שיעור בוקר 28.11.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

מרכז העשירייה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטעים נבחרים מן המקורות בנושא – מרכז העשירייה.

השם של "מרכז העשירייה" הוא שם מאוד כללי, לכן צריכים לציין שאנחנו נכנסים קצת יותר פנימה בתוך המושג הזה, ואז הוא מתחיל להתפצל ולהיראות לנו יותר ויותר מורכב מהרבה חלקים, כיוונים, הבחנות, וכך אנחנו נתקדם פנימה ופנימה בו. אבל ודאי שכל הכניסה שלנו לעולם הרוחני היא דרך המושג הראשון הזה "מרכז העשירייה". שכביכול הגענו מהחלל, לא ידענו מה בדיוק, איך והכול, ואנחנו מתרכזים דרך מרכז העשירייה לתוכו ושם מתחילות הבחנות חדשות להתגלות לנו.

ההבחנה הכללית הבאה זו הבחנה שנקראת "אמונה למעלה מהדעת". בדרך כלל לא מובן מה זה, המילים האלה לא נמצאות לא בסלנג ולא בהרגשה שלנו, מה זה אמונה למעלה מהדעת? אלא כשאנחנו מתאמצים להבין מה נדרש מאיתנו לחיבור בינינו, מבינים יותר ויותר שהנקודה המרכזית הזאת, מרכז העשירייה, היא צריכה להיות נקודת התצפית שממנה והלאה אנחנו מתחילים להתייחס לעולם הרוחני. לא מהנקודה האישית של האדם אלא מהנקודה הכללית שלו שהוא מתמוסס שם בתוך העשירייה ובזה עוזב את האגו שלו, את ההסתכלות האישית, הבהמית שלו ומתעלה מתצפית הבהמה לתצפית האדם, ומסתכל על הכול דרך ההתחברות שלו עם העשירייה. מכאן והלאה אנחנו יכולים גם להבין מה נקרא אמונה למעלה מהדעת.

אני מסתכל על הכול דרך החיבור, שאני בעצמי כבר לא נמצא אלא נמצאים אנחנו. היסוד שלי, הסתכלות שלי עכשיו היא מהחיבור בינינו ואז הנקודה שממנה אני צופה היא כבר לא נקודת הרצון שלי לקבל, אלא נקודת הרצון שלי להשפיע לעשירייה, ולכן הנקודה הזאת נקראת "אמונה", נקודת הבינה, נקודת ההשפעה, וכמו שקודם הרצון לקבל שלי היה כנקודת תצפית, עכשיו אצלי נקודת התצפית זו נקודת הבינה.

נקודת המלכות עולה לבינה, נכללת שם ומשם והלאה היא מסתכלת על כל הבריאה. זה הכלי החדש. שוב, דרך נקודה שהיא מרכז העשירייה שאני נכלל בה, אני מסתכל על הכול, וההסתכלות הזאת היא כבר נקראת הסתכלות בעיני האמונה. ועד כמה שאני משתדל להיות קשור לכל העשירייה ולקבל את החיבור שלנו למעלה יותר מהאינטרס, מהרצון האישי הגשמי והאגואיסטי שלי, לפי זה נקבע גודל האמונה, גובה האמונה.

מה שאני רוצה להרגיש ולהבין בתוך הדעת, בתוך הרצון לקבל שלי, כשאני מתקשר לחברים ומוסר את עצמי למטרה המשותפת שלנו, זה נקרא שאני מגיע לאמונה למעלה מהדעת. שוב, זה הרחבת המושג של מרכז העשירייה.

זה מושג מאוד מאוד מיוחד, האמונה למעלה מהדעת. מאוד חשוב לי איזה קושיות הבורא נותן לי כדי להסיט אותי מזה, להחזיר אותי לרצון לקבל הבהמי והבריא שעומד על ארבע רגליים, כך כמו בהמה בריאה, ואני לא רוצה את זה, אני רוצה להידבק בעשירייה, במרכז העשירייה ולהגיע למשהו שנקרא ממש "תלוי באוויר", "מגדל פורח באוויר". זה מה שצריכים לבדוק.

בצורה כזאת אנחנו בונים את הנקודה הזאת שהיא מרכז העשירייה, מתחילים לבנות בה את המגדל, את בית המקדש. זאת אומרת, שם תהיה מלכות מחוברת עם בינה, מלכות זה בית ובינה זו קדושה, בית המקדש, וכך אנחנו מגיעים בהדרגה ליישום שלנו.

קריין: קטע מס' 39 מתוך מאמר "כל התורה היא שם אחד קדוש" של הרב"ש.

"אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות."

(רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

כל הקושיות שמגיעות, אני לא מבטל אותן וממשיך בחיבור עם העשירייה, אני משתדל עם הקושיות האלה, עם ההפרעות האלה לשנות את הדבקות שלי בעשירייה, להעלות את הדבקות הזאת לדרגה גבוהה יותר.

את העביות הזאת שעכשיו קיבלתי, ההפרעה, הרצון לקבל המוגבר אני דווקא רוצה להפוך אותו לעל מנת להשפיע. אני רוצה עימו יחד ממש להידבק למרכז הקבוצה עוד יותר ועם החברים להיות עוד יותר לכיוון השפעה הדדית. לראות את הקושיות האלה, הבעיות והבלבולים כ"עזר כנגדו", שהם ממש נותנים לי הזדמנות להיות יותר ויותר מקושר למרכז העשירייה. ולא לעזוב, לא להגיד "זה לא חשוב", אני לא מסתכל על הקושיות, אלא איתן יחד, עם כל קושיה וקושיה, איתן יחד להמשיך לכיוון החיבור והדבקות, הצדקת התהליך וכן הלאה.

שאלה: בהקדמה תיארת את כל התהליך שאנחנו אמורים לעבור, להעלות את המלכות לבינה.

זה לא כל התהליך, עכשיו אנחנו מגיעים לזה, יש אחרי זה עוד.

תלמיד: כדי להגיע לכל מה שתיארת, כל הדרך הזאת כולל האמונה מעל הדעת, זה לא משהו שבאמת אני יכול לעשות, זה בהשפעת המאור.

ודאי, בלי עזרה מלמעלה אנחנו לא יכולים לבצע כלום. אנחנו מדברים שהעזרה מגיעה אלנו בשני קווים, מצד אחד מגדילים בנו את הרצון לקבל ואז אנחנו רואים קושיות, בעיות, בלבולים וכן הלאה, זה עזר כנגדו, וגם יחד עם זה בא עזר בעדו, וכך אנחנו פוסעים על שתי הרגליים למטרה.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך דווקא לנצל את הקושיות האלה כדי לבקש עזרה?

כן ודאי. כאן זו גם השאלה, כי בדרך כלל אנחנו רוצים בעצמנו להתגבר כביכול, וזה לא טוב. כי המטרה היא להיות בדבקות עם הבורא, ואם אתה רוצה להתגבר לבד אתה מגדיל את האגו שלך, ובצורה לא נכונה, שאתה מתנתק מהעליון.

לכן רצוי בכל פרט ופרט של ההפרעה, לא חשוב איזה, לראות בזה אמצעי לדבקות, לבקשה, לתפילה עוד יותר ועוד יותר, ואחר כך הבקשות, התפילות והנטיות להתקרב לבורא יהיו בצורה יותר מבוררת, יותר מורכבת.

שאלה: מה זה יצר הרע שמביא אותו לעבודה הזו, של מרכז העשירייה?

יצר הרע נקרא "מלאך", כוח שמגיע מהבורא כדי כביכול להסיט אותנו מהדרך. אם אנחנו מבינים מה קורה לנו, נמצאים בהדרכה נכונה, בתוך החברים, מממשים את עצות המורה, אז אנחנו משתמשים ביצר הרע הזה כדי להמשיך בדרך יותר ויותר, והוא משמש לנו או כקו שמאל או כדרגת העביות שעליה אנחנו יושבים, כי בלי זה אי אפשר.

כנגדו אנחנו יכולים כבר לדרוש מהבורא את הכוח הטוב, יצר הטוב ועל ידי שניהם אנחנו מתקדמים. אי אפשר בלי זה, חייב להיות גם זה וגם זה, כי יצר הרע נותן לנברא את מהות הנברא שהוא הפוך מהבורא ויצר הטוב שזה האור שמשפיע, הוא כבר הופך אותו להיות לעל מנת להשפיע, לדומה לבורא. וכך האדם מתקדם, שמאל ימין, שמאל ימין, ובונה משני הכוחות האלו שהוא מקבל מהבורא, קו אמצעי, שזה הוא בעצמו. ישר א-ל זה הקו האמצעי.

תלמיד: על איזה הפרעות מדובר? רב"ש כותב ש"היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה".

כן. פרעה זה היצר הרע, שהוא עזר כנגדו. כל הרשעים, העבריינים מהתורה הם כולם ביטוי של עזרה מהבורא שבאה בצורה שלילית.

תלמיד: האדם צריך לדעת לזהות שעכשיו זה היצר הרע, אז מה הקושיות שנשאלות?

כל דבר שמנתק אותי מדבקות דרך הקבוצה לבורא.

קריין: קטע מס' 40 מתוך מאמר "כל התורה היא שם אחד קדוש" של רב"ש.

"כל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל ההתגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע." ככה זה בכל מדרגה ומדרגה. זאת אומרת אין מדרגה שאנחנו רוכשים מיד, זה עוד ועוד ועוד עד שאנחנו עולים למצב הבא. יש כאלה גיחות. זה כמו חתול [לפני] שקופץ, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, בודק את עצמו עד שעושה קפיצה. "והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת". וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה."

(רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

סדנה

איך אנחנו בונים מסך? אם אנחנו כבר מדברים על הפעולות הרוחניות, אז שאנחנו לפחות נדע איך מבצעים אותן תיאורטית. דברו ביניכם,

*

מה ההבדל בין מסך לביטול? ביטול זה צמצום. מסך זה מעבר לצמצום. איך אני בונה מסך?

*

איך זה שאני מעביר עביות לזָכות? מסך זה נקרא שאני מעביר עביות לזכות. קראנו את זה עכשיו, "היינו שכל ההתגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה." זה מסך. איך אנחנו עושים את זה? איך אנחנו לוקחים חלק מכלי קבלה והופכים אותו לכלי השפעה?

נקרא שוב.

קריין: שוב קטע מס' 40.

"כל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל ההתגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע." למעלה מהרצון לקבל שדוחף אותי, או יותר נכון מושך אותי לכל מיני כיוונים, אני צריך להתגבר ולכוון את עצמי למטרה, עם כל הרצון לקבל שמתגלה בי. "והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה.", לא רק שלמעלה ממנו אני עושה פעולה, למעלה מהרצון לקבל שלא יפריע לי, שזה נקרא צמצום, אלא שאני לוקח אותו ועימו אני עושה צעד קדימה. "וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו" לקחת את המחשבות האלו "ולהעלות אותן "למעלה מהדעת"." זאת אומרת, להשתמש בהן בעל מנת להשפיע דווקא, בצורה הפוכה ממה שהן. "וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת," דווקא בדברים שהוא מאוד רוצה ליהנות מהם, לקבל מהם, מהדברים האלה הוא יכול לעשות את העבודה בלהעלות אותם בעל מנת להשפיע, "שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה."

(רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

ככה על כל דבר ודבר בחיים אנחנו צריכים להגיד, זה נקרא "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". כביכול תמיד כל ההפרעות שאדם מקבל הן כולן מגיעות מהמצבים המתוקנים למצב המקולקל של האדם כדי שיעשה עוד ועוד צעדים קדימה למצב המתוקן.

שאלה: צעד קדימה, זה גילוי עביות פלוס התגברות מעליה, זה נקרא צעד אחד?

צעד קדימה זה נקרא שאתה לוקח הפרעה ומצרף אליה כוונתך בעל מנת להשפיע להשתמש בה וכך מתקדם. וההפרעה הזאת כבר הופכת להיות הצעד קדימה בעצמו.

תלמיד: אז פה השאלה, אם התגלתה הפרעה זה הבורא התחיל את הצעד?

ודאי. תמיד "אני ראשון".

תלמיד: אז אנחנו אומרים שבלי התעוררות מלמטה לא יהיה משהו מלמעלה? שחובה התעוררות מלמטה?

לא, הבורא הוא תמיד הראשון, "אין אדם נוקף אצבעו" וכן הלאה, יש מלא פסוקים על זה. איך יכול להיות שאדם עושה משהו, תמיד מעוררים אותו מלמעלה. או על ידי כוח הטוב או על ידי כוח הרע כביכול, אבל הרצון לקבל בעצמו, הוא לא זז, הוא חייב לראות לפניו משהו שמושך או מאחוריו משהו שדוקר.

תלמיד: וההתגברות זה אומר תפילה, זה בא ביחד?

תפילה זה בירורים, תפילה סתם מיד לא יכולה להתפרץ.

שאלה: אם יש עכשיו אצל אדם רצון לישון, הוא לא רוצה לקום לשיעור או שהוא בא וישן, איך הוא לוקח את ההפרעה ומכניס אותה, עושה ממנה מסך?

קודם כל הוא לא מסתכל על שום דבר שזה בא כביכול מעצמו. זה כמו שילד אומר, "זה נפל ונשבר מעצמו ". אין דבר כזה, ישנה סיבה לכל דבר והסיבה היא הבורא בלבד, "אני הראשון". אז אפילו ש"אני לא רוצה לקום ויש לי אלף סיבות למה אני לא רוצה לקום", כי מצד הבהמה ברור ש"אני עייף ואתמול היה כך וכך", לא, זה לא נכון. כי ישנם הרבה כאלה מקרים שאני אפילו לא יכול לישון. זאת אומרת, זה לא עניין של ההרגל, אלא הסיבה תמיד היא הבורא. אפילו אם נראה שהשמש מסתובבת, כדור הארץ מסתובב, כאילו זה מובן מאליו. לא, זה הכול "המחדש כל יום מעשה בראשית". כך בכל דבר ודבר צריכים לראות שזאת התחדשות שמגיעה מהבורא, על כל פרט שבבריאה.

תלמיד: אז הבורא ראשון, ואני לא יכול לקום, לא רוצה לקום.

אז אתה צריך להגיד, לא שאני עייף, אלא שהבורא נותן לי עכשיו קושיה. אז יש לך כבר קשר עימו, כן? זהו. כשיש לך קשר עימו והוא לא נותן לך לקום, אז אתה כבר מתחיל להיות בשתי רשויות, אתה והוא, ואתה כבר מתחיל לזוז.

תלמיד: אז איך אני ממשיך?

תנסה, אתה תראה שאתה כבר לא יכול להירדם כמו קודם, כי לא הכנסת את הבורא למצב שלך.

תלמיד: אז איך אני עושה מזה מסך?

אתה מתחיל לחשוב הלאה, בשביל מה נתן, למה נתן, מה לעשות עם זה, וכן הלאה, עד שאתה רואה שיחס הבורא אליך לא נותן לך להמשיך להירדם, אז אתה קם, אתה כבר נידבק למסר שלו. קיבלת אותו בעטיפת הרצון לישון, אבל בפנים זה כבר נמצא מפני שזה מגיע מהבורא, ואתה מייחס את זה לבורא, אז אתה כבר מתחיל להיות קשור אליו. אתה כבר קם, לא מיד, [לוקח] עוד כמה דקות, ומתחיל כבר להמשיך בקשר שלך עימו.

תלמיד: זאת אומרת זאת ממש היד של הבורא, שהוא נותן, כדי להתעלות?

זו הבעיה שלנו בכל רגע ,שאנחנו מתנתקים ממנו. אם אנחנו לא מתנתקים, אפילו תקלל אותו, אפילו אני לא יודע מה, שב בשירותים ותחשוב עליו, כל דבר שאתה רוצה, העיקר לא להיפרד, כי הניתוק זה כמו שכותב בעל הסולם, זה העונש הכי גדול שיכול להיות במציאות, אין יותר, כי כל הבעיות, העבירות, כל מה שיש זה מהניתוק, כי אז אתה נמצא בכוחות הרצון לקבל בלבד, וברור שלא יצא לך מזה שום דבר.

תלמיד: כן, אבל המחשבה עצמה, שזה מגיע מהבורא זו כבר מתנה כי אתה יכול גם לא לשים לב לזה.

נכון, אתה צריך להודות גם על זה, שאפילו שאתה לא יכול לקום, ולא יכול לעשות כלום, להודות על זה שהבורא הזכיר לך שזה בא ממנו.

תלמיד: איך לעשות כך שתמיד תגיע המחשבה הזאת, שזה מהבורא, שתהיה אפשרות להתעלות?

עניין השפעת הסביבה על האדם.

תלמיד: זאת אומרת, אם אני לא יכול לקום, והכול רע, וקיבלתי מהעשירייה מסר שזה מהבורא, זאת כבר הצלה?

זה תחילת ההצלה, זאת עוד לא הצלה, אבל כבר זורקים לך את החבל.

תלמיד: רק לברר את השלבים של העבודה. מגיע איזה בלבול, חושך, מה שאנחנו קוראים קושי. אז דבר ראשון שאנחנו צריכים להגיע זה לאין עוד מלבדו, זאת אומרת הוא עשה את זה, ההכרה הזו.

מאיפה אתה לוקח את זה?

תלמיד: ממה שאמרת עכשיו, מהשפעת הסביבה.

בסדר.

תלמיד: משפיע לעשירייה, מקבל כוחות לעבור את המצב הזה.

כן.

תלמיד: אחריו יש מצב עוד יותר גבוה של טוב ומיטיב. זאת אומרת, לראות בעינו שאותה ההכבדה זה לטובתו.

מטרתית.

תלמיד: עכשיו, אנחנו מדברים בעצם על הנקודה השלישית, שהיא ממש להיכנס לתוך מרכז העשירייה, מתוך החושך, מתוך הכבדה, ואין עוד מלבדו טוב ומיטיב ביד. הכניסה הזו במה היא תלויה, גם בסביבה בלבד?

בביטול.

תלמיד: כלפי מי הביטול?

הסביבה.

תלמיד: שהוא שונה מביטול כלפי סביבה שהשגנו, אין עוד מלבדו טוב ומיטיב?

כן.

תלמיד: מה התוספת של הביטול כאן?

מטרתית. מה אתה עושה, למה אתה רוצה להגיע? אתה רוצה להגיע עכשיו למצב שלא סתם הבורא הוא טוב, והבורא הוא מיטיב, והבורא הוא יחיד והוא הכול עושה, וברוך השם אני נמצא בעולמו, אז אני אלך להתפלל, אתן צדקה, והכול יהיה בסדר. לא. אני עכשיו מחזיר את עצמי להתקדמות לקשר עימו. זאת אומרת, במה אני יכול להתקשר, להתקרב אליו, וזה כבר רק על ידי פעולה, פעולת השפעה, שאני יכול לעשות צעד קדימה אליו.

תלמיד: אז צעד קדימה אליו, זה למרכז העשירייה?

על זה כבר דיברנו אתמול. זה כבר שינוי עקרוני שאני לא סתם איש דתי, שברוך השם יום יום, כן? אלא שאני עובד, ההולך בדרך.

תלמיד: יש לזה קשר לאור חוזר, שיש פה ממש דחיה ממני כלפיו חזרה?

אור חוזר זה לא דחיה, אמנם שזה כך נראה. אור חוזר זה הכלי, שאני מוכן להיות באותה מידת ההשפעה כמוהו. הנטייה הזאת ממני כלפיו, זה האור חוזר. במה להידמות לו.

תלמיד: אז אפשר להגיד, שמרכז העשירייה נמצא מעל הדעת או בתוך הדעת?

מרכז העשירייה זה נקודה שממנה צומחת דעת, ואחר כך למעלה מהדעת, אבל עדיין זה בתוך הדעת. אנחנו לומדים את זה. אתה גם יכול להסביר לכל העולם על המערכת הזאת הגדולה שהיא נקראת "נשמה", או ה"אדם הראשון", או סתם כל המציאות, ושיש מרכז שמשם אנחנו יכולים להשפיע על הכוח שסובב אותו. זה עדיין לא שייך לעבודת השם, זה שייך לתפיסת המציאות האמיתית.

שאלה: מה זאת התנועה הזאת, קדימה כלפיו?

קדימה כלפיו, שאני רוצה דרך חברים לבקש ממנו לקדם אותנו. רק זאת הפנייה. איך עוד לפנות? רק עם הבקשה שיקדם אותנו אליו, למטרה, לחיבור, להשפעה הדדית בינינו אליו. רק בקשות. אין עוד לפנות. והודיה, יכול להיות.

תלמיד: גם בלי שאני יודע, מה זה בעצם ה"לקדם" הזה?

אפילו ככה. כן, ודאי.

שאלה: אנחנו יודעים שיש שלושה מצבים לאדם. יש מצב שהוא מתנגד לבורא, יש מצב שהוא מבקש את הבורא, ויש מצב שהוא אדיש. וזה מצב שאני שואל, מה יכול להוציא את האדם מהמצב הזה של האדישות? זה מצב כמו מוות, שבן אדם הוא אדיש.

קנאה, תאווה וכבוד, מוציאים אדם מין העולם.

תלמיד: ואם זה לא בא לו באופן טבעי, איך עושים את זה?

אז זה מכה. זה נקרא ש"הבורא עושה לו את זה בכוונה".

תלמיד: יש איזה "גורם חיצוני", שיכול להכניס אותו לתוך העשייה?

הבורא מצד אחד מעורר אותך דרך הסביבה, דרך כל מיני שדות, כוחות, מעורר אותך. מצד שני נותן לך עצירה, שאתה לא יכול לזוז. גם זה וגם זה. תראה מה שהוא עושה.

תבחין שזה ככה. כי כל מחשבה או רצון, משהו בך זה ממנו, אז הוא פועל עליך כבר משני הכיוונים. מצד אחד, אתה בכל זאת לא בחוסר הכרה, אתה בהכרה שאתה לא מתקדם, לא מתחבר לחברה, וכן הלאה. מצד שני זה בכל זאת מפריע לך, ואתה לא מסכים לזה איכשהו. זה הכול בא ממנו. אז תתחיל להתחבר לאותו היחס שלו אליך, למה שהוא מעורר בך, ותכנס אתו לדו שיח.

תלמיד: זאת אומרת, אדם צריך להרגיש בעצמו שהוא נמצא במצב של אדישות, אחרת אין שום דבר שיזיז אותו.

אדם צריך להרגיש שכל מה שיש בו, זה בא מהבורא. ותמיד תמיד ההרגשה הזאת שהוא נמצא באיזה מצב, ההרגשה הזאת, קביעת המצב הזו כוללת שתי הבחנות שבאות מהבורא בדרך ישירה ובלתי ישירה. ואז מתוך זה שאדם רואה איך הבורא משחק עימו, אני אדיש, לא אכפת לי כלום, אבל אני מרגיש שאני אדיש ושלא אכפת לי כלום, אז אכפת לי שלא אכפת לי, ואז מתחילים.

שאלה: אז מה ההבדל בינינו כחברה, לעומת הדתיים? בזה שאנחנו במצבים האלה מודעים ופונים למרכז העשירייה ולחברים, והם מבטלים את זה?

הנקודה העקרונית הראשונה היא בזה, שאנחנו משתמשים בחברה כגורם להליכה רוחנית. ואת זה מה שאין באף מקום, בהליכה רוחנית ממש. יש לך עשרות, ואפילו אלפי אנשים בכל מיני מעגלים יותר פנימיים, יותר חיצוניים בעולם. כי אנחנו נמצאים בדור האחרון, בתקופת המשיח, שאנחנו יכולים לעורר האור על כולם, על כל האנושות. ולכן כמה שיותר מצטרפים לאותם הצעדים שאנחנו עושים, אז כך אנחנו יותר מתקדמים.

לכן ההפצה כאן צריכה להיות, כל הדברים. וכל אחד בעיגול שלו. כל אחד נכלל. אפילו שהוא לבד יושב שם באיזה מקום ואין לו עשירייה, ואין לו כלום, הוא בכל זאת נמצא בשדה הכללי שאנחנו מייצרים.

תלמיד: והשדה הזה זה בעצם, עוד פעם עבודה בין החברים.

כן. השדה בא מצד הבורא, ואנחנו עושים בו שדה משלנו. אנחנו עוד נבחין בו בהתאבכות בין הגלים, זה שגלים אלו נכנסים על גלים אלו. עוד נראה את התופעות האלה.

תלמיד: מזהה שיש מצב, איכשהו עובר אותו, ואז מתחילות המחשבות איך לא התגברת עוד קודם במבחן הקודם שלך.

בסדר. אז מה?

תלמיד: אז התשובה היא, אין בעיה. אבל אני חוזר עדיין.

לא שאין בעיה, התשובה היא שאם זה עבר, זה סימן שכך היה צריך להיות. אתה צריך להיות שלם עם זה שהבורא שולט בכול, חוץ מנקודה הנוכחית שבה אתה בעל הבית. אבל על עבר אסור לאכול את עצמו, אסור ממש, זו עברה גדולה. ובדרך כלל זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו" על זה מדובר.

שאלה: כשבאה הפרעה קושרים אותה לבורא, מעלים אותה מעל הדעת דרך מרכז העשירייה, כדי להכניס אותה לקדושה לבנות מסך. השאלה, האם יש איזה מסר בהפרעה הזאת וההבנה של המסר באה באופן טבעי, או שאני צריך להמשיך עם זה?

המסר בזה הוא פשוט, שאני יכול להתגבר על הרצון לקבל שלי שרוצה להפיל אותי ולעשות ממני חתיכת בשר, בהמה, אלא אני רוצה להשתמש באותה הפרעה שהתגלתה, כי זה עוד כלי שבור מהשבירה הכללית של אדם הראשון, ואני רוצה להעלות את הכלי הזה עכשיו לקדושה. היינו לצרף אליה כוונה על מנת להשפיע. וזה נעשה על ידי זה שאני עוד יותר דבוק בעשירייה, במרכז העשירייה, ויחד איתם אני דבוק בבורא. ישראל, אורייתא, קודשה בריך הוא, לפי הנוסחה הזאת.

שאלה: רציתי לברר את שני התהליכים האלו. זאת אומרת, זה שאני קושר כל הפרעה שבאה שאני לא מתחיל לרוץ ולפתור בעצמי, אלא להגיד שזה מהבורא. זה תהליך אחד.

זו אווירה כללית שצריכה להיות בקבוצה. עד כמה שאנחנו בזה יותר ויותר מדברים ודואגים, אז אדם הוא נזכר. כי בכל זאת, כל דקה זה נקרא "שמגיע רצון מקולקל חדש", המתגלה מהשבירה. ולכן אתה לא יכול לחשוב טוב בכל רצון ורצון הזה, כי אתה מתנתק. ומה שקורה כאן, זה שרק הסביבה היא יכולה להחזיר אותך לתלם הזה, לכיוון הנכון.

תלמיד: אז פה באה השאלה, יש תהליך תמידי אחר של הביטול שלי כלפי העשירייה, שזה הביטוח שלי לחזור.

את זה אתה מכין מראש.

תלמיד: זאת אומרת, זה שני תהליכים במקביל. אני כל הזמן עובד על הביטול כלפי עשירייה, ואז כשמגיע מצב, אז אני יכול כבר להתייחס אליו בצורה נכונה.

כן. בסדר. יפה.

שאלה: במה תלויה עוצמת התגובה שלי להפרעה?

בתשומת לב.

תלמיד: זאת אומרת, שכשבאה הפרעה היא בעצם לא באה בעביות משלה, אלא העביות נקבעת בתשומת הלב שלי?

הפרעה יכולה להיות אפילו הכי קטנה, אלא אם אתה מתייחס אליה כמו לדבר גדול, כמו שבעל הסולם כותב, שאפילו את הדבר הקטן אתה רואה אותו כדבר גדול. זאת אומרת, אין גודל בהפרעות, אלא הכול כלפי האדם איך הוא מברר את זה, איך הוא מקבל, מרגיש.

תלמיד: זאת אומרת שהעביות של הדבר נקבעת לפי היחס שלי בעצם, לא לפי העוצמה של ההפרעה.

אין עוצמה מחוצה לך, רק אתה קובע יחסית.

תלמיד: מה ייתן לי אפשרות להגיב יותר בעוצמה, רק הקשר שלי לסביבה, לעשירייה?

הכנה עם הסביבה. אנחנו עוד נדבר על האור המקיף שאנחנו בצורה כזאת מעוררים והוא מחזיק אותנו.

תלמיד: אז בעצם הבורא לא צריך להפעיל עלינו המון המון בעיות קשות ומורכבות. אם תשומת הלב שלנו היא מאוד מאוד מכוונת אליו, אז ממש מנגיעות קטנות אנחנו יכולים ללכת לקראתו בצורה מאוד מדויקת.

זה כמו שאנחנו רואים אפילו במדע. המומחה הגדול יש איזו נקודה קטנה שהוא שם בודק, חלקיקים קטנים באיזה ג'וקים קטנים ומתפעל מזה, והוא קורא לך ואומר, "תסתכל מה מצאתי", אתה מסתכל [ולא מתפעל], אבל בשבילו זה דבר גדול. כך אנחנו. הכול תלוי במידת הביאור, הבירור. האור העליון הוא אותו האור, אלא הכול תלוי במידת הדיוק, במידת ההבחנות שבתוך האדם.

תלמיד: מה ייתן לי היום אפשרות להיות מחר יותר מדויק? מה אני צריך לעשות היום כדי להיות מחר עוד יותר בתשומת לב?

האיכות של ההתכללות שלך בעשירייה היא קובעת את הרזולוציה שלך, את כושר ההבחנה שלך בכל דבר שאתה מקבל מהבורא.

תלמיד: ואיך אני קובע את האיכות הזאת?

אתה קובע אותה על ידי עד כמה שאתה מברר. בעל הסולם כותב שעל כל רגע ורגע או על כל פרט ופרט, שאז הוא מתפעל מכל דבר הקטן ביותר.

תקרא מה שהוא כותב.

קריין: כתבי בעל הסולם עמוד 577 מאמר, שמעתי ס"א "וסביביו נשערה מאוד" מהפסקה השלישית טור א'.

"אם התחתון, על מחשבה דיבור מעשה קלה, נחשב אצלו כאילו עשה מעשה גדולה. למשל, על הפסק רגע בדביקות ה', נחשב אצלו כאילו עבר על איסור דאורייתא, החמור שבחמורות. אזי גם למעלה מסכימים לדעתו של התחתון. ונחשב זה למעלה, כאילו הוא עבר באמת על איסור חמור. נמצא לפי זה, שהצדיק אומר, שהקב"ה מדקדק עמו על חוט השערה. וכפי שהתחתון אומר, כן מסכימים עמו למעלה.

ובזמן שהתחתון לא מרגיש איסור קל, שיהיה חמור כמו איסור חמור, גם כן מלמעלה לא מחשיבין את הדברים הקלים, שעובר עליהם, שיהיו נחשבים לאיסורים גדולים. נמצא, שעם אדם כזה נוהגים עמו כאילו הוא היה אדם קטן. היינו המצות שלו הם נחשבים לבחינת קטנים, וכמו כן העבירות שלו נבחנים לקטנים. ששניהם נשקלים במשקל אחד, והוא בכלל נבחן לאדם קטן.

מה שאין כן מי שחושב את הדברים קלים, ואומר שהקב"ה מדקדק עליהם כחוט השערה, הוא נבחן לאדם גדול, שהן העבירות שלו הם גדולים, והן המצות שלו הם גדולים.

ולפי התענוג שהאדם מרגיש בעשיית המצוה, באותו שיעור הוא יכול להרגיש יסורים בעשיית העבירה".

זאת אומרת תלוי בנו איך אנחנו נתקדם, באיזה קצב. אנחנו קובעים את זה לפי היחס שלנו, לפי הדיוק שלנו, לפי הדקדוק שלנו בכל דבר ודבר שאנחנו מרגישים. אם אנחנו מורידים בחשיבות את מה שעובר עלינו ואומרים "לא נורא, אחר כך, בסדר" בהתאם לזה מיד אנחנו יורדים, מיד הבורא מתייחס אלינו בהתאם למה שאנחנו קובעים. וההיפך, אם אנחנו משתדלים למצוא את הדיוקים ביחס בינינו ועם הבורא, והיחס שלו אלינו, עד כמה בכל דבר ודבר אני רוצה לזהות שינויים ביחסים עימו, וזה כל רגע בכל מצב, ממש אין רגע פנוי מזה, בהתאם לזה אני יכול להתקדם ממש במהירות האור.

שאלה: עדיין הכול יוצא חלק מדי.

במה חלק? זה חלק כל רגע ורגע לעלות את הדיוק של היחס שלי לבורא והבורא אלי לרמה יותר ויותר גבוהה? אלו מאמצים גדולים.

תלמיד: זה המצב הרצוי, אבל אמרת בהתחלה שהתגברות על הפרעה מגדילה את האגו, אם אני מנסה להתגבר.

לא. אני אומר ככה, הגברת האגו שהבורא עושה, הוא מאיר קצת באור יותר מקודם ואז הכלי אחר השבירה מתגלה כיותר שבור, כי באור רואים יותר לכלוך. אז אני רואה שאני נכנס למצב יותר גרוע, לפי הרגשה שלי יותר גרוע. מצד שני אני צריך להגיד, שניתן לי עכשיו מצב יותר מתקדם, אני צריך רק להתגבר על הלכלוך הזה, על השבירה הזאת שאני עכשיו רואה אותה בצורה יותר מדויקת, גדולה. ואז אני מברך את הבורא על הרע שאני מרגיש כעל הטוב שאני צריך להשיג על ידי יחס נכון לרע הזה, וכך מתקדם.

תלמיד: אבל אני בצורה טבעית קודם מתחיל להתגבר לבד על ההפרעה. איך אחרת אני אגיע לייאוש ולפנייה?

זה לא בדיוק נכון. אבל בינתיים כך זה אצלנו, שאני מרגיש את עצמי לבד ולא במרכז העשירייה. אני חייב בכוח להדביק את עצמי כל הזמן בצורה כזאת, בהתמדה גדולה במרכז העשירייה, אחרת הבירורים שלי הם לא יהיו נכונים, אני לא אתקדם לעשר ספירות. אני חייב לאתר את העשירייה כעשר ספירות, כפרצוף, כי רק בו אני אגלה את הבורא, את היחס שלו אלי, ואיך אני יכול דרך החברים להתייחס אליו, שהוא עומד אחריהם. זה מימוש של כל המשפטים האלה שלמדנו הרבה שנים.

שאלה: אני לא מצליח למצוא את הכניסה למרכז העשירייה.

ומה אתה עושה?

תלמיד: אני שואל.

אז מה אתה עושה שאתה לא יכול?

תלמיד: אני לא יודע. אפשר להגיד תפילה וכולי, אבל מה, עוד התכללות זה רק מילים.

מה אתה עושה? אתה שאלת את החברים?

תלמיד: לא.

לא. למה? זאת אומרת, אין לך חברים. יש או אין?

תלמיד: יש. יש עשירייה יש חברים שיושבים פה.

רגע. אל תתחמק. ישנם חברים או לא?

תלמיד: בוודאי. יש עשיריית חברים. יש חברים.

יש.

תלמיד: כן. יש חברים.

בכל זאת. אתה תגיד, אני נמצא בעשירייה נניח מספר 32, כמו שהעשירייה היום.

תלמיד: אנחנו עשירייה ו'.

אנחנו ו'. בסדר. מה זה נותן לך? עשירייה זה כלי רוחני. אם אני לא נמצא בה אז אני לא נמצא במגע עם הבורא. אז אני נמצא בינתיים בצורת בהמה שהיא תועה בשדה. אני צריך להתחבר עם האחרים, ואז אני יחד איתם מתחיל לבנות את הכלי, בית לגילוי הבורא, כדי לגרום לו נחת רוח. אז אני מתקדם בזה או לא? זאת השאלה.

תלמיד: מה זה הכניסה למרכז העשירייה?

שאנחנו מתחילים לבנות. איפה היא האבן השנייה? איפה זה המרכז? מאיפה מתחילים? אתה יודע איך מתחילים לבנות בנין? מתחילים לחפור. לחפור בפנים. לעשות שם איזו רגל כזו, יסודות, אבל זה לא סתם יסוד. אתה חופר, ואתה חופר שם מרובע כזה גדול, ואז אתה עושה יציקה, ויש כאלו כמה יציקות, ועליהן אתה בונה כבר את העמודים, ועל העמודים אתה בונה בנין. אתה מבין את זה או לא? אז אנחנו צריכים את היציקות האלה. את הרגלים האלו לעשות ממש כמו רגלים שלנו. ככה זה.

תלמיד: מה הן היציקות האלה, מה זה הרגלים, בעשירייה עכשיו? לא בניינים. אלא פה?

אם אני לא מחובר, אני לא בונה את היסוד. לא נותנים לנו להתקדם עד שאנחנו לא נתרגל להיות יחד. זה יכול לקחת שנה, שנתיים, שלוש. כי אלה גילויים. גילויים מהכלי השבור. זה עיקר ההבדל בין הכלי השבור לבין הכלי שהולך להיתקן, שמשתדלים להתחבר למרות ההתנגדות. אם נמצאים כבר בנטייה הזאת, אם קובעים כאלו נתיבים, בשכל שלנו, ביחסים בינינו, בכל מיני דברים, שאנחנו מבינים שההתחברות בינינו היא בניית היסוד של הנשמה.

עד שמשתכנעים מזה, ועד שממש זו כל נקודת ההיפוך בין הדעת ללמעלה מהדעת. בין התורה של כולם לחכמת הקבלה.

תלמיד: מגיעות מחשבות, מגיעים הרהורים וכולי, אבל זה לא מושך אותך פנימה אל מרכז העשירייה.

זה לא ימשוך. זה לא ימשוך כי זה לקראת התיקון. איך זה יכול למשוך? לא. זה כבר לא כמו שהיה לך קודם, שברוך ה' יש "אין עוד מלבדו". מי לא שמח לקרוא מאמר "אין עוד מלבדו"? תן לכל אדם שבעולם. יש הצדקה, יש כוח עליון. הוא הכול עושה, הוא הכול מבין. הוא מנהל את הכול. איזה יופי. אז אני כבר לא תלוי בשום דבר, אפילו בעצמי לא. אתה יודע איזו אנחה?

וחוץ מזה, עוד "טוב ומיטיב". לא רק שהוא פועל הכול, אלא הוא פועל הכול לטובה. אפילו שאנחנו לא רואים שזה לטובה. יופי. אני כבר בפנסיה. מה אני צריך לעשות? שום דבר.

אבל כשאתה אחרי זה, ובזה אתה יכול לגמור את העניין. אבל, אם אתה הולך לקראת העשירייה, מרכז העשירייה, בניית החיבור, זה כבר חכמת הקבלה. את זה כבר אין לך, לא בדת, ולא בשום דבר אחר, אלא רק עבודת ה'. משם היא מתחילה. ממרכז העשירייה.

תלמיד: בדיוק פה אני נתקע. אני לא מבין איך נכנסים למרכז העשירייה? אתה מסתובב סביב זה. אתה יכול להיתקע ולהיות דתי ולהיות פה כמה שנים ככה דתי בחכמת הקבלה, אבל לא להיכנס פנימה, לחדור למרכז.

כן.

תלמיד: איך עושים את זה? מה עושים פה?

זה נקרא ש"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". איך? על ידי קנאה, תאווה וכבוד. שאתה חייב לקבוע עם החברים סדרי העבודה, "איש את רעהו יעזורו.", כל מה שאנחנו למדנו. רק לממש את זה. רק לממש.

אבל נגיד עכשיו אתה יוצא מהשיעור אחרי כל החכמות שלמדת כאן, במשך היום אין לך שום בעיה חוץ מלהיות במרכז העשירייה. לקבוע, לעבוד, לדבר, להצטמצם שם כולם, להתחבר שם כולם, להרגיש מה זה יכול להיות. רק על זה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעזור לחבר להרגיש במרכז העשירייה? אנחנו בעשירייה שלו, ואנחנו חייבים שהוא יהיה אתנו.

אם לא תעזרו לו אז הוא אבוד.

תלמיד: אז אני שואל, איך? אני מבין את זה.

ואם לא תעזרו לו, אז אתם אבודים, כי הוא אחד מכם.

תלמיד: זה גם כבר ברור. בגלל זה אני שואל. איך אנחנו עוזרים לו?

לפחות להזכיר כל פעם. להראות לכולם, כל אחד בעשירייה, עד כמה שאנחנו נמשכים, עד כמה שאנחנו רוצים, עד כמה שכל אחד מאתנו כבר בזה. כדי לעורר אותו. הוא צריך לראות שאתם כולכם בזה. וגם כן להתפלל. חוץ מזה שאתם עושים בגשמיות כל מיני פעולות, מאמצים, המצאות, תחבולות. אז חוץ מזה אתם מתפללים.

תלמיד: אז להתפלל.

זה הדבר הכי מועיל.

תלמיד: אז מה אנחנו צריכים לעשות היום, להתפלל שהחבר ירגיש אותנו במרכז העשירייה? שיהיה איתנו במרכז העשירייה?

כן. תעשו תפילה. החבר נמצא בצרה. בגללו גם אנחנו נמצאים בצרה. בגלל זה אנחנו לא יכולים לעשות נחת רוח לבורא, כי זה רק מתוך עשרה. ואנחנו מבקשים מהבורא שייתן לנו כוח לטפל בחבר שיקבל התעוררות משלנו, שאנחנו מוכנים הכול לעשות כדי שיתעורר, ושאנחנו יחד נשפיע לבורא, נעלה את עצמנו אליו.

תפילה ברורה.

שאלה: אני יושב פה בקשב רב כבר שעה שלימה, ולא מפסיק להתפעל מהחכמה הזו, חכמת הקבלה, שמציעה לנו לתקן את כל התחלואים בעולם, את כל הצרות שלנו, הכול בתוכנו, בתוך המחשבה. להעלות את המחשבות. "אין עוד מלבדו", לראות את כולם, גמר תיקון. פתאום אני מסתכל, אני אומר, ידיים, רגליים, כל הבהמה הזו כל כך מיותרת. ואתה בדיוק דברת על ההשוואה בשיטות האחרות, והעבודה האחרת. איך מפנימים את העבודה הזו שהיא עבודה פנימית לחלוטין?

את העבודה הזאת אי אפשר לעשות אחרת חוץ מלב האדם. אחר כך עוד יהיו לנו חידושים בתפיסת המציאות. האם מציאות היא בכלל היא קיימת, היא כוללת אנשים, ובני כל העולם, וכמו שאנחנו רואים בעיניים שלנו? עוד יהיו לנו חידושים בזה. אבל בהחלט, התפעלות מזה דבר גדול.

שאלה: ממה צריך להיות עשוי הבטון שבו אנחנו מכסים את העמודים שמהם אנחנו בונים את בית ה' בעשירייה?

מהדבק בינינו. מהקשר בינינו.

תלמיד: בנוגע לקשר הזה, אנחנו צריכים לסכם בינינו על משהו שעליו כולנו נשמור ביחד? מה נותן יציבות לבטון הזה?

כן. רק ההדדיות השלמה בתוך עשירייה. כמה שיותר ויותר. ואז היציקה הזאת מתחילה לעלות יותר ויותר. ככה זה.

שאלה: דיברת על זה שבכל רגע צריכים להיות קשורים לבורא, ממש בכל מצב, לקשור את הכול אליו.

כן. זה הכי בטוח. אחרת לא תהיה לנו הבחנה אחת נכונה.

תלמיד: אז אם יש הפרעה או סתם איזו הרגשה, אני מנסה לבנות על פניה קשר לעשירייה ולהרגיש את זה כמו את העשירייה? האם זה נקרא להפוך את העביות לזָכות?

אנחנו צריכים כאן להבין שכל בעיה, כל גילוי של הכלי השבור הוא בזה שמשם הסתלק הבורא עקב השבירה, הבורא הסתלק משם, לכן אנחנו צריכים להתקשר בינינו ובצורה מלאכותית, אם כי אנחנו אגואיסטיים, ולדרוש ממנו שייתן לנו מסך, שייתן לנו כלי קשר בינינו, ובהתקשרות הנכונה בינינו, אנחנו מגלים אותו, מחזירים אותו. זה נקרא "להחזיר עטרה ליושנה". זה בעצם התיקון. זאת אומרת, שוב, אנחנו והבורא, הבורא מגלה שבירה בינינו, ואנחנו חייבים לדרוש ממנו חיבור כדי לגלות אותו ולעשות לו נחת רוח. שוב שבירה, שוב חיבור. וכך אנחנו כל הזמן עובדים, בגיחות כאלה.

תלמיד: ומה זה אומר שאנחנו מקבלים מסך במצב הזה?

מסך זה מידת הקשר בינינו, שאנחנו מכסים את הרצון לקבל שרוצה להפריד בינינו, והופכים את כוחות הפירוד האלה דווקא לכוחות החיבור. זה נקרא "מסך".

תלמיד: וכאשר אני מקבל את החיבור הזה, אני יכול בזה לקבל את עובדת השבירה עצמה? זה לא הולך לאן שהוא? בכל זאת יש קשר? זה מגדיר את עוצמת המסך?

כל שבירה ושבירה נותנת לך הזדמנות להגיע לקשר יותר עוצמתי בכמות ובאיכות. ובהתאם לזה, בתוך הקשר הזה מתגלה הבורא.

תלמיד: אבל יכול להיות שכל מחשבה שלי שלא קשורה לעשירייה זו כבר שבירה, נכון? שהיא לא באה מתוך העשירייה.

כן. כל דבר שהוא לא נמצא בעשרה, נקרא "שבירה".

תלמיד: אז השאלה שלי הייתה לגבי העביות והזכות. יש איזו תחושה של שבירה, זאת אומרת, רצון שלא קשור לעשירייה, ואני מחזק את הקשר עם החברים באותה העוצמה של הרצון השבור. זה אומר שאני הופך את העביות לזָכות?

כן. העביות נשארת עביות, וכשאתה קושר את כל את כל השברים האלו יחד, אתה בזה הופך אותם לזכות. העביות נשארת. מעליה אתה בונה ממנה זכות, בגלל הקשר בין השברים האלו.

שאלה: אנחנו אומרים ש"אין עוד מלבדו". האם אנחנו יכולים להגיד שאין שום דבר חוץ ממנו? שהכול זה הבורא? שאנחנו אוכלים, נושמים, זה הכול הבורא?

לא, אנחנו לא מדברים כך. אנחנו לא מדברים על העולם הזה שזה הבורא, שזאת התלבשות הבורא. זה יבלבל אותנו. זה לא טוב. אנחנו מתחילים לדבר עם הבורא, על הבורא רק מתוך החיבור בינינו. שיש לנו כלי לאתר אותו. את התלבשות הכוח העליון בעולם המדומה שלנו נבין אחר כך. לא כדאי עכשיו להתבלבל.

שאלה: מה יעזור לנו להיות כנים כלפי עצמנו, כלפי העשירייה והקבוצה?

מה יכול לעזור לנו? רק שאני דואג שהעשירייה שלי תהיה מחוברת, שהם יהיו מחוברים ומכוונים למטרה. לזה אנחנו צריכים לדאוג.

שאלה: בזה שהבורא שולח לנו מכות גדולות, הוא פשוט רוצה להפנות את תשומת לבנו לנתק שלנו ממנו. זה אומר שאם אנחנו ננסה לראות את הרע הגדול בניתוקים הכי קטנים מהבורא, הוא כבר לא יצטרך לשלוח לנו מכות גדולות?

בטח שיצטרך, עד שנקשור את עצמנו אליו בצורה טוטאלית, ודאי שיצטרך. אנחנו נצטרך לעבור את כל הדברים, אבל הכול תלוי בהכנה. זאת אומרת אם אני נמצא בהכנה עם העשירייה, בערבות, בזה שקבענו בינינו ברית ואנחנו הולכים קדימה והמטרה הזאת משותפת בינינו, ואנחנו כולנו נעולים עליה, אז על כל פרט ופרט שמתגלה עכשיו כשבור, אנחנו שמחים שיכולים גם אותו לחבר בינינו ולמטרה עד שהבורא מתגלה בתוך החיבור הזה. זה הכול.

שאלה: האם מרכז העשירייה הוא המקור והמטרה הסופית כדי למזג את שתי המציאויות האלה? המציאות של הבורא והמציאות שלנו, שהיא ההיפך הגמור מזה?

כן. אנחנו צריכים לקשור את זה כך שבכל מצב ומצב הקשר הזה יתקיים. או אחור באחור, או פנים באחור, או פנים בפנים. בכל המצבים, אבל קשר. זאת אומרת לא מאבדים אותו כמקור למצבים שלנו.

קריין: קטע מס' 41, מתוך מאמר, "שני יגיעות", של רב"ש.

"סדר עבודת האדם בתורה ומצוות, בזמן שהוא רוצה לעסוק לשם שמים, הוא שצריכים ללחום ולנצח את היצר הרע. דהיינו היות כי מטבע האדם לתת יגיעה בזמן שיהיה תועלת עצמו. ובשעה שהוא רואה, שלא יצא מעבודה זו שום דבר לתועלת עצמו, אין הוא מסוגל לעבודה. ובא בטענה ושואל, מה עבודה הזאת לכם, זאת אומרת, איזה ריוח יצא מזה, שהוא מתיגע. וכשהאדם מתגבר עליו וטוען, שרוצה לעבוד נגד הטבע, שהוא להשפיע לה', אז היצר הרע בא בטענה אחרת, ושואל טענת פרעה הרשע, מי ה' אשר אשמע בקולו. אפשר לעבוד לטובת הזולת, רק במקום, שידוע לי, שהזולת מקבל את היגיעה. מה שאין כן אם יש לו שני יגיעות:

א. שהוא צריך להתגבר ללכת נגד הטבע ולעבוד לא לתועלת עצמו, אלא לטובת הזולת, היינו לשם שמים.

ב. שצריך להאמין, שהקב"ה מקבל את יגיעתו.

ואלו הב' שאלות הם העיקרים בטענת הרשע [...] ולהתגבר על השאלות, הוא רק בכח האמונה, שענינו הוא למעלה מהדעת. שצריך להשיב להרשע, שבבחינת השכל יש מקום למה שהוא שואל, אבל למעלה מהשכל, שפירוש בבחינת אמונה, שהוא מאמין בדברי החכמים, שרק הדרך הזה שהוא לשם שמים. היינו בזמן שהאדם נותן את כל מרצו ויגיעתו לשם שמים, זהו כל תכליתו, שעל מטרה זה נברא העולם, כמו שאמרו חז"ל, כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו ליראת שמים. לכן כשהוא עונה להרשע, שהוא הולך למעלה מהדעת, שהוא נגד השכל, כבר אין השכל יכול להקשות שום קושיא, כי כל הקושיות הם בתוך השכל. מה שאין כן למעלה מהשכל אין מקום לשאלות."

(רב"ש - ג'. מאמר 572 "שני יגיעות")

מה להגיד לכם? לתאר לעצמנו שאנחנו משוגעים. לא פועלים בצורה ריאלית כמו כול העולם, אלא יש לנו איזו מטרה, איזו סטיגמה, איזה בלבול כזה שאנחנו כאלה מסובבים ופועלים בצורה מסוימת. יש לי "שריטה בראש" כמו שאומרים, סטייה בלב, ואני כך פועל. למה? ככה. אין תשובה. אם יש תשובה אז היא רציונאלית וזה כבר לא משוגע, זה כבר נורמאלי, אנחנו צריכים להיות למעלה מהנורמה. לכן, רצוי לתאר לעצמנו את המצב שאליו אנחנו צריכים להגיע ולהשתדל לעשות לעומתו תרגילים, זה ייקרא אצלנו אחר כך "אמונה למעלה מהדעת". למה אני עושה ככה? ככה. מה אתה מרוויח מזה? שום דבר. בשביל מה אתה עושה את זה? לא לשמי. למה? ככה.

אם נשתדל לקבל את התנאי הרוחני בצורה כמו שהם אומרים לנו, זה נקרא "אמונת חכמים", נראה פתאום שהדברים האלה פותחים לנו עולם חדש, דרך מרכז העשירייה, בלהתעלות למעלה מהקושיות, דבר פשוט. זה סדר העבודה בתורה ובמצוות מה שנקרא. המצוות הן פעולות שאנחנו יכולים להתגבר על הרצון האגואיסטי שלנו על ידי המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה".

קריין: קטע מספר 42 מתוך מאמר "מהו למעלה מהדעת, בעבודה", של רב"ש.

"ענין אמונה למעלה מהדעת בעבודה, פירושה, שצריכים להאמין, אף על פי שהשכל לא רואה שהוא כך, ויש לו כמה הוכחות שאינו כך, כמו שהוא רוצה להאמין, זה נקרא, אמונה למעלה מהדעת. היינו, שהוא אומר, שהוא מאמין, כאילו היה רואה זה בתוך הדעת. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת" בעבודה." אתם זוכרים את הדוגמה הזו שרב"ש נתן לי עם הכסף במעטפה? במקום 1000 דולר שהוא חייב לי הוא מחזיר לי מעטפה ושם יכולים להיות 999, או דולר אחד או בכלל כלום. ואם אני מקבל את זה כאילו שקיבלתי, אבל אני בודק, מסתכל ורואה, אני סופר וגם נותן לחבר שיבדוק, אולי אני טועה, "עיניים להם ולא יראו", אני לא יודע מה, אבל אם אני מקבל את זה ש"עיניים להם ולא יראו", שאני לא רואה שזה 1000 דולר, שאני מאמין לחבר שלי שכך הוא עשה, אז זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. לפי דעתי זה לא נכון, אני בדקתי וראיתי, ולמעלה מזה אמונה.

בסדר או לא? אתם לא שמחים שיש דבר כזה.

"כלומר, שזוהי עבודה גדולה, שהאדם יקבל על עצמו זה, הוא נגד הדעת. זאת אומרת, שאין הגוף מסכים לזה, מכל מקום הוא מקבל על עצמו, כאילו זה היה בתוך הדעת. ולאמונה כזאת צריכים עזרה מה'. לכן על האמונה בצורה כזו, האדם צריך להתפלל, שיתן לו כח, שיהיה דומה אליו, כאילו השיג זה בתוך הדעת. כלומר, אין להאדם להתפלל לה', שיתן לו להבין הכל בתוך הדעת. אלא שיתפלל לה', שיתן לו כח לקבל את האמונה למעלה מהדעת, כאילו שזה היה בתוך הדעת."

(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מהו למעלה מהדעת, בעבודה" 1989)

זאת אומרת, אם המורה אומר משהו ואני לא מקבל את זה, או שאני שומע ואני לא מתנגד, אני פשוט לא יכול לממש, אז אני חייב לפנות לבורא. אני חייב לפנות לבורא לקבל כוח אמונה למעלה מהדעת, כי אין לי ובעולם שלנו זה לא קיים, כדי לקיים מה שאומרים לי, מה שהמקובלים כותבים. חייב לפנות לבורא לקבל כוחות אמונה.

ואז לא תהיה לי שום בעיה, לא יהיה לי קשה ולא יהיה לי כלום. הקושי הוא אחד, לפנות לבורא. מצד הבורא כלפיי אין שום קושי. אם אני אבקש, אני אקבל ואז לא תהיה לי שום בעיה לעבוד באמונה למעלה מהדעת, כמו שעבדתי לפני זה בתוך הדעת. אז מה כאן הקושיה? רק איך פונים לבורא. איך פונים לבורא? על ידי הלחץ הסביבתי. אז אנחנו צריכים לסדר את הסביבה שהיא כל הזמן תדחוף אותנו, תדחוף אותנו ממש לפנות לבורא, לקבל ממנו כוח השפעה.

אני מרגיש שאתם לא שומעים. ברור? אז מה ברור?

תלמיד: לפנות לבורא.

לפנות לבורא כדי לקבל כוח השפעה. מה אני יכול לעשות כשאני כל הזמן שוכח את זה?

תלמיד: עֶזרת החברה.

עזרת החברה. מה אני צריך לעשות כדי שהחברה תעזור לי?

תלמיד: לבקש מהחברה עזרה.

אני מבקש, ביקשתי הרבה פעמים ולא קבלתי מהם כלום. אני אשם או הם אשמים?

תלמיד: אני.

אתה.

תלמיד: כן.

מה אני יכול לעשות?

תלמיד: לבקש מהבורא עוד פעם, להתחבר עם החברה.

אני פניתי, אני ביקשתי, אני גם עכשיו מבקש, חבר'ה, תעזרו לי לפנות לבורא לקבל כוח אמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: שיעשו את זה.

שיעשו? הם לא עושים כנראה, מאיפה אני יודע. אני עושה את שלי, הם לא עושים. מה לעשות?

תלמיד: לעורר קנאה, כל מיני דברים כאלה.

כל מיני דברים כאלה. זה נכון.

קריין: "כשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב. נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע. והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שיתן את הכל בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל."

(רב"ש - ג'. מאמר 68 "סדר העבודה")

(סוף השיעור)