שיעור בוקר 22.04.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כל מעשיך יהיו לשם שמיים - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: כל מעשייך יהיו לשם שמיים - קטעים נבחרים מן המקורות.

במשפט אחד יש לנו את מטרת העבודה ואת מטרת היגיעה שלנו, הוא כולל הכול. אנחנו צריכים להעלות את הכוח העליון, את כוח ההשפעה, את כוח החיבור שיהיה מעלינו ותמיד יימצא בנו ויחבר בינינו ונוכל לבטל את עצמנו כלפיו כי הוא הכול. וכל אחד ירגיש שהוא האחרון מכולם ועושה הכול כדי לדחוף את כולם למגע עם הבורא והוא בעצמו רק מסייע לזה וזו המטרה שלו.

מה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמיים"? שהבורא יתגלה כמו שהוא באמת נמצא, ככוח אחד, יחיד ומיוחד שאין עוד מלבדו, שהוא ממלא את הכול, סובב את הכול ואנחנו רוצים שכך הוא ימלא אותנו ויקבע את כל המעשים, המחשבות והפעולות שלנו.

קריין: כל מעשיך יהיו לשם שמיים - קטעים מבחרים מן המקורות. הקטע הראשון מתוך "שמעתי", אומר בעל הסולם:

"מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים". היינו, שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' יהנה מזה, כמ"ש: "לעשות נחת רוח ליוצרו". ועם הרצון לקבל צריך להתנהג עמו ולומר לו: כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה להנות. היות על הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'.

והתקוה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמ"ש: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". "אותה", היינו השכינה הקדושה. ומבקש, שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי"." 

(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

אין מה להוסיף על כאלה מילים, צריך רק הסכמת הלב ודאגה שכל החברים יהיו בזה יחד וכך נרגיש שכולנו נמצאים כל אחד בכולם. לתת מקום לבורא להתגלות בנו בצורה שלמה ככל שאנחנו מסוגלים לעת עתה.

שאלה: מה זה "שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי"?

שבכל הרגעים שאני נמצא בהכרה, שאני חי וקיים, אני ארגיש שאני מתקרב לבורא יותר ויותר, והבורא בשבילי זה הרצון המשותף של כל החברים ששם אני מגלה את המקור שלהם שזה הבורא. זה "בית ה'", הלב המשותף של כולם.

שאלה: מה זו "הסכמת הלב"?

אני רוצה שליבי, הרצון שאני מגלה ומרגיש, יהיה כולו ריק מכל דבר חוץ מדבר אחד, שהבורא ימלא אותו בכוח ההשפעה, באהבה, בחיבור.

תלמיד: מה קובע למה הלב שלי יסכים?

הרצון שלי קובע והשפעת החברה, הלב הוא תוצאה משניהם. קודם כל אני כאילו נותן כיוון שנקרא "הנקודה שבלב" והבורא מחזיק אותה, וכל היתר תלוי עד כמה אני דבוק לחברים והם דבוקים בי, וכך אנחנו מגיעים בצורה הדדית יחד להיות כאיש אחד בלב אחד, שבו אנחנו מגלים, בתוך הלב המשותף, את הכוח העליון, את בעל הבית שלנו.

תלמיד: לאדם יש שליטה על הלב שלו או שהחברים גורמים ללב שלו להסכים או לא?

על הלב אני לא יכול לשלוט.

תלמיד: אם אני לא יכול לשלוט, אז איך אני גורם לו להסכים?

אני משתדל לדחוף אותו לכיוון החברים כך שהוא ירצה להתחבר איתם, לכלול אותם, להתכלל בהם, ובצורה כזאת אני בונה, מייצב בו תנאי שהבורא יכול להתגלות.

תלמיד: אם כך מה אנחנו עושים כל אחד על הלב של החבר, כי נשמע שבסופו של דבר הלב שלך הוא לא בידיים שלך?

הוא לא בידיים שלי אבל אני יכול לקרב אותו ללבבות של החברים, להיות אחריהם, לדחוף אותם קדימה לבורא, לבקש מהבורא שימלא את הרצונות שלהם, שאני אהיה הפועל והם המקבלים.

תלמיד: וזה נקרא שאתה כביכול פועל על הלב שלך? בזה שאתה עובד עבורם אתה גורם ללב להשתנות?

כן, רק את זה אני יכול לעשות. אני לא בעל הבית על הלב שלי, אבל אם אני מתפלל עבור החברים, ואני מסכים להיות האחרון, רק זה שמבצע את הפעולה, ושהם יהיו המקבלים, כך זה יקרה.

תלמיד: איך לפתח את השינוי הזה, שאתה מקדיש את החיים שלך לטובת ההתקדמות שלהם, ואתה מסכים עם זה?

זאת יגיעה, עד כמה אני מתאר לעצמי שכך בנויה המערכת. שכולנו יחד נמצאים במערכת אדם הראשון שאיבדה את הקשר בין החלקים שלה, ואני משתדל במאמץ שלי לראות אותם מחוברים יחד ומשפיעים זה לזה, ואני רוצה להיות האחרון שדוחף אותם לחיבור ומוכן רק לבצע את העבודה ושהם יקבלו את התוצאות.

תלמיד: וזו הרוחניות שלך? עצם זה שאתה עובד כדי שהם יתקדמו, כדי שבהם יהיו תוצאות? זאת נקראת רוחניות?

כן.

תלמיד: גם אם אתה לא רואה בך תוצאות.

גם אם אני לא רואה תוצאות, זה לא חשוב. אני רואה בזה את מטרת הקיום שלי, כי בזה אני נותן לחברים להתקרב לבורא ולבורא אני נותן כלי למלא את הרצונות של החברים שיתחברו יחד על ידי התפילה שלי והבורא ימלא אותם וייהנה מהם. ואז אני נקרא "עובד ה'".

שאלה: כתוב בתחילת המאמר, "מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח". איך אדם בודק את עצמו?

אנחנו לומדים שההנאה של הבורא היא להתגלות בנבראים שלו, ולכן אנחנו צריכים לדאוג שהנבראים ירצו את זה, שיתחברו ביניהם ושכך הם יתנו מקום לבורא להתגלות ביניהם.

תלמיד: בדרך כלל אדם מקבל ביקורת מהסביבה, ופה הדרישה היא שאדם יבקר את עצמו. זה קצת בעייתי, כי איך אני יכול לבקר את עצמי אם אני חושב שעשיתי את זה טוב?

שוב, זה דרך החברה. אנחנו לא יכולים לעשות כלום. אנחנו לא מרגישים את עצמנו, לא מכירים את עצמנו ולא שולטים על עצמנו. אין לנו שום אפשרות לבקר את העבודה שלנו, אלא רק דרך החברה.

תלמיד: אז איך בעל הסולם כותב שאדם צריך לבקר את עצמו?

דרך החברה.

תלמיד: "מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד".

כן.

תלמיד: איך?

שיחשוב כל הזמן איך הוא יכול לחבר את החברים יחד, לדחוף אותם למערכת אחת שתהיה לפי האופי שלה קרובה לבורא, בהשפעה הדדית ביניהם.

תלמיד: כלומר, זה לא שהאדם מבקר את עצמו אלא הוא רוצה להשפיע לחברים, הוא רוצה להשפיע לזולת בביקורת שלו.

כן.

תלמיד: כלומר הכוונה בביקורת עלי, היא שלמעשה אני רואה את הקבוצה, את החבר, לא את עצמי.

בסדר, שיהיה בינתיים כך.

שאלה: אני תורן שבת, ויש לי תחושה עמוקה של ריקנות, ואני מרגיש שיש כוח ששואב אותי ויוצר בי ואקום כזה, כאב וצער, וזו ההרגשה שמלווה אותי. איך במצב הזה אני מסוגל להיות האחרון שדוחף את החברים שלי?

קודם אתה צריך להשתדל להתחבר לחברים ולהבין שרצון הבורא שהם יהיו יחד מכוונים אליו. שיצרו מקום שהבורא יוכל למלא אותו לפי חוק השתוות הצורה, כלומר כל החברים צריכים להיות בהשפעה הדדית זה לזה והם עושים את זה יחד כדי להשפיע לבורא. כשהם מרכיבים כוח השפעה משותף לבורא, אז לפי השתוות הצורה הבורא מתלבש בהם, מתגלה בהם, הם מגלים את הבורא ולזה אנחנו צריכים לשאוף ולהתקדם.

שאלה: מה העניין של לראות את עצמי כאחרון שדוחף את כולם קדימה? כי לפעמים יש נניח מקומות שאנחנו צריכים לדחוף, להוביל, להיות כמו נחשון, לקפוץ קדימה. איך למצוא את המיקום?

זה נכון, אבל להיות אחרון זה אומר שאני לא רוצה שום דבר לעצמי, אלא לראות אותם מחוברים יחד ונותנים מקום לבורא להתגלות כדי לעשות לו נחת רוח. זה מה שאני רוצה. אני כמארגן את העבודה, כמסדר את המצב ובאמת לא זקוק לשום פרס.

על זה צריכים לחשוב, אלה דברים קצת יותר אישיים, עמוקים.

שאלה: מה זה לדחוף? מהי פעולת הדחיפה?

פעולת הדחיפה כלפי החברה היא בזה שאני דואג להם, מתפלל עבורם, מבקש מהבורא שיתקרב אליהם, יטפל בהם, ישים לב עליהם, שאני ממש יכול לבקש ממנו שירכך את עצמו כלפיהם. ושאני ארגיש שאני אחראי עליהם, המטפל בכולם, שבי תלוי מצבם. אם הם יתקדמו מיום ליום, זה תלוי עד כמה אני אבקש ואתחנן לפי הבורא שהוא ישפיע עליהם את כוח החיבור שלו, את ההשפעה שלו.

אלה דברים שקשה לי למצוא להם מילים.

תלמיד: אבל מה לעשות ברגעים, בזמנים שאין בי רצון כזה?

ודאי שאנחנו צריכים לעבוד על המילים הללו, על הרגשות, על ההשתתפות הזאת, על הדאגה כל הזמן. ולכן כל רגע ורגע תהיה לך הרגשה שמה שאמרת עד כה בליבך זה לא מספיק, ואתה תחפש עוד ועוד פניות לבורא, מעשיות יותר, משפיעות יותר, עד שתראה שבמשהו זה עובד.

תלמיד: מי דוחף אותי לדחוף את החברה? מאיפה אני מקבל את הכוחות כל הזמן לבקש עליהם?

זאת הדאגה שלך. דאגה בלב איש, אתה צריך למצוא את הדאגה הזאת. כשאתה מסתכל על כולם כאן ועל המסכים בכל העולם, אתה רואה שיש המון חברים והם כולם תלויים בך. אחר כך אתה תתחיל להרגיש שכל האנושות תלויה בך.

תלמיד: אבל כשאתה לא רואה עדיין כך את המערכת, לא מרגיש אותה, אז איך אתה מעורר דאגה אמיתית כזאת?

היא לא אמיתית, אבל ככול שאתה מסוגל תתאר לעצמך שכך זה. ותתאר לעצמך שבזה אתה באמת עובד, פועל ומפעיל את המערכת. ואז השאלה במה להמשיך, מה לעשות? אז אתה פונה לעשירייה, ואת כל הכוחות שאתה מגלה אתה רוצה לצרף לזה. כי בעצם אין עבודה גבוהה יותר, חשובה יותר, מלצרף את כל החברים להתקדם לבורא, לתת לו מקום להתגלות.

תלמיד: במה אני מפעיל את המערכת בדיוק, איזו פעולה שלי מפעילה אותה?

בתפילה שלך.

תלמיד: האם גם התפילה המלאכותית שלי מפעילה את המערכת?

כן, אפילו מלאכותית, אפילו כשאתה לא בפה ולב שווים, בכל זאת מלא לשמה באים לשמה.

שאלה: התפילה מפעילה את המערכת, וכתוב גם "המתפלל עבור חברו זוכה תחילה". מה אתה עושה עם הזוכה תחילה הזה?

כשאתה מטפל בהם, כשאתה מתפלל עבור החבר, אז אתה הופך להיות אחראי על מצבו של החבר, ואז דרכך אתה לוקח את כל מה שמגיע אליך ומעביר לחבר. זאת אומרת, התפילה שלך מסתיימת בזה שאתה עושה אותה בפועל.

תלמיד: כלומר, מה שצריך לקבל החבר עובר דרכי כביכול?

כן.

תלמיד: האם יש כאן עבודה?

כן, ודאי. יש כאן עבודה ואתה צריך להשתתף במה שעובר מהבורא לחבר. אתה הופך להיות לשותף באמת, וכך אתה מחבר את החבר שלך עם הבורא דרכך. זה מצב מאוד מורכב, רבגוני, שאנחנו צריכים להתכלל בו, להתעמק בו עוד ועוד.

שאלה: מה ההכשרה שהפרט צריך לקבל במצב הזה, שהוא זה שמעביר דרכו את אותו כוח שנקרא בורא?

ההכשרה היא פשוטה, ככול שאני משתדל בתוך ליבי לכלול את החברים ולהעלות אותם לבורא, להגיש אותם לבורא, זאת ההכשרה. וההכשרה לא צריכה להיות מראש, אלא במקום שאני מבקש, מתפלל, עושה את הפעולה, כאן אני גם רוכש את ההכשרה לפעולות כאלה, לחיבורים, תפילה ומילויים הדדיים בינינו.

שאלה: יש מן תנועה כזאת של חברה קדושה שכל אחד מאיתנו נכלל בחברה הזאת ומקבל כוחות מהפעולות שהחברה עושה, מחשיבות המטרה, מהדרך, ומהכוחות שהפרט מקבל, הוא מקבל כוח להשפיע חזרה לחברה, וכך זה כמו תנועה כזאת שאחד מזין את השני?

כן.

תלמיד: יש רגעים כאלה שפתאום יש איזה סוויץ', זה נמחק. מה הבורא רוצה מאיתנו? למה זה כך, לאן הוא לקח את זה?

זה כדי שנחפש את הקשר בינינו ואת הקשר עימו, ונפעיל תפילה ונתקרב יותר בין החברים, ונשדרג את הקשר בינינו, את ההשפעה הדדית. כאילו שאתה מעביר הילוך מראשון לשני, משני לשלישי, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. לכן לא להתפעל מזה שהקשר הקודם נפסק, אלא רק מההזדמנות לעלות.

שאלה: מה זה אותו מצב שכל אחד מאיתנו מכריע באהבה, והוא דוחף את כל העשירייה לאחד את כל הרצונות?

לכל אחד יש את האופי שלו, נקודות שהוא נולד בהן, ונקודה שבלב מיוחדת שהיא אף פעם לא קשורה לאחרים, וכדי להתקדם הוא צריך לעורר אותן לקשר. לכן אנחנו צריכים לדאוג שכל הנטיות שלנו לבורא יהיו מכוונות אליו ולהתקשר זה אל זה בצורה של עזרה הדדית.

תלמיד: לא פעם אמרת שצריכה להיות איזו עדינות נפש בין ההליכה בדרך לבין הדרישה, צריכה להיות איזו עדינות בדרישה כלפי החברים.

כן.

תלמיד: אז מה הדרך הטובה, העדינה שאפשר להעביר לחבר?

אני רואה לפניי נניח שלוש מאות, ארבע מאות חברים, וכך כל אחד מאיתנו רואה. אני מצידי צריך לדאוג בתפילה שלי, ביחס שלי לבורא, שדרך הקשר שלי לבורא אני אוכל לתת להם קשר אליו, בין הבורא לחברים. את הקשר הזה אף אחד לא יכול לתת חוץ ממני, זה קשר אישי שלי עם הבורא. לכן אני צריך כאן לדאוג להיות מקושר עם כל אחד ועם הבורא ולעשות דרכי את הקשר.

זאת העבודה שלי. וזה מה שיבנה לי מקום בלב, על ידי זה ליבי מתרחב. שמצד החבר דרך ליבי עוברים חסרונות, תפילות לבורא, ומהבורא יורדים דרך ליבי מילויים, פקודות ללב החבר. ואז במידה הזאת אני והבורא מתחילים במשהו להיות כאחד. אנחנו עוד נדבר על איך מרחיבים את המערכת.

שאלה: ציינת שאני צריך לרכך את לב הבורא, האם אני צריך, בבקשה שלי, לסדר את יחס הבורא לחברים או לסדר את יחס החברים אליו?

גם זה וגם זה. אני צריך להתפלל לבורא שירכך את עצמו כלפי החברים, ומותר לי להגיד לו כך, ואני צריך להתפלל עבור החברים שמצידם הם גם יהיו יותר ערניים, רגישים לבורא.

תלמיד: מה זה אומר שאני יכול לבקש מהבורא לשנות את היחס שלו לחברים? אני יצאתי מנקודת הנחה שהוא אבסולוטי.

לא, הבורא הוא לא אבסולוטי, הוא ההיפך. הוא מסדר כל מיני תנאים כאלו שיש לנו על מה לבקש, שיש לנו מה לתקן. ולכן אנחנו לא מדברים עליו, עליו זה ברור, אלא על הפעולות שלו כלפינו כדי לתת לנו אפשרות להתקדם, לרצות שינויים, לבקש אותם וכן הלאה.

תלמיד: אני צריך לחשוב על זה.

בסדר.

שאלה: הנקודה שלי גם לא ברורה, מה זאת אומרת שירכך את ליבו כלפי החברים, לא ברור מה לבקש פה.

אני מבקש מהבורא להיות יותר רחמן כלפי החברים שלי.

תלמיד: "רחמן", באיזו צורה?

שירחם עליהם יותר, שיתקרב אליהם יותר, שיהיה יותר רך כלפיהם, שיעזור להם, שייתן להם אפשרות להתקדם בצורה יותר רכה, קלה, מהירה.

תלמיד: ומותר לבקש כך?

לי מותר. עבור החברים ודאי שכן. על עצמי, לא, אבל על החבר, כן.

שאלה: אבל מה פתאום שאני אכתיב לבורא איך להתנהג כלפי החברים, "תהיה רך, אל תהיה רך"?

אני לא מכתיב, אני מבקש, אני לא אומר לו שהוא חייב, אני יודע שעל ידי הבקשה שלי אני יכול לשנות את היחס שלו לנבראים, כך הוא ברא מלכתחילה את המערכת.

תלמיד: אולי עכשיו, במכה שהוא נותן לחבר, או במצב שנמצא בו החבר, אולי דווקא זה מה שטוב לו כרגע?

אני לא מקלקל, אני רק מבקש.

שאלה: אז יכול להיות שהבקשה שלי שהבורא יקדם אותם בצורה יותר קלה תיראה לי כעוד מכה שהחבר מקבל, או עוד סבל?

אני לא נכנס לפילוסופיות, אני אומר מה עלי לעשות.

שאלה: האם אני רוצה להבין שהבקשה שלי כן התקבלה, שאני מבקש שהחבר יתקדם בצורה טובה, מהירה, רכה?

לא, עלי להעלות את התפילה.

שאלה: מה הוא המצב הזה, כנראה המושלם, שאני קיים רק בשביל להשפיע, ואם לא, אני לא צריך להתקיים, איפה השורש?

השורש הוא הבורא, שהוא רק משפיע, ואני צריך להגיע למצב, למעשים, שאני אהיה כולי בלהשפיע.

שאלה: ומה אני פה?

אתה שמבקש להיות כך, רק להשפיע.

שאלה: מי או מה מבקש את זה?

הרצון שלי, הנקודה שבלב שלי.

אני מבין שיש כאן הרבה שאלות, אבל ככה זה.

שאלה: כשאני צריך להרגיש את החברים שלי בלב, אמרת שאני צריך לחבר אותם עם הבורא, איך לחבר את החברים שלי עם הבורא?

אני צריך להשתדל לראות אותם יחד עם הבורא, שהם כולם מחוברים. במידה והם מחוברים ביניהם הם קרובים לבורא, ואני כאילו דוחף אותם מלמטה יותר ויותר לקרבה לבורא.

שאלה: נניח שאני רוצה לעשות נחת רוח לבורא דרך לכוון את החברים אליו. ואם אני רואה שהחבר לא רוצה עכשיו להתחבר עם החברים ולהתכוונן לבורא, הוא רוצה עכשיו משהו אחר. אם כך, את מי ליהנות עכשיו, את החבר או את הבורא?

אתה צריך להשתדל לקרב את החבר למטרה, ועל כך אתה מבקש במקומו מהבורא שידחוף אותו קדימה. את מה שהחבר כביכול לא יכול לעשות, לבקש מהבורא התקדמות, אתה מבקש במקומו. זה נקרא "מתפלל עבור חברו", בעד חברו.

שאלה: אם אני רואה שהחבר לא מסוגל לפתוח את הלב שלו זה אומר שאני לא מסוגל לפתוח את הלב שלי. אם אני רואה שאין אפשרות כזאת, אז רק אני פונה לבורא, נכון?

אני פונה לבורא ומבקש שהבורא יפתח ליבו של החבר ויעזור לו להתקדם בקשר עם החברים, ומתוך הקשר עם החברים שיתקשרו לבורא וכך יתקדמו.

תלמיד: כל פעם המצבים שלנו מתחלפים ואנחנו לא מסוגלים לעשות פעולה באותו זמן, אבל יש פעולה. אז פעולות כמו זו נותנות נחת רוח לבורא כשאין חיבור אמיתי בינינו, אבל לי יש תפילה?

אם יש תגובה למצבנו, ובאמת לא חשוב באיזה מצב אנחנו נמצאים, אנחנו פונים לבורא ומבקשים שינויים, זו כבר תפילה וזו כבר פעולה טובה.

שאלה: איך להפסיק לחפש תירוץ לא להתפלל עבור החברים?

מה יש לנו עוד לעשות מכל ספקטרום האפשרויות, ההזדמנויות, מה יש לך לעשות חוץ מלבקש עבור חברים, עבור הנבראים? אין לך יותר כלום. על הבורא? הוא שלם, על עצמך? זה אגואיסטי, יוצא שחוץ ממך והבורא יש כאן אותו כלי שבור שהבורא שבר במיוחד, ואתה צריך לדאוג להתפלל, לבקש ממנו להחזיר את הכלי הזה לצורה המתוקנת, לחיבור, אין חוץ מזה שום דבר. ואנחנו מתחילים את העבודה הזאת בעשירייה, ובעצם בזה אנחנו לומדים מה לעשות הלאה בכל הבריאה.

שאלה: אם אני מתפלל על משהו קרוב לי, זה תפילה אגואיסטית, אם אני מתפלל על חבר זאת תפילה לא אמיתית, כי אני מתוך הלב שלי לא מסוגל להתפלל על חבר, הרצון לקבל שלי, הגוף, מתנגד. זה אומר שאני לא מקיים את תנאי התפילה בשני המקרים. מאיפה לקבל ביטחון שהתפילה שלי תתקבל?

ככל שאני משתדל להתפלל עבור החברים, עבור הקבוצה, כדי לקרב אותם לבורא, אני יותר מבין שאני אולי לא מסוגל לעשות את זה, ואולי בהתחלה חשבתי שכן, אבל אחר כך לא, אחר כך אני רואה שכל פעם התפילה שלי היא בעצם אגואיסטית.

אז מה עלי לעשות? להתפלל גם על זה. ודרך כל המצבים האלו שאני עובר, אני לאט לאט מתקן את היחס שלי לזולת, לחברים, עד שהם מתקרבים אלי ונעשים כאיש אחד בלב אחד, ובמידה הזאת הבורא גם מתקרב אלינו.

הדברים הם פשוטים, ולא כוללים הרבה, אלא כדי לבצע אותם צריכים רק סבלנות ותמיכה, סבלנות מעצמך ותמיכה מהסביבה.

שאלה: יש פה כאילו שני סוגי עבודה, עבודה שלי ושאר החברים, אבל שאלה, אם יש גם פעולות משותפות שאנחנו צריכים לעשות?

מה שאתם רוצים תעשו, ודאי שאיש את רעהו יעזורו ותעשו פעולות משותפות, ודאי שזה רצוי.

תלמיד: אני מתכוון לתפילה, פה כביכול יש תפילה שלי, שאני מתפלל עבור החברים, ולפעמים אנחנו אומרים שאנחנו צריכים להתחבר ולהתפלל ביחד, אז זה נראה כמו שני סוגי תפילה.

לא, זה לא מפריע אחד לאחר, יש תפילה שיוצאת מהלב שלך ויש תפילה שיוצאת מהחיבור עם החברים.

שאלה: על פניו נראה שאנחנו לומדים פה איך לבנות את המצב המתוקן שבו אנחנו בעצם מתפללים כל הזמן על החבר, ודווקא לאחרונה יוצא לי יותר לשמוע פה חברים שמחפשים אולי אפילו לעבור עשירייה כדי לקדם את עצמם. איך מצמצמים את הפער הזה בין הרצוי למצוי?

אני מאוד מתנגד לכל מיני שינויים כאלה, כי נראה לאדם שיש סביבה אחרת שיכולה להשפיע עליו יותר התקדמות, לעורר אותו יותר לקראת גילוי הבורא או תכונות ההשפעה. אני לא חושב. יש לנו כאלה דוגמאות מכל ההיסטוריה, מרבי יוסי בן קסמא וכולי, זה הכול תלוי רק באדם עצמו, איך הוא מסדר את המצב שלו, את היחס שלו. לכן בואו לא נחשוב על לעבור מעשירייה לעשירייה, אלא אם כן מדובר במקרים חריגים ממש, והעיקר להמשיך, בכל התנאים שיש אנחנו רוצים רק להמשיך בחיבור.

שאלה: המטרה הסופית היא שהבורא יקבל מכל המעשים שלנו נחת רוח.

כן.

תלמיד: מה זה בשבילנו המטרה הסופית במצבנו, שזה לא יהיה לדבר עליו, אלא שזה יהיה באמת מצידנו כלפי המטרה הסופית? מה אנחנו יכולים לעשות היום, עכשיו, כלפי המטרה?

המטרה הסופית היא להתכלל זה בזה, להרגיש שאנחנו באמת רצון מורכב אחד, ושבאותו רצון אנחנו נכללים עם הבורא האחד.

שאלה: בעניין נחת רוח, כי הוא כותב פה שהבדיקה התמידית של האדם במטרת עבודתו היא שכל המעשים שהוא עושה יהיו שהבורא יקבל מזה נחת רוח. איך הוא בודק את זה? אנחנו אומרים, "אתה עושה למען החברים, אתה רוצה לראות אותם מתקרבים, זה נקרא נחת רוח לבורא. אבל אין בדיקה שאתה יודע אם עשית נחת רוח לבורא.

אבל פחות או יותר אתה יכול לתאר לעצמך שאתה פועל לקראת חיבור הכלי מכל החלקים שלו לאחד, ושאתם מכינים מקום לגילוי הבורא.

תלמיד: יכול להיות שבפעולה כן, אולי עשית פעולת חיבור, הזמנת את החברים, עשית סעודה, התפללת עליהם, אבל בסופו של דבר אתה מגלה שזה היה בעל מנת לקבל. אז בסדר, הלהשפיע על מנת לקבל הזה, אבל איך עוברים לזה שיש כוונה גם על מנת להשפיע נחת רוח לבורא? לפעמים אתה מוצא את עצמך בפעולה נפלאה עם חברים ואחרי הרבה זמן אתה קולט, איפה נחת הרוח לבורא הייתה? לא הייתה.

נחת רוח לבורא נמצאת רק ביחס שלך לחברים, כי לבורא אין לך מה לתת. מה תיתן לו?

תלמיד: האדם צריך לחשוב על זה, אפילו בצורה מלאכותית, "שתהיה נחת רוח לבורא" בסוף הפעולה, בתחילת הפעולה, אנחנו אומרים שזה השפיץ של הכוונה.

כן.

תלמיד: צריך לחשוב על זה או לא?

כן.

תלמיד: אז יש לי קשר לזה או אין לי קשר לזה? זו מחשבה יבשה כזאת שאני צריך לתרגל כל הזמן?

לא. שאתה יודע את הרצונות שלו, התוכניות שלו, ואז אתה מבצע. זה להרגיש אותה נחת רוח שאתה גורם לבורא.

תלמיד: אני רוצה להרגיש או לא רוצה להרגיש? לא הבנתי.

לא. אני אומר לך שאתה רוצה להרגיש, וכאן הבעיה. בשביל מה?

תלמיד: אם אין גדלות הבורא לבן אדם, אז מאיפה יהיה לו?

זה משהו אחר לגמרי, אם אין גדלות הבורא. אתה רוצה להרגיש או לא?

תלמיד: מאיפה תהיה לו את היראה הזאת כלפי בעל הבית? נחת רוח לבורא? מזה שיש בעל בית מולי ואני רוצה לתת לו נחת רוח? אבל אם אין דבר כזה בהרגשה, בעצמות, אז זו פעולה יבשה כזאת. אז איך מרטיבים את זה? איך מכניסים בזה רגש בלי שזה יתגלה, בלי שזה יהיה לעצמי?

כאן אתה נוגע במשהו שנמצא במעבר מלא לשמה לשמה. אתה לא רוצה להרגיש שום דבר ממה שאתה עושה לבורא, כי זה כבר תשלום.

תלמיד: אבל חייב להיות לי קשר עם הבורא, כי אם אין קשר עם הבורא, איך אני מתפלל בכלל.

על זה נדבר. שאלות נכונות, רק בינתיים לא יכולות להיות תשובות.

שאלה: מה התפקיד שלנו בתיקון הבריאה?

לחבר את כל החלקים השבורים יחד על ידי בקשה, תפילה לבורא.

תלמיד: לאן זה מוביל?

לתיקון הכלי.

שאלה: מה זה שכינה?

שכינה זה מקום לגילוי הבורא בתוך הנברא.

תלמיד: למה צריך לבקש אותה?

שיהיה לי רצון מתוקן שהבורא יוכל להתגלות בו.

שאלה: האם כדי להיות אחד שדוחף את כולם קדימה צריך שיהיה לי אופי כזה?

אז מה?

תלמיד: איזה אופי אנחנו צריכים שיהיה לכל אחד מאתנו.

לכל אחד יש משהו. אל תדאג.

שאלה: לגבי הבירור להרגיש - לא להרגיש. אם הרגשה היא סימן של כוונה, זאת אומרת, אני רוצה שתהיה נחת רוח לא בקטע של ליהנות מזה, אלא בקטע לדעת שאני מתכוון לזה. כשאני מבקש עכשיו נחת רוח לבורא, ההרגשה זה סימן שבאמת מתכוון לזה. ש"פיו וליבו שווים". האם זה כשר יותר או שזה עדיין לא טוב?

צריכים לבדוק. יכול להיות שזה כבר מקלקל לך את הכיוון.

שאלה: מה זה נקרא שחיברתי אותם והגשתי אותם לבורא?

אני גורם לחברים להיות מחוברים ביניהם ומתוך החיבור שלהם להשפיע לבורא הזדמנות להתגלות בהם. זה לעשות נחת רוח.

תלמיד: האם פעולת החיבור שלהם זה משהו שאתה רואה ביחס שלך אליהם, כשהם נמצאים בחיבור או בפועל הם אמורים להיות מחוברים. מה זה נקרא ש"חיברתי את החברים"?

זה לא מתגלה פשוט כך בבת אחת. אני מגלה שאני גרמתי לחיבור בין החברים בתנאי שאני קרוב אליהם, שאני דבוק אליהם, שהם דבוקים זה אל זה. שאנחנו הופכים להיות "כאיש אחד בלב אחד" באיזו מידה. ואז אני יכול להגיד.

תלמיד: פעולת ההגשה לבורא, איך אתה מבצע את הפעולה הזאת שאתה מגיש את החיבור הזה לבורא?

אני רק עובד בחיבור בין החברים והחברים צריכים כבר להראות את עצמם כלפי הבורא מוכנים לקבל את שפעו.

תלמיד: מה הם מוכנים לקבל, בדיוק?

גילוי שלו, כוח יחיד, אחד יחיד ומיוחד, במידה שהם מתחברים. מהות החיבור זה מה שצריך להתגלות בהם.

תלמיד: אם אני רוצה להסתכל על החיבור שאנחנו בונים, במה אנחנו יותר מחוברים, במה החיבור שלנו הוא יותר מהפעם הקודמת?

כשאנחנו מוכנים להיות יותר קרובים זה אל זה בדיבור, במחשבה, או במעשה, כדי לגלות את הכוח העליון שמשפיע על כולנו כאחד. כעל גוף אחד.

שאלה: איך אני יודע שאני סיימתי פעולה רוחנית? זאת אומרת, אני רוצה לעשות פעולת חיבור, חושב על החברים, מתחיל לדאוג להם. איך אני סוגר את זה, איך אני יודע שעשיתי פעולה שתהיה רוחנית?

קודם כל שאלה, מתי צריך לשאול ואם מותר לשאול על זה בכלל, באיזה צורה? מתי אני רואה, נגיד תוצאה מהפעולה הרוחנית שלי? אני רואה אותה בקבוצה.

התלמיד אני לא שאלתי על התוצאה. שאלתי איך אני יודע שמה שעשיתי הוא שלם מבחינה רוחנית, לא מבחינה פיזית? זאת אומרת, לדאוג לחברים, להביא להם, לקנות להם. זה אני עושה, אני דואג להם, אני חושב עליהם. מה חסר, מה צריך כדי שהדבר הזה ייחשב רוחני? אני לא מחפש תשובה לעצמי, אלא שאני יודע שעשיתי פעולה שלימה.

כשאתה גרמת להם להתחבר זה אל זה בצורה רוחנית, בצורה שלימה, כעיגול, ככדור. קשה לי לבטא דברים כאלה.

קריין: קטע מס' 2. כותב רב"ש.

"האדם מוכרח לעבוד ולהשקיע יגיעה, ולעשות כל הסגולות, בכדי שיבוא לדרגת, שכל מעשיך יהיו לשם שמים. וכפי היגיעה שהכניס בעבודה, בשיעור הזה הוא נעשה יותר נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז, כשיש לו כלי, היינו צורך שה' יעזור לו, היינו שהוא לא רואה שום עצה, שיהיו לו האפשרות להגיע לדרגת השפעה, אז הוא הזמן, שהוא מקבל עזרה מלמעלה."

(הרב"ש. מאמר 11 "מהם הכוחות, שצריכים בעבודה" 1989)

שאלה: בעל הסולם כותב, שבעבודת הפרט, כשיש לו כל הזמן תביעות, זה סיוע מהבורא כדי שהאדם לא יסתפק במועט, אלא כל הזמן יקבע בליבו דרישה אמיתית. אני לא רוצה לשמוע על מה כל אחד מקטרג, את התביעות, הבקשות, והטענות. אני רוצה שאנחנו פה ביחד באמת נקבע שכל מה שאנחנו עוברים, זה סיוע מהבורא. ואיך להיות במצבים שלנו בהודיה, כי כל מצב שאנחנו עוברים ככלי פה ביחד, כקבוצה, זה באמת סיוע כדי שאנחנו נתחזק.

בעל הסולם כותב פה שכל אחד יהיה אחרון שידחוף את החבר. מה זה "אחרון"? זה לקחת אחריות על החברים שהם יהיו ביחד. אז זה מגדיל אותך, כאילו אתה האחרון, אבל יחד עם זה אתה הופך להיות גדול. אז איך במצבים האלה נהיה כל הזמן בהודיה שזה באמת סיוע מהבורא, וככה נכיר בו?

זה נכון מה שאתה אומר. כתוב, שהאדם צריך להתפלל, ולהודות על הרע כמו על הטוב, ולהיות כל היום בתפילה כזאת, הכול נכון. איך לעשות את זה? אני לא יודע, תדבר עם החברים כי זה תלוי בצורה שאתם תסתכלו על המציאות, ותחליטו איך צריך לראות את העולם, את עצמכם, ואת המציאות שלכם מיום ליום. ואז יכול להיות שאתם תגיעו למצב שבו תהיו כל הזמן בהודיה.

שאלה: לגבי היגיעה, יכול להיות שאחד ישרת את החברה עד שהוא ייפול מהרגליים, ואחד יעשה משהו, וישמור על עצמו שזה לא יפגע בו. איפה האיזון, ואיך נכון לבוא ליגיעה?

כל אחד ואחד עושה חשבון, וכך אנחנו מתקדמים, מקבלים דוגמאות מהחברים, מקבלים התעוררות מלמעלה, וצריכים לראות מה עוד אפשר לעשות כדי להיות דבוקים בבורא.

תלמיד: יש פה מקום לזהירות, לשמור על עצמי או שצריך ללכת על זה?

אני צריך להשתדל תמיד להיות דבוק בבורא. זאת אומרת, שאני רוצה רק להשפיע לו בכל מה שאפשר, ובכל רגע ורגע.

שאלה: כשמעלים תפילה עבור חבר, צריך לצרף לתפילה הזאת איזה מעשה, או לא בהכרח?

איזה מעשה?

תלמיד: נניח לדאוג לו בפועל?

לא, הבורא לא צריך את זה. זו לא חובה.

שאלה: אדם צריך לבקש שכל ימי חייו יהיו חזרה לבית ה'?

כן.

תלמיד: איך האדם יכול לקבל את זה, איך הוא יכול לבקש שכל החיים שלו יהיו רק לזה?

בית ה' זו הקבוצה, העשירייה, שם הבורא מתגלה. זה המקום של התוצאות מהיגיעה שלך, כך אתה בונה את בית ה', את בית המקדש, אז תשתדל. שם תחילת העבודה, וסוף העבודה.

שאלה: מה קנה המידה של אדם כדי לדעת שהוא כל הזמן עושה את המקסימום? כי באמת, עוברים הרבה מצבים, אז איך בכל מצב שזה יהיה המקסימום?

אני לא יודע, לא ראיתי דבר כזה. אתה צריך להיות במקום האדם שעושה את הפעולה, ואני לא עשיתי.

תלמיד: לא הבנתי את התשובה.

אני לא יודע מה זה לעשות את המקסימום.

תלמיד: לפי מה שלמדנו כל השיעור, זה הכיוון שצריך להיות בו.

הכיוון כן, אבל אתה מדבר על המאמץ עצמו, ואת זה אני לא יודע.

תלמיד: אני מתכוון איך בכל רגע לדעת בוודאות שאתה עושה את המקסימום? שאתה לא מוותר לעצמך, או לא משחרר, או לא מוותר על העשייה של כל מה שאנחנו לומדים?

זה בכל זאת לאותו רגע, והרגע הבא הוא כבר משהו אחר. אבל מה זה נותן לך?

תלמיד: לדעת שאני לא מבזבז את הזמן.

לא, זה לא שייך לבזבוז הזמן. עוד נדבר על זה, בינתיים לא נעשה זאת.

שאלה: מה זה אומר אדם שמשיג לעשות את כל המעשים לשם שמיים, מה המשמעות של זה?

שכנראה כל המעשים שלו הם לשם שמים. שעל כל המעשים שלו יש כוונה על מנת להשפיע דרך כל החברה, דרך כל העולם, דרך כל הכלי שהבורא ברא, ולבורא עצמו, למקור.

תלמיד: אבל זה משהו שהוא שלם לגמרי, על הכול?

יוצא מזה שהאדם נעשה שלם, שהוא הגיע לדבקות בבורא, ונעשה כמוהו.

תלמיד: מדובר פה על גמר תיקון?

מדובר פה על "שובו בני ישראל עד ה' אלוהיך".

קריין: קטע מס' 3. כותב רב"ש.

"כשהאדם מתחיל ללכת על דרך, שיגיע על ידי הקיום בתו"מ לדביקות ה', הנקרא "שכל מעשיו יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו". אז הזמן שהגוף מתחיל להתנגד לעבודה זו, ומביא לו מחשבות, איך שהעבודה זו אינה בשבילו. מטעם, שהיות שטבע הגוף הוא לתועלת עצמו, והוא רוצה לעבוד עתה לתועלת ה', לכן הגוף, הנקרא "רצון לקבל", מראה לו תמיד שאינו כדאי לעבוד לתועלת ה'. והיות בלי תענוג אין האדם יכול לעשות שום תנועה, שכך הוא הטבע של הבריאה, וזה נובע מטעם, שרצונו להטיב לנבראיו, שזהו סיבת הבריאה, לכן אם אין להאדם תענוג מהעבודה, הוא לא יכול לעבוד.

לכן כל מה שהאדם עושה, הוא רק בכדי להנות, היינו שהוא מקבל תמורה עבור היגיעה שהוא נותן. לכן בשלא לשמה, היינו כשהאדם מאמין בשכר ועונש, יש חומרי דלק להאדם בזמן עבודה, היות שהוא מסתכל על השכר, מה שהוא יקבל אחר כך. מה שאין כן כשהאדם עובד בכדי להשפיע, היינו שלא רוצה לקבל שום תמורה עבור היגיעה, איך הוא יכול לעבוד בלי הנאה. ועל זה אומר הזה"ק [הזוהר הקדוש], שצריכים לעבוד מסיבת שהבורא הוא רב ושליט, שפירושו, מטעם גדלות ה'." 

(הרב"ש. מאמר 39 "מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה" 1990)

שאלה: הקטע הזה ממש משקף את הרצון לקבל, זאת אומרת, יש לי ידיעה בגדלות ה', אבל בהרגשה, הגוף לא באמת רוצה לעשות. הוא עושה ממש בכפייה.

כן.

תלמיד: צריך להמשיך ככה בלי טעם עד מתי?

עד גמר התיקון כנראה.

תלמיד: איך הגוף יכול בכלל לחשוב על זה שהוא הולך לעבור תהליך כזה ארוך בלי רצון בכלל?

אבל התהליך הזה הוא תהליך של השפעה. יש לפניך דרך שאתה בלהתקדם בדרך תוכל להשפיע לבורא. בוא נגיד שאתה הגעת לשלב האחרון בדרך, נשארת לך רק פעולה אחת לעשות עד שאתה גומר את כל העבודה ואתה מתפלל לבורא שיחזיר אותך להתחלה, כי אתה לא מסכים להפסיק פעולות ההשפעה כלפי הבורא, כי אז לא תהיה לך אפשרות יותר לעשות, אז לשם מה אתה קיים? זאת אומרת, גמר תיקון זה כמו המוות. לא חשבת על זה?

שאלה: היגיעה לעבוד לשם שמים, זה האם אני שואל את עצמי כל רגע ורגע האם עשיתי מספיק בשביל החברים? כי כל יום יש שאלות כאלה, ואני כל הזמן בחסרון שאולי לא עשיתי מספיק, האם זאת היגיעה האמיתית? כי אני מרגיש שכל יום אני צריך עוד ועוד לעשות, כאילו זה מה שמכוון אותי כל הזמן למטרה לשאלה הזאת?

כן.

תלמיד: אלה שאלות שצריכות להיות כל הזמן, כל הדרך?

כן. למה לא? ואתה שמח שיש לך כאלה שאלות, כי הן פותחות לך הזדמנות להשפיע.

שאלה: כל הבריאה היא מערכת סגורה, האם אפשר לומר שכל המאמצים שאנחנו משקיעים להנות את הבורא, כולם חוזרים אלינו כדי שאנחנו נגביר את המאמצים שלנו, כדי להגביר את האור, ואז זה כביכול חוזר אלינו ואנחנו מחזירים את זה שוב כי זו מערכת סגורה, נכון?

השאלה לא נכונה. המערכת היא לא סגורה. לא כדאי לחשוב כך שזה הכול חוזר אלינו ושוב חוזר ושוב חוזר ככה שסוף והתחלה שוב מתקשרים זה בזה, לא. אנחנו מתקדמים מההתחלה לסוף בדרך ישרה, ולא בסיבובים.

שאלה: כשאנחנו עושים נחת רוח לבורא על ידי זה שאנחנו מתפללים לחברים, האם זה אומר שגם החברים מקבלים נחת רוח?

לא, עבור זה החברים מקבלים מצבים חדשים וכך אנחנו עוזרים זה לזה. ובסופו של דבר, אנחנו רואים שאף אחד לא מתקן את עצמו, אלא כל אחד מתקן את האחרים ובזה אנחנו בסופו של דבר נכללים "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: אז מהו התנאי לקבל תענוג באופן נכון?

כשאתה יודע שאתה מתקן אחרים. אתה מסכים שאתה מתקן אחרים, ויש לך מזה תענוג. וחוץ מזה אתה לא דורש שום דבר.

תלמיד: אז האם יכול להיות שכשאני מקבל תענוג, על ידי זה שאני מתפלל עבור החברים, החברים לא יקבלו תענוג. לדוגמה, תהיה להם יותר הכבדת הלב בעקבות התפילות שלי, זה יכול לקרות?

לא. אנחנו על ידי זה מתחברים יותר, ומעלים את עצמנו לדרגה יותר גבוהה. וודאי ששם יהיו עלינו תנאים אחרים, יותר גדולים.

שאלה: במהלך כל השנים בעבודה בעשירייה, שמתי לב שאני מסתכל על חלק מהתכונות של החברים כחיוביות, כשליליות. אחד החברים הוא עקשן, האחר הוא משהו אחר. האם זו הרגשה נכונה, או שזה פשוט האגו שלי משטה בי שאני רואה תכונות מסוימות בחבר אחד, ותכונות אחרות בחבר אחר. האם זה טוב, לא טוב, נכון, לא נכון?

אתה הכול רואה דרך האגו שלך, ולכן אתה לא יכול להיות אף פעם בטוח שאתה רואה משהו נכון.

שאלה: איך להיות המעבר, מה אני מעביר לחברים לפי מה שיש בי, או מה שאני מקבל מהבורא?

אני לא חושב שאתה מעביר לחברים דרכך, אלא הבורא מטפל בכולם. לפעמים אנחנו אומרים שככה זה עובר, אבל זה יותר נכון להגיד שהבורא מטפל בכולם.

שאלה: הרבה פעמים שמתגלה אגו, עולה טענה כלפי הבורא, בוא תראה מה עשית, בוא תראה מה צריך לתקן. ולאחרונה נוסף איזה תנאי, שאם אתה רואה משהו שצריך לתקן, אז לא מספיק שתתקן אצלי, תתקן אצל כולם. ואפילו לפעמים יש כעס, שאם תתקן אצלי זה לא שווה, אם אתה לא מתקן אצל כולם, אז זה לא שווה. ומקודם אמרת לחבר שצריכה להיות רכות, ואני לא מרגישה את הרכות הזאת. יש ממש טענה כלפיו. מה חסר פה?

חסר פה לדעת שאנחנו נמצאים יחד, קשורים יחד בכלי אחד. ולכן אם אני מבקש תיקון, אני צריך לבקש תיקון על כולם, וגם אני בתוכם.

שאלה: ככל שמתאמצים יותר, הכרת הרע גדלה, וגם הודיה על המצב, כי הוא כנראה מועיל לי. האם יש ערך בתפילה שמתעוררת, שהבורא ייקח ממני את הרוע, כי אני מזיקה בזה לעולם, כי גם זה בסופו של דבר אגואיסטי?

לא, אל תחשבי כך, תחשבי רק על התיקונים, ולא על העונשים.

שאלה: יש חבר בעשירייה שבמיוחד אחרי פסח מרגיש דרישה מאוד עמוקה לקשר יותר צמוד. וזה כבר במשך הרבה זמן. אבל אני מרגיש שהעשירייה לא מסוגלת לתת לו תגובה כמו שהוא דורש להיות בקשר בעומק כזה, עד כדי כך שהחבר חושב לעבור עשירייה. מה לעשות?

אני לא חושב שזאת הסיבה. אתם צריכים לדבר עמו יותר, והוא צריך להבין אתכם יותר, וזה לא סיבה לעזוב עשירייה. אני בכלל לא חושב שיש סיבות לעזוב, אלא אם כן מלמעלה המורה עושה איזה שינויים. אבל לא שאתם תעשו את זה.

קריין: קטע מס' 4, כותב רב"ש.

"בגלל מה אנו צריכים לעבוד הכל לשם שמים, כמו שכתוב "כל מעשיך יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו". הלא הבורא לא מקבל מזה שאנו עובדים בשבילו כלום, היות שהוא אינו בעל חסרון. אם כן לשם מה אנו צריכים לעבוד בעל מנת להשפיע.

אלא שזהו רק לטובת הנבראים, שעל ידי זה הם ינצלו מבחינת שינוי צורה מהבורא, אלא שיזכו לבחינת השתוות הצורה, שזה מכונה "מה הוא רחום אף אתה רחום". ולא שהוא צריך שיעבדו בשבילו חס ושלום, כאילו הוא נצרך לכבוד הנבראים, אלא זה שיעבדו לתועלת הבורא, הנקרא "אך ורק לשם שמים", מזה יצמח תועלת להנבראים, שהם יהנו. וזה נקרא, שהצמצום וההסתר היה בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו. כלומר שהנבראים יוכלו להנות ולא ירגישו שום בושה, שזהו ענין של השתוות הצורה ודביקות בה'."

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו למעלה מהדעת, בעבודה" 1989)

שאלה: כשאדם מכוון ופועל לטובת חיבור החברים, למה זה לא מספיק, זה כבר כוונה מחוץ לעצמו?

כן, אבל חיבור החברים, זו מטרת הבריאה?

תלמיד: לא, אבל הוא אומר שהשתוות הצורה זה העניין, אז בשביל מה להוסיף עוד כוונה עוד יותר החוצה?

לא עוד יותר החוצה. אנחנו צריכים להגיע לדבקות בינינו, ומהדבקות בינינו לדבקות בבורא. והדביקות הזאת צריכה להיות שלמה. שחוזרים כולנו כאיש אחד ללב אחד.

תלמיד: אני שואל ספציפית על הקטע הזה, שהוא אומר שהבורא לא נצרך לכוונות שלנו, אלא אנחנו צריכים לעבור תיקון של השתוות הצורה?

כן.

תלמיד: אז אם אדם מכוון מחוץ לעצמו, לטובת החבר, זה כבר אמור להספיק. למה צריך שזה יהיה לטובת נחת רוח לבורא?

כי זה השתוות הצורה עם הבורא. אני לדודי ודודי לי.

שאלה: לטובת החבר זה עדיין אגואיסטי?

כן, זה לא מספיק.

(סוף השיעור)