שיעור בוקר 06.05.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "מטרת החברה א'", עמ' 11

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי רב"ש". כרך א'. מאמר "מטרת החברה א'".

מטרת החברה - א'

תשמ"ד - מאמר א', חלק א'
1984 - מאמר 1, חלק 1

"אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות, דף ס"א, ע"א) על פסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם", שזהו מאמר של רשב"י.

ובכדי להבין מעלת האדם, נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'".

וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'".

אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים.

והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד.

ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית".

שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה.

אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא. שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא.

אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה', צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות".

לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו".

ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה."

מאמר חזק.

שאלה: האם יראה זו תוצאה מהשתנות הצורה?

לסירוגין, גם כך וגם כך.

שאלה: מה היא אותה דרגת האדם שבעל הסולם ורב"ש מזמינים אותנו אליה?

דרגת האדם, משמעו דומה לבורא, שיש לו רצון וצמצום על הרצון ואור חוזר על הרצון. במקום רצון לקבל הוא הופך אותו לעל מנת להשפיע ובזה הוא רוצה להדמות לבורא, להשפיע לבורא כמו שהבורא רוצה להשפיע לו. בצורה כזאת שהם משפיעים זה על זה הוא מקבל את דרגת האדם - הוא דומה לבורא.

שאלה: כתוב "נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם", איך החברים ואני צריכים לבטאו את הרצון הזה?

בזה שאתם לומדים ורוצים לממש את השיטה. יש עוד כמה שיטות, כמו שיטת רמ"ק, שיטת הגר"א, אנחנו לומדים רק לפי שיטת בעל הסולם, כי זאת השיטה הכי קרובה לאדם המודרני, אני מלמד רק את השיטה הזו. לפני כן למדתי במקצת את שיטת רמ"ק ואת שיטת הגר"א, וראיתי שלאדם המשכיל, המודרני השיטות האלה לא כל כך מתאימות.

שאלה: האם קיים קשר בין התיקון הפרטי לבין לקבל או לא לקבל את לחם הבושה?

ודאי שקיים קשר. רק אחרי צמצום מסך ואור חוזר שאנחנו מגיעים להשתוות הצורה, הבושה הופכת להיות לכבוד ואנחנו יכולים להידמות לבורא ולהיות אדם.

שאלה: איך אני בונה יחס כך שמצד אחד אני מרגיש שאני הכי נמוך, שפל, ויחד עם זאת אני מרגיש גאווה מהעבודה שאני עושה? איך אני יכול לבנות את הדואליות הזאת?

אין שום בעיה, אם אני קטן שבקטנים, אבל אני יכול להתגבר על כך בעזרת הבורא שנותן לי כוח, אז אני הופך להיות בעל כוח ומבצע פעולה.

שאלה: במאמר כתוב שניתן לבני ישראל תורה ומצוות כדי לזכך אותם. כשאני שומע את המילה מצוות זה נשמע לי כמו משהו גשמי - הגבלות על מה אפשר או אי אפשר לאכול, לעשות וכו'. מה הן אותן המצוות במובן הרוחני? על מה הוא מדבר כשהוא אומר מצוות?

אני לא יודע מה אתה מתאר שאתה אומר, מצווה. כל דבר שאנחנו יכולים לקיים בעל מנת להשפיע נקרא מצווה. מצווה היא מהמילה צווי, שהבורא מצווה אותנו כך - את כל הרצונות שהוא ברא בנו, הוא ברא בנו תרי"ג, יותר נכון תר"ך רצונות, אנחנו צריכים כל הרצונות האלו להפוך מעל מנת לקבל כמו שהם מלכתחילה אחרי השבירה לעל מנת להשפיע.

והעבודה שלנו להפוך את כל הרצונות שלנו, תרי"ג הרצונות, 613 רצונות, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע אנחנו עושים על ידי האור העליון, השפעת האור העליון שנקראת תורה.

התיקון שאנחנו עושים נקרא תיקון בתרי"ג אורות ומצוות - תרי"ג רצונות שאנחנו מתקנים על ידי תרי"ג אורות, זה נקרא תרי"ג אורחין דאורייתא - תרי"ג אורות התורה. כל האורות האלה נקראים אור או תורה. תורה היא גם מהמילה אור.

שאלה: מה ההבדל בין המושגים אור, בורא, רצון להשפיע?

הבדל גדול מאוד. האור מגיע אלינו מלמעלה ככוח השפעה, כוח מילוי, כוח תיקון, זו ההשפעה עליונה הנקראת בשם כללי, אור. רצון לקבל זה החומר שלנו שאותו אנחנו צריכים לתקן, לעדכן בכוונה על מנת להשפיע. ואז יוצאים הרצונות לקבל בכוונה על מנת להשפיע שאחר כך מתחברים יחד לרצון לקבל כללי גדול באור כללי גדול על מנת להשפיע.

תלמיד: כשאנחנו קוראים יש הבדל בין המושגים אור, בורא, רצון להשפיע?

ודאי שיש הבדל, מי שעוסק בזה מבין מה ההבדל. ההבדל הוא בין הנושא לפועל ולפעולה.

שאלה: לא תמיד התגובה שלנו להשפעת האור היא כמו שהיינו רוצים, איך אנחנו יכולים לשנות את התגובה שלנו לאור שמשפיע עלינו?

על ידי חיבור בינינו, אם אנחנו מבצעים את הכול בחיבור, גם האור שמתלבש ופועל עלינו מייצב אותנו נכון להשפעה. יוצא שאנחנו מתחילים את פעולת החיבור, ומהחיבור מגיעים להשפעה לבורא.

שאלה: האם בכוחי לפתוח את הלב ולהכניס את החברים ללב, או רק להתפלל שזה יקרה, והבורא הוא זה שמבצע?

לפני שאתה מנסה לעשות את זה לבד, אתה לא יכול לבקש מהבורא כי אין לך חיסרון. אתה צריך להשתדל לעשות את זה לבד, ואחרי שאתה משתדל ומתייאש, אז אתה צועק לבורא, והבורא עוזר לך.

שאלה: מה זה אדם שלם בחברה שלנו?

אדם שלם הוא זה שמשקיע את עצמו בחיבור בין האנשים, ודואג שכולם יהיו מחוברים.

שאלה: כתוב "אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה', צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'." אם יש רצון להשפיע לה', בזמן שעושה את המצווה גם צריך לעשות את הבדיקה הזאת?

ודאי, בזמן המצווה הוא צריך להיות כל הזמן באותה הכוונה. אני בכלל לא מבין מאיפה השאלה.

שאלה: אנחנו רגע לפני סעודה, איך כדאי לנו לקחת את כל מה שקיבלנו כאן בשיעור, הבנו, לא הבנו, הרגשנו, לא הרגשנו, ולהמשיך את אותו הקו?

אם בזמן הסעודה נחבר את כל המחשבות, הרצונות, שחשבנו עכשיו בשעתיים וחצי של הלימוד, אם עכשיו נשתדל לחבר את הכול יחד, תצא לנו באמת סעודה רוחנית. אנחנו נקבל יחד עם מה שהכינו לנו לסעודה של חומוס ופיתות, זו סעודה פשוטה, אבל נקבל יחד איתה הארה רוחנית גדולה עליונה. זה יקדש אותנו, יחבר אותנו עד כדי כך שיכול להיות שכבר נתחיל להרגיש בינינו את הכוח העליון המשותף לכולנו שזה הבורא. בואו נחשוב שבסעודה המשותפת הבורא עומד ורוצה להתגלות בנו, וזה תלוי בעד כמה הלבבות שלנו יהיו מחוברים.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להתכלל ולכלול את כל הכלי העולמי באותה פעולה, את החלק הפיזי והווירטואלי, איך לייצר לב אחד?

ללא ספק הכלי העולמי איתנו, אני אפילו לא שואל ולא מדבר על זה, כי זה ברור. אנחנו מדברים על כולנו יחד, אז חלק יושב כאן, חלק בבית, חלק במרחק, קרוב יותר או פחות, אבל כולנו יחד, לב אחד. למרות שכנראה יש לפנינו עוד התפרצויות של כל מיני פנדמיות, אני בכל זאת מקווה שלפחות פעם בשבוע נוכל להיפגש ולהיות בסעודה משותפת.

תלמיד: אנחנו מאוד שונים, יש כאלה שהמפגש הפיזי גורם להם להתרכז ולהרגיש יותר, יש כאלה שהמפגש מפזר אותם. איך בכל זאת לאסוף את כל השוני הזה בינינו למשהו שיהיה מכוון?

אני לא הייתי לוחץ על האנשים, לא הייתי לוחץ על החברים, הייתי מייצר אווירה שתמשוך את כולם. ואז מי שמרגיש שזה כן מושך אותו ועוזר לו, מגיע פיזית, ומי שזה לא מושך אותו, נשאר בבית. אנחנו לא עושים חשבון עם אף אחד, פשוט נותנים מקום חופשי לאנשים שרוצים להיות יחד, שמרגישים שהם יכולים להיות יחד, שיהיו, ומי שלא יכול, לא יכול.

אני רואה כאן את קייב, חרקוב, טורקיה, אפריקה, בולגריה, הולנד, מוסקבה, לטין, ניו יורק, טורונטו, בלרוס, קווינס, ועוד ועוד, אתם רואים מי נמצא כאן. אנחנו רוצים שכולנו נשב יחד, זה יהיה בגמר תיקון, כשנרגיש את עצמנו ממש יושבים יחד בישיבה אחת.

תלמיד: ביקשו ממני להגיד שאנחנו מאוד רוצים שתהיה נוכח איתנו בסעודה.

אני מגיע.

תלמיד: לחיים.

אז נסיים את השיעור ונלך יחד לסעודה, כשכולנו רוצים שכל החברים שלנו בכל העולם יישארו איתנו, אנחנו נשב, נאכל, נשתה ונשיר. בהצלחה.

(סוף השיעור)