heb_o_rav_bs-igeret-06-1921-pg-014_2009-07-22_lesson_bb

אגרת ו' - שנת 1921

("כתבי בעל הסולם", עמ' 687)

שיעור בוקר 22.07.09 – אחרי עריכה

"ב"ה ועש"ק חזון אפר"ת וורשה

לכבוד ידי"נ. .. נ"י לעד

מכבר ערכתי לך שני מכתבים, ולא עלה בידי לשלחם אליך. והאמת שארצה לראותך טרם נסיעתי אי"ה כ"ב מנחם-אב. עתה אתכבד להטעימך מנופת צוף דבשי.

כתיב: "תאבד דברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה'". משל: למלך שלקח בנו אצלו ללמדו תכסיסי מלוכה. ויראהו את כל הארץ, את אויביו ואת אוהביו.

ויתן המלך לבנו חרב מגנזי אוצרותיו. וסגולה נפלאה בחרב זה, אשר בהראותו החרב לאויבים - כרגע יפלו לפניו כדומן על האדמה.

וילך בן המלך ויכבוש מדינות רבות, וישלול שללם ויעש חיל.

לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה."

וזאת לאחר שבן המלך כבש מדינות רבות, רכש שלל רב והצליח לעמוד מול ומעל האויבים, אבל הכל היה ליד המלך. זאת אומרת, הוא פעל אבל יחד עם המלך, ועכשיו הוא כאילו בניתוק ממנו.

"ועוד לך מגן זה אשר עד היום היה טמון בגנזי המלכות, ושום אויב ומתנכל לא יוכל להרע לך. בהמצא המגן הזה ברשותך." קודם הייתה לו כביכול רק חרב, ועכשיו המלך מוסיף לו גם מגן.

"ויטול המלך את החרב ויכרכו במגן, ויתן לבנו. והמלך עצמו עלה אל המגדל ויסתתר שם.

ולא ידע בן המלך כי החרב והמגן כרוכים זה בזה. וכיון שהמגן לא היה חשוב כלל בעיניו - לא שמר אותו, ונגנב ממנו המגן, ועמו החרב."

קודם הייתה לבן המלך רק חרב, והוא היה משתמש בה ליד אביו והכל היה בסדר. ומה עושה האב? מוסיף לו מגן ומסתתר. והבן מהניסיון שלו יודע שהחרב חשובה, והמגן לא כל כך כי עוד לא עבד עימו, ולכן הוא מזלזל בו. או אולי הוא לא כל כך ידע שהמגן קשור עם החרב, זאת שאלה שאולי נדון בה בהמשך. אז בגלל שהמגן קשור לחרב נגנבה גם החרב, וזה העיקר בעיניו שהמגן כאילו לא היה כל כך חשוב, אז נגנבו שניהם.

"וכהשמע במדינה אשר בן המלך מנהיג הארץ," וכששמעו במדינה שאין כבר מלך, ולבן המלך אין מגן ואין לו גם חרב. "וגם נגנבו ממנו החרב והמגן, מיד העיזו פניהם, והתחילו אויביו לערוך עמו מלחמה, עד שנפל בידם בשבי. הוא וכל הרכוש הרב. ועתה שאויבם בידם - שפכו כל חמת נקמתם עליו. ונפרעו ממנו על כל מה שהתעלל בהם בימי הנהגת אביו. ובכל יום ויום הכו אותו מכות נמרצות.

ויתבייש בן המלך מאביו, כי צרת אביו כאבה לו יותר מצרתו. וישת עצות בנפשו לעשות חרב ומגן כראשונים כדי לפייס את אביו ולהראותו חכמתו וגבורתו.

עד כמה שהצרות, הבעיות, הבלבולים והבושה גורמים לו לכך שהוא הולך ומתרחק. ראשית, שהוא חושב שהוא עצמו יכול לבנות חרב ומגן. שנית, שהוא הולך לרמות את אבא שלו. זאת אומרת, להוריד אותו מהדרגה שהוא יודע ומבין הכל, לא לבקש ממנו בצורה כלשהי, ולא לחפש לאן הוא נעלם. היינו, לא לתלות את ההצלחה הקודמת שלו בזה שאביו היה לידו, אלא שהוא עצמו מסוגל על ידי כלִי זין משלו להצליח. וכל זה כדי לחפות על הבושה כלפי אביו. האם זאת ההרגשה הנכונה כלפי האבא?

"ובתחבולות עשה מין חרב, דומה לחרב הראשון. וכן עשה מגן, דומה למגן הראשון.

וכאשר נכונו כלי מלחמתו בידו, קרא בקול אל אביו שבראש המגדל: התפאר עלי, כי בן חכם ישמח אב וכו'" היינו שמתגאה בזה שהוא עצמו מסוגל לעשות משהו, למרות שכאילו המטרה שלו היא לשמח את אביו. "ועד שהוא קורא אל אביו, אויביו הולכים ופוצעים את מוחו וכבדו. וככל שירבו עליו המכות - כן יתגבר ויחזק את עצמו כדי לפייס את אביו. וצועק: עתה איני ירא מכל. ומי יוכל להלחם בי בזמן שהחרב והמגן שלי בידי.

וכל כמה שהוא מתפאר - אויביו מרבים עליו מכות ופצעים. אבנים ומקלות פורחים על ראשו. ודמו שותת על לחיו. והוא מתאמץ לזקוף קומתו בגאוה, כגבורים, להראות לאביו שעתה אינו ירא מכל. וכשחק מאזניים נחשבו לעומת גבורתו. כי החרב עמד לו, או המגן עמד לו וכו'."

וככל שהוא סובל יותר ממכות, מבושה, מזה שאויביו מתנפלים עליו, הוא יכול להעלות את עצמו יותר בגבורה ובגאווה השקריים שלו, כדי להראות לאביו שהנה הוא עומד לבד מול האויבים. ראו באיזה שטות, שקר וערפול הוא נמצא מהמצב הנכון.

"וזה שרמז המשורר, "תאבד דברי כזב", דהיינו, אותם שפניהם כקוף בפני אדם. ועושים בכח עצמם חרב כמעשי הקב"ה;"

אם אדם חושב שיש בו משהו מהדברים הרעים, הטובים, ממעשים, ממחשבות, מרצונות, זה נקרא "קוף", היינו, שיש לו אישיות בפני עצמו. "אדם" זה דומה לבורא, אם יש בו משהו מזה שלקח ממנו, אבל רק בדביקות. אותו חלק מהקוף שיכול להידבק לבורא נקרא "אדם", שיש לו מה שיש לבורא, ורק מתוך כך שדבוק בו.

"ולא עוד, אלא שרוצים גם כן להתפאר במלאכה זו כמו שהשי"ת מתפאר וכו', ועליהם נאמר "איש דמים ומרמה יתעב ה'", כי במעשי אנוש עושה מגן ומתפאר שאינו מרגיש שום כאב וכו' - גם זה יתעב ה', דהיינו, ששליתו נהפך על פניו, כי אומר שהוא בעל חכמה וגבורה, ואינו ירא מכל, ויחד עם זה מלא מרמה ומבקש תחבולות וכו', זה יתעב ה'."

אני חושב שהמצב ברור. כל דבר שאנחנו שוקלים, מבררים בניתוק מהבורא תמיד מביא אותנו לכישלון. "באורך נראה אור", מגיע האור ומברר את הכלים, ואחר כך מגיע האור ומתקן את הכלים. אבל הכל לפי המאמץ שלנו להביא אותו לבירור, לתיקון. רק כך.

מי שחושב שהוא בעצמו יש לו רגש או שכל, זאת אומרת, שהוא עצמו עושה איזה בירורים או שינויים בניתוק מהבורא, זה פשוט "מעשה הקוף". אין דבר בזוי וטיפשי יותר מזה, שהאדם יחשוב שיש בו בניתוק מהבורא איזה דבר אמת שעל ידו הוא יכול לברר, לתקן ולסדר משהו.

לכן קודם כל עליו לדאוג לקשר. וכשהוא קיים, כתוצאה מזה יבואו אליו מחשבות, רצונות והתהליך שהוא צריך לעשות, ובסוף הכל יהיה נכון. אבל אם אין קשר, "שב ואל תעשה עדיף", פשוט מאוד. ובמשל הזה הדוגמה ברורה, אין לו קשר עם האבא, הוא הסתתר, ואז החרב, המגן, כל הדברים האלה לא עזרו לו. הם נגנבו ממנו, הוא לא ידע אם הם קשורים יחד או לא, והוא הלך לעוד ועוד טעויות גדולות יותר, כאילו שהוא בעל הפעולה, בעל השכל, המבין, שכך צריך לעשות משהו. אלא ההצלחה תלויה רק בדביקות.

שאלה: לכאורה הבן עושה את כל מה שצריך לעשות.

זה לא נכון.

שאלה: אבל האבא נסתר, ולו אין למי לפנות.

שיחפש אותו. זאת אומרת, הבן לא היה באמונה שכל הצלחתו אפילו בלי המגן, הייתה מפני שקיבל חרב מהאבא שהיה נוכח, ושהוא עושה בדביקות עם האבא את המלחמה. וכשאבא נסתר ממנו, זאת אומרת, כשהאיחוד עם האבא נעלם, אז לא החרב ולא המגן עזרו לו, הוא לא יודע בשביל מה הם. הוא סתם שמר על החרב, כי חשב שזה עיקר, אבל אפילו לא ידע איך לגשת לדָבָר. היינו, שהמגן חשוב, כי הוא זה ששומר על הקשר עם החרב, ושניהם פועלים רק בתנאי אחד, אם אביו נסתר.

זאת אומרת, המגן הוא בעצם הקשר שלו לאבא. ואם הוא היה שומר על המגן, כלומר, על הקשר שלו עם אבא, אז הוא לא היה מתרחק מזה, ולא היה נגנב ממנו. מה זאת אומרת נגנב? דרגת ריחוק נוספת. שהאבא נתן את המגן, הוא נתן לבן את היכולת לחזור אליו, להתקשר עימו. וזה שהבן לא שמר על המגן, אז כל כלֵי המלחמה שלו, וכלֵי המלחמה זה לא המגן אלא החרב, שהוא מבדיל בחרב מה קדושה ומה קליפה, הוא חותך. אור חכמה שהוא יכול למשוך, ובזה לראות אמת ושקר.

והמגן הוא כחסדים. ואם הוא לא מגן על עצמו בדביקות עם האבא, עם הבורא, שזה החסדים שעל ידם נדבקים, אחרי הדביקות שעושים כבר בגלגלתא עינים, בעיבור, ביניקה אז כאילו הוא יוצאים בלהתנתק מהאבא ולהילחם. אבל בגדלות אנחנו לא מתנתקים מהאבא, זה רק מילולית נראה שאנחנו יוצאים ממנו. אנחנו נעשים כמו סוס שהולך עוד לפני שבעל הבית רוצה כאילו לתת לו פקודה, שעד כדי כך הוא רוצה להכיר את בעל הבית. זאת אומרת, דביקות גדולה עוד יותר. העצמאות שמקבלים כשעובדים עם החרב, זה כמו סוס שכול כולו דבוק לבעל הבית.

זאת אומרת, עלינו להבין ששני הכלים האלה, מגן וחרב, זאת אומרת, בלהשפיע על מנת להשפיע זה ה"מגן", שבזה האדם רק מגן על עצמו מהקליפות. וה"חרב", שהוא כבר הופך את הקליפה לקדושה. הדברים האלה כרוכים יחד, ואי אפשר אחד בלי השני. מלכתחילה בכוח האבא הייתה לו אפשרות לקבל על מנת להשפיע, ואחר כך נפל מהגובה הזה. בעצם מדובר כאן על שבירת הכלים, על המצב מלמעלה למטה, על תהליך.

שאלה: העניין הוא שלפי הסיפור הזה, לבן אין שום אפשרות לדעת שהאחד כרוך בשני, לכן אי אפשר להאשים אותו בשום דבר, כי הכל נסתר. מה עושים?

אם אתה מדבר על שבירת הכלים שקרתה מלמעלה למטה, זה נכון. אבל אז עוד לא היה את מי להאשים, עוד לא היה נברא. אם אתה מדבר עלינו, אז ודאי שלנו יש את התהליך הזה שאנחנו כל פעם נתקעים בו, או שמזהים אותו או שבכלל לא, או שאשמים או שלא. הכל תלוי בתשומת לב האדם.

"אלא כל השלמות מונח בסוד שם הקדוש "אלקי צדקי", אשר כל אבריו וגידיו ידעו שמקום "השראת השכינה", הוא במקום "הצדק", דהיינו, בזה הידיעה החלוטה, אשר צדקו יחדיו כל מחשבותיו, ולא צעד עוד שום אדם בעולם פסיעה רעה שוה בשוה, כמו שלא יצעד בכח עצמו פסיעה טובה ודו"ק.

והגם שהכל מאמינים כך, אבל לידיעה הם צריכים, להתישב על הלב, כמו "מושכל ראשון", אשר ההשתפכות של לב נאמן אמיתי אל הבורא ית', מסוגלת לגלות שׂכל זה בעולם, כמו כל דבר פשוט ומקובל שמתישב כל צרכו על הלב."

בעל הסולם כותב על כך שבאמת חייבים ללכת ולעבור את כל התהליך עד שזה יתיישב על המוח ועל הלב. מהו התהליך? איך שהאדם מתחכם, איך שהוא נעשה רגיש יותר, איך שהוא מבין יותר מתוך כל מה שעובר, איפה שם בעמקות- אחרי המעשים, אחרי הפעולות, אחרי הבירורים תיווצר רשת קשר בינו לבין הבורא. כאילו שאין מה לעשות.

"וז"ע "ובקשתם "משם" את ה' אלקיך ומצאת", וזה ענין ברכת "הטוב ומטיב", שהוא "מטיב לאחריני", כי השגתו שורה באמת על הטובה, כי ע"כ, נקרא "טוב", ושם זה מושג לכל אדם בנקל. וזה ג"כ שם "אלקי חסדי". אבל מחמת קלותו להתקבל, לא נשאר היחיד על כל הבריות ודו"ק.

אבל ע"כ עבודה שבגלות וקיום תורה מעוני, מגולה בעליל לעין כל אבריו של עובד ה', השם הקדוש "אלקי צדקי", דהיינו, שלא היה רע כלל במציאות, אפילו ברגע קטן מהזמן, שז"ס "ומטיב", פירוש שאינו מתגלה על "הטוב", רק על "המטיב לאחריני", בסוד, "גם זו לטובה". שז"ע עמוק ונכבד מכל הנכבדות, ויחוד הזה לא משאיר שום מקום, אפילו. .. עת הזאת חוץ הימנו. וז"ס הוי' אחד ושמו אחד, המושג פשוט לשלמים.

יהודה ליב"

שאלה: מה מסמלים החרב והמגן?

לענייננו, כדי להבין ביתר קלות, ואיך שאנחנו מדברים בדרך כלל, ה"מגן" זה להשפיע על מנת להשפיע, כוח האמונה, ו"החרב" זה כבר הכוח בלקבל על מנת להשפיע. אור החסדים ואור החכמה שנמצאים ברשותו של האדם.

שאלה: איך אפשר לזהות את דרגת הקשר עם האב בה הבן כבר יכול לקבל החלטות עצמאיות?

הבן יכול לקבל החלטות עצמאיות רק כדי להתחבר לאב. אין יותר החלטות מעבר לזה, בחיים לא, אין דבר כזה. כל יתר ההחלטות הן שקר, כי לא יכול להיות שהבן בהחלטתו לעשות איזו פעולה בניתוק מהאב יעשה אותה נכון, זה לא יכול להיות.

בעולם שלנו זה יכול להיות מקרי. כמו שאומרים, אם תיתן לקוף מכונת כתיבה, הוא יתחיל להדפיס לך רומן. זה יכול לקרות פעם מתוך עשרה מיליארד מקרים. ברוחניות אין דבר כזה, אין הסתברות כזו, כי הכל לפי חוקים מוחלטים. ואילו בעולם שלנו הכל לפי הסתברות, כביכול לפי המקרה.

כך שבניתוק מהבורא האדם תמיד טועה. למה הכוונה טועה? שלא עושה שלב לקראתו. כי רק במקרה שהוא דבוק, עד כמה שהוא מסוגל, יכול להיות שהוא בנתק, אבל עד כמה שמסוגל להיות דבוק ועושה פעולה ליתר דביקות, זאת הפעולה היחידה הנכונה בכל מקרה ומקרה שקורה לו. שהוא לא מקבל את הנושאים של המקרה, כל מיני אופנים שלו כדברים החשובים, אלא מקבל אותם כפרטים, כדי לעשות על פניהם צעד ליתר דביקות. הוא בודק את עצמו רק לפי הסרגל, דבוק פחות, חייב להיות דבוק יותר. וסביב זה כל התנאים הסביבתיים תומכים בצורה שלילית או חיובית, בלהתנתק או בלהתחבר, זה לא חשוב. אבל לפי זה הוא בודק.

והפעולה שהוא עושה היא לגמרי לא לפי התהליך של דביקות יתר, אלא הוא מתגאה בעצמו, חושב שנתנו לו את הקליפות האלה כדי שינצח. וזה לא נכון. נתנו לו אותם רק כדי שידבק יותר לאביו. ובזה שהוא הולך לנצח את הקליפות, נעשתה קליפה עוד יותר גדולה מהקליפות שנעשו לפניו. אתה יודע שאם באים ומתחילים להתווכח איתך בכוונה, מזמינים אותך לצעקה ולהכל, בסופו של דבר אתה יוצא יותר גרוע מהם. כי הם העבירו אותך מהמצב הטוב, המתוקן שכאילו היית לדרגה שלהם ועוד מעבר לדרגה שלהם, שאתה מתחיל להתנפל עליהם בחזרה. זאת אומרת, הגישה היא גישה שקרית לגמרי, כי היא לא עושֶה את הפעולה בתכנון הנכון.

שאלה: איפה עובר הגבול בין דביקות, שאדם נמצא בפעולה עצמאית כלפי הבורא לבין תלות בבורא? האם יש בכלל איזה גבול או הבחנה?

שתהיה תלות, לא חשוב.

שאלה: האם זו הדרך היחידה לשחזר את הקשר עם הבורא, מלא לשמה להגיע לשמה, לעשות "מעשה קוף", או שיש דרך אחרת?

צריכים להשתדל שזה לא יהיה מעשה כזה, בשביל מה להיתקע כל פעם. האדם יעשה חשבון, "אני הולך לעשות עכשיו עבירה, אחר כך אני אדע אותה טוב ואז אני אעשה מצווה". האם אתה חושב שכך צריך לעשות?

אם אדם עושה עבירה בכוונה, אז הוא אפילו לא יודע מהי, ולכן הוא לא יבדוק אותה. האדם נופל בתנאי שהוא רוצה לעלות, אחרת הוא נופל ללא אור, הוא לא יכול לזהות שנמצא ברע, כי בשבילו זה לא רע. אם הוא עכשיו מחליט, "אני הולך לעשות עכשיו איזה דבר עבירה ומסכים שזה יקרה לי", אז הוא כבר לא הולך עם האור. כי זה חייב לקרות בעל כורחו, "בהיסח דעת" מה שנקרא, שהוא לא מסכים עם זה.

מה זו "עבירה"? שהאדם נכנס לאיזה דביקות פחוּתה מקודם. רק כלפי הבורא, רק כלפי הדביקות אנחנו מודדים קדושה או קליפה, עבירה או מצווה. מה זו "מצווה"? בעוד איזה רצונות הוא נעשה יותר דומה לו, יותר קרוב.

אי אפשר להתקרב אם אדם לא עושה עבירה, אנחנו לומדים את זה מבית המקדש. מהי כל עבודת בית המקדש? להביא קורבנות. קורבנות מביאים על חטאים. אם לא יחטאו לא יהיה מה להביא לבית המקדש. כל "עבודת בית המקדש" נקראת שהאדם אחרי החטא מגיע לתיקון. המקום היכן שעושים תיקונים נקרא "בית המקדש". מלכות עולה לבינה ועושה תיקונים על עצמה, זה נקרא "להביא קורבן", מהמילה קרוב, להתקרב בחלק המלכות לאלוקות, לבורא.

אז אם אדם אומר "בוא נתחיל קודם מהעבירות, נעשה הכל". זה לא נקרא "עבירה". "עבירה" זה שהאדם משתדל להגיע לדביקות יתר, להיות קרוב, ואז נכשל. שאז מתגלים בו, דווקא בהכנה שלו, בזה שהוא נמשך קדימה, והופ שמו לו רגל והוא נופל. אז מהגובה שהיה בו הוא נופל, רואה את הפער מודד אותו, לומד אותו. אז הוא מבין, מכיר, מרגיש את העבירה, אז יש לו מה להביא "לבית המקדש", את ההרגשה, ההתפעלות מזה שנפל. זה נקרא שהוא צריך להביא "קורבן", ואז מביאים "לבית המקדש", זאת אומרת, אז יש תהליך שאדם מעלה את עצמו לדרגת הבינה ומִתַּקֵן שם.

"בית המקדש" זה כללות ההכנות שהוא בנה מדומם, צומח, חי ומדבר. ואז כל פעם שהוא נופל במדרגות החדשות שלו, הוא מעלה לכל המכלול הזה שנקרא "בית המקדש". קודם האדם צריך לבנות "בית המקדש" בתוך עצמו, ואחר כך לעשות שם את העבודות. זה תהליך.

אז אתה צודק, ללא עבירות, לא יכולה להיות "עבודת קורבנות". אומרים "אשמנו בגדנו", האם עשית את זה? אם לא, אז מה אתה דופק על הלב?

שאלה: אז מה הבן היה צריך לעשות לאחר שגנבו לו את המגן והחרב?

לחפש את האבא.

שאלה: הוא נסתר.

נכון, אבל אם הוא לא יחפש אבא, אז הולך עוד יותר גרוע, כי חושב שעכשיו יבנה בעצמו כמו שילדים בונים מעץ או מפלסטיק מגן וחרב ואיתם ילחם וגם מתגאה בזה, אז נמצא עוד יותר בשקר. שברור שנותנים לו מכות, ברור שממש סוקלים אותו, והוא חושב שהוא מצליח. זאת אומרת, הכל ההפך, זה הולך יותר ויותר לכיוון העיוורון.

שאלה: איך מודדים קרבה לבורא?

קרבה לבורא הן מדרגות רוחניות. אם אדם כבר נמצא בזה, אז הוא מודד את זה בכלים שלו. השם שלו הפרטי, הפנימי, הרוחני הזה, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד, בכל מדרגה ומדרגה בזה הוא מודד את הדביקות שלו, בקו האמצעי הוא מודד את הדביקות שלו. אבל אצלנו בזמן ההסתרה האדם לא יכול למדוד את הדביקות, כי אין לו עדיין דביקות. הדביקות הראשונה היא זו שפותחת עיניים ואז ההסתרה מסתיימת ומתחלפת לגילוי.

אז איך בזמן ההסתרה הוא יכול לבדוק את מידת הדביקות? לפי זה שמייצב את עצמו נכון למטרה, לפי כמה שהוא מבין. זה "כל אשר בידך ובכחך לעשות, עשה", "אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב". לעשות את כל ההצלבות האלה, לחבר את כל התנאים האלה כדי לזהות אחרי כל פעולה ופעולה "אין עוד מלבדו" ו"טוב ומטיב".

אם הבן היה עושה "טוב ומיטב" ו"אין עוד מלבדו", היינו, שאביו עשה לו את זה, ומתוך ההרגשה והמטרה של "טוב ומטיב" הוא צריך לחפש את אביו אחרי הפעולות האלה, ולא חשוב אם יש לו או אין לו מגן או חרב, נגנבו או לא נגנבו, אבא נסתר או לא נסתר, שיחפש אותו, אז לא היה טועה. כך אנחנו צריכים לפעול בזמן ההסתרה.

שאלה: איך מתחברים שני הדברים, " כל אשר בידך ובכחך לעשות, עשה " לבין להיות דבוק בו בכל רגע? הרי אותו הבן הלך לעשות את החרב.

"כל מה שבידך ובכוחך לעשות", היינו, לחפש דביקות. אלא מה חשבת לעשות? לעבוד עם חרב ומגן? לא. לחפש דביקות בכל האמצעים.

שאלה: אם הכל "אין עוד מלבדו", אז איך רוכשים את השכל העליון?

נדבקים אליו. אתה שואל, "אם הכל נמצא אצלו, אז איך אני לוקח ממנו"? אתה לא לוקח ממנו. אתה נדבק אליו, ועל ידי זה יש לך.

שאלה: איך אני רוכש את ההבנות האלה, אם את הכל אני מדביק ל"אין עוד מלבדו", אני עובד כמו רובוט?

תדביק את עצמך. כל מה שעובר, עובר עלי: העולם הזה, האני, איך שאני רואה את הסביבה, איך שאני רואה את כולם. זה אני שכך רואה, שכך מקבל, שכך מרגיש אותם, ואת הכל אני צריך להדביק לבורא שמייצב לי את התמונה הזאת, שרוצה שאני ארגיש כך, ורוצה שבהתאם לכך אגיב על זה נכון. מה זאת אומרת נכון? שרק הוא עשה לי את זה, הוא בלבד, ומכוונתו טוב ומטיב.

וכשסידרתי את עצמי בצורה כזאת, אז אני בודק את עצמי, האם אני דבוק ל"אין עוד מלבדו" ול"טוב ומטיב"? זאת אומרת, האם זה שאני עכשיו תפסתי את עצמי, "זה בא מהבורא, טוב ומטיב למרות שזה נראה לי רע, אני מבולבל, נראה לי שזה ממישהו אחר ולא ממנו", שסגרתי את כל הדברים יחד, כיוונתי את זה אליו, האם אני עכשיו יכול להגיע למצב שזה באמת טוב וזה באמת מההטבה שלו, ושהדברים האלה נמצאים כך בהרגשה ובהכרה שלי, ושיותר מזה אני לא רוצה. שאני רוצה להיות דבוק בו, על כל אותם התנאים שעשה לי. האם אני יכול להגיע לזה או לא? אם אני יכול, גמרנו, מימשתי את המצב. אחריו יבוא המצב הבא.

שאלה: אתה אומר כל הזמן שהבורא כאילו מפרק לנו את הלגו כדי שנרכיב אותו שוב ושוב, כדי להשיג משהו יותר מההרכבה עצמה כי זה כמו רובוטים, אלא כדי שנשיג את השכל העליון.

לא נכון, מה זאת אומרת כמו רובוטים? אני לא רוצה אפילו להיכנס לזה, זה לא נכון. אם הילד לא ישחק בדיוק בצעצוע, הוא לא ידע איך לגדול. לא הצעצוע זה הנושא, אלא לרכוש מזה שכל עליון יותר, אבל בצעצוע הזה, במקרים האלה בחיינו, שם אנחנו נפגשים עם הבורא. אני מצטער, זו תפיסה לא נכונה.

(סוף השיעור)