולכן יש יותר מקום לברר וללמוד מהניסיון של בעל הסולם והרב"ש.

יפה, בסדר, זה פחות או יותר מובן.

תלמיד: לקרוא את זה ברצף נותן לנו הרגשה אחרת ומסיר את האשליה שהייתה קודם. זה נותן הרגשה שאנחנו בחוויה אחת וזה עוזר לנו להחזיק את הכוונה, זה עוזר לא להסיח את הדעת עם הכוונה, זה ממש תענוג.

בסדר, אמרת דבר חשוב.

תלמיד: בחרתי בקריאה ברצף כי הרגשתי שאני ככלי והמקובלים מעצבים ומחזקים מכל מיני צדדים, והקטעים נבחרו בקפידה בצורה כל כך יפה שהם פשוט מעצבים את האדם.

מדבר יפה.

טוב, אז מובן לנו שצריכים גם את זה וגם את זה, לפי ההצבעה אנחנו ראינו שיש בזה עניין ובזה עניין, לכן בחרתי באפשרות שנקרא את כל הקטעים האלה בצורה כזאת שלא חוזרים עליהם פעמיים ולא מבררים בשום צורה, רק קוראים.

בואו נלמד עוד קצת.

קריין: נתחיל בקטע 1 של הרב"ש בנושא "ה' יגמור בעדי", קטעים נבחרים מהמקורות.

"אני ראשון ואני אחרון". היינו "אני התחלתי את המגע עמך". והאדם צריך מזה להתעורר. אולם אין האדם גומר את העבודה. אלא כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי".

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים" 1990)

זאת אומרת אנחנו צריכים להתעורר, אנחנו צריכים לחפש נקודה וסיבה להתעוררות אבל גם בזה אנחנו צריכים להבין שכל תהליך התיקון נמצא בידי הבורא ומאיתנו צריכה לבוא רק התעוררות ובקשה, לחץ כלשהו אם אפשר כך להגיד על הבורא, שאנחנו מחייבים אותו לעשות את העבודה אבל העבודה היא שלו.

כך בגדול אנחנו מחלקים את התפקידים שלנו, כמו שתינוקות דורשים מאמא טיפול, מזון וכן הלאה כך אנחנו דורשים מהבורא. זה בעצם התפקיד שלנו, כמה שאנחנו יכולים יותר ויותר להיות שותפים בזה שאנחנו דורשים דברים יותר נכונים, יותר נעלים, יותר נחוצים, יותר חכמים, בזה אנחנו מתקדמים.

אבל כנראה שכל העבודה שלנו היא בהעלאת מ"ן, בהעלאת התפילה, הבקשה, וכמה שנוכל לייצב את הבקשה שלנו בצורה נכונה, קונקרטית יותר שמגיעה מהחיבור בינינו או מחוסר החיבור בינינו וכלפי הבורא, שיתקן וימלא את הכלי שלנו כדי שנהיה בדבקות עימו, לפי זה אנחנו יכולים לראות את התפקיד שלנו. בסופו של דבר התפקיד שלנו מתבטא בהעלאת מ"ן, בבקשה, ואם בבקשה אז ברור ש"ה' יגמור בעדי", אם מצידי זה רק להעלות בקשה, חיסרון לדרגה יותר עליונה.

שאלה: רב"ש ובעל הסולם כותבים מה העבודה שלנו עד לשלב שבו הבורא יסיים את העבודה. האם אנחנו נדע מה החלק שהבורא יסיים? האם זה כתוב באיזה מקום?

ודאי שהבורא מסיים, על זה אין שום שאלה כי בידו כוחות הטבע ולא בידינו. בידינו זה מה שנתן לנו כל הזמן לבקש, ועל ידי הבקשות מתוך זה שהוא אוהב אותנו, אנחנו משתמשים באהבה שלו ובחיסרון שלנו כדי לפנות כל הזמן אליו, ובמידה שהבקשות שלנו יהיו באותו קו כמו שהוא רוצה להשפיע לנו, כך באותו קו אנחנו מתחברים ואז הבורא יכול לבצע את הפעולה.

הוא לא יכול לבצע את הפעולה נגד הרצון שלנו. אם הרצון שלנו לחיבור עימו לא מספיק אז הוא מעורר אותנו כדי שנגיע לרצון הנכון וכל העבודה שלנו בינתיים היא עבודה בחיבור בינינו, עבודת ההכנה, ואם אחרי עבודת ההכנה אנחנו מעלים חיסרון נכון אז הבורא כבר מתחיל להשפיע מתוך החיסרון הזה וכך הוא עושה את העבודה משלו.

תלמיד: האם נדע מהי העבודה שהבורא עושה, מה החלק של הבורא?

הבורא מאיר עלינו, על החיבורים שלנו וכמה שאנחנו נמצאים בחיבור ובחוסר חיבור ובנטייה לחיבור, לפי זה אנחנו מרגישים את החיים הרוחניים שלנו. זה מה שקורה. הדברים הם די פשוטים רק אנחנו צריכים כל הזמן לברר אותם נכון.

רוחניות היא לא מסובכת באמת רק צריכים לייצב את עצמנו, כמה שמתרחקים מהאגו שלנו שלא יבלבל אותנו, כמה שנעמיד את עצמנו בצורה ניטרלית שלא שייכים לא לזה ולא לזה, וכמה שיכולים להתקרב לבורא בצורה כזאת ש"אני לדודי ודודי לי", וכך מבררים.

שאלה: איך אני יכול באופן קבוע לדרוש מהבורא שיסיים?

אם אנחנו מכינים נכון את המ"ן שלנו, את הכלי שלנו, את התפילה שלנו, בזה אנחנו מכוונים את הבורא רק לפי אותה מידה שאנחנו מוכנים, לפי אותה צורה שאנחנו מוכנים שהוא כבר יתייחס אלינו. זה ממש קורה כמו התינוק ואמא שלו, התינוק גם קובע משהו, באיזו צורה האמא תתן לו, תשפיע אליו, תאכיל אותו.

שאלה: מה זה אומר שאני בתחילת העבודה צריך להגיד "אם אין אני לי מי לי" ובסוף העבודה אני צריך להגיד שהכול מגיע מהבורא? איך לאזן בין שתי האבחנות האלה?

בצורה מאוד פשוטה, פרימיטיבית, הייתי אומר כך, תחילת העבודה מתחילה מזה שאני פונה לבורא ומבקש ודורש, זו תחילת העבודה, וסוף העבודה זה שאני רואה עד כמה אני השתניתי על ידי העבודה שלו, ההשפעה שלו, ולכן הוא ראשון והוא אחרון. כי אחר כך מסוף העבודה אני מתחיל לראות שבתחילת העבודה כשביקשתי ממנו, גם הבקשה הזאת מגיעה ממנו, רק אני חשבתי שזה החיסרון שלי. ויכול להיות שהיה חיסרון פחות נכון או יותר נכון, זה הכול כדי ללמד אותי.

שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים על כך שהבורא הוא גם הראשון וגם האחרון. בציטוט מספר 5 נאמר שחס וחלילה שאדם יחשוב שהוא עזר לבורא. מה זאת האזהרה הזאת?

האדם עם האגו שלו קופץ ואומר, הוא כן יכול כאן לקבוע משהו יותר מרק לעורר חיסרון בבורא. אנחנו לא יכולים שום דבר לעשות בבריאה חוץ מזה שמייצבים את החיסרון שלנו לדבקות בבורא בכל רגע. כל יתר הדברים זה רק חיפושים שלנו שהם מייצבים את החיסרון הנכון.

תלמיד: אם אנחנו אומרים שהבורא מתחיל, איך עלי להבין באיזה רגע עלי לתפוס שהבורא הוא זה שהתחיל?

ברגע שאני מרגיש שיש לי מקום לפנות לבורא אני צריך לפנות. לא לעצור את עצמי בשום צורה, אלא כל רגע ורגע כעיקרון, אני צריך לפנות לבורא ולהשתדל להסביר לו, לספר לו, לבקש ממנו.

תלמיד: במהלך היום יש כל כך הרבה פעולות, אחרי שמסתיים השיעור אנחנו ניגשים לחיים החברתיים שלנו. איך עלי להבין מה העבודה שמתייחסת לאותה עבודה שעלי לעשות כדי להתקדם רוחנית?

מקסימום חיבור בינינו בעשירייה, ועל ידי זה אני משפיע לבורא. כל יתר הדברים לא משפיעים על הבורא בצורה ישירה, אלא כמו כל האנושות. ולכן, אין שם כל כך הרבה תועלת.

שאלה: אם הכול מכוון מלמעלה, אז למה לי להתאמץ כל כך לברור את המעשים?

אם אני לא רוצה לעבוד בעבודה רוחנית אני יכול להישאר ברוגע. בבקשה, תישאר כך. בוא נראה אותך עד כמה אתה יכול את זה לעשות. גם עכשיו כשאתה יושב כאן בינינו ומשתדל באמצע הלילה לברר דברים מהותיים לבריאה, לעבודת האדם, אתה חושב שאתה עכשיו עושה מאמצים משלך? לא, זה הבורא עושה איתך. כשאתה תגיע לתיקונים אז אתה תראה עד כמה הבורא מסובב אותך בכל צעד ושעל ושאין שם בכלל עבודת האדם, זה הכול נקרא "עבודת ה'".

שאלה: האם המגע הראשון של הבורא זה אותו חיסרון שהוא מביא לי?

נגיד שכן.

תלמיד: וההתעוררות עצמה זה כביכול הכלי שאני בונה יחד בחיבור עם החברים?

גם ההתעוררות שלך מגיעה מהבורא.

שאלה: האם המשמעות היא שעלינו קודם ליצור את הכלי שלנו כדי לאפשר לבורא לסיים את העבודה?

כן, נכון.

שאלה: יש קושי שאנחנו מראש יודעים שאתה לא יכול להצליח.

מי?

תלמיד: אנחנו. בעל הסולם בקטע 9 אומר שאתה צריך לעשות כל מה שבכוחך לעשות. אחר כך הוא אומר לתלמיד שלו "לא גיליתי לך את זה מראש שלא תצליח".

אבל איך אתה תדע שאתה לא מצליח?

תלמיד: למה אנחנו היום צריכים לדעת מראש שאנחנו לא נצליח, ואיך למצוא כוחות לעבוד שאתה יודע מראש?

כדי לעבוד ולדעת שאנחנו בעצמנו לא מצליחים.

תלמיד: אבל איפה היגיעה, איך להיות בעל ניסיון?

עכשיו היגיעה היא למעלה מהדעת. אני מתייגע, מתייגע, מתייגע עד שאני מרגיש שרק הבורא כאן יכול לעזור לי ולעשות.

תלמיד: בעל הסולם אומר, לא גיליתי לך את הסוד הזה. כאילו נתן לתלמיד להתייגע בלי שהוא ידע שיש את הכלל הזה, ואנחנו כבר מראש יודעים, זה הקושי.

זה לא נכון. אני יודע מראש, כך כתוב שהאדם לא יכול לעשות שום דבר, אבל הוא צריך להתייגע כדי להיוודע שהוא לא יכול לעשות שום דבר. ואז "ה' יגמור בעדי". המון פעולות בחיים שלנו אנחנו עושים שבהן אנחנו מגלים עד כמה אנחנו לא מבינים, לא יודעים, לא מסוגלים, וזה מכוון אותנו לכיוון הנכון, לבקשה, לתפילה, לחיבור וכן הלאה.

נגיד עכשיו, אתם נמצאים בכל מיני פעולות, אבל לא מרכזים את כל הפעולות האלה לחיבור. ואז אתם רואים שאתם לא מסוגלים, שאתם לא מצליחים, שאתם לא מוצלחים וזה מביא אתכם בכל זאת לנחיצות לחיבור, מאין ברירה. כך מ"לא לשמה" מגיעים "לשמה". הרבה פעולות בחיים אנחנו עושים כדי להיוודע שאנחנו טועים והטעויות האלה הן בעצמן מכוונות אותנו לפעולה הנכונה. לכן, כתוב "אין חכם כבעל ניסיון" שהוא ניסה כל מיני דברים ובסופו של דבר הוא רואה שאין ברירה, אני צריך לעשות מה שכתוב. ואז הוא מבין מה זה נקרא לעשות מה שכתוב, לפני זה לא היה מבין, האגו שלו היה מסתיר לו. ככה זה עובד.

שאלה: מי, מה אני בכלל בעבודה הרוחנית?

אתה בעבודה הרוחנית כתר לעשירייה שלך, שאתה חייב לעורר אותם, אתה חייב לחבר אותם, אתה חייב לגרום להם חסרונות והתחלת החיבור. זה אתה.

(סוף השיעור)