heb_o_rav_kitvey-rb-1986-35-hamisha-asar-beav_2010-07-26_lesson_bb
מאמר 35 - משנת 1985/86
"חמשה עשר באב"
(סדרת "כתבי רב"ש", מאמרי "שלבי הסולם", כרך א', עמ' 383)
שיעור בוקר 26.07.10- אחרי עריכה
"במשנה (תענית דף כ"ו, ע"ב) "אמר רבי שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן, שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו. ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. (ובדף ל"א) "תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם. תנו רבנן, יפייפיות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן, מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים". בעין יעקב מוסיף, "עשירות שבהן אומרות, תנו עיניכם בבעלי ממון. מכוערות שבהן, מה היו אומרות, קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".
ויש להבין, מה הוא הענין של ימים טובים לבנות ירושלים, היוצאות ומחוללות בכרמים, ומדברות לבחורים בקשר לשידוכים. איזו צניעות יש בזה, שמשמע, שדבר זה הוא ענין, שימים טובים שהיו לישראל, גרם שבנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים. ויש להבין, מה הוא הקשר זה לזה.
ידוע, שמלכות נקראת "בת", בסוד "אבא יסד ברתא". והנה במלכות אנו מבחינים ארבע בחינות הנקראות: חכמה, בינה, ז"א, ומלכות, המכונות ד' בחינות שבעביות.
בחינה א', שהיא בחינת חכמה, נקראת יופי, כי ידוע בחכמה נקרא בחינת "יפה עינים".
בחינה ב', שהיא בחינת בינה, נקראת אם הבנים, שהיא הולידה את זו"ן. ובינה, תכונתה היא, שהיא רוצה בהשתוות הצורה, להדמות להמשפיע. ומשום זה, המעלה שיש בבינה היא, שאנו מיחסים אותה לכתר, היינו שהיא רוצה להדמות לכתר, שהוא המשפיע.
בחינה ג', שהיא בחינת וז"א, נקראת עשיר, כמו שכתוב "העשיר לא ירבה" (זהר, כי תשא, ובהסולם דף ב' אות ד'). וזה לשונו "העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא ז"א, שלא ירבה על יוד. העשיר לא ירבה, זה הוא עמוד האמצעי, שהוא מבחינת עצמותו נוטה לימין, לחסדים, ואינו צריך לחכמה. על כן נקרא "עשיר".
בחינה ד', שהיא בחינת ומלכות, נקראת עניה ודלה, כמו שכתוב "לית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהיב לה בעלה". וידוע, שמלכות נקראת בחינת אמונה. וזהו כמו שנאמר אצל אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה". שענין אמונה נקרא צדקה, כדרך שנותנים צדקה לעני ולא דורשים שום תמורה. כך הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שלא דורש שום תמורה, אלא בלתי ה' לבדו. נמצא, כאילו שאמונה נקרא דל, שדומה לעני, שאינו מחזיר שום דבר עבור הצדקה, שנותנים לו.
ובהאמור נפרש את המשנה של "בנות ישראל יוצאות. ידוע, ימים טובים נקראים, שיש עליות העולמות וגלויים. אי לזאת, יש אז הזמן לגלויים, ואז "בנות ירושלים יוצאות". "יוצאות" היינו מהעלם להגלוי. וכל ספירה וספירה מראה את חשיבותה.
וידוע שיש ד' בחינות דאור ישר, שפרוש, שבמלכות עצמה, היינו בהרצון לקבל, שזה היא מלכות מבחינת אור ישר, שתכונתה מכונה מקבל בעמ"נ לקבל, נבחן שם ארבע בחינות, כמו שכתוב (פתיחה לחכמת הקבלה, דף ו' אות כ') וזה לשונו "ומה שה' בחינות הקבלה שבבחינה ד' נקראות בשם הספירות כח"ב תו"מ, הוא, כי הבחי"ד מטרם הצמצום, דהיינו בעוד שהבחי"ד היתה כלי קבלה על הע"ס, הכלולות באור העליון, בסוד "הוא אחד ושמו אחד", וכו', נבחן שם הלבשתה לע"ס ע"פ אותן הבחינות הנ"ל, שכל בחינה מה' בחינות שבה הלבישה הבחינה שכנגדה בהע"ס שבאור העליון, וכו'". עד כאן לשונו.
ואלו הבחינות הנ"ל מתגלות ב"ימים טובים", היינו שכל ספירה מגלית את מעלתה. והסדר הוא, כי בחינה א', הנקראת חכמה, אומרת "בחור". היינו מי שראוי להיות בחור מעם, אז היא מגלית המעלה שלה, שבה נמצא בחינת היופי. היינו כנ"ל, שחכמה נקראת "יפי עינים", כמו שנאמר "עיני העדה", שהכוונה על חכמי העדה. לכן בחינת חכמה נקראות יפייפיות. ולכן אמרו, ש"אין האשה אלא ליופי". שענין הכלי קבלה באופן כללי, שהרצון דלהטיב לנבראיו ברא כלי לקבל את הטוב והעונג, הוא על אור החכמה. ומשום זה "אשה" הנקראת כלי קבלה, הוא רק על חכמה.
"מיוחסות שבהן מה היו אומרות". ענין "יחוס" פרוש, שיש לו שורש גבוה. למשל שאומרים, הוא נכד מאדם גדול, היינו השורש שלו הוא שורש גבוה מאוד. הנה ספירת הבינה, הנקראת בחינה ב', מראית מעלתה שהיא משתוקקת להשתוות הצורה, שע"י יכולים לבוא ולהדבק בהשורש, שהוא בחינת המאציל והכתר. נמצא, שספירת הבינה מראית, שהיא דבוקה בהשורש. וזה נקרא "יחוס משפחה", היינו שהבנים, שהיא תוליד, תהיה בהטבע שלהם אותה תכונה שיש לה, ממה שיש לה השתוות עם השורש. וזה שכתוב "מיוחסות שבהן, מה היו אומרות, שאין האשה אלא לבנים".
פרושו, שהכלי קבלה, הנקרא "אשה", צריכים להשתדל שיוליד בנים, היינו שהבנים שיולידו, יהיו בנים חשובים. וזה שנאמר "תנו עיניכם למשפחה", היינו יחוס משפחה. זאת אומרת, שבינה הראה מעלתה, שיש לה דביקות בהשורש, שזה נקרא השתוות הצורה, שהשורש של בינה הוא הכתר, שהוא רצון להטיב ולהשפיע. אי לזאת, מעלתה היא, שהיא מולידה כח השפעה להבנים, שיולידו אח"כ.
"עשירות שבהן אומרות, תנו עיניכם בבעלי ממון". בחינה ג', שהיא בחינת ז"א, נקראת בחינת עשיר, משום שיש לו חסדים, הוא נקרא "עשיר, שהוא שמח בחלקו ואינו זקוק לחכמה". אבל יש לו הארת חכמה גם כן. אבל הוא נוטה לחסדים. ומבחינה זו הוא דומה לבינה כנ"ל, שהיא מקור החסדים, הנמשכת מהשורש הכתר, שהיא רוצה להדמות לשורשה. אבל יש לו הארת חכמה.
ובזה"ק (כי תשא, דף ב' ובהסולם אות ד') כתוב שם וזה לשונו "העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא ז"א, שלא ירבה על יוד, וכו'. וזה שכתוב, העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא מבחינת עצמותו, נוטה לימין לחסדים, ואינו צריך לחכמה. על כן נקרא עשיר. ונאמר לו, שלא ירבה על יוד", שפירושו, שלא ירבה על י', אלא יקח אור דחסדים עם הארת חכמה. עיין שם.
וזה שכתוב "עשירות שבהן", היינו בחינה ג', שהיא בחינת ז"א, הנקרא אור דחסדים בהארת חכמה, שז"א נקרא עשיר. הספירה הזאת שבמלכות מראית את מעלתה, שיש בה. וזה שכתוב "תנו עיניכם בבעלי ממון".
"והמכוערות שבהם", היינו עצם בחינת מלכות הנקרא בחינה ד' שבד', שעליה היה צמצום, ולכן בחינה זו נקראת דלה ועניה, כמו שכתוב בזה"ק, שמלכות נקראת "דלה ועניה, דלית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהב לה בעלה". ידוע, ש"מלכות שמים" צריכים לקבל בבחינת למעלה מהדעת, שזהו נקרא בחינת אמונה, להאמין בה', אף על פי שהגוף בא עם הרבה שאלות וטענות ותביעות. אז צריכים לומר "עינים להם ולא יראו, אזנים ולא ישמעו", אלא לקבל הכל למעלה מטעם ודעת. ולא עוד, שזה צריך להיות בבחינת צדקה, כמו שנאמר אצל אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".
והטעם הוא, כמו כשנותנים צדקה לעני, שאין דורשים מהעני שום תמורה, כי אין להעני מה להחזיר לו, כי אין לו רק מה שנותנים לו. כך צריכה להיות קבלת עול מלכות שמים, בלי שום תמורה חזרה, אלא "בלתי ה' לבדו", כאילו אין מה להקב"ה להחזירו לאדם תמורת עבודתו בקבלת עול מלכות שמים.
ובאמת, מדוע צריכה להיות האמונה בדרך הזה דוקא. זהו מטעם הידוע, היות שעל הכלים דקבלה היה צמצום, בכדי שיהיה מקום לעבודה, היינו להגיע ע"י זה להשתוות הצורה, המכונה "דביקות". ודוקא בכלים האלו, הנקראים "ביטול כלים דקבלה", ומשיגים כלים דהשפעה, שהאדם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. ובכלים האלו מאירים כל הטוב והעונג, מה שהבורא רצה להטיב לנבראיו.
אבל אצל הנבראים, שנבראו בכלים דקבלה, ואומרים להם, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת, עבודה זו נקראת "עבודה בלתי חשובה". ונקראת בחינת "מטה בחשיבות". כי לאדם בר דעת לא מתאים, שיעשה מעשים, מה שהשכל לא מסכים למעשים כאלו.
וזהו על דרך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל על הפסוק, שאמר הקב"ה למשה (שמות, חמישי) "ויאמר אליו ה', מזה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה, ויהי לנחש. וינס משה מפניו". ואמר, שידים של משה נקראים בחינת אמונה. וזה הוא בחינת מטה בחשיבות. כי האדם משתוקק רק לידיעה, ובמקום שהוא רואה, שמצד השכל אין הדבר הזה, שהוא רוצה להשיג, אין לו שום מציאות להשיג את הדבר. כי הוא טוען, שכבר הוא השקיע בעבודה זו, שנוכל לעשות הכל לשם שמים, הרבה יגיעה, ולא זז כמלא הנימא. אם כן, הגוף אומר לו, תייאש עצמך מדבר זה, ואל תחשוב, שיהיה פעם, שאתה כן תוכל להשיג אותה. לכן כלך מדרך הזה. אז אמר לו הקב"ה, השלכהו ארצה, היינו שכך אתה תעשה לפני העם ישראל. וצריכים לדעת, כי ענין פרעה ומצריים, הם מרמזים גם לבחינת פרעה ומצריים שיש בלב ישראלי. ויהי לנחש, היינו תיכף כשעוזבים את בחינת אמונה, הנקרא בחינת מטה בחשיבות, נופלים תיכף להקליפות. שדוקא ע"י האמונה למעלה מהדעת יכולים לזכות לכל השלימות.
ובהאמור, שעיקר העבודה היא בזמן שאין להאדם שום בסיס של שכל, שתהיה לו היכולת לבנות על יסוד זה. ובבחינת אמונה אין לו שום יסוד בהשכל שלו. ומשום זה, במקום שהאדם לא רואה, שיהיה לו מזה תועלת עצמו, תיכף נאבדים לו כוחות עבודה, ונעשה אז כמו בול עץ בלי שום רצון וכח.
ודוקא אז האדם יכול לראות את האמת, אם יש לו אמונה למעלה מהדעת, שתהיה לו היכולת לומר לגופו, הבא אליו בטענות צודקות לפי השכל. ואומר לו הגוף, האם לא מספיק לך לראות האמת, שאין שום מציאות להתקדם בהדרך שלך, ותגיד לי, אדרבא, כמה ידיעות חסרות לך עוד, בכדי שאתה תשמע בקולי, להרים את הידים, ולומר, עכשיו אני הגעתי לנקודת האמת, שהדרך הזו, שצריכים לעבוד רק לשם שמים, זה לא בשבילי, ובשביל מי כן אני לא יודע, אבל מה אני יודע, שזה לא בשבילי.
והגם שחז"ל אמרו אחרת (סנהדרין, דף ל"ז ע"א) וזה לשונו "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם", אבל מה אני אעשה, שאני רואה את המציאות, שאין בידי לקיים את המציאות הזאת, היינו לומר, שאני מוכרח לעשות הכל לשם שמים. ולפיכך עבודה של אמונה נקראת עבודה בלתי חשובה.
ובהאמור נפרש את מה ש"המכוערות היו אומרות, קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". הנה בחינה ד' שבמלכות, שהיא נקראת דלה ועניה, כנ"ל, עבודה זו מכוערת אצל אדם, כי אין כאן להסתכל על יופי של רוחניות, ולא על בחינת יחוס משפחה שברוחניות, ולא על ממון שברוחניות.
אלא מה יש כאן, רק דברים שאין הדעת והשכל יכולים לסבול אותם. כדמיון דבר מכוער, שאדם מרחק עצמו, כמו שכתוב (חולין, מ"ד) "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". ומה הם יכולות לומר להבחור הזה, שרוצה להיות בחור מעם "קחו מקחכם לשם שמים". היינו, שאין אנו יכולים להבטיח לכם משהו בתועלת עצמו, אלא אם אתם רוצים להיות בחור מעם, אתם מוכרחים לקבל את מקחכם רק לשם שמים. היינו, אם אתם יכולים להסכים על תנאים אלו, אתם יכולים לקחת אותנו, אחרת אין ממה לדבר.
אולם גם זה לא פשוט, אלא אנחנו רוצים ש"תעטרונו בזהובים". ופירש רש"י, "תעטרונו בזהובים", שלאחר נשואין תתנו לנו תכשיטים ומלבושים נאים. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהגם שהאדם מסכים לקבל על עצמו את המקח לשם שמים. היינו, אפילו שהיא מכוער, ואינו מסתכל על שום דבר, אלא שזהו כמו "כלה כמות שהיא", מכל מקום היא דורשת, שאח"כ ימשיך לה את האור תורה, היינו שישתדל להשיג טעמי תורה וטעמי מצות. כי אחרת היא לא מסכימה, מטעם כי "מאן דלא ידע צוויה דמארי, איך יעביד ליה". וזהו שאמרו "ובלבד שתעטרונו בזהובים". היינו, שהגם בבחינת אמונה הוא למעלה מהדעת, אבל אח"כ צריכים להמשיך את האור תורה.
ובהאמור אנו רואים שני דברים, שהם בהפוכים זה מזה:
מצד אחד, האמונה צריכה להיות למעלה מהדעת בלי שום יסוד.
מצד הב', צריכים להשיג טעמי תורה ומצוות.
ועל דרך זה אמר אאמו"ר זצ"ל, מה שאנו אומרים בברכת "אשר יצר, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים, וכו', שאם יפתח אחד מהם או יסתם חד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך, וכו'"."
יש לנו בעיה. אם אנחנו מתקדמים ברוחניות כדי להשיג איזושהי תועלת בבחינת א', ב' ו- ג' דמלכות, כדי שיהיה לנו מזה יופי או כסף או שליטה או כבוד, או משהו אחר, אז יש לנו יכולת ויש לנו חומר דלק להתקדם. כי כל חומר הרצון לקבל שלנו הוא כדי להזיז אותנו, כדי לתת לנו אפשרות לבצע משהו ולכך הוא צריך אספקה, מילוי.
בצורה כזאת אנחנו פועלים עם החומר האגואיסטי שלנו, עם החומר הטבעי, אבל זו לא התקדמות לרוחניות. בזמן ההכנה זה כן נכון, כי כך מהלא לשמה אנחנו מתקדמים ובכל זאת רוכשים ידיעות, הבחנות, משתדלים להבין כל מיני דברים. אבל ברוחניות, כשזה כבר על מנת להשפיע, כאשר לא יהיה לרצון לקבל שום מילוי, שום תשלום, איך נוכל לבצע פעולה כלשהי? לכן מלכות היא ענייה ודלה בבחינה ד' שלה, וזה נקרא "בנות ירושלים" ה"מכוערות", שהאדם נדחה מזה, כי איך יכול להיות שהוא יעבוד בשביל דבר כשאין לו לזה חומר דלק ואין לו משיכה?
כאן העבודה היא כולה באמונה למעלה מהדעת. להבין שבדיוק שבכוונה כך נעשָה, כדי לעזור לאדם להגיע לרוחניות, שיראה איפה הרצון לקבל שלו, האגו שלו לא עובד, וכשהוא שלא עובד, זה סימן ששם הוא צריך חומר דלק אחר. הוא יכול לאתר מצב שבו הוא נמצא לא משוחד ברצון לקבל שלו שאם יעבוד בבחינה הזאת זה יהיה על מנת להשפיע. אבל במה יזיז את עצמו? על ידי מה יעשה את הפעולה, מאיפה הוא ייקח חומר דלק ואיך, האם זה אנטי חומר, זה משהו שיכול לעבוד ללא מרץ?
וכאן אנחנו מגיעים למצב שבלי עזרת שמיים, שייתנו לו מלמעלה כוח מיוחד שנקרא "אור", הוא לא יכול לזוז. וכאן האדם צריך לעמוד ולדרוש את הכוח הזה. שהוא רוצה לעשות אך ורק על מנת להשפיע, ובאותו רצון לא יקבל מילוי בשום צורה, לא עשירוֹת, לא יפות, לא מיוחסות, רק ענייה ודלה שנִראה לאגו שלו, להרצון לקבל שלו, אפשרות לעבוד עמה - זה מה שהוא דורש. זה נקרא "כניעה ללא תנאי", וכשמתקן את זה, אז הוא מגיע לשמחה אמיתית, ליום של אהבה, לט"ו באב.
שאלה: לא משנה כמה פעמים תגיד "אמונה מעל הדעת", אני מרגיש ומתרגם את זה אוטומטית, שיהיה לי מזה סוג של רווח ברצון לקבל. איך מתנערים מזה, איך עוזבים את זה?
אנחנו לא מסוגלים לחשוב אחרת, לתאר משהו אחר. תמיד זה כך. וצריכים להבין שכל ההבחנות הטובות שפעם אולי יבואו, הן יבואו רק מלמעלה על ידי השפעת המאור המחזיר למוטב. ולכן אם עדיין הוא לא מרגיש שיש בו הבחנות טובות, שהוא כבר רוצה לעבוד ללא קבלה, שרוצה ומוכן לחשוב על זה שלא יהיה לו מזה שום רווח לרצון לקבל, כשבאות הבחנות כאלו הן באות כבר מלמעלה. אם יש לו, יש. אם אין, הוא צריך עוד ועוד להשקיע כדי שהן יבואו.
זה שהוא כבר מבדיל שעדיין לא נמצאים בו רצונות כאלו, של השפעה ללא תנאי, מחוצה לו, שלא יהיה לו מהם שום רווח בחזרה, זה כבר דבר גדול. זה כבר הבחנות, זה כבר משהו שלא נמצא באדם הרגיל וגם זה בא מתוך השפעת המאור עליו. זה כבר התקרבות רוחנית גדולה מאוד. אנחנו לא מעריכים עד כמה שהדברים האלה כשהם נחרטים בתוך הרצון לקבל, עד כמה הם נעלים, והם כבר באים מהעולם הרוחני.
כי זה כבר האור שמצייר בתוך הרצון לקבל שלי את ההבחנות שלו ואני יכול להגיד, ש"זה כבר קצת השפעה, זה מחוצה לי, זה למעלה ממני, אני רוצה שזה יֵצא החוצה ולא יחזור אליי". זה לא פשוט, אדם שיש בו דברים כאלו הוא כבר נמצא ממש בדרך לקראת המחסום.
שאלה: מה הקשר בין המאמר הזה לבין ט"ו באב?
המאמר מסביר לנו שיש ארבע הבחנות ברצון לקבל, בחינת א', ב', ג', ד'. א' זה יופי, ב' זה השפעה - כמו בינה, זה מיוחסוֹת. ג' זה עושר, התפשטות חכמה בחסדים, זעיר אנפין. ורק ד' זה עניוֹת דלוֹת, שזה המכוערות.
הוא מסביר לנו את ארבע ההבחנות האלו, ושהרצון לקבל לא נמשך לבחינה ד', ודווקא על בחינה ד' נאמר לנו שהיא כולה השפעה, רוחניות, לכן היא לא מושכת אותנו. אנחנו תמיד מתארים רוחניות כמין מתנות יפות, השגות, גילויים. אנחנו לא מתארים רוחניות בתכונת ההשפעה, וזו הבעיה שאנחנו תמיד סוטים מהדרך. אנחנו הולכים לקראת משהו שהוא לא רוחניות, שׂמים לפנינו מטרה שקרית.
ואומר לנו הרב"ש שדווקא כאן, אנחנו הולכים באמונה למעלה מהדעת, כלפי מטרה שהיא לא מאירה לנו, לא בוערת, לא מושכת, אין לה לא יופי, לא ייחוס. אז על ידי מה אתקדם? אם אין יופי, לא ייחוס, לא עשירות, לְמה יש לי להתקדם? ודווקא אז אתה צריך לבחור כנגדם את אותה הבחנה שהיא לא מאירה לך בכלום. וכשהרצון לקבל שלך כנגד זה רגוע זהו סימן שאתה צריך להשיג רצון דלהשפיע.
שאלה: הרב"ש כותב מאמרים על החברה ושמעתי גם אותך מדבר על זה. אני לא מצליח להבין מה הקשר בין המאמר הזה לאהבת חברים.
לא בכל מאמר ומאמר הוא כותב על אהבת חברים בצורה גלויה, אבל את כל הדברים שכתוב במאמר אפשר לממֵש רק בחברה, רק בקשר בינינו. אבל לא בכל מאמר זה נכתב בצורה ישירה כל הזמן על אהבת חברים, ביטול עצמי, שוויון בין חבר לחבר, איחוד וכן הלאה. יש הבחנות גדולות וחשובות מאוד, שאני מממש אותן בחברה, אבל לאו דווקא אני קורא עליהם במאמרים החברתיים.
אני יכול לדבר על איך אני מעלה את עצמי מבחינת ב' לבחינה ג' ואיזה אורות אני מושך ואיזה כלים אני מגלה, ואיך אני רוכש מסכים ועולה מאח"פ לגלגלתא ועיניים, וגדלות דמין הא', מעיבור ליניקה. איפה יש כאן חברה? אלא שכל הדברים האלה מתקיימים דווקא בקשר בין החברים. הקשרים שלנו שהולכים ומשתפרים, כך הם מכונים וכך אני מספר עליהם.
ומה בין עיבור ויניקה? להיות בעיבור ויניקה זה נקרא שאני נמצא עם החברים, עם הקבוצה בכל הקשר של הרשת החברתית הרוחנית שלנו ביתר כוח. קודם הייתה לי אחיזה ברשת הזאת בבחינת עיבור, עם עביות קטנה והתגברות עליה כשכל הרשת הזאת הייתה כרחם שלי. ועכשיו אני נמצא איתם בבחינת יניקה ואני עובד עם הרצון לקבל שלי קצת יותר.
אפשר להגיד, "אבל ביניקה היונק כל הזמן מקבל, אז מה הוא משפיע?". זה לא נכון, אני מקבל מהעליון את כוח היניקה ונמצא בקשר עם האחרים מעל הרצון לקבל שלי, מעל האגו שלי. האגו שעליו אני עושה מסך ומִתקשר בין החברים, הוא זה שנדחה מאחרים, והעובּר שלי שמתפתח, הוא מתפתח מתוך זה שמתגלה הדחייה מהאחרים, ועל פני הדחייה אני רוצה להתחבר עם האחרים.
החיבור שלי מעל הדחייה הזו נקרא "גוף העובּר", כך אנחנו לומדים, כך אנחנו מתפתחים. זה נקרא ה"נשמה". הנשמה שלי נקראת עד כמה שאני מתגבר מעל הדחייה, מעל השבירה שאני מגלה.
שאלה: במהלך ההתקדמות הרוחנית אנחנו עומדים בכל מיני מבחנים. המבחנים האלה באים לבנות לנו את הכלי. בשלב מתקדם, כשאנחנו כבר מכירים שהבורא הוא כל יכול והכול בא ממנו, אנחנו מגיעים לשלב שאנחנו נבחנים בלהבין שהבורא הוא טוב ומיטיב. וכדי לעמוד בשלב הזה הבורא מעמיד בפנינו מצבים קשים ומדויקים, שבהם הוא נוגע בפצעים ובצלקות הכי עמוקות שלנו, אפילו עוד מגיל צעיר, והוא מצפה מאתנו ואנחנו נדרשים להכיר בזה שהוא טוב ומיטיב. ואת זה אני לא מצליח לעשות.
זה בשלב הבא. טוב מאוד שאתה מבחין שהבורא הכין לך כבר מלפני עשרים, שלושים שנה כל מיני צלקות ופצעים כדי לנגוע בהם דווקא עכשיו. אתה רואה שהוא חכם, ולכל דבר יש סיבה, לכל דבר יש מקום וזמן. זה כבר ניסיון טוב מאוד ושלב ראשון ואתה עוד תגלה הפתעות. אחרי זה יבוא השלב הבא שבו תדע בשביל מה כל הדברים האלה ואיך הם מִתקשרים זה לזה.
זה לא סתם שאתה נזכר בדברים הנעימים והלא נעימים שקרו לך, ופתאום אתה מקשר בין מה שקרה מלפני שלושים שנה להיום ורואה שיש לזה סיבה או תוצאה. זו סך הכול היכרות ראשונה עם פעולות הבורא. אחר כך תגלה לָמה, בשביל מה ואיך זה קשור לכל המציאות. אתה תגלה שזה קשור לאין סוף, שיש בזה חשיבות רוחנית, נצחית, לכל הדברים אפילו הפשוטים והרגילים ביותר שאתה בתור תינוק או ילד קטן זוכר שקרו לך. כי הרי אנחנו נמצאים במלכות דאין סוף שהכול שם מתחבר יחד.
אבל אני ממליץ להיות פחות שקועים בזה. לפעמים אדם נכנס לתוך הנישות האלו של הזיכרונות והחשבונות, "לָמה זה כך ומאיפה זה", למין נוסטלגיות וזה עוצר ומאט אותו בדרך. אני ממליץ להמשיך קדימה בלי לשים לב כל כך על מה קרה. יתגלו עוד דברים שתרגיש שהם עובדים מעל הטבע, אבל אנחנו צריכים רק להתקדם, כי הם יכולים לגרום לעצירה לזמן ממושך.
זה תלוי גם באדם. יש כאלו שמאוד אוהבים להיות במחשבות על העבר, כל מיני חשבונות. יש סרטים כאלו עם דמיונות. כדאי לברוח מכל זה כי כל דבר ששייך לעבר הוא מסוכן להתקדמות.
שאלה: יש התגלות שנעשית בהווה.
יש לנו מה ללמוד מכל דבר שעובר עלינו, אבל הלימוד צריך להיות בזמן העלייה, בזמן ההתקדמות, בזמן הנסיעה. אם אני נוסע ממצב למצב, כל דבר שמתגלה בדרך, מבלי שאני עוצר את הקרון שלי ויוצא ממנו, זה בסדר גמור ושיתגלה. אבל אני חייב להיות דבוק למטרה העתידה.
"ואמר, שענין סתימה הכוונה על האמונה, שהיא צריכה להשאר בסתימה. וזה פירוש "אם יפתח", אלא צריך להשאר בסתימה. "או יסתם" פירושו, היינו טעמי תורה ומצוות. אלא אמונה ישאר בלמעלה מהדעת, וטעמי תורה ומצוות יהיו מגולים."
המאמר קצת ברח מעניין ט"ו באב ובסוף לא הסביר לנו את העניין. אבל מה זאת אומרת, אלו שהן מכוערות, שבבחינה - ד' מתגלות לנו כלפי הרצון לקבל שלנו שזה מכוער, כי אנחנו לא רוצים להשפיע, וזה נקרא "הכלה המכוערת", אני לא רוצה אותה. אבל, אם אתה קונה אותה ללא תנאי בידיעה שהיא מכוערת כלפי האגו שלך, אתה מגיע איתה דווקא לאור החוזר, הנקרא "ט"ו באב", אחרי התיקונים מגיעים לאהבה, ליום של אהבה, להשפעה.
יש הרבה סיבות לָמה זה דווקא ט"ו באב, כי אחרי ט' מתגלה עוד חב"ד חג"ת, שש ספירות שהן ספירות של השפעה.
שאלה: המאמר מנסה להדגיש לנו את החסרונות שלנו, כלפי הנשים היפות והנשים המכוערות יותר. האם אפשר להפריד ולהתיחס לא רק כלפי האינדיבידואל? למשל, לפני כמה שעות סיימנו כנס מדהים, וראיתי אישה יפהפייה בכל העולם, שממש רוצה חיבור ואיחוד. האם אפשר להשליך ממאמר כזה למצב של שלושה ימי מגה קונגרס כמו שהיה לנו?
כן, ודאי שאנחנו רואים אחרי המאמצים שלנו, שמתגלה לנו כלה מאוד יפה, מפני שעבדנו על זה חזק וזה מושך ונראה יפה וטוב. זה כמו בחיים, בימים הקרובים אתה תגלה שוב איזה בעיות שיש לך איתה, עם האישה הזאת, שהיא מכוערת, שהיא מתלוננת, שהיא לא רוצה ולא מספיק לה שום דבר שאתה מביא לה ועוד ועוד ועוד. ואתה תצטרך לעבוד באמונה למעלה מהדעת על זה שהיא יפה והיא עשירה והיא מיוחסת והכול מכול יש בה, רק אתה לא רואה, הפגם הוא בך, כמו שאתה שומע מנשים, ממה שאומרת האישה עליך. ולמרות שאתה יכול להגיד את כל הדברים השליליים עליה, אבל היא אומרת את זה בדיוק הפוך.
אז ככה זה, אנחנו צריכים לעבוד, ללמוד מהחיים שלנו. ונקווה שנעבור שוב את השלב הזה של הגבּרת האגו, ואז במְקום לראות בתיקונים שלנו, שמלכות שמיים היא ענייה ודלה, נראה בה את כול היופי שמתגלה באור החוזר, וזה נקרא ט"ו באב.
(סוף השיעור)