שיעור בוקר 11.09.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 17.11.2021

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/kIyGYM86?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 578,

סב. "יורד ומסית עולה ומקטרג"

בעל הסולם אומר לנו מלכתחילה שאדם צריך לבדוק את עצמו תמיד. אז בואו נקרא ונראה מה קורה לנו.

קריין: מאמר ס"ב, "יורד ומסית עולה ומקטרג".

סב. יורד ומסית עולה ומקטרג

שמעתי י"ט אדר א' תש"ח

""יורד ומסית עולה ומקטרג". האדם צריך לבדוק את עצמו תמיד, אם התורה והעבודה שלו לא יורדים לעמקי התהום, כי מדת גדלותו של האדם נמדדת בשיעור הדביקות בה', היינו בשיעור התבטלות לה'. היינו, שאהבה עצמית אינו עולה אצלו בשם, אלא שהוא רוצה לבטל את עצמויותו לגמרי.

כי מי שעובד בעל מנת לקבל, כפי שיעור עבודתו, כך שיעור גדלות עצמותו של האדם. ונעשה אז בחינת יש ועצם ורשות בפני עצמו, וקשה לו אז להתבטל לה'.

מה שאין כן כשהאדם עובד בעמ"נ להשפיע, וכשגומר את עבודתו, היינו שתיקן את כל בחינת כלי קבלה לעצמו, ממה שיש לו מבחינת שורש נשמתו, אז אין לו כבר עוד מה לעשות בעולם. נמצא, שרק על נקודה זו צריך להיות כל רכוז מחשבה, על בחינת זו.

והסימן לזה, אם האדם הולך על דרך האמת, הוא יכול לראות, אם הוא בבחינת "יורד ומסית". היינו שכל עבודתו הוא בבחינת ירידה. ונמצא האדם אז ברשות הסטרא אחרא. אז הוא "עולה ומקטרג", היינו שמרגיש את עצמו בבחינת עליה, ומקטרג על אחרים.

מה שאין כן מי שעובד על דרך הטהרה, אינו יכול לקטרג על אחרים. אלא תמיד הוא מקטרג על עצמו, ועל אחרים הוא רואה אותם במדרגה יותר טובה, משהוא מרגיש את עצמו".

כאן אנחנו רואים שיש בדיקה מאוד בולטת, נכונה, ברורה, האם אנחנו נמצאים בעלייה לרוחניות או בירידה מרוחניות, והיא היחס שלנו לזולת. אנחנו תמיד מודדים את עצמנו מתוך עצמנו ואיך אנחנו רואים את הזולת, יותר למעלה או יותר למטה מאיתנו, בצורה פשוטה. על זה אומר בעל הסולם, "אדם צריך לבדוק את עצמו תמיד", איך אני לגבי אחרים, אם אני גבוה מהם או אני נמוך מהם, אני מתקרב אליהם או אני מתרחק מהם, באיזו מידה אפשר לבדוק את זה בצורה אמיתית.

וזה אפשרי רק בתוך העשירייה. במידה שמשתדל, כמו שהוא כותב במקום אחר, טוב לבטל את עצמו בפועל כלפי אחרים. זה מותר לו, טוב לאדם כך לעשות אם הוא מבטל את עצמו כלפי החברים. לא סתם כלפי העולם, כלפי העולם אפילו שיראו שהוא מתגאה, גם טוב, פחות יבואו אליו בכל מיני דברים.

אבל כלפי הקבוצה, שם הוא צריך להתנהג בצורה רוחנית. זאת אומרת להשתדל להתבטל ולראות אם יש לו נטייה מעצמו או צריך לעשות את זה בפועל בכוח ואז להזמין את ההסתכלות הזאת שתתחיל לרכב עליו.

שאלה: מה זה אומר כשהולך אדם על פי דרך האמת ואז הוא יראה אם יורד או עולה?

אם הוא רוצה ללכת בדרך האמת, אז הוא הולך לקראת לבטל את עצמו. איך הוא בודק שהוא באמת נמצא בביטול עצמו? הרי יש הרבה תורות, שיטות, הרבה אנשים שמעו שהעיקר כשאדם נמצא ברוחניות זה לבטל את עצמו. הוא צריך לשבת ממש על הקרקע, בפינה, במקום נידח, לא להראות את עצמו לאחרים, צריך להיות צנוע. יש כאלה שלא מדברים, יש כאלה שלא מסתכלים על העולם ועוד.

אנחנו לומדים מחכמת הקבלה שהעיקר זו העבודה שלנו בפנים. זאת אומרת שאני בזה מתקן את עצמי, את הפנימיות שלי, את היחס שלי, "רצון" מה שנקרא. ולא חשוב לי אם אני אקשור את העיניים או לא, אני אשב לבד או אהיה בין אנשים, זה לא חשוב.

העיקר, "האדם צריך לבדוק את עצמו תמיד, אם התורה והעבודה שלו לא יורדים לעמקי התהום, כי מדת גדלותו של האדם נמדדת בשיעור הדביקות בה', היינו בשיעור התבטלות לה'. היינו, שאהבה עצמית אינו עולה אצלו בשם, אלא שהוא רוצה לבטל את עצמויותו לגמרי".

לפי זה בודקים. אבל מה הסימנים? כלפי הבורא אני לא יכול לבדוק את עצמי. אני נמצא בין אנשים, אז איך אני יכול לבדוק את עצמי כלפיהם, אם הוא נמצא במגמה נכונה.

"כי מי שעובד בעל מנת לקבל, כפי שיעור עבודתו, כך שיעור גדלות עצמותו של האדם. ונעשה אז בחינת יש ועצם ורשות בפני עצמו, וקשה לו אז להתבטל לה'."

מי שמרגיש שהוא נעשה יותר גבוה, יותר מבין, יותר נעלה מכולם, בטוח שהוא לא בדרך נכונה, רוחנית.

"מה שאין כן כשהאדם עובד בעמ"נ להשפיע, וכשגומר את עבודתו, היינו שתיקן את כל בחינת כלי קבלה לעצמו, ממה שיש לו מבחינת שורש נשמתו, אז אין לו כבר עוד מה לעשות בעולם." זאת אומרת בעולם הזה כי הוא רואה את האחרים. כלפי האנשים הוא גמר את הבירור שלו והתיקון שלו. "נמצא, שרק על נקודה זו צריך להיות כל רכוז מחשבה, על בחינת זו." על זה שכלפי כולם הוא מרגיש שמבטל את עצמו. ואז אין לו כבר מה לעשות בעולם. הוא השתמש בעולם בכל מה שהיה אפשר. זאת אומרת לא נעשה בעלייה יותר ויותר מכולם אלא ההיפך, רואה עד כמה הוא פחוּת ופחוּת מכולם. ולא במילים, בהרגשה ובגישה הפנימית שכך בא לו.

"והסימן לזה, אם האדם הולך על דרך האמת, הוא יכול לראות, אם הוא בבחינת "יורד ומסית". היינו שכל עבודתו הוא בבחינת ירידה." כך הוא רואה את עצמו. "ונמצא האדם אז ברשות הסטרא אחרא." כך הוא מרגיש. "אז הוא "עולה ומקטרג", היינו שמרגיש את עצמו בבחינת עליה, ומקטרג על אחרים." זאת אומרת, אם הוא נמצא ביורד ומסית, אז יש לו טענות וביקורת על כולם.

"מה שאין כן מי שעובד על דרך הטהרה, אינו יכול לקטרג על אחרים." אין לו בכלל שום גישה לזה. ואם יש "אלא תמיד הוא מקטרג על עצמו," ולכן לא מרוצה מעצמו, לא מעריך את עצמו. גם לא רואה את האמת איפה הוא נמצא, עשיתי משהו או לא עשיתי? נראה שכלום. כל פעם אני נמצא למטה מכולם, אפס, לא מוצלח וכולי.

זה מה שבעל הסולם אומר, "מה שאין כן מי שעובד על דרך הטהרה, אינו יכול לקטרג על אחרים. "אלא תמיד הוא מקטרג על עצמו, ועל אחרים הוא רואה אותם במדרגה יותר טובה, מאשר מרגיש את עצמו".

זו בעצם הבחנה די פשוטה שאפשר להבין, היא לא דורשת שכל ולא רגש מיוחד אלא בירור, כך אנחנו מודדים את עצמנו.

שאלה: יוצא מהמאמר שגם עולה וגם יורד, גם מקטרג, גם מבטל, הכול לא נכון. שתי ההרגשות.

למה?

תלמיד: כי יורד ומקטרג נמצא תחת הסטרא אחרא, ואם עולה ומבטל, אז הוא מאשים את כולם. אז מה נכון?

זה שהוא רואה את עצמו, מתי? רואה את עצמו יותר מכולם, או פחות מכולם?

תלמיד: הוא כותב שהוא רואה את עצמו מתחת לכולם, למטה, הוא נמצא תחת הסטרא אחרא. למה כשיורד ומקטרג הוא נמצא תחת שליטת סטרא אחרא?

כתוצאה ישירה מזה שנמצא בקליפה. כי הוא מקטרג על אחרים, הוא רואה את האחרים לא בסדר, הם לא מבינים, לא עובדים כמו שצריך.

תלמיד: אז מה התשובה הנכונה?

אדם רואה את עצמו יותר נמוך מכולם. לכן כתוב, "מה שאין כן מי שעובד על דרך הטהרה, מי שעובד על דרך הטהרה, אינו יכול לקטרג על אחרים. אלא תמיד הוא מקטרג על עצמו, ועל אחרים הוא רואה אותם במדרגה" יותר גבוהה, "יותר טובה, משהוא מרגיש את עצמו".

תלמיד: צריך להתמקד במה שצריך לעשות.

זה מצב טוב, זה מצב נכון.

שאלה: כתוב במאמר ש"האדם צריך לבדוק את עצמו תמיד, אם התורה והעבודה שלו לא יורדים לעמקי התהום, כי מדת גדלותו של האדם נמדדת בשיעור הדביקות בה'". איך האדם יכול להצליח במשימה הזאת? הרי כל פעם שאדם מצליח לעשות פעולה כלשהי לגדלות הבורא, גם האגו שלו גדל במקביל. איך להימנע שהעבודה "לא תרד לעמקי התהום" כפי שהוא מתבטא?

הוא כל הזמן צריך להיות בהתבטלות כלפי הקבוצה. אבל התבטלות זה לא שהוא יעשה את עצמו בצורה מלאכותית, אומנם שגם בפועל טוב כך לעשות.

תלמיד: כל העבודה היא רק עם העשירייה.

ודאי. העשירייה כוללת בשבילך את כל המציאות. אל תדאג, דרך עשירייה אתה תקבל הכול כדי לתקן את הנשמה שלך, כי העשירייה בעצמה היא מרכיבי הנשמה.

שאלה: לגבי הפסקה האחרונה, כשאדם מנסה לעבוד במצב הזה של טהרה, והוא רואה שהוא יותר גרוע מכל יתר העולם, מחבריו, אבל הוא גם מרגיש שהבורא ממש סוחט ממנו את הטיפה האחרונה, עבור מה בדיוק הוא צריך להתפלל אם הוא לא יכול לבקש עבור עצמו? הוא רוצה לפחות לעבוד בטהרה ולראות שכולם יותר טובים ממנו, אבל הוא לא יכול לבקש עבור עצמו, אז מה הוא צריך לעשות?

זה תלוי מה לבקש עבור עצמו. אם הוא רוצה להיות למטה מהחברים בקבוצה כדי לתמוך בהם ולעזור להם ולהיות ממש המשפיע והתומך, אז הוא יכול לבקש את זה, אלא מאיפה הוא יקבל כוחות?

שאלה: אנחנו נמצאים באיזשהו מעבר מהמאמר שקראנו אתמול על השיפלות. האם זהו המצב שהוא צריך להיות שמח משיפלותו?

זה סימן לזה שהוא הולך נכון בלתקן את הרצון לקבל שלו לעצמו ולהפכו לעל מנת להשפיע ולכן הוא שמח. אומנם קשה לו והוא מבולבל, יש בדרך הרבה דברים, אבל זה שהוא מכווַן למטרה ומטפס לקראתה, זה משמח אותו. לא כמו תינוק שבודק את עצמו אם עכשיו נעים לו או לא ולא אכפת לו מה שיקרה, אלא הוא משתדל להיות בשמחה מהמטרה, לקראת מה שהוא מתקרב.

שאלה: מאיפה במצב הזה הוא לוקח את הכוחות להמשיך בעבודה?

קודם כל הוא מקבל אותם מלמעלה דרך העשירייה. אם הוא מסדר את עצמו נכון אז הוא מקבל כוחות. ואפילו שלא מקבל כוחות, הוא מקבל כוחות מזה שלא מקבל כוחות. זאת אומרת, אפילו שאני נמצא במצב שאין לי כוח אבל אני בדקתי את המצב שלי ואני מגלה שזה המצב הנכון, כבר זה נותן לי כוח.

יכול להיות שאני נמצא במצב של ירידה, במצב של גלות, אני נמצא כמו בבית סוהר ואין לי שום אפשרות לצאת ממנו, אבל אני רואה שהמצב שלי נובע מתוך זה שהרצון לקבל תופס אותי, מתנפל עלי, שאני נמצא ממש בשבי של הרצון לקבל, של האגו שלי, ואז גם בזה אני משתדל לקשר את עצמי למטרה.

ודאי שאם אני לא נמצא בקבוצה אין לי סיכוי להיות בזה בשמחה ובכיוון הנכון. אבל אם אני נמצא בקבוצה ואיכשהו קושר את עצמי אליהם, אז כמו שבעל הסולם כותב לנו במאמר "הערבות", כולנו נמצאים בסירה וכל אחד לוקח על עצמו איזה תפקיד, ואפילו שלכל אחד יש תקופות שהוא לא יכול לתפקד לפי מה שהתפקיד מחייב אותו בכל זאת הוא שמח, מפני שעכשיו הוא לא מסוגל, שזה כמו החצי השני של הגלגל שהולך אחורה, אבל האחרים מסובבים את הגלגל קדימה וכך כולנו מתקדמים.

זאת אומרת אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו לא עושים חשבון לפי הערבות שלנו בקבוצה, אנחנו לא נראה את עצמנו מתקדמים ואז אנחנו נופלים, ואין לנו בזה שום הצדקה למצב שלנו.

אני רואה הרבה אנשים שדווקא מחוסר החיבור הנכון שלהם בעשירייה, הם רואים שאין להם שום סיכוי. וכך הם אומרים, ואומרים נכון, "אני עוזב, אני צריך לעשות הפסקה", כל מיני אמירות כאלה, מצדיקים את עצמם, "אני לא רואה שום סיכוי לעצמי להתקדם". ודאי שאין לך סיכוי להתקדם, אבל אם אתה נמצא בסירה עם האחרים אז בטוח שבכל צעד קדימה, יש לך גם הרגשה שאתה הולך אחורה. כי מגיעה לך מלמטה, מעמקי הנשמה המקולקלת שלך עוד מנה של האגו, של הרצון לקבל, ואתה צריך להעלות אותה לעבודה.

אז כשהאגו בא ותופס אותך, כשאתה מרגיש שהוא ממלא אותך, אתה מבין שאין לך סיכוי. אבל תחבר את זה עם האחרים, תן להם גם לעבוד על זה ואתה תראה שאם כל אחד ואחד מעלה את האגו שלו לעבודה הכללית של העשירייה, זה לא שאין סיכוי, אלא זה דווקא הופך להיות חומר דלק לעשירייה, ומתקדמים.

זה נקרא "יורד ומסית עולה ומקרטג". זה מה שיש אצלנו, כגלגל.

שאלה: איך אנחנו מקשרים את העבודה הזו או מחברים אותה לאחרים? האם זה משהו שנעשה רק במחשבה או צריך לעשות את זה גם במילים ולשתף איכשהו?

אנחנו פשוט צריכים לעבוד יחד, זה הכול, לעבוד יחד. ואז תראו שמהר מאוד אתם מעבדים את כל הנתונים האלה נכון והולכים קדימה. האור העליון מוכן, במידה שאתם מתחברים הוא מאיר עליכם ובמידה שאתם לא מתחברים הוא לא מאיר, אלא מאיר בצורה הפוכה, כדי שאתם תראו עד כמה אתם רחוקים מהאור העליון. כדי לעורר אתכם כך הוא עושה.

אבל הוא לא יכול לבטל את התהליך ולקדם אתכם ללא יגיעה, הבורא לא מוותר על כלום, על גרם של יגיעה, על גרם של התיקון, כי את הכול תצטרכו לגמר התיקון.

שאלה: למה בעל הסולם מקשר את העבודה על דרך האמת עם להיות תחת שליטת הסטרא אחרא?

איך יכול להיות עוד? איזו עבודה יכולה להיות אם לא עם הסטרא אחרא? סטרא אחרא זה כל הטבע שלנו, אנחנו רק לא משייכים אותו ל"סטרא אחרא", לצד האחר, עד שמתחילים לעבוד איתו. כשמתחילים לעבוד עימו אז אנחנו אומרים, זו הקליפה וזו הקדושה, זה על מנת לקבל, אני לעצמי וכן הלאה, מתגאה כלפי האחרים, מפריד את עצמי מהאחרים, מרחיק מהאחרים, וזה ההיפך, זו הקדושה.

מהי הקדושה? מה שלא אהוב עלי אבל אין לי ברירה, אני חייב להפוך את הדברים האלה ולאהוב אותם, לכבד אותם, חיבור והשתתפות ועזרה הדדית וביטול עצמי כלפי החברים ועוד. כך אנחנו עובדים. אי אפשר לעבוד בחיבור לעשירייה, בקדושה, ברוחניות, אין לנו את זה, אלא אנחנו בונים את זה מצורה הפוכה, מזה שאנחנו לא רוצים להיות בגשמיות, בעל מנת לקבל, בניתוק, בלהתגאות וכן הלאה, ואז מתוך זה בא לזה.