שיעור בוקר 07.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 797, הקדמה לתע"ס,

אותיות: קכ"ח-קכ"ט

אות קכ"ח

"וזה שמסיימת הברייתא: מה כתיב בתרי', "הצדיק אבד". כלומר בחינת "הצדיק הגמור", שהאדם הזה צריך לזכות בו, הנה זה אבד ממנו, "ואין איש שם על לב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק". כלומר, מפני שאותו הבינוני, לא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות משום זה לתשובה מאהבה, המהפכת הזדונות לזכויות ואת הרעות לתענוגות נפלאים כנ"ל, אלא כל השגגות והרעות, שסבל מטרם שזכה לתשובה מיראה, עדיין הן עומדות בעינן, מבחינת "מדת רשעים", המרגישים רעות מהשגחתו ית', ומפני הרעות האלו שעודם מרגישים, אינו יכול לזכות ולהיות צדיק גמור.

וזה שהכתוב אומר: "ואין איש שם על לב". כלומר, אותו האדם אינו שם אל לבו, "כי מפני הרעה", כלומר, משום ה"רעות" שעדיין מרגיש מזמן שעבר, בהשגחתו ית', "נאסף הצדיק", כלומר, נאבדה לו בחינת צדיק, וימות ויפטר מהעולם רק בבחינת בינוני בלבד, כמבואר. וכל זה הוא, שכל מי שאינו מצער עצמו עם הצבור, אינו זוכה ורואה בנחמת הצבור, כי לא יוכל להכריע אותם לכף זכות, ולראות בנחמה שלהם, כמבואר. ולפיכך, לא יזכה לעולם לבחינת צדיק, כנ"ל באריכות."

אות קכ"ט

"והנה, מכל האמור עד הנה, זכינו לדעת, שאין לך ילוד אשה, שלא יעברו עליו ג' המידות הנ"ל, שהן: מידת רשעים, ומידת בינונים, ומידת צדיקים. ונקראות בשם "מידות", להיותן נמשכות ממידות השגתם את השגחתו ית'. וע"ד שאמרו ז"ל: "במידה שאדם מודד, מודדים לו" (סוטה ח'). כי המשיגים מידת השגחתו מבחינת הסתר פנים, נבחנים במידת רשעים - או "רשעים שאינם גמורים", שמצד ההסתר האחד, או "רשעים גמורים", שמצד ההסתר הכפול, כנ"ל ד"ה "אמנם".

ומשום, שלדעתם והרגשתם, מתנהג העולם בהשגחה לא טובה ח"ו, דהיינו כמו שהם "מרשיעים" את עצמם, שמקבלים מהשגחתו ית', יסורים ומכאובים ומרגישים רק רע כל היום, והמה עוד "מרשיעים" ביותר, במה שחושבים, שכל בני העולם מושגחים כמותם בהשגחה לא טובה ח"ו.

ולפיכך, משיגי ההשגחה מצד הסתר הפנים, מכונים בשם "רשעים". והבן זה, כי מתוך מעמקי הרגשתם, מתגלה בהם השם הזה, ובאבנתא דלבא תלוי, ולא חשוב כלל הדיבור או המחשבה, המצדקת השגחתו ית', בשעה שהיא מתנגדת להרגשת כל האברים והחושים, שאינם יודעים לשקר בעצמם מאונס כמותה.

ולפיכך, הנמצאים במידת השגת ההשגחה הזאת, נבחנים שהכריעו את עצמם ואת כל העולם לכף חובה, כנ"ל בדברי ר"א בר"ש עש"ה. שהוא, מטעם האמור, להיותם מדמים לעצמם, שכל בני העולם מושגחים כמותם, בהשגחה לא טובה ח"ו, כראוי לשמו ית' "הטוב ומיטיב לרעים ולטובים"."

שאלה: באות קכ"ח, עדיין לא ברור למה בעל הסולם מקשר בין מעבר ממצב בינוני לדרגת צדיק. תלוי בזה שהוא מתכלל בציבור.

מה השאלה, למה זה תלוי בזה?

שאלה: כן, עדיין מרגיש ""נאסף הצדיק", כלומר נאבדה לו בחינת צדיק, וימות ויפטר מהעולם רק בבחינת בינוני בלבד, כמבואר. וכל זה הוא, שכל מי שאינו מצער עצמו עם הצבור, אינו זוכה ורואה בנחמת הצבור,".

אז יש לך תשובה בסוף. מי שלא מתחבר עם הציבור, לא זוכה לְמה שקורה, מה שקיים בציבור. זאת אומרת, המאור המחזיר למוטב, והאור שממלא את הנשמה, הכול זה בתוך בציבור.

תלמיד: אם לא קיבל מאור אז מה הביא אותו לדרגת בינוני מלכתחילה? ואחרי זה עבר מדרגת בינוני לצדיק רק על ידי זה שהוא מתכלל בציבור.

עוד מעט.

שאלה: הוא אומר פה שהרשעים זה סטטוס שתלוי בהרגשת הלב. "הרגשת כל האברים והחושים, שאינם יודעים לשקר בעצמם מאונס". מה אדם עושה אם האיברים והחושים מרגישים רע, אז הוא רשע?

זה לא מספיק, אם הוא מרשיע את הבורא. זאת אומרת, רשע זה דרגה רוחנית שהוא מרגיש שכל הרע שבא לו, זה בא מתוך ההשגחה הלא טובה. ומעל זה, זה רשע גמור. ורשע אינו גמור, יש לנו עוד כמה דרגות שאנחנו סך הכול מחלקים אותם לשניים. יכול להיות שמרגיש רע ואומר שזה בא לו מהבורא עבור כול הבעיות שעשה, הכול עבור כל הדברים שלו. יכול להיות שהוא כבר אומר, לא. שההשגחה הרעה הזאת לא תלויה בו אפילו במאמצים שהוא עשה, או לא עשה אז זה רשע גמור. אבל מצד שני, רשע גמור הוא כאילו יותר קרוב לבורא, מאשר רשע שאינו גמור.

תלמיד: יש את הרגשת האיברים והחושים, שהם לא יודעים לשקר בעצמם.

כן, מה שאני מרגיש, זה מרגיש, מה אפשר לעשות.

תלמיד: אז לא מובן מה עושים הלאה.

מה אני עושה כדי להחליף את ההרגשה שלי? אין לנו שום דבר חוץ מהרגשה. מה לעשות? המאור המחזיר למוטב. תתחיל לסובב בחזרה את הגלגל. מה אני צריך כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, כי רק הוא יכול לעזור לי? המאור המחזיר למוטב זה הבורא. אז אני צריך באיזו צורה להביא לו את התפילה שלי, את החיסרון שלי. איך אני משיג חיסרון ,שאני בזה מעורר את הבורא? אני בצעקה שלי לא יכול להיות, כי זו צעקה אגואיסטית. אני יכול לשקר לעצמי שאני רוצה לסדר את העולם בצורה הטובה ביותר. אבל אם זה אני, אין לזה שום הצדקה, אין בזה שום הוכחה שבאמת אני רוצה.

אלא אך ורק בתנאי שאני נתתי כול מה שאני יכול לחיבור בסביבה, ואני רואה שאני לא מסוגל לחבר אותם, לא מסוגל להתכלל בהם. זאת אומרת, לא מסוגל להביא לבורא את הכלי כדי להנות לו. אז אני צועק, מתפלל, הצילו. זה נקרא ו"ייאנחו בני ישראל מהעבודה". חייבת להיות צעקה מתוך זה שלפחות אני הרגשתי שאני לא מסוגל. מתוך הצעקה הזאת שאני לא מסוגל להיות מחובר עם אחרים, להיות מחובר עם אחרים, להביא לבורא מקום שימלא וייהנה. אז מתוך זה כבר אני פונה, ועל זה אני מקבל תשובה.

כי באמת הנקודה הזאת היא ממני נקודת הבדיקה, ביקורת, ייאוש, סופית. ורק מהנקודה הזאת והלאה, הבורא, אין עוד מלבדו, יכול לסדר. זאת נקודת היפוך. מה שעד כאן ניסיתי, מכאן והלאה אין לי מה לנסות. רק או שהבורא עוזר, או כלום. אבל אני בטוח שהוא עוזר, כי מתוך המאורעות האלה שאני עשיתי, אני בכל זאת משכתי כל פעם את המאור המחזיר למוטב. והוא נותן לי עכשיו הרגשת ביטחון, שאני חייב להכניע את הבורא לעזרתי. "אל תעזבני ה', א-לוהי לעזרתי חושה".

שאלה: באות קכ"ח בעל הסולם כותב, מי שלא נכלל עם צער הציבור, לא יכול להרגיש את נחמת הציבור. לאיזה ציבור הוא מתכוון?

ציבור זה עשירייה, לפחות עשר. כל הציבור זה סך הכול עשר. אפילו שתהיה כל האנושות, זה יהיה עשר. רק קני המידה משתנים. אבל ציבור הוא תמיד עשר. זאת אומרת, כמה שאנחנו מצרפים לעשירייה שלנו יותר ויותר אנשים, כולם נכסים במידה של עשר. אבל הרזולוציה עולה כל פעם. אנחנו יכולים לזהות פרטים, פרטים יותר ויותר קטנים במערכת הזאת, בפרצוף הזה. מפני שמתאספים כל פעם פרטים של ספירות פרטיות. ולכן זה ככה.

שאלה: באות קכ"ט יש שאלה לגבי צדיק שמצדיק את הבורא. חוטא אני לא מצדיק את הבורא, או רשע אני לא מצדיק את הבורא. מה זה בינוני?

בינוני, נגיד שזה לא לכאן, ולא לכאן. גם לזה וגם לזה נוטה, לפעמים כך, לפעמים כך. או באותו מקום עומד, ולא יכול לעשות כלום, לא יכול להחליט. אבל בינוני, זה העיקר. בוא נגיד כך, לראות את עצמו בינוני, בין הרשע לבין הצדיק, אתה בין המצווה לבין העבירה, כל אדם חייב כך להרגיש את עצמו. כמו שכתוב עשה מצווה אחת, עשה עבירה אחת, מכריע את עצמו וכל העולם כולו או לכף חובה, או לכף זכות. העיקר מה הוא עושה עם העולם. זה שעושה חשבון מה הוא עושה עם כל הכלי, אז לכן הוא או רשע, או צדיק.

גם רשעים, שאנחנו מדברים עליהם, הם מיוחדים. זה לא סתם רשעים. רשעים בתורה זו דרגה גבוהה מאוד. עד גמר התיקון יש לך תמיד צדיק, רשע, שתי הדמויות האלה, האפשרויות האלו נמצאות לפניך כאפשרויות. ולכן אתה חייב ליפול לדרגת רשע, וממנה אתה מגיע לדרגת צדיק. כמו שכתוב, "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא".¹ זאת אומרת, לא היה בזה קודם כרשע.

שאלה: האם החברה החיצונית מרגישה איכשהו את החיבור בינינו, את המאמצים שלנו? עשינו מאמצים התייגענו, יצא לנו חיבור, האם החברה בחוץ מרגישה את זה איכשהו?

החברה בחוץ לא מרגישה מאיפה היא מקבלת שינויים, אבל היא מקבלת שינויים. בגלל שאנחנו בכל זאת, לא חשוב מה אנחנו עושים, אבל אנחנו עובדים. אנחנו אפילו לא מבינים איפה אנחנו נמצאים, אנחנו לא יכולים להעריך את עצמנו עד כמה שאנחנו בכל זאת גדולים, ועד כמה שאנחנו עושים עבודה, תיקון של כל הכלי דאדם הראשון. אנחנו מושכים אור, אנחנו מסדרים את עצמנו, אנחנו בונים מיני אנושות בכלי שלנו. זה דבר גדול מאוד שלא היה עד כה אף פעם באף חברה בכל הזמנים.

ואנחנו בזה גם קרובים לכל האנושות מפני שאנחנו בעצמנו התאספנו כאן מכל האנושות, כל אחד. בזמן הכנס אנחנו נרגיש כאן אנשים מכל חלקי העולם, אפילו מאפריקה, מאוסטרליה, מדרום אמריקה, מאסיה. בזה אנחנו קשורים לכל הכלי הכללי, לכל האנושות, לכל הכלי דאדם הראשון, לכל בני האדם. ומה שאנחנו עושים, מתקרבים לבורא או אפילו כביכול מתרחקים, כביכול, כי התרחקות זה גם התקרבות רק בצד שמאל, זה הכרחי כדי שאחר כך לעבור לימין, אז כל השינויים שבנו אנחנו בהכרח מקרינים אותם, לא מעבירים אותם ממש. זאת אומרת, אין חוט קשר, אלא יש איזו מין "דרך מקיפים" מה שנקרא. כי דרך האורות המקיפים אנחנו מקרינים עליהם גם את המצבים שלנו, ומתוך זה האנושות מרגישה שהיא משתנה.

שאלה: מה זה נקרא "מצער עצמו עם הציבור"?

זו גם שאלה. האמת מה זאת אומרת עם הציבור? אם הציבור זה כל הנשמה שלי, אז ודאי שאני צריך להצטער בצרת הציבור ולשמוח בשמחת הציבור, זה ברור. אבל בכול זאת, זה ברור עד כמה שהאדם יכול להיות מקושר עם זה. לכן ישנה מצווה, ציווי, שאנחנו חייבים כך בפקודה ואחר כך אנחנו נתחיל להרגיש את זה בחוש, ברגש, שאנחנו צריכים להביא את עצמנו להרגשת הציבור. רק אם אני משתוקק להיות עם הציבור במצב הרע כביכול, אני אזכה להיות עימו במצב הטוב, ואז אני אגלה שהציבור זה השכינה ושם מתרחש הכול ובורא נמצא שם, "בתוך עמי אנוכי יושבת".

שאלה: אנחנו כאן באשקלון, התכנסנו יחד קבוצות באר שבע, אשדוד ואשקלון לחיבור גדול. אם אני מתחיל להרגיש את צער העשירייה, אני מיד מבין שאני בעצם מרשיע את הבורא. איך אנחנו יכולים להפוך את זה לתפילה נכונה, להעלות מ"ן נכון?

אבל אם אתה לא נכלל איתם אז איך אתה תעלה מ"ן? אתה חייב להתכלל.

תלמיד: אני נכלל, ואז אני מרגיש שאני מרשיע את הבורא.

למה?

תלמיד: כי אני אומר, שהוא לא מטיב עם הבריות, אני רואה את החבר בצער.

תלוי באיזו הכנה אתה נכלל עם הקהל. אם אתה נכלל עם הקהל כדי לרדת אליהם ולעזור להם לעלות, כי מלכתחילה הבורא סידר לך את זה, כי "כל הפוסל במומו פוסל", נראה לך שהקהל נמצא במצב לא טוב, ולכן אתה עושה כך. אבל ברור לך שהכול קורה רק לפניך, לעיניך.

תלמיד: אז בעצם אתה אומר, שברגע שאני מרגיש את צער העשירייה, אני רואה שהם מקבלים מכות, אני חייב לקשר לזה שאין עוד מלבדו והוא עושה את זה באופן מטרתי. אז אם המ"ן הנכון הוא לא אני לבד, כי אני רואה את צער העשירייה, אז מה הצעד הבא?

הצעד הבא הוא, שאתה נכלל איתם בזה שאתה מצדיק את הבורא ומשתדל להצדיק את כול המצב שלהם. ואז אתה מעלה את המ"ן שלך, המצב הגרוע כביכול שלהם לבורא, ורוצה להעביר מהבורא אליהם את האור המחזיר למוטב שיהיה להם טוב, עד שיהיה להם כל טוב, עד שהבורא ישרה בהם. בצורה כזאת אתה עובד.

זאת אומרת, זה מחייב אותך כל פעם להיות למעלה מהם בגלגלתא ועיניים, בכלים דהשפעה, אבל גם להתכלל איתם ככלים דקבלה ולהצטער בצער הציבור כדי להעלות את החסרונות האלה לפרצוף אחד, לכלי אחד. צריכים ללמוד איך עושים את זה, אבל שוב, למדנו את הדברים האלה, אנחנו רק צריכים לממש אותם בפועל.

שאלה: התכנסנו בתל אביב, קבוצת השרון, קבוצת חב"ר וכמובן קבוצת תל אביב. האם נדרש מאמץ של כל חבר בעשירייה כדי לגלות את הבורא?

יש ויש. אני לא יכול להגיד שרק אם כל העשירייה מבטלת את עצמה, כי כל אחד ואחד נכלל באחרים, אז רק ואך ורק. לא, זה לא כך. זה גם לא בבת אחת. יהיו כאלה שקודם, יהיו כאלה שאחר כך, אבל בסך הכול זה כמו בעולם שלנו, זה כמו בפרצוף אפילו, יש שם כל מיני דרגות עביות.

השאלה היא פשוטה. נניח וישנם עשרה אנשים ודורשים מכול אחד עזרה, תמיכה, השתתפות מסוימת זה כלפי זה. אז זה שיש לו רצון יותר גדול, יכול להיות שהוא לא מסוגל, אז הוא משתתף רק ב-10%, וההוא שיש לו רצון יותר קטן דורשים ממנו ב-60%, וכן הלאה. זאת אומרת, מצד אחד הכול נמדד בצורה אישית. ומצד השני כל הדברים האלה צריכים להתחבר יחד והפרצוף יהיה מסודר בצורה כזאת שכולם מקבלים לא לפי השקעה שלהם, אלא לפי ההתחברות המשותפת שלהם. אתם עוד תראו.

תלמיד: קבוצה כרמיאל, קבוצת קריית שמונה ורמת הגולן חברו יחד. איך מגיעים מרשע לצדיק ולצדיק גמור?

תראה, למדנו, רק על ידי "איש את רעהו יעזורו", שכול אחד ירצה שהשני יהיה צדיק, אז תהיו צדיקים. באמת, בסך הכול זה מה שצריכים, לאחל לכל אחד להיות צדיק. שאני דואג שכולם יהיו צדיקים, שכולם יהיו בעניין, שכולם יתעוררו, שכולם יהיו בדאגה הדדית ואז זה יקרה. ואז גם אני בתוכם אעלה ואהיה צדיק.

שאלה: התאספנו בחיפה, נוף הגליל ונהריה לחיבור גדול. איך מגדילים את האש שבוערת לחיבור בינינו?

זה מה שאנחנו משתדלים לעשות היום בשיעור. בשיעור היום אני כל הזמן כביכול רוצה להדליק עוד ועוד, אבל הדליקה תלויה בשני גורמים, בשמן, ופתילה ואש. זאת אומרת, נניח ואנחנו מכניסים עץ לתוך הדליקה, בזה אנחנו כאילו עלולים לכבות את הדלקה מצד אחד, כי מוסיפים לשם גוף שהוא לא בוער, גוש שהוא נגד האש. אבל לאט לאט הוא נתפס באש ויש ביניהם כבר מתוך שני דברים הפוכים נניח, עץ ואש, יש ביניהם כבר דבר משותף שיוצא מזה חום ואור.

לכן, אנחנו צריכים לדאוג שיהיו לנו הרבה חברים ויחד עם זאת שיהיה לנו קשר עם כל קבוצות ישראל וחו"ל, שיהיה לנו אש תורה. אבל באמת, אני מאוד מאוד שמח לראות אתכם מתחברים כך יחד לקראת הכנס.

שאלה: התאספנו בחדרה אנשים גדולים מקבוצת חדרה, נתניה וזיכרון, יש כאן אווירה מחשמלת. יש כאן אהבת חברים, חמימות. ומרגישים את העצמה בחיבור בינינו. איך אנחנו בונים בתוך העשירייה רשת ביטחון, חומת מגן שלא נותנת לאף חבר שמרגיש דחייה, שמרגיש ריחוק לעזוב את הקבוצה?

זה חובה. כי דחייה וריחוק כל אחד ירגיש, ולא פעם. אם באמת מתקדמים, כל פעם יש כאלו דחיות מהקבוצה, ביקורת, כל מיני חיכוכים, כי זה התגלות הרצון לקבל יותר ויותר ואנחנו צריכים לצרף אותו יותר ויותר לחיבור, אנחנו צריכים להיות ערים לזה.

העיקר להבין שכל רע שמתגלה הוא לטובה. וזו צריכה להיות דעת הקבוצה, דעת החברה, צריכים כל פעם לחזור על זה, כל פעם לעשות לחיים על זה, שברוך ה', יש לנו פשעים, ועל פשעים עכשיו אנחנו נמשוך את האהבה. ככה, בצורה כזאת.

לכבד את הרע כטוב, לברך על הרע כמו על הטוב, זה נקרא "גיבור". ולא כאלו שבורחים ומחפשים איזו פינה חמה, העיקר שאני מרגיש קצת ביטחון, כמו ילד שנכנס לאיזה פינה ומסתתר שם. אנחנו צריכים ההפך, לא לפחד משום דבר, הכול מתגלה מהבורא, הכול לטובתנו. עלינו לקבל את זה בצורה כזאת, אמנם זה מגיע עם פחדים, עם אכזבות, עם רוגז, עם כל דבר, אז דווקא אלו הפחדים, האכזבות, הרוגז וכן הלאה, הם מוסיפים אש לדליקה. איתם המדורה הזאת תעלה יותר ויותר רק על ידי חומר דלק ועל ידי מסך, עקשנות, כל מה שיש. כך מתקדמים, מה לעשות? "אשר ברא א-לוהים לעשות".

שאלה: איך נוכל להרגיש את הלבוש של האור המחזיר למוטב בכנס הזה?

לבוש האור המחזיר למוטב? לזה אנחנו כל הזמן צריכים להשתוקק, בשביל זה אנחנו מתאספים. אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מהאור המחזיר למוטב., אנחנו מבינים שרק באור הזה אנחנו תלויים. מה יש לנו עוד? אז איכשהו בואו נכוון את עצמנו לזה. אנחנו צריכים את האור, האור המתקן, המברר, המושך, המסדר את הכול, סך הכול הוא נקרא "בורא" ולשם זה אנחנו מתאספים.

עד כמה שאנחנו מבינים לשם מה, עד כמה שאנחנו יותר מתחברים כדי למשוך את האור, האור מגיע לפי עצמת החיבור, ויש לנו את כל הנתונים לזה. עכשיו אנחנו מתחילים לעבוד על זה בצורה יותר [חזקה] מזו שעבדנו קודם כדי להכין את עצמנו לכנס המדבר, ושם אנחנו כבר נכין את עצמנו לכנס הגדול ויבוא האור.

שאלה: אנחנו באמת מתפעלים מכל החיבור בקבוצות הישראליות, אנחנו מאוד שמחים לראות זאת. והשאלה היא, איך אנו יכולים להבטיח שכשננסה להדליק את החבר, החבר יקבל את זה עם הכוונה הנכונה ולא כאילו מישהו מנסה לבקר אותו או לחייב אותו?

אני עושה את זה באהבה. אני לא עושה ביקורת. אני רוצה רק יחד עימו. כי, כביכול, יש לי ולו אותה בעיה. זה לא חשוב שהוא מרגיש את הבעיה, אם אני רוצה לעזור לו, אני צריך להרגיש את הבעיה. ואז ששנינו מרגישים את אותה בעיה, אז אני והוא משתמשים בכוח שיש לי, אני מתחלק עימו, כך שהבעיה לשנינו והתרופה לשנינו, וכך אנחנו מבקשים מהבורא. זה נקרא "ייכנס הרופא" ואז הוא עושה לנו את הטיפול. רק בצורה כזאת.

לכן אם יש לי קצת יותר כוחות אני מחפש איך אני יכול להועיל לחברה, ואז אני מתחבר ומשתמש בחיסרון שאולי ישנו בחברה. אבל בעצם זה חיסרון שלי שאני לא יכול לעלות, אלא על פני החסרונות של החברה, ואז בצורה כזאת אני יכול לפנות לבורא. זו עבודה שכל הזמן יכולה להיות בינינו, ממש כמו בכוורת, כל הזמן, כל הזמן נמצאים בפעולות.

שאלה: אומרים "בתוך עמי אנוכי יושבת.". יש כזה מצב שמגיעים אנשים חדשים ומופיע בהם חיסרון חדש, ואפשר להגיד הכבדה ראשונה של הלב. הם מתחילים להתייחס לקבוצה בביקורת. איך הקבוצה צריכה להתייחס לזה, להגיב לזה כדי לשמר את החיסרון ולהראות את החוק הזה שכאילו הכול נמצא כאשר אנחנו ביחד, כשאנחנו מתחברים, כשאנחנו עושים אולי פחות, אבל העיקר ביחד, מה שנקרא עדיף לטעות ביחד מאשר להיות צודק לבד? איך אפשר לצמצם את הזמן עבור האדם כדי שהוא יכיר את זה, יבין את זה? איך אנחנו יכולים לעזור זה לזה?

אני חושב שהכי טוב זה לתת לו ספר. שיקרא, ויש לנו גם ספרים באנגלית. בכל השפות. אפשר להתאים לו ספר שהוא יקרא ויראה עד כמה זה מתאים או לא מתאים לו וכן הלאה. לאנשים מסוג זה כתבתי ספר מספר ארבע שנקרא "השגת העולמות העליונים, בעקבות הלב". ראיתי שאת זה אני צריך לתת למי שבא, ואם יש לו בפנים משהו שהוא רוצה לברר ולחיות בצורה שהוא איכשהו מבין מה קורה בעולם, איתי ועם אחרים וכן הלאה, אז לחמם אותו ולסדר אותו קצת בפנים, לכן כתבתי כך. לכן כדאי לתת לו את זה לקרוא, בלי לדבר הרבה. הוא צריך עוד להתבשל.

אנחנו צריכים להבין שהעולם מלא כל מיני מחשבות, רצונות, אופני ביקורת זה לזה. אין לנו מה לעשות, אלא רק כמו אנשי חינוך אנחנו צריכים להשתדל לחבר אותם אלינו ולהביא להם את שיטת החינוך הזאת. כך זה. וצעירים, מתחילים, רוצים בעצמם להיות מיד גדולים, מיד ללמד בעצמם, מיד לעשות משהו. כרגיל, כמו שילדים קטנים משחקים בגדולים. אנחנו צריכים ללמוד איך ללמד.

שאלה: מדרגת הרשע, אנחנו עולים לזה או נופלים לזה?

לדרגת הרשע אנחנו עולים. רשע ברוחניות זה ממש אדם גדול עם מדליה כזאת גדולה. "אני הרשע". אם אתה מדבר על רוחניות, אז אתה גאה שאתה הגעת למדרגה כזאת.

תלמיד: אם כך, אז לפני המדרגה הזאת יש בירורים מסוימים.

אתה קובע על עצמך שאתה רשע, ואתה עוד לא יכול לצאת מזה. אתה כבר קובע שאתה רשע, והמצב הזה שנוא עליך, ואתה רואה שזה מנוגד לבורא, אבל עדיין אתה לא יכול לקבץ את הכוחות כדי להתעלות מעל זה, להיות צדיק. אלה מצבים סמוכים רשע וצדיק. "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". כי הטוב שהוא עושה זה על ידי החטא שעשה קודם. לכן אין מה לפחד מהחטאים ואין מה להתבייש בהם, אלא מה שיש, את הכול בסופו של דבר מכסה הבורא. אנחנו לא עושים כלום.

תלמיד: לפני העלייה עצמה יש איזה בירורים. זה כמו הכנה לעלייה עצמה. מה הבירורים האלה ולמה הם עורכים כל כך הרבה זמן?

זה תלוי עד כמה שאתה לא מברר אותם לבד אלא בקבוצה. תעשה כל מיני פעולות הפצה בקבוצה ואתה תראה שכך זה קורה. תיכנס ללמד מישהו ואתה תראה כמה שזה יקדם אותך.

תלמיד: צריך להיות איזה חשבון, פועל יוצא מהדברים האלה?

"ישראל אורייתא קודש אבריך הוא חד הוא". לא יותר.

שאלה: אתמול דברנו על כך שכולם נמצאים במצב המתוקן, האידיאלי. והיום גם הייתה נקודה כזאת במאמר של בעל הסולם איפה ששש מאות אלף נשמות, שזה תנאי הכרחי ששש מאות אלף נשמות דואגים לי, נאמר עשירייה. איך לפצות, להשלים את אותו החיסרון של הדאגה שאני לא מרגיש מצד העשירייה? איפה נקודת הפיצוי הזאת שכאילו חסרה אותה הדאגה? אין את המצב האידיאלי הזה.

תנסה להיכנס לתוך החברים ואתה תמצא את זה שם. כל הבעיה שלנו שאנחנו לא יכולים להוציא את זה מהחיבור. כל ההבחנות האמיתיות, הנכונות, הרוחניות, המתקדמות, הן יותר פנימיות שבחיבור.

שאלה: אם אדם מרגיש עצמו כמו רשע, איך הוא יכול לתאר את הקבוצה שלו? הוא כבר התפלל ושום דבר לא הגיע? מה הוא יכול עוד לעשות?

להתכלל בהם כמה שאפשר בכל הפעולות שלהם. זה הכול.

תלמיד: להצטרף לפעולות?

להצטרף לפעולות, ואז המאור יבוא גם אליו ויעזור.

שאלה: איך מאמץ לחיבור מביא את כל השאלות לשאלה אחת, את מי אני מהנה, את יוצרי או את יצרי?

הבירור הזה נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב ובמאמץ שלך שאתה פועל בדרך כלל מחוסר אונים, ואז המאור מברר.

תלמיד: האם כל העבודה שלנו היא להשיג בחזרה את המסך המשותף שאבד לנו כתוצאה משבירת הכלים?

כן, פי תר"ך פעמים. אז היה רק על כלים דהשפעה, על גלגלתא ועיניים דאדם הראשון, ואנחנו צריכים על האח"פ. זה נקרא "פי תר"ך פעמים".

(סוף השיעור)

---

1. קהלת ז', כ'.↩