שיעור בוקר 18.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1121,

מאמר "מהו, "ארץ יראה ושקטה", בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1121, מאמר "מהו, "ארץ יראה ושקטה", בעבודה".

מהו, "ארץ יראה ושקטה", בעבודה

תש"ן - מאמר ל"ג
1989/90 - מאמר 33

"חז"ל במסכת שבת (דף פ"ח, ע"א) אמרו "אמר רבי חזקיה, מאי דכתיב, משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה. אם יראה, למה שקטה. ואם שקטה, למה יראה. אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה, כדריש לקיש, מאי דכתיב, ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי. ה' יתירה למה לי. מלמד, שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית. ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימים, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

ויש להבין זה, מהו הענין, שהקב"ה התנה עם מעשה בראשית. שזה תלוי, אם ישראל יקבלו את התורה, מוטב, ואם לאו, הוא יחזיר אותם לתוהו ובוהו. ויש להבין מקודם, מהו ענין מעשה בראשית, שאנו רואים, שמכנים כל מעשה בראשית בשם "ארץ". כמו שכתוב "ארץ יראה ושקטה". אם כן יש להבין, מה מרמז לנו מילת "ארץ" דוקא. והכתוב אומר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". אם כן מדוע מכנה מעשה בראשית רק בשם "ארץ", כמו שכתוב "ארץ יראה ושקטה".

ויש לפרש "מעשה בראשית" הכוונה על תחילת המחשבה. זאת אומרת, ראשית המחשבה של המעשה של בריאת העולם, היא כמו שכתוב "מטרת הבריאה היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו". וזהו הפירוש "מעשה בראשית". כלומר, זוהי המטרה של המעשה, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג.

אולם בכדי שהתענוג שהם יקבלו יהיה בשלימות, היינו שלא ירגישו בעת קבלת התענוגים בחינת בושה, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום". שאין האור מאיר במקום שיש רצון לקבל לתועלת עצמו, ששם לא מגיע האור התענוג. אלא דוקא לאחר שהנבראים יתקנו עצמם, שיהיה להם כוונה בעל מנת להשפיע.

נמצא, אם אין הכוונה דעל מנת להשפיע, לא יהיה להם שפע. ממילא כל מעשה בראשית, היינו המטרת הבריאה "להטיב", לא יהיה מי שיוכל לקבל את זה, ממילא מתבטל את כל המטרה של מעשה בראשית, כנ"ל. ולפי זה מובן לנו, שאם לא יהיה מי שיהיה לו הכוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא "חזרת מעשה בראשית לתוהו ובוהו".

אולם יש להבין, מה הוא הקשר של ישראל. שאם ישראל יקבלו את התורה, יתקיים מעשה בראשית. ואם לא, יתבטל. לפי האמור, שהבורא רוצה לתת להם טוב ועונג, וגם צריכים תיקון להרצון לקבל שלהם, שיהיה בעל מנת להשפיע. אבל מהו הקשר התיקון דעל מנת להשפיע, שבגלל זה צריכים לקבל את התורה.

והתשובה היא, על דרך שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין. שעל ידי התורה, המאור שבה מחזירו למוטב", הוא יבוא להכוונה דעל מנת להשפיע. נמצא, בלי תורה, שורה על הבריאה, הנקרא "יש מאין", שהוא הכלים דקבלה, צמצום והסתר. שאין אור ה' יכול לבוא לתוך הכלים דקבלה.

נמצא, שמעשה בראשית, שהוא ענין להטיב לנבראיו, מתבטל, אם אין הכלים שיוכלו לקבל את מטרת הבריאה, שהיא הטוב ועונג מחמת תיקון הצמצום. ותיקון הזה בא על ידי קיום התורה. אז במקום צמצום שוב מתגלה השפע.

אולם לפי זה משמע, שאם האדם כבר הגיע לתיקון הכלים שלו, היינו שכבר יש לו כלים, הנקראים "מקבל בעמ"נ להשפיע", בשביל מה הוא צריך אז התורה. הלא כבר קיבל כל העצות, איך לעשות הכל לשם שמים.

התשובה היא, שידוע, שהתרי"ג מצות נקראים בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, דף רמ"ב, אות א') בשם "תרי"ג עיטין", ובשם "תרי"ג פקודין", שהם עצות איך להגיע לבחינת תיקון הבריאה, שהוא להשיג את הרצון להשפיע, שעל ידי זה קונים השתוות הצורה, והצמצום וההסתר מסתלק. שזה הוא התיקון, מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

ולאחר שכבר השיג את התבלין, אז התרי"ג מצות נקראים בשם "תרי"ג פקודין", שבכל מצוה יש שם אור מיוחד בתור פקדון, שמחכה עד שיהיה לאדם את הכלי המוכשר לזה. אז נותנים להאדם את מה שהיה שם בתור פקדון, ולא היה יכול להוציא את הפקדון, מטעם שהיה שולט על זה הצמצום וההסתר.

ובהאמור יוצא, שמטרת הבריאה היא בחינת תרי"ג פקודין. שנפקד שם, עד שיהיה להנבראים את תיקון הבריאה, שרק אז יקבלו את מטרת הבריאה. ואיך להגיע לבחינת תיקון הבריאה, היינו שיהיה לכולם כלים שיוכלו לכוון בעל מנת להשפיע. הוא על ידי התרי"ג מצות, שהם בבחינת עיטין, היינו עצות.

ומה הן העצות. זהו כמו שכתוב "המאור שבתורה מחזירו למוטב". ויש לדעת, שבתרי"ג מצות, הנקראים "עצות". זהו נותן עצה, בזמן שיש לאדם איזה רצון להשיג משהו, והוא לא יודע איך להשיג, האדם הזה מחפש עצות איך להשיג את הדבר.

לכן כשהאדם, בזמן שמקיים תו"מ, שואל הגוף להאדם, בגלל מה אתה מקיים תו"מ. אז האדם עונה לו, שהוא מאמין בשכר ועונש, לכן, בכדי לקבל שכר ולא יקבל עונש, לכן הוא מקיים תורה ומצות. אולם שכר ועונש לא יכולים לקוראם בתור עצה. כי עצה היא בחינת אמצעי איך להשיג את הדבר. נמצא, שעצות הוא דבר אחד, ומה שמקבל על ידי העצות זהו דבר שני.

נמצא, מי שמקיים תו"מ בכדי לקבל שכר, לא שייך לומר, שהם עצות לקבל שכר, אלא העבודה נקראת בשם "יגיעה", והשכר נקרא בשם "תמורה". ולא שאומרים, שהעבודה היא העצה על השכר. אלא שזהו כמו חליפין, הפועל נותן לבעל הבית את העבודה, ותמורת זה הבעל בית נותן לו שכר.

אם כן מהו הפירוש של תרי"ג עיטין. אלא שענין "עצות" יש לפרש, שזה נוהג בזמן שהאדם רוצה לזכות לדביקות ה'. היינו שהוא רוצה, שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לעבוד לתועלת עצמו. והיות שהאדם נולד עם טבע, שאין אדם יכול להבין לעשות משהו אלא רק לתועלת עצמו, והאדם רוצה לצאת משליטת הטבע, והאדם רואה, שלפי מה שהוא רוצה לעשות משהו לא לתועלת עצמו, אין זה באפשרותו, אז האדם מחפש עצות בכדי להשיג את הרצון הזה.

היות שהגוף טוען, שמדרך העולם הוא, מי שעושה משהו עבור השני, הוא מקבל שכר. וכאן, כשהאדם מתחיל לעבוד לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו, אז הגוף, כל פעם הוא נעשה מתנגד יותר לעבודה, היות שהאדם רוצה, עם קיום תו"מ, לבטל את התועלת עצמו, היינו שלא יעבוד לתועלת הגוף. איך הגוף יכול לתת לו כוחות עבודה שיבטלו.

וזה דומה, שהאדם מסייע להשני, למי שרוצה להורגו. האם זה מדרך העולם, שמישהו יעזור להרוצח שיהרוג אותו. אלא כל כמה כוחות שיש להאדם, הוא מתנגד לו.

לכן כשהאדם בא ואומר להגוף "אני רוצה להרוג אותך", בטח שהגוף מתנגד. וזהו כמו שאמרו חז"ל על הכתוב, שדוד אמר "ולבי חלל בקרבי, שהרגו את היצר הרע בתענית".

אם כן בטח שהגוף מתנגד בכל כוחו, אם הוא רוצה לעבוד רק בעל מנת להשפיע. אז האדם מחפש עצות, איך לצאת משליטת היצר הרע, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". נמצא, שרק במצב הזה, שרוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, אז הוא צריך לעצות. על זה אמרו, שתרי"ג מצות הם "תרי"ג עיטין", היינו עצות איך לצאת משליטת הרע.

אז כשהאדם לומד תורה, האדם צריך לכוון, שהתו"מ, מה שהוא עושה, יעזרו לו לצאת משליטת הרע. ויהיה בידו הכח לעשות הכל על הכוונה בעל מנת להשפיע. כי אז, כשהוא לומד תורה, הוא רוצה, שהמאור שבתורה יחזירו למוטב. ואז הוא צריך למה שאמרו, שאמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהתו"מ, שהוא עוסק, הם אצלו במצב הזה רק כמו עצות.

ועתה יש להבין, מהו, לאחר שכבר זכה לכלים דהשפעה, על ידי העצות של תו"מ, ומה עליו לעשות הלאה בקיום תו"מ. כלומר, הלא הוא כבר לא צריך את התו"מ בתור עצות. וידוע, שהכלל הוא, שהעצות הן רק גורמות איך להגיע להמטרה, מה שהוא רוצה להגיע, ולא היה בידו להשיג, עד שמצא עצות, איך להשיג מה שהוא רוצה. ונשאלת השאלה, מה הוא רוצה, היינו מה המטרה שאליה הוא צריך להגיע.

על זה באה תשובה פשוטה. המטרה, שהאדם עושה עצות איך להגיע להמטרה, ולאיזו מטרה האדם צריך להגיע. לכן צריכים לומר, היות שאין האדם עובד לתועלת עצמו, אלא שהוא כבר זכה לצאת משליטת אהבה עצמית, אם כן הוא רוצה עכשיו להגיע להמטרה של הבורא, שרצונו להטיב לנבראיו, שהנבראים יקבלו טוב ועונג.

נמצא, שעל ידי תרי"ג עצות הגיע אל המטרה של הבורא, כלומר, מה שהבורא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ועל זה בא הזה"ק ואומר לנו, שהטוב ועונג הם בחינת תרי"ג פקודין. כנ"ל, שבכל מצוה יש שם אור מיוחד בבחינת פקדון, שעומד ומחכה מתי יבוא הזמן, שהיא יכולה להחזיר את הפקדון, שיש בה בהמצוה כנ"ל, שבכל מצוה יש אור המיוחד, שמרמז על המצוה בבחינת ענף ושורש.

נמצא, שלאחר שהאדם כבר הגיע בבחינת "תרי"ג עיטין", אז הוא מקיים "תרי"ג פקודין". לכן יש אח"כ סדר חדש, שאז נקרא התורה בשם "שמותיו של הקב"ה", שבחינה זו נקראת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".

נמצא, בתו"מ יש להבחין בהם הרבה בחינות. ובאופן כללי הם מתחלקות לג' בחינות:

א. שלא לשמה.

ב. לשמה, שכל מעשיו הם להשפיע. ואז התרי"ג מצות הם אצל האדם בבחינת תרי"ג עיטין.

ג. שזוכה אז להגיע למטרת הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו, שאז התרי"ג מצות אצלו בבחינת תרי"ג פקודין. שתרי"ג עיטין הם איך להגיע לבחינת לשמה. ותרי"ג פקודין נקרא בשם "גילוי רזי תורה".

ובשלא לשמה גם כן יש להבחין כמה בחינות:

א. הלומד על מנת לקנתר. שעל בחינה זו אמרו "תורתו נעשית לו סם המות".

ב. הלומד על מנת שיקראו "רבי".

וב' אלו הוא עושה הכל לשם בני אדם, ולא לשם שמים.

ג. שיהיה לו שכר בעולם הזה.

ד. שיהיה שכר בעולם הבא.

וב' אלה הוא עושה לשם שמים. והוא רוצה, שהקב"ה ישלם שכרו. מה שאין כן ב' בחינות הקודמות, השכר שלו הוא ממה שהוא רוצה לקבל מאנשים כמוהו. היינו, בחינת "הלומד על מנת לקנתר", הנאה היא ממה שהוא מקבל מחבירו, וכמו כן "הלומד על מנת שיקראו לו רבי", את זה הוא דורש מאנשים ולא מהבורא.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו:

א. מדוע מעשה בראשית נקראים בשם "ארץ" דוקא. הלא כתיב "בראשית ברא אלקים את השמים והארץ". התשובה, ש"ארץ" נקראת מלכות. וחז"ל אמרו "למה נקרא שמה "ארץ", משום שרצתה לעשות רצון קונה". שבאופן כללי אנו מדברים רק מב' בחינות, שהם אור וכלי. השפע וכל האורות נקראים בשם "שמים", וכל המקבלם נקרא בשם "ארץ". לכן כתוב "ארץ יראה ושקטה".

וכשאנו מדברים בעבודה, "ארץ יראה ושקטה" יש לפרש, ש"ארץ" נקרא רצון. היינו, היות הרצון הנמצא בלבו של אדם, יראה. ומהו הוא היראה. היות שהכלי המקבל את השפע נקרא בשם "ארץ", ואצל האדם נקרא לבו של אדם בשם "ארץ", והיות מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, צריכה להתגלות בלבו של אדם, כי לבו של אדם נקרא "רצון לקבל", והיות שעל הרצון לקבל היה צמצום והסתר, אין אור עליון מגיע שמה.

אם כן איך אפשר שמטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, יכולה לבוא לידי הנבראים, בו בעת שכל הבריאה היא בחינת רצון לקבל לעצמו. אלא על ידי התורה כנ"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", שעוסקים בתו"מ על הכוונה, שעל ידי זה יזכו לכלים דהשפעה.

אבל על זה יש בחינת יראה, מטעם כנ"ל, שהרצון להשפיע הוא נגד הטבע. אם כן היראה כאן היא מטעם, שמפחד "אולי לא יוכל לעשות הכל בעל מנת להשפיע, וממילא יתבטל מעשה בראשית, שהוא בחינת מטרת הבריאה, שצריך להתגלות לתחתונים". זאת אומרת, שיש כאן ב' דברים:

א. אולי לא יוכל לכוון את לימוד התורה, שיביאו לו את הרצון להשפיע. כי הגוף יעשה כל מה שבידו, ולא יתן לכוון, שהתו"מ מה שהוא עושה, שיהיו על הכוונה להביא לו את התבלין. אלא שיהיו לו מחשבות אחרות, בשביל מה הוא צריך לעסוק בתו"מ. וכל זה הוא מטעם, שהגוף מתנגד לזה, כנ"ל.

ב. יראה, שכל מעשה בראשית, שהוא הכוונה של הקב"ה להטיב לנבראיו, יתבטל, שלא יהיה מי שיוכל לקבל. אם כן אף פעם לא תצא לפועל את מטרת הבריאה. וזה הטעם, שארץ יראה, היינו, שהרצון הכללי נקרא "ארץ". וכמו כן כל יחיד נקרא בשם "ארץ", על שם שלבו של אדם נקרא "רצון".

ובהאמור, מהו התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימים. היינו, שרק על ידי קיום התורה, שהוא בבחינת תבלין, שזה מביא להשתוות הצורה, אז יש מקום, שהטוב ועונג, שהיא מעשה בראשית כנ"ל, יכול להתקיים, שפירושו, יכול להתגלות לתחתונים.

וכמו כן, למה דוקא להארץ היתה יראה, ולא לשמים. כי היראה שייך רק למקבלים, אולי הם לא יוכלו לקבל. מה שאין כן אצל האור, הנקרא "שמים" לגבי הקב"ה, לא שייך יראה. שבטח הוא יודע, מה שהוא רוצה, בטח יצא לפועל. אלא כל היראות היא רק לגבי המקבלים, הנקראים "ארץ".

ויש לפרש, שבזכות היראה, שהיא "אולי לא תהיה לו היכולת לבוא לזכות לרצון להשפיע", בזכות היראה זכו לרצון להשפיע על ידי התורה. לכן שקטה."

מאמר נפלא, ממש נפלא.

כולם קיבלנו את זה יפה, כל אחד הבין לפי המצב שלו.

שאלה: אני מבין שכל עוד האדם לא מגיע למצב של לשמה הוא לא יכול לראות מה יש לו בפיקדון.

כן.

תלמיד: האם יש מצב כזה, שאדם חושב שהוא עושה הרבה יגיעות, ובפיקדון אין שום דבר עד שהוא מגיע ללשמה?

הוא לא מגיע.

תלמיד: אז כל עוד הוא לא מגיע ללשמה הוא לא יודע מה יש בפיקדון, אין לו איזו אינדיקציה אם הוא עובד נכון או לא.

לא. זה רק יקלקל לו את העבודה.

תלמיד: אז פה זו עבודה רק למעלה מהדעת.

כן.

נקרא שוב.

קריין: "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1121, "מהו, "ארץ יראה ושקטה", בעבודה".

מהו, "ארץ יראה ושקטה", בעבודה

תש"ן - מאמר ל"ג
1989/90 - מאמר 33

"חז"ל במסכת שבת (דף פ"ח, ע"א) אמרו "אמר רבי חזקיה, מאי דכתיב, משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה. אם יראה, למה שקטה. ואם שקטה, למה יראה. אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה, כדריש לקיש, מאי דכתיב, ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי. ה' יתירה למה לי. מלמד, שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית. ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימים, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

ויש להבין זה, מהו הענין, שהקב"ה התנה עם מעשה בראשית. שזה תלוי, אם ישראל יקבלו את התורה, מוטב, ואם לאו, הוא יחזיר אותם לתוהו ובוהו. ויש להבין מקודם, מהו ענין מעשה בראשית, שאנו רואים, שמכנים כל מעשה בראשית בשם "ארץ". כמו שכתוב "ארץ יראה ושקטה". אם כן יש להבין, מה מרמז לנו מילת "ארץ" דוקא. והכתוב אומר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". אם כן מדוע מכנה מעשה בראשית רק בשם "ארץ", כמו שכתוב "ארץ יראה ושקטה".

ויש לפרש "מעשה בראשית" הכוונה על תחילת המחשבה. זאת אומרת, ראשית המחשבה של המעשה של בריאת העולם, היא כמו שכתוב "מטרת הבריאה היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו". וזהו הפירוש "מעשה בראשית". כלומר, זוהי המטרה של המעשה, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג.

אולם בכדי שהתענוג שהם יקבלו יהיה בשלימות, היינו שלא ירגישו בעת קבלת התענוגים בחינת בושה, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום". שאין האור מאיר במקום שיש רצון לקבל לתועלת עצמו, ששם לא מגיע האור התענוג. אלא דוקא לאחר שהנבראים יתקנו עצמם, שיהיה להם כוונה בעל מנת להשפיע.

נמצא, אם אין הכוונה דעל מנת להשפיע, לא יהיה להם שפע. ממילא כל מעשה בראשית, היינו המטרת הבריאה "להטיב", לא יהיה מי שיוכל לקבל את זה, ממילא מתבטל את כל המטרה של מעשה בראשית, כנ"ל. ולפי זה מובן לנו, שאם לא יהיה מי שיהיה לו הכוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא "חזרת מעשה בראשית לתוהו ובוהו".

אולם יש להבין, מה הוא הקשר של ישראל. שאם ישראל יקבלו את התורה, יתקיים מעשה בראשית. ואם לא, יתבטל. לפי האמור, שהבורא רוצה לתת להם טוב ועונג, וגם צריכים תיקון להרצון לקבל שלהם, שיהיה בעל מנת להשפיע. אבל מהו הקשר התיקון דעל מנת להשפיע, שבגלל זה צריכים לקבל את התורה.

והתשובה היא, על דרך שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין. שעל ידי התורה, המאור שבה מחזירו למוטב", הוא יבוא להכוונה דעל מנת להשפיע. נמצא, בלי תורה, שורה על הבריאה, הנקרא "יש מאין", שהוא הכלים דקבלה, צמצום והסתר. שאין אור ה' יכול לבוא לתוך הכלים דקבלה.

נמצא, שמעשה בראשית, שהוא ענין להטיב לנבראיו, מתבטל, אם אין הכלים שיוכלו לקבל את מטרת הבריאה, שהיא הטוב ועונג מחמת תיקון הצמצום. ותיקון הזה בא על ידי קיום התורה. אז במקום צמצום שוב מתגלה השפע.

אולם לפי זה משמע, שאם האדם כבר הגיע לתיקון הכלים שלו, היינו שכבר יש לו כלים, הנקראים "מקבל בעמ"נ להשפיע", בשביל מה הוא צריך אז התורה. הלא כבר קיבל כל העצות, איך לעשות הכל לשם שמים.

התשובה היא, שידוע, שהתרי"ג מצות נקראים בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, דף רמ"ב, אות א') בשם "תרי"ג עיטין", ובשם "תרי"ג פקודין", שהם עצות איך להגיע לבחינת תיקון הבריאה, שהוא להשיג את הרצון להשפיע, שעל ידי זה קונים השתוות הצורה, והצמצום וההסתר מסתלק. שזה הוא התיקון, מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

ולאחר שכבר השיג את התבלין, אז התרי"ג מצות נקראים בשם "תרי"ג פקודין", שבכל מצוה יש שם אור מיוחד בתור פקדון, שמחכה עד שיהיה לאדם את הכלי המוכשר לזה. אז נותנים להאדם את מה שהיה שם בתור פקדון, ולא היה יכול להוציא את הפקדון, מטעם שהיה שולט על זה הצמצום וההסתר.

ובהאמור יוצא, שמטרת הבריאה היא בחינת תרי"ג פקודין. שנפקד שם, עד שיהיה להנבראים את תיקון הבריאה, שרק אז יקבלו את מטרת הבריאה. ואיך להגיע לבחינת תיקון הבריאה, היינו שיהיה לכולם כלים שיוכלו לכוון בעל מנת להשפיע. הוא על ידי התרי"ג מצות, שהם בבחינת עיטין, היינו עצות.

ומה הן העצות. זהו כמו שכתוב "המאור שבתורה מחזירו למוטב". ויש לדעת, שבתרי"ג מצות, הנקראים "עצות". זהו נותן עצה, בזמן שיש לאדם איזה רצון להשיג משהו, והוא לא יודע איך להשיג, האדם הזה מחפש עצות איך להשיג את הדבר.

לכן כשהאדם, בזמן שמקיים תו"מ, שואל הגוף להאדם, בגלל מה אתה מקיים תו"מ. אז האדם עונה לו, שהוא מאמין בשכר ועונש, לכן, בכדי לקבל שכר ולא יקבל עונש, לכן הוא מקיים תורה ומצות. אולם שכר ועונש לא יכולים לקוראם בתור עצה. כי עצה היא בחינת אמצעי איך להשיג את הדבר. נמצא, שעצות הוא דבר אחד, ומה שמקבל על ידי העצות זהו דבר שני.

נמצא, מי שמקיים תו"מ בכדי לקבל שכר, לא שייך לומר, שהם עצות לקבל שכר, אלא העבודה נקראת בשם "יגיעה", והשכר נקרא בשם "תמורה". ולא שאומרים, שהעבודה היא העצה על השכר. אלא שזהו כמו חליפין, הפועל נותן לבעל הבית את העבודה, ותמורת זה הבעל בית נותן לו שכר.

אם כן מהו הפירוש של תרי"ג עיטין. אלא שענין "עצות" יש לפרש, שזה נוהג בזמן שהאדם רוצה לזכות לדביקות ה'. היינו שהוא רוצה, שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לעבוד לתועלת עצמו. והיות שהאדם נולד עם טבע, שאין אדם יכול להבין לעשות משהו אלא רק לתועלת עצמו, והאדם רוצה לצאת משליטת הטבע, והאדם רואה, שלפי מה שהוא רוצה לעשות משהו לא לתועלת עצמו, אין זה באפשרותו, אז האדם מחפש עצות בכדי להשיג את הרצון הזה.

היות שהגוף טוען, שמדרך העולם הוא, מי שעושה משהו עבור השני, הוא מקבל שכר. וכאן, כשהאדם מתחיל לעבוד לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו, אז הגוף, כל פעם הוא נעשה מתנגד יותר לעבודה, היות שהאדם רוצה, עם קיום תו"מ, לבטל את התועלת עצמו, היינו שלא יעבוד לתועלת הגוף. איך הגוף יכול לתת לו כוחות עבודה שיבטלו.

וזה דומה, שהאדם מסייע להשני, למי שרוצה להורגו. האם זה מדרך העולם, שמישהו יעזור להרוצח שיהרוג אותו. אלא כל כמה כוחות שיש להאדם, הוא מתנגד לו.

לכן כשהאדם בא ואומר להגוף "אני רוצה להרוג אותך", בטח שהגוף מתנגד. וזהו כמו שאמרו חז"ל על הכתוב, שדוד אמר "ולבי חלל בקרבי, שהרגו את היצר הרע בתענית".

אם כן בטח שהגוף מתנגד בכל כוחו, אם הוא רוצה לעבוד רק בעל מנת להשפיע. אז האדם מחפש עצות, איך לצאת משליטת היצר הרע, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". נמצא, שרק במצב הזה, שרוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, אז הוא צריך לעצות. על זה אמרו, שתרי"ג מצות הם "תרי"ג עיטין", היינו עצות איך לצאת משליטת הרע.

אז כשהאדם לומד תורה, האדם צריך לכוון, שהתו"מ, מה שהוא עושה, יעזרו לו לצאת משליטת הרע. ויהיה בידו הכח לעשות הכל על הכוונה בעל מנת להשפיע. כי אז, כשהוא לומד תורה, הוא רוצה, שהמאור שבתורה יחזירו למוטב. ואז הוא צריך למה שאמרו, שאמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהתו"מ, שהוא עוסק, הם אצלו במצב הזה רק כמו עצות.

ועתה יש להבין, מהו, לאחר שכבר זכה לכלים דהשפעה, על ידי העצות של תו"מ, ומה עליו לעשות הלאה בקיום תו"מ. כלומר, הלא הוא כבר לא צריך את התו"מ בתור עצות. וידוע, שהכלל הוא, שהעצות הן רק גורמות איך להגיע להמטרה, מה שהוא רוצה להגיע, ולא היה בידו להשיג, עד שמצא עצות, איך להשיג מה שהוא רוצה. ונשאלת השאלה, מה הוא רוצה, היינו מה המטרה שאליה הוא צריך להגיע.

על זה באה תשובה פשוטה. המטרה, שהאדם עושה עצות איך להגיע להמטרה, ולאיזו מטרה האדם צריך להגיע. לכן צריכים לומר, היות שאין האדם עובד לתועלת עצמו, אלא שהוא כבר זכה לצאת משליטת אהבה עצמית, אם כן הוא רוצה עכשיו להגיע להמטרה של הבורא, שרצונו להטיב לנבראיו, שהנבראים יקבלו טוב ועונג.

נמצא, שעל ידי תרי"ג עצות הגיע אל המטרה של הבורא, כלומר, מה שהבורא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ועל זה בא הזה"ק ואומר לנו, שהטוב ועונג הם בחינת תרי"ג פקודין. כנ"ל, שבכל מצוה יש שם אור מיוחד בבחינת פקדון, שעומד ומחכה מתי יבוא הזמן, שהיא יכולה להחזיר את הפקדון, שיש בה בהמצוה כנ"ל, שבכל מצוה יש אור המיוחד, שמרמז על המצוה בבחינת ענף ושורש.

נמצא, שלאחר שהאדם כבר הגיע בבחינת "תרי"ג עיטין", אז הוא מקיים "תרי"ג פקודין". לכן יש אח"כ סדר חדש, שאז נקרא התורה בשם "שמותיו של הקב"ה", שבחינה זו נקראת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".

נמצא, בתו"מ יש להבחין בהם הרבה בחינות. ובאופן כללי הם מתחלקות לג' בחינות:

א. שלא לשמה.

ב. לשמה, שכל מעשיו הם להשפיע. ואז התרי"ג מצות הם אצל האדם בבחינת תרי"ג עיטין.

ג. שזוכה אז להגיע למטרת הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו, שאז התרי"ג מצות אצלו בבחינת תרי"ג פקודין. שתרי"ג עיטין הם איך להגיע לבחינת לשמה. ותרי"ג פקודין נקרא בשם "גילוי רזי תורה".

ובשלא לשמה גם כן יש להבחין כמה בחינות:

א. הלומד על מנת לקנתר. שעל בחינה זו אמרו "תורתו נעשית לו סם המות".

ב. הלומד על מנת שיקראו "רבי".

וב' אלו הוא עושה הכל לשם בני אדם, ולא לשם שמים.

ג. שיהיה לו שכר בעולם הזה.

ד. שיהיה שכר בעולם הבא.

וב' אלה הוא עושה לשם שמים. והוא רוצה, שהקב"ה ישלם שכרו. מה שאין כן ב' בחינות הקודמות, השכר שלו הוא ממה שהוא רוצה לקבל מאנשים כמוהו. היינו, בחינת "הלומד על מנת לקנתר", הנאה היא ממה שהוא מקבל מחבירו, וכמו כן "הלומד על מנת שיקראו לו רבי", את זה הוא דורש מאנשים ולא מהבורא.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו:

א. מדוע מעשה בראשית נקראים בשם "ארץ" דוקא. הלא כתיב "בראשית ברא אלקים את השמים והארץ". התשובה, ש"ארץ" נקראת מלכות. וחז"ל אמרו "למה נקרא שמה "ארץ", משום שרצתה לעשות רצון קונה". שבאופן כללי אנו מדברים רק מב' בחינות, שהם אור וכלי. השפע וכל האורות נקראים בשם "שמים", וכל המקבלם נקרא בשם "ארץ". לכן כתוב "ארץ יראה ושקטה".

וכשאנו מדברים בעבודה, "ארץ יראה ושקטה" יש לפרש, ש"ארץ" נקרא רצון. היינו, היות הרצון הנמצא בלבו של אדם, יראה. ומהו הוא היראה. היות שהכלי המקבל את השפע נקרא בשם "ארץ", ואצל האדם נקרא לבו של אדם בשם "ארץ", והיות מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, צריכה להתגלות בלבו של אדם, כי לבו של אדם נקרא "רצון לקבל", והיות שעל הרצון לקבל היה צמצום והסתר, אין אור עליון מגיע שמה.

אם כן איך אפשר שמטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, יכולה לבוא לידי הנבראים, בו בעת שכל הבריאה היא בחינת רצון לקבל לעצמו. אלא על ידי התורה כנ"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", שעוסקים בתו"מ על הכוונה, שעל ידי זה יזכו לכלים דהשפעה.

אבל על זה יש בחינת יראה, מטעם כנ"ל, שהרצון להשפיע הוא נגד הטבע. אם כן היראה כאן היא מטעם, שמפחד "אולי לא יוכל לעשות הכל בעל מנת להשפיע, וממילא יתבטל מעשה בראשית, שהוא בחינת מטרת הבריאה, שצריך להתגלות לתחתונים". זאת אומרת, שיש כאן ב' דברים:

א. אולי לא יוכל לכוון את לימוד התורה, שיביאו לו את הרצון להשפיע. כי הגוף יעשה כל מה שבידו, ולא יתן לכוון, שהתו"מ מה שהוא עושה, שיהיו על הכוונה להביא לו את התבלין. אלא שיהיו לו מחשבות אחרות, בשביל מה הוא צריך לעסוק בתו"מ. וכל זה הוא מטעם, שהגוף מתנגד לזה, כנ"ל.

ב. יראה, שכל מעשה בראשית, שהוא הכוונה של הקב"ה להטיב לנבראיו, יתבטל, שלא יהיה מי שיוכל לקבל. אם כן אף פעם לא תצא לפועל את מטרת הבריאה. וזה הטעם, שארץ יראה, היינו, שהרצון הכללי נקרא "ארץ". וכמו כן כל יחיד נקרא בשם "ארץ", על שם שלבו של אדם נקרא "רצון".

ובהאמור, מהו התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימים. היינו, שרק על ידי קיום התורה, שהוא בבחינת תבלין, שזה מביא להשתוות הצורה, אז יש מקום, שהטוב ועונג, שהיא מעשה בראשית כנ"ל, יכול להתקיים, שפירושו, יכול להתגלות לתחתונים.

וכמו כן, למה דוקא להארץ היתה יראה, ולא לשמים. כי היראה שייך רק למקבלים, אולי הם לא יוכלו לקבל. מה שאין כן אצל האור, הנקרא "שמים" לגבי הקב"ה, לא שייך יראה. שבטח הוא יודע, מה שהוא רוצה, בטח יצא לפועל. אלא כל היראות היא רק לגבי המקבלים, הנקראים "ארץ".

ויש לפרש, שבזכות היראה, שהיא "אולי לא תהיה לו היכולת לבוא לזכות לרצון להשפיע", בזכות היראה זכו לרצון להשפיע על ידי התורה. לכן שקטה."

שאלה: בעמוד 1123 טור ב' כתוב "שזוכה אז להגיע למטרת הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו, שאז התרי"ג מצות אצלו בבחינת תרי"ג פקודין." מה זה תרי"ג מצוות?

תרי"ג מצוות אלו חוקים שאנחנו צריכים להשתמש בהם כדי להידמות לבורא. אלו תרי"ג איברים או רצונות שאנחנו צריכים להשתמש בהם בעל מנת להשפיע. "עיטין" אלו עצות בינתיים, ואחר כך "פקודין", זה פיקדון, שהרצונות כבר מלאים אורות, כוחות רוחניים.

שאלה: איך מקבלים עצות?

כמו שרב"ש כותב. על ידי כך שמשתדלים לקיים את כל הפעולות שהתורה דורשת מאיתנו, ואז אנחנו מתקרבים לבורא ולפי מידת ההתקרבות, תרי"ג הרצונות הופכים לתרי"ג עיטין ואחר כך לתרי"ג פקודין.

תלמיד: ומה מקבלים כעצה?

נגיד אור חסדים.

תלמיד: כשאנחנו אומרים, המאור שבה מחזירו למוטב, זה אומר שהאור מחזיר אותנו למוטב ונותן לנו קודם עצות ואחר כך פקודות?

כך אנחנו קוראים לשלבים האלו.

תלמיד: איך העצות מביאות את האדם ללשמה?

אני מתחיל להבין שעלי להתקרב לבורא כדי לקבל ממנו את המאור המחזיר למוטב וכך להפוך את עצמי למשהו שדומה לו, לבעל הבית.

תלמיד: עוד דבר שלא הבנתי במאמר, מה זה ללמוד תורה על מנת לקנטר?

יש כאלו שלומדים כדי לדעת הרבה, להופיע לפני כולם, להיקרא רב גדול, חכם. כל מיני מטרות כאלה.

שאלה: כתוב "כשהאדם מתחיל לעבוד לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו, אז הגוף, כל פעם הוא נעשה מתנגד יותר לעבודה", וזה דומה למי שרוצה להרוג אותו, אז בטח שלא יעזור לו. מה עושים כשהגוף מתנגד יותר ויותר לעבודה, כי הוא מבין שאתה רוצה להרוג אותו?

אבל זה בא בהתאם לכך שאתה מקבל יותר כוחות ואתה יותר נמשך למטרת החיים.

תלמיד: ומה קורה כתוצאה מזה?

יש לך יותר התנגדות.

תלמיד: של הגוף?

כן, כדי להשאיר אותך בבחירה חופשית.

תלמיד: אבל מהי הבחירה החופשית אם הגוף חזק ומתנגד?

אבל יש לך הזדמנויות, בינתיים צירפת לעצמך חברים, קבוצות, ונכנסת פנימה יותר, זה כנגד זה. אתה תמיד צריך להיות איכשהו מאוזן מטוב ורע כדי שתמיד יהיה לך חופש בחירה.

תלמיד: אז תוספת הכוחות להתמודד עם הגוף שלא מסכים לכך שאתה תתקדם להשפעה היא רק מבחוץ, מהחברים?

"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

תלמיד: אז מה האדם עושה אם יצרו גדול ממנו? הוא הולך לחברים?

כן. ככל שהוא יותר מתקרב לחברים ונכנס לתורה ומתפלל לבורא, ויש לו קשר עם כל האמצעים האלו, כך הוא מתקדם, צובר כוחות.

תלמיד: ואז פתאום הגוף כן יסכים להיות המשפיע במקום המקבל?

כן.

תלמיד: למה שיסכים?

כמו שכתוב, "רוצה אני". יש גבול עד כמה הגוף מתנגד, כי הגוף הוא בעל גבול, והוא נכנע. אין אפשרות אחרת, הבורא ברא את הרצון לקבל שיש בו תרי"ג רצונות, חלקים, ואנחנו צריכים לתקן אותם בעל מנת להשפיע.

שאלה: רב"ש אומר כך, "אם כן מהו הפירוש של תרי"ג עיטין. אלא שענין "עצות" יש לפרש, שזה נוהג בזמן שהאדם רוצה לזכות לדביקות ה'." מה פתאום שאדם ירצה לזכות לדבקות ה'?

הבורא נותן לו כזה רצון ואדם צריך להשתמש בו, לפתח אותו.

תלמיד: אבל כשהוא מדבר על השלבים הוא אומר,

"א. שלא לשמה.

ב. לשמה,"

ואז בלשמה הוא מכליל "שכל מעשיו הם להשפיע. ואז התרי"ג מצות הם אצל האדם בבחינת תרי"ג עיטין."

איפה מתחיל ה"לשמה"? תרי"ג המצוות נהיות עיטין רק בלשמה, לא לפני כן?

כשהאדם מתחיל לקבל תרי"ג עצות ועל ידן להימשך לדבקות בבורא הן כבר תרי"ג עיטין.

תלמיד: איך נקראות כל הפעולות שעושים בלא לשמה?

הן לא נקראות, כי אין בהן אור ממש, אין בהן כוח תיקון.

תלמיד: נראה שיש פה כמה שלבים. השלב הראשון הוא הלא לשמה, ואז אנחנו אומרים שהמאור שבה מחזירו למוטב, כי אחרת איך נצא מהלא לשמה הזה, לנצח נישאר שם. משהו צריך לעבוד בלא לשמה, אחרת בשביל מה קיים השלב הזה?

הרגל.

תלמיד: מה ההרגל נותן?

האדם מתרגל לעבוד בלא לשמה. אפילו שאין לו מזה כלום, אפילו שלא יהיה לו שום דבר, הוא בהדרגה יוצא מעל מנת לקבל לעצמו ומתקרב לעל מנת להשפיע.

תלמיד: וזה לא על ידי המאור, זה על ידי הרגל?

לא, ודאי שהכול על ידי המאור, על זה בכלל לא מדברים.

תלמיד: האדם מגיע לאיזשהו שלב שבו הוא נכנס ללשמה, ורק אז הוא בעצם שומע את העצות, אז תרי"ג מצוות נקראות תרי"ג עיטין.

כן.

תלמיד: ומה משתנה בעבודה בין הלא לשמה שהוא עבד מתוך הרגל כמו שאמרת, לבין השלב הראשון הזה ב"לשמה", שהמצוות נהיות עצות?

שהוא כבר מוכן, מסוגל לבצע פעולות, בעל מנת להשפיע.

תלמיד: ולפני כן, בלא לשמה הוא עשה פעולות אבל הן היו למען עצמו?

כן.

תלמיד: אז הפעולה נשארת אותה פעולה, אבל הכוונה משתנה שם?

נגיד, כן.

תלמיד: ומה נותן את המעבר הזה?

תוספת המאור היא שמעבירה אותו ממצב למצב.

שאלה: מתי התורה נעשית "סם המוות"?

כשהאדם רוצה להשתמש בה בעל מנת לקבל.

תלמיד: אבל כולם רוצים להשתמש בה בעל מנת לקבל, מזה מתחילים.

כן, אבל אם האדם הולך כל הזמן בקו הזה, אז התורה נעשית לו סם המוות.

תלמיד: מוות זה משהו שלא ניתן לתיקון, כלומר אי אפשר לצאת מהמצבים האלה?

לא ניכנס לבירור כאן, זה לא פשוט.

שאלה: רב"ש מסיים את המאמר "ויש לפרש, שבזכות היראה, שהיא "אולי לא תהיה לו היכולת לבוא לזכות לרצון להשפיע"." האם בזכות המצב הפנימי הזה שאולי לא תהיה לו היכולת לזכות לרצון להשפיע, בזכות זה הוא מקבל רצון להשפיע?

כן.

תלמיד: מהו הפחד הזה, "אולי לא תהיה לו"?

כי הוא רואה עד כמה זה דבר רחוק ונמצא למעלה ממנו.

תלמיד: ואז איך הוא מעביר את הפעולות שלו, את היומיום שלו?

נגיע לזה ונראה. לא כדאי לנו להתבלבל במדרגות שעוד לא הגענו אליהן.

שאלה: אנחנו עובדים בעצם על מצווה אחת, "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו רוצים להגיע לחיבור כזה בינינו, שבו יתגלה כל מה שכותבים לנו המקובלים.

כן.

תלמיד: מהי ההבחנה של תרי"ג מצוות בתוך העבודה הזאת?

זה כמו עשר ספירות. תרי"ג אלו כל הפעולות שאנחנו כביכול צריכים לסדר ולקיים בתוכנו, כדי לבנות את הרצונות המחוברים שלנו.

תלמיד: איך מזהים את המצוות, בתוך השאיפה, ההשתוקקות שלנו לבנות חיבור בינינו?

אני מחפש פעולות, הזדמנויות לחיבור ואז אני רואה אותן.

תלמיד: כל הזדמנות כזאת לחיבור שמתגלה, היא בעצם סוג של מצווה?

כן, כי זה חלק מהציווי הכללי של הבורא, להתחבר כדי להגיע אליו. להיות מסוגלים לעמוד כנגדו.

תלמיד: ומה ההבדל בין מצב שאדם מפספס הזדמנות כזאת, לבין מצב שמשתמש בה?

לא נורא. עוברים שוב ושוב על כל מיני דברים, יש שם חישובים של כוחות ותנאים מיוחדים, אנחנו לא מפספסים.

תלמיד: איך זה מביא אותנו לאיזו שלמות? יש משהו בתרי"ג הזה שנשמע כמו משהו שלם.

כן.

תלמיד: אנחנו עושים פיסה פיסה, כל פעם מתגלה עוד הזדמנות לחיבור, עוד איזה מצב בעשירייה, עוד מצב בכלי העולמי והלימוד כל הזמן מתחדש. איך הפיסות האלה הופכות למשהו שנקרא שלמות פעולות החיבור?

על ידי התכללות הספירות, התכללות הרצונות שלנו. אנחנו נכללים זה מזה עד שמגיעים למצב שמתחילים לראות אותם כקיימים בגוף אחד, זאת אומרת ברצון אחד.

שאלה: לגבי שכר רב"ש כותב, "והוא רוצה, שהקב"ה ישלם שכרו" או "השכר שלו הוא ממה שהוא רוצה לקבל מאנשים כמוהו". איך משתחררים מהשכר, מהרצון לקבל שכר? זה מרגיש שאתה שבוי.

זה לא טוב, אני חייב לקבל שכר ועל ידי השכר הזה להתקדם, הבורא רוצה לתת לי שכר. אחרת אני אתנתק ממנו.

תלמיד: אז איזה שכר אני מבקש?

שיהיה לי כוח להשפיע, כוח להתחבר עם כולם, כוח לדחוף את כולם לבורא.

תלמיד: ובזה אני דומה לו, בשכר הזה?

במשהו כן, יחד עם האחרים, כי אני נכלל גם בכל החברים ואז כל הכלי הזה הופך להיות ככלי אחד, כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: רב"ש כותב, "התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימים." במי מדובר שמתקיימים אם ישראל מקבלים את התורה?

כלל העולם, כלל הקבוצה.

תלמיד: אז יש במערכת חלק שתלוי בצורה מוחלטת בחלק אחר?

כמו שאתה רואה בעולם.

תלמיד: והחלק שנקרא ישראל, גם הוא תלוי בחלק שתלוי בו?

כן, בוודאי. הם תלויים זה בזה. אבל בכל זאת, הכול תלוי בישראל, המקיימים תורה ומצוות.

תלמיד: מה התפקיד של החלק שתלוי בישראל, אם הוא תלוי בישראל בצורה מוחלטת? האם יש לו אפשרות לעשות משהו במערכת?

הוא תלוי באיחוד בינינו ואחר כך באיחודו עם כל המציאות, עם כל הנבראים. זו העבודה שלהם, זו עבודה מיוחדת, גדולה ומאד רצינית.

שאלה: לגבי היראה. במשך היום, בעבודה שעושים, יש הרבה סוגי תחושות של יראה. יש יראה שהזמן מתבזבז. יש יראה שלא מספיק משפיעים בעשירייה. יש יראה שפוגעים אולי באיזה חבר, כל מיני סוגים. מה היראה הנכונה שבה צריך להתרכז?

יראה האם אני לא אפספס לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: וזה משהו שכדאי לדבר עליו, כדאי לשים אותו כל הזמן בפוקוס?

כל הזמן להיות בפוקוס לזה. כן.

שאלה: יש פער מאוד גדול בין מה אנחנו משתדלים להתעסק בעשירייה ביומיום, שזה המאבק על החיבור באפשרויות שכן יש לנו, כמה אנשים מתחברים לזום, כמה הולכים לאיזה מקום, לבין שצריך לדאוג שעושים נחת רוח לבורא. יש איזה פער בין המאמרים שאנחנו קוראים בזמן האחרון, לעומת מאמרי החברה ששם ישר יכולת לשים את עצמך מול הקבוצה, למצוא את עצמך, למצוא את העבודה הפרקטית. פה אלה כאילו מצבים מאוד גבוהים, מאוד מדויקים.

איך אני אמור להתייחס לדבר הזה, כמו קנ"ה בעשר הספירות, לבוא לנסות למשוך מזה את המאור באיזו צורה ופעם מתישהו יתגלה משהו?

לא. אתה צריך לעבוד בזה בצורה פרקטית.

תלמיד: אבל מה בפרקטיקה כמו שעכשיו שמעתי שאני צריך לדאוג לעשות נחת רוח לבורא, איפה ביומיום שלי לעשות נחת רוח לבורא?

במידה שאתה מחבר את עצמך לתורה ומצוות, במידה שאתה מחבר את עצמך לחברים, במידה שאתה משתדל להרכיב אותם יחד לקבוצה, לעשירייה, לעיגול, במידה שבתוך העיגול הזה אתם רוצים לגלות את הבורא, לעשות לו נחת רוח, זו כל העבודה שלכם.

תלמיד: התחברתי עם החברים.

התחברת עם החברים, האם התחברתם עם הבורא?

תלמיד: איפה הפער בין להתחבר עם החברים לבין להתחבר עם הבורא? אנחנו יושבים עכשיו וקוראים מאמר ביחד. איך אנחנו מתחברים לבורא בפעולה הזו?

אתם מתחברים בכוונה שלכם, בלב אחד, ברצון אחד. אתם רוצים להתחבר ביניכם ולבנות מקום לשכינה שבה ישכון הבורא.

שאלה: רב"ש כותב "בזכות היראה זכו לרצון להשפיע על ידי התורה". מאיפה מגיע לאדם היראה, דאגה קבועה שהוא לא יצליח להשפיע, איך זה מגיע אליו?

לאט לאט מגיע לו בזה שמתחיל לדאוג מה יהיה לי ואחר כך גם רואה את עצמו שהוא נמצא בחברה גדולה, בעולם והכול תלוי בו. מהדאגות האלה זה מגיע.

תלמיד: איפה יש יותר הצלחה, בזה שאדם ידאג ליראה שלו או ליראה של העשירייה, של הסביבה?

ודאי שלעשירייה. בסופו של דבר הוא צריך להגיע לכלי של העשירייה כדי להידבק בבורא.

תלמיד: והדאגה ליראה של העשירייה תלויה במשהו ביראה שיש לי הפרטית או שזה לא שייך?

מזה אתה מתחיל.

תלמיד: וזה כל הזמן כמו בסירקולציה, אני מקבל יראה בעשירייה ומגדיל בהם את היראה?

כן, בצורה הדדית כך אתם משפיעים זה על זה.

שאלה: אני רואה שבהרבה מאמרים הרב מייחס חשיבות רבה לעניין של עיטין ופקודין. אולי אפשר להסביר מה זה עיטין, ממתי בדרך שלנו יש עצות, ומה זאת אומרת עצות?

העצות הן כדי שאנחנו נעשה כל מיני פעולות שמקרבות בינינו, ומביננו לבורא. הפקודין הוא כבר פיקדון שבחיבורים בינינו אנחנו מגלים את התוצאה.

שאלה: האם אלה הן אותן עצות שהיו קודם?

אלה הן אותן העצות.

שאלה: זה רק מצב מתקדם יותר?

אפשר לומר שהוא קבלת השכר.

שאלה: למה תרי"ג, למה 613, הרי העצה כל הזמן חוזרת על עצמה, אז למה תרי"ג, אלה דרגות עביות שונות?

כן.

שאלה: במה זה משתנה?

הוא עושה על כך חשבון. תרי"ג עיטין ותרי"ג פקודין הם חיבור בתוך האדם ומתוך האדם גם לאחרים, עד שהם מגיעים לכלי שלם.

שאלה: אז כל פעם משתנה דרגת העביות, או דרגת המאמץ או משהו כזה?

כן.

שאלה: אז בעצם הן לא עצות, בפועל הן פקודות שקוראים להן כרגע עצות, נכון?

כל עוד אתה לא מגיע לקיים אותן כמו שצריך, אלה עצות, ואחר כך פקודות.

שאלה: זאת אומרת, העצות הן בהתאם ליחס של האדם, בשלב הזה הן אולי עצות, כמו בכוח, ואחרי זה הופך להיות בפועל?

כן, ובפועל אחר כך, כשאתה כבר ממלא אותן באור העליון.

שאלה: היה משהו שקיבלנו לפני התורה?

לא, לא קיבלנו. למה אתה מתכוון?

שאלה: אנחנו לא יכולים לקבל את השפע עם הכלים שלנו ברצון לקבל לעצמי. בלי התורה אי אפשר לבוא לרצון לקבל על מנת להשפיע.

כן.

שאלה: מה זה תוהו ובוהו?

תוהו ובוהו הוא חוסר החיבור בין כל אחד לכל אחד.

שאלה: לדוגמה, זה כאילו לפני המפץ הגדול?

לא כתוב כך בזוהר, אבל נגיד שכן.

שאלה: סוף סוף המטרה שלנו זה אמונה שלמה?

כן.

שאלה: מה היחס בין יראה ואמונה? זה יכול להתקיים באותו מקום אחד מעל האחר, או רק אחד נגד השני?

יראה היא פחד. פחד האם אני אוכל לאהוב את החברים, לאהוב את הבורא, לעשות להם נחת רוח, להתחבר איתם כאיש אחד בלב אחד וכן הלאה.

שאלה: מה הכוח שמניע אותנו או מניע את הכלים קדימה אם אין אמונה שמשהו ישתנה מהמצב הנוכחי? אז מה הכוח שיניע את הכלים קדימה אם עדיין אין לאדם אמונה?

אם עדיין אין לאדם אמונה אין לו עם מה לעבוד.

שאלה: האם היראה מגיעה לפני האמונה או שהן קשורות זו בזו והן מגיעות פחות או יותר יחד?

היראה קודמת.

שאלה: איך להיות ברור שמהיראה תבוא אמונה?

כי אתה נמצא בפחד שלא תגיע לאור האמונה, לכוח האמונה, לכוח ההשפעה.

שאלה: הרצון לקבל שלי תמיד אומר לי שזה חסר סיכוי, שאין לי סיכוי להגיע לזה, בשביל מה להמשיך בכלל? אני רוצה להשפיע, ברור, אבל זה בלתי אפשרי. מה ייתן לי כוח להמשיך?

אתה נולדת כדי לקיים זאת עד סוף החיים. אתה חייב לקבל על עצמך כך את הדבר הזה ש"אין לי ברירה, לשם כך נולדתי ואני חייב לקיים עד סוף החיים את מצוות האמונה".

שאלה: זה לא משנה אם משהו מרגיש כאילו בלתי אפשרי?

לא חשוב, אפילו בלתי אפשרי. כן. כל החיים שלך מפעילים עלייך בצורה כזאת. מה יש בהם?

שאלה: מרגיש כאילו אני לא יכול להשפיע בכלום, אז כאילו מה קורה, מה הנקודה, להיות פה, להיות בחיים, להתעורר בבוקר, ומה?

זה נקרא שאתה מתחיל להרגיש מה זה "על מנת להשפיע", מה זה "למעלה מהדעת", עד כמה אין בכך שום רווח לעצמי.

שאלה: לפני התורה יש רק מנגנון לבוא להכרת הרע?

לא. אתה לא יכול להגיע להכרת הרע לפני העבודה.

שאלה: להבין מה זה "להשפיע" יכול לבוא רק אחרי שאני מתחיל להרגיש למה הרצון לקבל לעצמי כל כך רע?

זה מה שאתה עכשיו מתחיל להבין.

שאלה: מזה יש הזדמנות לבוא למדרגה של הכרת הרע, אני מבין ומרגיש, אבל לא יכול, אין נקודה להמשיך במצב כזה. איך לזוז קדימה במדרגה אחת מכל כך יראה כזאת?

על ידי חיבור עם החברים.

שאלה: הרב"ש מתאר כאן בסוף המאמר את עניין בראשית, זאת אומרת כל מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו ואיך כל הבריאה הזאת שומרת על המאזן. וזה לא משנה מה שאנחנו עושים, כאילו זה כל הזמן הכול נמצא תחת השפעת המאור והוא שומר על האיזון. זאת אומרת, אנחנו עושים כל מיני פעולות, כל מיני מעשים ומתקדמים, ואם אנחנו בפיגור כביכול, לא מיתקנים ומביאים את הרצון שלנו להשתוות הצורה, אז הטבע עוזר לנו, מביא אותנו בעל כורחנו למעמד הזה של עוד ועוד.

התפקיד של עם ישראל, שיש להם את הכלים האלה לזרז את הזמן, למה נסתרת מהם הזכות הזאת, נסתרת מהם עד כדי כך שהם בכלל לא עושים את התפקיד?

כשהם יגיעו ליכולת לקיים את התפקיד, הם יראו את השדה אשר ברכו ה' לפנינו. זה עדיין איננו.

תלמיד: אלה הזמנים הכי קשים כמו בנקודה הזאת שהוא תיאר.

בינתיים כן, זה החושך. השאלה למה חיים, בשביל מה חיים וכן הלאה.

שאלה: איך לחזק ולתמוך בכל חבר שישתוקק לאמונה שלמה?

לתת לו דוגמה. כל אחד צריך להשתדל לתת דוגמה לקבוצה. ואז בסך כל הדוגמאות שנקבל מהעשירייה אנחנו נוכל לעשות פעולה יפה, נכונה.

שאלה: דוד המלך אמר וליבי חלל בקרבי שהרגו את היצר הרע בתענית. איך עובדת התענית בחיי היום יום שלנו?

כשאנחנו לא נותנים לרצון לקבל שלנו שום מילוי, זה נקרא שאנחנו הורגים אותו בתענית.

שאלה: אמרת שאני צריך להימצא ביראה, האם אני לא אפספס הזדמנות בכך לעשות נחת רוח לבורא. איך להיות ביראה ומה הוא המצב הזה ובאיזו מחשבה בדיוק להיות?

זה מצב שבו אני מחפש במה אני יכול לשמח את הבורא, מה אני יכול לעשות כדי לתת לו נחת רוח?

תלמיד: אני מרגיש שאני מפספס כל כך הרבה הזדמנויות כל יום.

בסופו של דבר כל ההזדמנויות מתחברות והכל יצליח.

תלמיד: להצליח לפחות פעם אחת לעשות נחת רוח לבורא, איך להגיע לזה לפחות פעם ראשונה להרגיש שאתה באמת עושה לו נחת רוח.

תחבק את החברים שלך ותשתדל לרומם את כולם אל הבורא. לעורר אותם כך שתתעלו אליו.

שאלה: מתי היראה בפני הבורא שאני מכיר אותה זה לא דומה לפחד בהמי שאדם מרגיש נגיד כשהוא נמצא בסכנת חיים, היראה שלי הרבה יותר חלשה בעוצמה שלה.

זה בינתיים, אבל זה יהיה להיפך.

תלמיד: כן, בדיוק רציתי לברר, אני צריך לרצות לחזק את היראה שהיא תגיעה לרמה של פחד בהמי או שיש הבדל ביניהם וזה בכיוון שונה לגמרי?

לא, אתה אמרת נכון בהתחלה.

שאלה: מה זה עונש שעליו מדובר?

העונש הגדול ביותר הוא הניתוק מהבורא.

תלמיד: כשאדם מאמין בשכר ועונש האם נכון שזאת התחלה של יראה כלפיי הבורא?

כן.

תלמיד: לעיתים מרגישים על נושא היראה שזו כאילו פעולה הרואית, שאני עכשיו אעשה התגברות גדולה ואז תהייה לי יראה. אבל במעשה רואים שבאמצעות מכות מכניסים את האדם להרגשת יראה עד שהוא נכנע ופשוט מבקש הצלה. האם זה כך?

לא. צריך להמשיך.

שאלה: איך יכולים למשוך את המלצות התורה לעשירייה שלנו?

צריך להשתדל לממש אותן בקבוצה.

שאלה: מה יזרז את התיקון, החיבור בתוך עם ישראל או החיבור שלנו? והאם בתפילה שלנו אנחנו צריכים להזכיר שעם ישראל יתחבר כמה שיותר מהר?

בעיקרון כך זה צריך להיות.

שאלה: נאמר "מהו ארץ יראה ושקטה בעבודה", זה שם המאמר, למה הכוונה שקטה?

שהרצון לקבל לא דורש שום דבר.

תלמיד: נאמר במאמר שהתיקון נעשה מקיום תורה ומצוות, מה זה נקרא לקיים תורה ומצוות? זה נשמע כאילו משהו פסיבי לקיים, מה זה אומר לקיים תורה ומצוות באופן מעשי?

זה לקיים את כל חוקי הבריאה, זה נקרא לקיים תורה ומצוות. מצוות הן כל היחסים בין בני האדם לדומם, צומח, חי ומדבר, מצד בני האדם, והתורה היא כל חוקי הטבע.

תלמיד: אז למה זה נקרא לקיים? כי זה נשמע כאילו משהו פסיבי, כאילו שהאדם יושב ומקיים תורה ומצוות. איזה סוג של פעולה יש בכוונה לקיים?

הפעולה היא שאנחנו צריכים לחבר את כל חלקי הבריאה במערכת שנקראת שמיים וארץ, ושיהיה ביניהם קשרים, שהכול יתקיים בהשלמה הדדית.

תלמיד: האם יש קשר בין שני המושגים האלה לקיים תורה ומצוות לבין הארץ השקטה שעליה מדובר בתחילת המאמר?

כן, אנחנו מגיעים בסופו של דבר לארץ שקטה, שהכול מתקדם, מתקיים בהסכמה.

שאלה: לי אין יראה, אין לי אמונה שלמה אמיתית. איך באמת להשיג את היראה?

יראה זה כשאני מתיירא האם תהיה לי אפשרות ליראה מה'.

תלמיד: מה זה אומר שתהיה לי אפשרות כזאת ליראה מהבורא?

שאני חושב על איך אני אצליח לקיים את החוקים שלו, את חוקי הטבע.

שאלה: במאמר כתוב שהאדם יכול לעסוק בתורה ומצוות עבור מטרות אחרות כמו למשל כבוד או עבור הנאה שהוא יקבל בעתיד. האם יכול האדם לבדוק את זה, את הכוונה שלו בעבודה?

עכשיו עוד לא, אבל בהמשך נגיע למצב שבו אנחנו נוכל לבדוק מראש את הכוונות שלנו, עוד לפני שנממש אותן.

שאלה: איך דרך הרב ודרך העשירייה ללמוד לשמוע נכון ולקיים את התורה? כי זה לא מובן, זה קצת קשה.

אין כאן בעיה מיוחדת, כי אחרת אתם לא יכולים לחבר את הקבוצה, אחרת אתם לא יכולים להתחבר בתוך הקבוצה ואחרת אתם לא יכולים להבין מה זה בכלל חיבור, וחיבור זו המטרה הגדולה ביותר שניצבת לפנינו. אנחנו לומדים אתכם שהכול התחיל משבירת הכלי, ואנחנו אתכם צריכים לבצע את חיבור הכלי.

שאלה: האם היראה היא שלא יחסרה לי שמחה תמיד להיות בקשר עם הבורא דרך הדאגה לחברים?

כן, אבל אתה דואג לזה שלא תחסר לך שמחה, ואתה צריך לדאוג למשהו אחר, משהו יותר גבוה.

שאלה: אני רוצה שיהיה לי כוח להשפיע, שיהיה לי כוח לדחוף את כולם לבורא. אפשר לדחוף ואפשר למשוך. מתי דוחפים ומתי מושכים?

צריכים לדבר, צריכים לברר למה אתה מתכוון במצבים האלה. בעל הסולם מדבר על "כוח הדוחה וכוח המושך", צריכים לחשוב איך להשתמש בזה בזמן הנכון.

תלמיד: נניח אנחנו המון מדברים על זה שבעשירייה רק לתת דוגמה, וזה מאוד דומה לפעולה של המשיכה של החברים. אז יש מצב שבו גם דוחפים, לא רק מושכים?

כן, נלמד את זה.

שאלה: שמעתי שהעונש הכי גדול זה להתנתק מהבורא. איך להגיע להרגשה הזאת שלהתנתק מהבורא זה עונש?

העונש הכי גדול זה ניתוק מהבורא. זה נכון. איך אנחנו מגיעים להרגשה כזאת? על ידי זה שאנחנו כל הזמן רוצים להתחבר עם הבורא, ואם אנחנו מקבלים בנטייה הזאת הרגשה הפוכה, אז אנחנו מרגישים באמת שמקבלים עונש. צריכים להשתדל להיות מכוונים לחיבור, לאיחוד, לחיבוק.

תלמיד: בהמשך לשאלה הזאת, אתמול היה לנו מפגש עשירייה, ממש התחברנו בצורה שאף פעם לא התחברנו לפני כן, דיברנו על כל מיני נושאים, על היומן של העשירייה, דיברנו אפילו על הפצה, מה משם יכולנו עוד לעשות? לא הגענו לבקשה מהבורא, לא הגענו לחיסרון כלשהו כלפי הבורא שיתגלה. מה חסר בחיבורים בינינו כדי שנגיע לצורך כזה אמיתי?

להמשיך. להמשיך ולבדוק, לחקור ולבדוק מה באמת חסר לכם כדי שהחיסרון שאתם מעלים לבורא, הוא יהיה כזה חיסרון שהבורא יהיה חייב לענות עליו, בזה שמעלה אתכם אליו.

תלמיד: זה תלוי במה שאנחנו מכינים לפני כדי שהמפגש הזה יוציא תוצאה טובה, יוציא חיסרון?

כן. את זה אנחנו עדיין צריכים לברר בינינו בכל מיני מקרים.

שאלה: שמענו קודם שיראה זה לפספס לעשות נחת רוח לבורא.

כן. יש כל מיני יראות, הוא מסביר לנו.

תלמיד: אפשר איכשהו לראות שאתה עושה נחת רוח לחברים, שהחברים נהנים, שהם מרוכזים במטרה וכולי. מה הבקרה שלנו של נחת רוח לבורא?

גם אני רוצה להגיע להרגשה שאני עושה לו נחת רוח, וההרגשה הזאת תהיה ככל האפשר אמיתית.

תלמיד: זאת הבקשה?

כן.

שאלה: לפי כל השאלות ששמענו וגם מה שקראנו, אין בכלל תכונה של אמונה ויראה, היא לא קיימת בכלל. אני לא חושב ולא מרגיש שיש לנו משהו אמיתי פה. אפילו כשמדברים על אמונה, אין פה מספיק מה להרגיש או שאין כלים בכלל. "יראה" נשמע לי כמו תכונת השפעה, שאין לי יראה. יש יראה לדברים חיצוניים, אבל אין יראה שבזבזתי משהו. בסוף אני אומר "אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב", זה מה שהוא רצה. אבל אין לי יראה ואין לי אמונה.

כן. מה אתה מציע?

תלמיד אני באמת לא יודע. אנחנו עכשיו בשיעור בוקר, אני עם העשירייה, רוצה להתחבר, אבל יש איזה מעצור, משהו סגור כזה, לא פתוח. אני עדיין נמצא במצב שלי ועדיין אני לא במצב כדי לחבר, שאני רוצה את האמונה והיראה.

אני בכל זאת לא משיג מה אתה שואל.

תלמיד: אני אומר שאנחנו לא כל כך דואגים לפחד ויראה, עדיין אין לנו כזאת יראה אמיתית. ועכשיו אני בשיעור עם חברים, וחס וחלילה, אם אני לא הגעתי לשיעור, אז קרה משהו לא טוב, ויש לי כזה פחד, אבל בסוף אני אומר, "אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב". הרצון לקבל כל הזמן מחפש אפשרויות לא להרגיש את היראה, לא להרגיש את האמונה. למה זה ככה?

כי זה כוח הגנתי שיש בכל הרצון לקבל, הוא פועל בצורה כזאת שאני קצת מפחד, קצת מצטער ובסופו של דבר, עובר על כל הרשלנות שלי.

תלמיד: אבל הכול לא טבעי, הכול בתיאוריה, לא משהו שנכנסנו אליו, או מרגישים, או עושים.

זה יכול להיות לא טבעי, או כן טבעי, רק בתנאי שאתם תתחברו יחד ותרצו להקים את ההרגשה הזאת יחד, להרגיש יחד. כל השאלה שאתה מרגיש, שהוא מרגיש בזמן אחר, במצב אחר, כלפי התעוררויות שונות, אבל העיקר זה יחד, ואז אתם תרגישו שוני חדש בדבר.

תלמיד: אפילו שכולנו מרגישים סגור, זה גם טוב שאנחנו יחד מרגישים את זה, יחד חסר לנו את זה?

כן. כן.

שאלה: איך אני יכול ללכת בעבודה ישר בלי כל הזמן להתלונן, רק ללכת יחד עם החברים?

אני צריך לבטל את עצמי כלפי החברים, לתפוס את עצמי בהם, או לתפוס אותם בידיי ורק לדחוף אותם לאותו כיוון שהם בוחרים, שהם כן משתדלים להגיע, ובצורה כזאת אנחנו נגיע. אם כל אחד ירצה לבטל כך את עצמו כלפי החברה, וירצה להשקיע את כל כוחותיו בעשירייה, אז אנחנו נגיע מהר ולאמת.

תלמיד: מיהו חבר אמיתי שבו עליי להשקיע את כל כוחותיי?

חבר אמיתי בשבילי הוא כל חבר וחבר שאני בטוח שבלעדיו לא אגיע לדבקות בבורא, לתכלית החיים. ולכן אני תופס אותו, מחזיק בו ורק בקשר עימו אני תולה את החיים שלי.

שאלה:, אחד החברים אמר קודם, "אני יושב פה עם גדולי הדור, עם הרב שלא יכולים למצוא טוב ממנו והבורא, ואני לא מרגיש את זה. למה? כי אין לי פחד מזה" הוא התכוון שאין לו יראה מכך שהוא מפספס.

אתה לא מפחד ממני?

תלמיד: אני מאוד מפחד ממך. אני מדבר על חבר המפחד מזה שהוא לא מפחד מכך שהוא מפספס בזמן שהוא יושב וסביבו גדולי הדור, הרב והבורא.

הבנתי. אני חושב שכולכם מתקדמים בסדר, ונמצאים בצורה נכונה. בכל זאת, יש קשר יחסי בין כולם, ודאי שזה עוד לא גמר התיקון של כולם, אבל נתקדם.

שאלה: אם אנחנו בקבוצה משתדלות כל יום להיפגש, ללמוד את כתבי המקובלים הגדולים, להתפלל יחד, אבל פיזית אנחנו לא יכולות להתחבק, רק וירטואלית, האם זה אומר שאנחנו רחוקות מהבורא או כבר קרובות יותר?

אתן בדרך לבורא.

שאלה: האם הרגשת גדלות החברים ניתנת על ידי הבורא או שהאדם מגדל אותה?

לא, הרגשת גדלות החברים ניתנת על ידי הבורא.

תלמיד: איך להכיר בכך שלפניי יש חברים אמיתיים?

הבורא נתן לך אותם, לכן אתה צריך לקבל אותם ולהגיד זאת מתנה מהבורא. במאמרים הראשונים שקראנו מדובר הרבה על כך, שהבורא שם ידו של האדם על הגורל הטוב ואומר לו, "קח לך".¹

שאלה: אמרנו שצריך שיהיה לנו הרגל לצאת מתוך עצמנו וכל הזמן לעבוד בלא לשמה וכך נגיע ל-לשמה. איך אני בונה נכון את ההרגל שגם ימשוך את האור שהתורה תהיה לו כתבלין, לפי מה שאמרנו במאמר?

תנסי, קודם בצורה מלאכותית כמה שאפשר עד שתתחילי לראות שזה הופך להיות כמו שכתוב, הרגל נעשה טבע שני.

תלמידה: זה הרגל בפעולות או גם במחשבות?

גם וגם.

שאלה: במאמר יש שני סוגי יראה, בראשון הוא ירא מכך שלא יוכל לעשות הכול על מנת להשפיע, ובשני שלא יהיה מי שיקבל את השפע ומטרת הבריאה לא תצא לפועל. האם הסוג השני של היראה הוא גבוה מהראשון? כי נראה שהיראה הראשונה היא אישית והשנייה היא יראה כלפי כל הבריאה.

אנחנו עוד נבדוק זאת.

(סוף השיעור)

---

1. "הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, את זה קח לך." (רש”י, דברים ל’)↩