שיעור הקבלה היומי15 יוני 2021(בוקר)
שיעור בוקר 15.06.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ללכת בהתגברות - קטעים נבחרים מהמקורות
אנחנו נמצאים במצב מיוחד שנקרא "העולם הזה", ופועלים כמו שנבראנו, נולדנו והתפתחנו, בכוח האחד שמוביל אותנו כל פעם, שזה הכוח האגואיסטי, כוח האגו שלנו. כל אחד רוצה רק לטובת הכוח הזה, ואדם חושב שזה לטובתו, לטובת עצמו. הכוח הזה כך הוא פועל בנו שנראה לנו שזה אנחנו.
על ידי התפתחות מדור לדור אנחנו מתחילים להבין יותר ויותר שהכוח האגואיסטי שלנו הוא דווקא סוגר אותנו באיזו בועה אגואיסטית, וכדי לראות משהו יותר מזה אנחנו צריכים לצאת ממנה, מהבועה הזאת. אנחנו מגלים את עצמנו מוגבלים מאוד בתפיסת המציאות, ביקום, בעולם שלנו, ביכולת שלנו, עד שמגיעים למצב שאנחנו מכירים את האפסיות שלנו בזה שלא מסוגלים אפילו לסדר את עצמנו בעולם הזה. כך לאט לאט אנחנו מכירים את הרע שבטבע שלנו, מה שנקרא הכרת הרע, ואחר כך, במידה שאנחנו מכירים את הרע הזה, יש בנו יכולת בכל זאת לעלות למעלה מזה ולהגיע לטוב. לא שאנחנו רוצים ומבינים איך לגשת לצורה הזאת שנקראת "טוב", אלא הטבע מסודר כך שכמו שהוא דוחף אותנו להתפתחות האגואיסטית, לאט לאט מכיר בהתפתחות האגואיסטית עד כמה הדבר הזה הוא רע, מוגבל, ממית, ושאנחנו בזה מזיקים לעצמנו. האנושות היום מגלה את זה יותר ויותר בכל יום ויום, שאנחנו לא יכולים לצאת מזה. כך כולם מבינים, חושבים ומיואשים מההתפתחות שלנו, מההתפתחות האנושית, מהתפתחות הטבע.
כאן אנחנו צריכים לראות שחכמת הקבלה נותנת לכל אחד ולכולנו יחד פתרון ברור, שאפשר להתעלות למעלה מהטבע שלנו, שהוא בנוי בכוונה בעל מנת לקבל, בצורה אגואיסטית, כדי שאנחנו נבנה את עצמנו בהכרה, בהבנה בזה שאנחנו נהיה עצמאים. לא שנקבל כמו שקיבלנו את הטבע האגואיסטי, בצורה מחויבת, לא. את הטבע השני אנחנו חייבים בעצמנו להבין, לבנות, להשיג, להרכיב אותו על עצמנו, ואפילו להתקיים בטבע ההפוך, אנחנו קוראים לו אלטרואיסטי, להתקיים בו מעל הטבע האגואיסטי. כי האגו שלנו לא נעלם, אלא הוא תמיד נשאר ועוד גדל וגדל ובזה דוחף אותנו לבנות כוח השפעה, כוח אלטרואיסטי עוד יותר גדול. כך, זה על גבי זה, אנחנו נגדל את כוח ההשפעה, כוח האהבה, כוח החיבור. ולכן הדרך של ההתפתחות שלנו היא נקראת דרך של "אמונה למעלה מהדעת", שמה שאנחנו מפתחים זה נקרא כוח השפעה, כוח אמונה, דרגת הבינה, ואיפה שאנחנו עכשיו נמצאים, שאנחנו יכולים למדוד הכול לפי הרצון לקבל שלנו שהוא היסוד של כל חומר הבריאה, זה נקרא "דעת". אנחנו צריכים לבנות קומה שנייה של הקיום שלנו, אמונה למעלה מהדעת.
לעבודה הזאת אנחנו צריכים להיכנס, עם רצון ונגד הרצון, מתוך זה שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה שזו הדרך ואין אחרת. היא מובילה אותנו, וגם כל האנושות בסופו של דבר תגיע לזה, שאנחנו כולנו חייבים לבנות כוח השפעה למעלה מכוח הקבלה. בזה שאנחנו בונים את כוח ההשפעה, אנחנו גם נקבל עזר כנגדו, עוד יותר ועוד יותר התגברות של כוח הקבלה, שיהיה אפשר לבנות עוד יותר כוח השפעה. וכך זה על גבי זה אנחנו נגדל ותמיד בשני כוחות, זה נקרא אמונה, כוח עליון, כוח השפעה, למעלה מהדעת, מכוח הקבלה. כך כל פעם הם יגדלו, והם בעצם קובעים את הרמה הכוללת שלהם, שני הכוחות האלו, זה על גבי זה. בעבודה הזאת אנחנו בעצם צריכים להיות עד גמר התיקון, אחר כך נדבר מה קורה אחרי זה, אבל זה מה שעומד לפנינו.
לכן אסור לאדם לשכוח את התהליך הזה שהוא עובר, ושכל ההתגברות של האגו שבו עוד יותר ועוד יותר, עייפות, מתייאש, מתרגז, לא מסכים, לא רוצה, כל מיני כאלה תגובות שיש לו בזה שהוא נמצא ברצון לקבל, אלה בסך הכול כוחות שאותו כוח עליון, אין עוד מלבדו מפעיל עלינו, כדי לחייב אותנו להחליט אחרי כל מיני ניסיונות, שאין לנו ברירה אלא אנחנו חייבים להתקרב אליו, לכוח ההשפעה, לכוח האהבה, לכוח החיבור. אומנם אנחנו בתחילת דרכנו מאוד לא רוצים את זה ורואים את זה כדבר שממש איך אפשר לברוח ממנו, אבל החיים מסודרים כך שאי אפשר לברוח, אם לא בגלגול הזה, בגלגול הבא, אם לא עכשיו אז בעוד כמה חודשים או שנים. אבל אדם בכל זאת, כל אחד ואחד מאיתנו שנושא בתוכו חלק מהרשימו השבור של אדם הראשון, יצטרך לתקן את הרשימו שלו ולהצטרף בחיבור עם כל הכלים שעברו כבר את התיקון, וכך אנחנו מגיעים לגמר התיקון, בעתיד.
יש על זה הרבה מה לדבר ולהוסיף, אלה כל החיים שלנו. הנושא הזה בכלל זה הנושא החשוב ביותר. כי כל מה שלמדנו עד כה אלה מרכיבים, חלקים מהנושא הזה הכללי, הליכה בהתגברות. וההתגברות בעצם צריכה להיות קלה, זה העיקר, קלה. אם אנחנו מרגישים שיש באמת התנגשות גדולה, קושי גדול, סימן שאנחנו לא סידרנו את עצמנו נכון לעלות באמונה למעלה מהדעת, לעלות בכוח החיבור מעל כוח הפירוד, לאהבה מעל השנאה.
אנחנו צריכים להכין את עצמנו בעשירייה בצורה כזאת, עד שאנחנו נמשוך את עצמנו בלב שלנו אחד לקראת השני, כולם ביחד וכלפי הבורא. ואז אנחנו נתחיל להרגיש שכל כוחות הפירוד, שנאה, דחייה, הזלזול שמתגבר בינינו, זה אך ורק כדי שאנחנו נעלה למעלה ממנו ונתגבר בכוח החיבור לקראת האהבה, לקראת השפעה הדדית. לקראת החיבור.
זאת העבודה. יש בזה הרבה דברים שקשה לבטא אותם במילים. אבל אין חכם כבעל ניסיון. ואנחנו נעבור את כל הדברים האלה, גם נלמד במשך הקטעים שהכינו לנו וגם נדבר על זה בינינו. זה הנושא, הנושא, כול המאמרים, החומר שאנחנו לומדים, גם בתלמוד עשר הספירות וגם ב"שמעתי" ובכתבי רב"ש ובכלל בכל כתבי המקובלים, כולם סובבים סביב הנושא הזה. התגברות על הפירוד, אהבה מעל השנאה, חיבור מעל הניתוק, ריחוק, וכן הלאה, אין יותר. או קליפה או קדושה. וכך אנחנו צריכים לראות את המצבים האלה.
וכמה שניתקע במצב שביניהם, מצב אפור, לא זה ולא זה, להשתדל כמה שיותר מהר לצאת ממנו ולהיות לפחות באחד מהם, או בקליפה או בקדושה, אבל מצב ביניים זה לא טוב, הוא לא מועיל לכלום. הקליפה, על מנת לקבל, דוחפת אותנו קדימה, זה עזר כנגדו, כנגד הקדושה, כנגד השפעה וחיבור. ולכן הכי גרוע זה שאנחנו נמצאים באמצע, לא בזה ולא בזה.
על זה כתוב, "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". אין לו לא זה ולא זה והוא לא יודע מה לעשות. לכן למצב כזה רוחני ניתן לנו את העולם הגשמי. זה הצורך בעולם הגשמי, שאנחנו לא ניתקע בין המדרגות הרוחניות אלא שאנחנו נבנה כל מיני אמצעים כדי שאז כשאנחנו לא שייכים לא לקדושה ולא לקליפה, האמצעים הגשמיים יעזרו לנו לצאת מהמקום, להתחיל לנוע. ועל ידי זה שאנחנו מרכיבים בינינו עשיריות וכל מיני אירועים משותפים, שעל ידם אנחנו בכל זאת "איש את רעהו יעזורו" יכולים להתחיל לנוע מנקודות כאלה שאנחנו פתאום נעצרים בין הקדושה לבין הקליפה, בין על מנת לקבל לבין על מנת להשפיע, בין דעת לבין אמונה למעלה מהדעת.
זה החומר החשוב ביותר, הוא מרכז בתוכו בעצם כל מה שלמדנו עד כה ולכן לא חשוב לי להיתקע בו ולהיות בו עד שנבין ונרגיש שדווקא ידיעת החומר הזה בכל מיני כיוונים עוזרת לנו לנוע לכיוון הדבקות, בינינו ועם הבורא.
שאלה: מה ההבדל בין להיות בקדושה לבין להיות בקליפה ובקו האמצעי?
לא לחשוב שזה קו אמצעי, קו אמצעי זה משהו אחר לגמרי, או באמצע בין קדושה לקליפה, כך נגיד. אז "בקליפה" זה נקרא שאני חושב על עצמי ואיך לעשות לעצמי טוב, זה בצורה מאוד כללית ופרימיטיבית. ב"קדושה" זה נקרא שאני מאותה צורה שחשבתי על עצמי מאיזו סיבה, על הסיבה נדבר אחר כך, מעלה את עצמי למצב שאני חושב רק לטובת הבורא, משתדל לתאר לעצמי שכאילו אני אוהב אותו ומה הייתי עושה בשבילו, לכן ניתן לנו בעולם הזה עניין של אהבה גשמית, שנלמד ממנה איך נוכל להעביר את זה איכשהו כלפי הבורא, זה כבר נקרא "אמונה למעלה מהדעת" או "קדושה".
ויש אמצע, באמצע לא נמצאת קדושה ולא קליפה אבל זה לא שאין שם שום דבר, אלא הקדושה והקליפה נלחמות שם. זאת אומרת, אדם מרגיש כמה הוא לכיוון זה או לכיוון זה, הולך ולא יודע איפה הוא נזרק ומה לעשות וכל הזמן נמצא בספקות ובכאלה מערבולות. זה מצב שנצטרך לברר אותו. אני חושב שאנחנו צריכים לבקש מהקבוצה שאוספת לנו פסוקים למצוא לנו את החומר גם על הקליפה וגם על הקדושה, והעיקר ובמיוחד על המצבים שביניהן.
שאלה: שמעתי שאמרת שההתגברות הזאת צריכה להיות קלה. מה הם התנאים שיכולים ליצור את העבודה הזאת כקלה או שאנחנו מייצרים אותה כקשה? מה הם התנאים הטובים?
הבעיה שלנו שאנחנו חושבים שלעשות פעולות השפעה זה קשה. נניח שכן. אם נניח יש לפניך איזה שונא, [ואפשר לראות] זאת על הילדים, אנחנו אומרים להם, "תפסיקו להתקוטט ביניכם, תנו ידיים זה לזה" או "תחבקו זה את זה", "תנו נשיקה זה לזה", תראה על הילדים כמה זה קשה, הם לא ירצו לעשות את זה, הם ממש לא מסוגלים. הגדולים יכולים לעשות את זה כי הם כבר יודעים לשקר, אבל הילדים לא יודעים לשקר ולכן קשה להם, הם בורחים מכל הדברים האלה. לכן אנחנו צריכים להבין מה אנחנו צריכים לעשות.
חזור בבקשה על שאלתך.
תלמיד: אני לא מרגיש שהעבודה קלה כמו שתיארת. אתה לעומת זאת אומר שההתגברות צריכה להיות במצב של עבודה קלה. רציתי שתסביר את הרעיון הזה. כמו שאני רואה את זה, זאת לא עבודה קלה ללכת לכיוון הטבע השני, יש לי הרבה דברים לעבור ולהתגבר בטבע שלי, ויש לי ממש מעין כלובים שבתוכם אני כל הזמן מרגיש כאסיר. ואני מתבלבל, אני לא מצליח בכלל לראות את זה במצב של עבודה קלה.
נניח שיש לפניך אדם שאתה לא אוהב, אתה שונא אותו ולא סובל אותו, לא את צורת הביטוי שלו, לא איך שהוא נראה, איך שהוא מדבר, אוכל, שותה, יושב, אתה לא אוהב אותו בשום דבר, [השאלה] מה לעשות? אני זוכר שכשנעשיתי סבא וראיתי את הנכד הרגשתי שאני אוהב אותו, רציתי לשחק עימו ולהחזיק אותו על הידיים ולעשות עימו משהו, לעשות לו משהו נעים וטוב. ולפני זה לא היה לי רגש כזה בכלל. זאת אומרת העניין כאן שאנחנו לא צריכים לעשות שום דבר בכוח, לא, ההתגברות היא לא בזה, אני לא יכול לאהוב מישהו בכוח, זה לא קורה. אני צריך למצוא כאלו שינויים בי שאני אוהב את הדברים האלה בשני, ובזה שאוהב אותו יהיה לי קל לעשות בשבילו כל מיני דברים בשמחה. זאת אומרת, גם היצר הרע וגם היצר הטוב יעזרו לי באהבה לבורא. ולא שאני עושה את זה נגד, אני לא יכול להגיע להשפעה לבורא אם אני לא רוצה את זה בפנים. ההתגברות היא לא על זה, ההתגברות היא על כך שהייתי פעם אדיש או אפילו לא רציתי, ועשיתי כל מיני פעולות שכתוצאה מהן אני מסכים לתת לו, לעשות לו משהו, ואפילו אני רואה שאני מכיר כל מיני צורות גדלות בו ואני אוהב אותו ואני מוכן לעשות בשבילו משהו עד שממש כולי, כולי יכול לשייך את עצמי אליו.
זו עבודה המגיעה בהדרגה, אבל אני לא יכול לאהוב מישהו כשאני שונא אותו, לא יכולות להיות שנאה ואהבה יחד. לכן אנחנו לומדים, ונלמד את זה לאט לאט איך להגיע להבנה, להכרה שהבורא הוא גדול ושאנחנו תלויים בו וכדאי לנו להתקרב אליו, שהוא עושה את הכול לטובתנו. ואומנם אני מדבר עדיין מהאגו שלי, אבל לאט לאט כשאני מתחיל להתקרב אליו אפילו בצורה אגואיסטית, אני מקבל את המאור המחזיר למוטב יותר ויותר ואז אני משתנה. וההשפעה הזאת שלו אליי ממש משנה לי את היוצרות, זה נקרא "תן לאור לעשות את שלו". אנחנו לא יודעים איך זה קורה, אבל בצורה כזאת מתקרבים. עוד נדבר על זה. השאלה הייתה יפה. אתה עוד תחזור עליה כמה פעמים בכל מיני צורות, אנחנו נברר אותה יותר.
שאלה: הדגשת כמה חשוב המעמד הזה בין שני השלבים, בין הקליפה לבין הקדושה, אבל איך עושים את הקפיצה הזאת בלי לעצור במדרגות?
אנחנו נעשה את זה, אל תדאג, אי אפשר לעשות את זה כמו שאנחנו רוצים, לקפוץ מעל המדרגות ולעצור או לא. הכול הולך לפי סיבה ומסובב בהדרגה ואלה חוקי הטבע וכך הכול נבנה. וכמו בין פלוס למינוס שמהם מורכב כל העולם הזה, גם העולם הרוחני מורכב ממינוס ופלוס ואנחנו לא יכולים לדלג כאן על משהו אלא להתקרב בחיבור המינוס והפלוס האלה יחד לקו האמצעי. לעבד את האגו שהוא יהיה שמאל, למשוך כוח השפעה, האור, שיהיה כימין, להרכיב ביניהם קו אמצעי ובקו האמצעי להתקרב לתיקון שלנו השלם. נלמד את זה, אבל לא שאנחנו יכולים לעשות כאן קפיצות לפי מה שבא לנו, אנחנו נמצאים במערכת והיא מחייבת אותנו לעשות הכול.
שאלה: אני רוצה מאוד לקרוע את המחסום ולהיכנס לגמר תיקון, אבל זה האגואיזם שלי. מאיפה לקחת כוחות כדי למחוק את עצמי מהתמונה הזאת ולבקש שכל העשירייה שלי תיכנס לגמר התיקון כדי לעבור אל העולם הרוחני הזה?
אנחנו צריכים להתקדם לפי השיעורים שלנו יום יום, לחזור כל פעם אם אפשר על כל הפסוקים שלנו שאנחנו לומדים בשיעורים וכך להשקיע עוד ועוד. אני לא רואה שום דרך אחרת ונראה לי שאנחנו קרובים למטרה.
איפה לקבל כוחות? רק מתוך החיבור בינינו, רק מתוך החיבור. אני מרגיש את כל הכלי העולמי ומקבל מהם התפעלות גדולה מאוד, ואני לא מתאר לעצמי שאני יכול להתקדם לבד. לא יכול. היה לי זמן, חודשים ואפילו כמה שנים, מאז שהרב"ש נפטר ועד שקמה הקבוצה שהכנתי בבני ברק מתלמידים חדשים, שבאמת היה לי קשה מאוד לבד. אבל מה שעשיתי אז, כתבתי הרבה ספרים וכמה שאפשר הייתי בהפצה. וכשקמה קבוצה והתרחבה ועברנו לפתח תקווה, בהתאם לזה התפתחתי יחד איתם יותר ויותר. זאת אומרת בלי תלמידים, בלי עשירייה זה בלתי אפשרי להתקדם. לא מן הסתם כתוב "מכל תלמידי השכלתי", אומרים את זה על מישהו גדול, מקובל גדול, אבל מאיפה הוא לוקח כוח להתקדמות, נושא להתקדמות? רק מהתלמידים, כמו רבי יוסי בן קסמא. כי אי אפשר אחרת, לבד אי אפשר. לכן חייבים להיות בקבוצה ובקבוצה על ידי הקבוצה להתקדם.
שאלה: תכנית הבריאה היא ליהנות לנבראים, אך מסתבר שהנבראים לא רוצים לקבל את ההנאה הזאת. כיצד אפשר לפתור את הסתירה הזו לכאורה?
על ידי המאור המחזיר למוטב. זה שאנחנו עוסקים במשהו, לאט לאט משפיע עלינו הכוח העליון והוא קושר אותנו יותר ויותר לדרך ולמטרה, ואנחנו מסכימים להיות בקבוצה, וכשאנחנו מסתכלים מעשירייה אחת על עשירייה שנייה אז הקנאה, התאווה והכבוד גם פועלים כאן בתוך עשירייה וגם בקשר בין עשיריות, ואנחנו על ידי זה מתקדמים.
בכל זאת אני רואה בתלמידים גם הוותיקים וגם החדשים, במיוחד החדשים, כמה שהם עושים קפיצה גדולה תוך שנה, שנתיים. ממש. מה שהיה לוקח קודם עשר שנים, או אפילו 15 שנה, היום זה ממש קורה תוך שנה, שנתיים. רק להמשיך להתקדם, אבל שוב אני אומר, צעד קדימה זה להיות יותר קשורים בינינו רגשית, ואז בינינו לאתר מה זה נקרא הבורא המשותף לכולנו, וכך להתקדם אליו.
תלמיד: אם כך, העבודה של המקובל או התלמיד, היא הפוכה למטרת הבריאה, או כנגד מטרת הבריאה?
למה זה הפוך או כנגד?
תלמיד: כי מטרת הבריאה היא להשפיע תענוג לנברא, אבל הנברא לא רוצה לקבל את התענוג הזה.
זה בכוונה כך נעשה שהנברא לא ירצה לקבל תענוג שמגיע מהשפעה, והוא בנוי כדי לקבל תענוג מקבלה כמו תינוק בצורה ישירה, זה כך נברא בכוונה, כדי לתת לנברא יכולת לבנות את עצמו בצורת ההשפעה כמו הבורא. ואז בצורה כזאת, התינוק הזה, האדם, בונה את עצמו בצורה של גדול, של הבורא. אחרת הוא יגדל כמו חיה, כמו שנולד כך הוא יתקדם, ולא תהיה בזה שום הרגשה עצמית, הוא לא יבנה את עצמו, הוא לא ידע ממה הוא מורכב. וכשהוא נמצא במצב של האגו שלו ומכיר את האגו שלו, הוא עכשיו רוצה לבנות את עצמו בצורה הפוכה.
איך הוא יבנה את עצמו בצורה הפוכה? מזה שהוא שונא את הבורא, מרגיש את עצמו הפוך ממנו, רוצה לקבל ממנו, עכשיו הוא בונה את עצמו על ידי העשירייה כדי להיות דומה לבורא, לתת לו, להשפיע לו, להתחבר עם החברים ולהשפיע לבורא. הוא בונה את עצמו מהצורה ההפוכה. ואז הוא נמצא בתהליך של בניית העשירייה, בניית העולם, הבורא אומר "אני מחריב את העולם", כי הוא שבר את מערכת אדם הראשון, ו"אתם בונים אותו". זה מה שהוא נתן לנו לעשות.
מתוך זה אנחנו מתחילים להבין את כל ההרכבים, כל המרכיבים שיש במציאות, איך הם מורכבים, איך הם פועלים. זה כמו שנותנים לך איזו מכונה שאתה לא יודע מהי, אבל אתה משתדל להרכיב אותה כך וכך מכל הדברים, עד שזה מגיע לאיזו יצירה מיוחדת. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. זה כמו ששמים אותך מול הפסנתר נניח, ואז אתה מנסה, מנסה לשמוע מה קורה אם אתה לוחץ על איזה כפתור שם, עד שאתה מתחיל להבין את הצלילים, את סדר הצלילים שאפשר לעשות וכן הלאה ומבצע יצירה. זאת אומרת תוכל לבצע מה שאתה רוצה, רק בכלי חיצון.
יוצא שיש לפנינו את הרצון לקבל האגואיסטי, את האור העליון, ואנחנו על ידי חיבור מיוחד בין הרצון לקבל והאור יכולים לבנות יצירה מיוחדת שנקראת "העולם והאדם". ובזה אנחנו מדמים את עצמנו לבורא. עוד יותר מזה, הוא אומר "נצחוני בניי", אני עשיתי משהו מהעולם בצורה התחלתית ושברתי, והם דווקא בונים ועושים הכול לתפארת.
שאלה: בעבר היו כוחות, היה ביטחון, ידעת מה לעשות ואילו עכשיו כשהבורא לוקח את כל הכוחות האלה ועושה ממך סמרטוט, אז במה הביטחון החדש הזה צריך להתבטא? בעשירייה החברים מקבלים אותך בכל מצב, אבל יש הרי גם משפחה, עבודה, ועוד כל מיני תנאים, הפצה, ובמקומות האלה אתה צריך להיות חזק, בטוח בעצמך, יש לפעמים כמה דקות שאין לך בכלל שום מחשבה על מה שאתה צריך להגיד בשיעור וכן הלאה. מאיפה להביא את הביטחון החדש הזה ובמה הוא צריך להתבטא, ואיך לצאת מהר מכל מצב?
צריכים לחלק בצורה ברורה את המציאות שלנו לעולם הזה ולעולם הרוחני. בעולם הזה אני פועל כמו כל אחד ואחד, בצורה פשוטה, אגואיסטית, נורמלית, בעבודה, במשפחה בכל דבר ודבר, אני אדם רגיל, וברוחניות זה רוחניות, זה צריך להיות קודם כל דבר אחד.
זה שאין כוחות בכלל אז אתם צריכים לעורר זה את זה בעשירייה. וודאי שכשאדם נמצא בעשירייה אז ישנם כאלה זמנים שהוא לא רוצה להסתכל על החברים ועל העשירייה והוא מתנתק, וגם האגו שלנו מנתק את עצמנו בצורה אוטומטית מהעשירייה. אני לא מרגיש את עצמי שאני נמצא בתוך עשירייה, אני זה אני, ואני נזכר שיש גם עשירייה בצד. ואז אנחנו צריכים לעבוד על ידי תורנויות, שיש לנו אחראיים בעשיריות על המצבים האלה, שאנחנו כל פעם מזכירים לכל חברי העשירייה שאנחנו נמצאים יחד וכולם עומדים על המשמר של כל אחד ואחד.
הוא אומר שקודם היה לו ביטחון, הוא ידע מה לעשות ואיך לעשות משהו בחיים, ועכשיו כשהוא לומד כבר כמה זמן אז הביטחון הזה נעלם, והוא כבר לא יודע איך להסתדר בחיים. עושים לך את זה בכוונה, זאת לא תוצאה מלימוד חכמת הקבלה בצורה ישירה, זאת תוצאה מזה שהבורא מתייחס אליך ככה. עוד יותר, שהוא רוצה שאתה תתלה את כל החיים שלך בו.
זאת אומרת שתלך בשני כוחות, בכוח הדעת בעולם הזה, זאת אומרת מה שיש לך בחיים שלך זה חייב להיות בצורה בריאה בחיים כמו שזה, ויחד עם זה אתה צריך ללכת בכוח האמונה, מה ששייך לרוחניות.
אין כאן מה לעשות, אתה חייב פשוט לחלק את היחס שלך לחיים רוחניים ולגשמיים, לשני חלקים ברורים. ולהשתדל להיות רגוע בחיים הגשמיים, שלא יעברו לשם מתחים וחוסר סיפוק שיש לך מההתקדמות הרוחנית. זאת העבודה שלנו, ובאמת אם אדם יודע לסדר את הדברים האלה נכון הוא מהר מאוד מתקדם ברוחניות.
זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין שלא נתנו לנו את החיים הגשמיים כדי שיהיה לנו מה לאכול או עוד משהו, הם נתנו לנו את זה בתוספת בלתי נפרדת מהרוחניות, שאנחנו חייבים להתפתח בצורה גשמית כמו בצורה הרוחנית. ולהשתדל לחבר בסופו של דבר את שני העולמות יחד, ואתם תראו עד כמה זה מתחבר.
רב"ש עבד כתפסן ברזל בבניין, אחר כך ביציקות בטון בבניין, עבד כסנדלר, עבד כפקיד, בכל עבודה שהיה רק אפשר כי אז לא היו כל כך הרבה עבודות. אדם צריך לעבוד, אדם צריך לעבוד ולהחזיק את המשפחה, להיות נשוי, ולהשתדל לתת לכל דבר את שלו ולהבין שדווקא באיזון הנכון בין כל אופני החיים האלה, דווקא בזה הוא מתקדם בצורה אופטימלית.
אבל גם כך וגם כך זה לוקח שנים. כי אתם נמצאים בעולם הנמוך ביותר, בעולם הכי גרוע, שלנו, אתם לאט לאט בונים כל אחד סולם עד שתגיעו לטופ של כל הבריאה. ואתם בונים את זה וכבר נמצאים בכמה שלבים. ורק השלבים האלה זה עדיין כמו תינוק שהוא חי אבל עדיין לא מבין שהוא חי, איפה הוא חי, בשביל מה, למה, זה עוד [יהיה] עד מתי שתגיעו, אבל נגיע.
שאלה: איזה כלי משותף יש לבנות כעשירייה שהוא החשוב ביותר בשבילנו, כדי שנוכל להשפיע יותר לבורא כנגד המכשולים הגדולים שהוא שולח לנו?
אני לא יודע איזה כלי משותף אנחנו צריכים, אנחנו צריכים לבנות כלי שזאת עזרה הדדית בקשר בינינו, להיות ממש מחוברים יחד עשרה כמו אחד. ואז אנחנו נפנה מתוך האחד הזה המשותף לבורא, ובטוח שהוא ישמע ויענה לנו.
שאלה: אמרת שהמדרגה הקרובה שלנו זה קשר רגשי גדול יותר בינינו עד שכולנו בעשירייה נרגיש את הבורא. מהו אותו קשר רגשי שאתה מדבר עליו?
זה איך שאתה מתחיל להרגיש את כל החברים כמאוד קרובים אליך, מאוד יקרים לך, שאתה מרגיש אותם קרובים. אין לי איך להגיד אחרת, וכל אחד יפרש את זה כמה שיותר, אבל זה בדרך להתקרבות לבורא.
שאלה: בהקדמה שלך אמרת שאנחנו צריכים לתקן חלק מהרשימות, האם יש הבדל בין רשימו אישי לבין הרשימו של העשירייה?
יש הבדלים, אנחנו לא כל כך נכנסים לזה עכשיו כי את זה אנחנו נלמד אחר כך. אבל בעצם הרשימו של כל אחד ואחד הוא נכלל בתוך הרשימו של העשירייה, ואז אנחנו מתקנים בסופו של דבר רשימו של עשירייה בחיבור, ומתוך זה כבר אנחנו מגיעים אז לתיקון. לא צריכים לדאוג שכל אחד מתקן את הרשימו שלו, אין דבר כזה, רק בהתכללות בתוך עשירייה ומתוך עשירייה לבורא, אחרת לא נבנה כלי דהשפעה.
שאלה: מה הקשר בין אהבה להשתוות הצורה? כלומר בעולם הזה אנחנו אומרים שאנחנו אוהבים את המשפחה שלנו, או חברים שלנו, כי יש לנו הרבה במשותף איתם.
אהבה זאת מידת החיבור הגדולה ביותר שיכולה להיות בין שני דברים הפוכים. ככול שאנחנו גדלים אנחנו גדלים כל אחד באגו שלו, וצריכים לעשות תיקונים על האגו כדי להיות גם כן בהתאם לזה קרובים יותר זה לזה.
אז יוצא ככה, שבפנים בתוכי אני נעשה יותר אגואיסטי וכאילו מתרחק מכולם, יחד עם זה אני צריך לבנות את עצמי יותר מקורב לכולם, שכל העביות שלי בזה היא מתהפכת לזכות. אז יוצא שבפנים אני מאוד מאוד גס ואגואיסט, וכך כל מקובל ומקובל יותר ויותר, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"1, אבל מבחוץ אני עושה צמצום, מסך, אור חוזר, כוחות התקשרות שלי לכולם בצורה כזאת שאני מגיע לאהבה.
אז מבפנים בוערת אש של שנאה, מבחוץ בוערת אש של אהבה. זה נקרא "עביות, צמצום, מסך, אור חוזר, חיבור ודבקות, ככה זה מבפנים החוצה. ואדם מרגיש פער בין כל המצבים האלו, ומזה תהיה לו השגה בעומק הבריאה, בחומר הבריאה, בבורא שברא את התהליך הזה, את המערכת הזאת מבפנים החוצה ואצלו מהחוצה פנימה.
שאלה: האם יש דרך אחרת להתגבר מלבד בקשה דרך העשירייה או מתוך העשירייה?
לא. רק בקשה של האדם דרך העשירייה, לחיבור עם העשירייה, להתחבר עם הבורא, להתקרב לבורא, זאת אומרת להשוות צורתו לבורא, השפעה ואהבה, שהיא מתבטאת אצלנו בחיבור יותר ויותר פנימי בינינו, רק זה יכול לעזור לנו לתיקון ולהגיע לגמר התיקון. זה הכול.
שאלה: האם תוכל בבקשה לומר לי מתי או איך אני מגיע לשנאה כלפיי הבורא? כי אולי אני עושה את זה, אבל אני לא מודע לזה.
שנאה כלפיי הבורא זה עוד רחוק מאיתנו. זה במדרגות מאוד גבוהות שיכולות להיות שם כאלו קליפות גדולות שמתעוררות באדם. אבל עכשיו לא. אנחנו עוד לא נמצאים בכאלו מדרגות שתהיה לנו שנאה לבורא. לא. זה עוד רחוק, אל תפחד. יתנו לך הרגשה של שנאה לבורא, אתה תקבל את זה מהבורא, הרגשה שאתה שונא אותו, אבל זה יהיה יחד עם היכולת שלך להתגבר על השנאה ולבקש במקומה אהבה.
שאלה: אתמול סיכמנו להקדיש זמן לחשיבות שיעור הבוקר, לחשיבות הנוכחות בשיעור. וכמו שנראה לי קשה לדבר דווקא על שיעור הבוקר, קל יותר לדבר על חיבור כלשהו, איך אנחנו מתאחדים, מאשר על איך אנחנו מגיעים לשיעור. ואולי אם דקה או שתיים היית מדבר בכל פעם על החשיבות של ההגעה לשיעור הבוקר זה היה עוזר לנו, היינו יכולים לחתוך את זה בתחילת הפגישה, להראות את זה ואז אולי היינו מסוגלים להחזיק ולדון דווקא בחשיבות שיעור הבוקר ולא על משהו אחר. זו בקשה, אם כמובן זה אפשרי.
מי שרוצה להגיע למטרה, זאת אומרת לתקן את הנשמה שלו, להגיע לגילוי הבורא ולא למות כמו שהוא נולד בצורת גוף חי בלבד, אין לו שום ברירה, אין לו, חוץ מלהגיע לשיעור יומיומי ולהתקדם יחד איתנו בקבוצה הכללית שלנו. זו קבוצה מאוד חזקה, היא כוללת את כל האנושות, והבורא מטפל בנו בצורה מאוד מאוד מיוחדת. אז בואו נשתמש, ננצל את ההזדמנות הזאת. מי שלא מגיע לשיעור בוקר יום יום שלא יבוא בטענה לאף אחד חוץ מלעצמו. הוא צריך פשוט למחוק מסדר היום שלו את כל הדברים שהם לא נחוצים, כל דבר שהוא לא נחוץ. חוץ מעבודה, שינה, אוכל, וטיפול בצורה הכרחית בבני ביתו, במשפחה. זה הכול, אין לו יותר כלום. ואת כל יתר הדברים שימחק ואז יראה כמה זמן יש לו. זה דבר אחד.
דבר שני, ראיתי אנשים שמאוד מאוד רגילים לישון דווקא בשעות האלה של השיעור, ואחר כך ראיתי שהם בכל זאת התרגלו. התרגלו, ולא קורה להם כלום. נגיד אני, 41 כמעט 42 שנה, קם כמעט בחצות הלילה, ומזה מתחיל היום. ובתוך השנים האלו עבדתי בעבודה גם כמהנדס, כבעל חברה, בעל מרפאה ובכל מיני עבודות. אפשר לסדר את היום כך שבשעתיים וחצי האלו שיש לנו שיעור, אדם יהיה בזמן השיעור. פשוט על זה אסור לו לוותר.
שאלה: האם המכשול החומרי של חבר הוא אמצעי לקדם את כל העשירייה או רק את החבר אישית?
לא, אין דבר כזה שכל אחד ואחד נופל או עולה בצורה אישית, זה משפיע עליו ומשפיע על כולם. לא באותה מידה וודאי, אבל כך זה משפיע. אנחנו מאוד קשורים. ברוחניות היחס בין הפרט והכלל, ההשפעה הזאת הרבה יותר רגישה מאשר בגשמיות.
שאלה: איך לעורר את האהבה לחבר, מהם השלבים, מה צריך לעשות בשלבים?
מתנות. זה הכול.
שאלה: מה מקום המשחק בהתגברות, איך המשחק משפיע על החברים וכיצד התגובה של החברים משפיעה עליי?
קודם כל, כל הזמן תתחיל לשחק עם עצמך. רע לך? תשחק כאילו שטוב. אתה מבולבל? תשחק כאילו שאתה יודע ומבין הכול. תנסה קודם כל כך לעשות. אל תסכים עם מצבים רעים בכל מיני אופנים, אלא דווקא ההיפך, תתנגד להם.
שאלה: היום הורגש שאתה שופך עלינו אור, שכל מילה שלך היא טבולה בטוב, ממש עטופה בערגה ובהשתוקקות ובגעגוע עצום. השאלה שלי היא איך אני לוקח את זה ומוסר את זה לעשירייה בצורה בריאה, ודרך העשירייה לעולם?
תנסה כלפיי העולם לשכתב משהו בצורה מאוד קלה וקצרה. עם העשירייה אני ממליץ שוב לשמוע את השיעור ולהשתדל לקלוט אותו. ולהרבות, להרבות בכל מיני מעשים שמגלים אהבה, יחס, תשומת לב אחד לשני. כי בזה בעצם אני מרכיב את הכלי שלי. אני לא צריך להתבייש בזה שאני ניגש לחברים ומראה להם עד כמה הם חשובים לי. בשביל מה אני נמצא כאן? כדי לבנות את הנשמה שלי, זה ברור. אז אין כאן מה להתבייש, אנחנו צריכים לבצע פעולות ולהביע את עצמנו בנכונות לזה.
תלמיד: מה הופך את הפעולה הזאת לתרופה עבורנו?
הפעולה בעצמה היא התרופה. כשאני פונה לחברים ודרכם לבורא ואני מצפה מהבורא דרך החברה להשפיע עליי, שאני אתחבר עוד יותר לחברים ועוד יותר לבורא, יש כאן מעגל סגור, אין לנו יותר, אלא "ישראל, אורייתא, קודשא ברוך הוא חד הוא", אז אני כל הזמן נמצא בזה, ואני משתדל לא לצאת מהעיגול הזה.
תלמיד: כשאני מדבר על קושי, יש לנו חברים בעשירייה שיש להם בעיות של חיבור לאינטרנט שאי אפשר להתגבר עליהן. העשירייה סובלת מהניתוק שלהם, מהחיסרון שלהם, ואנחנו לא יודעים מה לעשות כי יש ממש קושי גשמי, פיזי, שאי אפשר להתגבר עליו. אנחנו רוצים לעשות משהו, אנחנו רוצים שהדבר הזה ייפתר ולא אכפת לנו איך ושהחברים לא יתקררו בתוך העשירייה, יש לנו את הבעיה הזאת אבל אנחנו לא יודעים איך לפתור אותה.
תנסו לכתוב על זה לחברים שלכם אצלנו וכשנקבל דיווח ברור מה הקושי בלהיות מחוברים כולם בחיבור טוב, אז אנחנו נדון על זה. אני רוצה לדעת על זה, אז תכתבו על זה בבקשה, לאנשים אצלנו שמטפלים בחברים שלנו מאיטליה. ונשתדל, קודם לדעת מה המצב ומהי הסיבה ובאיזו צורה אפשר לתקן את זה ואז נחשוב מה לעשות.
שאלה: יש לנו חבר ענק בעשירייה, מאוד טוב, ממש משפיע לחברים. פעם הוא היה בא לשיעורים יום יום ועכשיו יש מצב קשה שהוא לא יכול לקום ואנחנו מתקשרים. אולי תיתן לנו איזה ייעוץ איך אנחנו יכולים לעזור לו שהוא יהיה בשיעורים איתנו?
אני לא יודע, תנסו לעורר אותו. אתם לא מתאספים פיזית, אתם מתאספים דרך האינטרנט, אז תנסו לעורר אותו בכל זאת עוד ועוד. תנסו לדבר עם בני ביתו, אשתו או ההורים, עם מי שהוא גר, שיעזרו לו לקום. תנסו לדבר איתו באמצע היום מה אפשר לעשות כדי שהוא יקום בלילה. תנסו להתקשר אליו בערב שילך לישון יותר מוקדם, ועוד ועוד. תנסו. הוא צריך להרגיש שהוא נמצא בטיפול.
שאלה: אמרת בהתחלה שההתגברות צריכה להיות קלה, שאם יש איזה התנגשות או קושי גדול סימן שלא סידרנו משהו בינינו. מה זו נקודת הקושי שמעליה אנחנו צריכים להתגבר?
נקודת הקושי היא חוסר חיבור, או חוסר השפעה הדדית, שאומנם ישנו חיבור אבל זה לא מספיק כדי שאנחנו נשכנע בינינו זה את זה. נקודת קושי בחיבור. לפעמים אנחנו צריכים אולי לעשות איזו פעולה יחד, להתאסף יחד פיזית, וכל הזמן לדאוג לזה, לדאוג לזה. אתם יוצאים מהשיעור ואולי שוכחים מזה, אז תנסו בכל זאת להשתדל להיות קשורים סביב זה כל הזמן, זה מאוד חשוב. כשעבדתי אפילו במקומות אחרים גם השתדלתי כל הזמן לחשוב, מה אני יכול לעשות לעשירייה, בקשר לעשירייה. והכול תלוי בכם.
שאלה: הרבה פעמים אנחנו מעוררים אחד את השני, באים עם רעיונות "בוא נעשה ככה, בוא נעשה ככה" ורוצים ללחוץ על הגז, ואנחנו מוצאים שבסוף אנחנו ארבעה אנשים בעניין הזה, והשאר פחות מגיבים. השאלה, איך אנחנו מערבים בזה את כל החברים?
אני לא יודע מה לעשות, תשתדלו בכל זאת לסכם. אולי אתם מעמיסים על עצמכם במשך היום כל מיני פעולות, ואז לאנשים כבר אין כוח וזמן לקום בלילה ולהיות בשיעור יחד, אני לא יודע. נגיד אני נמצא בקבוצה, אני רואה איך הם עושים את זה, הם עושים את זה פעמיים ביום חצי שעה ולא יותר. אני שומע מכל מיני מקומות אחרים, ששם זה כמה פעמים ביום, שזה ממש רצח. אני לא חושב שזה טוב, צריכים לתת זמן, מקום לכל דבר.
תלמיד: חוץ מפעמיים ביום אין לכם קשר?
חוץ מפעמיים ביום אין קשר, אין. אם יש אז זה מקרה, זה לא סדיר. יכול להיות שאתם יותר מידי לוחצים על כל החברים במשך היום, ואז הם מרגישים שהם כבר מלאים, אין להם צורך לקום בלילה. אומנם בלילה כשאנחנו קמים, קודם כל זה לפי הזמן, זה לפי המקובלים שכך קבעו, וזה לפי זה שכולם קמים, וזו עוצמה אחרת לגמרי. אני מכיר הרבה נשים שגם קמות בלילה ושומעות יחד איתנו, ובכלל אנשים זרים משתתפים יחד איתנו בשיעור, שזה אלפים, ואני חושב שזה מוסיף מאוד לכל אחד שמשתתף.
תלמיד: האם עדיף שכולם ישתתפו ושנעשה את זה פחות אינטנסיבי?
פחות אינטנסיבי זה אם אתם תורידו כל מיני מפגשים במשך היום, חוץ מנגיד שניים שזה חובה שיהיה, ולא חצי שעה, אולי אפילו רבע שעה, אבל שיעור בוקר זה חובה. זה צריך להיות הרגל. כשאני לא נמצא בשיעור בוקר, אין לי לפני מי להופיע ועם מי ללמוד, אני בעצמי קם ולומד בשעות האלה, בעצמי, כי זה הזמן לשיעור בוקר בחכמת הקבלה.
תלמיד: ההרגל הזה שאתה אומר אותו, אז גם הוא פועל וזה נכון שברגע שאתה לא מוותר יום יום, זה נהפך להרגל וכבר הגוף מתחיל לקום לבד. אבל גם אנשים שמגיעים לפעמים או לא מגיעים, זה גם נהיה הרגל ומתקבעים. איך אפשר לעזור להם לצאת מההרגל הזה ולפתח את ההרגל כן להגיע בכל בוקר?
לעזור. אני לא יודע איך, זו כבר שאלה שאין עליה פתרון.
שאלה: תודה על שיעור רגשי כל כך. האדם מתנגד להפרעות, הוא אפילו מפחד מהם. אבל כשאני מסתכל לאחור, אני רואה שדווקא הודות להפרעות, גדלתי, התעלתי. אבל בזמן האחרון, ההפרעות הם כאלה של איזו עצלנות, כזאת ישנוניות, וממש ממש קשה. אז איך אתה תייעץ להתגבר על המצבים האלה? שזה לא כמו שק, אלא ממש כמו שני שקים.
חשיבות המטרה, זה מה שאני שומע. אני לא שומע שזה עצלות, ועייפות, וחוסר שינה, ועוד משהו. חשיבות המטרה, זה מה שצריכים כל הזמן להגדיל, כל הזמן לעורר, וכאן זו בעיה.
תלמיד: יש לי כל הזמן את החלוקה הזאת של הזמן לקבלה וזמן לגשמיות ויש גבול ברור ביניהם. אבל עכשיו אני מבין, שיש השקה ואיך לבנות באופן הרמוני גם את החיים הגשמיים וגם את החיים הרוחניים, ולחבר ביניהם נכון? אבל לא שאני מחלק אותם.
איך אני יכול לשלב חיים רוחניים עם חיים גשמיים? פשוט מאוד, אני צריך להכניס כמה שיותר כוח רוחני לכל פעולותיי הגשמיים. לא חשוב מה שאני אעשה, העיקר שאני אכוון על זה בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא, שאני אעשה את זה דרך חברים, דרך הקבוצה. וזה יכול להיות כל מצב ומצב שאני נמצא בו, לא להתבייש, אנחנו בני אדם. כל דבר ודבר עד הכי בהמי אני צריך לסדר את זה ככה, שאני מעביר את כל פעולותיי דרך החברים לבורא. וזה יכול להיות דברים שאפילו אני אולי אתבייש לספר עליהם, אבל בסופו של דבר אין דבר כזה, אנחנו יכולים לשלב את כל הדברים שלנו, זה הכול בא מלמעלה.
הבורא מעורר אותנו לכל דבר ודבר, אם אני מסדר את הפעולות האלה שהן מתעוררות ממנו, אם אתה יכול לצרף כוונה טובה על מנת להשפיע כדי להתקדם לכל מעשה ומעשה, אז המעשה הופך להיות מקליפה לקדושה.
שאלה: דיברנו שההתגברות צריכה להיות קלה, אבל מה המקום של הטרחה שמורגשת בכל פעולה שדווקא קשורה לדרך?
טרחה זה חוסר גדלות הבורא. חוסר גדלות הבורא בעייני, זה מה שמכביד עלי ולא נותן לי אפשרות להתקדם נכון. זאת אומרת, אני צריך לעבוד על גדלות הבורא בלבד, ולהבין שכל הכבדות הלב זה ממנו.
שאלה: אנחנו גם נפגשים פעמיים במהלך היום, וקוראים איזשהו קטע קצר לפני השינה. אבל חסר בכל זאת בין הפגישות, אחרי השיעור ועד הפגישה הראשונה, ומפגישה שבמהלך היום עד פגישה בערב, איך למלא את החלל הזה כדי לא לאבד את הקשר בינינו? כי בכל זאת הפעולה הפיזית שאנחנו עושים, נגיד שאנחנו כותבים משהו בצ'אט, זה כן מעורר גם אותך, וגם האחרים מתפעלים. אז אולי לתת תפקיד לכל אחד?
זה טוב שיהיה לכל אחד תפקיד, אבל חוץ מזה יש לכם את כל הקטעים שאנחנו לומדים לפי נושא הזה. הנושא הזה נקרא "ללכת בהתגברות", אז לפי הנושא הזה יש לנו כאן 30 פסוקים, אז אפשר לקרוא אותם, את ה30 פסוקים האלה. תנסו לקרוא אותם ככה רצוף, או פעם זה, פעם זה, ואתם תראו כמה שזה יחזיק אתכם. אם יש לך דקה חופשית, תנסו לקרוא מהפסוקים שאנחנו עכשיו לומדים מאותו נושא, זה מה שאני ממליץ. אני עושה את זה ככה.
תלמיד: אנחנו קוראים אותם כמה שאפשר, אבל נגיד כמה שאני מתפעל ממישהו שהוא מקליט את עצמו שהוא קורא את זה בקול, זה קל מאוד לעשות, ואז יוצא שאני לא קורא לעצמי אלא אני מקליט וקורא בזה לכל העשירייה. אבל לא מצליחים לבנות את הדבר הזה.
תנסו לעשות מה שאתם חושבים, רק לא להתנתק מהנושא.
שאלה: אם הבורא נותן לי בעיות מאוד רציניות ברמה האישית נגיד במשפחה שלי, האם שווה לשתף את העשירייה בזה שהיא איכשהו תכלול את זה בתפילה שלה או מספיק שמבחינה פנימית אני פונה לעשירייה וזה מספיק להתכלל?
זה הכול תלוי מסוג העשירייה, וסוג היחסים שלך עם העשירייה, ולכן אני לא יכול להגיד לך כן או לא. בדרך כלל לא משתפים את הדברים האלה בתוך העשירייה, כי אנחנו עדיין לא נמצאים מעוגנים במסך שיכולים לחשוב רק טוב על החבר. ויכול להיות שפעם זה יהיה כך, ופעם זה יהיה אחרת, אני לא יכול להמליץ. אבל במקצת אפשר לפתוח את הדברים האלה, ויכול להיות שהחברים יחשבו איך הם יכולים לעזור. כי בטוח שמה שהבורא נותן, הוא נותן את זה כלפי כל העשירייה. כי איך שלא ייצא, אם יש לך בעיה במשפחה, זה משפיע על כל העשירייה, ואז במידה הזאת, רצוי שעשירייה תדע ותוכל גם לקחת חלק בתיקון.
תלמיד: ואם אני פונה לבורא דרך העשירייה מבחינה פנימית עם אותה הבעיה, האם זה עובד כלפי?
לא כל כך. כי זה יעשה משהו אבל לא בצורה כמו שאתה פונה לעשירייה. כשאתה פונה לעשירייה אתה חייב לתת דין וחשבון עד כמה שאתם קשורים יחד, עד כמה שאתם מבינים את זה, עד כמה שאתם פתוחים זה לזה, עד כמה שאתם בני אדם אבל רוצים להיות ממש רוחניים "כאיש אחד בלב אחד"2. שאין כאן מקום לא לבושה ולא לכלום.
תלמיד: דבר אחרון בבקשה. כשקורה משהו, קורה דבר כזה בעשירייה, יש לאיזה חבר בעיה, איך עשירייה יכולה לכלול את זה נכון בתפילה?
לבקש עבור החבר זה לא בעיה. זה לא בעיה. אבל יותר מזה אני לא יכול להגיד. אני לא עונה לך. אני עונה כאן לפני עשרות קבוצות ולכן אני מפחד סתם לתת איזה עצה שיתחילו להשתמש בזה וזה לא יהיה מתאים להם. תדונו, ומה שתחליטו זה מה שיקרה.
שאלה: אני רציתי גם לברר במיוחד בעשירייה, כי כל אחד שונה, כל אחד מקבל חבילה שונה אחד מהשני. איך להשוות בינינו את המאמץ הזה שלא יהיה? כי על זה אנחנו גם מסתכלים כמה זה משקיע, כמה הוא משקיע, וגם יוצאים פערים בינינו בין החברים. איך לשמור על השוויון ומהו השוויון בכלל במאמץ הרוחני?
השוויון הוא מגיע מתוך זה שכל אחד הוא מקטין את עצמו להיות הכי קטן. כמו שרב"ש כותב על העבודה בקבוצה. אז כמה שאני נותן, יכול להיות שאני נותן יותר ויותר ובאמת מארגן הכול בקבוצה ומסדר הכול בקבוצה, אבל אני צריך יחד עם זה לעבוד על עצמי ולעשות בקבוצה מעצמי רושם שאני לפחות כמו כולם. זה עבודה שאני חייב כך לבצע.
שאלה: הזכרת קודם כמה הרגשת כשראית את הנכד שלך תינוק. זה קל לאהוב תינוק, הוא חמוד, הוא תמים. איך ניתן להרגיש את אותה אהבה גם כלפי כל המחשבות הרעות וכל ההרגשות המסריחות, וכל הרצונות הגסים? איך ניתן לעשות את זה?
אני מסתכל על החבר שהבורא מתלבש בו וכך משחק איתי, ואז אני בזה מאוד נזהר איך אני מגיב אליו. אני מדבר במיוחד לחברים. אחר כך זה יהיה כלפי כל האנושות. אבל אלה כבר דרגות גבוהות. אבל כלפי החברים אני צריך להתייחס לכל אחד ואחד בצורה הייתי אומר לך עוד יותר זהירה וחשובה ממה שאני הייתי צריך להתייחס לבורא. כי כאן כלפי החברים עובדת הקליפה, הרצון אגואיסטי שלי, שמורידה את החבר בעיניי, שעושה ממנו שהוא יצור גשמי שכמוני נמצא כאן.
ואני צריך לראות בו התלבשות הבורא. שהבורא מתלבש בו. שזה לא חבר. זה הבורא ממש בכבודו ובעצמו עומד לפני, נמצא לפני וכך מתנהג איתי. ובשביל מה? כדי שאני אתקן את עצמי, אשפר את עצמי ביחס אליו. שהצורה הזאת חיצונה שזה חבר, ושאני מכיר אותו ואנחנו קרובים, חברים, זה שלא יבלבל אותי שאני מתייחס כל פעם לבורא שמלובש בצורה כזאת. אם אני משתדל כך לפחות להיזכר אז יש לי סיכוי להגיע לאמונה למעלה מהדעת.
תלמיד: את זה אני חושב שהבנתי, העניין הוא שכל הרצונות וכל המחשבות וכל הסרחון הזה נמצא גם בתוכי. איך אני חי עם עצמי? איך אני אוהב את עצמי גם ככה? זה הכול בתוכי גם.
אני לא הבנתי. אתה אומר שאם אני כך מתייחס אלי אז אני שונא את עצמי או ההפך או אוהב את עצמי?
תלמיד: אני אומר שהמחשבות וכל היצרים הרעים והשליליים האלה קיימים גם אצלי. איך אני מתייחס לזה, ליצרים האלה בתוכי?
תתחיל לעבוד ואחר כך נדבר. עדיין לא מבורר שום דבר. תקרא הרבה פעמים את כל הקטעים האלה שנמצאים באוסף הזה. ללכת בהתגברות, אנחנו צריכים להרחיב אפילו עוד ועוד את הקטעים האלה, זה הנושא החשוב ביותר.
שאלה: הביטוי שאמרת לגבי התגברות קלה יוצר איזה זעזוע בהבנה, לא ממש ברור איך אפשר להיות בהתגברות קלה כשיצר הטוב והרע שבנו רוצים להשפיע לבורא? כמו בדוגמה שנתת לגבי הנכד שלך בהתחלה, האם זה ביחד עם כפייה כמו שאנחנו לומדים, להקהות את שיניו של יצר הרע?
אם אני מבין שזה מגיע מהבורא, וכדי שאני אתייחס לפעולה הזאת שאני מרגיש עכשיו, שהיא קורית בי או לפַני, שזה הבורא, דורשים ממני שאני אתעלה מעל המצב הזה ביחס של השפעה ואהבה ואמונה למעלה מהדעת, אז אני רואה שהכול בא לי כניסיון, מגיע אלי כבחינה מהבורא, בדיקה, ואז אני חייב לעבור עליה, אני חייב לעלות על כל הקושי הזה ואז יש לי יחס אחר לזה.
וכאן אני צריך להיות ישר וכֵן, האם אני רוצה ללכת להשפעה או לא? אם ללכת, אז אני חייב לענות בצורה מיוחדת, בצורת ההשפעה, בצורת ביטול עצמי, בצורת חיבור עם הזולת. כך אני צריך לעשות, ואין כאן שום אפשרות אחרת. או שאני אומר לא, אני זורק את הכול והולך. תלך, נראה מה יקרה איתך אחר כך, תלך.
שאלה: מאוד מיוחד מה שאמרת בהקדמה שאתה מרגיש את ההתקדמות שלך בהתאם לכלי העולמי. והשאלה היא, מה זה מחייב אותנו, את הכלי העולמי כדי לעזור לך עוד להתקדם, לתמוך בך כדי לפתח את השיטה?
אנחנו גם כך עושים, אין יותר מה. רק לחשוב שבאמת אנחנו נמצאים בהשפעה הדדית ורוצים בהתקדמות כוללת כללית ואני לא רוצה להתקדם לבד. אני גם לא יכול וגם ברור לי שאני לא אוכל לעשות זאת. ההתקדמות שלי זה נקרא שאתם כולכם מתקדמים ואני כחלק מכם יחד איתכם. אנחנו קשורים כך שאני לא יכול להתקדם בקצב שלי ובצורה שלי. לא. רק יחד. ואמנם נראה לכם אולי שההתקדמות שלנו היא איטית, כי זו מסה גדולה שמתקדמת, זו ההתקדמות הכי נכונה וההתקדמות הכי מיוצבת נכון, מפני שאנחנו חלק אינטגרלי מהמערכת הכללית של גמר התיקון, ולכן אנחנו הולכים בצורה שהיא ממש צורה של הדור האחרון. ועוד תראו עד כמה יבואו עוד ועוד אנשים, ועד כמה אנשים בכל זאת שומעים, ולומדים אתנו ביחד איכשהו בכל מיני שיטות וצורות. להמשיך, פשוט להמשיך.
תלמיד: אמרת שאתה רואה איך הצעירים החדשים שמצטרפים, תוך שנתיים פתאום יש זינוק של התקדמות כזאת. איך להמשיך להזניק? איך להתקדם, להכפיל את ההתקדמות?
מפני שהם חדשים הם רוצים להתכלל אתנו, קל להם לבטל את עצמם כלפי הוותיקים, כי זה הולך לפי הטבע האגואיסטי, האגו לא מתנגד לזה, ולכן הם מתקדמים, עושים קפיצה. אבל אחר כך יש להם בעיה.
על זה כתוב "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". מפני שמתחיל לעבוד האגו, הרצון לקבל שמתנגד לכל מיני דברים, ואז הם עוזבים. הם חושבים שבאותו הכוח שהם הגיעו לקבוצה הגדולה שלנו, באותו כוח הם ילכו קדימה.
לא. הם יצטרכו למצוא בעצמם את הכוח לדחוף את עצמם, למשוך את עצמם יום יום להיכנס ללימוד ולהשתתפות.
שאלה: דברת קודם על המציאות הרוחנית והגשמית של אדם ביום יום שלו. כשאנחנו יוצאים משיעור או מפגש בזום אנחנו מדברים על אהבה, על חיבור, על בורא ועל גמר תיקון. וכשאנחנו נשפכים למציאות הגשמית שלנו אנחנו עוברים שעות רבות של נתק טוטלי, אין בורא, אין חברים, אין כלום ואין כוונות.
השאלה עד כמה בן אדם צריך להרגיש רע עם זה, או האם הוא צריך לבקש שהמצב הזה ישתנה, או לקבל את המצב הזה כמו שזה, ולחיות עם זה ככה ולהגיד "יש עיתים לתורה ויש עיתים לקליפה"? מה היחס הנכון, דווקא בשעות האלה שאדם מנותק לגמרי מרוחניות בגלל שגרת היום ההכרחית שלו?
תכניס אוזניה עם שירים לאוזן שלך, תדביק אותה עם דבק טוב, ואל תיפרד. את זה אני ממליץ, קודם כל שזה יהיה ברקע. אני יודע שישנם אנשים ששומעים בצורה כזאת שיעורים, שיעורים שלנו מהעבר, כל מיני, מהארכיון. והם שומעים ולא שומעים, ואחר כך פתאום הם מרגישים שכן, הם שמעו, שמעו כאילו שיעור שלם.
אני מאוד ממליץ שיהיה לכם ברקע כל הזמן, כל הזמן, איפה שאתה עושה, מה שאתה עושה, לא חשוב מה, תכניס אוזניה עם החומר של "בני ברוך" לאוזן שלך.
שאלה: "מבט פנימי" שאתה עושה עם אורן זו באמת תוכנית טובה. אם נודע לנו שיש חבר מעשירייה אחרת שהוא נחלש, האם אפשר לתמוך בו או להשאיר את זה לעשירייה שלו, או לתמוך בכל העשירייה שלו, או איך נכון להתערב, אם בכלל להתערב?
צריכים להודיע לעשירייה שלו שהיא תטפל בו ולתמוך בעשירייה שלו אם יש לזה מקום. מאוד בעדינות צריכים לעשות זאת, אבל לתת להם איזו ידיעה על זה שהחבר ההוא נחלש.
שאלה: נאמר לנו שאנחנו צריכים לעשות תיקון על ידי זה שאנחנו משייכים או מוסרים את הרגשות והמחשבות שלנו לבורא. זה נכון?
איך עושים את זה? איך אני מוסר את המחשבות והרצונות שלי לבורא, אני פשוט אומר לו "הנה, קח"?
אתה לא צריך למסור. זה ככה נמסר בעצמו. הקו פתוח. אם אתה רוצה לעשות את זה בצורה מכוונת אז יש לך, לא את הקו שלך שהוא פתוח כל הזמן, אלא אתה יכול לעשות את זה דרך הקבוצה.
אז אתה עושה את זה בצורה סלקטיבית, מיוחדת, איך שאתה פונה לקבוצה, איך שאתה עובד איתם, איך יחד איתם אתה רוצה לפנות לבורא. בצורה כזאת אתה פונה לבורא בצורה מכוונת. אבל אם לא בצורה מכוונת, אז אתה תמיד קשור אליו, גם בטוב וגם ברע, בכל המחשבות והרצונות שלך.
תלמיד: אם הבנתי נכון, אתה אומר שכל מה שאני צריך לעשות זה לקחת את כל המחשבות והרצונות שאני רוצה למסור חזרה לבורא, לקחת אותם לקבוצה בצורה פנימית בתוכי, ודרך האינטראקציה הזאת של ביטול, התכללות והתפעלות בעשירייה מהמאמצים האלה שאנחנו עושים שם, זה נקרא "למסור את זה לבורא", "להחזיר לו את זה"?
לכוון את זה דרך הקבוצה לבורא, שהבורא נמצא במרכז הקבוצה.
שאלה: האם להגיד ש"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה" זה אותו דבר כמו להגיד ש"אלף נכנסו לחדר ואחד יוצא אל האור"?
כן.
תלמיד: הוא מגיע למגע עם האור?
כן, ככה זה. בדיוק.
שאלה: איך אני יכול לקחת תפקיד בעשירייה אם אין משהו לעשות? למשל, בעשירייה שלנו יש לנו מסגרת קבועה בעשירייה ויש שני חברים שהם אחראים, בתפקיד ביום מסוים. אם אני לא אחד מהשניים האלה שבתפקיד, אז מה אני יכול לעשות?
הרב"ש כותב, במה אפשר להשפיע לחבר? במצב הרוח. אני לא צריך לשאול מה חסר לו, איך מצב הבריאות, המצב במשפחה, בעבודה וכן הלאה, למצב רוח שלו אני תמיד יכול להוסיף. זה הכול.
תלמיד: אמרת שצריך לקחת תפקיד, מחויבות בעשירייה. אין לי מחויבות ותפקיד ואני מרגיש שזה חובה בשבילי, ואני שואל, מה לעשות? מה אני יכול לקחת על עצמי לעשות לחברים? יום יום, אין משהו לעשות.
אני אומר לכם עכשיו מה לעשות. תתחילו לחשוב, לדאוג איך אתם עושים, מעלים מצב רוח של כל חבר וחבר. תראה עד כמה זה לא פשוט. יש לפניך חמישה חברים? תנסה לקחת חבר אחד ולחשוב איך אני בונה בו מצב רוח, מעורר אותו, מחמם אותו? איך אני עושה? תחשוב, זו העבודה שלך, על ידי זה אתה תדע איך אתה יכול להשפיע לבורא. אבל לאט לאט, קודם כל לחבר.
תלמיד: ננסה. תודה. איך שאני מבין את זה, מחויבות לעשירייה זה נגיד שאני עובד, עושה משהו, נותן דין וחשבון, כמה שעות כל אחד משקיע.
את זה אתה תעשה בעבודה שלך, אני לא יודע איפה אתה עובד. בקבוצה אתה חייב לדאוג למצב רוח של כל החברים, שתהיה להם התלהבות מזה שהם עוסקים בחכמת הקבלה, שהם ירצו להתחבר ביניהם, שהם ירצו לגדל קשרי אהבה ביניהם, עד כדי כך ששם יתגלה הבורא, במרכז הקשר ביניהם.
אתם לא תגלו את הבורא בשום מקום אחר חוץ ממרכז הקבוצה ששם כולנו מכוונים בקשרי אהבה. ייקח לך עוד עשר שנים, עוד עשרים שנה, לא יודע כמה, אבל אתה תגיע לזה, ורק בזה אתה תראה את התיקון.
שאלה: אתה מייצר המון חומרים כל יום. אתה מדבר על הכלכלה, על הפוליטיקה, על נושאים מהעולם הזה של האנושות. האם אנחנו יכולים להתייחס לכל הנושאים האלה בעשירייה אם עולה איזה ספק, ולדון בנושאים האלה עם העשירייה?
בשביל מה? אני עושה את זה לאנשים חיצוניים, לא בשבילכם. אתם תתעסקו רק במה שאנחנו עוסקים בשיעור וזה מספיק לכם. אני אומר לכם, זה מספיק. מה שאני מדבר על העולם, על כל הדברים האלה, זה דבר משני, זה לאנשים חיצוניים. אתם רוצים? אתם יכולים לשמוע. אבל להשקיע בזה את הזמן היקר שלכם, תחשבו האם כדאי.
שאלה: אנחנו יודעים שלרופא יש רשות לרפא. האם לפסיכולוגיה יש גם אישור?
אני לא יודע מה זה פסיכולוגיה. זה לא מדע, זה לא חכמה, זה מה שאנשים בינתיים חושבים על עצמם ועל העולם מתוך ההתפתחות שלהם. ההתפתחות משתנה משנה לשנה והפסיכולוגיה משתנה משנה לשנה. מה שאין כן ניוטון נגיד, לפני שלוש מאות שנה הוא גילה את החוקים, אז גם היום אותם חוקים פועלים. או אם ניקח את עצמנו לאיזשהו כוכב אחר, לאיזשהו מקום אחר, שם יהיו חוקים אחרים. איינשטיין לדוגמה, פיתח את הדברים האלה לא במהירות כמו ניוטון, לא בתנאים של ניוטון, אז יצאה לו שיטה אחרת, שיטת היחסות.
אבל פסיכולוגיה היא בכלל לא מדע, בגלל שהיא נבנית מתוך יחס האדם לחיים, לטבע, ואנחנו לא מבינים בזה. זה לא נחשב כמדע, כחלק מהחכמה, כי המחקר בזה הוא לא יכול להיות כהוכחה. לכן תירגע ממנה ולא כדאי לך להתעסק בה. המקובלים מזלזלים בפסיכולוגיה בצורה החלטית, על הסף.
שאלה: איך לראות מאחורי כל חבר את הבורא?
צריכים להשתדל. כי הבורא בצורה כזאת נסתר. אין לו דמות, אין לו אפשרות להביע את עצמו, לכן הוא בונה את העטיפה המיוחדת הזאת ומקרין את עצמו דרך העטיפה הזאת, דרך האנושות, דרך היקום, דרך כל מיני אופנים שמתגלים לנו כעולם הזה, דומם, צומח, חי, מדבר, אחריהם עומד הבורא. ולכן ביחס שלנו לדומם, צומח, חי, מדבר, אנחנו יכולים להתקרב לבורא.
לדומם, צומח, חי, אנחנו צריכים רק להשתדל להתייחס בצורה נכונה, זאת אומרת להשתמש בכמה שאנחנו מסוגלים וצריכים כדי לקיים את עצמנו. ולדרגת המדבר אנחנו צריכים להתייחס ב"ואהבת לרעך כמוך", על ידי זה אנחנו מגיעים לאהבת הבורא. וגם כתוב, "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". זאת אומרת הבורא אומר "אני", הוא כאילו חותם, "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". זאת אומרת שזו פקודה מצד הבורא להגיע לאהבה לכל אדם ואדם. בזה אנחנו מתקנים את הנשמה שלנו, גומרים עם כל המציאות הזאת שאנחנו רואים אותה כאן, ומתחילים לעלות לעולם העליון.
תלמיד: אנחנו רואים את הגופים, אנחנו מרגישים את התכונות הגשמיות, אבל איך לראות שכל פעולה מהחבר זה הבורא מדבר איתי או משהו כזה?
תקרא יותר ויותר מאמרי "שמעתי". אולי מזמן לא קראת.
שאלה: מאז ומתמיד דיברנו על כך שהתפתחות האדם בדרך תלויה בשלוש זרועות, האחת היא מסגרת הלימוד הקבועה, השנייה היא העשירייה, והשלישית היא תפקיד בהפצה. האם אדם שלא לוקח תפקיד קבוע מוסדר ומוסכם בהפצה, יכול להתקדם? אולי משהו השתנה? אני לא יודע, כי אנחנו לא מדברים על זה בכלל.
אנחנו לא מדברים על זה מפני שאני חושב שהדבר מובן מאליו. אם אדם לא פועל לתיקון העולם, וזה בעיקר בהפצה שלו, לכל הקהל הרחב, אז בשביל מה הוא בכלל לומד את חכמת הקבלה, כדי לסגור את זה בתוך עצמו? זו הצורה האגואיסטית הברורה והגרועה ביותר. יותר טוב שלא ילמד, כי הוא הופך את עצמו להיות לקליפה אם הוא לא משתתף בהפצת חכמת הקבלה בעולם.
ישנם אנשים שהם מטפלים בהקלדת החומר, מצלמים אותו, מפרסמים אותו ברשת האינטרנט או במשהו אחר, בכל מיני צורות. אבל ישנם אנשים שהם לא עושים כלום, רק מקבלים את השיעורים ולא מעבירים הלאה, מחוצה לעשירייה אני מתכוון, זה גרוע מאוד, לכן לא מתקדמים, פשוט מאוד. אנחנו צריכים להקים את מערכת אדם הראשון ואם לא עושים את זה, זו בעיה.
שאלה: האם יש מקום לברר בעשירייה דבר כזה, לשאול אם כולם מפיצים?
ודאי שכן, תעשו, לא רק בעשירייה, תעשו על זה אסיפה כללית, ותתחילו לדון בכך. זה דבר שעוצר אותנו. אני בכל זאת נותן לכם, נותן ונותן, כי יש לי עניין להוציא את החומר כמה שיותר. אבל אם אתם לא עושים מה שצריך כדי להמשיך את הנתינה הזאת לעולם, כל אחד ואחד, לא חשוב, אני לא רוצה לשמוע כאן שום תירוצים, אם אדם לא ממשיך נתינה ממנו לעולם, הוא עושה פקק בדרך, עם כל התוצאות מזה.
קריין: אנחנו בקטע מספר 8 אומר בעל הסולם מתוך "שמעתי" קע"ב.
"כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך. יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות."
(בעל הסולם. "שמעתי". קע"ב. "ענין המניעות והעיכובים")
זה דבר מאוד מיוחד, כשהוא מסיים ב"מתרגל ללכת על הקו של התרחקות". ההתקרבות לבורא היא בזה שכל פעם האדם מרגיש עד כמה הוא נמצא במרחק יותר גדול כלפי הבורא, בתכונות. זאת אומרת שכל פעם יש יותר מרחק לה', לבורא, ואת זה עושה הבורא, אבל האדם, למרות זאת, כשהוא מרגיש שהוא יותר ויותר רחוק מהבורא, זה עוזר לו להיות יותר גבוה באמונה למעלה מהדעת. ולכן הוא מרגיש שזה לא מרחיק אותו מהבורא, שהוא הפוך ממנו, ומתגלות לו התכונות האמיתיות שהן כולן רחוקות, הפוכות מהבורא, אלא זה עוזר לו דווקא לרצות להיות יותר קרוב.
זאת אומרת, האדם שמתקרב, לפי התכונות שלו הוא מתרחק, ולפי העבודה על התכונות הוא נעשה יותר גבוה מהתכונות האגואיסטיות שלו, וכך הוא מתקרב.
תלמיד: לא הבנתי.
בלבלתי אותך.
תלמיד: לא, לא בלבלת, הסברת מאוד ברור, אבל לא הבנתי. התכונות מתגלות כיותר ויותר רחוקות מתכונות הבורא.
כן.
שאלה: אז במה הקרבה זו התרחקות?
בהתרחקות מהבורא אני לא מרגיש קרבה, אלא אני יכול להגיד שהבורא מראה לי קרבה אליו בתוך זה שהוא מראה לי עד כמה אני נמצא בתכונות הפוכות ממנו.
מלכתחילה אנחנו הפוכים מהבורא. הדרך מתחילה מזה שהוא עושה אפס. האדם נדלק, האדם רוצה להגיע לבורא, וכאן הבורא מתחיל להראות לאדם עד כמה שהאדם הפוך ממנו. אני זוכר את הפעם הראשונה שהרגשתי את החושך הזה, ירידה, זו הייתה בשבילי הפתעה, עד כדי כך הייתי מבולבל, לא ראיתי כלום ולא רציתי שום דבר, ואין כוח, אפס, פגר ממש. כך הבורא פותח לאדם ידיעה מי האדם לעומתו. ואז, אם האדם משתדל בכל זאת ללמוד, להגיע בזמן, לעשות כל מיני פעולות שצריכים בקבוצה, בכל מיני דברים, אז לאט לאט הוא מזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב. הבורא מאיר עליו. האדם לא יודע את זה ולא מבין, אבל איכשהו ככה זה עובד. זה קורה.
נגיד עכשיו, מי שנמצא בשיעור שלנו, בטוח שהוא מקבל אור מהבורא, כל אחד בצורה אישית. אמנם יש יחד, באופן כללי האור המקיף מחזיר למוטב, אבל גם על כל אחד בצורה אישית. וכתוצאה מזה כל אחד נמצא בעליות, בירידות, בכל מיני תנאים ותכונות, אופנים ודרגות משלו, וכך אנחנו מתקדמים. התקרבות היא בזה שאני מרגיש עד כמה אני נמצא הפוך מהבורא בתכונות שלי, וזה נובע מתוך זה שהתקרבתי אליו ואני תופס יותר את האור שלו. אז אמנם ש"באורך נראה אור"3, אני רואה ומרגיש יותר, אבל אני גם מרגיש יותר עד כמה שאני הפוך ממנו, וזה לא מפריע לי. מגיעים למצב שזה לא מפריע לי, לא חשוב לי שאני הפוך מהבורא, אני כבר מוכן לפתוח, שאני אהיה הפוך ולא חשוב, העיקר שאני בכל זאת אוכל להתקרב ולעשות משהו על מנת להשפיע.
כששתי התכונות האלה שאנחנו מקבלים מהליכה בדרך, שמתגלה מהאור שמופיע, אז אני מגלה את עצמי כרחוק מהבורא בכל צעד, וגם כן קרוב לבורא. לפי השכל והרגש שאני משיג, אני יותר קרוב לבורא, לפי הכרת המצב שלי, התכונות הטבעיות שלי, אני מרגיש עד כמה אני הפוך. אבל מזה שאני הפוך זה לא מוריד ממני שום דבר, ההפך, אני נעשה יותר פתוח כלפי הבורא, אני מרגיש יותר ויותר כיצור שלו, יותר ויותר כתינוק שנמצא בידיים שלו. אין לי מה להסתיר ממנו, אין לי כלום.
נכון נופל, נכון עולה, נכון חושב רע, נכון חושב טוב, אלה דווקא שתי הצורות האלה שיש לנו מההתקדמות שבהכרת הרע שבי, ולעשות טוב בכמה שאני הייתי רוצה ואולי מסוגל בעזרת ה'. זה נותן לי אפשרות לחיות בין טוב לרע, בשני המצבים האלה של המציאות. זה יבוא, זה בדרך. זה בדרך ומותר לספר על זה, לכן אני מדבר.
היוצא מזה לעניינינו, "כל המניעות והעיכובים המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות," זאת אומרת שאמנם יש מניעות ועיכובים, נפילות ודברים רעים, כשאני מתפרץ, ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי, כל הדברים האלה הם תוצאה מהתקרבות. מדובר על אדם שנמצא בדרך. "שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות." איך יכול להיות שמניעה מביאה לי התקרבות? הוא אומר, מסביר הלאה, "כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו." למה? "כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה." בפנימיות שלנו כלפי הבורא זו ההתרחקות המקסימלית, "ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו." הוא מתחיל להרגיש כמה מרחק יש באמת בינו לבין הבורא, כי בהתחלה הוא לא חשב בכלל שזה נמצא, במשהו. "וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה," מקרבת אותו, "מקרב לו את הדרך. יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות."
ודווקא הוא שמח מזה שיש התרחקות, כי ההתרחקות הזאת היא לא בינו לבין הבורא, אלא בין האגו שלו לבורא, כי הבורא מראה לו בזה עד כמה הוא נמצא בצורה ההפוכה ממנו, את זה הבורא ברא ואני עכשיו הולך ומתקרב, ומתוך התקרבות שלי לבורא אני רואה "אוי ואבוי מה שברא הבורא". אבל אני לא מייחס את זה כבר לעצמי, יותר ויותר אני לא מייחס את זה לעצמי, אני לא מתבייש שאני כזה, "לך לאומן שעשאני". וככה מתקרבים. זאת אומרת, התקרבות היא בזה שמגלים התרחקות.
וזה לא מפריע, ההיפך, זה נותן לאדם יותר מרווח, כי את זה הבורא ברא, וזה גם על ידי העבודה שלי ביחד עם הבורא. התקרבתי ומתוך זה שהתקרבתי, באור שלו אני רואה את התכונות שלי. נכון שהן רעות, אבל את זה הוא ברא, ואז אני מבין, ואז אני מצדיק שהוא עשה אותי בצורה כזאת, שבאמת אני הפוך ממנו, ויותר ויותר ואני מגלה את עצמי כגרוע, אבל בלי זה אי אפשר לגלות את הבורא, כי רק מתוך החושך אפשר לראות את האור.
את ההבדל, הקונטרסט הזה בין האור לחושך, אני חייב לגלות, בלי זה לא תהיה לי שום אחיזה במציאות.
שאלה: מי זה ה"אני" הזה שעושה את העבודה? כי אם שמעתי נכון, אז ההתרחקות היא לא בינו לבין הבורא, אלא בין האגו שלו לבין הבורא, אז מי זה האני הזה שמשקיף על האגו ורואה את ההתרחקות הזאת?
זו אותה בחינה באדם שבאמת רוצה להתקרב לבורא.
תלמיד: אבל היא חלק מהאגו של האדם? או משהו אחר?
היא "חלק אלוה ממעל" שכל הזמן גדלה ומתקרבת לבורא.
תלמיד: ואם אנחנו מנסים לחבר את זה לעבודה בעשירייה, איך ממקמים את זה?
פשוט, במידה שאני מתחבר לעשירייה, במידה הזאת אני ממריץ את עצמי קדימה. אם אני עושה את זה לבד, זה כמו "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". אם אני רוצה לקדם את עצמי, זה רק דרך העבודה בעשירייה.
תלמיד: זאת אומרת, יש באדם שתי נקודות, האחת היא אגו, הרצון לקבל על מנת לקבל ,שכל הזמן מגלה עד כמה הוא הפוך מהבורא.
כן.
תלמיד: ובמקביל יש נקודה אחרת, שככל שהנקודה הקודמת מגלה כמה היא רחוקה, נקודה אחרת כאילו מתקרבת לבורא, ואז נוצרים שני הפכים שמתקדמים במקביל?
כן, אפשר כך להגיד.
שאלה: אז יש את הנקודה שצופה כאילו מהצד והבן אדם מנתק את ההזדהות שלו עם האגו, נכון?
כן.
תלמיד: ואז איך מהמצב הזה מתפתחת תפילה? אני במצב כזה שאני מנתק הזדהות וזה יכול להתגבר ולהתגבר, אז על מה אני מתפלל?
תתפלל על התקרבות לבורא.
תלמיד: שזה ימשיך, על זה אני מתפלל? אני כאילו רוצה שזה ימשיך עוד ועוד, ואיפה פה הרגש למשל?
אני לא רוצה לדבר בצורה תיאורטית. אתה כל הזמן רוצה להתקרב עוד ועוד לבורא כדי לגרום לו נחת רוח, ומוכן להיות כעבד, לא חשוב מה יעבור עליך. כי השלבים האלה הם בעצם השלבים הראשונים של התפתחות הנשמה, ובהם אתה מגיע לעיבור.
תלמיד: זה נקרא כבר להשפיע?
מה להשפיע?
תלמיד: להיות מנותק מהאגו ולצפות בו מהצד, כמו שתיארת ואפילו להודות על זה.
אני לא אדבר על זה יותר, כי אתם מדברים על מצבים שלא נמצאים, וזה ממש אסור. אסור.
קריין: קטע תשיעי אומר בעל הסולם.
"יש לדעת, בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עמו ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו. אלא כמ"ש "הקהה את שיניו", שפירוש רק ללכת במעשים ולא בויכוחים, שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות על דרך הכפיה, שזה סוד מה שאמרו חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כלומר, ע"י ריבוי התמדה אז ההרגל נעשה טבע שני."
(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
שאלה: שמתי לב לאחרונה שאת ההתרחקות הזאת, את האגו הבורא מראה לי יותר ברחוב, בחוץ, ולא בעשירייה, למה?
אני לא יודע. תמשיך ותראה, עוד יבואו שינויים. מה שאתה רואה בינתיים, זה בינתיים.
שאלה: בתחילת השיעור דיברנו על שני מצבים ולא הבנתי עדיין. אם אני בקליפה זה כשאני חושב על עצמי, וקדושה זה כשאני חושב על הבורא.
נכון. זה נכון שבקליפה אתה חושב על עצמך, ונגיד שבקדושה אתה חושב עליו. אבל אתה מתקדם, לומד ולומד, משתדל להיות בתוך העשירייה, ואז אתה נמצא בכל מיני מצבים ואתה נמצא כאילו באמצע, או לעשות דברים טובים או ההיפך כאילו, או שאני אלך ללמוד, או שלא אכפת לי, אני הולך לכדורגל. אתה כבר לא יודע באיזו עוד צורה אתה יכול לקבוע את המקום שלך. בכל מיני מצבים כאלו אתה נמצא, ואז אתה כאילו מאבד את הקשר שהיה לך פעם עם הרוחניות, בזה שעשית מה שאפשר, ומה שאי אפשר לא.
מתוך המצבים הללו אתה מגיע למצב שאתה מרגיש שאם הבורא לא יבנה בך יחסים נכונים, טובים למציאות, לקבוצה, לחיים שלך, אתה לא יכול לעשות שום דבר. זאת אומרת אתה כאילו מרים ידיים, אני לא מסוגל. אבל אתה לא יכול לעשות את זה בעצמך, זה צריך לבוא מלמעלה. יוצא שמרגע זה והלאה אתה מבין שאתה יכול להיות בעל מנת להשפיע אם זה יבוא מלמעלה. ואם זה לא בא מלמעלה, אתה לא מסוגל. וכך אתה מתקדם. על זה הוא מדבר כאן בין הפסוקים.
תלמיד: אנחנו פשוט לומדים שאין מצב ביניים, תמיד או שאתה נמצא באגו או שאתה נמצא בהשפעה, ופה פתאום יש מין מצב ביניים כזה, עדיין לא תפסתי.
זה יבוא, ויהיה ברור יותר. ניסיתי להסביר אבל אני רואה שלא הצלחתי.
שאלה: מה אדם יכול לעשות אם הוא מרגיש שהוא בעשירייה הכי טובה, עם החברים הכי טובים, שמקבלים הבחנות גדולות מהחברים ומהרב, אבל נראה שהטבע השני לא נולד בי, שאין בי השפעה, ואני מרגיש שאני נשאר אותו אגואיסט כמו תמיד, יש לי בושה אפילו להודות בזה. מה אני יכול לעשות?
מה אתה עושה פיזית? אתה צריך לעשות פעולות כדי לעזור לחברים, לעזור בהפצה, לעזור לבני ברוך כדי לקדם את האחרים לבורא. זה נקרא "מעשים טובים", כשאתה רוצה לעבוד באותו כיוון כמו הבורא. הבורא רוצה את תיקון העולם, תיקון של כל הכלי דאדם הראשון, אדם. מה אתה עושה בזה? כמה זמן אתה עובד, מה עשית כדי להיות שותף של הבורא? או שאתה מחכה עד שתקבל ממנו משהו? אז בזה אתה הופך לקליפה.
תחשוב איך אתה פועל יחד עם הבורא, ואז תקבל ממנו עזרה, ותקבל עזרה בגלל שאתה פועל לתיקון העולם, כי נעשית שותף לבורא.
קריין: כל מי שרוצה באמת לקחת חלק פעיל בתיקון העולם יכול לכתוב מייל ל-boardworldkli@gmail.com ולקבל תפקיד בהפצה בכל השפות.
בכל השפות.
שאלה: לגבי קטע 7, מדוע רב"ש אומר שאנחנו מחומר קרוץ, האם אנחנו לא אמורים לעבוד כלפי איזו מציאות בלי גוף פיזי?
כן, אבל בחכמת הקבלה חומר זה רצון. זה לא חומר של אטומים, מולקולות, כמו חומרים בעולם שלנו. חכמת הקבלה מדברת רק על כוח השפעה וכוח קבלה, אז חומר רע זה הרצון לקבל רע, וחומר טוב זה רצון לקבל אבל עם כוונה בעל מנת להשפיע. ככה זה.
שאלה: אתה דיברת על הפער הזה שנוצר בין הבורא לנברא והפער הזה גדל וגדל. מה עושים כשהפער הזה גדל ואתה מגיע למצב שכבר אין טעם בחיים?
אני לא דיברתי על המצבים האלה. אני אמרתי על זה שהאדם, אם הוא מתקדם נכון קדימה למטרת הבריאה הוא מגלה כל פעם שהוא נעשה יותר גרוע לפי החומר שלו שמתגלה, הרצון לקבל האגואיסטי שהבורא ברא בו. אז הבורא מגלה עד כמה שהאדם לפי החומר שהוא ברא בו נעשה יותר גרוע, ויחד עם זה האדם מגלה עד כמה שהוא יכול לעשות פעולות השפעה יותר טובות, יותר גדולות. זאת אומרת, לפי האגו, הוא נפתח בצורה יותר גדולה מצד אחד, מצד שני אדם מקבל הזדמנות להיות יותר מחובר ומכוון לבורא.
תלמיד: אבל זה לא נקודת הייאוש שאתה מדבר עליה?
זה לא ייאוש, כי זה דווקא ההפך, אני מגלה כאן דווקא [מצב] הפוך. שמצד אחד אני יותר גרוע מפני שהבורא ברא אותי ויש שם, בתוך זה עוד עומק ועומק ברצון לקבל עד בלי גבול, שאני באמת נורא לפי הטבע האגואיסטי שלי, מצד שני נפתחת לפני הזדמנות להיות בעל מנת להשפיע. זה כמו שאנחנו לומדים בכל פרצוף רוחני, יש לו עביות, מסך ואור חוזר, מאיפה מגיעה ההשפעה שלו באור חוזר? מתוך זה שיש לו עביות גדולה, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". תשמעו מה שכתוב.
אני לא יודע אם אתם קוראים את הפסוקים האלה. אני במשך החיים שלי שקיבלתי אותם מהרב"ש קראתי אותם לא יודע כמה, כמה מאות פעמים בטוח. מאות.
שאלה: להמשיך בבירור. האם אפשר להגיד שהבורא בונה בי, כי הכול בתור בן אדם, מצד אחד נקודה אחת שהיא הכרת הרע שאני אתרחק, שאני דוחה, שאני לא מקבל כלום, לא רוצה לקבל שום דבר להשפעה רק על עצמי, ומצד שני בונה בי אני חדש שזה בתוך קבוצה שאני באינטראקציה עם חברים, בקשר עם חברים משתדל להיות איתם.
אתה צודק. אתה מתחיל לגדל ממך, מהמצב שלך שתי צורות, אדם בליעל, אדם רע, ואדם טוב, ונעשה לך יותר ברור איך לעמוד בשני המצבים האלו.
שאלה: האם קיים אגו של העשירייה או רק אגו של כל חבר? ואם קיים אגו של העשירייה איך העשירייה מצליחה להרחיק את עצמה מהפכיות הצורה מהבורא?
זה קורה וישנם כאלה דברים, אנחנו לא נדבר עכשיו על זה. כעיקרון אנחנו לא רואים את זה, אבל יכול להיות שלפעמים נופלים לאגו הכולל וזאת בעיה גדולה, והבורא עושה את התרגילים האלה לפעמים ועם עשיריות מיוחדות. אל תחכו לזה ואל תחקרו בזה, אנחנו צריכים להתקדם כמו שאנחנו לומדים.
שאלה: אם חבר ישן, שיישן. למה האדם צריך את כל זה, למה לעורר אותו, מה מניע את האדם?
אתה יכול לישון, לך לישון, למה אתה קמת בלילה ויושב איתנו?
שאלה: כתוב "כופין אותו עד שאומר רוצה אני", מהו אותו המצב של "רוצה אני"?
עד שהוא אומר שרוצה אני במעשה של השפעה.
תלמיד: להיות כמו הבורא?
כן. אני לא מוסיף, להיות כמו בורא, כבר צריכים לברר מה זה בדיוק, איך זה.
שאלה: הכוונה הקבועה שלנו להתקרב לבורא יכולה לגלות לנו את היצר הרע שבתוכנו בכזה אופן שבסופו של דבר כבר נתחיל להבין את ההבדל בינינו לבורא?
זה בדיוק מה שקורה לנו ועל זה דיברנו היום כל זמן השיעור.
שאלה: ההצלחה שלנו בעבודה רוחנית אם כך כלולה מלהבחין בין האגו הגדל ואותו חלק טהור מלמעלה?
כן, אפשר להגיד שכך.
אנחנו בזה נסיים את השיעור. מחר אני לא נמצא בשיעור בוקר, אז נקווה שאני אראה אתכם ואתם תעשו את השיעור, תעשו חזרה על כל החומר הזה ותתקדמו בו כמה שאפשר. אנחנו בכל זאת נצטרך כמה פעמים לעבור על כול הפסוקים האלה עד שאנחנו נבין כמה שאפשר יותר לעומק, ובעל פה בטוח, שהם יהיו בתוך המוח והלב שלנו. אז אני אומר לכם שלום עד מחרתיים.
(סוף השיעור)