שיעור בוקר 30.03.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב'. עמ' 865. מאמר "מהו, ששבת נקראת "ש-בת", בעבודה"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמוד 865, מאמר "מהו, ששבת נקראת "ש-בת", בעבודה".

מהו, ששבת נקראת "ש-בת", בעבודה

תשמ"ט - מאמר י"ט
1988/89 - מאמר 19

"הזה"ק (ויקהל דף ס"א, ובהסולם אות ק"פ), כתוב שם וזה לשונו, "מהי שבת, דהיינו למה נקראת בשם שבת. אלא סוד הדבר, כיון שעלתה נקודה זו, ואורה מאיר, אז היא מתעטרת באבות, שהם חג"ת דז"א, להיות אחד, ונקרא הכל שבת, דהיינו המלכות עם האבות ביחד, נקראים שבת. שבת היא אותיות ש-בת, כי ג' ווין שב - ש', רומזים על ג' אבות חג"ת. והיא שנקראת בת מתעטרת בהם".

עוד שם (באות קפ"א) וזה לשונו, "וסוד הדבר, כי נקודה בכל מקום שהיא, היא עיקר העין. כלומר שיש בה חכמה, המכונה עינים, היא נקראת בת. כמו שאמר, שמרנו כאישון בת עין. כי משום שהיא העיקר של כל העין, היא נקראת בת". פירוש, ג' גוונין יש בעין, שהם חג"ת. וגוון הד' היא נקודה שחורה, שהיא המלכות, ובה לבד מתגלה החכמה הנקראת, עין. על כן היא העיקר של כל גווני העין. שם (באות קע"ז) אומר, וזה לשונו, "כל אלו ששת ימים, חג"ת נה"י, מתאחדים בסוד נקודה אחת קדושה, שהוא המלכות. וכל הימים מתאחדים בה".

ויש לפרש זה על דרך העבודה. הנה אאמו"ר זצ"ל שאל לפי הנ"ל, ששת ימי המעשה מרמזים על בחינת ז"א, שהם חג"ת נה"י דז"א, ושבת מרמזת על מלכות. אם כן היו צריכים להיות ששת ימים דחול יותר חשובים משבת, כי ז"א הוא מדרגה יותר גדולה ממלכות.

ואמר, נכון ששת ימים דחול מראים על ז"א, אולם כל העולם הוא תחת הנהגת המלכות, כי מלכות נקראת, כנסת ישראל, שפירושו, שהיא כוללת כל הנשמת ישראל. וכל מה שאינו נמצא במלכות, אין בא לידי גילוי בעולם הזה. אבל כל זמן שאין יחוד בין ז"א ומלכות, כלומר השפע של ז"א עוד לא נמשך למלכות, נקרא, חול.

מה שאין כן שבת היא בחינת יחוד, כלומר שז"א מתאחד עם המלכות, שפירושו, שכל הששה ספירות של ז"א מאירים במלכות. לכן נקראת, שבת קודש, שהקדושה של ז"א נמשכת למלכות. שחול פירושו, שהם נפרדו זה מזה. כי המלכות, שהיא הכלי המקבלת השפע עבור התחתונים, המלכות המקבלת, הוא בשינוי צורה מהמשפיע, שהוא ז"א. וצריכים התחתונים להיות מוכשרים לקבל את השפע מה שמלכות רוצה להשפיע להם, היינו (להיות) בהשתוות הצורה, שהיא שתהיה בעל מנת להשפיע.

לכן ניתן לנו ששת ימי המעשה, בכדי לתקן את עצמנו ע"י העבודה בתו"מ. ולפי שיעור שעוסקין בהשפעה, בשיעור זה כל אחד ואחד מתקן בשורש נשמתו למעלה במלכות, שתהיה בעל מנת להשפיע. נמצא, שע"י ששת ימי המעשה מתתקנת המלכות ע"י התחתונים. ואז מלכות כבר בהשתוות הצורה עם ז"א, ואז נמשך השפע של ז"א במלכות.

לכן שבת שהיא בחינת מלכות, יותר חשובה מששת ימים דחול, אף על פי ששת ימים רומזים על ז"א, שהוא מדרגה יותר חשובה ממלכות, אולם כל המדרגות נמדדות לפי מה שהן משפיעות לתחתונים. והיות שבששת ימי המעשה הם באמצע המעשים של תיקון המלכות, שתהיה בעל מנת להשפיע, אין עדיין ז"א יכול להשפיע. אלא רק בשבת, שנגמרים המעשים של עבודת דהשפעה של מלכות, אז נקראת שבת יותר חשובה, משום שאז מאירה מדרגת ז"א לתחתונים ע"י תיקון המלכות. לכן נקראת שבת, רזא דאחד, שזהו ענין יחוד ז"א ומלכות מטעם השתוות הצורה. לכן נקראת, שבת שלום, היינו ששבת נקראת, שכבר יש שלום בין ז"א, הנקרא, משפיע, למלכות, הנקראת, מקבלת.

כי בשבת כבר מלכות מתוקנת בעל מנת להשפיע, ואין שום פירוד ביניהם. לכן נקרא זה, שבת שלום ומבורך, שאז נמשכות הברכות למלכות ולהתחתונים. ומטעם זה שבת יותר חשובה מששת ימי המעשה.

הנה חז"ל אמרו (עבודה זרה ג'), וזה לשונו, "אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". משמע מכאן, שענין סעודת שבת מכונה בחינת שכר על העבודה. ואם האדם לא נתן עבודה, מהיכן יקבל שכר. ובלי עבודה האדם יכול לקבל צדקה, או מתנה, אבל לא שכר, שענין שכר שייך דוקא תמורת עבודה. לכן אמר להם הקב"ה, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת.

אולם באמת קשה, מדוע אמר הקב"ה, מי שלא טרח בערב שבת מאי יאכל בשבת. הלא הקב"ה יכול לתת להם בתור מתנה או צדקה.

והתשובה היא, כי בלי עבודה לא יכולים להנות מהסעודה, מטעם הידוע, כי בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא בעת קבלת התענוג, לכן נעשה התיקון, הנקרא, צמצום והסתר על אור עליון. והטוב ועונג מה שהבורא רוצה לתת לנבראים, אינו מגולה.

אלא ע"י עבודה בסגולה דתו"מ, משיגים את הכלים דהשפעה, בשיעור זה מסתלק ההסתר, ויש מקום לקבל את הטוב ועונג. מה שאין כן מטרם שמשיגים את הכלים דהשפעה, אין מקום להנות ממטרת הבריאה, שהיא הטוב ועונג. לכן אין שייך לומר, שהבורא יתן לו בדרך מתנה או צדקה. כי בטח תהיה שם בחינת בושה, והבושה הזו מקלקלת את הטעם של העונג.

וכמו שאנו רואים בגשמיות, שהאדם מתבייש לאכול לחם חסד, אלא דוקא ע"י יגיעה. וכאן היגיעה היא, להפוך את הכלי קבלה שעמהם האדם נברא, ולהמציא לו כלים דהשפעה, שהם נגד הטבע. וכל מה שהוא נגד הטבע, הוא קשה לעשות, וצריכים לתת יגיעה גדולה בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ועל זה אמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו", כלומר בלי עזרתו יתברך אין לאדם שום סכויים שיוכל להשיג אותם.

ובהאמור נבין, כי ששת ימי המעשה הוא ענין עשיית הכלים דהשפעה, שזה שייך לבחינת ז"א, שדרגת ז"א היא להשפיע להמלכות. ובכדי שהמלכות, שהיא המקבלת השפע מז"א, (תוכל) לתת לתחתונים, לכן צריכים לתקן את המלכות בבחינת משפיע, כדוגמת ז"א, שזה נקרא, יחוד, כנ"ל, בחינת השתוות הצורה.

ולכן נקראים ששת ימי המעשה, יומין דחול, משום שהעבודה הזו לצאת מהרצון לקבל לעצמו, ולהכניס אותו לתוך קדושה, היינו שהוא ישמש את הקדושה, כלומר שהעבודה היא לעשות מחול קודש. והגם שהאדם עושה כל יום תיקון של מידה אחת, כי יום ראשון הוא נגד מדת החסד, ויום שני כנגד מדת הגבורה, וכו', מכל מקום אינו ניכר תיכף כל יום את תיקונו.

אלא בזמן שנתתקנו כל ששת ימים, אז ניכרת השבת, היינו שכל זמן שלא גומרים את סדר העבודה של שבוע ימים, עוד לא ניכרת בחינת שבת אצל האדם. וזה גורם, שאין האדם יכול לראות ולהרגיש אם הוא התקדם בעבודה, או עומד באותו מצב מזמן שהתחיל בעבודה.

ולפעמים אדם רואה את ההיפך, כלומר שהלך אחורה. זאת אומרת, מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היתה לו יותר תשוקה לתורה ועבודה, ועכשיו הוא רואה, שחומרי דלק לעבודה נחלשו אצלו. וזהו מסיבת, שכל שבוע נבחן למדרגה אחת, שבאמצע המדרגה לא יכולים לראות את המצב של אמת, כי זה דומה לגלגל המסתובב, שמה שהיה מקודם למטה עולה למעלה, ומה שהיה למעלה יורד למטה. ומכל זה המכונה מתקדמת.

ורק בגמר עבודה, היינו שתגיע שבת, שפירושו, שגמר את ששת ימי המעשה, השייך לשבת זו, אז נבחן שבחינת ז"א, שהם כלים דהשפעה, נכנסו במלכות. וזה נקרא, שבת. לכן אף על פי ששת ימי המעשה שייכים לז"א, מכל מקום עוד לא מאירים במלכות, כי עיקר העבודה שלנו היא במלכות, כמו שכתוב, "לתקן עולם במלכות שדי".

נמצא, כי עבודת הכלים, היינו להוציא את הרצון לקבל לעצמו, ולהכניס במקומו את הרצון להשפיע, זה נקרא, עבודת חול, שהוא תיקון הכלים. ועבודה זו אסורה בשבת, כי שבת נקראת, זמן הסעודה, שכבר יכול האור להאיר בתוך הכלים. וזהו מה שכתוב, "מי שלא טרח בערב שבת", היינו שלא הכין את הכלים דהשפעה, "מהיכן יאכל בשבת", הלא אין לו כלים, שהסעודה שהיא הטוב ועונג, יוכל להתלבש בה.

ובזה יובן מה ששאלנו, ומדוע לא יכול לתת להם את הסעודה בתור מתנה וצדקה. כי במתנה וצדקה אין שם כלים דהשפעה, שהטוב ועונג יוכל לכנס, מסיבת הצמצום, כנ"ל.

אולם אנו מוצאים, ששבת נקראת, מתנה, כמו שאמרו חז"ל (ביצה ט"ז), וזה לשונו, "לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקב"ה למשה, משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה. ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיע אותם".

ולפי זה יהיה קשה, מדוע אמר, "מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". ועל דרך העבודה יש עוד לשאול, הלא יכול לתת להם סעודת שבת במתנה, כי שבת נקראת מתנה, כנ"ל. משמע שיכולים ליתן שבת אפילו בלי עבודה.

אולם יש לשאול במה שאמרו חז"ל, שהקב"ה אמר למשה, לך והודיעם. ויש לשאול, בשביל איזה צורך הוא צריך לתת להם הודעה מוקדמת על המתנה. כי בשלמא, אם רוצים משהו עבור המתנה, מבינים שצריך להודיעם, בכדי שהם יתנו את התנאים, מה שהוא דורש עבור נתינת המתנה. אם כן משמע, שגם כאן במה שאמר, "לך והודיעם", בטח הוא דורש משהו עבור המתנה.

אולם יש להבין, איך שייך לבקש משהו עבור מתנה. הלא אם המקבל מתנה נותן משהו, כבר לא נקרא זה, מתנה. אלא יש לפרש, זה שאמר, לך והודיעם, שנתן להם ידיעה היות שהוא רוצה לתת להם מתנה, ויש פחד שלא יגנבו מהם, לכן הנותן מתנה דורש מהם שיעשו להם מקום שמור עבור המתנה, שאף אחד לא יוכל להוציא מהם את המתנה החשובה הזו. אחרת, הנותן מתנה לא יכול אפילו להודיע להם את החשיבות שבהמתנה, כי בטח שישמעו מי שלא צריך לשמוע, שזהו דבר חשוב, ויכול להוציא את המתנה מידם.

לכן בכדי שהוא יתן להם המתנה, היה לו צורך להודיעם מקודם, שרוצה לתת להם מתנה, כמו שכתוב, "לך והודיעם". ואני אודיע להם את החשיבות של המתנה, בכדי שתהיה להם האפשרות להנות מהמתנה. אז הוא מודיע להם, שיעשו הכנה גדולה עבור המתנה, שתהא שמורה בפני חיצוניים, שיכינו מקום עבור המתנה. נמצא, התנאי שהוא רוצה בכדי לתת להם המתנה, הוא שיכינו מקום שמור עבור המתנה, שזה לא נקרא, שנותן מתנה תמורת ההכנה.

ומהי השמירה בפני החיצוניים. היא, אם הם יכינו כלים דהשפעה, שבכלים האלו הם יקבלו את השבת, הנקראת, מתנה, זה נקרא, שמירה בפני החיצונים, שכל אחיזתם הוא בכלים דקבלה. מה שאין כן בכלים דהשפעה, מזה הם בורחים. ועבודה זו דהכנת הכלים נקראת, יומין דחול, שבכל יום צריכים להכניס הכלים המרומזים לספירות דז"א, הנקראים, חג"ת נה"י.

וכשנגמרה העבודה דלהשפיע, אז בא אור השבת, הנקרא, סעודה, ומתלבש בהכלים שרכשו בששת ימי המעשה. נמצא לפי זה, שכל גילוי של העבודה ניכר בשבת, שזה נקרא, רזא דאחד. שהמלכות הנקראת, כלי קבלה, נתהפכה להשפעה בעבודה דששת ימי המעשה. כלומר שהעבודה דכלים דהשפעה שרכשו ביומין דחול, נכנסים לתוך השבת. זאת אומרת, זה ששבת נקראת, מלכות המאירה בגדלות, הוא מכח העבודה דהכנה שלפני קבלת המתנה. אז אור השבת שנקרא, מתנה, יכול להתלבש באלו הכלים דהשפעה. ואין אז שליטה להחיצונים, מטעם כי כלים דקבלה שבהם החיצונים נאחזים, אינם. לכן נקראת שבת, וכל דינים מתעברין מנה.

לכן מתנה נקראת, שבת, משום שהקב"ה לא נתן את שבת תמורת יגיעה, אלא נתן השבת בתור מתנה. ומה שאנו צריכים לעבוד בששת ימי המעשה, הוא לעשות מקום עבורה, היינו מקום שמור, שאין החיצונים יכולים להתאחז בה, מטעם שבשבת כבר נתקנו הכלים דהשפעה, והם בורחים ממקום שהם רואים שכלים דהשפעה שולטים. לכן נקראת שבת, קודש, שהחיצונים בורחים מקדושת השבת, שמאיר אז הכל בכלים דהשפעה, מכח ההכנה שהיתה בששת ימי המעשה.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב, "ישמח משה במתנת חלקו". ויש להבין מה שכתוב, "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז), אם כן מהו, "ישמח משה במתנת חלקו", הלא, "שונא מתנות יחיה".

והתשובה היא, "כי עבד נאמן קראת לו". ומהו, עבד נאמן. זה כמו שאמרו חז"ל, "אלא הוו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס", שפירושו, שכל עבודתו הוא רק להשפיע ולא לקבל כלום.

נמצא, זה שהוא כן מקבל, הוא מסיבת שהבורא רוצה לתת לו. נמצא, שמה שהוא מקבל נקרא, מקבל בעל מנת להשפיע. נמצא, שהמתנה מה שהוא מקבל, אינו מטעם שהוא רוצה לקבל לעצמו, אלא מטעם שהוא רוצה להשפיע, והיות שרצון ה' הוא להטיב, לכן הוא מקבל את הטוב והעונג בכדי למלאות את רצונו יתברך, היות שהוא רוצה להנות להבורא. ומה חסר להבורא. בטח שמטרת הבריאה תצא לפועל בשלימות. לכן הוא מקבל את מתנת המלך, בכדי להנות להמלך. וזה שכתוב, "כי עבד נאמן קראת לו".

ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק, ששואל, מהי שבת. ומשיב, ש-בת. כי ג' ווין שב - ש' רומזים על ג' אבות, חג"ת. ומלכות נקראת, בת, מתעטרת בהם, כי בה עיקר החכמה, כמו שכתוב, "שמרנו כאישון בת עין, שהיא עיקר העין". ג' גוונין יש בעין, שהם חג"ת, וגוון הד' היא נקודה שחורה, שהיא המלכות.

כי ג' ווין, כל ו' מרמז על ששת ימי המעשה, שהוא זמן עבודה, שעל האדם מוטל להמציא לו את הכלים דהשפעה. אכן בכל יום ויום האדם צריך ללכת בג' קוים, שזהו הרמז של ג' ווין שב - ש'.

כלומר שע"י זה שהולכים בימין ושמאל כל יום, באים לקו האמצעי שהוא כלול משניהם. היינו, שמתחילים ללכת בימין הנקרא, מצב השלימות, ואח"כ עוברים לבחינת מנין, שהוא שמתחיל לספור את הרווחים שהשיג ע"י היגיעה, ואח"כ חוזר לימין. וע"י הסיבוב הזה של ימין ושמאל באים לקו אמצעי, הנולד מב' הקוים. ואח"כ ע"י העבודה של הג' ווין, באים לבחינת שבת, ששבת נקראת, נקודת המלכות, שהיא גוון שחור, והיא נקראת, נקודה שחורה, מטעם שעל המלכות הנקראת, כלי המקבל, עליה היה צמצום. לכן על בחינתה עצמה אין האור מאיר, אולם ע"י תיקון של הג' ווין, שהם העבודה דששת ימי המעשה בג' קוים שלהם, אז היא יכולה לקבל את האור ששייך לבחינתה, שהוא אור החכמה. ונקראת, בת עין, ש - עין נקרא, חכמה, ובנקודה שחורה מתגלה אור החכמה. וזהו שבת, שע"י היומין דחול מתגלה השבת."

שאלה: מה זו השמירה מחיצונים, שאי אפשר לתת את המתנה הזאת אלא אם כן מכינים שמירה מחיצונים?

המתנה הזאת שנקראת "שבת" שהיא לא תצא מהכלים של שבת, וכך לא נאבד אותה.

תלמיד: איך אפשר לאבד אותה? אפשר פשוט לא לקבל אותה אם אין הכנה.

אפשר לא לקבל. אבל אם מקבלים, אז צריכה להיות שמירה.

תלמיד: האם יש הכנה של כלים דהשפעה כדי שאפשר יהיה לקבל את תכונת ההשפעה?

כן.

תלמיד: אם לא עושים את ההכנה, אז מה המשמעות של "ללכת לחיצונים"? כי אם לא עושים הכנה, אז לא מקבלים.

אם לא מקבלים, אז לא מקבלים. אבל אם מקבלים, אז זה יכול ללכת לחיצונים.

תלמיד: איך אפשר לקבל אם אין הכנה?

אין איסור בספירות שקודמות לשבת, למלכות, שיהיה אור. לכן אפשר לעשות מעשה שהאור ייכנס לתוך שישה ימי עבודה, אבל לא שמלכות תקבל את זה, כי כל התיקונים הם כלפי המלכות.

תלמיד: מה זה שזעיר אנפין עושים עבודה עם זעיר אנפין, ואז המלכות מקבלת?

עושים עבודה עם זעיר אנפין, זה נקרא שמתאימים את עצמנו לזעיר אנפין שהוא המשפיע. גם המלכות, אם היא תהיה משפיעה, אז היא תוכל לקבל ממנו, להתקשר אליו.

שאלה: אם כך, מה זה "לחלל שבת"?

"לחלל שבת" זה אומר שאתה לא הכנת כלי שיוכל לקבל בהשתוות הצורה עם האור, ואז האור נכנס לכלים דקבלה. זה נקרא "חילול שבת".

תלמיד: האם אור יכול להתגלות בכלים שלא היו בהכנה? האור לא מתגלה טרם הכנת הכלים.

טרם הכנת כלים האור לא מתגלה. אבל אם אתה רוצה שהוא יתגלה, אז זה נקרא "חילול".

שאלה: למה לבורא חשוב ששבת תהיה בשבילנו מתנה ממנו ולא שכר מעבודה?

אני חושב שאין לנו אפשרות לעבוד בימי חול כדי להכין את עצמנו לקבלת שבת. זו בכל זאת תהיה מתנה.

תלמיד: אבל אם אני לא עושה את העבודה, אז אני לא אקבל את השבת, ואז השבת היא שכר, היא לא מתנה.

"מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת"¹, זאת אומרת שאז לא יהיה לו כלי למשוך את אור השבת למלכות.

תלמיד: אז השבת היא שכר, היא לא מתנה מהבורא.

אתה צודק בעניין זה, אבל אנחנו לא מדברים על התוצאה אלא על העבודה, האם אתה מקבל הכנת הכלי לשבת כמתנה או כשכר.

שאלה: כתוב, שאני צריך לגמור עבודה של שבוע בשביל לקבל את השבת. אני מניח שהעבודה הזאת היא להכין את המקומות השמורים. אבל איך אני יודע שאני באמת סיימתי את העבודה של השבוע, שאני באמת הכנתי את הכלים שלי כמו שצריך לשבת?

אם אתה עדיין לא מרגיש באילו כלים אתה נמצא, אז לא עליך מדברים.

תלמיד: כלומר רק אם אני נמצא בתוך מערכת של השפעה, אז אני באמת יודע שאני מוכן להיכנס לשבת.

כן.

שאלה: האם רק בשבת אפשר לעשות זיווג דהכאה, בכלל זיווג בשבת? באמצע השבוע אתה רק מכין את הכלים, והזיווג הוא בשבת?

כן.

שאלה: רב"ש כותב שכל העבודה היא על הוצאת הרצון לקבל מתוך הכלים, ובמקומו שיהיה רצון להשפיע. מה הם בדיוק "כלים דהשפעה"? יוצא שאין עבודה עליהם.

כוונות על מנת להשפיע, וכוונות על מנת לקבל.

תלמיד: האם כלים דהשפעה הם תוצאה או הם כלים בפועל?

זה רצון לקבל, אבל השאלה עכשיו איך אתה משתמש בו, על מנת לקבל או על מנת להשפיע.

תלמיד: אם זה רצון לקבל, אז למה הוא כותב שצריך להוציא את הרצון לקבל לעצמו מתוך הכלים כדי שיהיה רצון להשפיע, מה בדיוק קורה לכלים?

אתה מתעלה מעל הכלים בכוונה על מנת להשפיע. ואז על מנת לקבל נעלם, ואתה צריך לתקן את הכלים שיהיו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: האם בעל מנת להשפיע זו עדיין עבודה על הכלים, או שזו כבר לא עבודה על הכלים?

זו עבודה על הכלים.

תלמיד: למה יוצא שבששת ימי המעשה שם הוא עובד על הכלים?

כי שם מתגלים לך כלים דקבלה ואתה הופך אותם לכלי דהשפעה שנקרא "שבת".

תלמיד: יוצא שבכלים דהשפעה אין עבודה, נותנים לך אותם במתנה, הכלים דהשפעה כבר לא בשליטתך.

כן.

תלמיד: אז מהי העבודה על הכלים דהשפעה אם אין לך שליטה?

בזה שאתה רוצה, שאתה דורש שיהיה לך מצב שנקרא שבת.

תלמיד: האם מצד האדם זה רק לדרוש שיהיו לו כלים דהשפעה, וברגע שיש כלים דהשפעה זה כבר לא בידיים שלו?

זה לא בידיים שלו. אבל צריך לקחת בחשבון שבכל יום מששת ימי העבודה הוא מכין את עצמו לשבת.

תלמיד: מה זה נקרא השפעה אם בכלים דהשפעה כבר אין עבודה? נראה שכל העבודה היא בששת ימי מעשה.

העניין הוא שבאמת כל העבודה היא בשבת.

תלמיד: אנחנו רוצים כל הזמן להגיע להשפעה, אבל יוצא שאותה שבת, אותם כלים דהשפעה הם בכלל מתנה שאתה מקבל.

אתה מקבל אותם כמתנה כי לא היה לך את זה אף פעם. אתה מקבל אותם בבת אחד בקבלת השבת.

תלמיד: האם מרגע שאדם זכה לקבל מתנה של כלים דהשפעה, הוא חוזר לכלים דקבלה?

כן, בדרגה הבאה.

תלמיד: אז כל העבודה היא תמיד לרצות כלים דהשפעה, זה מה שאנחנו עושים.

כן.

שאלה: מה זה נקרא שהאדם עושה כל יום תיקון של מידה אחת?

חסד, גבורה, תפארת, כך הוא מגיע.

תלמיד: בעבודה שלנו מה זה?

בעבודה שלנו אנחנו עוד לא יודעים מה אנחנו מתקנים.

תלמיד: הוא אומר שכל זמן שלא גומרים את סדר העבודה אין אדם יכול לראות ולהרגיש אם הוא מתקדם בעבודה או לא.

כן.

תלמיד: ויש כאן איזשהו גלגל מסתובב של עליות וירידות ובכל זאת המכונה מתקדמת. כך שאנחנו לא יכולים באמת להבין או לראות אם אנחנו מתקדמים בעבודה או לא.

כן.

תלמיד: ובסוף המאמר הוא אומר, "שיש איזושהי התקדמות של ימין בשמאל ואדם צריך לעשות מנין שהוא צריך לספור את הרווחים שיכול להשיג היגיעה." וגם לא פעם שמעתי שאתה אומר שבכל סוף שיעור צריך לראות אם התקדמנו יותר בקשר בינינו, בכל סוף יום צריך לעשות בדיקה אם אנחנו יותר ממחוברים וכולי.

כן.

תלמיד: אז איך אפשר לבחון ולמדוד התקדמות או לא?

למדוד התקדמות, סיבוב של גלגל, אנחנו עוד לא מסוגלים.

תלמיד: אז מה זה שאדם צריך כל יום ללכת בימין שלמות ואחר כך לעבור למניין? מה זה המניין הזה של לספור רווחים?

להשתדל להיות בימין, ואחר כך לראות כמה על ידי זה אתה מתקן את השמאל.

תלמיד: אז בנקודת זמן מסוימת בן אדם יכול להעיד אם הוא עשה תיקון או לא?

הוא יכול לגלות את זה, כן. זה נקרא "מה יאכל בשבת".

שאלה: בהמשך לזה הוא אומר שזה יום בשבוע שעובר ימין שמאל, ימין, זה נחשב כעבודה של החול. מה זה "לספור רווחים", האם כדאי לעשות את זה לפי זמן או לפי מתי שזה קופץ בראש, לספור רווחים, המעבר לשמאל הזה או איך?

איך שאתה מסוגל בינתיים.

תלמיד: הוא אומר שבשבת לא עושים את העבודה הפנימית הזאת, אז איך אני יודע מתי, או שזה עדיין לא בשבילנו?

עוד לא.

שאלה: אנחנו פעם למדנו ששבת זה עליית עולמות, שזה למעשה המתנה, שאנחנו בכלל מגיעים למקום אחר, לכן זו עבודה מלמעלה ולא מלמטה, זאת עבודה של העליון שהוא מעלה אותנו, ואם אנחנו לא מוכנים אז אנחנו לא יכולים לעלות, לא יכולים להרגיש להגיע למצב של שבת בגלל שהכלים לא מוכנים. זה נכון?

יחסית.

שאלה: אם יש לי דבר יקר, ואני שומר עליו בכל הכוח שלי, נגיד הבת שלי, ואני מרגיש שבאיזו נקודה נלקח ממני הדבר הזה, למרות שאני שומר עליו בכל הכוח שלי, זה אומר שאני לא יודע לשמור על היקר לי?

כן.

תלמיד: איך שומרים על היקר לי, נניח שאני מרגיש שאני מאוד רוצה לשמור ושומר בפועל על היקר לי בכל הכוחות והכישרונות והרצונות והתפילות, ובכל זאת היקר הזה נלקח ממני, מה זה נקרא לשמור על היקר לי?

זה להיות בקשר עם הבורא שיעשה לך את זה.

תלמיד: ומה זה אומר המשפט הזה?

אני לא יודע מה זה אומר, תחשוב, עד כמה זה יקר לך, ועד כמה אתה מסוגל להבטיח לבורא על העבודה שלך כדי שהוא ישמור.

תלמיד: זה לנדור נדר, אם אתה תשמור אני אעשה ככה וככה?

נגיד.

שאלה: בפסקה שישית הוא כותב "לכן ניתן לנו ששת ימי המעשה, בכדי לתקן את עצמנו ע"י העבודה בתו"מ. ולפי שיעור שעוסקין בהשפעה, בשיעור זה כל אחד ואחד מתקן בשורש נשמתו למעלה במלכות, שתהיה בעל מנת להשפיע. נמצא, שע"י ששת ימי המעשה מתתקנת המלכות ע"י התחתונים. ואז מלכות כבר בהשתוות הצורה עם ז"א, ואז נמשך השפע של ז"א במלכות." אתה יכול להסביר על מה הוא מדבר פה?

סתם ככה הוא כתב לך.

תלמיד: כתוב "שיעור שעוסקין בהשפעה", מה זה אומר בשיעור זה כל אחד מתקן בשורש נשמתו למעלה במלכות, כביכול יש מלכות שהיא לא מתוקנת, אין שם אור וכל אחד שעוסק בהשפעה עושה תיקונים במלכות?

כן.

תלמיד: מה זה אומר לעסוק בהשפעה וזה נותן תיקון במלכות, אני לא מתקן כלום, אני רק עושה מאמצים להיות בהשפעה, מה זה אומר?

זה התיקונים.

תלמיד: וכל אחד בשורש נשמתו למעלה במלכות.

כן, כן, ודאי שכל אחד בשורש נשמתו, לא בשום דבר אחר.

תלמיד: אז כל אחד בעצם מתקן את המלכות, זו המטרה?

כן.

תלמיד: זה כלי כללי של כל האנושות, על מה מדובר פה?

כל אחד במלכות הפרטית שלו.

תלמיד: וששת הימים זה כל העבודה עד גמר התיקון, או שכל מדרגה חוזרת כל פעם?

עד גמר התיקון וחוזר חלילה בסיבוב יותר ויותר.

תלמיד: ותיקון של זעיר אנפין, זה בתוך המלכות, יש השתוות שלה לזעיר אנפין, אפשר להבין את זה ככה?

כן.

תלמיד: כתוב ששבת היא בחינת מלכות וששת ימים דחול רומזים על זעיר אנפין, איזה ספירה זה יום ראשון?

חסד.

תלמיד: חסד זה נקרא כלי, או ספירה זה כלי?

ספירה זה כלי ואור יחד.

תלמיד: מה המיוחד בכלי הזה, מה ההבדל בין יום ראשון ליום שני?

זה סוג האור שנמצא בראשון ובשני.

שאלה: איזה סוג אור יש ביום ראשון?

שמתאים לספירת חסד.

תלמיד: אנחנו משייכים בדרך כלל את חסד לאברהם?

אתה יכול לעשות מזה מה שאתה רוצה.

תלמיד: מה עושים עם זה, מה הוא תיקון של יום ראשון?

כל התיקונים בכל הימים הם לעשות בתכונות האלה כלי דהשפעה, להשתמש בהם על מנת להשפיע, שההשפעה שלך ביום ראשון לא תהיה כמו ההשפעה שלך ביום שני.

תלמיד: איך אנחנו מתקרבים ליום ראשון?

בזה שאתה רוצה להשתמש בכלי של חסד.

תלמיד: איך אפשר לזהות את זה, איך אפשר לעבוד עם זה?

אתה עוד לא יכול, זה עוד לא נגלה.

תלמיד: מה צריך לעשות כדי לגלות אותו?

צריך למשוך ככול האפשר את הכוחות מלמעלה.

שאלה: מה הקשר בין תיקון לבין בירור, או שזה אותו דבר?

הבירור בדרך כלל קודם לתיקון.

תלמיד: זה אומר שגם לפני הבירור צריך להכניס כוונה, אני צריך להיות באיזו כוונה אם זה מועיל לתיקון או לא?

כן.

שאלה: אמרת הרגע לחבר שלמשל ביום א' אני משתמש בכלי דחסד שזה משהו אחר מהעבודה ביום ב'. מה זה אומר שאני משתמש בכלי דחסד, האם אני מתקן עם כלי דחסד, או שאני מתקן את כלי דחסד. למי שעובד עם אור דחסדים, איך להתייחס לזה?

אנחנו עוד לא יודעים.

תלמיד: אני מתייחס לחסד כאור או ככלי?

אתה מתייחס לחסד כאור. כשאתה נמצא במצב שאתה יכול לקבל את האור ולהשתמש בו נכון, אז מגיע אליך אור ואתה מתחיל להשתמש בו, לתקן את הכלים שלך באור החסד.

שאלה: כתוב "כל אלו ששת ימים, חג"ת נה"י, מתאחדים בסוד נקודה אחת קדושה, שהוא המלכות. וכל הימים מתאחדים בה". איך מתקיימת האחדות הזו?

בזה שהתוצאות מכל התיקונים בששת הימים, באות למלכות ומתאספות שם.

שאלה: האם שישה ימים לפני שבת זה מצב של להשפיע על מנת להשפיע, ושבת זה כבר לקבל על מנת להשפיע?

כן, אפשר להגיד כך, לפי סוג העבודה.

שאלה: למה ששת הימים נקראים חול ולא קודש?

כי רק שבת נקראת קודש, מפני שרק בה אנחנו יכולים לקבל על מנת להשפיע.

שאלה: מאחר והזמן ברוחניות אינו מתקיים לפי היומן, מתי חוגגים את השבת?

אני לא ממליץ לחשוב כך, אני בכל זאת ממליץ לקשור את הימים לפי מה שיש לנו בלוח הזמנים.

שאלה: האם מתפללים בששת הימים ואז מקבלים מענה בשבת?

לא.

שאלה: כתוב בטקסט, שבת עין נקראת "חכמה" ובנקודה השחורה מתגלה אור החכמה. מה היא אותה נקודה שחורה שהרב"ש מזכיר על המלכות, האם בעבודה שלנו זו הארה שמביאה להכרת הרע?

הנקודה השחורה שבתוך העין זאת המלכות.

שאלה: למה אנחנו אף פעם לא עושים הפסקה מהשיעורים, גם אם השבת היא משהו שצריך לאפשר לנו לנוח, הרוחניות לא צריכה להיות קשורה לחומר?

אנחנו עושים כמו שקבע רב"ש ועד אליו כל המקובלים, ולכן אין לי שאלה למה אנחנו עובדים כך, או עושים כך.

שאלה: האם פעולת הלימוד היא לא עבודה?

לא, לימוד הוא לא עבודה, אבל תלוי איזה לימוד. למשל אם אתה סטודנט באוניברסיטה, אז בשבת בדרך כלל לא לומדים.

שאלה: אני רוצה לשאול גם על העשייה של הכלים דהשפעה. איך עושים אותם. נניח, אנחנו עכשיו בשיעור, שמעתי שאמרת לחבר שבעצם האור בונה את הכלי. אנחנו צריכים לרצות והאור בונה את הכלי. כשקראנו את המאמר פתאום עברה בי איזו מחשבה, איך נכון לקרוא את המאמר, כי אנחנו מבינים שבשיעור המאור פועל עלינו הכי חזק. ובעצם השיעור הוא המקום שבו כנראה גם נבנה הכלי. איך הכי נכון לקרוא את המאמר, להתייחס למאמר, כדי שבאמת האור יעשה בנו את הכלים?

אני לא חושב שאנחנו יכולים לעשות כל פעם גישה אחרת לקבלת המאמר. אני חושב שפשוט צריכים לקרוא ולהרגיש איך זה נפתח, ועל מה הוא משפיע. ואז אנחנו נראה מה הבורא רוצה להעביר לנו בזה.

תלמיד: האם אפשר להתייחס לזה כך, שאנחנו נניח קוראים את המאמר, משתדלים ככול האפשר להתמסר לו, ואז מתוך זה אנחנו מרגישים שיש לנו שאלות על ההתפתחות הרוחנית שלנו, שיש לנו פתאום התפעלויות, האם זה נקרא שנבנים בנו כלים? כי לפני כן, זה לא היה. ופתאום תוך כדי הקריאה, ותוך כדי השיעור, נבנה בנו משהו חדש. האם אפשר להתייחס לזה כך?

לא, אבל אנחנו מרגישים את הפעולות האלה, את השינויים שבנו. צריכים להשתדל להרגיש.

תלמיד: מתי נוכל לקרוא לזה בשמות. הרב"ש נותן פה הרבה שמות ופרטים וכינויים?

מה יש לך מזה?

תלמיד: כדי להבין שאני עובד נכון.

איך תדע שאתה עובד נכון, בזה שתקרא באיזה שם שאתה לא יודע מה זה ולְמה זה קשור, ומתי זה מופיע? זה עוד לא במעשה.

שאלה: קודם החבר שאל על בירור, ואם בירור קודם לתיקון. מה צריך להוסיף בבירור כדי שהוא יהפוך לתיקון. מתי מתחיל התיקון?

בדרך כלל מהמטרה.

תלמיד: האם כשעושים בירור על המטרה, זה מתחיל להיות תיקון?

כן.

תלמיד: הרב"ש כותב "וכמו שאנו רואים בגשמיות, שהאדם מתבייש לאכול לחם חסד, אלא דוקא ע"י יגיעה. וכאן היגיעה היא, להפוך את הכלי קבלה שעמהם האדם נברא, ולהמציא לו כלים דהשפעה, שהם נגד הטבע". לגבי יגיעה, אדם נותן מאמץ, לא תמיד נוח לו ברצון לקבל, לא נעים לו, והוא מבחינתו מרגיש שהוא נותן יגיעה, אבל כדי לדעת אם היגיעה היא יגיעה, שעליה מדבר פה הרב"ש. מה זו יגיעה?

כתוב. יגיעה זה נקרא מעשה למעלה מהדעת.

תלמיד: מה המאמץ לעשות משהו מעל הדעת?

שזה למעלה מהרצון.

תלמיד: ברגע שיש רצון ואדם עושה משהו שהוא נגד הרצון, פה מתחילה היגיעה?

כן.

תלמיד: אני מלמד ספורט ומאוד מדייק עם התלמידים שיעשו תנועות במדויק כדי שילמדו ויתקדמו. בלימוד שלנו אנחנו לומדים מהעליון והרי הוא נסתר, אז איך לומדים ממנו? אפילו מהרב אתה לא מקבל בדיוק מה שעושים ואיך. אז איך לומדים?

זה נעשה רק על ידי קבלת הפקודה מהבורא, רק כך. מפני שכל אחד מאוד שונה, אז אפילו שאתם שומעים כאילו ממקור אחד, או קוראים דף אחד בספר, בכל זאת כל אחד מקבל את זה בהתאם לטבע שלו.

תלמיד: איך כל אחד שומע את הפקודות שמיוחסות לו?

הוא שומע בתוך הנשמה שלו. בתוך הרצון שלו, השכל שלו, בכל האיברים.

תלמיד: איך מפתחים את כלי השמיעה הזה, ומתחילים להקשיב לחינוך שאנחנו עוברים, ללימוד?

את זה כולם שואלים, בזה אנחנו מתקדמים. בסך הכול צריכים להיות יותר רגישים לקול שבא מלמעלה.

תלמיד: הדברים שקורים בעשיריה, גם הם קולות שמגיעים מלמעלה?

בדרך כלל כן.

תלמיד: איך נכון להקשיב לדברים שקורים בעשיריה ולומר מזה למדתי?

ככל שאתם מחוברים יחד ורוצים לעלות בזה למעלה מעצמכם, כך זה בעצם מעלה אתכם.

שאלה: אנחנו לומדים שמי שנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, פה רב"ש אומר שצריך להודיע על חשיבות המתנה. האם אני צריך לדאוג שהצד השני יהיה מוכן לקבל, בעבודה בינינו בעשיריה?

מי זה הצד השני?

תלמיד: בין החברים. כשאני רוצה לעשות משהו לחבר, או שהחבר רוצה לתת לי משהו, אנחנו עובדים בכך שאנחנו נותנים דוגמה, כוח איש לרעהו, איך לשמור את עצמי כדי לא לאבד את מה שהוא נותן?

אתם לומדים יחד, נעשים יותר קרובים זה לזה וכך מבינים יותר זה את זה. כשמתחילים ללמוד יחד את המאמרים שמדברים על הפנימיות שלכם, אתם מתחילים לגלות ולהתקשר בפנימיות שלכם זה לזה וכך מתקדמים.

שאלה: בעולמנו, עולם התוצאות, העולם הגשמי, יש הבדל בין הדברים. יש הבדל בין גבר לאישה, בין עשיר לעני, אבל שבת נראית כמו כל יום אחר, אין שום הבדל. מה אפשר להבין מזה?

אפשר להבין שאתה לא מבין, כי הכול תלוי איך מקיימים את הימים הללו.

תלמיד: זה תלוי רק באדם?

כן.

תלמיד: גם ברוחניות אין הבדל?

אין, הכול תלוי באדם.

שאלה: בעניין המתנה רב"ש כותב "וישמח משה במתנת חלקו" ומצד שני "שונא מתנות יחיה". איך לייצב נכון את היחס למתנה?

אם מדובר במשה, אין שם עניין ש"שונא מתנות יחיה", כי מה שהוא מקבל הוא מקבל מהבורא, וכתוב "כי עבד נאמן קראת לו", אז כבר אין מתנות, זו דביקות.

תלמיד: ואצלנו, מה היחס הנכון שצריך לייצב כלפי המתנה?

אני לא ראיתי אף פעם שנותנים מתנות חוץ מאשר בפורים שנהוג להביא לשולחן המשותף משהו, או בחגים מיוחדים שמביאים איזה בקבוק.

תלמיד: אני מתכוון פחות למתנה גשמית כמו בקבוק, אלא התחושה שאדם קיבל מתנה מהבורא. מה צריך להיות היחס שלו כלפי המתנה? רב"ש כותב פה את התירוץ שהוא מקבל את המתנה רק כי הוא רוצה ליהנות את הנותן, בגלל זה הוא מוכן לקבל את המתנה. אבל מה עם המתנה עצמה, הוא לא רוצה את המתנה?

אם הוא לא רוצה, אז זו לא מתנה.

תלמיד: מה זה אומר שהוא מקבל אותה רק מפני שהוא רוצה ליהנות את הנותן, אחרת הוא לא היה מקבל אותה?

זה עניין יותר פסיכולוגי, שהוא לא היה רוצה לקבל את המתנה, לא שאין לו צורך בזה, אלא לא רוצה.

תלמיד: הרב"ש נותן לנו עצה לתת מתנות לחברו ולהרבות מתנות של אהבה, ועל ידי המתנות עושה חור באבן וכן הלאה. אז יש פה עניין לייצב יחס נכון למתנות שאנחנו מרגישים שמקבלים מהבורא דרך החברים. מה היחס הנכון למתנה שאני מרגש שאני מקבל מחבר למשל?

היחס הנכון לקבלת המתנה מהחבר הוא שאתה מרגיש שהוא נותן לך אותה מכל הלב, אתה מקבל אותה מפני שאתה רוצה לענות לו בכך, ומודה לו. לא יותר. אנחנו כמעט ולא השתמשנו במתנות. לרב"ש עשיתי פעם מתנה, טלית עם פסים של כסף, זה היה די יקר, אבל חוץ מהמקרה הזה לא נתתי.

שאלה: שבת מדמה מאין גמר תיקון, מצב שכולנו מחוברים ואנחנו בהרמוניה וכל מה שאנחנו לומדים. לדוגמה, חברים עושים תורנות קפה, הם רוצים כולם להגיע לשבת, למצב שכולנו מחוברים בו ולהשפיע לחברה, הם ממש מצפים לזה. כשהם מכינים את הקפה כל השבוע, עד שהם מגישים פה, הם עושים את זה הכי טוב, לא כדי שנגיד להם "לחיים, איזה גדולים אתם". הם עושים את זה כדי לא להפריע לנו, הולכים על קצות האצבעות, מכינים הכי טוב כדי שיהיה לנו טעים, עושים את החלוקה וזהו, הם רצו רק להשפיע לנו. המתנה שהם מקבלים, שהם הצליחו להשפיע, כך מרגישה מתנה. זה צריך להיות היחס למתנה?

גם זה.

שאלה: אמרת שלימוד זו לא עבודה, מהי עבודה?

זה לא שלימוד זו לא עבודה, אבל ללימוד אתה גם יכול לקרוא "מתנה". מהי עבודה? עבודה זה מה שנמצא לפניך ואתה לא מסוגל לבצע, כי אין לך שום רצון לזה. ואז, אתה צריך למצוא את הרצון בך ולבצע את העבודה כמו שהיא, או לראות שאתה לא מסוגל בצורה ישירה לגשת אליה ולבצע ואז לעשות אותה למעלה מהדעת.

שאלה: האם העבודה בעשירייה בשבת צריכה להיות שונה?

בדרך כלל לדייק שתהיה נעימות, ושלא יהיה כרגיל. בשבת הולכים בצורה אחרת, מדברים בצורה אחרת וכן הלאה.

תלמיד: ביחס בינינו בעשירייה, מה ההבדל בין ימי חול לשבת?

ביחסים בינינו בשבת, אתה משתדל לחשוב רק על טוב.

תלמיד: זאת אומרת, לראות את המצב השלם של העשירייה?

כן.

תלמיד: ובחול?

ובחול אתה יכול להרשות לעצמך ביקורת ותיקונים, אבל לא בשבת.

תלמיד: ויש איזו תחושה של תוצאה של השבוע, באמת, בשבת?

מעין עולם הבא.

תלמיד: יש קשר בין הדברים? נאמר, כל מה שעשינו, עשינו עבודה כל השבוע ועכשיו בשבת אנחנו, יש איזה יחס לכל מה שעברנו כל השבוע?

תנסה לראות. תנסה לחשוב.

שאלה: עשירייה של מקובלים, מה זה אומר מצב של שבת? נניח שהם רוצים לקיים שבת ולהגיע למצב הזה, אז מה הוא המצב הזה שאליו עלינו להשתוקק?

מצב שבו אין מה לתקן. הכול כבר מתוקן, וכולם נמצאים בקשר השלם זה עם זה וכך מעבירים את הזמן. כאילו אתם דבוקים בשמים.

תלמיד: דברנו על כך שבשבת מדברים אחרת, הולכים אחרת. איך עלינו להעביר את השבת בשביל להגיע למצב כזה, כאילו אנחנו ככה דבוקים לשמים? מה עלינו לעשות? איך לדבר?

בצורה פיזית, בצורה חיצונית, בתנועה, זה לא נותן שום דבר. איך עושים? הולכים יותר לאט, לא מתווכחים, כמובן, בשום אופן. לא ממהרים לשום מקום. עושים הכול כאילו אתה נמצא בחופשה.

תלמיד: זה בחיצוניות, אבל בפנימיות, איך אנחנו כעשירייה יכולים לקיים את השבתות כדי להימצא במצב הזה?

גם בעשירייה אותו הדבר. אתם צריכים להיות ביחס טוב זה לזה, בקשר אחד עם השני. להרגיש את עצמכם בסוג של ערבות אחד כלפי השני ולהרגיש מה היא האווירה הזאת.

תלמיד: מה היא האווירה הזאת שאנחנו דבוקים בשמים כעשירייה?

שאתם לא רוצים שהתכונות הגשמיות ינהלו אתכם.

(סוף השיעור)

---

1. "מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת" (בבלי, נזיקין, מסכת עבודה זרה, דף ג’, א’ גמרא)↩