שיעור בוקר 24.08.2015 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 429,

מאמר: "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת"

"אבל חז"ל אמרו (פסחים נ', ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". ובעבודה דשלא לשמה, שהאדם רוצה לבוא מזה לדרגת לשמה, כאן במצב הזה, הוא עיקר מה שהאדם צריך שמירה יתירה, והבנה רבה, והדרכה מיוחדת איך לצאת מהמצב דשלא לשמה ולהגיע לשמה." דווקא את המאמצים האלו האדם אוסף ומשתדל שהם לא ייעלמו. בעולם שלנו נניח, כשהגעתי למשהו, אז כבר כל אותם המצבים, שרציתי להגיע לזה, שחיפשתי והייתי רץ לזה, ועשיתי כל מיני פעולות כדי להגיע לזה, הכל כבר עבר ונשכח. ולכן נניח החיבור, האהבה, כבר אין לה מקום שבו היא יכולה להיות מגולה.

מה שאין כן, ברוחניות כשאנחנו משתוקקים ומגיעים ליישום, אז הכלי שלנו הוא כלול מאותם המאמצים שהיו קודם, והם לא נעלמים. לכן זה נקרא "נצחית", לכן רוחניות היא "נצחית", כי הכלי שלו, ההשתוקקות הזאת היא נשארת. לכן "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה"." והתהליך הזה, התקופה הזאת של לא לשמה, אותה אנחנו אז מתחילים להעריך, כמה שינויים שהיא עשתה בנו, ועכשיו גם שומרת על האהבה הנצחית. כי אם הייתה נעלמת אותה היגיעה, הסבל, אז לא היינו מרגישים נצחיות במצב שהשגנו.

"כי כאן המקום מסובך מאוד, מחמת שאין בידי אדם לברר את האמת. היינו, מה זה אמת ומה זה שקר. כי מטבע של האדם, הוא שלא לראות על עצמו שום חסרונות, מטעם, כי אדם קרוב אצל עצמו, ומשום זה הוא משוחד. ו"השוחד יעוור עיני חכמים"." האדם לא מרגיש, הוא חושב שהוא פועל בצורה אובייקטיבית, ממש בלתי תלותית, שהוא כשופט ישר, וממש תלוי באוויר, באף אחד, הוא לא מרגיש שהוא בסך הכל נברא.

"ועוד יותר מזה, שאפילו הוא רואה את האמת, שהוא לא הולך בדרך הנכונה, והוא צריך לשנות דרכו, היינו לצאת מאהבה עצמית, אבל קליפת מצרים שולטת על הגוף, ואין האדם מסוגל לצאת מהשליטה זו, רק בסיוע מלמעלה." זאת אומרת, או שישנה קליפה שמכסה את הראייה שלו, שהוא לא רואה שהוא תלוי באגו שלו, בכל מיני קבלת הטבות למיניהן, מילויים, או שהוא לא מרגיש את זה, או שאפילו הוא מרגיש את זה, אבל הקליפה הזאת היא כזאת שמצדיקה כביכול, שמגיע לו ליהנות מאיזו קבלת שוחד, זה מאזן משהו. והוא בכל זאת נמצא כנטרלי, כצודק. "כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו"." ואז מראים לאדם עד כמה שהוא נמצא ביצר הרע, בגלוי או לא גלוי, מוכן להתמודד כדי למלא אותו, ולהצדיק את עצמו. זה במידת שליטת קליפת פרעה, זו קליפה שהיא מכסה את האמת. "ומשום זה עיקר העבודה מתחילה במצב הב', המכונה "שלא לשמה".

ובהאמור יוצא, שעיקר העבודה עם הגוף, שהוא מתנגד ולא נותן לו לעבוד, היא בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, ואינו מצפה לקבל שום שכר מבני אדם, אלא הוא עובד רק עבור ה', היינו משום שה' צוה לנו לקיים תו"מ, ורוצה לעשות רצונו. וזוהי אצלו הסיבה של קיום תו"מ.

ורק מה חסר לו. אבל הוא מצפה לתמורה עבור זה. היינו, שהוא רואה, שאין הוא מסוגל לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס, אלא רק שיבטיח לגוף שלו, שיקבל איזו תמורה עבור היגיעה. ובשיעור שהגוף מאמין בזה, היינו שיקבל שכר, בשיעור זה הוא מסוגל לקיים תו"מ. אבל בזמן שהוא מסופק בהשכר חס ושלום, אין לו חומרי דלק לעבודה.

ובמצב כזה, היינו שהאדם משתוקק להיות עובד ה' בעמ"נ שלא לקבל פרס, אז הגוף מוחה בכל תוקף ולא נתן לו מקום מנוחה, בעת שהוא אומר לו, שאני רוצה לקיים תורה ומצות בלי שום תמורה, אלא אני רוצה לקיים מצות אמונה, היינו להאמין בגדלות הבורא, אף על פי שהגוף לא מרגיש את גדלותו וחשיבותו של הבורא, שיהיה כדאי לשמוע בקולו ולקיים מצותיו בכל פרטיה ודקדוקיה.

מטעם, כי בזה אני משמש אותו, ואני מתאר לעצמי בציור, אילו היה כאן לשמש גדול הדור, שהוא לא נותן לכולם שישמשו אותו, אלא בחר בקומץ קטן של אנשים, ואני בתוכם, איזו שמחה היתה לי אז. ומדוע כאן, אצל עבודת ה', אין אני מסוגל לעבוד בלי שום תמורה, אלא אני מצפה שיתנו לי איזו תמורה עבור השרות.

זהו מטעם, ששם אני רואה את האדם שכולם מכבדים אותו, ואומרים לי מהי גדלותו. ואני יכול להשיג את גדלותו, מה שהם אומרים עליו. אזי אני משמש אותו מטעם חשיבותו. מה שאין כן לגבי הבורא יתברך, אנו צריכים להאמין את גדלותו וחשיבותו, ובעיקר להאמין שהוא טוב ומטיב. והיות שהגוף אינו רוצה להאמין, אלא לראות בעינים, שכך הוא.

ומשום זה, כשהאדם מתגבר לפעמים על אמונה חלקית, היינו על חלקים קטנים לתת לו, הוא מאמין, אבל שתהיה לו אמונה שלימה, אין לו כח להאמין, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד).

ובהאמור נוכל להבין, מהי הסיבה שהאדם לא יכול להתקדם בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, במקום שהוא לא רואה שתהיה לו תמורה עבור עבודתו, אזל לו החומרי דלק, והגוף מתרפה מעבודה.

צריכים לומר, שאין זה אלא מסיבת חסרון אמונה. וכשאדם יודע זה, זאת אומרת, בזמן שאדם יודע את הסיבה שגורמת לו להחליש אותו, שלא יהיה לו כח לעבודה, יש אז מקום תקוה, שתהיה לו היכולת לתקן עצמו, באופן שיהיה בריא וחזק, שתהיה לו אפשרות ללכת לעבודה.

מה שאין כן כשהוא לא יודע את הסיבה האמיתית, מה שמביאה לו את חולשתו, הוא יכול ללכת ולשמוע כמה אנשים, מה שהם נותנים לו עצות להבריא. אבל כלום לא יעזור לו, כי כל אחד אומר לו, מה שהם מבינים לפי דעתם לרפאותו. ולפי שעה הוא מקבל מהם איזו תרופה. והוא מתחיל לחשוב, שהם מבינים משהו, אחרת לא היה שומע בקולם.

ועוד יותר מזה, שיותר קל להאמין להם, שהם יודעים מה שאומרים, מסיבת שהם בעצמם חושבים לעצמם למבינים גדולים. וגם התרופות מה שהם נותנים, אינו מסכן את החיים שלו, של אהבה עצמית.

ומשום זה, כל העולם שמרגישים איזו חולשה בעבודה, הולכים אליהם. והם נותנים להם תרופות, שהתרופות האלו המה תרופות להרגיע. היינו, שמי שמרגיש קצת יסורים בעבודת ה', בזה שהוא רואה, איך שהוא מרוחק מהאמת, ולא רוצה לרמות עצמו, ובשביל זה הוא הולך לבקש איזו תרופה לרפאות את חולשתו בעבודה.

וכשהוא מקבל את התרופות מה שהם נותנים, זו תרופה של אמת לפי שעה. היינו שהיסורים שהיו לו, הסתלקו ממנו ע"י התרופה שלהם." זאת אומרת, נותנים לו איזו הרגעה, מכמה סיבות. או שזו דעת של הרוב, הרבה אנשים עושים כך, עושים כל מיני פעולות ועל ידי זה נרגעים, ו"למה אתה מרעיש עולמות ואתה צריך יותר מכולם? אתה רואה, שכולם עושים כך וכולם מסתפקים בזה". אז תעשה כך, ותהיה בטוח שלפחות "בתוך עמי אנוכי יושבת", ואז זה מרגיע. כי אנחנו מבינים עד כמה שאדם יכול להצדיק את עצמו, בתנאי שהוא נכלל בכלל גדול, בקהל. השפעת הסביבה היא מאד חזקה על האדם, בפרט שהיא גם כן מלווה בכל מיני הטבות פה ושם שמציעים לאדם.

אבל בכל זאת, בין כך ובין כך יש לו אפשרות לברוח, לסגור עיניים. זה בתמיכת האגו שלו, הוא מצדיק את עצמו, גם הרבה אנשים מצדיקים כאלו פעולות, ואז זו תרופת הרגעה. זאת אומרת המחלה נמצאת, היא מתפתחת בינתיים אבל הוא לא מרגיש, כי תרופת ההרגעה מכסה את התפתחות המחלה. "היינו, שכבר אין לו יסורים, בזה שהוא לא הולך על דרך האמת. היינו, שע"י התרופה מה שקיבל מהם, כבר אין לו דרישה להאמת. נמצא, שהתרופות מה שקיבל מהם, הם תרופות להרגיע, היינו שלא להרגיש את הכאב.

וזה דומה למי שכואב לו הראש, הוא מקבל כדורים להרגיע. ולא שהכדורים האלו מרפאים אותו, אלא זהו רק להרגיעו ולא יותר. כמו כן בנידון דידן, שכל העצות, מה שהוא מקבל מהיועצים, ששייכים להכלל, אינם יכולים לתת עצות לעשות מעשים דלהשפיע. שהוא תרופות רק להרגיע, ולא לעצם המחלה, שהיא הסיבה העיקרית, המביאה לחולשת האדם.

מה שאין כן בזמן שהוא הגיע לדעת סיבת המחלה, היינו שכל הסיבה היא רק שחסרה לו אמונה, להאמין בגדלות וחשיבות ה', ושזה נקרא בלשון הזה"ק "שכינתא בעפרא" ועבודתנו היא "לאוקמא שכינתא מעפרא". זה נותן לנו סדר אחר בעבודת ה'." וכך אנחנו צריכים לראות גם את האנשים שעוזבים אותנו, ואחר כך עושים פעולות נגדנו. זה בסך הכל כדי להצדיק את עצמם, כדי להרגיע את עצמם, שהם נמצאים עדיין בצער, בחיפוש, ולא מסוגלים להישאר בשקט, ללכת בדרך הכלל, וגם בדרך שלנו לא מסוגלים מאיזו סיבה. ואז מחפשים תרופת הרגעה, ומוצאים את זה בכך שמתנגדים, שמקטרגים. כך צריכים לראות סיבות תמיד לכל פעולת האדם.

"זאת אומרת, שהאדם צריך לדעת, שיש מעשה וכוונה, במה שניתן לנו לקיים תורה ומצות בבחינת מעשה, בדיבור ובמעשה. אבל לכל אלו, היינו הן לתורה והן למצות, יש גם כן כוונה, היינו לכוון מה אני רוצה עבור קיום תורה ומצות, שפירושו, מה אני צריך לכוון בעת הקיום של תו"מ.

ובעיקר הוא צריך לדעת, לטובת מי אני צריך לקיים אותם. זאת אומרת, שלגבי אנשים השייכים להכלל, בהם לא שייך לומר, שהם יכוונו כוונות, מטעם כי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ויספיקו המעשים לבד. ומשום זה אינם יכולים לחייב אותם, שיכוונו כוונות.

אלא מה שהם מקיימים תו"מ בבחינת עשיה, שזה נוהג במצות התלויות בדיבור או במעשה, לא חשובה אז הכוונה. כי אפילו שאין להם שום כוונה, אלא שמכוונים, שעכשיו מקיימים מה שהקב"ה צוה לנו לעשות, זה מספיק לנו בבחינת שלא לשמה.

אבל בזמן שהאדם רוצה להגיע לשמה, שפירושו, שרוצה לקיים תו"מ "שלא על מנת לקבל פרס", אלא שרוצה לעשות נחת רוח להבורא, בכדי להגיע לזה נוהג אז ענין כוונה. זאת אומרת "המצוה הזו שאני מקיים, על איזו כוונה אני עושה זאת".

וידוע, שבלי שכר אי אפשר לעבוד. אם כן, מה יכולים לומר לאדם, שכדאי לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. הלא לשכר הוא צריך. רק דבר אחד יכולים לומר לו, שהוא, שיזכה לשמש את המלך, שאין תענוג יותר גדול מזה שהוא ישרת את המלך. ולפי גודל חשיבות המלך כך הוא נהנה. היינו, המודד של התענוג משמוש המלך, תלוי בחשיבות המלך, בשיעור שהוא מחשיב אותו.

והיות ששכינתא בגלותא, וכן שכינתא בעפרא, לכן מובא בזה"ק, שהאדם צריך לכוון "לאוקמא שכינתא מעפרא". כי ענין עפר הוא ענין שפלות, שאדם דש זה בעקביו. זאת אומרת, שבכל מעשה, שהאדם עושה בקיום תו"מ, הוא צריך לכוון, שע"י זה יזכה "לאוקמא שכינתא מעפרא". שפירושו הוא, שהוא רוצה שכר עבור יגיעתו בתורה ומצוות, שיזכה להרגיש, שהוא משמש מלך גדול." אבל זאת תהיה הרגשה אמיתית, נכונה, חזקה, וזה השכר הממשי. זאת אומרת, עדיין זה לא לשמה, אבל כבר מעבר. אנחנו מבינים שיש כאן דרך, יש כאן מעבר בדרך, מהטבע שלנו לטבע הרוחני, אנחנו עוברים כאן איזה מעבר. שצריכים להתכלל בקבוצה, צריכים על ידי הקבוצה להשיג כביכול את גדלות הבורא, לעבוד בשבילו, כדי ליהנות מגדלות הבורא, למה שאנחנו שייכים וכולי וכולי. וודאי שפועל על כל הדברים האלה המאור המחזיר למוטב, שהוא משנה אותנו כל פעם יותר ויותר, עד שאנחנו מתחילים לגלות שלא רוצים להיות תלויים בהרגשת גדלות הבורא, וכך הולכים הלאה.

"היינו, כי בעת היגיעה הוא מרגיש, שלרוחניות, היינו בזמן שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש טעם עפר בעת עבודתו. והוא מטעם שיש הסתר גדול על הרוחניות, שלא רואים ומרגישים את חשיבות הדבר. ומזה באים לו כל המכשולים.

מה שאם כן אם הקב"ה יסיר ממנו ההסתרה, וירגיש את חשיבות המלך, אז זהו כל שכרו, מה שהוא מאחל לעצמו בחיים." מי היה מתנגד לזה, יש מישהו שהיה יכול להתנגד לבורא, אם הבורא היה מתגלה בחשיבות שלו לכל אדם שבעולם? אז כל אחד היה מחויב לעשות הכל, עד מקרה שמאבד את החיים, זה הכל תלוי בהכרת הגדלות. "היות שהוא רוצה להיות משמש את המלך, כמו שכתוב, שאנו אומרים בתפלה "ובא לציון", "ברוך הוא אלהינו, שבראנו לכבודו". והאדם רוצה, שתהיה לו האפשרות ליתן "תודה" להבורא, על זה שברא אותו לכבודו. היינו, לשמש להבורא, שפירושו, ]שהאדם יסכים בכל אבריו, ושיהיו "פיו ולבו שוים", בזה שהוא נותן "תודה" לה', בזה שהוא ברא את האדם לכבודו, ושלא נברא האדם לתועלת עצמו, אלא שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.

והכוונה הזו האדם צריך לכוון בכל מעשה שהוא עושה. שבסגולת המעשה שהוא עושה, שהקב"ה יתן לו את הכוונה, שכל המעשים שלו יהיו אך ורק להשפיע, ושיבטל ממנו את הרצון לאהבה עצמית, היות שהוא רואה, שאינו יכול לצאת משליטתו, והוא נמצא בגלות אצל "אומות העולם" הנמצאים בגופו.

כידוע, מה שאומר הזה"ק "כי כל אדם הוא עולם קטן". וכמו שנאמר, שבעולם נמצאים ע' אומות וגם עם ישראל, כמו כן נמצא באדם אחד לבדו כל ע' אומות וגם בחינת ישראל. ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחת שליטת ע' אומות שבקרבו.

וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד, ע"ב). ויש לפרש, מה פירושו של " הבא". יכולים לומר " הבא" נקרא "המעשה שהוא עושה". ורוצה לעשות זה לשמה. ואינו יכול, משום שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם כנ"ל. "מסייעים אותו מלמעלה", היינו שהקב"ה גואל אותו מגלות הגויים, שהיו שולטים עליו.

נמצא לפי זה, שבזמן שהאדם עושה את המעשה, והוא רוצה שהמעשה יהיה לשמה ולא מטעם אהבה עצמית, היינו שיקבל איזה תמורה עבור המעשה, היינו שכר בעוה"ז או בעוה"ב. בעיקר, הוא רוצה משהו עבור המעשה שהוא עושה. אולם הוא רוצה מהבורא, שהמעשה שהוא עושה, יתן לו סיפוק מלא, וירגיש עצמו, שהוא מאושר עכשיו יותר מכל העולם, בזה שהוא משמש את המלך.

מה שאם כן אם הוא יקבל עוד משהו, חוץ מהשרות שהוא עושה, זה מטיל פגם בהשרות של המלך. וראיה לזה, שהוא רוצה עוד משהו. אבל מה הוא כן יכול לדרוש, מדוע אין לו ההתפעלות וההרגש האמיתי בזמן שהוא מדבר להמלך.

לדוגמא, הוא מבקש מה', שהוא רוצה, בזמן שהוא עושה "ברכת הנהנין" ואומר "ברוך אתה ה', המוציא לחם מן הארץ", מדוע אין לו הדרך ארץ, שיעמוד באימה וביראה, כמו שעומדים בפני המלך. אלא שהוא מדבר לה', ואין לו שום התפעלות, שירגיש למי הוא מדבר.

וזה כואב לו. והיות שאין הוא מוכשר לתקן את עצמו, ומשום זה הוא מבקש מה', שיעזור לו, שיתן לו קצת גילוי, שירגיש לפני מי הוא עומד, לפני מלך מלכי המלכים. ומדוע הוא לא מרגיש את זה.

ועל זה אמרו בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ומשיב, "בנשמתא קדישא". היינו, שנותנים לו מלמעלה שפע, המכונה "נשמה". וזה עוזר לו, שתהיה לו היכולת לצאת משליטת הגלות של אהבה עצמית, ולכנס לקדושה. היינו, שכל מחשבותיו יהיו אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.

היות שע"י הנשמה שהוא משיג, מסתלק ההסתר והצמצום, ומרגיש גדלות ה'. ואז הגוף נכנע "כנר בפני אבוקה" מפני אור ה'. והוא מרגיש אז, שיצא מעבדות לחירות. היינו, במקום, בזמן שהיה רוצה לעבוד בלתי ה' לבדו, תיכף באו השאלות של ע' אומה"ע שבגופו, ושואלים, היתכן לוותר על מציאות הגוף ולא לחשוב עבורו שום דבר, אלא כל הכוחות והחושים להשקיע אך ורק ב"איך יכולים למצוא עצות לעשות נחת רוח להבורא".

ועוד יותר גרוע הם השאלות שלהם, בזה שהאדם אינו חושב, שאלו המחשבות אינן שייכות לעם ישראל, אלא שהם מחשבות ע' אומות, אבל האדם חושב, שהם מחשבות שלו. היינו, שהוא שואל לעצמו אלו השאלות. ועם עצמו איך האדם יכול להילחם.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך לדעת, שאלו מחשבות והרצוניות הזרים לרוח היהדות, אינם שייכים לבחינת ישראל עצמו, אלא שהם באים ממחשבות של האומות העולם הכללית, הנכנסים לבחינת אומות העולם הפרטיים, שישנם בכל אדם פרטי. ובזמן שהאדם מאמין שהוא כך, היינו שאינם שלו, אז עם גוף אחר האדם כן יכול להילחם. מה שאם כן כשהוא חושב, שהמחשבות הזרות האלו הם שלו, האדם עם עצמו אינו יכול להילחם."

איך אנחנו יכולים לתאר את אורות נרנח"י? איפה אנחנו מקבלים אותם, איפה הם מתגלים לנו, ומה אנחנו יכולים להגיד עליהם, איזה תענוגים הם, איך, איפה הם מתגלים, במה הם מורגשים?

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את השגת טיפת הייחוד? שמתוך הקשר בינינו מתגלה ייחוד עם הבורא, בתוך הקשר בינינו.

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו ייסורים גדולים, נוראיים, שהם מחייבים אותנו להתחבר עד שמגיעים לאיחוד? ואיך כנגד זה אנחנו יכולים להמציא לעצמנו כאלו כוחות, שהם יחייבו אותנו בבחירתנו לחיבור? זה כנגד זה. או על ידי ייסורים מגיעים לחיבור, או על ידי בחירתנו הטובה מגיעים לחיבור. איך אנחנו יכולים לתאר את הציור הזה והציור הזה, באותה העוצמה?

איזה ייסורים צריכים להיות שיחייבו אותי להתחבר עם הזולת בצורה אחידה? איזה ציור ייסורים צריך להיות, כדי שאני ארצה להתחבר עם הזולת, כדי להימנע מהם בצורה שלמה, "כאיש אחד בלב אחד". אנחנו אפילו לא יכולים, אין לנו שום הרגשת ייסורים, שאנחנו יכולים לתאר משהו מזה?

וכנגד זה איזה ייסורים אנחנו יכולים לייצב לעצמנו, אם אנחנו לא מגיעים לייחוד כדי להשפיע נחת רוח? זה חייב להיות זה כנגד זה, זו אותה מערכת שעובדת על ידי החיסרון. כשחיסרון מגיע מתוך מקל או מתוך הכרה. אבל חיסרון חייב להיות, נניח עשרה קילו, ומאיפה אתה משיג אותו זה עניינך.

(סוף השיעור)