שיעור צהריים 17.10.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
חג סוכות תשפ"ה
שיעור בנושא "סוכות" – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: קטע מס' 3.
"ענין הסכך המכונה צל נעשה דווקא מפסולת גורן ויקב. וזה ענין מה שאנו אומרים בתפילה שבתוך הסוכה, "ולחסות מזרם וממטר", היינו שהאמונה מציל את האדם מכל המזיקים. כי ענין מזיקים הוא ענין מחשבות זרות ודיעות זרות, והאמונה נבנית דווקא על פסולת, ורק באופן כזה הוא החסיה מזרם וממטר, אחרת האדם נמשך עם זרם העולם."
(הרב"ש. אגרת ל"ו)
שאלה: האם הסוכה היא מחסה ממחשבות זרות?
נגיד.
תלמיד: מהו המחסה? איך אני בונה מחסה שישמור עליי ממחשבות זרות?
זה הסכך.
תלמיד: מה זה אומר בפועל?
שאנחנו רוצים שהמחשבות הזרות שמסתובבות, שמשוטטות בעולם, לא יפריעו לנו, במיוחד בעת החג.
תלמיד: מה המגן?
אנחנו רוצים להיות בלי מחשבות זרות. ואפילו אם יהיו מחשבות זרות, אז יש לנו סכך, אנחנו יושבים תחת הסוכה, תחת הסכך, ובזה הוא לא פוגם בנו.
תלמיד: מה הנמשל? מה זה הסכך הזה שיש בכוחו להגן עלינו ממחשבות זרות?
סכך הוא האמונה. אנחנו בונים סוכה, הכוונה היא במיוחד לסכך, והוא שומר עלינו שנפריד בינינו לבין כל זרם העולם.
תלמיד: האמונה, הסכך, האם זה מה ששומר מפני המחשבות הזרות?
כן.
תלמיד: מה זה אומר לבנות לעצמי סכך?
מעל הראש שלי אני בונה מסך, שישמור עליי כך שלא יבואו מחשבות מכל העולם כדי למשוך אותי לכל הכיוונים.
תלמיד: מאיזה חומר אני בונה הגנה כזאת?
מפסולת גורן ויקב, מזה יש לנו סכך. לכן זה נקרא צל שדווקא נעשה מהפסולת.
תלמיד: את הדימויים אני מבין, אבל מה הנמשל? בפועל מה אני עושה?
הנמשל הוא שאנחנו לא כל כך שמים לב ונותנים חשיבות לאותם הדברים שמהם אנחנו יכולים לבנות מסך, סכך.
תלמיד: איזה דברים?
פסולת גורן ויקב. אנחנו בדרך כלל לא מחשיבים את החומר שממנו נעשה הסכך, אבל אם אנחנו עובדים על זה, אז אנחנו בונים אותו ויכולים להיות בתוכו תחת הסכך כהגנה מכל המחשבות זרות, מכל המזיקים.
תלמיד: ממה שאני רואה, ההגנה היחידה ששומרת עליי, היא אם אני שומע משהו יותר גבוה ממני שקשור לאלוהות, שהוא חודר לתוכי ומכסה אותי. לדוגמה, אני שומע את השיעור של הרב, אני שומע את החברים מדברים בגדלות המטרה, אני קורא רב"ש, בעל הסולם, כלומר אני חייב איזו השפעה חיצונית עלי שתתלבש, תעטוף לי את המוח והלב שיסלק את מה שיש בי.
כן, כך. כך באמת עובד הסכך.
תלמיד: איך אני מרכיב את כל ההשפעות האלה שישבו בתוכי כל הזמן, בתוך הלב והמוח שלי, שישמרו עלי מהמחשבות הזרות שצפות מבפנים, מהאגו שלי?
אתה מעלה דברים שאין בהם כל כך חשיבות בדרך כלל, כמו פסולת גורן ויקב, למעלה מהראש שלך. יוצא שאתה בונה בזה מסך המפריד אותך מכל המחשבות הזרות, וכך אתה בונה סוכה.
שאלה: גורן ויקב, זה נשמע כמו מקום שמייצרים בו משהו, יין ולחם נאמר.
כן.
תלמיד: מהו אותו הדבר שמייצרים, ומהי הפסולת שלו שממנו אחר כך עושים סכך?
בכל העבודות האלה שמייצרים את האוכל, ובכדי לקבל את הדברים החשובים האלו, אנחנו צריכים להפריד מהם דברים שאין בהם כל כך צורך. וכשאנחנו מפרידים, אז בטוב שנשאר אנחנו יכולים להשתמש.
תלמיד: מה הם אותם דברים שהם פסולת, שדווקא מהם נעשה המסך?
קליפות למיניהן. קליפות, עלים, כל מיני כאלה דברים שאדם לא יכול להשתמש בהם למזון.
תלמיד: המזון שלנו הוא גדלות החברים, גדלות הכתבים, שיעורי בוקר, המפגשים של העשירייה, המחשבות אחד על האחר, אלו החיים הרוחניים שלנו. אנחנו כל הזמן חייבים לייצר את זה כי אחרת זרם העולם ישטוף אותנו. מהי הפסולת מזה? ולמה דווקא הוא הופך להיות מסך?
יש הרבה מחשבות וכל מיני רצונות שעוברים באדם, ואם הוא לא מתייחס אליהם בצורה רצינית, אז הם ממש שוטפים אותו, שוטפים לו את השכל, את כול מה שיש לנו בחיים. לכן אנחנו צריכים תמיד להתייחס ברצינות, איך אנחנו עובדים עם הרצונות שלנו, עם המחשבות שלנו, כדי שהם לא יתפסו ולא ימשכו אותנו לכל מיני מחשבות ורצונות כאלה שיכולים להשפיע עלינו לא טוב.
תלמיד: את אנחנו מכירים מהחיים. נאמר אנחנו עושים מפגש עשירייה, ואז יש גדלות המטרה. אחר כך שומעים חדשות ושמים את זה בצד, אומרים שזה פחות חשוב. איך דווקא הפסולת הופכת למסך? איך צריך להעריך אותה, לתת לה גדלות? מה לעשות עם הפסולת הזאת שהיא תהפוך למסך?
להעלות את החשיבות שלה למעלה מהראש.
תלמיד: אבל הרגע דווקא ביטלנו אותה כדי להידבק בחברה. אז איך לוקחים את הפסולת והופכים אותה לחשובה?
ממה אתה בונה סכך? מפסולת גורן ויקב.
תלמיד: בחיים שלנו, ביחס שלנו לרוחניות, איך אנחנו בונים מהפסולת את הסכך?
אותן המחשבות, אותם הרצונות, אותן הפעולות אפילו, שאנחנו יכולים להשתמש בהם כלפי האמונה, אנחנו לא משתמשים. זה כמו שבונים סוכה.
תלמיד: החיים שלנו, בני ברוך מתחלקים לשניים. אחד, זה כל מה שאנחנו מגדלים בינינו, את גדלות המטרה מכל האמצעים האפשריים, שתיים זה כל שאר החיים שנחשב בעינינו כפסולת.
לא.
תלמיד: אם תשאל פה כל אחד מהאנשים, כל אחד היה רוצה להידבק רק ברב, בחברים, במקורות, זה בטוח.
זה לא נכון. לא הכול פסולת, אלה דברים שאתה צריך לנקות מהם את הפסולת, ובמה שנשאר אתה משתמש, ודווקא על ידי זה שאתה משתמש בהם, אתה מגיע למטרת החיים.
תלמיד: איך נשתמש, אפשר לקחת דוגמה? סתם דוגמה כללית, עכשיו אנחנו עובדים על גדלות המטרה בינינו בעשירייה או בקבוצה או בשיעור ויוצאים באיזו רוממות. המטרה יוצאת חשובה לנו, בכתבים יש איזו רוממות, אז איפה פה הפסולת, מה פסולת נחשב פה?
אני לא יודע, אתה צריך לבדוק את עצמך איפה בכל העסקים שלך בחיים יש לך פסולת.
תלמיד: לדוגמה, מה יכול להיות פסולת? איזה יחס מסוים למשהו?
כל דבר שאתה לא יכול לקשור אותו למטרה, בצורה ישירה.
תלמיד: זה אני חושב ברור.
כן.
תלמיד: איך הפסולת הזאת, דווקא היא הופכת להיות לחשובה כל כך ששמים אותה מעל הראש?
זה שאתה חשבת על זה שזה הפסולת, העבודה הרוחנית היא שאתה משנה כלפיה את היחס שלך, היא הופכת להיות לדבר החשוב.
תלמיד: מה זה שינוי היחס?
שינוי היחס זה נקרא שאם קודם היה הדבר בשבילך ממש חשוב כפסולת, אז עכשיו הוא יהיה חשוב בשבילך כדבר העיקרי.
תלמיד: למה, מה פתאום הפך אותו לעיקר? קודם לא רציתי אותו, אפילו דחיתי לא רציתי להתייחס, ועכשיו אני אומר זה הדבר הכי טוב שקיבלתי?
כי כל מה שאתה הולך לעשות עמו זה כדי לזכות לאמונה, ולכן אתה לא מזלזל בו אלא ההפך, נותן לו חשיבות רבה.
תלמיד: גם את היכולת לדחות אותו, וגם אחר כך להעריך אותו זה לא ממני, זה קיבלתי, נכון?
אתה צריך בכל זאת לחשוב, לברר ולהסכים עם מה שאתה מחליט.
תלמיד: נאמר מאיפה הייתה לי יכולת לדחות איזו מחשבה או משהו אם לא מהחברה, מהבורא?
כן זה מתוך הלימוד, מתוך החברה.
תלמיד: אז עכשיו מאותו מקור גם יש את היכולת להעלות את הפסולת הזאת למעלה?
כן.
תלמיד: אז מה צריך להיות היחס לאותו מקור שקודם נתן לי משהו כדי לדחות, ועכשיו נותן לי אותו כדי לעלות?
קודם נתנו לך להתעסק עם הפסולת ואתה לא חשבת שזאת פסולת, עכשיו נותנים לך להתעסק עם הפסולת ואתה מבין שזו פסולת, אתה מברר את הפסולת מהאוכל, מדבר חשוב וכך אתה מבדיל בין הדברים הנכונים, הטובים לדברי פסולת.
תלמיד: והיחס לזה צריך להיות של הודיה?
ודאי שכל הזמן זה צריך להיות בהודיה, בבירור, בביקורת, כן.
תלמיד: אז למה אומרים כל הזמן "ושמחת בחג", לשמוח בזה, למה להעלות פסולת מעל הראש זה צריך להיות בשמחה?
כי מה שעשית, עשית מצווה גדולה, שאתה ביררת את דברי הפסולת ותיקנת אותם, עשית מהם דברי אוכל. ומתוך זה אתה כבר יכול להתקדם.
שאלה: איך אדם רוכש מסך?
מסך מקבלים מלמעלה, מהבורא.
תלמיד: ומה התנאים לקבל מסך?
שאתה רוצה לעשות את הפעולות שלך כפעולות מצווה.
תלמיד: מה המסך מוסיף לאדם, שבלעדיו הוא לא יכול לעשות?
המסך מחזיק בתוכו את כל דברי הפסולת ומעלה אותם לדרגת מצווה.
תלמיד: ושהבורא נותן לאדם את המסך, הוא נותן אותו לאדם, הוא נותן אותו לעשירייה. איך קורית הפעולה הזאת שנותנים לך מסך?
כך וכך. גם לעשירייה וגם לאדם יחיד.
תלמיד: אז מצד האדם, מהי הכנה לקבל מסך?
שהוא רוצה לברר את דברי הפסולת שבו, לנקות אותם מדברי האוכל שבו, וכך להשתמש בהם, בזה לעבוד ובזה לא.
תלמיד: אתה יכול להגדיר דברי פסולת ודברי אוכל, את ההבדל ביניהם. מה האדם בדיוק מברר, מה הוא מגדיר שזה פסולת ומה הוא מגדיר שזה אוכל?
דברי אוכל, זה נקרא דברים שאדם יכול להשתמש בהם ולהתקדם בצורה רוחנית, והפסולת, שהוא חייב לדחות מעצמו וגם בזה הוא מתקדם.
תלמיד: אז היכולת של האדם לברר בין פסולת לאוכל, מאין היא מגיעה לו? איך הוא מברר את זה?
מתוך זה שהוא נמצא בקשר עם החברים, ולומד מקורות הקבלה, ורוצה לקבל מתוך הלימוד את המאור המחזיר למוטב.
תלמיד: אז המאור עושה את הבירור, או אדם ממש עושה בתוכו פעולה, שזה נקרא "פסולת"?
לא האדם בעצמו. לא.
שאלה: הרבה פעמים אני רואה שאני הופכת במחשבה שלי, בביקורת שלי, משהו שחברה אומרת לפסולת, שאני לא מעריכה את זה. האם אני יכולה להפוך את זה לאנטי פסולת, שראוי להגיד שבעצם היא מדברת מה שהבורא נתן לה. ולי אסור לחלוק על הבורא, אז אני הופכת את הפסולת הזאת למשהו שהוא ראוי, אני יכולה לעשות דבר כזה?
יכול להיות. יכול להיות שלאחד זה יהיה אוכל ולשני זה יהיה פסולת.
תלמידה: הרבה פעמים בתוך העשירייה, בתוך הסדנה, אני שומעת מישהי אומרת משהו ואני חושבת שהיא לא עונה נכון לשאלה, או שהיא פספסה משהו. המחשבות באות אני לא מזמינה אותן, אבל אני כן יכולה כמו שאתה אמרת לעצור את זה ולהגיד, רגע יכול להיות שאלה דברי אלוקים חיים. למה אני פוסלת? אז התהליך הזה, צריך להתרגל לחשוב ככה, כדי להפוך מה שאני חושבת כפסולת, לדבר ראוי?
כן. צריכים לברר הרבה פעמים.
שאלה: האם מה שהופך את זה לפסולת, זה היחס המזלזל שלי להשפעה? למשל, ההשפעה היא לא באמת פסולת, רק היחס שלי אליה זה פסולת?
בדרך כלל אנחנו יכולים לברר מה זה פסולת ומה זה לא פסולת, על ידי בירורים בינינו, על ידי דיבורים, מחשבות, לימוד.
תלמידה: האם את כל התהליך הזה אדם עובר מעל הדעת? האם מהרגע שהוא מתחיל לברור את הפסולת מהמזון, זה תהליך שצריך להיות מעל הדעת?
לא. עוד לפני למעלה מהדעת.
תלמידה: אז מתי נכנסת העבודה מעל הדעת, כדי שבאמת תהיה יגיעה שתיתן לזה ערך ולא תענוג לאגו?
ככל שאדם נכנס מהר יותר לתוך הבירורים האלה, זה טוב.
תלמידה: ובאיזה שלב הוא נתקע בנקודה שהוא אומר, "אם אני ממשיך באותה צורת מחשבה, אז זה כבר יהיה לתענוג שלי, אני אתן פה כל מיני הצדקות"?
זה תלוי בלימוד.
תלמידה: כלומר אין איזו נוסחה מסוימת, אלא להתקדם מהר יותר עם הבירור ולעלות למעלה מהדעת כדי להצדיק.
כן.
שאלה: האם אפשר לומר שפסולת זו כוונה בעל מנת לקבל, ולהרים אותה מעל ראשנו זה להפוך אותה בעל מנת להשפיע?
יכול להיות.
שאלה: בעבר לפני שנים, נתת הסבר שאותה פסולת אלו דברים שנמצאים מעל הדעת, אבל אנחנו לא נותנים להם חשיבות. וכשאנחנו בסוכה מעלים אותם מעל ראשנו, אז אותם דברים שהיו לא בחשיבות עבורנו, עכשיו הם אלה שמשמשים את המסך בעבורנו, זה אותו סכך שסוכך על הדעת עצמה ומאפשר את אותו מסך שמעל הדעת.
מהרגע שיש לנו את הסכך, את אותו מסך, הבירור הזה של האור, שאני פותחת את הסכך כל פעם מעט ומבררת בתוך הרצון לקבל שלי מה אני רוצה לקבל ומה אני יכולה בעל מנת להשפיע, האם זה התהליך שאנחנו עושים בימים האלה?
כן. רק לא לפי מה שדיברת במילים של קבלה. את זה עוד נצטרך ללמוד.
תלמידה: אבל זו תקופה של בירור אורות.
אורות וכלים. מה יש לנו עוד?
תלמידה: כלום, תמיד זה היחס בין אור וכלי. והיציאה הזאת לדירת ארעי, האם זו היציאה מהתבניות הקבועות שלי שיש לי בבית הקבע שלי, זו ההזדמנות לצאת ולאוורר את הדעות הקבועות שלי, את התבניות הקבועות שלי, ולהוסיף דברים מעל הדעת?
כן.
שאלה: בתהליך שבן אדם מנסה לברר בין טוב לרע, בין פסולת למזון, האם הוא צריך להיכנס לדיאלוג עם הבורא, לחיפוש של תשובות בתוך עצמו?
כן.
תלמידה: הרבה פעמים אני מרגישה שאנחנו פונים לבורא, ואז המוח מתפזר, מאוד קשה לעקוב אחרי מה הבורא מנסה להגיד לי, איך לקחת את המצב הזה ולהתקדם ממנו, כי הכול מתפזר. ואז יש הרגשה שבאמת הכול נהיה פסולת, כל העבודה כאילו נהפכת לפסולת.
כן.
תלמידה: איך בן אדם יכול לעקוב אחרי מה שקורה בפנים? איך הוא יכול לקחת בירור כזה ולסיים אותו?
שישים לב, ולאט לאט יקבל על זה גם הסבר מלמעלה וגם מהחברים, ויהיה לו ברור מה הוא צריך לעשות.
תלמידה: האם צריך לייצר תנאים כאלה של לשבת בשקט לבד בתוך בירור?
לא כתוב.
תלמידה: בסוף אנחנו רוצים להגיע למסך, לסכך.
כן.
תלמידה: איך מתוך הבירורים האלה בן אדם מתחיל לעשות פעולות לבניית המסך?
הוא מברר את הבירורים, אוסף אותם, מחבר אותם, ובונה על זה פעולה יותר כוללת שבה כבר יש כוחות, נתונים ומסך.
תלמידה: האם מסך זה כוח התנגדות לרצון הבהמי שלי?
כן.
קריין: קטע מס' 4.
"ענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת הזה משאיר אלה אנשים בבחינת הדומם.
מה שאין כן מי שרוצה להיות בבחינת צומח, אסור לו לקבל את הדעת הזה לסמיכה. כי המטר הזה אינו מסוגלת למי שרוצה ללכת בדרך האמת. ואם האדם נכשל, ולוקח לעצמו איזה סמיכה מהדעת הזה, תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות.
מה שאין כן לבחינת הדומם יש בידו לקיימם, ולא מקבלים שום נפילות, לכן הם מחפשים תמיד בחינת דעת שיסמוך את עבודתם. ובכדי לא להכשל בהדעת הזה הנקרא מטר יש סגולה בהסכך, וזה שאנו אומרים "ולחסות מזרם וממטר"."
(הרב"ש. אגרת ל"ו)
זה באמת קטע מאוד קשה.
שאלה: הוא כותב, "ענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה". מה זה המטר בעבודה שלנו?
מה זה מטר?
תלמיד: גשם. אבל בעבודה שלנו בעשירייה לדוגמה, מה זה המטר הזה?
אני לא יודע מה זה, אתם צריכים לדעת.
תלמיד: ומה זו האדמה שהוא מדבר עליה?
אדמה, מי לא יודע מה זו אדמה?
שאלה: הוא כותב שדעת משאיר את האדם בבחינת דומם, ובבחינת צומח אסור לקבל את הדעת לסמיכה, ואם אדם מקבל, אז הוא מיד נופל. הוא כותב שאסור שבחינת דעת יסמוך על דעתם. מה זה לסמוך?
לקבל כנכון, כעובדה.
תלמידה: כי אנחנו צריכים ללכת באמונה למעלה מהדעת?
כן.
תלמידה: איך אדם באמת יודע שהוא לא נופל?
הוא צריך לדעת, אחרת שלא ייכנס.
שאלה: אם לדוגמה היה שיעור ונתנו מאמץ טוב והיה חיבור, ויצאתי מהשיעור הזה עם הרגשה טובה, האם זה נקרא שזה נכנס לדעת באיזו מידה?
זה לא סימן לכלום.
תלמידה: אז איך להתקדם כל הזמן בלי לקבל סמיכה, בלי להישאר בתוך הדעת?
זו כבר שאלה אחרת. איך אני יכול להתקדם אם אני לא מקבל סמיכה בדעת שלי? אז מאיפה עוד אני אקבל?
תלמידה: ההרגשה היא שלפעמים אחרי שהשגנו משהו או עשינו איזו פעולה, אז יש שביעות רצון. ואם אני מבינה נכון, אסור לאדם להירגע אלא הוא צריך כל הזמן לשאוף יותר.
כן.
תלמידה: איך לא ליפול? איך לא להיות במקום הזה שהוא לוקח לתוך עצמו איזשהו הישג, ואז הוא נופל?
הוא צריך להעלות את עצמו יותר גבוה.
תלמידה: מה זו הפעולה הזאת?
ללכת למעלה מהדעת.
שאלה: האם בזה שאדם מזדקק לבורא, בזה שהוא פונה לבורא, הוא משאיר את זה לא כסמיכה בתוך הדעת, כי הוא צריך את עזרת הבורא בזה?
אז מה אם הוא זקוק לבורא?
תלמידה: כי אז הוא מתפלל אליו, מבקש ממנו, ובאותו רגע הוא לא בדעת שלו, כי הוא מבקש מהבורא לקבל דעת אחרת, את דעת העליון, כדי שהוא יעזור לו לצאת מהמצב שלו.
כן.
תלמידה: אז ברגע שהוא במצב הזה הוא שם את הדעת שלו בצד ואומר, "בורא, תן לי את הכיוון הנכון". ואז הוא לא מכניס את הסמיכה לתוך הדעת שלו.
כן.
שאלה: האם נכון להבין את זה שבדרגות הרוחניות שאנחנו מתפתחים, אז בדרגה נמוכה אין בעיה, היא מסתמכת על הדעת, אין בזה מכשול. ואם אני בדרגה יותר גבוהה, אז אסור לי בשום אופן להשתמש בדעת כי אז אני נופלת, אלא תמיד להיות מעל הדעת.
כן.
תלמידה: כי בהתחלה לא הבנתי את המשפט האחרון, אבל הכוונה היא שהסכך זה מעל הדעת, נכון?
כן.
שאלה: למה אדם מאמין עד הסוף במאמצים שלו שהוא יוכל לנצח את האגו, ולא יכול לזכור שרק האמונה בעזרת הבורא יכולה לתקן את הכול?
האדם בטוח שרק על ידי הקשר שלו עם הבורא הוא יכול לזכות להצלחה. ואם הוא מתנתק מהבורא, אז אין לו הצלחה.
תלמידה: ברגע המאבק עם האגו אני לא יכולה לזכור שאני צריכה לבקש מהבורא לתקן את זה, אין לי זיכרון של הבורא, שרק הוא יכול לתקן ולא המאמצים שלי. איך לעשות מקסימום מאמץ ובכל זאת לקוות רק לבורא, תמיד לתת לו מקום, לרכוש את האמונה הכי אמיתית בבורא? אין לי כל הזמן את הנקודה הזאת, את הניצוץ הזה שמייצר את האמונה הזאת. יש לי את זה, אבל ברגע המאבק אני לא יכולה למצוא את זה. איפה אני יכולה למצוא אותה?
רק בתוכך. רק בך.
קריין: קטע מס' 5.
"סוכה היינו סכך, שהיא "פסולת גורן ויקב". וסכך נקרא צל. וצל נקרא הסתרת פנים. ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא יש לנו מקום עבודה, היינו שיכולים לעסוק בתורה ומצוות אע"פ שלא מרגישים שום טעם וחיות - וממילא אנחנו יכולים לקבל אח"כ את החיות ולא לפגום במתנה, היינו שהמתנה לא תהיה נפגמת מחמת הבושה הנוהגת במקבל."
(הרב"ש. אגרת י"ב/ב')
שאלה: לא כל כך הבנתי את ההקבלה בין סוכה וסכך לחלק השני של המשפט.
"סוכה היינו סכך, שהיא "פסולת גורן ויקב". וסכך נקרא צל. וצל נקרא הסתרת פנים. ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא יש לנו מקום עבודה, היינו שיכולים לעסוק בתורה ומצוות אע"פ שלא מרגישים שום טעם וחיות".
תלמיד: מה הקשר בין לעסוק בתורה ומצוות לבין סכך וסוכה?
אנחנו יכולים לעסוק בתורה ומצוות כדי לא לקבל שכר וכדי כן לקבל שכר. כלומר יש בעסק התורה והמצוות יכולת לעשות נחת רוח לבורא. הוא כותב, "ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא" בושה, "יש לנו מקום עבודה, היינו שיכולים לעסוק בתורה ומצוות אע"פ שלא מרגישים שום טעם וחיות - וממילא אנחנו יכולים לקבל אח"כ את החיות ולא לפגום במתנה, היינו שהמתנה לא תהיה נפגמת מחמת הבושה הנוהגת במקבל."
תלמיד: אז מה הקשר בין מתנה לבין לעבוד בסוכה? מקום העבודה שלנו הוא מתכוון בהדמיה לסוכה, נכון?
כן.
תלמיד: אז מה המתנה פה?
שאנחנו יכולים להעמיד את הסוכה, ולקבל את כל העבודה שלנו בה כמתנה.
תלמיד: מה המתנה המיוחדת שם, שאנחנו עובדים עם הצל?
עובדים עם הצל, כן.
תלמיד: והסוכה למעשה זו עבודה שבאה אחרי צמצום?
סוכה זה צל האמונה.
תלמיד: אבל חייבים לעשות פעולת צמצום?
כן, ודאי.
תלמיד: אי אפשר לבנות סכך לפני שעשית צמצום?
לא ניתן.
שאלה: אפשר להגיד שמי שהולך בדעת, שהוא קורא לזה דרגת דומם, ויש לו תענוגים בכלים של קבלה, לו יש טעם וחיות מהעבודה?
מה זה תענוגים מכלים של קבלה?
תלמידה: למדנו שמי שהולך בדעת נמצא בדרגת דומם, אז אפשר להגיד שיש לו מילוי בכלים דקבלה שלו, הוא מקבל בכלים דקבלה. מה שלא כן, מה שעכשיו אנחנו קוראים, שמי שהולך מעל הדעת, שנמצא בסוכה ויש לו סכך והתגברות, אז לו אין מילוי בכלים דקבלה, נכון להגיד כך? הוא אומר שיש לו ירידות, ואין לו מילוי טעם וחיות כי הוא נמצא בהסתרה.
כן.
תלמידה: זה אומר שמי שהולך בדרך האמת, את החיות שלו, הטעם, התענוג, השמחה הוא מקבל רק בכלים דהשפעה ואין לו כלום בכלים דקבלה?
לא. על מנת להשפיע הוא מקבל.
תלמיד: על מנת להשפיע זה בכלים דהשפעה?
יכול להיות גם בכלים דקבלה, גם לקבל על מנת להשפיע.
תלמידה: זה תלוי איפה הכוונה שלו נמצאת?
כן.
תלמידה: אז בכל מקרה הוא צריך את הכלים דהשפעה, כאילו כוונה להשפיע?
את זה אנחנו צריכים בכל מקרה, כן.
שאלה: תעזור לי בבקשה להסתדר. הוא כותב שהסכך זו הסתרת פנים, וזה אומר שבזה שהאדם מעלה פסולת גורן ויקב, את הסכך הוא מכניס את עצמו להסתרת פנים, להסתר?
אני לא מבין מה אתה רוצה לשאול.
תלמיד: הבנתי מכל הלימוד, שהסתרת פנים זה לא מצב טוב.
לא.
תלמיד: אבל פה הוא כותב שסכך זו הסתרת פנים.
כן.
תלמיד: ופה זה כאילו כן טוב?
לא. נניח יש לך שתי סיבות לחושך. חושך מזה שאתה עושה מסך, וחושך שהבורא עושה. אז מה שאלה?
תלמיד: יוצא מהקטע שבזה שאני שם את הסכך מעליי, אני גורם לעצמי הסתרת פנים, והסתרת פנים זה מצב לא טוב. אז מה עשינו בזה? העבודה לא ברורה.
רגע, איך שמת מסך מעליך?
תלמיד: לא שמתי, אבל צריך לשים, להעלות את הסכך מעל הראש.
כן.
תלמיד: ואז אתה בהסתר. אבל הסתר זה כשהפנים של הבורא לא מגולות, וזה מצב לא טוב.
כן.
תלמיד: אז למה שאני אגרום לעצמי הסתר?
אלא מה תעשה?
שאלה: אני לא יודע מה לעשות, אני פשוט רוצה לברר מה צורת העבודה, או שזה מצב הכרחי?
צורת העבודה היא שאתה מברר איך לעשות פעולה שהאור העליון יתקבל בך בעל מנת להשפיע.
תלמיד: וזה שלב שחייב להיות בדרך?
כן.
תלמיד: כי תמיד הבנתי שנכנסים להסתר מהבורא כמו שאמרת, ופה כאילו האדם בפעולה שלו, במודע מכניס את עצמו כנראה להסתר. סליחה אם אני מבולבל, אבל פשוט ככה זה כתוב, ולא ברור איך להבין את זה.
מתי האדם צריך לעשות הסתר? כשאין לו כלי לקבל על מנת להשפיע, אז הוא סוגר את הכלי, לא מקבל, לא על מנת לקבל ודאי שאסור, ועל מנת להשפיע הוא לא מסוגל.
תלמיד: וזה נקרא הסתרת פנים, המצב הזה?
בדרך כלל אומרים שהסתרת פנים זה מהבורא.
תלמיד: הבנתי, אז יש כזה וכזה?
כן.
שאלה: אולי אני טועה, אבל יש רגע אחרי שהצלחת לצמצם, ולא רצית לקבל לעצמך את החיות והטעם, אז אתה נהנה מזה שעשית צמצום, כאילו שעבדת את הבורא. ההנאה הזו היא כן כזו שאין בה נהמא דכסופא, שהיא לא פגומה, זה בסדר לקבל?
כן. כנראה שכן.
שאלה: הסוכה זה מצב מתוקן?
אם אתה בונה סוכה, אז סוכה בנויה זה מצב מתוקן. שאתה יכול לשבת בצילה, ולהנות מהסכך ומהכול.
תלמיד: ומה אחר כך, זה מצב שלם או..?
מה אחר כך? זה מצב שלם, שבוע ימים. ואחר כך אסור לך לשבת בסוכה.
תלמיד: אבל אתה יושב בעצם בצל, אתה לא יושב באור?
נכון.
תלמיד: ומתי אדם מתקדם לשבת בסוכה באור, יש בכלל מצב כזה?
אחרי שבוע ימים.
תלמיד: זה מצב זמני?
כן.
תלמיד: למה?
כי אין יותר אפשרות ליהנות מצל הסוכה.
תלמיד: ומה קורה אחרי שבוע?
אחרי שבוע אתה יוצא מהסוכה, מנשק את הסכך, ושוב נכנס לחיים הרגילים, חוזר הביתה מהסוכה.
תלמיד: למה לא לשבת בסוכה כל החיים?
כי זו המצווה, הכול זמני.
תלמיד: אבל אם מצוות הסוכה כל כך חשובה, למה אין מצווה לשבת בה כל הזמן?
אין יותר טעם בזה, לא תוכל לשבת חודש או חודשיים.
תלמיד: אחרי שהאדם יוצא מהסוכה העבודה משתנה?
הוא חוזר לעבודה הרגילה, כמו שהייתה לו לפני שנכנס לסוכה.
תלמיד: אז מה בדיוק העבודה בסוכות?
העבודה בסוכות, כמו שכתוב, בסוכה תשבו שבעה ימים.
תלמיד: מה זה אומר?
שאנחנו צריכים לבנות סוכה ולשבת בצילה שבעה ימים.
תלמיד: מה זה אומר לגבי העבודה שלנו עכשיו בעשירייה, בבני ברוך, מה עלנו לעשות עכשיו בשבוע הזה?
אתם צריכים להשתדל לשבת בסוכה וללמוד.
תלמיד: מה היא הסוכה?
סוכה זה צל האמונה.
תלמיד: ואיך אנחנו נכנסים יחד לאותו צל של אמונה?
זה לא פשוט. אם אתם יודעים, כל אחד ואחד מה זה צל של הסוכה, צל האמונה, אז תדברו על זה כך שזה יהיה בלב ובראש של כל אחד ואחד ואז, אולי תצליחו להתחבר ולעשות את הפעולה הזאת יחד.
תלמיד: למה מביאה אותנו פעולת החיבור?
לזה שיהיה לכם כלי משותף.
תלמיד: ואיפה הסוכה?
את הסוכה אתם צריכים לבנות בלב שלכם, בראש שלכם.
קריין: קטע מס' 6.
"סוכה הוא בחינת צילא דמהימנותא [צל האמונה], ומצד הדין צריך "צלתה מרובה מחמתה". וזה ידוע, שחמה מרומז לבחינת ידיעה, ולבנה מרומזת לבחינת אמונה. והוא על דרך שאמרו חז"ל, "ישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה". היינו, שבכל פעם שרואין שיש בחינת חמה, ושהוא מרובה מצילתה, אזי צריכים לכסות יותר, בכדי שצלתה יהיה יותר מרובה."
(הרב"ש. אגרת ל"ו)
זה החוק הכללי, הצל צריך להיות יותר מהשמש, מהאור.
שאלה: האם זה נכון שכל מה שנפתח היום צריך לחבר למקום של שמחה, כמו מצוות החג?
כן, כך צריך להיות.
תלמידה: צריך להסתכל על המתנה שקיבלנו כהזדמנות לשמוח וגם לעבור את זה בסוכה בינינו, כדי שאחר כך נוכל להוציא את זה החוצה למקום שמשווע לשמחה?
כן.
תלמידה: אני ממש מרגישה שיש לנו הזדמנות וזכות גדולה מאוד לשמוח בזה שהבורא נתן לנו אותך. אני מרגישה שככל שאנחנו מתעסקים בלקבל ממך מעל הדעת ולא בדעת, אז יש לך יותר כוחות.
טוב.
שאלה: כתוב, שהחמה היא בחינת ידיעה והלבנה היא בחינת אמונה, וישראל צריכים תמיד לחזור לבחינת אמונה. נראה שמחג סוכות שעבר עם ישראל עבר תהליך, העם רצה להיות כמו אומות העולם והמכות הביאו אותו להיות יותר בבחינת אמונה, יש איזו רוח, הרגשה שיש בורא במציאות. האם באמת התהליך הזה קורה בעם שלנו?
אני מקווה שכן.
תלמידה: אנחנו יכולים לעזור לתהליך הזה?
כן, שכל אחד יחשוב בצורה כזאת וישתדל.
שאלה: לגבי התהליך שאנחנו עוברים בארץ או כעם. איך אפשר להשתמש בפסולת גורן ויקב כדי לבנות סוכה שתכסה את כל עמנו?
את זה אנחנו צריכים לעשות. אם כל אחד ואחד ישתדל מתוך הכוחות, הכלים שיש לו לבנות סוכה, אז כולנו יחד נבנה סוכה שתכסה על כולנו.
תלמידה: ומה לגבי הפסולת, איך נדע להפריד, יש לנו שפע של פסולת, איך אנחנו נוכל לעבוד בצורה נכונה כדי לבנות סוכה ראויה?
אנחנו צריכים לבנות סוכה כמו שהיא צריכה להיות לפי החוקים ולכסות אותה מלמעלה בפסולת, גורן ויקב.
תלמידה: לא יודעת באמת איך לשאול את זה, אבל נראה שיש זמן מיוחד. שזה לא עוד חג סוכות שאנחנו עוברים. אז איך לא לפספס את ההזדמנות של הזמן הזה, את הרגשת הדחף, מורגש עד כמה אנחנו חייבים לעשות את העבודה הזאת כמו שצריך.
אנחנו צריכים להשתדל לעשות מה שבכוחנו ככל שהבורא מתגלה ומגלה לנו את כל התנאים שמהם אנחנו יכולים לבנות סוכה, לכסות את הסכך. לא הרבה דברים, העיקר זה רק לברר איך מכול מה שהיה לנו קודם כפסולת, אנחנו מעלים אותו מעל הראש שלנו ועושים ממנו סכך מעל הכול. זאת אומרת, שאותם הדברים שלא היו כל כך חשובים לנו, אנחנו צריכים לעשות היום בירור ולקבל אותם כחשובים.
תלמידה: אתן יכול לתת דוגמה?
פסולת, מה שיש לנו בחצרות בכל מקום. אני אפילו לא יודע להגיד מה זה נקרא פסולת.
תלמיד: זבל, מה שפחות, מה שבזוי בעינינו.
כן. אבל לא עד כדי כך.
שאלה: האם אנחנו צריכים לראות בכל מה שמצטייר לעינינו, שהבורא מסדר לנו כדי לרצות להיות כמוהו?
כן.
שאלה: נשמע לי שאתה אומר שבכל מקום יש פסולת, אז האם העבודה שלנו בכל דבר שנראה לעינינו היא פשוט להצדיק את הבורא ולראות שהוא פועל כדי להעלות אותנו בכל צעד ושעל?
כן, כן. בכל צעד ושעל אנחנו יכולים להיתקל בפסולת, שממנה אפשר לעשות סכך.
שאלה: האם ה'סכך' שלנו תלוי בחשיבות שבה ניתן את זה לחברים שלנו?
כן.
שאלה: איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני בחג סוכות הזה, ולבנות באמת סכך מעל כולם?
צריכים הפצה רחבה, קבלת חברים חדשים וחיבור בין כולם, כדי שכולנו נתחבר עד כדי כך שנבנה מעצמנו, מהרצונות שלנו, סכך, ונכסה אתו את כל כדור הארץ.
שאלה: נראה כאילו בסוכות אנחנו צריכים להיות יותר בצל מאשר בשמש, שאנחנו צריכים ליהנות מזה שאנחנו מצמצמים את עצמנו.
כן.
שאלה: זה כביכול תחילת הכלי המשותף שלנו?
כן.
קריין: קטע מס' 7.
"אם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו. ואז האדם נעשה ברוגז, היות שהאדם מבין אחרת. האדם לפי שכלו, אם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה, אבל "לא מחשבותי מחשבותיכם", ומוסיפים לו בחינת צל.
ואם האדם מתגבר על הצל נותנים לו בחינת חמה. ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל. ואם אינו מוסיף, אזי מוסיפים לו בחינת צל מהשמים, וחוזר חלילה. עד שזוכה לדביקות לנצחיות."
(הרב"ש. אגרת ל"ו)
יש כאן ודאי מספר שאלות שאנחנו לא נוכל לברר אותן עכשיו, כמו איך זה קורה שנותנים לו הזדמנות לעשות עוד מסך ועוד מסך, והוא לא מוסיף על זה.
שאלה: איך הוא מוסיף בחינת צל כשנותנים לו בחינת חמה, מה הוא צריך לעשות כדי להוסיף צל?
כנראה להוסיף סכך.
שאלה: אז צריך לעלות עוד באמונה? מה זה אומר בעצם?
כדי להוסיף צל?
שאלה: כן.
עוד כוח אמונה.
שאלה: שהוא קובע שלא רוצה לקבל לעצמו שום דבר ולהמשיך לעבוד?
כן.
שאלה: איך קורה שנותנים לאדם הזדמנות לעשות עוד מסך ועוד מסך, והוא לא מוסיף על זה?
אם הוא לא עושה, אז מה אפשר לעשות עימו?
שאלה: למה אדם לא עושה כשנותנים לו הזדמנות לעשות עוד מסך ועוד מסך?
כנראה הוא לא מבין. יכול להיות שלא מבין שנותנים לו הזדמנות והוא מזלזל. מוריד את הדברים, לא מקבל את זה כהזמנה.
שאלה: מה זה הזדמנות לעשות מסך? איך לזהות את ההזמנה?
בזה שמוסיפים לו אור, שמש.
שאלה: ואז?
ואז הוא צריך להוסיף את הצל.
שאלה: אז למה אדם לא מנצל את ההזדמנות הזאת, לקבל את ההזמנה מהבורא?
תשאל את האדם. הוא לא מבין שעכשיו מוסיפים לו שמש והוא חייב להוסיף צל.
שאלה: מהו הצל הזה שהוא מוסיף?
צל, מסך.
שאלה: בקטע כתוב שאדם לא מוסיף מעצמו, אז מוסיפים לו צל מלמעלה.
כן.
שאלה: וזה לא קורה פעם אחת, אלא עוד עוד, זה לא הזדמנות חד פעמית. איך מורגש הצל הזה בתוך הכלים של האדם?
מוסיפים לו צל מלמעלה. זה קורה לנו הרבה פעמים בחיים, נניח כשאתה נכנס לאיזו מערכת יחסים עם מישהו במשהו, ויכול להיות שבנקודת המפגש ביניכם התלקח משהו ביניכם, ויכול להיות שלא.
שאלה: זו אותה הזדמנות שהוא מפספס, לזה אפשר לקרוא "צל"?
כן.
(סוף השיעור)