שיעור בוקר 27.01.17 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור הכנה לכנס קבלה לעם העולמי "כולנו כאחד" – 1

קריין: אנחנו בשיעור בנושא "יש קונה עולמו בשעה אחת", כהכנה לכנס קבלה לעם העולמי "כולנו כאחד". אנחנו נקרא קטעי מקורות בנושא.

זה באמת קצת מפליא, כי את מטרת הבריאה "להיטיב לנבראיו" אפשר להשיגה רק בתנאי שאנחנו עושים תיקונים על כל המערכת דאדם הראשון השבורה. זאת אומרת, את אותה המערכת של דומם, צומח, חי ומדבר של כל הבריאה שעברה שבירה, ואחרי השבירה כל החלקים שלה נפלו ונכללו זה בזה, התכללו, ועברו הרבה שבירות ותת שבירות יותר ויותר כמו בתגובת שרשרת, עד שבאמת הגיעו לסוף השבירה.

אחר כך מתחילה עבודת הבירור, כשהאור העליון מתחיל לעבוד. אחרי זה הוא ממשיך לעבוד כדי לשחזר, כדי להקים אותם החלקים האלה לחיבור, לחיבור הנכון. בדרגות דומם, צומח וחי האור העליון מעורר אותם בצורה הכרחית לתחייה על ידי הזמנת ההרגשה הרעה מהניתוק, וההרגשה הטובה מהחיבור. ואז במאבקים ביניהם, של החלקים המנוגדים, שלאחר השבירה כך הם מרגישים את עצמם ובכל זאת מאין ברירה הם צריכים להתקשר בין זה לזה, כך אנחנו רואים שחלקי החומר מצטברים ביסודות שלהם, של החלקיקים האלמנטריים לאטומים, האטומים למולקולות, והמולקולות לגופים יותר מורכבים. כך זה קורה בכל החומר.

אחר כך החומר מדרגת הדומם הופך להיות לצומח, יש לו כבר איזה כוח של הבורא שמסוגל לפתח אותו וכבר מבפנים מתחיל לעבוד, ואז הדומם הופך להיות לצומח. ועוד כוח נוסף מהבורא שמתגלה בצומח הופך את הצומח לחי, ועוד כוח נוסף שמתגלה בחי שנקרא "הנקודה שבלב" דוחף את החי להפוך להיות למדבר, לאדם, הדומה לבורא.

ההבדל המהותי בין חומר הדומם לצומח ולחי, הוא בזה שבצומח ובחי יש להם את כוח הבורא שפועל בהם בהכרח, ולכן הם מתפתחים מתוך שני כוחות פלוס ומינוס שביניהם, כביכול קבלה ונתינה. ובמערכת המדבר כוח אחד מגולה, והכוח הנוסף הנקודה שבלב הוא נסתר ומתגלה ודורש מהאדם עוד לגלות את הכוח החיובי כנגד הכוח השלילי, כוח הנתינה לעומת כוח הקבלה. ואז האדם צריך להרכיב משניהם את מערכת ג' הקווים וכך להתפתח.

ואם בדומם ובצומח כוח הבורא פועל ללא בחירה חופשית מצד אותו נברא, אז בדרגת המדבר ישנה פעולה מלמעלה, בזה שהכוח העליון מחייב את האובייקט הזה שצריך להתפתח להכיר ברע במצבו, ולחפש איך להתפתח לקראת גילוי הבורא בעצמו. ואם לא, אז הוא מזמין על עצמו ייסורים נוספים ובכל זאת יהיה עליו בהכרח לגלות מבחירה חופשית את הבורא שבו.

אנחנו נמצאים במערכת אינטגרלית, כוללת, כלולה מכל המציאות, שהיא בסך הכול ה-ו-י-ה אחת, י'‑ה'-ו'-ה', דומם, צומח, חי ומדבר. והמציאות הזאת היא כל הזמן משתנה ומתפתחת. ובמציאות הזאת, במערכת הזאת כל חלק קשור לכל החלקים בצורה הכרחית ומשלים אותם במלואו, בכמה שהוא מסוגל להשלים. ו"גמר התיקון" נקרא שכולם משלימים את כולם בצורה שלמה ומלאה, ואז מגלים ביניהם שמידת הקלקול היא הפוכה מהבורא, ומידת התיקון היא דומה לבורא. ואז בלהכיר ולהבין את הפער בין הצורה המקולקלת לבין הצורה המתוקנת, משיגים את עומק המושג שנקרא "בורא".

מתוך זה שאנחנו קשורים כולנו למערכת אחת, אז ישנה כאן הזדמנות מאוד מיוחדת, שאני יכול באמת לקנות את התיקון בפעולה אחת, תיאורטית אפשר כך לעשות. "יש קונה עולמו בשעה אחת"¹. שאם אני מוצלח, אז עבודתי נעשית על ידי האחרים. איך זה יכול להיות? הרי יש עניין של בושה, "יגעתי ומצאתי", "לא יגעתי לא מצאתי"², וסאת היגיעה שחייבת להיות לפני כל דבר, כי החיסרון הוא דבר הכרחי כדי להרגיש את המילוי, והמילוי נמצא במנוחה מוחלטת לפנינו, כי האור העליון הוא אין סוף, אין סופי, והרגשת האור הזה תלויה בסך הכול בחיסרון שלי אליו. אז איך זה יכול להיות שאני משיג את זה בשעה אחת, "קונה עולמו בשעה אחת"?

אלא מפני שאנחנו קשורים זה לזה, וזה לזה, וזה לזה, כדי להדגיש עד כמה אנחנו עושים עבודה משותפת, אז קיימת אפשרות כזאת, דווקא מתוך זה שמכינים בשבילך כלים, החלקים האחרים שבמערכת האדם הראשון, ואז נשאר לך רק לעשות משהו קטן משלך שזה נקרא "שעה אחת".

ובאמת "יש הקונה עולמו בשעה אחת". אם האדם עושה את הפעולות הנכונות בהכנה, הוא באמת קונה עולמו בשעה אחת. והעבודה שלנו כולה היא איך להכין את הסביבה, ואת העבודה הסביבה עושה.

ולכן אם מסדרים הכול יפה ונכון, מאוד קל לעשות זאת. הכול תלוי בחלוקת התפקידים בוא נגיד. שאם אנחנו כן מסוגלים לתאר את העבודה שלנו בצורה נכונה במערכת אינטגרלית, שכולנו תלויים בכולם, וכולנו עובדים עבור כולם, אין שום בעיה. כל אחד מקבל את הגרם של העבודה שלו, שהוא כן יכול בקלות לעשות.

ובכלל, העבודה היא לא במאמץ שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, אלא במאמץ של התקשרות. זאת אומרת, במקום יפה וטוב, אנחנו לא צריכים להרגיש שום מאמץ. ואם אני מרגיש איזה קושי בזמן, בביצוע, אי הצלחה בתוצאה, אז "לא אותי קראת יעקב"³. זאת אומרת, שאז אנחנו פשוט לא עובדים בצורה נכונה. כי בצורה הנכונה, לכולם ישנה לא רק הזדמנות, אלא זה הכרחיות להגיע למצב שכל אחד "קונה עולמו בשעה אחת".

וכך אנחנו מכינים את מקום התיקון גם לחברים שלנו שבינתיים נחלשו ונמצאים אי שם בפריפריה, גם לכל עם ישראל וגם לכל העולם, שאנחנו מאוד מקווים שאנחנו כן מכינים בשבילם הכול. ובאמת לא חשוב, אנחנו באמת רוצים לעשות עבורם את כל העבודה, ושבהתגלות הרצון הקטן ביותר מהם, כבר הם יכולים להתכלל במערכת ולהצטרף אלינו בכל הכוחות והיכולות שלהם, בלי לטרוח בעבודה הקודמת שאנחנו נכין בשבילם.

לכן הכנס שאנחנו עכשיו מכינים את עצמנו לקראתו, הוא דבר מאוד מיוחד. כי אנחנו צריכים להכין את עצמנו לאותם אנשים שיצטרפו אלינו, שלא נמצאים איתנו אולי יום יום בלימודים ובהפעלות, בכל מיני פעולות, אבל אנחנו בכל לב ונפש כן רוצים לקבל אותם בשורות שלנו. וללא שום חשבון חוץ מאהבה וחיבור, לראות אותם נמצאים איתנו יחד כחברים שלנו לכל דבר. כמו שהבורא לא מתחשב בחלקים הקטנים או בחלקים הגדולים, ובגמר התיקון כולם שווים, ומגמר התיקון הוא צופה עלינו, כך אנחנו צריכים להתייחס אל כולם.

לכן בכנס חשוב לנו כל אחד ואחד שמגיע. לא חשוב עד כמה שהוא מבין, מרגיש, נמצא בהפצה, בלימוד, בהכנות. אלא אם הוא אפילו לרגע אחד מצטרף אלינו, כבר מספיק לנו כדי לכלול אותו באותו תיקון גדול. ואפילו שהתיקון הזה הוא רק לזמן הכנס, וגם אפילו בתוך הכנס לכמה דקות, זה כבר קיים לנצחיות, וכבר אנחנו על ידי המעמד הזה משיגים את הכול.

לכן אנחנו צריכים להכין את עצמנו לקליטת החברים שלנו, לקליטת האנשים שלא כל כך חברים, ואפילו זרים. אלא אם הבורא שולח אותם אלינו, אנחנו בהחלט שמחים וערוכים לקבל אותם ולעשות איתם יחד עשיריה אחת גדולה.

שאלה: באמת מורגש יחס מאוד מיוחד, שאתה אומר אפילו בן אדם הגיע לחמש דקות, אפילו לא היה, אפילו זר, עדיין העבודה הזאת של ההכנה, של להכין את עצמנו לקליטת החברים והזרים אפילו בכנס, זה דבר שאפשר להשיג דרכו את הכול. מאיפה זה נובע, היחס הזה?

תתאר לעצמך למשל כמה פעמים הייתי בגוף שבור, בכל מיני צורות, צלעות, כבד, חלל הבטן, רגליים, ועוד ועוד. אז אם הרופא אמר, "או, עכשיו משהו התחיל קצת לעבוד", לדוגמה, הכבד התחיל לעבוד, כי לא עבד אחרי התאונה, זו כבר שמחה גדולה שאיבר מסוים [עובד], ובגוף השלם לא חשוב אם אותו אחד הוא איבר גדול, ממש לא חשוב, כי שלימות זו שלימות וחוסר שלימות זה חוסר. זה לא כמו שאצלנו בפיסיולוגיה שלנו, שיכול להיות בלי יד או בלי רגל.

אבל בגוף הרוחני, כשמצטרף אפילו תא אחד, מתחיל לחיות, לחוות את חיי הגוף הכללי, זה תיקון גדול. זה כמו איבר גדול, כמו כל הגוף. כי שלימות, זה מאוד מעניין, לא סובלת חוסר או בגרם אחד או במיליון טון, לא חשוב. זה לא הולך לפי הכמות אלא לפי האיכות. ישנו חיסרון, גמרנו. "כמה.. אבל קצת, מה יש.." אין, חיסרון זה חיסרון.

כמו שבעל הסולם אומר, שצריכה להיות טיפה אחרונה כדי לגמור את הסאה. שדווקא במאמץ האחרון, שם, שם זה מאוד חשוב בהשגת התכלית.

תלמיד: בעל הסולם כותב באגרת ל"ח⁴, "והעיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית', כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה ... מכל עבדות ועבדות, שואב השי"ת רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית'."

שאלה: למה אנחנו קוראים סביבה מוכנה, שיש לה את ההשפעה הנכונה עלי?

סביבה נכונה יש לה הרבה הבחנות, מה זה להיות נכונה. בעצם, סביבה נכונה היא שמפעילה אותי כך שאני בהכרח וברצון ובגילוי החיסרון, ובגילוי הבחירה החופשית, מצטרף אליה כדי לגלות את הבורא עבורם ובשבילם.

החברה הנכונה דואגת איך לחבר לעצמה יותר ויותר את האיברים המדולדלים שלה, כי כל חלק וחלק נוסף, כנשמה קטנה נוספת, האדם שמגיע לחברה, אז החברה דואגת לו שיהיה מחובר כדי שעל ידי החיבורים האלה, הם יוכלו לגלות את הבורא ביתר שאת, ביותר הבחנות, ביותר בהירות. ובהתאם לזה הם שנותנים לבורא יכולת להתגלות, לפי הכלים המפורטים, המחוברים, המקושרים שלהם במיני צורות שונות. על ידי זה הם עושים נחת רוח לבורא כי רצונו להתגלות בנברא. בכמה שהנבראים מרגישים אותו, משיגים אותו כגדול, כמשפיע, כטוב, כשלם, על ידי זה הוא שמח. לא בגלל שהוא כזה או שהם חושבים עליו כך, אלא שהם משיגים אותו בתכונות כאלה.

שאלה: אנחנו פה בחדרה ביחד עם עשיריה מפתח תקווה מאוד מאוד שמחים, מאוד מאוד מתרגשים, מרגישים את כל הכלי העולמי ביחד בשמחה מתפרצת.

ורצינו לשאול לגבי הכנס, איך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו למקור יותר שמח, בהודיה ובהתפרצות, או יותר לכיוון של עבודה פנימית מרוכזת?

חיבור הלבבות. אין לי תשובה אחרת. אנחנו צריכים להכין את עצמנו לחיבור הלבבות. בכלל, כל הקבלה מושגת בלב, בהרגשת הלב ולא בהרגשת לב אחד, אלא בהרגשה שנולדת מחיבור בין הלבבות, בחתך בין הלבבות. בחושך ותהום בין הלבבות, איפה שהייתה הדחייה ואחר כך יש לנו גשר, שעל כל הפשעים תכסה אהבה, בחיבור הזה בין הלבבות על פני הריחוק בין הלבבות, שם אנחנו משיגים את כוח החיבור הכללי שזה הבורא. בזה עושים לו נחת רוח וזו סך הכול העבודה שלנו וההכנה שלנו גם לכנס. זאת אומרת, להכין את הלבבות.

ובכלל, אם אנחנו מדברים על חכמת הקבלה, אנחנו מדברים רק על ההרגשה שבלב. המוח רק עוזר ללב, אין לו קיום בפני עצמו. אם הלב ריק, המוח גם ריק. ולכן אם אנחנו רוצים לדבר לקהל ולהביא לקהל משהו, אז אנחנו צריכים לדאוג להביא לו את זה בצורה רגשית. טוב לדבר מצד החכמה, אבל בעצם מה שפועל זה הרגש ולא השכל. הלב מבין. כשהלב מסודר נכון לפי המדע, לפי החכמה, אבל הוא המסודר ומפעיל את הרצונות שלו בצורה נכונה, אז דווקא הוא פועל באדם ומעורר את האדם לדבר מתוך הלב, ואז המילים שלו הן מתקבלות. כך אנחנו צריכים להכין את עצמנו.

תמיד, בכל מקום, אם אין הרגשה.. וגם אני עובר כל מיני מצבים כמוכם, עליות, ירידות למיניהן, ולפעמים קשה מאוד להעביר שיעור. אפילו אם אני נמצא בדרגה אחת וצריך להעביר שיעור בכמה דרגות פחות ממני, זה בכל זאת קשה. כי אם הלב לגמרי נעתק אז זה כמו בסיפור על הבעל שם טוב, שאתה לא יודע כלום, והכל נעלם, אפילו האותיות. בצורה כזאת אין לי חשבון, אני לא גדול כמו הבעל שם טוב, אבל זה קורה לכל אחד מאיתנו באיזו מידה, ואנחנו מתוך זה מבינים שהעיקר זה ההרגשה, ומתוך ההרגשה אנחנו צריכים לדבר. אם אנחנו מרגישים, לא בעיה לדבר שעות כי אז אדם שופך את הלב שלו ואין בעיה. אם הלב סתום, לדבר מתוך המוח זה מאוד יבש, קשה ולא משכנע.

שאלה: מה ההבדל בין עבודה בעשירייה על הכנס, לעבודה עם עשירייה בקבוצה?

כשאנחנו נמצאים בכנס, אז אנחנו צריכים בכל זאת לחשוב על הכינוס, על החיבור, על ההזדמנות, להתפעל ולהתפלל במה שאנחנו, עבור מה שאנחנו עכשיו נמצאים ומקיימים. לכן בכנס יש עבודה הרבה יותר אחראית, הרבה יותר מועילה הייתי אומר. כי שם זה גם כמות וגם איכות, והם תומכים זה בזה ואפשר להשיג הרבה יותר ממה שבקבוצה קטנה, או בשיעור רגיל.

שאלה: מחר בערב כל קבוצות ישראל משתתפות במרתון איחוד עולמי, כהכנה לכנס הגדול. מהי החשיבות של פעולה שכזאת כהכנה לכנס?

זה אותו דבר כמו כל הפעולות שלנו, ועוד יותר כי לכל פעולה ופעולה יש קצת אופי משלה, אבל העיקר זה שאנחנו צריכים להתכלל בהתרשמות. הבעיה העיקרית שלנו, למה אנחנו לא מתקדמים כמו שהיינו רוצים להתקדם? זה מפני שאנחנו סוגרים את עצמנו זה מזה, מזלזלים בהשפעת הסביבה על כל אחד מאיתנו. אם היינו פותחים את הלב, "אההה, איך הם משפיעים עליי", למה לא, למה כן, אני צריך לקבל למעלה מהדעת, שהם משפיעים עליי את כל עולם האינסוף, ואני סגור, אני רדום, ואם ככה הייתי כל הזמן, עם הראדר שלי, ככה, כל הזמן מחפש השפעת הסביבה עליי, איפה הם מקרינים עליי את ההתרוממות, ההתעוררות, גדלות הבורא, גדלות המטרה, הייתי מוצא את זה בשפע, והיה לי קל מאוד להתקדם. הבעיה שלי שאני מזלזל בזה. אני מסתכל עליהם, "הם ישנים, הם מדברים איזה דברים, ככה ככה", ו"כל הפוסל במומו פוסל", זאת אומרת, ככה אני רואה אותם בגלל שאני לא רוצה להתעורר כלפיהם, לא רוצה להעריך אותם. אותם היחידים שהבורא אסף אותם מכל העולם והביא בשבילי, או הביא אותי אליהם, לא חשוב. אז זה תלוי בהתעוררות האדם, עד כמה שהוא מעריך את זה, עד כמה שמסתכל עליהם כמו על ילדים שלו, תינוקות שלו. כמו על אלו שהם הכי חשובים לו. כמו חלקי המציאות שהם הכי קרובים אליו. שהם "הכי הכי," שמבצעים את הפעולות עבורו.

כשהוא יגלה אחר כך את עצמו במערכת הכללית, האמיתית של האדם הראשון, הוא יראה ויזהה שאותם החברים הם ממש חלקים בלתי [נפרדים], ממש, הם והוא נעשים כאחד. וזה לעולם ועד, ולא קרה כאן שום דבר שהיה במקרה. אז אם אנחנו מעוררים את עצמנו לקשר איתם, כבר לא קשה ואפשר להתפעל מהם וכך מגיעים ליישום. העיקר זה לעורר השפעת הסביבה על עצמי. זה הכול. כמו שכתוב, "מכל תלמידיי השכלתי". גם הבורא, גם המורה, לא חשוב. אבל העיקר החברים. העיקר החברים. צריכים לשים לב.

מה כתוב אצלנו כאן? "כל אדם יש לו בחירה ויש קונה עולמו ומדריגתו בשעה אחת" (ישמח משה", פרשת וירא, דף מז/א). כל אדם יש לו בחירה, ויש קונה עולמו ומדרגתו בשעה אחת. זאת אומרת שזאת כנראה הבחירה שלנו, האם לקנות את זה במשך פרקים, בחלקים, במנות, במשך הרבה מאוד זמן, או בפעולה אחת. אז עכשיו אנחנו נשתדל לענות על שאלה פשוטה, למצוא עליה תשובה וודאי שכל אחד רוצה.

סדנה

איך אנחנו עושים את הבחירה הזאת, ובמקום למשוך את העניין, נגמור בשעה אחת. למשל, עכשיו זה שלוש וחצי לפנות בוקר, בארבע וחצי כולם נמצאים בגמר התיקון.

*

שאלה: ממה מורכבת הבחירה של האדם שקונה עולמו בשעה אחת.

אנחנו מבינים שכל התיקון שלנו הוא להביא את החלקים השבורים שוב לקשר הנכון. זה נקרא שהצורה האגואיסטית הזאת, הדחייה, היא שכל חלק וחלק לא רוצה להתחבר עם האחרים. יש כזאת תופעה בגוף, שרוצים לשלב לו איזה חלקים נוספים, אז הוא דוחה, פעולת הדחיה מצד הגוף שהוא לא מקבל, אז משתיקים, מרגיעים, עושים כל מיני פעולות כדי שכן אפשר יהיה לשלב לו חלקים נוספים שלא בדיוק שלו.

אנחנו יודעים עד כמה זה קשה. אני לא רוצה להיכנס לזה יותר מידי, אבל זה דומה למה שאנחנו רוצים לעשות. אתם יכולים להגיד לא, אבל בעצם החלקים האלה הם היו ביחד, ורק נשברו. זה לא בדיוק נשברו כמו שזה בדומם או צומח. דומם נניח נשבר, ואז אנחנו צריכים להצמיד את שני החלקים שלו, ולעשות פעולת הדבקות ביניהם על ידי איזה דבק, הלחמה. אלא כאן זה הכוח שדוחה, כוח הדחיה שלא רוצה לקבל את הזולת, לא רוצה להתחבר אליו.

זה כוח שפועל כל הזמן, והכוח הזה לא נעלם ולא יעלם אלא אנחנו צריכים למעלה ממנו להביא את כוח התיקון, כוח החיבור. בחיבור אנחנו צריכים לגלות שכל הניתוק שהיה קודם בשבירה זה היה לטובת עניין החיבור שיהיה אחריו. דווקא על ידי שני הכוחות האלה, המנוגדים, לא שאנחנו סתם מחזירים את המערכת הזאת של אדם הראשון למצב הקדום, אלא אנחנו על ידי זה משיגים את מי שעשה את זה, ולמה עשה את זה, ואיך עשה את זה, ומתוך זה, "ממעשיך הכרנוך", אנחנו משיגים אותו עצמו. לכן כל זה דורש מאיתנו יגיעה רבה, כי הדחייה נשארת בין כל חלק לחלקים אחרים.

שאלה: מה זה ההשגה הזאת שנקראת "עולמו של אדם"?

עולמו של אדם זה איך הוא רואה את המערכת הכללית, המתוקנת, לעת עתה לפי הדרגה שלו, איך שהוא נמצא. "עולם" זה נקרא הגילוי הכללי של המערכת ובה הבורא ולפי הדרגה איפה שאדם נמצא, איך שהוא מגלה, זה נקרא "עולמו".

קריין: קטע מספר 2 מתוך "באר מיים חיים".

"אמרו חז"ל (עבודה זרה י"ז.) יש קונה עולמו בשעה אחת. כי כל עולמו שחיה עד אותו שעה, ושיחיה מכאן ולהבא, קנה בשעה הזו. להיות שמילא תענוג ורצון בוראו שבראו בעולם בשביל דבר הזה, ונעשית רצונו בזה, וקנה כל עולמו בשעה הזו."

("באר מים חיים", פרשת ראה, פרק יב)

זאת אומרת באמת כל פעם שאנחנו משיגים איזה מצב, אפשר להגיד שתמיד אנחנו קונים את זה בשעה אחת, אלא העניין הוא עד כמה אנחנו משתוקקים לשעה הזאת, אחת, זאת אומרת לפעולה הזאת, אחת, שעל ידה אנחנו קונים את העולם, מייצבים את עצמנו נכון.

שאלה: דיברת על איברים מדולדלים. האם ככל שהאברים המדולדלים שונים אחד מהשני, כך יהיה להם יותר הבחנות במהלך החיבור ביניהם?

מה שיותר מדולדלים, כמה שיותר מרוחקים זה מזה, ובכל זאת נמצאים יחד, זאת אומרת כנראה יש להם סיבה להיות יחד. אנחנו לא מבינים למה הבורא מביא אותנו למקום אחד ודווקא מחבר אותנו בינינו כך ולא באיזו צורה אחרת, עם אנשים אחרים. בהתאם לזה, אנחנו מגלים אחר כך למה הקשר הזה קיים. אלה דברים שמתגלים ודווקא מעניינים מאוד. לפי האופי שנראה לנו, מה פתאום אני שייך לזה, ולזה, ולזה, אין מה לעשות. צריכים לקבל את זה כנתון מלמעלה ולכן אין לנו על זה בכלל שאלות, חייבים לעבוד כך וזהו.

שאלה: אנחנו פחות מחודש לפני הכנס. המאמצים שעושים אנשים כדי להפיץ, אני רואה מאמצים שעושים בחוץ לארץ כדי לבוא מאלפי קילומטרים, אלפי אנשים שמתכוננים לבוא לפה. מה זה נותן לנו הדבר הזה, המאמץ הזה שאנשים משקיעים בכל העולם כדי להגיע לכנס?

אני לא יכול להגיד לך, צריכים ללמוד. בכלל כל העניין הזה שכתוב עליו, אפילו אדם שמגיע ליום אחד בשנה ללמוד, לא שזו דוגמה בשבילנו, טובה, אבל לא לזלזל בזה, יש בזה הרבה מאוד, הוא היה ביגיעה כל הזמן. כדי שיהיה לו יום אחד ללמוד, הוא היה ביגיעה כל השנה, כדי שיהיה לו יום כזה, זה אנחנו צריכים להדגיש. ולכן הכול תלוי בהכנה. האמת שזה סיפור רוחני.

לכן אנחנו צריכים להבין שהכנס הוא כנס מאוד חשוב. ישנם אנשים שבאמת מבזבזים על זה הרבה כסף וחופש שנתי ואולי עוד כל מיני בעיות במשפחה והכול. שוב, זו יגיעה שסך הכול, כולה נכנסת לרוחניות. אני בא, אמנם שהכוונת שלי לא אַי, אי אי, כאלו נקיות, וגם הפעולות שלי, אני נרדם קצת בכל הכנס הזה, ועוד, לא חשוב, סך הכול היגיעה מצטברת. ומה יש לי מכל החיים שאני משקיע ממש בהתפתחות הרוחנית שלי. עם כל ההתפתחות הגשמית שלי אני יודע שמה שיש, זה בסופו של דבר הופך להיות לעפר. והתפתחות הרוחנית שאני משקיע בה, לפחות זה, אומרים החכמים שזה נשאר ורק זה נשאר. לכן אנחנו צריכים לכבד את כל היגיעות האלה, שאנשים באמת מפעילים את עצמם, מגיעים מרחוק עם ממש מאמצים גדולים, כל הכבוד להם.

שאלה: הרבה זמן אני עסוק בשאלה של, "קנה את עולמו ביום אחד". הייתי רוצה שתרחיב על זה, למרות שדיברת כבר על זה, אבל ממש תרחיב אם אפשר.

לא, אנחנו נמשיך ונראה את זה מיתר הפסוקים.

שאלה: אנחנו גם מאוד היינו רוצים לשמוע מה זה נקרא קנה, במה קנה, מה המחיר ששילם?

הם צודקים, כי החכמים שמדברים, מדברים בצורה מאוד מדויקת, הם לא יכולים להחליף מילה במילה, זו שפת הענפים ולכן אי אפשר להחליף את זה במשהו אחר. קונה עולמו בשעה אחת, כאילו שאפשר לקנות, ועולמו, עולם הרוחני ובשעה אחת. זאת אומרת זה מעניין לא בכסף, לא במשהו, אלא בשעה אחת. מה זה שעה, עניין של הזמן? המטבע הזה לא מובן לי, אז נמשיך, נראה.

קריין: קטע מספר שלוש מתוך "שפת אמת".

"אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. ופשיטא, שחיי עוה"ב, העיקר הביטול אליו ית', כי בעוה"ב בוודאי א"א להיות נמצא במציאות נפרד בלתי בהמשכות חיות מחי החיים. ע"ז רמזו, שכשזוכין לרצון האמת ושעה אחת בעוה"ז ע"י תשובה ומעש"ט, חשוב יותר."

("שפת אמת", ספר ויקרא, פרשת אמור)

זאת אומרת, מתי אנחנו יכולים להעריך את העבודה שלנו כאן ועכשיו בחושך, בחוסר אונים, בחוסר הבנה, בזה שאנחנו סתם עייפים, מבולבלים ואין לנו שום כאילו תועלת מזה שאנחנו עושים משהו, ולא יכולים להעריך את היגיעה שלנו. מתי אנחנו כן מעריכים את הדברים האלה? כשאנחנו מגיעים לעולם הבא, מה שנקרא, לדרגת הבורא ומתחילים לראות את הדברים בצורה האמיתית, אז אנחנו מתחילים להעריך את המצבים הקודמים, שעכשיו אנחנו עוברים, במידה הנכונה. עד כמה שהמצב שלנו הוא עכשיו חשוב.

זה כמו גדולים שמסתכלים על הילדים, ועד כמה כואב להם שילדים לא רוצים ללמוד, לא רוצים לעשות דברים שיפתחו אותם, כי זה הזמן של ההתפתחות ואחר כך ילד לא יוכל לעשות את זה בזמן אחר. אז מה לעשות, זה ככה. "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא."

אבל חיי העולם הבא זה הכי חשוב. כשאתה מגיע לחיי העולם הבא, אתה רואה עד כמה שהחשיבות הגדולה ביותר היא דווקא מתוך חיי העולם הזה, שאתה בכוח, בחושך, יכול להשתדל לעשות את הדברים, ואז יש לך הצטרפות של זה לזה, וכך משלימים.

הוא אומר כך, "ע"ז רמזו, שכשזוכין לרצון האמת ושעה אחת בעוה"ז ע"י תשובה ומעש"ט, חשוב יותר."

סדנה

מה יש לנו מזה שאנחנו אחר כך, כשזוכים לאמת, רואים שהפעולות האלו שאנחנו עכשיו נמצאים

הן, הן החשובות ביותר מכל הדרך שתבוא אחר כך? מה יש לנו מזה שאנחנו עכשיו שומעים את זה? זאת אומרת, אם שעה אחת בעולם הזה, במצב הנוכחי, חשובה יותר מכל חיי העולם הבא, אז מה עלינו לעשות, במה זה יכול לעזור לנו? כי אחרת זה יעבור ליד האוזן. מה אנחנו צריכים מזה לקחת לעצמנו, שזה יהיה בפועל, שזה יעורר אותנו, יגרה אותנו במשהו?

*

האם אני משיג עולם הבא מתי שאני מגיע למצב שאני מוכן להישאר בעולם הזה לעולם ועד, בכל העבודה שישנה כאן? האם מגיע לי להגיע לעולם הבא אך ורק כשאני מסכים להישאר בעולם הזה בעבודה שלי לנצח, ורק אז כנראה אני יכול להיקרא "בעל מנת להשפיע"?

*

בכל רגע בחיים שלי, שאני משיג שאני לא רוצה לעצמי כלום, אלא רק לבצע מה שהבורא דורש ממני, שהסימן לזה זה שמחה, אני משיג את עולמי באותה השעה. לא חשוב באיזה מצב אני נמצא, אם אני לא משייך את המצב הזה לעצמי, אלא רק לטובת החברה, דרכה לטובת הבורא, כשהסימן שאני לא משייך את זה לעצמי זה מצב של שמחה, אז אני באותה שעה קונה את עולמי, שעל זה כתוב, "יש קונה את עולמו בשעה אחת". זאת אומרת, עכשיו כרגע, אתה חייב את זה לעשות, ובעצם בכל רגע ורגע. "על מנת להשפיע" נקרא שאין לי שום פנייה לעצמי, ואז מה שיש הכול בסדר. עכשיו רק השאלה על פני איזה, בעיות, צרות, הסתרות אני יכול להגיד, שהכול 100% טוב. לפי זה נמדדת הדרגה שלי חפץ חסד.

שאלה: ממה אתה חי באותו רגע, מאיפה חומר הדלק?

אני מצדיק את הבורא. אני מצדיק את הבורא, אני דבוק בו. זו הדרגה המינימאלית של עובר.

תלמיד: אבל זו עדיין פעולה שיש לך תוצאה ממנה.

איזו תוצאה?

תלמיד: להצדיק את הבורא.

התוצאה של המצב שלי, שאני לא צריך שום תוצאה אחרת, חוץ מלהיות דבוק בבורא, כדי לעשות לו נחת רוח דרך הקבוצה.

תלמיד: זה לא שאני רק רוצה להשפיע וזהו, אני רוצה להצדיק את הבורא בסופו של דבר.

זה נקרא להשפיע. זאת אומרת, כל העבודה שלי, כל המטרה מהיגיעה שלי, זה להצדיק את הבורא. חס ושלום לא להגיד עליו באיזו צורה שהוא לא בסדר. איך אני אומר עליו שהוא לא בסדר? כשאני מרגיש את עצמי לא בסדר, כי הכול זה ממנו.

תלמיד: כל הרגשה רעה בי, כל פעם שאני מרגיש לא בסדר, אני לא מצדיק אותו?

אם אתה מרגיש רע, אפילו אם אתה מכוון את זה או לא מכוון, אתה ודאי משייך את זה לבורא. אתה יכול להגיד "לא, איך זה יכול להיות". נכון, ישנה הסתרה, שאתה לא משייך את זה לבורא, הבורא נסתר ממך במקרה כזה, כדי שאתה לא תקלל אותו, יש לנו על זה פסוקים, שהבורא מקדים את האדם ונסתר, אבל בעצם אם אתה מרגיש רע, זה סימן שאתה רחוק ממנו, לא מתוקן.

תלמיד: וממה אתה שמח?

אם אתה יכול להצדיק אותו, אם אתה יכול להיות חפץ חסד, אם אתה שמח בחלקך, אז אתה שמח שאתה מתעלה מעל האגו שלך ומוכן להידבק בבורא, זה נקרא שאתה נכנס לעיבור.

תלמיד: אבל בו זמנית הרצון סובל, אז איך אתה גם שמח?

אם הוא סובל אני לא שמח. אני חייב ממש להגיע למצב שאני נמצא למעלה מהסבל, שאני יכול להרגיש את הסבל ויחד עם זה הסיבה של הסבל יכולה לחפות, להשלים את הסבל. זה כמו שאני רצתי שיעשו לי ניתוח מפני שאני ראיתי בזה הצלה. אנשים משלמים המון כסף כדי שינתחו אותם.

תלמיד: אבל הייתה הרגשה של סבל של הניתוח לפני זה?

לא, מהניתוח לא. אבל הייתה הרגשת סבל.

תלמיד: הייתה הרגשה של סבל?

כן, ודאי.

תלמיד: על זה אני מדבר. יש הרגשה של סבל, אנחנו לא מוחקים את זה.

וחשיבות להיות בריא, היינו להיות דבוק בבורא, מכסה את הסבל הזה ואז אני שמח. אני שמח, אם היית רואה אותי אז, איך סיפרתי לתלמידים שלי, לחברים שאז היו, "מחר יעשו לי ניתוח", זכיתי. ממש כך, הייתי במצב שלא יכולתי לנשום.

תלמיד: אז בכל זאת בתהליך חייב להיות הרגע הזה שבו אתה מרגיש סבל.

כן, ודאי, סבל זה אינדיקציה, מדד, סימן שמגלים רע. ואחרי גילוי הרע צריכים לחפש במה לתקן אותו, לכסות אותו בטוב.

שאלה: אבל בהרגשת הסבל עצמו, אי אפשר לשמוח, איך אפשר לשמוח מהסבל? אתה שמחת ברגע שכבר ידעת שיש ניתוח, שיש איזה פתרון.

נכון, וודאי. ולכן יש לנו שני נתונים בכל מצב שזה רשימו מעביות ורשימו מהתלבשות. ברשימו דעביות אנחנו מרגישים את עומק האגו, חיסרון וכן הלאה, וברשימו דהתלבשמות עד כמה שאנחנו יכולים להתעלות מעל זה, וכך להתקדם. ולכן שני אלו צריכים להיות.

תלמיד: אפשר להסביר את זה במילים יותר פשוטות?

האגו, הרצון לקבל לא מזדכך, לא נעלם. אם הוא ישתנה ולא יהיה כמו קודם זה כבר לא בסדר, זה כבר יהיה קלקול. לכן גם כתוב, יש על זה הרבה מאמרים, שאותו הרצון לקבל הוא נשאר, ורק אנחנו צריכים לכסות אותו ביחס החדש אליו, המטרתי, ואז הוא הופך להיות כהכרחי, אני מתחיל להעריך אותו. אני לא מתחיל לאהוב אותו אבל ביחס שלי, בדבקות בבורא, הסבל הזה, עומק הרע הזה הוא מתחיל להראות לי את החיבור עם הבורא, כי בלי זה לא הייתי דבוק. לכן אני מתייחס אליו, זה נקרא "לברך על הרע כמו על הטוב".

תלמיד: ומהי אותה פעולה שצריכים לעשות ברגע שמרגישים את אותו קשר שעכשיו דיברת עליו? אחרי שמרגישים את הסבל יש את הנקודה שעדיין נדבקים אליה.

נקודת השמחה היא מחפה על הסבל אבל לא מוחקת אותו. כמו במרק טוב, יש כל מיני תבלינים חריפים שהם בעצם דברים גרועים בעצמם, אי אפשר לאכול אותם, אבל בלעדיהם אי אפשר לאכול את המרק. רב"ש מסביר את זה בכמה מקומות.

שאלה: כיצד לעשות חישוב ברור לפני כל מעשה, פעולה, כוונה, כדי לכוון את הכול לגמר התיקון?

החישוב הברור הוא מאוד פשוט. החישוב הברור הוא, שאני משתוקק לחיבור. פשוט מאוד, משתוקק לחיבור. אין לי שום בעיה, אני עם החברים שלי צריך להגיע לחיבור כזה שהבורא כמטרה שלנו יהיה כל הזמן חשוב לנו, ובמרכז העשירייה אנחנו נרגיש אותו כמטרה. אבל אנחנו אז נדון בינינו מה זה נקרא הבורא. הבורא זה נקרא מערכת הקשר היפה, הטובה, הסגורה ביותר בינינו. זה נקרא בורא, כי רק מתוך "ממעשיך הכרנוך", רק מתוך הכלי אנחנו משיגים אותו, מתוך הכלי שלנו. אז בכל דרגה ודרגה יש לנו ה-ו-י-ה יותר ויותר מתקדמת בעלייה שלנו, אבל זה ה-ו-י-ה, זאת אומרת החיבור הנכון בינינו.

משתוקקים שנהיה מחוברים עד כדי כך, שבחיבור הזה פתאום נגלה, שרוצים רוצים רוצים להצמיד את החלקים, ופתאום זה נכנס ל"קליק" ומתחיל להאיר, ואז אנחנו מרגישים את האור. סך הכול איך אנחנו מרגישים את האור? אנחנו מרגישים את האור דרך הכלים המחוברים נכון ואז אנחנו משיגים נגיד את אור הנפש, אור הרוח.

תלמיד: אתה מדבר על פתיחת הלבבות, לפתוח את הלב.

לפתוח את הלב הכוונה היא בדיוק לעשות עם הלב את הפעולות שעליהן כותב רב"ש, שאנחנו צריכים להתחבר עם החברים.

תלמיד: אנחנו רואים ואתה אומר שאיברים שמתרחקים מתדלדלים וסובלים. האיבר מוכן לסבול את מה שקורה מזה שהוא מרוחק יותר מהדחייה שיש פה. עד כדי כך חברים נמצאים בסבל שהם מתרחקים ומוכנים לסבול את מה שקורה בחוץ יותר מהדחייה שיש פה. אנחנו יודעים שברגע שאנחנו באים לפה יש פה איזה היפוך שפשוט מדלג על הסבל הזה. מה זה לפתוח את הלבבות בהכנה בינינו לפני הכנס כדי שאנשים שיגיעו לכנס ירגישו שהם "קונים את עולמם בשעה אחת"?

אנחנו צריכים לדבר על זה יותר, שבאמת בהגעתנו לכנס אנחנו קונים את העולם בשעה אחת, כי אנחנו רוצים להגיע לחיבור הראשון האמיתי הרוחני בינינו בכזה כינוס גדול ועוצמתי. ובאמת השנה אנחנו כבר מוכנים יותר, ובהרבה יותר מכל השנים הקודמות, אז בהחלט אותו המעמד הוא "יש קונה עולמו בשעה אחת". באמת כך אפשר לקרוא לו. נשתדל להכין את עצמנו נכון לזה ואז זה יקרה.

שאלה: מהי הגישה הנכונה עבורנו כלפי אותם אורחים שאנו נארח בכנס?

אנחנו צריכים לתת לכל אחד מקום. אנחנו צריכים לדאוג שכל אחד שנכנס לדף הנחיתה של הכנס יקבל הדרכה נכונה. אנחנו צריכים להעמיד שם את כל השיעורים שלנו, את הטקסטים שהכנו, אולי יהיו שם שאלות ותוספות וכן הלאה, אבל כל מה שיש להעמיד בדף הנחיתה של הכנס. אין לנו שום דבר שאנחנו צריכים להסתיר ולא לגלות, אלא ההיפך, חכמת הקבלה למרות שהיא נקראת "חכמת הנסתר", היא מטפלת בגילוי. יש לנו עוד חודש ימים ואנחנו צריכים לעשות תרגילים כאלו עוד יותר ויותר.

שאלה: איך לשמר את החום שמרגישים עכשיו בשיעור המיוחד הזה עד הכנס?

במאמץ של כל אחד וכולנו יחד. זה לא שזה יבוא בעצמו. בעולם הזה, זאת אומרת אחרי השבירה, אנחנו נמצאים בטענות, "למה לא מגיע לי". כי לפני השבירה או בתיקון שאנחנו מגיעים, שם אין טענות למישהו, שם יש רק טענות אלי, איך אני יכול עוד ועוד להשתתף, לתרום, לעזור וכן הלאה. ואז יוצא שכשאנחנו מדברים על האדם הרגיל, אז הוא בטענה, "למה אין לי, למה לא נותנים לי, למה אני לא מרגיש, למה אני מיואש. למה, למה, למה." זה הרצון לקבל בצורתו השבורה, כך הוא טוען. זה המצב הרגיל שלנו לפני השבירה.

כשאנחנו מגיעים לכאן, אז אנחנו צריכים להבין שסך הכול העבודה שלנו היא להפסיק לדרוש כי זו צורת האגו, צורת הרצון לקבל. להפסיק לדרוש מאף אחד, וגם מהבורא, כי הכול נמצא לפניך. אתה צריך לדרוש רק דבר אחד, לא כמו שקודם דרשת, "למה אין לי", אלא למה אין לי כוח להתקשר לחברים ודרכם לבורא, כי זה נכון. אבל לדרוש כוח השפעה, כוח האהבה.

שאלה: איך נכון לפנות לחבר שנחלש?

את זה אני לא יודע. לכל אחד זה יכול להיות בגישה משלו. אנחנו צריכים להבין שהבעיה היא, שברגע שאדם נתקל בחכמת הקבלה, שהוא נכנס במגע עימה, האגו שלו מתחיל לקפוץ. זה לא מיד, אלא אחרי זמן מה, אחרי כמה חודשים, יש כאלה שאחרי כמה שנים, כי אדם עוד לא יודע איפה הוא נמצא בדיוק, האגו שלו מתחיל ממש לקפוץ ולא מסכים בשום פנים ואופן עם המצב, ואז הוא פשוט בורח.

רובם בורחים. למה? כי הם גילו שהעסק הזה הוא לא עבור האגו שלהם, זאת אומרת לא עבורם, אלא נגדם. אז הם חושבים, "לאן אני נכנס, ועוד שילמתי עבור סעודות ואולי מעשר ואולי הפצה. מה זה? עבור מה זה? זה הכול נגד האגו שלי, זה הכול נגדי. מה עשיתי, איזה מטומטם הייתי. החבר'ה האלה מ"קבלה לעם", הם ממש סחטנים, גזלנים, ערמומיים, רמאים, שקרנים, גנבים ממזרים, נוכלים כאלו."

אדם חושב כך באמת, זו ההרגשה הפנימית שלו, אולי בשכל הוא לא אומר כך, אבל ההרגשה הפנימית כך היא עובדת. כי אני פתאום הרגשתי שאני צריך להגן על עצמי, על האגו שלי, הם פתאום אומרים, "תיתן, תיתן ותיתן." למה לתת? זה לא שאנחנו דורשים ממנו כסף, אלא מה דורשים? אתה צריך להוציא את הלב שלך ולחבר אותו עם כל יתר הלבבות. "מה פתאום? למה? איך זה יכול להיות?"

כאן יש לאדם הרגשה שאנחנו לוקחים ממנו את הדבר הכי חשוב בחיים. כשאנחנו מדברים איתו, לפעמים אנחנו מגלים שהוא שונא אותנו, כי אנחנו כאילו גנבנו או רצינו לגנוב, וברגע האחרון נראה לו שהוא גילה את זה שאנחנו רוצים לגנוב ממנו את החיים.

רק תבינו עד כמה שהעניין הזה הפוך מהגישה הרגילה של אדם לחיים. ולכן "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". אבל גם עבור אלה שלא ממשיכים, כמו שכותב בעל הסולם, "שכרם גדול מאד", גם הם בכל זאת היו בתיקונים ועוד יבואו.

אבל ההרגשה שהם גונבים ממני את החיים, הרגשה שהם דורשים ממני, זאת הרגשה שבאמת יש לאדם. ואם הוא בכל זאת ממשיך, אז הוא עובר את השלב הזה ומתחיל לשמוע שהשפעה היא ההצלה, וזה באמת כבר לא במילים, אלא בהרגשה. אז מתחיל קצת משהו להשתנות. אחרת זו בעיה.

רק תבינו ותסכימו עם כל החבר'ה האלה שהתרחקו, שהם התרחקו בגלל שהייתה להם הרגשה בלב שדורשים מהם את החיים. איזו קבוצה זאת? מה הם עושים? הם לוקחים ממני את הדבר העיקרי. הם הגנבים הכי ערמומיים. לכן מה שאומרים עלי, אני מקבל ב-100%, כי "כל הפוסל במומו פוסל", מה לעשות.

תלמיד: הקבוצה שלנו הולכת לאירוע ענק בנושא חינוך של שולחנות עגולים, שבו אמורים להשתתף כשבעים אנשים. אנחנו מבקשים את התמיכה של הכלי העולמי.

אנחנו חייבים לתמוך בזה. אני בעצמי אעשה כל מה שהם ירצו ממני, רק שיגידו מתי ואיך ומה, אני אוכל להופיע בצורה ובאופן שצריך, בסגנון של שאלות תשובות או שיחה, מה שירצו. אלה דברים מאד חשובים. ובאמת כל הכבוד לחבר שלנו על זה שיודע לארגן את הכול. בהחלט קזחסטאן זו מדינה נפלאה ומאד מגוונת, ואני מקווה שהם יתפתחו בצורה כזאת שיהיה שם גם החלק הרוחני הגדול.

תלמיד: האירוע מתקיים היום, מתכננים לקיים שם מעגלים, להראות את שיטת החיבור. הם מצפים לכשבעים חברים ומהקבוצה שלהם עוד שניים עשר חברים, ובאמת מבקשים את התמיכה.

יופי. כל הכבוד. שיצליחו.

קריין: קטע מספר שש מתוך כתבי רב"ש כרך א' "אהבת חברים".

"צריכים להאמין על המטרה, שהוא להטיב לנבראיו. כמו כן צריכים להאמין על בטחון שיכול להבטיח לעצמו, שגם הוא יכול להגיע להמטרה, זאת אומרת שמטרת הבריאה הוא לאו דוקא לאנשים יחידי סגולה, אלא שהמטרת הבריאה, שייכת לכל הנבראים, בלי יוצא מהכלל."

זה העניין שחושבים שאחד יוצא להוראה, אז מה עם האחרים? זה לכולם. כולם, כל אחד ואחד יהיה חייב לבצע את התיקון ששייך לנשמה שלו. אף אחד לא יוכל לבצע את זה במקום השני. ולכן אין אדם שיכול לפתור את עצמו מזה, אלא העניין הוא "מתי", כשמקבל את ההתעוררות הזאת.

ולאו דוקא אנשים בעלי כשרונות, וגבורי כח, היינו שיש להם כח התגברות אמיצי לב, וכדומה, אלא שזה שייכת לכל הנבראים. עיין בהקדמה לתע"ס אות כ"א, שכתב שם, בשם מדרש רבה, "וזאת הברכה": "אמר הקב"ה לישראל חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו", עד כאן לשונו. נמצא שגם צריך להשתמש עם בחינת אמונה שיהיה לו בטחון, שהוא יכול להגיע להמטרה, ולא להתיאש באמצע עבודה ולברוח מהמערכה, אלא להאמין שה' יכול לעזור גם לאיש שפל ונבזה כמוהו, היינו שה' יקרבו אליו ולזכות לדביקות ה'."

(רב"ש א', אהבת חברים)

שאלה: למעשה עכשיו אנחנו באמת בזמן מיוחד, התקפה כוללת של כל הכלי הישראלי והעולמי, קבוצות ישראל שמתכללים ביחד עם חברים מפתח תקווה. רצינו לדעת האם בורא שרואה כך את המצב הזה, האם הוא מקנא ותכף מתגלה? האם הוא רוצה להגיד לנו משהו בעקבות המצב הזה? למלא חסרונות? מה קורה אצלו בדיוק?

אומרים, "ישן". כתוב, "ישן א-לוה", כך זה מצד אחד. זה כתוב על ידי הרשע. אבל על ידי הצדיקים כתוב, "לא ינום ולא יישן שומר ישר א-ל". "הבורא" זה נקרא כל המערכת הכללית שכוללת בתוכה אור וכלי. הכלי נמצא בצורה המתוקנת והאור נמצא בצורה השלמה בתוך הכלי לפי השתוות הצורה בדבקות הסופית אלו באלו. הכול זו המערכת שהיא נקראת "בורא".

למה לאור אנחנו לא קוראים בורא? אלא הבורא זה נקרא "ה-ו-י-ה", ה-ו-י-ה השלמה בכל השלמות. כי אנחנו מדברים אך ורק כלפי הנברא, איך שזה מתגלה כלפי הנברא. אז המצב המתוקן, המסודר עם האור העליון שממלא את כל הרצונות המתוקנים נקרא "בורא" וגם נקרא "דבקות הנברא בבורא".

אנחנו צריכים להבין שזאת הצורה הסופית שלנו שאליה צריכים להגיע. מה קורה? קורה שרק המצב הזה קיים וחוץ מזה לא קיים כלום כלפי הבורא, כלפי הצורה האמיתית. ואנחנו רק מקבלים מהצורה השלמה, הקבועה והיחידה הזאת שקיימת את ההתפעלות של הצורות החלקיות שלנו לפי הקלקול שלנו.

זאת אומרת גם עכשיו אני נמצא במציאות השלמה עם כל העולמות, בה-ו-י-ה אחת, באין סוף. אבל מה אני רואה מ"אין סוף"? את הדרגה הכי פחותה, התחתונה ממנו שזה העולם הזה. אבל בעצם אני רואה את עולם "אין סוף" רק בקלקול של הכלים שלי. כשאני אתקן את כלי הקליטה שלי, אז אני אראה את ה"אין סוף" בצורה יותר ויותר אמיתית ומתוקנת שלו, עד שאני אגלה אותו בעצמי. כך זה.

שאלה: מה הדרך הנכונה לבנות עשירייה השומרת על כל חבריה בביטחון כלפי השגת המטרה?

אני לא יודע מה זה דרך העשירייה, מה זה הדרך הנכונה לבנות עשירייה. זה לא שאנחנו עכשיו בונים בית ואחר כך אנחנו חיים בתוך הבית. "לבנות עשירייה" זה נקרא לבנות כלי שאנחנו מתחילים אותו עכשיו וגומרים בגמר התיקון, וממשיכים איתו הלאה. זה נקרא "לבנות עשירייה". זאת אומרת, זה לא שיום אנחנו בונים ומחר אנחנו כבר לא צריכים לבנות. זו עבודה כל הזמן, כי העשירייה היא צורת הדימוי שלנו לבורא.

לכן, היחס לזה הוא לא מקרי ולא עכשיו, "בוא נעשה, בוא נבנה וזהו". זה כל הזמן. העבודה שלנו לבנות עשירייה היא עבודה בלי הפסק וקבועה.

קריין: קטע מספר שבע מתוך מאמרי "שמעתי" של בעל הסולם, מאמר כ"ו. "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר".

"יש הרבה אנשים בעולם, שלא ניתן להם הכח לעבוד עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות, אפילו שלא בכוונה ושלא לשמה, אפילו שלא לשמה דשלא לשמה, אפילו הכנה דהכנה של התלבשות דקדושה - והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה, שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים, אפילו בתכלית הפשיטות שאפשר להיות - ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה. כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצות ה' אפילו בלי שום כוונה. ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב. וע"י השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש, ומכיר את העבדות של מי הוא עובד. ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה. וזה סוד מה שכתוב "מודה על החסד שעשית עמדי", היינו על העבר. ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר "ועל אשר אתה עתיד לעשות עמדי"."

(בעל הסולם, שמעתי כו. העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר)

העבודה שלנו היא פשוטה. למרות כל מה שאני מרגיש וחושב, לא חשוב איזה מחשבות ורצונות יש לי, למרות זאת אני צריך כל הזמן להדביק את כל ההרגשה שלי וכל המחשבה שלי לבורא כי "אין עוד מלבדו". אין סיבה אחרת לקיום שלי, שאני מרגיש במה שאני מרגיש שאני חי, הכול מהבורא, הוא זה שמביא לי את אלו ההבחנות. אני נמצא בחלום, ממש בחלום. נראה לי שאני עובד, קם, לומד, הולך לעבודה, עושה כל מיני דברים, אבל באמת זה הכול חלום.

זה לא חלויימעס⁵, זה חלום. יש הבדל. אז נדמה לך שאתה עכשיו ער, אז אני אומר לך שאתה עכשיו לא ער אלא חולם.

ומתי אתה יכול להתעורר מהחלום? תשמע טוב טוב, אני לא אומר משהו קל. אתה יכול להתעורר מהחלום כשאתה תתחיל לגלות שהבורא, הוא שמביא לך את החלום הזה. שהוא מביא את ההרגשה הזאת שאתה חי, וחי עם כל מיני אנשים, עם כל מיני דברים. שיש לך משפחה, עבודה, אוטו, הכול, זה הכול נמצא בחלום.

גם כשאתה חי ועוד מעט אחרי 120, תמות נגיד, כל הדברים האלה זה הכול בחלום. אין בזה שום דבר אמיתי, אני אומר לך. ואם אתה משייך את כל הרגש ושכל שלך, את כל מה שיש לך, את כל מה שמסתובב סביבך ואתה איפה שאתה שם בתוך החלום הזה מסתובב, אם אתה משייך את כל הדברים האלה לבורא, אז אם אתה בצורה הקפדנית ביותר כל הזמן משייך את זה לבורא, שהוא עושה לך את זה ורק לא להתנתק מהמחשבה הזאת, אם אתה עושה זאת, אז לאט לאט אתה מתחיל לראות את המצב האמיתי מעבר לחלום, מעבר לחיים האלה שנראים לך בחלום. ואז אתה יוצא ל"עולם האמת", כך הוא נקרא מפני ששם אין חלום, שם אלה החיים אמיתיים. ואז אתה אומר, "היי, חבר'ה, היינו כחולמים. עכשיו לא".

סדנה

איזה מאמצים אנחנו צריכים להפעיל גם בצורה אישית, גם בצורה קבוצתית כדי לא להרשות לעצמנו ליפול לאשליה הזאת שזו אמת, אלא להישאר בתפיסה האמיתית שזה חלום והבורא הוא זה שמסדר לי את כל המציאות הזאת, בלבד?

*

מה ההבדל ביחס שלי, בהתנהגות שלי כלפי העולם, אם אני מקבל אותו כמו כולם או שאני מקבל אותו כסרט שהבורא מקרין לי אותו? מקרין לי בפנים את כל התכונות, הכוונות, המחשבות, ומבחוץ את הצורה הזאת מה שאני רואה את העולם, כמו במסך.

מה ההבדל בין שאני מקבל את זה בצורה רגילה כמו כל בני האדם, או שאני מקבל את זה בצורה הנכונה. שזה בא מ"אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב", שאני אייחד את הדברים האלה אליו ואדבק על פני מה שאני מזהה בו דרך כל התמונה הזאת?

*

קריין: קטע מס' 8, אגרת מ"ז של בעל הסולם.

"זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים - על כל פנים בעת הזאת, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המדה של הצלחתנו הקרובה לנו". לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות. והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחיך יטעם"."

(בעל הסולם, אגרת מ"ז)

מה זה נקרא, להתפנות מכל העסקים המדומים בפועל. איך אנחנו עושים, שנשארים רק בעסק המשתלם?

*

בעוד חודש יש לנו באמת כנס גדול. הזדמנות מיוחדת מאוד להגיע לאותה מטרה שכולנו רוצים להגיע. אלו חברים שבאים יום יום, ואלו שבאים פעם בשבוע או פעם בחודש או פעם בשנה, לא חשוב, ובכלל אם נספר לכולם, אז ודאי שכולם ירצו להגיע לזה, כל האנושות, והכול תלוי בהכנה. וההכנה היא בהתרגשות הפנימית.

איך אנחנו בכל זאת נגיע למצב שאנחנו מעוררים את עצמנו בפנים זה את זה, "איש את רעהו יעזורו", כדי להגיע לכנס הזה בהתרגשות רבה, שההתרגשות, ההתרוממות, ההתעוררות, היא בעצם זו שחשובה לנו וחסרה לנו כדי שנזכה למטרה הזאת. כדי שנזכה להרגשת הבורא בנו.

איך אנחנו עכשיו במשך חודש ימים מכינים את עצמנו להתרגשות כזאת, שהבורא יתגלה בנו. רק ההתרגשות היא מספקת כדי שזה יעורר אותו להתגלות. איך נעשה זאת? התרגשות מחיבור, מגדלותו, מהכרת התודה שלנו אליו. זאת אומרת התפעלות, התרגשות. איך אנחנו נעורר את עצמנו?

בואו נחשוב יחד כי בזה אנחנו ממש בונים את הכלי לגילוי הבורא.

*

(סוף השיעור)

---

1. "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים" (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת עבודה זרה, דף י', ב' גמרא)↩

2. "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם 'יגעתי ולא מצאתי' – אל תאמן; 'לא יגעתי ומצאתי'; אל תאמן; 'יגעתי ומצאתי' – תאמן" (בבלי, סדר מועד, מסכת מגילה, ו', ב')↩

3. "ולא-אתי קראת, יעקב:  כי-יגעת בי, ישראל." (ישעיהו, פרק מ"ג, כ"ב)↩

4. בעל הסולם, אגרת ל"ח↩

5. חלומות ביידיש↩