heb_t_rav_2010-03-21_lesson_otkrivaem-zohar_n17

פותחים הזוהר

(מאמר "אותיות דרב המנונא סבא", אות ל"ח - אות ל"ט)

שיעור 17

תרגום סימולטני מרוסית - שיעור וירטואלי 21.03.10- אחרי עריכה

"ערב איחוד - פותחים את הזוהר" שיתקיים בקרוב הוא פגישה שתתקיים בעת ובעונה אחת בעשרות מרכזים שלנו וגם בקבוצות הוירטואליות, זו פגישה שמאחדת את כל הרצונות בכל הכלי העולמי, כדי להעלות את הרצון לאיחוד ולהרגיש כל אחד ואחד. כי איחוד זה הדבר החשוב ביותר, זו מטרת הבריאה. עם זה אנחנו צריכים לבוא, לקחת את כל הכלים שלנו. כי במידת האיחוד בינינו מתגלה הבורא.

כמו קרוטונים בתוך מרק, כך גם אנחנו שוחים בתוך אור הבורא. אבל אנחנו לא מרגישים אותו, כי אנחנו לא רוצים לצאת מעצמנו ולהתחבר עם אחרים. ברגע שאנחנו רק נרצה לצאת מעצמנו ולהתחבר עם אחרים, מיד נרגיש שכולנו שוחים בתוך האור הזה. וברצון להתאסף יחד אנחנו נתחבר דרך האור הזה, ואז הבורא ימלא את כל המרחקים בינינו. ובמידה שנצא מעצמנו, אז נידבק בו.

לזה אנחנו רוצים להגיע, ולכן כל ערבי האיחוד הם אימון חשוב מאוד לזה, הכנה חשובה, ואני רואה שהם משפיעים מאוד. אף פעם לא חשבתי שיש כוח כה גדול בתרגילים של מפגשים פיזיים כאלה, כי אצל רב"ש לא היו מפגשים כאלה. גרנו באזורים חרדיים אורתודוכסים ופחדנו לעשות הרבה מאוד דברים, לכן הכול היה סגור, נסתר. והיום אנחנו יכולים להעביר את זה בצורה פתוחה ולהשתמש באותן המלצות של המקובלים, בלי לשים לב לכל מיני תנאים כדי להתאסף, ללמוד בצורה גלויה את מה שהם ממליצים לנו.

אז האיחוד הוא אותו איחוד, אותו תרגיל פיזי חוץ מהלימוד וההפצה, אבל הוא המשפיע ביותר, שחייב לעזור לנו, מפני שבאמת כבר טמון בתוכו הקשר שבינינו לבין הקשר עם הבורא, שזה היינו הך.

וחוץ מזה, החל מהשבוע הבא אנחנו עוד ניפגש הרבה פעמים, כי מתחיל שבוע הפסח. במהלך השבוע הזה אנחנו איננו עובדים ומתאספים כאן במשך כל היום. יהיו כל מיני פעילויות, שיעורים, ערבים, סעודות מידֵי ערב, כך שכולכם מוזמנים. ברור שאנחנו נהיה פתוחים עבורכם בכל אמצעי השידור עם תרגום, ונצָפה לכם מאוד בכל הפעולות שלנו.

הזמן שבו יועברו כל הפעולות, הסעודות של פסח, זה זמן מאוד מיוחד, כי אנחנו יודעים שהזמן בעולם שלנו הוא תוצאה של הכוחות העליונים. ולכן יש זמנים שונים בעולם שלנו, טובים יותר, גרועים יותר, ולכן הזמן הזה בשנה באמת נחשב לזמן טוב, כי חוץ מזה שזה אביב, שהוא זמן טוב, באים כל מיני כוחות טובים מלמעלה, שאם נשתמש בהם לטובת עלייתנו הרוחנית, אז נוכל לעשות יגיעה הרבה יותר יעילה.

בשיעורים הקודמים עברנו על כל האותיות במאמר, "אותיות דרב המנונא סבא", החל מהאות האחרונה, האות הקרובה ביותר אלינו, שהיא האות ת', שנמצאת מעל הפרסא. ומתחת לפרסא נמצאות כל הנשמות שלנו ונמצאים עולמות בריאה, יצירה ועשיה. (ראה שרטוט מס. 1)

ש' זו האות שמייצגת את ג' הקווים. האות ר' זו אות שהיא לא כל כך טובה. והאות ק' זו אות שיורד ממנה קו מוארך. הקו הארוך הזה מציין לנו שהוא יורד מתחת לגבול של עולם האצילות. למעלה נמצא עולם האצילות, והקו באות ק' מציין את הופעת האור מעולם האצילות.

האות ק' יוצאת מהמלה "קוֹף", מפני שהיא מובילה למטה, למצבנו, למצב הקוֹף, המצב הבהמי הדומה לאדם, שיש לו רק קשר אל האדם. זאת אומרת, מי שנמצא באצילות עם תכונת ההשפעה נקרא "אדם", הדומה לבורא. ואנחנו נמצאים מתחת לעולם האצילות, לכן אנחנו נמצאים במצב שנקרא "קוֹף". ולכן האות הזאת נקראת "קוּף" או "קוֹף", שמעבירה אלינו את האור הזה מעולם האצילות. (ראה שרטוט מס. 1)

שרטוט מס. 1

אבל האות הזאת נראית כך בכוונה תחילה. לפני כן היא הייתה האות שנקראת ה', הדומה לאות ק'. רק שהקו בתוך האות ה' הוא קו קצר ולכן זו תכונת הבינה. וכאשר רצו להמשיך למטה את תכונת הבינה, כדי לתת לנשמות מזון, שיוכלו להתקיים עד שיגיעו לתיקונן, אז תכוּנת הבינה הזאת הפכה לתכונת האות ק', שעוזרת לנו כמו לקוֹפים להיות בני אדם, להתעלוֹת מעל הפרסא ולהיכנס לעולם האצילות.

אז עברנו את כל האותיות והגענו לאות ב'. האות ב' היא אות מיוחדת, מפני שהיא מייצגת ברכה. "ברכה" זה אומר שאני מברך את הבורא, אבל בעצם זה לא כך. המשמעות האמיתית היא שכאשר אני מברך את הבורא, בזה אני נעשה מסוגל לקבל את האור העליון, ראוי לקבלת האור העליון. ולכן מצד אחד זו ברכה, מצד שני יורד עלי אור, אור מקיף שבונה אותי, שמתקן אותי, וזו הברכה. ולכן באמצעות התכונה הזאת האדם ברא עולם.

והאות האחרונה זו האות א' שצריכה לבוא לבורא, האות א' עמדה ולא נכנסה.

ל"ח) "אמר לה הקב"ה : אלף אלף, למה אין את נכנסת לפני כשאר כל האותיות. אמרה לפניו: רבון העולם, כי ראיתי שכל האותיות יצאו מלפניך בלי תועלת," אתה דוחה את כולן, אז מה יש לי להיכנס? "מה אעשה שם אני." וחוץ מזה ראיתי "ועוד, כי כבר נתת לאות ב' את המתנה הגדולה הזו," את הברכה, ואִיתה בראת את העולם. "ואין ראוי למלך העליון, שיעביר את המתנה שנתן לעבדו, ולתת אותה לאחר."

אם עושה כך המלך השולט, הוא מבין שדווקא בתכונה הזאת הוא צריך לברוא את העולם, כדי להביא אותו למטרתו. זאת אומרת, הכול מוגדר וקבוע, ואין פה יחס מועדף. פשוט המשימה נבחרת על ידי הבורא, ובאותה מידה היא גם מוחלטת על ידו.

אמר הבורא: נכון "שבאות ב', נברא העולם," אבל "את תהי ראש לכל האותיות, אין בי יחוד אלא בך, בך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם. וכל היחוד אינו אלא באות א'."

האות א' מייצגת את האיחוד, הייחוד, החיבור, הברית, ולכן הערך שלה הוא אחד. היא מייצגת את המשמעות, המטרה, את האיחוד. והאות ב' היא האמצעי להשגת המטרה שבא'. מדוע א' היא אות כל כך מיוחדת? היא מיוחדת בכך שכל מערכת התיקון בנויה עליה. האות ב' זה כוח התיקון, והאות א' זו מערכת התיקון, שיטת התיקון.

יש לנו כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, חמישה חלקים של הכלי, מזה בנויה כל הבריאה. וכל חלק בנוי מאותם החלקים. בארבע בחינות דאור ישר יש תחילה שורש, שהכול ממנו יוצא, אחר כך בחינה ראשונה, בחינה א', בחינה שנייה, שלישית ורביעית. הבחינה הראשונה היא המקבלת שנקראת "חכמה", שזה נקרא "קבלה". אבל הקבלה באה כי מהשורש יוצא רצון שנכנס בו. (ראה שרטוט מס. 2)

שרטוט מס. 2

הבחינה השנייה, בחינה ב', "בינה". משום שבחינת הקבלה הרגישה את עצמה כמקבלת והפוכה לבורא, אז הבחינה השנייה רוצה לתת, להשפיע, לכן נקראת "השפעה".

והבחינה השלישית, משום שהיא תוצאה של שתי הבחינות הקודמות, רצתה בעצמה להיות כמו הבורא, לקבל כדי לתת, והיא נקראת "זעיר אנפין", בורא קטן, פָּנים קטנות. "קטן", זאת אומרת, בדומה לבורא, וזה לקבל על מנת להשפיע. בצורה הזאת אני יכול להידמות לנותן, למשפיע. אבל כאשר אני עושה זאת, אני מתחיל להרגיש את הנותן ורוצה לקבל ממנו את הכול, ובכלל לקבל ולהיות כמוהו, והבחינה הזאת נקראת "מלכות". "מלכות" מהמלה שליטה, למלוך, רצון למלוך, אני רוצה רק לקבל. לקבל את הכול, גם תענוג וגם את מעמד הבורא.

אם נציין את הרצונות האלה לפי עצמתם, אז עצמת הכתר היא אפס, ועוצמת הבחינות היא אחד, שתיים, שלוש, ארבע, וזה נקרא "עביות", העביות של כל בחינה.

ואפשר לחלק את הרצונות האלה לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא עד אמצע בינה, אלה רצונות של נתינה, של השפעה, שבאים מלמעלה. חכמה והחלק העליון של בינה נקראים "גלגלתא ועיניים". אלה רצונות דלהשפיע, הם נמצאים למעלה מכל הרצונות דקבלה. והקבוצה השניה היא מהחלק התחתון של בינה והלאה, אלה רצונות הנקראים "אח"פ", רצונות של ז"ת דבינה, "אוזן", אחר כך זעיר אנפין שנקרא "חוטם", והמלכות שנקראת "פֶּה". וכולם יחד נקראים "אח"פ", כך אנחנו מכנים אותם. (ראה שרטוט מס. 2)

אנחנו כבר מבינים שבכל חלק בבריאה יש כזאת חלוקה לגלגלתא עיניים ואח"פ. ומה הלאה? והלאה מה שהכלים האלה, הרצונות האלה, גלגלתא ועיניים, יכולים לתת, להשפיע, והרצונות של "אח"פ" רוצים לקבל. ולכן יש איסור להשתמש ברצונות של אח"פ. ואפשר להשתמש רק ברצונות של גלגלתא ועיניים או ברצונות של אח"פ שאנחנו מעלים אותם לגלגלתא ועיניים. מכניסים אותם איכשהו בפְנים, כוללים אותם בתוך גלגלתא עיניים.

אז יש לנו רצונות שנקראים "גלגלתא ועיניים", כתר נקרא "גלגלתא" וחכמה - "עיניים", עביות שורש וא'. וכל זה חכמה, שזו האות י', כי היא מייצגת את אור החכמה, שמתפשט למטה מתוך הקצה של האות י', וממנה מורכבת האות א'. ואחר כך יש באות א' חלוקה בין האות י' שנמצאת למעלה, ויש קו המפריד, הגבול שנקרא "פרסא", ומתחתיו יש עוד אות שהיא האות י' רק בצורה הפוכה, והיא מייצגת את האח"פ. האח"פ - בינה, זעיר אנפין, מלכות. (ראה שרטוט מס. 3)

שרטוט מס. 3

אז כל התיקון שלנו הוא בזה שמתוך זה שאני נמצא מתחת לפרסא, מתחתי עולמות בריאה, יצירה, עשיה. אני נמצא מתחת לפרסא והנשמה שלי שבורה. קודם כל אני מעלֵה אותה. ברור שהיא קודם כל בנויה משורש, א', ב', ג', ד', המדרגות של הרצונות האגואיסטיים. ותחילה אני מתקן בתוכי את הרצונות של שורש ו-א', ומעלה אותם לעולם האצילות, גלגלתא עיניים, ואותם יוצר בעולם האצילות.

ואחרי שכבר יש לי גלגלתא עיניים בעולם האצילות, אני מרגיש שאני נמצא שם, במקומי. לָמה? כי החלקים האלה של שורש ו-א' שייכים לעולם האצילות, לתכונת ההשפעה. הרי עולם האצילות הוא כולו בהשפעה, ולכן כאשר הגלגלתא עיניים שלי שם, הם מרגישים את עצמם בבית.

אבל שאר החלקים, אח"פ, הם לא מרגישים את עצמם כך. אני בוחר מתוך האח"פ הזה, מחלק אותו לשניים, לחֵלק שנקרא "קליפה", שאיני יכול להשתמש בו בהשפעה, וחלק שאני כן יכול להעלות לעולם האצילות וגם לחברו לגלגלתא עיניים. זאת אומרת, החלק של אח"פ שאני יכול להעלות למעלה נקרא "אח"פ דעליה".

האות "דְ" במילה "דעליה", היא מלת קישור של סמיכות והמשמעות שלה היא של. אח"פ דעליה משמעותו החלק של אח"פ שבעליה.

אז באמצעות מה אני מתקן את עצמי? אני מתקן את עצמי באמצעות האות ב'. זה מבנה מיוחד שמעולם אין סוף מעביר לי אור, ובאמצעות האור הזה אני מתקן בתוכי את התכונה שלי שנקראת "גלגלתא עיניים", ואחר כך מעל התכונה של הפרסא אני מעלה את האח"פ. ויוצא שאני בעצם יוצר בי את צורת האות א'.

לכן אמר הבורא "בָּךְ", שעם האות ב' יברא את העולם, בכוחה, אבל היא תעמוד בראש כל האותיות, ולא יהיה איחוד אלא רק דרכה, וממנה יתחילו תמיד כל החשבונות וכל מעשי בני העולם, וכל האיחוד אינו אלא בה. "אמר לה הקב"ה, אלף אלף, אע"פ שבאות ב', נברא העולם, את תהי ראש לכל האותיות, אין בי יחוד אלא בך, בך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם. וכל היחוד אינו אלא באות א'.". הבורא באמת יודע לדבר עם הרצון, עם החלק הנקבי של נשמתנו.

"לט) ועבד קב"ה אתוון וכו': ועשה הקב"ה אותיות עליונות גדולות, הרומזות על ספירות הבינה, ואותיות תחתונות קטנות, הרומזות על ספירות המלכות," עברנו על כל האותיות, שמתחלקות לאותיות גדולות וקטנות, ויש בהן גם את הערכים המספריים שלהן.

בעברית אותיות "גדולות" ו"קטנות" זה לא כמו בשפות אחרות, ברוסית או באנגלית, שהמשפט מתחיל עם אות ראשית, אות גדולה. בעברית כל האותיות שוות. האות הראשונה היא ראשונה במלה. אין אות ראשית, אלא יש אותיות מיוחדות שמציינות תכונות מיוחדות. אבל התחלת כל מלה היא שווה, ולא חשוב אם האות נמצאת בהתחלה או באמצע. בעברית אין חובה להתחיל בשורה חדשה או בשורה מיוחדת שלשם תיכנס האות הגדולה. אלא ל"אותיות גדולות" יש משמעות אחרת.

אז ברא "ועשה הקב"ה אותיות עליונות גדולות, הרומזות על ספירות הבינה," לָמה בינה? כי יש לנו עולם אין סוף, אחריו עולם אדם קדמון ואחריו טבור, אחר כך עולם האצילות. בעולם האצילות יש לנו את עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא, זעיר אנפין ונוקבא. (ראה שרטוט מס. 4)

שרטוט מס. 4

עתיק שייך עוד למצב הקודם. למרות שהוא נמצא מתחת לטבור, הוא מהווה מעבָר מלמעלה אלינו, וממנו כבר למטה כלפינו. בחלקו הוא בנוי מתכונות שנמצאות מעל הטבור, ובחלקו מתכונות שנמצאות מתחת לטבור. "עתיק" מהמלה "נעתק", שמופרד מעולם האצילות.

ואחריו פרצוף "אריך אנפין", פנים ארוכות. "פָּנים" נקרא חכמה, אור חכמה. "פנים מוארכות", כי יש בו הרבה מאוד אור חכמה.

ואחר כך יש כבר כל מיני מבנים ששייכים יותר אלינו, שנקראים "אבא ואמא". והם באמת מתייחסים אחר כך לזעיר אנפין כמו אבא ואמא. "זעיר אנפין" נקרא בורא, הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נמצא למטה, כאילו לא כל כך חשוב, אבל אנחנו זה "נוקבא" ואנחנו נמצאים למטה ממנו.

אז ברא "ועשה הקב"ה אותיות עליונות גדולות, הרומזות על ספירות הבינה, ואותיות תחתונות קטנות, הרומזות על ספירות המלכות," הן דומות זו לזו, אבל יש גדולות ויש קטנות.

שתי המלים הראשונות בתורה מתחילות באות ב', "בראשית" ו"ברא", "ומשום זה כתוב ב' ב', דהיינו בראשית ברא," האות ב' מעבירה דרכה את כל הכוח של הבריאה מלמעלה למטה. ואחר כך יש שתי מלים שמתחילות באות א', "אלקים" ו"את" "וכן אלף אלף, דהיינו אלקים.

א' והב' הראשונות הן אותיות מלמעלה, מבינה. והא' והב' השניות הן אותיות מלמטה, ממלכות. וכולן הן ביחד, מעולם העליון, שהוא בינה, ומעולם התחתון, שהוא מלכות. כדי שישפיעו זו בזו."

המילה הראשונה מתחילה ב- ב' גדולה והמילה השניה ב- ב' קטנה, ואחריהן יש א' גדולה וא' קטנה. זאת אומרת, ה-ב' הגדולה מראֵה איך שהבינה מעבירה למטה את הכוח שלה, בונה למטה כבר את ההמשכיות של כל הכוחות שלה, ואחר כך מבּינה יוצאת מערכת שנקראת "האות א'", שגם כן תיבָּנה בתוך מלכות.

ובצורה הזאת אנחנו מתחילים ללמוד באמצעות האותיות, באיזה אופן לפי המערכת המובנית הזאת נבראו העולמות, הספירות, הנשמות. ואחר כך כל אחד יוכל לעקוב איך הוא פועל, באיזו צורה הוא עובר את המצבים שלו בעולמות. מפני שה"תורה" מתארת את הרצון שעובר את כל המצבים האלה על עצמו, תחת השפעת האור העליון, שיוצא מעולם אין סוף דרך כל המערכות האלה אלֵינו.

ובצורה שבה אני קורא את הטקסט, דרך כל אות שאני קורא, אני כאילו מרגיש בתוכי את המצבים האלה, אני עובר אותם. אני יודע מה עברתי, מה עוד לא עברתי, איפה נעצרתי, אילו תיקונים אני עוד צריך לעבור ואילו עדיין לא, איפה אני יכול להרחיב את עצמי ומה אני יכול עוד לקבל, מה אני יכול לראות, להרגיש. זאת אומרת, הספר מתחיל להיות תורה.

"תורה" מהמלה "הוראה", "אור". באמצעות התורה אנחנו מקבלים אור ורואים בה את ההוראה באמצעות האור, וכל הזמן מתקנים, מרחיבים את התכונות שלנו בצורה הדרגתית וממלאים אותן באור. בזה כל העבודה של המקובל, בעצם של כל אחד מאתנו.

בזה נסיים את מאמר ה"אותיות דרב המנונא סבא". המנונא סבא היה מקובל עצום לפני כשלושת אלפים שנה, ולכבודו נקרא המאמר הזה. יש גם כתבים שלו, שאנחנו לא לומדים אותם, כי הם מאוד קשים. הוא כתב אותם עבור אנשים כמוהו, שכבר נמצאים בתוך מצבים כאלה, שהאותיות האלה הם סמלים עבורם. כמו שאנחנו שומעים כל מיני מלים, שהם עבורנו סמלים של כל מיני הרגשות פנימיות שלנו או הרגשות עבודה בצירופים שונים של מידע כלשהו.

אז יש אנשים שחיים בעולמות רוחניים, בהרגשות רוחניות, והאותיות הן סמלים עבורם, ציורים של ההרגשות האלה. האדם, כמו אותו מוזיקאי שמסתכל על תווים ומתחיל לבכות או לצחוק, כי זה מתנגן בו, פועל עליו. כמו שמקובל מסתכל על האותיות, ורואה בסדר שלהן כל מיני שכבות עצומות של הכוח שנפתַח.

אז הוא כתב חיבורים כאלה שקשה לנו לגלות. הם נמצאים, אולי נגיע אליהם פעם, זה יהיה מעניין לפתוח את זה, אלא שהם בכלל לא נכתבו לזמן שלנו. אבל את מה שנלקח לספר הזוהר, אפשר ללמוד וזה עוזר לנו.

חוץ מהמאמר הזה שהוא המאמר העיקרי, היסודי, יש בספר הזוהר מאמרים קטנים יותר שנקראים גם "אותיות". הם מספרים על כל מיני שימושים מעניינים של ידיעת האותיות, או איך האותיות האלה מצטרפות, נוצרות. כדי שאנחנו בהסתכלותנו עליהן נוכל להתאים להן את התכונות ומהן להרכיב תכונות חדשות. זאת אומרת, להרכיב את עצמך.

האגו שלנו הוא חסַר כל צורה, לגמרי כמו חימר. ואנחנו צריכים לעשות ממנו משהו, ליצור ממנו משהו, כמו שילדים עושים כל מיני עוגות, כל מיני תבניות מחימר. אז באמצעות האותיות, באמצעות התבניות אנחנו יכולים ליצור כל מיני צורות. והצורות האלה כבר נוצרות בנו בנשמה, ובצירוף כל הצורות האלה הן יוצרות מלים. ממש תכונות רוחניות, שאם אני שׂם את כל התכונות האלה, אז בהן אני יכול לגלות את הבורא.

זאת אומרת, האות חיה, יש בה חיים. היא בעצם מציינת כלי מלא באור, היא מציינת את ההשגה שלי. ואם זו סדרה של אותיות, אז אני מתקרב לבורא, אני מרגיש אותו, אני קולט אותו ומדבר איתו, וכל זה יוצא בכל מיני צורות אפשריות מתוך סדר האותיות שבתוכי.

ולבַּסוף כל האותיות האלה בונות את הספר שנקרא "תורה", או "הוראה". אז אני צובר בתוכו את כל החומר שלי, ובתוכו יש כל הצורות האפשריות הדומות לבורא, ובסופו של דבר, בסוף הקריאה של כל היצירה הזאת בתוכי, אני נעשָה דומה לגמרי לבורא. ובזה מסתיים התיקון שלי. אחרי זה יש כבר מדרגות אחרות, שפעם נדבר עליהן.

שאלה: באמצעות איזה כלֵי תקשורת האותיות מיוצרות ומוטבעות בעולמנו?

שום דבר לא קושר אותי עם האותיות האלה. אני יכול להסתכל עליהן כמו שחמור מסתכל עליהן. הן לא מעוררות בי שום דבר. אני יכול לקפוץ סביבן, אני יכול לחרוט אותן בתוכי, לחקוק אותן בגוף, זה לא ייתן לי שום דבר.

כשאני קורא על האותיות האלה, אני צריך לרצות לגלם בתוכי את התכונות האלה. זה נקרא "כוונת לימוד הקבלה". יש אותיות גדולות בבינה ויש אותיות קטנות בנוקבא, במלכות, בנו. כאשר אני אקרא, אני אצייר לעצמי שאני רוצה שהאותיות הגדולות בבינה ישפיעו עלי ויעשו בי את האותיות הקטנות. זו מטרת לימוד הקבלה ואותה הכּוונה שאנחנו צריכים להחזיק בזמן הלימוד.

שאלה: מה הנחיצות בלימוד השפה העברית כדי להבין את הזוהר?

את העברית עצמה לא צריך ללמוד. אבל האותיות בעברית מייצגות כוחות רוחניים. אל תסתכלו עליהן בתור אותיות של שפה, אלא בתור סמלים. בעברית האותיות זה "אות", סימן. כל סימן, אפילו סימני דרך, גם הם נקראים "אותיות". לכל סימן אפשר לקרוא "אות", כמו אות רגילה בשפה, מפני שהיא כסמל, צירוף של כוחות רוחניים. ואנחנו צריכים לדעת את הצירוף של הכוחות הרוחניים, כי זה מראה לנו מה נעשָה אצלנו בנשמה, איך אנחנו יכולים ליצור אותם. וסתם לדעת לקרוא עברית זה ממש לא הכרחי.

בכל מקרה אתם תדעו הרבה מלים בעברית, כי משתמשים בהן כמו שברפואה משתמשים בלטינית או בשפה האיטלקית במוזיקה או ביוונית במתמטיקה. אין לאן לברוח. שפת הקבלה היא כמו שפת המדע וכך משתמשים בה.

אבל בזוהר אפשר לראות גם הרבה מלים ביוונית, כי הוא נכתב באותו זמן שהשפה היוונית הייתה מאוד פופולארית ודיברו בה הרבה. אבל למרות שהזוהר עצמו כתוב בארמית, שזו השפה המקבילה לעברית, שפת הקבלה היא השפה העברית. גם אנחנו משתמשים בארמית, כמו שאומרים: "אריך אנפין", "זעיר אנפין", אלה מלים שכולן בארמית. העברית והארמית הן שתי שפות מקבילות שהשתמשו בהן בתקופת בבל והן קיימות כחמשת אלפים שנה.

אנשים אז באו משני ענפים שונים של אדם, הראשון משֵת, הענף שהביא את אברהם ואת השפה העברית, וענף אחר שהוליד אחרים שדיברו יותר בארמית. כמו למשל, השפה הבלרוסית, הרוסית והאוקראינית, זאת אומרת, קרובי משפחה. כמו השפה האנגלית-אנגלית או האנגלית האירלנדית, אותה שפה, אבל ניב שונה. גם בצרפת יש כל מיני ניבים.

אז לא חייבים לדעת את השפה.

שאלה: האם בכל האותיות יש ארבע דרגות עביות?

כן, לכל האותיות יש ארבע דרגות עביות, כי האותיות נמצאות בכל דרגה, בכל תנאי, בכל תנועה, כל האותיות תמיד קיימות. לא יכול להיות מצב שאתה יכול להגיד שהוא קיים, אם אין בו את כל האותיות והצירופים והמילויים. כל חלק קטן של הבריאה כלול מכל הצורות האפשריות בבריאה. אם תיקח זכוכית מגדלת, אתה תראה בנקודה הקטנה ביותר את כל הבריאה.

שאלה: האם צריכים לנסות להסתכל על הטקסט בעברית אם אני שומע את השיעור בתרגום?

אני לא רואה כל צורך, אלא אם אתם מרגישים שאתם מתחילים להתרגל לשפה הזאת. יש אנשים שכך לומדים את השפה הזאת, ויש כאלה שבכלל לא לומדים את השפה.

שפת הקבלה היא מאוד מצומצמת. אם תבדקו את הידע שלי בעברית, אז חוץ משפת הקבלה, אני בקושי יכול להסביר את עצמי. אין לי כישרון מיוחד לשפות, אלא רק מה ששייך לקבלה אני איכשהו יודע. זו לא שפה קשה, בסך הכול כמאתיים מלים, ויכולים להבין על מה אנחנו מדברים.

שאלה: אני בן 13, האם אני יכול לקרוא בספר הזוהר והאם זה ישפיע עלי באותה צורה כמו למבוגר?

אין קשר, לנשמה אין גיל. לכן מקובלים הם נערים כמוך, אלא הם רק אותם דודים שהזדקנו ונראים חשובים. אבל אם אדם מפתח את עצמו רוחנית, הוא לא מרגיש את הזקנה, כי הוא כל יום חדש, כל יום יש בו התחדשות. ולכן אל תחשיב את עצמך כזקן ולא כצעיר. גם אני מרגיש כך את עצמי, אדם קובע איך הוא מרגיש את עצמו, הוא יכול לעשות בגיל צעיר כל מה שעושים כל האנשים. הקבלה פתוחה לכולם.

שאלה: האם האותיות הן סימנים מתוך הַקשר בין הכלי והאור? מתוך שרוכשים את הכלי במידת אור מסוימת?

לגמרי נכון. האותיות הן תכונות שהרצון שלנו מקבל מתוך פעולת האור עליו. מגיע אור, זו הברכה שמגיעה דרך האות ב', והוא יוצר בנו תכונות מוגדרות. אנחנו עולים למעלה לתכונת גלגלתא עיניים, ואחר כך מעלים את האח"פ. לא נברר עכשיו אילו אותיות שייכות לגלגלתא עיניים ואילו אותיות לאח"פ.

לא סתם יש אותיות גדולות ואותיות קטנות. יש גימטריה, אלו הערכים המספריים של האותיות, כי בעברית אין ערכים מספריים שנקראים "מספרים". בעברית אין מספרים כאלה, אלא יש רק אותיות, והערכים המספריים הם כדי לציין את עצמת הכלי. ובכל מדרגה יש לנו כל הכלים, כל הספירות, אבל כדי לדעת באיזו דרגה נמצאות הספירות האלה, אנחנו משתמשים בערכים המספריים. זאת אומרת, לכל מדרגה יש את העצמה הרוחנית שלה, וזה מבוטא גם באותיות, אבל באותיות שמציינות דרגות.

חלק מאוד חשוב בקבלה הוא החלפת המקום באותיות. כי איך אני מעביר את המידע הרוחני הזה? על ידי מעבר מתכונה לתכונה, כשאני נמצא בתכונה אחת, ועובר לתכונה הבאה. המחשבות שלי באות בזו אחר זו, וכך אני בונה משפט, אני עובר לתכונות, להרגשות, כמו תמונה שעוברת דרכי כמו בסרט, כל אות מציינת איזו תמונה. איך שעוברים מאות לאות, אני בונה מלים, משפטים. ואם אני מחליף אותן במקומותיהן, יש פה חוקים. עם החלפת המקום של האותיות, אני מחליף את התכונות בתוכי, ובצורה הזו אני משנה את העולם שאני תופס, אז אני מתחיל לקבל אפשרות לחקור אותו.

זאת אומרת, כמו שעכשיו אני נמצא במצב כלשהו של העולם, אם יש בי תכונות מסוימות, אז לפי איזה חוק אני יכול להחליף אותן, כדי לראות עולם עמוק, מציאות עמוקה יותר? אם לפי הארה מוגדרת או לפי סדר אחֵר של ארועים שהשתלשלו בצורה אחרת - את זה אני פותר על ידי החלפת מקום של האותיות. זה לא אני פותר, אני לא יודע שום דבר. יש ספרים שבהם זה רשום.

אני פותח את הספר הזה, ובו האותיות מסודרות לפי מצבים אחרים. "אַחְדַתַם", "אִשְתְרוּם", כל מיני מלים שבכלל לא מוכרות לנו. אלו באמת לא מלים, אבל כאשר אני לוקח מלה רגילה ועושה החלפת מקום של האותיות, מחליף את האות הראשונה של הא'-ב' עם האות האחרונה, את השנייה עם זו שלפני האחרונה וכן הלאה, או מחליף מקומות בין הראשונה לשנייה, או הראשונה והשנייה עם השנייה והשלישית, כאלה צירופים, מה אני מחליף בזה? הרי כל אות מתייחסת לספירה מסוימת, ואז יוצא שמתעוררות בי אפשרויות גדולות לכניסה.

זה נראה כמו מטריצה במתמטיקה, שזו מערכת שלימה של מחקר העולם. לא רק שיש בה הרבה מאוד דרגות, אלא הרבה מאוד רמות, שאדם נכנס למדרגות שונות לגמרי. כמו שיש רמות שונות של גיאומטריה, ועליהן בונים תיאוריות שונות, כל מיני מרחבים שחוקרים באסטרונומיה.

אז פה ניתַן לנו ביד מכשיר כזה, שהוא לא סתם מכשיר שִׂכלי, טורים מתמטיים, טורי פורייה או כל מיני לוגריתמים, שאנחנו לומדים תכונות, אנחנו מקבלים כלי כדי לחקור אותן. פה באמצעות האותיות אנחנו מחליפים את העולם, כי אנחנו מחליפים את עצמנו. באמצעות האותיות אני עושה בי את כל השינויים והצירופים האלה. אני יכול לעשות כל דבר בתוך תוכי. אני מחליף בתוכי כל מיני חלקים, אני מחליף את הַקשרים ביניהם, אני מרגיש את עצמי בעולם אחר. כמו באגדה, לאיפה שתרצה לשָם תיכנס, לשם תפנה וכך תהפוך את העולם אליך.

וכך אתה מטייל בתוך עצמך רק על ידי זה שאתה מחליף, משנה את כל התכונות לפי אותם כללים שבספרי הקבלה. ועל ידי זה אתה משיג את העמקות של הבריאה ומה עשה הבורא. מתוך העמקות, איך הוא בנה את כל זה, כדי שבחלק החיצון של הבריאה אתה תידבק בשכבה הזאת, ולאט לאט, בהדרגה, יותר לעומק, יותר לעומק תגיע אליו.

כמו שאתה חודר לגוף האדם, יש כל הספרים שמדברים על פיזיולוגיה, על מה שעובר מאחד לשני, זורם מתוך כל הצינורות, משתנה, מתחלף וזז, כך גם כאן. רק אנחנו נכנסים למערכת גדולה של הבריאה, לנשמה הכללית, ובתוכה אנחנו מרגישים את הבורא שברא את כל זה, מעלֵה ומוביל לְמטרה, באותו איחוד שדיברנו עליו, שמופיע באות א'. ולכן כל ההתחלה היא באות הזו, האות הראשונה של הא'-ב', והיא האחרונה שמתגלה במאמר הזה, שמגיעה לבורא.

השיעור הבא שלנו יהיה מוקדש לחג הפסח או ליציאה ממצרים, התעלות מעל האגו שלנו. נתחיל ללמוד חומרים ששייכים למצרַים, כל ההתעלות מעל האגו לפי הזוהר, לפי מאמרים שונים.

ואני מקווה שתוכלו לרשום בלבכם את כל אותיות הא'-ב' מהראשונה ועד האחרונה, כמו שנאֵמר: "כתבם על לוח לבך". זאת אומרת, תקן את כל רצונותיך, תהיה כמו כל האותיות האלה וכך תהיה שווה לבורא.

(סוף השיעור)