שיעור בוקר 11.07.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"שווים כאחד: אין חבר חזק, יש חברה חזקה",

קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: קטע מספר 6.

"אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני. כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.

אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח."

(הרב"ש. מאמר 6 "אהבת חברים - ב'" 1984)

שאלה: שמענו את הקטע הזה של רב"ש עשרות פעמים, אם לא יותר. וגם פה הוא כותב שיש תנאים להיות בעשירייה, האם זה נכון? או שלא צריך שום תנאים באים וזהו?

לא. באים ומה, מתיישבים על הספסלים, ליד השולחנות?

תלמיד: בדיוק, השיעור הזה פתח בחברה המון בירורים על איך באמת מנהלים עשירייה, אם בביטול אחד כלפי האחר, כך שלא מדברים ולא דורשים זה מזה כלום, או שצריך כן לדרוש ולשים תנאים. ופה זו הדילמה הכי גדולה, קשה מאד לברר את זה.

היינו?

תלמיד: מה באמת לעשות עם חברים שלא עומדים בתנאים, או איך להתייחס אליהם? יש פה בעיה גדולה.

אם אתם יחד, כל העשרה, אז אתם יכולים לדון על כל דבר ודבר.

תלמיד: אנחנו דנים, חברים מדברים ומעלים חשיבות.

רק פחות מילים.

תלמיד: בדיוק, במילים הכול נשמע טוב, אבל במעשים קצת פחות.

כלומר, מה פחות במעשים לעומת מה שכתוב. אתם צריכים לברר, אפילו לכתוב על זה, שזה לא יסתלק לאוויר.

תלמיד: איך אתה מביא את החברים שהדיבור שלהם יהפוך למעשים אם אתה לא דורש מהם?

לשם זה כל החברה צריכה להיות מחוברת ודורשת.

תלמיד: איך עושים את זה בלי להרחיק את החברים?

למה להרחיק?

תלמיד: לדוגמה, לחבר יש התחייבות להגיע לפה לשיעור בוקר, שזה הדבר הכי חשוב אצלנו, והוא לא עומד בה. הוא אומר שזה חשוב, הוא מודע לזה, זה לא שהוא לא מודע, אבל הוא לא קם לשיעור, אין לו באמת חשיבות כלפי זה.

זאת אומרת בערב הוא קם ובבוקר הוא כבר לא קם.

תלמיד: בדיוק.

אז מה ההבדל אצלו בין ערב לבוקר?

תלמיד: זה יותר קל.

זאת אומרת בבוקר היצר הרע שולט עליו והוא לא יכול לקום.

תלמיד: כן.

אז מה אתם עושים? איך אתם מצילים את החבר?

תלמיד: עושים מפגשים, מנסים לעורר, עושים ישיבות חברים, קוראים את התנאים של רב"ש, אבל "עולם כמנהגו נוהג". אני חושב שהירידה התחילה מאז הקורונה, ופשוט חברים נתקעו במצב הזה.

בסדר, אז יש לנו בעיה אחת - לקום לשיעור בוקר.

תלמיד: להתחייב בכלל.

להתחייב. אם אני אומר לחברים משהו, אז המילה שאמרתי היא כבר הכול.

תלמיד: אתה מרגיש שאין באמת ברית.

בסדר.

עוד חוץ מזה? אין חוץ מזה, רק זאת הבעיה.

תלמיד: אני לא רוצה להוריד מהחריפות של הבעיה, כי היא חריפה. כשאתה בא לדבר עם חברים ואתה אומר שצריך לעשות כך וכך, מהר מאוד אתה רואה את הגבול של כל חבר, הגבול הזה הוא מידי, ואתה מבין שמפה יש עבודה שהיא אחרת.

ברגע שנכנסנו לעומק העניין של למעלה מהדעת, לי אישית זה פתר את כל הבעיות שיש לי בעשירייה, כי אני מבין שאולי אנחנו נכנסים למקום שאין בו פיתרון. חבר מהר מאוד אומר לך "אני לא יכול לקום לשיעור, אני יכול לבוא פעמיים בשבוע לשיעור", מעבר לזה אתה לא יכול להפעיל כוחות, אתה לא יכול לעשות כלום, זו עובדה שעומדת. יש לך אפשרות אחת, או שאתה לומד לאהוב אותו במצב הקיים, וזה מצריך את כל מה שאנחנו לומדים על עניין למעלה מהדעת, או שאתה נכנס בקיר.

אני מבין שזה משהו שאם אנחנו פה ב"בני ברוך" נפצח ובאמת נכנס ללמעלה מהדעת, אז כל מה שאנחנו רואים מסביב ל"בני ברוך", כל המלחמות, הבעיות, האגואיזם, הכול ייפתר ברגע שנכנס לזה בכל הכוח. אז או שאנחנו קופצים לתוך למעלה מהדעת, או שאנחנו נתקעים בכמה כל חבר בא ולא בא.

כן. אבל הבעיה בכל זאת קיימת.

תלמיד: אנחנו מדברים על חברים חזקים, חברים חלשים. אני רוצה לומר שאין כזה דבר חבר חזק בבוקר, כל אחד שמגיע הוא מתחיל מכלום.

כן.

תלמיד: ולכן, אם אין סביבו עשירייה שהיא הכוח שצריך כדי להתחיל את המאמץ הרוחני, אז לא חשוב אם הוא גדול או קטן, אין לו את הסביבה הזאת, וזה מה שקורה. אתה רוצה לקפוץ למעלה מהדעת, אבל זה לא יכול לקרות כל יום מחדש על כלום, זה חייב שתהיה קבוצה לפחות בתחילת היום שזה שיעור הבוקר. בלי זה, לא חשוב כמה החברים חזקים, אין יכולת לעבוד עם כלום.

ולכן, אי אפשר להתעלם ולאהוב את מה שלא קיים. אם החבר לא הגיע יום אחרי יום, אז אתה לא יכול לעבוד איתו. אם הוא חצי מהשבוע לא נמצא, אז אין לך את החיסרון שלו, אין לך את ההתחייבות שלו. זה כמו להגיד שהבורא חלק מהשבוע כן קיים וחלק לא.

כן, ככה זה.

תלמיד: זה לא עובד.

איך אתם נלחמים עם זה? יש לכם פתרון?

תלמיד: לא, אנחנו אובדי עצות.

תלמיד: כל עוד לא מחברים את הכול לבורא, אז לא נמצא לזה פתרון. אנחנו צריכים לעשות מה שאפשר בעשירייה, ואם לחבר יש קשיים, אז לחבר את הכול לבורא. אם נחשוב שרק מהכוחות שלנו ננסה לחייב חברים או נספור נוכחות ודברים ישתנו, אז לא, אין לנו כאלה כוחות. חייבים להכניס את הבורא למשוואה ומתוך זה לעבוד.

כן.

תלמיד: קיים מצב שהאנשים שבאים כל יום יכולים להשלים את החברים שלא יכולים. כמו שאנחנו לומדים בתנאי הערבות, לאחד אין בן בכור, לאחר יש בן בכור, והוא יכול להשלים אותו. מי שחסר לו להשלים את המצווה, משלימים לו.

בקימה בבוקר לא יכולים. כאן הגוף צריך להתרומם ולקום מאפס. לכן, לא יכול להיות כאן לא חיבור בין החברים, לא אהבת חברים ולא שכל אחד מגיע עבור כולם, זה לא כך.

תלמיד: אלו תנאים של העולם הזה.

כן.

שאלה: מה ההבדל בין חבר שאני רואה שבמשך התקופה שאני נמצא פה הוא כל יום פה, ויש כאלה חברים פה, לבין חבר שמגיע, לא מגיע? מה מהותית ההבדל ביניהם? כי יש פה אנשים שהם ברזל, אין פה שאלה.

חשיבות.

תלמיד: והחשיבות הזאת של האנשים, מאיפה היא באה? אנחנו כל הזמן אומרים שחשיבות קונים מהסביבה, אבל בעיניים שלי או שיש לאדם חשיבות או שאין לו חשיבות, וזה לא כל כך תלוי בסביבה שהוא נמצא, אם בעשירייה כזאת או בעשירייה כזאת. כי לאורך השנים עברנו עשיריות, ויש פה אנשים שלא משנה באיזו עשירייה הם היו הם תמיד פה. מאיפה החשיבות? זה נראה שזו החלטה פנימית של האדם, ולא משהו שהוא קונה מהסביבה.

יכול להיות עצבים.

תלמיד: מה זה אומר עצבים?

יכול להיות עצבים מזה שהוא לא יכול. הוא יודע שכולם קמים והוא לא קם, אז יש לו עצבים.

תלמיד: אנחנו כל הזמן מנסים לפתור את הבעיה שיש חברים שבאים ויש חברים שלא באים, אנחנו מסתובבים מסביב לשאלה הזאת כבר כמעט שבוע ובכלל בכל הדרך שלנו. האם יש פתרון לבעיה הזאת בכלל, או כל אחד הוא איך שהבורא נתן לו, מה שנתן לו נתן לו?

צריכים לדאוג שילך לישון יותר מוקדם. צריכים לעשות משהו.

תלמיד: לפני הרבה שנים היית מדבר איתנו על הפעולות הפיזיות הפשוטות, כמו לאכול לפני השינה, לא לאכול, כל מיני פעולות שמשפרות את היכולת של האדם להגיע לשיעור. איך למשל משכנעים את החבר ללכת לישון יותר מוקדם?

כולם יחד נרדמים. רוצים או לא רוצים, כולם נכנסים למיטה, מכסים את עצמם ושזה יהיה נגיד בשמונה, תשע בערב, לא יותר מאוחר מתשע בערב. ברבע לתשע הרב"ש היה הולך לישון.

תלמיד: נראה שהמאמרים של רב"ש לא מתחילים בנקודה שבה צריך לשכנע את האדם לקום לשיעור בוקר. אלא כל המאמרים וכל העבודה מתחילה אחרי שכבר יש עשירייה, כולם באים, אז אפשר להתחיל את העבודה. זה נכון?

כן.

תלמיד: זאת נקודה חשובה, אני חושב שאנחנו כל הזמן נופלים בה. כי אנחנו חושבים שהמאמרים האלה, גם אם אנחנו חצי חצי, חלק באים, חלק לא באים, הם מתאימים. הם עוד לא מתאימים, אנחנו עוד לא הגענו למדרגה שאפשר לקרוא את המאמרים האלה ולעשות איתם משהו כי לא כולנו פה.

אני אומר את זה לעשירייה שלי ואני אומר את זה בכלל. אנחנו צריכים באמת לראות שבשלב ראשון צריך לקנות כרטיס למופע והכרטיס זה להיות פה. אם אתה לא פה, אז כל ההמשך הוא לא רלוונטי כל כך.

כן. נכון.

שאלה: האם יכול להיות מצב של קבוצה בתוך קבוצה?

כן, יש כל מיני חיבורים.

תלמיד: באותה עשירייה אני מתכוון.

באותה עשירייה, אני לא יודע. תן דוגמה.

תלמיד: עכשיו אנחנו יושבים חמישה חברים מתוך 12, האם זה נקרא קבוצה בתוך קבוצה?

לא, לא קבעתם מראש שכך זה יהיה. אני לא יכול להגיד.

תלמיד: בהמשך למחשבה על פתרון. אני על עצמי יכול להעיד שמה שקידם אותי תמיד זה קנאה, תאווה וכבוד, שלפי דעתי היום זה לא קיים. פעם היו קריטריונים. אני זוכר שהיה כנס בצפון, ומי שלא שילם מעשר, מי שלא הגיע כל יום לשיעור בוקר, לא נכנס. ואני, מתוך רצון להיכנס, שילמתי חצי שנה אחורה מעשר כדי להיכנס לכנס, זה היה מתוך רצון לקבל הכי גדול, אני מודע לזה, אבל זה מה שהניע אותי. היו פה כנסים שלא כל אחד היה יכול להיכנס, ובשבת לא כל אחד היה יכול להיכנס, ולא כל אחד היה יכול היכנס לשיעור בוקר ישר.

אני חושב שצריך לעשות מעגלים של כאלה שמוכנים לעמוד בקריטריונים וכאלה שמוכנים להיות במעגלים חיצוניים. אם אתה רוצה באמת להתקדם ואתה רוצה להיות פה כל יום בשיעור בוקר, אז אתה צריך להתחייב לזה. אם אתה נופל, אז יעזרו לך, תמיד ניגש לחבר באהבה, הרי כל אחד יכול ליפול. אבל אם זה משהו שמתמשך אחרי שקירבנו וניסינו לעזור, והחבר כבר לא מבקש עזרה. הרי הבא להיטהר מסייעין אותו, כך נאמר, אז אם אין רצון להיטהר, איך אני יכול לסייע?

נכון.

שאלה: אנחנו רוצים להביא את חכמת הקבלה לכולם, לעומת זאת אנחנו רוצים שיהיו עלינו כללים נוקשים. איך נוכל להביא את זה לכולם אם אנחנו רוצים ליצור על עצמנו כללים כאלה שאם תשים את מה שצריך לעשות, אז נראה שמעטים שבאמת מסוגלים לעמוד בהם. אני גם אומר על עצמי, יכול להיות מאוד שאני גם לא מסוגל לעמוד בהם.

מה צריכה להיות הגישה? האם הגישה צריכה להיות שיהיו חמישה אנשים שהם יכנסו לרוחניות וכל השאר מה שיהיה איתם יהיה, או שיהיו כמה שיותר אנשים שיהיו שייכים לרעיון הזה, לגישה הזאת, לחכמת הקבלה, אפילו ברמת השייכות? מה נכון? איך צריך לפעול?

צריכים לפעול כך שלכל אחד תהיה אפשרות להתקרב לכוח העליון.

תלמיד: אני רואה מהחיים שאני לא יכול לכפות על האדם רצון, רצון זה רצון, ואם אין, אז בסדר, אבל החבר הוא לא פחות מאחרים. למשל אני רואה הרבה מאוד חברים שיכול מאוד להיות שהם לא פה, אבל התרומה שלהם לחברה היא פי אלף, אם לא יותר, מאנשים שנמצאים פה כל הזמן. יש לי קונפליקט פנימי מה צריך להיות היחס. אני כבר לא מסוגל להתייחס לזה יותר טוב ולזה פחות טוב. מגיעים לנקודה שכולם חשובים לך, אתה כבר לא יכול לשפוט אותם כך שאם הוא הגיע, אז הוא מלך, ואם הוא לא הגיע, אז בוא נעיף אותו.

איך אתה מסתכל על התלמידים שמגיעים, איך רב"ש הסתכל? האם העיקר שהם יבואו ותהיה רק קבוצה קטנה ובזה נסיים?

אני מסתכל על כולכם ועל אלו שלא נמצאים במקרה כאן היום כך, שכולכם יכולים להיכנס להתקרבות לבורא. לזה צריך רק רצון מגולה שתעלו אותו ותדרשו. לזה אנחנו צריכים להגיע וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. יחד עם זה יש לנו הרבה חברים בכל העולם שנמצאים יחד איתנו, כמו שעכשיו אני רואה על המסכים, אז כל היחידים והקבוצות האלה הם גם איתנו.

אני חושב שאנחנו נמצאים דווקא עכשיו במעבר מאוד קריטי, מסתם תלמידים שלומדים, שעוזרים זה אל זה ומקיימים איזה כללים, לקשר מיוחד. הקשר הזה לא מתרחש בינינו אלא במדרגה למעלה מאיתנו. שם הבורא הוא הקושר בינינו בחוט מיוחד, ואנחנו נרגיש בקרוב את הקשר הזה בהתחייבות של כל אחד כלפי אחרים, ובזה שכולנו יחד חייבים להיות בהתקשרות לבורא. זה יקרה.

תלמיד: נראה לי שאנחנו לא חייבים לבחור כך או כך, אלא יש לנו מקום בו כולם יכולים להתחבר, כולם יכולים להשתתף ולהיות איתנו כמו במשפחה. כמו שאמרנו שיש מקום לכולם, אנחנו אוהבים את כולם ורוצים שכולם יתפתחו. ובאותו זמן גם ליצור מקומות והזדמנויות חיבור לחברים שכן תואמים מסגרת מסוימת וכן משקיעים יותר. וכך להראות לכולם שיש קריטריונים, ולהגיד לחבר שהוא יכול להיות חלק מאותה חברה, והוא גם יכול להתקדם ולראות, להיכנס לאותם כנסים או פגישות ולהיות חלק. להראות שיש דלת שהוא יכול להיכנס דרכה, וזה יכול לתת כוחות להרבה אנשים להתקרב ולהתמסר עוד קצת.

כן, מובן.

שאלה: אני מרגיש צורך לחזק את מה שאמרת על שעות השינה. אני מרגיש שברגע שהשעון מצלצל בבוקר שם אין באמת בחירה. וזו שאלה, אם בנקודה הזאת לאדם באמת יש שליטה על משהו. כי הבחירה היא בערב, ומניסיון של שנים רק בשנה וחצי האחרונות הצלחתי להגביל את עצמי באמת לא לעבור את שעה תשע. ואז אתה רואה שההפרעות הן כלפי הגוף, אם אתה ישן, אז אתה קם. קודם כל רציתי להגיד את זה כי אולי זאת באמת הנקודה הקריטית, ולשאול, האם כשהשעון מצלצל בבוקר יש לאדם בחירה חופשית?

הבחירה היא מהערב, כמו שדיברנו. ללכת לישון לא יותר מאוחר מתשע בערב.

תלמיד: הגישה שלי היא שחבר שלא נמצא בשיעור הוא מפסיד, ולא מהמקום הזה שאם אני קמתי, אז גם הוא יכול להתעורר, אלא מתוך דאגה שהוא מפסיד. אתה לימדת אותנו חוץ מדוגמה אישית ותפילה, שהגשמיות של החבר זו הרוחניות שלי, שלהתפלל עבור חברו זוכה תחילה.

הכול נכון.

תלמיד: פתאום מתעורר הצורך לעשות ביקורת. הדאגה שלנו צריכה להיות כלפי אלה שלא זוכים.

שאלה: האם אנחנו יכולים להיות גמישים בבחירת העשירייה? האם חברים יכולים לבחור להחליף את העשירייה או לחזק אותה בחברים אחרים, או מה שקיבלת, זהו, אתה צריך לעבוד עם החברים האלה?

אתה צריך לעבוד עם החברים האלה, ואם אתה רוצה לעבור משם, אז יש לזה מנגנון. ולא שתעשו סתם לפי ההחלטות שלכם בלבד.

שאלה: פעם בעבר היו ישיבות חברים שבועיות גם של כל הכלי העולמי וגם באירופה, והחברים היו מעלים את חשיבות שיעור הבוקר, ואז זה היה עוזר מאוד לחברים מחו"ל לבוא לשיעור הבוקר. האם ישיבות חברים כאלה יכולות לחזק את הנוכחות בשיעור הבוקר?

למה לא? אני בעד.

שאלה: אמרת שהמדרגה שעומדת בפנינו היא הקשר שהוא לא בינינו אלא קשר במדרגה גבוהה יותר. מה זה הקשר הזה שעלינו לגלות או לבטא?

כשנגלה, אז גם נבין.

שאלה: יש חברים בעשירייה שמתחייבים למסגרות, שעומדים בהם, ויש כאלה שלא. זה מרגיש בפנים כמו לכלוך כזה שאני לא יכול להיפטר ממנו, אבל אני לא אומר שאני רוצה לשנות אותם עכשיו. מהי העבודה הפנימית בשביל להתגבר על זה, או איך לעבוד עם זה?

להתחבר בכמה שאפשר עם כולם ולהעלות את כולם.

תלמיד: איך לעשות את זה?

לדבר על חשיבות.

שאלה: יש תופעה בעולם שאדם יכול לישון 3-4 שעות ובמהלך היום הוא עובד רגיל, הוא בסדר עם זה.

כן.

תלמיד: האם כדאי להתפלל בדיוק למצב כזה שאני אישן רק 3-4 שעות והכול יהיה בסדר?

לא, יש אנשים שצריכים 6-7 שעות או 8 שעות, ויש כאלה שאם הם ישנים פחות מ-9 שעות הם לא מסוגלים לנוע בכלל. יש ויש, אז צריכים להבין ולהתייחס לכולם לפי הטבע שלהם.

שאלה: תיארת קודם את הדרגה הבאה שלנו שבה הבורא קושר בינינו בחוט מיוחד ושנרגיש בקרוב את הקשר הזה כהתחייבות של כל אחד כלפי האחרים ולבורא.

כן.

תלמיד: משהו בתנאים הגשמיים ישתנה בדרגה הבאה שלנו ככל שנעלה יותר ויותר?

צריכים לחשוב שלכל אחד יהיה מה שהוא צריך כדי להתקיים בגשמיות, וברוחניות צריכים לספק לו תמיכה רוחנית כמו שנהוג ברמה מסוימת בעולם שלנו.

תלמיד: אז כל אחד מהחברים צריך למצוא וגם צריך לעזור לו למצוא את התנאים הנוחים לו, לא לנו, להתקדמות רוחנית?

כן.

תלמיד: אני רואה שבסוף כל אחד מוצא את מעגל השייכות שלו, הוא בסוף עושה מה שטוב לו, אבל המתח הוא דווקא בין החברים, זאת אומרת כל אחד מוצא את הקו שלו אבל המתח הוא כשכל אחד מתחיל להעיר לחברים. אני רואה לא פעם שחברים עוקצים חברים אחרים "למה אתה לא מגיע, למה אתה לא משתתף, איפה אתה?", ואפילו בנימה קצת יותר מזלזלת. יש מקום לזה?

לא, לא בצורה כזאת. צריך להיות אחראי בקבוצה שיכול לבוא לכל אחד ולהגיד, "מה קורה לך?", כך או כך באיזה עניין.

תלמיד: זאת אומרת, זה לפי עניין של נוכחות בסך הכול?

נגיד לפי נוכחות, כן.

תלמיד: ואני כחבר כלפי חבר אחר בעשירייה שפתאום פחות מגיע, פחות משתתף, האם עלי לשתוק ולהמשיך, לתת דוגמה?

לתת דוגמה.

תלמיד: עד איזה גבול אתה מצדיק את החבר?

קשה להגיד. החבר הוא בכל זאת אדם שאני יכול להגיד לו, אם אתה לא קם אז אני גם לא קם, אם אתה לא מגיע אז אני מסתכל עליך וגם אני לא מגיע. זה כך אם מדובר בחבר.

תלמיד: אם אני תלוי בו, אם החיים הרוחניים שלי תלויים בחבר למה אני לא יכול להגיד לו כמו שאני אומר לעצמי? כמו שאני דורש מעצמי, כך אני דורש ממנו?

תנסה, אבל תיזהר שזה לא ידחה אותו.

תלמיד: כל מה שמדברים כאן מתייחס לגברים, לא מדובר עכשיו על נשים?

לא מדובר על נשים.

שאלה: האדם הוא בעלים על עצמו, הוא כאילו יכול להשתלט על עצמו ואם איזה חלק גבוה שבו מחליט משהו אז כל הגוף הולך אחריו.

כן.

תלמיד: אבל בעשירייה זה לא קורה, זו צורה אחרת לגמרי של השתלטות, אתה לא יכול לנהל מישהו אחר, הוא לא שלך. ואז הרצונות האלה הם חופשיים ממך, אין לנו דרך להשפיע ובאמת שכל אחד יהיה ראש כלפי העשירייה, זה לא תלוי באף אחד. בן אדם פרטי ספציפי בתוך העשירייה לא יכול לשלוט על הרצונות של האחרים כמו שהוא שולט על עצמו. מה זו הצורה הזאת שהבורא נותן לנו, איך עובדים עם זה?

למה הבורא לא נותן לנו אפשרות לשלוט על האחרים?

תלמיד: כן. בעבודה הפנימית של האדם אם הוא מחליט משהו אז הוא יכול לקחת את כל הגוף לצורך העניין הזה.

כן.

תלמיד: אבל אם העשירייה היא גוף אז צריך להיות איזה ראש שמחליט עבור כל הגוף.

כן.

תלמיד: פה אין שום ראש שמצליח להחליט עבור הגוף הזה.

הראש של כולם זה ראש הקבוצה, הגוף של כולם זה גוף הקבוצה.

תלמיד: ומה זה הראש של הקבוצה?

מה שכולנו מחליטים, רובנו נניח.

תלמיד: אדם בתוך עצמו יכול לעשות את ההחלטות האלה ולהגיע למסקנה מסוימת אבל בעשירייה המוחות האלה הם נפרדים זה מזה, הרצונות, הרצון שמניע את השכל הוא שונה. כמו שאמרנו, צריך לתת לכל אחד את התנאים הנוחים בשבילו, אבל בעולם הזה אי אפשר לתת לכל אחד תנאים משלו ולחיות באותה עשירייה, זה לא מסתדר. איך העשירייה אמורה להתנהל כך שיהיה איזשהו ראש רוחני שיוכל לנהל את כל הגוף הזה?

אם אנחנו הולכים לפי הרוחניות אז שלושה חברים שהם הכי בולטים ישחקו כראש החברה, והיתר כגוף החברה.

תלמיד: אני בטוח שכמעט בכל עשירייה יש לפחות שלושה חברים שמגיעים כל הזמן והיו רוצים לעשות את זה, אבל הלכה למעשה הם לא מצליחים להחזיק את כל הגוף. אחרת היינו מצליחים, זה היה עובד.

כן.

תלמיד: אפילו שיש חמישה, הם לא מצליחים להחזיק את כל הגוף הזה. הם לא קובעים עבור כל האחרים, הגוף מפורק לחלקים והוא לא מקשיב לראש.

זו בעיה שגוף הולך לא אחרי ראש אלא אחרי הזנב.

שאלה: דיברנו קודם על קנאה, תאווה וכבוד, אבל אנחנו לא תמיד מבינים איך באמת זה יכול לעבוד. יכול להיות מצב שאני מקנא, ויכול להיות מצב שאני אומר, לחבר יש תכונות יותר טובות, תנאים יותר טובים ולכן הוא מצליח. זה לא תמיד עובד על החלק של הרצון, שאני גם רוצה כמוהו, כמו המוצלח יותר. איך אנחנו יכולים לפתח את הכיוון הזה כך שהוא באמת יעבוד?

הכול נמצא בידיים שלכם. ככל שננסה לעשות חוקים כאלה או כאלה, לקבוע כך או לקבוע כך, זה לא יעזור.

תלמיד: זה בדיוק העניין, כי כשאנחנו אומרים דרישות, כשאנחנו אומרים בואו נדרוש או נקבע, זה לא יגרום לי ליותר קנאה.

לא.

תלמיד: איפה החכמה של הפעלת הקנאה, הפעלת הרצון הזה אחד על האחר, שהאדם באמת ירצה כמו האחרים? זו נראית החכמה האמיתית איך באמת להשפיע זה על זה.

חסרות צרות, ואז כולם ירגישו שאין ברירה, כדי למנוע את הצרות אנחנו צריכים להתחבר, אנחנו צריכים לעשות כך וכך.

תלמיד: זו עוד שאלה. נניח שאני נמצא עכשיו באיזה מצב, אני מרגיש שיש מלא דברים שקורים ומשפעים עליי מכל הכיוונים כמו מכבש לחצים, והמצב הזה יכול לקחת אותי לכאן או לכאן. או לראות שהכול מהבורא והוא באמת מוביל אותי ומצמצם אותי למה באמת חשוב בחיים, או שאני מרגיש שאני לא מסוגל יותר, אין לי כוחות, כביכול תירוצים. איך לקחת את כל המצבים בחיים, את הצרות, ולפרש אותם נכון?

דבר עם עצמך.

שאלה: לגבי ההצעה ששלושת החברים הכי בולטים ישחקו כראש העשירייה, איך לעשות את זה, איך אתה רואה את זה?

אני לא יודע, אתם צריכים להחליט ולבנות.

תלמיד: אבל יש מקום לדון על זה בעשירייה ואולי לעשות כך?

כן, בעשירייה אפשר לדון על הכון.

(סוף השיעור)