שיעור ערב 05.10.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

זמן התכווצות וזמן התפשטות - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: אנחנו נקרא קטע מס' 1, מתוך "זמן התכווצות וזמן התפשטות", מתוך בעל הסולם, "ששים רבוא נשמות".

"אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמ"ש, (בראשית ב, ז) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד." זאת אומרת, מפני שאנחנו כך מחולקים, שבורים, לכן אנחנו כך רואים שהכול נמצא באיזו צורה שבורה, מחולקת ביחידות, ולא בצורה אחת אחידה. "דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.

לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות:

בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל.

בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.

והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר."

(בעל הסולם. "ששים רבוא נשמות")

שאלה: מה זה אומר, שמאירה עליו נשמתו והוא לא בקשר עם שום נשמה אחרת? אז מה מאיר עליו? הרי כל מה שאנחנו קוראים "נשמה", זה בקשר בינינו.

מה זה בקשר בינינו, אני לא יודע. אנחנו משיגים נשמת אדם הראשון. ברור לנו שכשאנחנו מתחילים להשיג את הנשמה הכללית הזאת, אנחנו משיגים אותה בהדרגה. לא חלקים ממנה, אלא ההשגה שלנו היא חלקית יותר ויותר, מדורגת. אבל אנחנו משיגים סך הכול מבנה אחד.

תלמיד: בחלק א' הוא אומר, שמשיג את נשמתו, אבל לא משיג בכלל שום חלק מהנשמה הכללית. ואחר כך בחלק ב' מאיר עליו הארה שהוא משיג חלק מהנשמה הכללית, ובסוף משיג את כולה. אני שואל מה זה חלק א'?

"בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל." כך זה נראה לו. זה עדיין ממש לא נכלל בכלום. "בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל."

תלמיד: מה זה משיג את נשמתו?

הוא משיג את הנשמה הכללית של אדם הראשון, במידה שזיכך את כלי התפיסה שלו. אז בכלים, בהרגשת הכלים יש ודאי דרגות. אבל לא שאנחנו משיגים חלקים שונים של אדם הראשון, אלא אנחנו כך משיגים, אבל משיגים את הנשמה השלמה. אני לא יודע איך להעביר את זה. ברוחניות זה תמיד בעיה להסביר.

זה מובן. ישנה רק נשמה אחת, אנחנו משיגים כל פעם כאילו חלק ממנה, מפני שאנחנו בתוכנו מחולקים לכל מיני דרגות ומדרגות וכל מיני חיתוכים, אבל לא שהנשמה הזאת היא המחולקת. לכן בהשגה שלנו נראה לנו שהיא חלקית. אבל באמת כלי הקליטה שלנו, הראייה שלנו נגיד, הם כך, חלקית, ואנחנו רואים את זה גם מתוך הלימוד. מה זה נקרא שיש לנו "עיבור", "יניקה", "מוחין" במאה עשרים וחמש מדרגות? זה שאנחנו כל פעם משיגים חלק. חלק נקרא "מדרגה מסוימת". אבל סך הכול מה יש? ישנה מלכות דאין סוף. יש ה-ו-י-ה אחת. מה משיגים? לפי הדרגה שלך אתה משיג, אז זה נראה לך חלקית.

קריין: קטע מס' 2, מתוך "סוד העיבור - לידה", בעל הסולם.

"אם אין התכווצות פנימית - אין התפשטות. כי לא יתפשט בשום אופן יותר מגבולו, ואם כן אין תנועה. והנה, הסימן של הבריה שמוכשרת לאור החיים הוא, אשר יש בה כח לפחות לעשות התכווצות משום איזה סיבה, אשר אז בא אור החיים ועושה התפשטות, ונעשה תנועה ראשונה של חיים." אני מפנה בי מקום, מאגו שלי, שהמקום הזה הוא יהיה פנוי מהאגו. ואז כביכול שליטה זרה, חיצונה, יכולה להיכנס לתוך המקום הזה שפיניתי ברצון לקבל שלי. "ולכן לא תפסק עוד התנועה הימנו, ונעשה חי מתנועע." זאת אומרת אותו רצון עכשיו שנכנס בי, הפעם הראשונה זה הכי קשה, אז הם כבר מתחילים לעבוד יחד. רצון שלי ורצון זר. שזה הבורא ודאי, כן? ואז כבר מתחילה ביניהם להיות חליפת המצבים. "ותנועה ראשונה זו נקראת נשמה, דהיינו, רוח חיים שנושם באפו," זאת אומרת מידת הפינוי שלי מעצמי, מהאגו שלי שהבורא יכול להיכנס בתוך הרצון שלי הפנוי, זה נקרא "נשמה". "כמ"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים". אבל דצ"ח אין בהם כח הזה, לעשות התכווצות פנימית, מכל גורם שיהיה." כי הוא לא יכול לתאר לעצמו את החשיבות של תכונת ההשפעה במקום תכונת הקבלה, ולכן לא יכול להתכווץ. " - וכיון שכן, אין אפשרות לאור החיים להתלבש בהם, ולגרום להתפשטות. אשר חוק נתן ולא יעבור, שבלעדי ההתכווצות וההתפשטות לא יוכל הכלי להתפשט מעבר לגבולו. ועל כן משפט הדצ"ח הוא למיתה עולמית. והמדבר מוכשר באמת כולו לחיים, אלא שנולד מת, מפני שצריך לאיזה סיבה וגורם אשר יפעל עליו, שיעשה לפחות התכווצות הראשון, אשר זה נגרם לו על ידי האויר הקר המגיע לו מתורה ומעשים טובים."

(בעל הסולם. "סוד העיבור – לידה")

כך הוא מתאר את השפעת התורה שגורם להתכווצות. זאת אומרת, גורם לרצון לקבל שהוא כאילו בעל כורחו מתכווץ, ואז במקום ההתכווצות נכנס כבר כוח השפעה, ובכוח ההשפעה הזה מתגלה הבורא או נשמת אדם הראשון, שזה אותו דבר.

קריין: אני אקרא שוב. שוב, מתוך "סוד העיבור – לידה", בעל הסולם.

"אם אין התכווצות פנימית - אין התפשטות. כי לא יתפשט בשום אופן יותר מגבולו, ואם כן אין תנועה. והנה, הסימן של הבריה שמוכשרת לאור החיים הוא, אשר יש בה כח לפחות לעשות התכווצות משום איזה סיבה, אשר אז בא אור החיים ועושה התפשטות, ונעשה תנועה ראשונה של חיים. ולכן לא תפסק עוד התנועה הימנו, ונעשה חי מתנועע. ותנועה ראשונה זו נקראת נשמה, דהיינו, רוח חיים שנושם באפו, כמ"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים". אבל דצ"ח אין בהם כח הזה, לעשות התכווצות פנימית, מכל גורם שיהיה. - וכיון שכן, אין אפשרות לאור החיים להתלבש בהם, ולגרום להתפשטות. אשר חוק נתן ולא יעבור, שבלעדי ההתכווצות וההתפשטות לא יוכל הכלי להתפשט מעבר לגבולו. ועל כן משפט הדצ"ח הוא למיתה עולמית. והמדבר מוכשר באמת כולו לחיים, אלא שנולד מת, מפני שצריך לאיזה סיבה וגורם אשר יפעל עליו, שיעשה לפחות התכווצות הראשון, אשר זה נגרם לו על ידי האויר הקר המגיע לו מתורה ומעשים טובים."

(בעל הסולם. "סוד העיבור - לידה")

שאלה: איך אפשר להגדיר התכווצות? מה זה ההתכווצות?

התכווצות, זה שהרצון לקבל שהיה משרת אותי ואני הייתי כולי מנופח עם הרצון לקבל, עכשיו מוכן, רוצה להתכווץ, לתת בו מקום לרצון להשפיע.

תלמיד: אז מה, הוא רוצה פחות?

מצמצם את עצמו מפעולת לקבל, ורוצה שבחלק הזה מהרצון, יהיה לו רצון להשפיע. נגיד אתה מחליט שיש במי משהו שאני יכול להקדיש לחברים, לקבוצה, ושלא יהיה לי מזה כלום. נותן. כמו שאנשים תורמים. מה הבעיה?

תלמיד: קודם כול שיהיה רצון כזה.

כן. אבל זה אפשרי. זה הכול תלוי בהערכה מה יותר טוב, מה פחות, מה חשוב. אין יותר, רק חשיבות. אם יש סביבה, ואתה יכול לעבוד עם הסביבה שהם ישכנעו אותך, ואתה מוכן להשתכנע, ואתה עושה כל מיני פעולות צדדיות כדי שזה יקרה, אז אתה שומע מהם אפילו שהם בעצמם לא נמצאים בזה, זה לא חשוב. זה כמו שמשלם למוזיקאים שהם ינגנו לו והוא יקבל התעוררות, והם סתם ילכו לשתות משקה שהוא נותן להם כסף. אתה מבין, זה הכול.

אז חשוב איך אדם רוצה לקבל את ההתעוררות. אם הוא עושה כל מיני פעולות בקבוצה כדי לקבל התעוררות, אפילו שאין להם התעוררות בעצמם, אבל אם הוא משקיע את עצמו ומכניע את עצמו, אז כמו רבי יוסי בן קיסמא הוא מרוויח, הם עוזרים לו להתכווץ. זה נקרא "מכל תלמידיי השכלתי"¹. הם יכולים להיות קטנים, זה לא חשוב.

תלמיד: אני לא רוצה שזה ישמע כמו טענה, אבל בעבר היה הרבה יותר קל לעשות משהו לטובת החברים.

אתה מדבר עליך?

תלמיד: אני מדבר עליי, כן.

בטח, כי אתה היית משוחד. אתה היית שקרן, ולא הרגשת את זה שאתה משקר לעצמך שכאילו אתה עושה את זה לחברים. היום אתה מתחיל יותר לבקר, ואתה רואה שאתה לא עושה לחברים, אלא לעצמך. זה מה שהשתנה.

שאלה: האם אפשר להשוות את ההתכווצות וההתפשטות השונה, כמו בניית העשירייה? כי לפניה היינו כמתים. וברגע שהתחברנו קיבלנו את החיים, את התורה ומצוות?

להתחבר, האמת שאי אפשר אלא על ידי הפעולות האלה, שכל אחד מסוגל לתת בתוכו, בתוך הרצון לקבל שלו מקום לאחרים. אחרת מה זה נקרא "חיבור"? שאתה נכנס בי ואני נכנס בך, וכך אנחנו מתקשרים.

תלמיד: כל עוד לא נכנסנו פה לעשיריות, למעשה לא הייתה הרגשת חיים, אלא היינו מתנהלים.

בזה כל אחד ואחד עושה חשבון לעצמו, אני לא יכול לזה להיכנס. אתה מרגיש כך, מישהו אחר מרגיש אחרת, בזה כל אחד שייתן חשבון לעצמו.

תלמיד: למה אני אומר את זה? כי אני חושב שבפעולה הזו שגרמת לנו לבנות את העשיריות, קיבלנו חיים חדשים. קיבלנו את היכולת להתחבר. קיבלנו את היכולת להיות ביחד, להתפתח.

כן, נכון. אבל ישנם עוד דרגות, ישנם עוד מצבים.

תלמיד: אני לא כל כך מבין, מה זאת אומרת?

אני פיניתי בליבי מקום לכל החברים וזהו? הם נמצאים בתוך ליבי ממש כולם, לא נשאר מקום ריק?

תלמיד: מה זאת פעולת החיים?

נכון שצריכה להיות כזאת פעולה, אבל אני עדיין מרגיש שליבי לא כולו כך. אתה יכול להיות שכן, לכן כל אחד ואחד צריך לבדוק, אף אחד לא יכול לבדוק לב של חבר.

תלמיד: אבל בשביל זה יש עשירייה כדי לפתוח את הלב וכן לבדוק בתוך העשירייה.

עשירייה יכולה להשפיע על כל אחד ואחד במידה שהוא מוכן להשקיע את עצמו, לשכנע את עצמו על ידי העשירייה, לתת להם מקום שישפיעו עליו. אבל סך הכול זה הכול נמצא בתוכו.

שאלה: כשאני עושה פעולות כלפי החברים או בעשירייה או בכלל בחברה הכללית, בכלי הכללי, זה גורם אצלי להתכווצות?

אם אני עושה פעולות אני לא יודע. מכל העבודה שלי אני רוצה שבי יתפנה מקום כדי לקבל שם השפעת החברה, זה נקרא "השפעת הסביבה על האדם". שהם עד כדי כך משפיעים עליי, שהם מנקים לי את המחשבות על עצמי ושאני אפילו במחשבות האלה, יכול להיות ניטראלי ואפילו לחשוב על הזולת. זה דרך הסביבה שהבורא משפיע ונקרא "השפעת הסביבה".

תלמיד: אז התכווצות היא תוצאה של השפעת הסביבה?

כן.

תלמיד: הסביבה גורמת להתכווצות?

אלא מה, מי יכול? בעצמו?

תלמיד: לא יודע.

בעצמו אדם לא יכול, רק על ידי עבודה בסביבה. אפילו זה עוד לא התכווצות אבל בכל זאת, אתה נמצא בדיבורים כמו שהיום דיברתם ועשיתם איזו פעולה והיה מאוד יפה, שעה שלמה, ואז מה? זה נקרא שאתם הרגשתם שאתם מוכנים לפנות בכל אחד מקום להרגשת הזולת. כן, כאלו תרגילים הם מאוד מועילים והם מביאים לחיבור.

תלמיד: מה בדיוק החברה מכווצת באדם?

את הרצון האגואיסטי שבכל אחד ואחד, שהוא מוכן לפחות בחלק קטן מהרצון שלו, להיות כלול עם אחרים. שחיי חברה נעשים בו יותר חשובים מהחיים שלו.

תלמיד: יש פה משהו שתלוי באדם כדי שתהיה התכווצות או שזה רק השפעת הסביבה עליו גורמת לזה?

אבל בהשפעת עליו הוא בונה את הסביבה, אנחנו כולנו בונים את הסביבה, כולנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אדם קובע במה ואיך הסביבה תשפיע עליו?

ודאי.

תלמיד: איך?

על ידי זה שהוא מכניע את עצמו, שהוא משקיע בסביבה. מה השאלה?

תלמיד: כן, זה ברור, אבל בזה שאני מכניע את עצמי ומשקיע בהם אני לא קובע מה בדיוק הם ישפיעו.

אתה לא יודע מה צריך להיות. אתה צריך להכניע את עצמך ומה שיקרה זה כבר מהבורא. אתה רוצה להיות בעל הבית על כל התיקונים?

שאלה: כתוב, "שיעשה לפחות התכווצות הראשון, אשר זה נגרם לו על ידי האויר הקר המגיע לו מתורה ומעשים טובים." מה זה אוויר קר ממעשים טובים?

שהוא מסוגל להתכווץ, למרות שזה לא נעים הקרירות הזאת, זה לא בא מהחום של האהבה, לא, זה בא מתוך המאמצים שלו שהוא עושה כלפי החברה.

תלמיד: ומה זה "אוויר קר"?

אוויר קר, זאת אומרת שהוא נושם. התכווצות, עדיין אין לזה מדרגות, אלא אוויר קר. אוויר. אנחנו אחר כך נלמד, כמו שאנחנו למדנו, "אוויר וחלל פנוי", ו"אוויר ריקני". זה יהיה.

קריין: יש עוד קטע ככה בהקשר למה שאנחנו מדברים.

קריין: מתוך מאמרי "שמעתי", "מהו שהקב"ה שונא את גופים בעבודה". כתבי בעל הסולם,

"כל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא "אפס המוחלט". משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים.

ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון.

מה שאין כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים. לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.

היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה."

את המשפט האחרון אפשר להבין, הקודמים בינתיים מיותרים. אתה יכול לקרוא שוב את המשפט האחרון.

"היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה."

אצלנו ביתיים זה מתבטא ברוגז בכל מיני צורות, שאנחנו לא מרוצים מהבורא, מהסביבה, מהמורה, מכולם.

תלמיד: שמעתי שאמרת שיש לנו הזדמנות לזירוז הזמנים דווקא בגלל הכלי הגדול שמתגלה.

כן, ודאי.

תלמיד: ויש הזדמנות להתכווצות דווקא בגלל הכלי הגדול שמתגלה.

כן.

תלמיד: ומה זה ההזדמנות הזו? יכול להיות שיכולה לחלוף לפנינו?

אם אדם נכלל בזה, אם הוא רוצה להתכלל מזה, להיות מושפע מזה, מתכופף כלפי זה, לפי מי שהוא מתקיים, מתקיים. כלפי מי שלא מתקיים, לא. שאל את השכן שלנו שם בבניין הסמוך, הוא לא יבין מה שאתה רוצה. תגיד "היום יש בעולם השראה מיוחדת, האור העליון פועל, אתה לא רואה". מה הוא יגיד לך? "חכה, אני מזמין לך אמבולנס".

שאלה: ההתכווצות זה תהליך הדרגתי שמוביל לייאוש וצעקה?

כן, זה מילוי וייאוש, מילוי וייאוש. וזה לא ייאוש, אין כאן ייאוש, אדם שמח שהוא מסוגל להתכווץ. שפועלים עליו כך שהוא מכן לפנות את עצמו לאור התיקון, לאור ההשפעה. הוא לא מרגיש בזה הפסד. דווקא ההיפך, "הרוצה לחיות שימית את עצמו". זה בדיוק מה שקורה בצורה הדרגתית.

שאלה: אנחנו צריכים להתרכז עכשיו בהתכווצות או בהתפשטות?

אנחנו צריכים להתרכז בחיבור כולנו, בחיבור של כולנו לכלי אחד סביב אירופה, סביב הכנס. במחשבה העל זה, בכל מיני פרטים על הכנס, שתהיה לנו אחיזה. איך ששם יהיה הכול, איך אנחנו נעשה התעוררות, ישיבות חברים, שיעור, שאלות תשובות, כל מיני ערבי תרבות, יהיה, לא יהיה, לא יודע, על זה אנחנו צריכים להתרכז. כי זה הכול סך הכול גורם לחיבור. על התכווצויות, התרחבויות, אנחנו עוד לא יכולים לחשוב, זה לא ענייננו, זה יקרה מעצמו.

קריין: קטע מס' 3, מתוך אגרת ד', בעל הסולם.

"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק. וכל מקום שתתן עיניך בו, יתברך. וכולם יתברכו בגינך, משום שיהיו מברכים אותך בקביעות."

(בעל הסולם. אגרת ד')

קריין: שוב.

"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה'," זה מה שבינינו, שאנחנו מרגישים מקום ריק אנחנו צריכים שזה יתמלא עם גילוי הבורא, "וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך," וזה כול הכלי השבור הזה הגדול, זה הכול כלי אחד, "ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה", שתעשה את זה, שתחבר את זה כך לעיניך, "ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק. וכל מקום שתתן עיניך בו, יתברך. וכולם יתברכו בגינך, משום שיהיו מברכים אותך בקביעות."

(בעל הסולם. אגרת ד')

שאלה: מה זה הפעולה הזאת, "לצאת בשדה"?

לצאת, שאני רוצה לחבר לעצמי, או להתחבר לאחרים, זה לא חשוב, זו פעולה הדדית, אני רוצה לגרום לחיבור כל החלקים, של כל הרצונות שלנו, שכל אחד ואחד רוצה במשהו להתעלות למעלה מהבהמה שלו ולהתקשר לאחרים להיות אדם אחד, אני רוצה בזה לעורר את כולם ולגרום לכולם את תופעת החיבור הזאת.

תלמיד: יש לאדם כוח לצאת?

ודאי שלא. אבל מדברים על מה שאני רוצה. את הרצון הזה קיבלנו ואנחנו צריכים לממש אותו נכון. בלממש אותו נכון אנחנו מוצאים את צורת הבורא שבינינו.

תלמיד: והשדה?

"שדה שברכו ה'" זה אותו הכוח שצריך לחבר בינינו, שצריך לשרות בינינו ולחבר אותנו.

תלמיד: איפה השדה הזה?

בינינו. זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'". דיברנו בזמן האחרון הרבה על עניין זה. מה שצריך להיות בינינו ויותר מלא, יותר סמיך ממה שבתוכנו, שאנחנו בתוכנו נתחיל להרגיש את עצמנו ריקניים ובכלל כמו אילו נקודות שחורות, וכל מה שיש מחוצה לנקודות השחורות האלו זה הכול שדה ובו יותר ויותר מתגלה כוח ההשפעה בינינו, שהוא קושר אותנו יחד למערכת אחת.

תתארו לעצמכם שיש לנו יקום, בתוך היקום הזה יש לנו גופים, גושים, ומה שבין הגושים אנחנו לא מרגישים, אבל העיקר זה בין הגושים, ודווקא שם כל האנרגיה. ועכשיו מתחילים קצת כביכול לגלות או לנחש שזה קורה, כי שם כל האנרגיה, כל החכמה, כל המחשבה, הכול שם, בין כל הגופים האלה, הגושים האלה שנעים בתוך חלל כביכול זה לא חלל, זה מה שאנחנו מגלים, אולי חור לבן, חור שחור, יש כל מיני צורות, אז מה שבינינו, בין כל הגושים האלה ביקום, זה כמין חור שחור אחד, אנחנו נמצאים בו. וכל הגופים שנעים או שזה כמו כוכבים או שזה כמו הפלנטות או כל מיני כאלה, זה הכול משני לגמרי, העיקר זה השדה אשר ברכו ה', זה מחשבה. מחשבה, מחשבת הבריאה.

שאלה: איך אדם מפנה מקום מעצמו שייכנס כוח זר, שייכנס כוח של הבורא?

על ידי זה שהוא עובד עם החברים ומחשיב אותם יותר מעצמו ורוצה להשפיע להם על חשבון עצמו, וכך לאט לאט הוא מתחיל לקבל הרגשה מה זה נקרא שהוא יוצא מהשליטה שלו ומפנה בתוך עצמו [מקום] לשליטה זרה.

תתאר לעצמך שבמחשבות אתה רוצה לפנות בשכל שלך, בלב שלך מקום לאחרים. נגיד שאין לך מוח ואין לך לב ,אלא כל המוח והלב שלך הם ריקים והחברים מפעילים אותם עם המוח והלב שלהם. וזהו, פשוט מאוד. מה שיש לך, כל הרצונות וכל המחשבות זה לא שלך זה החברים פשוט דרך איזו אינפוזיה מעבירים לך את זה ואתה עובד לפי מה שהם שופכים בך, ממלאים אותך. ככה זה.

אז אם אתה רוצה במשהו להיות בצורה כזאת נפעל על ידם, אתה מתחיל להרגיש כבר שאתה מתכווץ, נותן להם מקום לשלוט בך. ואתה מרגיש בזה שמח, וזאת אנחה גדולה מאוד, כי חוץ ממך אין יותר רשע בעולם, רק אתה. "כל הפוסל במומו פוסל", את כל הדברים הרעים רק אתה עושה, אתה גורם לכל הדברים האלה שקורים בעולם, הכול רק אתה.

וזה שאתה רוצה לפנות בך מקום במוח ובלב, שאתה כאילו מת, כאילו אין אתה, רק החברים שיעשו במקומך את העבודה הזאת, לכן יש לך חברים, תשעה חברים שממלאים אותך, "איזה יופי, אני קיבלתי ט' ראשונות מהחברים שלי ואז ודאי שהמלכות שלי גם נפעלת לפי הט' ראשונות האלה, הופכת להיות לקדושה שלמה".

שאלה: בשביל מה אני קיים שם, במקום שאני מבוטל לגמרי?

כי ככה זה יקרה. מה השאלה? במקום להיות ממולא עם הזוועה הזאת, סליחה שככה אני אומר עליך, נגיד שאני אומר לעצמי, במקום שאני אהיה מלא בכל הפסולת, בכל הזוועה, אני אתמלא עכשיו במה שהם נותנים. אבל מה הם יכולים לתת? הם פותחים את עצמם והבורא דרכם ממלא אותי. ואז מתשעה חברים אני מתמלא בכל הספירות, ואני המלכות. ואני אז פועל, כתוצאה מתשע הראשונות אני ודאי שפועל בצורה הקדושה, וכך הם תיקנו אותי. על ידי מה? רק מתוך זה שאני נתתי להם מקום ואז הבורא דרך החברים תיקן אותי.

תלמיד: ומה אני נותן להם? מה אני מחזיר להם?

אתה משתדל לעשות להם גם אותו דבר בתנאי שיהיה ביניהם כאלו שגם רוצים את זה. אבל מתוך שעובדים יחד והאור העליון עובר דרכם לכל אחד ואחד ומהר מאוד כולם מתקדשים.

תלמיד: וכל הזבל הזה וכל מה שהיה בי לאן זה נעלם?

הוא לא נעלם, הוא הולך להיות קדוש, אין רע אלא טוב ואין אור שחור, אלא רק אור לבן ואין רע בעולם, ומלאך המוות הפך להיות המלאך הקדוש.

תלמיד: אז זה קורה באופן הדרגתי?

כן, אל תדאג, זה בהדרגה יקרה, לא מיד.

שאלה: אני רוצה לקלוט מהם רצונות ומחשבות במקום מה שיש בי?

אני רוצה שהם יעזרו לי, שהם ישלטו בי, כי אני רואה שאם אני שולט בעצמי זה פשוט זוועה שאין לה סוף ואני לא מסוגל לכלום ואני חלש ואצלי כל יום חוזר אותו דבר שכל ערב אני אוכל את עצמי איך עבר היום וכל בוקר אני מתחיל ושוב נמשך לאותם הימים כמו שקודם ואז אני מחליט שאני חייב לפנות להם מקום, שהם יהיו בתוך ליבי, רק בצורה כזאת יכול להיות שאני אוכל קצת לשנות את הגורל שלי.

תלמיד: אני מציע שהאירופאים יכתבו תפילה שאנחנו נתפלל עליהם כל יום.

אתה אל תדרוש מאירופה ומאף אחד, אתה תדרוש מעצמך, ואז יהיה בסדר, מאף אחד אל תדרוש שום דבר, "שאירופה תשלח לו ואז הוא יענה להם ואז..", אל תדרוש מאף אחד, פשוט מאוד, אסור לנו לעשות את זה, אתה יכול לבדוק באיזה מצב הם נמצאים כדי לעזור להם אבל חוץ מזה אסור לך להפעיל שום ביקורת.

שאלה: דיברת על השדה הזה שבו מתגלה הבורא ואז הוא נעלם, זאת אומרת אנחנו נרגיש את ההנהגה הזאת שתנהל אותנו בהמשך?

ודאי שכל הגילוי שאנחנו מגלים את הבורא זה גילוי ההנהגה, גילוי ההשגחה, גילוי מחשבת הבריאה, ודאי, כן.

קריין: אנחנו בקטע מספר 4 מתוך דגל מחנה אפרים, פרשת שלח.

"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת, צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך, רק מה שצריך לחיבור השכינה. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים, והכל לעלות לשורשן, לתיקון השכינה."

(דגל מחנה אפרים. פרשת שלח)

אתם זוכרים איזה מצב רוח היה לכם בבוקר לעומת היום, עכשיו, אז למה אתם לא משתוקקים לאותו מצב? מה אתה עושה לי ככה, אז זה היה מלמעלה ועכשיו זה תלוי בך. אז מה?

שאלה: מה זה נקרא להשתוקק? אנחנו לא אמורים להסתכל אחורנית, אתה לימדת אותנו להסתכל רק קדימה.

אתה לא רוצה לחזור לאותו מצב אבל אתה רוצה להיכנס למצבים כאלו יותר ויותר, לא לחזור אחורה אבל להשתוקק קדימה שיהיה, למה אתם לא משתוקקים? למה אתם לא רוצים להיות מלאים באותה התעוררות שהייתה לכם קודם? לא באותה התעוררות אלא עוד יותר גדולה, שעכשיו עם כל ההתקררות יש בכם, זו מין התקררות, קרירות, אז אתם יכולים להתמלא עם ההתעוררות יותר גדולה, זה עניין של שינויי זמנים ואני רואה שאתם פסיביים מחכים אולי ישתנה משהו, לא רוצים להיות בשיעור ולא רוצים לשנות שום דבר, המצב הוא לא טוב, אתם מסכימים עם מה שקורה. נקרא שוב.

"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת, צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו," זאת אומרת גם לחייב אותם שהם יתחברו עימו, לא רק שהוא בהם "היינו שלא תשאיר לך, רק מה שצריך לחיבור השכינה." כלום חוץ מזה אתה לא צריך "ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה'," לריבוי, שאנחנו עכשיו יוצאים להרבה אנשים, רוצים לחבר ולערבב הרבה "יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים, והכל לעלות לשורשן," לחיבור, לנקודה שמחברת את כולם לתיקון הנשמה "לתיקון השכינה."

שאלה: מה צריך לדרוש בזמן שאנחנו כאלה קרים?

אנחנו דורשים שתהיה לנו התפעלות מהבורא ומהחיבור שלנו, מהאנשים גם במקום שהחושים שלי לא עובדים, אני רוצה לעורר אותם, איך אני מעורר אותם? זה הכול תלוי עד כמה שאנחנו עכשיו לא מספיק מחוברים בינינו, יש בינינו עכשיו מקום שממולא באוויר הקר, ככה, בינינו, במקום חום שהיה לנו בבוקר, זוכרים איזה חום היה? אווירה כזאת חמה, בכמה מעלות ממש היה יותר חם. ומה עכשיו? כל אחד איך הוא יושב, קודם הייתם גם יושבים קצת יחד מחובקים כל אחד עם השני ובכלל זה היה פתוח וחם.

מה קורה? אז נתנו לכם עכשיו מקום למלאות את האוויר הקר ביניכם באור החם, קדימה תנסו, כל אחד שיחשוב על האחרים איך שהוא רוצה שהאור הזה יבוא, ויתפשט, ויחמם אתכם. ימלא את כל החלל הזה. תנסו. תנסו לרצות את זה ואז זה יקרה.

שאלה: ההרגשה הזאת של האוויר הקר הזה, זה כאילו מתגלה לנו המדרגה הבאה, מתגלה כאילו האמת.

האחוריים של מדרגה עליונה.

תלמיד: ומצד שני, מתגלה גם אמת שמפחידה מאוד אותי, שאני לא נמצא בזה בשלימות, או אפילו לא בטוח במאה אחוז שאני מסוגל.

זה חוסר קשר לקבוצה. אתה לא מסוגל לכלום. גם זה מתגלה נכון.

תלמיד: אם אני צריך להעביר את השליטה עלי לתשעה חברים שלי בעשירייה, אז זה מאוד מדאיג אותי.

אליך?

תלמיד: כאילו.

מה זה "כאילו"?

תלמיד: לצמצם את הרצון שלי לאפס ולהעביר.

את השליטה ממך אליהם.

תלמיד: כן. ממני אליהם, זה מאוד מדאיג אותי, בגלל שאני מסתכל על עצמי, ואני רואה שאני לא במאה אחוז דואג להם, ואוהב אותם וממש כל כולי בהם. ויש פער כאילו, בין האמת שמתגלה לבין המציאות שאני מרגיש עכשיו שהיא לא.

זה הכול שכנוע בתוך העשירייה. עדיין אתם נמצאים במצב מאוד מאוד ארצי. אין שום בעיה. נגיד שאתה הולך למות. מה אכפת לך? תעביר אליהם שליטה עליך. שהם ימלאו את הרצון ומוח שלך כי בכל זאת, מה שקורה במה שאתה מלא, אתה רוצה שאני אספר לכולם במה אתה בפנים במוח ולב? לא. ככה זה כולם, כולל אותי. אז אם כך, אין לך שום בעיה לרוקן את עצמך ולתת להם אפשרות למלאות אותך. יותר גרוע לא יהיה.

תלמיד: זו שאלה שתמיד עולה. מאיפה לוקחים מספיק כוח וביטחון לעשות איזו קפיצה כזאת?

מייאוש. "המיואש מכוחותיו עצמו.". אין רגע יותר מאושר. למה, שאדם מיואש מכוחותיו עצמו? כי הוא מוכן לפתוח את עצמו. כי אין בי כלום שאני בכלל יכול להעריך במשהו. כמה פעמים אתה חשבת על החיים שלך ואכלת את עצמך על כל המעשים, וכל המחשבות שעברו עליך? מה יש לך כל כך, במה אתה אוחז? מה יש לך לשמור?

תלמיד: יש לי דוגמה מאוד מדאיגה שחברים גדולים שהיו איתי בדרך, ועשינו מאמצים ביחד, כשהם הגיעו לנקודת הייאוש הם בחרו לצאת מהדלת ולברוח מהמערכה, ולא להעמיס את עצמם, להגיד "טוב..".

אין, זה לא ייאוש. זה סתם ייאוש גשמי. לא ייאוש רוחני. אנשים לא בורחים מייאוש רוחני. הם שמחים. יש נקודת משבר? בטח. ראיתי את זה אפילו על רב"ש. על הרב"ש ראיתי. זה תמיד ככה זה. זו נקודה שאדם חייב לעבור כל פעם. זה שמגיעים למטה ומתחילים לעלות למעלה. זה תמיד יש לך. זו שבירה. זו "נגזרת" נקרא במתמטיקה, שזה היפוך.

תלמיד: איך מכניסים שמחה נכונה לעבודה שלנו.

צריכים להעריך את זה בקבוצה, שאלה דברים טובים. כאן מרגישים שאני חלש לגמרי, אפס לגמרי. וגיבור מיד. תלוי במה אני אוחז. והקבוצה יכולה כך לעשות כי אתה תוצאה. אתה נקודה עשירית מהם. וכך כל אחד. קבוצה יכולה כך לעשות שאתה כל הזמן תרגיש את עצמך שהם מחזיקים אותך, ולכן, לא אכפת לך כלום. אין שום בעיה.

בכל זאת תהיה נקודה אחת, אבל זה ."כמי שכפאו שד" מה שנקרא, זה לרגע אחד, כי חייבת להיות שבירה. חייבת להיות. בלי זה אין היפוך. לא מתחילים עשר ספירות חדשות. אבל לחשוב שאין לך מה להפסיד, כדאי. אבל לא בייאוש כמו שאתה עושה, אלא שאין לי מה להפסיד בהתרוממות. ברוך ה', הגעתי למצב שאני רואה שאין לי מה להפסיד. שאני מוכן ממש להוריד את עור הנחש מעצמי, להישאר ככה.

אבל אל תשכחו על החימום. זאת אומרת, שקריר בינתיים.

קריין: קטע מספר 5 מתוך הראי"ה קוק, "אורות הקדש".

"האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה." אם הוא חושב על עצמו זה יורד עד הגיהינום בלי סוף. אין שם סוף לגיהינום. ואוכל את עצמו כל הזמן. כסיל. "אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה." זאת הסיבה שמכניסים אותנו לייאוש, כדי שאנחנו נשנה את הערכים שלנו ממה שיש לנו. אין לי כלום לעצמי וזה מצוין. ועוד יותר לא יהיה לי, ועוד יותר לא יהיה לי. כמה שאני מרגיש את עצמי ריק, זה סך הכול מגלים את האמת. אני רוצה במקום זה רק לרכוש את האחיזה שלי בהכלל. "וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו, ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלוקי. "

(הראי"ה קוק. אורות הקדש, ח"ג, עמ' קמ"ז)

מקובל גדול, אין לו שום דבר, חוץ מזה שאוחז בכלל. ודרך הנקודה הזאת שהוא אוחז בכלל, נקודת הדבקות, נקודת הייחוד, זה כל מה שיש לו. לא צריך יותר. כי אם יותר, כבר יש לך איזה מקום שמתמלא עם הפסולת.

קריין: לפחד מקרירות האהבה. מתוך בעל הסולם, אגרת ב'.

"לכן איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לגריעותא [לפגם] תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה,".

קריין: קטע מספר 6, מתוך בעל הסולם, "שמעתי" מאמר ל"ו, "מהו, ג' בחינות גופים באדם".

"האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו שפירושו חוץ מתועלת עצמו." אז יש לנו עכשיו דוגמה גדולה. כלי גדול, שאנחנו יכולים לתאר אותו שהוא נכון להיום, כולל את כל בחינת ישראל, ישר א-ל, מי שמשתוקק לבורא היום אנחנו יכולים להגיד בכנס "אנחנו רוצים לכנס אותם, להכניס אותם, לכנוס אותם למצב הזה, ישר א-ל". זו עבודה גדולה, מצב גדול, מעמד מאוד מיוחד "אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת. וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז." ברצון זאת אומרת, שזה לא יתלבש ברצון של האדם, שהוא יהיה דבוק למה שמחוצה לו. "וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק". "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו."

(בעל הסולם. שמעתי. ל"ו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")

כך מגיעים לקדושה. כל הזמן מפנים יותר ויותר מקום במקום מחשבות ורצונות על עצמו, במחשבות ורצונות על הכלי הכללי. בעשירייה זה קצת קשה ויש הרגל, אבל קשה גם, כי את זה אנחנו מרגישים כל אחד, פנים, וכל מיני דברים, ופרצופים. מה שאין כן, הכלי הכללי הוא יותר מופשט מצד אחד, גם עוצמתי יותר. ולכן, יותר קל לנו להתכלל. להשתדל לחשוב רק על זה, לפחות עכשיו עד הכנס אנחנו מכינים את עצמנו להיות שייכים, נכללים, תומכים, בונים את הכלי הכללי הזה. זה מעגל ההצלה שלנו.

שאלה: האם ככל שמתקדמים עבודת התיקון נעשית בכל מצב מול כל אדם?

בכל מצב בטוח, בכל אדם שמקבל התעוררות. זה תלוי. כל אדם הוא נציג מאיזה תא, מאיזה חלק קטן מאדם הראשון, מהנשמה הכללית. הוא נושא בתוכו ברצון שלו, את החלק הזה. עכשיו, הגיע הזמן להיתקן או לא, זה תלוי מכל הגוף הזה, מהמערכת הכללית. זה מעשר ספירות שמעשר הכול מתחלק, אז תלוי למה הוא שייך. יכול להיות שלא הגיע זמנו.

אתה רואה? יש לך שמונה מיליארד אנשים, ומי מתעורר, כמה מתעוררים? ככה זה. האמת, שלא צריכים הרבה. כי העיקר זה ישר א-ל שיתעוררו, אלו שמשתוקקים לבורא, כי אחרים בכל זאת, נמשכים אחרי הראש. אז אם אנחנו נגיע למצב שאנחנו כבר נהיה ממש ראש, אז כמו שבעל הסולם כותב בסוף ההקדמה לספר הזוהר, כולם יימשכו אחרינו. אנחנו עכשיו צריכים לארגן את עצמנו כראש הפרצוף.

שאלה: האם העבודה מתבצעת מול כל אדם? אני מול אדם אחר.

לא, מול העיגול, כלפי העיגול, כלפי העשירייה הכללית.

שאלה: איזה שלבים אתה רואה שהם חשובים בכנס אירופה שנעבור?

אנחנו צריכים לעבור את כל השלבים. אני לא יודע איזה עכשיו לפרט, אבל כולם למצב שאנחנו כולנו נרגיש את עצמנו מחוברים במערכת אחת, תלויים בכולם. כל הרוחניות ואפילו גשמיות, בזמננו כבר גם גשמיות תלויה בחיבור בינינו. מלחמה, הצלחה כלכלית, מה שרוצים, מה שאתם חושבים, לא חשוב מה. עוד מעט זה יתחבר יחד. הרוחניות מתקרבת לגשמיות, וגם הגשמיות מתקרבת לרוחניות. עוד מעט אנחנו נראה עד כמה שזה הכול ככה מתחיל להיות מאוד קרוב.

המשבר הוא כללי, כזה שאתם תרגישו איך נעשים בהתאמה מסוימת גשמיות ורוחניות. ותראו את השלבים. מהרוחניות אתם תראו שלבים איך שהגשמיות הולכת לגלות. זה יהיה. כמו שדיברנו על אנטישמיות שצריכה להתגלות, ועוד כאלה דברים. משבר. יש דברים שלא כדאי.

שאלה: מה זה תיקון השכינה, מה זה חיבור השכינה?

כל הנשמות יחד, זה נקרא שכינה. סכום של כל הנשמות יחד. שהן מחוברות נכון, זה נקרא שכינה המתוקנת. לא נכון, כביכול לא נכון, כלפינו, זה נקרא שכינה המקולקלת, שכינה שבורה, "שכינתא בעפרא".

שאלה: מה זה להקים שכינה מעפר?

לתקן את הקשר בינינו, סך הכול. אנחנו חלקי השכינה. לתקן את הקשר בינינו זו המטרה שלנו, להקים שכינה מעפר.

שאלה: כאילו כשחושב על הכלי הכללי, אז אפשר להגיד שכרגע זה כאילו הכלי שהוא עובד אתו?

שעובד אתו? ודאי, אנחנו כל הזמן עובדים עם הכלי הכללי, עם השכינה הכללית, עם מלכות דאין סוף. לכן כל הפעולות שלנו, אפילו שאנחנו מכירים אותן, או לא מכירים אותן, כולן הן עולות דרך כל הפרצופים לאין סוף. הכול מתאסף שם. שם זה סוף וסיום וסכום של סך כל היגיעות.

שאלה: וזה בעצם הכלי שלו? זה בחינת האדם שלו? כשאדם חושב על הכלי הכללי, אז זה כאילו הוא כרגע? כמו שאמרת עכשיו.

כשאדם חושב על הכלי הכללי, הוא חושב על איזו דמות שהוא מצייר לעצמו, אבל באמת זה המלכות דאין סוף. זה באמת השכינה, זה באמת הקשר בינינו, זה באמת הנשמה. הכול אחד. אין כאן מה להתבלבל. יש סך הכול הרצון שבורא ברא, ואותו רצון אנחנו צריכים לגלות שהבורא ממלא אותו. על ידי יגיעה שלנו אנחנו מגלים את זה. גם עכשיו זה כך, אבל אנחנו צריכים לגלות.

קריין: קטע מס' 7, מתוך בעל הסולם, "פרי חכם, שיחות", "כל המצטער עם הציבור".

"במדה שאדם מודד מודדין לו", פירוש, כפי גודל נקב הכלי, דהיינו, בית קיבול ותוך שלו, אותו חסרון יתמלא תמיד, לא פחות ולא יותר. לכן אותו עובד ה', שאינו מצטער עם הצבור, אלא מרגיש רק חסרון הפרטי שלו עצמו, לכן בית קיבול השפע שלו גם כן אינו גדול יותר. ועל כן לא יוכל לקבל גילוי אלקיות הכללי בסוד נחמת צבור, כי לא הכין כלי לקבל בחינת כללי זה, אלא בחינת פרטית שלו. מה שאין כן, המצטער עם הצבור, ומרגיש צרות הכלל, כצרה פרטית של עצמו. הוא זוכה לראות בחינת גילוי שכינה בשלימות, דהיינו, נחמות כלל ישראל, כי חסרונו חסרון כללי, לכן גם השפע קדושה, היא כללית. ובזה תבין ענין "צדיקים אין להם מנוחה", פירוש, כיון שהשפע מתברך לפי מדת החסרון והגעגועים של הצדיק, באותה המדה לא פחות ולא יותר. אם כן, מתאמצים תמיד להעמיק ולהרחיב הבית קיבול שלהם, כי למשפיע אין שום מדה, רק למקבל... אם כן, כל מגמתם בחייהם, להתחזק ולהשתוקק ולעשות להם, בית קיבול ותוך, כדי לגרום נחת רוח בהרחבת גבול הקדושה, בברכת הוי"ה."

(בעל הסולם. "כל המצטער עם הציבור")

אין יותר מנשמה אחת ורצון אחד, רק אנחנו צריכים לגלות את זה עד שתתגלה בשלמות, השכינה, או נשמה, או רצון המתוקן שהבורא ממלא אותו. היינו כוח השפעה, בלהשפיע על מנת להשפיע, לקבל על מנת להשפיע. זה סך הכול העבודה שלנו.

קריין: קטע מס' 8, מתוך "קול שמחה", אגרות.

"אדם פרטי שאינו כולל עצמו בתוך כלל ישראל, אינו מושפע ממרום מאהבת הכלל. וע"ז אמר הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", ממש. כי אהבת ישראל מושפע משפע אהבת המקום לישראל, ואם לא יכלול את עצמו בתוך כלל ישראל, יכול להיות ח"ו בסכנה, ולזה אמרה השונמית "בתוך עמי אנכי יושבת"."

(קול שמחה. אגרות)

אנחנו צריכים להגיע לקבוצה, לעיגול שיכלול בתוכו את הכול. ואז נראה מה זה. נשמות שהיו, נשמות שיהיו, נשמות שנמצאות, עבר, הווה, עתיד, כל מיני זמנים, מצבים, לא חשוב מה. את הכול אנחנו צריכים לכלול בתוך הקבוצה האחת. עכשיו יש לנו תרגיל ראשון לחבר את הקבוצה כאחד. לכן זה ממש תחילת המערכה הרוחנית.

קריין: קטע מס' 9, מתוך רב"ש - א', "תפלת רבים".

"כתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", שהזה"ק אומר "ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד". והפירוש הוא, שאם האדם מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז האדם צריך להתפלל עבור הכלל כולו, כי אז ניכר שכוונתו היא, שהקב"ה יתן לו כלים דהשפעה טהורה, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. כידוע, "משמיא פלגא לא יהבין", שפירושו, שמשמים שנותנים שפע למטה הוא בשביל הכלל כולו."

(רב"ש - א'. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

כן, ולא בחלקים. הבורא נותן על הכלל כולו, וכל מי שנכלל בהכלל, לפי אותה המידה מקבל מהשפע הכללי.

שאלה: אז הכלל הוא תמיד רק הקבוצה? או שהכלל הוא כלל נוסף? יש קהל ישראל, קהל.

כשתתקן את עצמך, אתה תראה שהכול מתוקן והכול זה שכינה קדושה אחת. בינתיים כלפיך מתגלה הכלי, שאתה צריך לתקן אותו. אתה צריך כביכול למלא אותו, וזו בשבילך עכשיו המטרה. אתה לא רואה הכול. אתה רואה בכלל שהעולם לא מתוקן, וניתן לך מקום לתקן. ואם אתה תתקן, אז לפי זה אתה מתקדם וכן הלאה. זה בינתיים כך. אחר כך אתה תראה את האמת, ששום דבר לא היה צריך לתקן. בשביל מה? ככה.

קריין: קטע מס' 10, מתוך בעל הסולם , "פרי חכם על התורה", "לא עת האסף המקנה".

"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו." גם אסור לצאת מהעיגול הגדול, מהעשירייה הכללית, לעשירייה הפרטית, אלא אם כדי לחזור ולהוסיף לעשירייה הכללית. וחס ושלום לא לצורך אחר. כל המאמץ שעשית בעשירייה הגדולה, בעיגול הגדול, זה על מנת לקבל. זאת אומרת כל ההשקעות שלנו הן צריכות להיות בעשירייה הגדולה, וכמה שיותר גדולה ורחבה עד שהיא תגיע למימד השכינה. "כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כוחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."

(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")

שאלה: עכשיו אמרת ממש שאסור לצאת מהעשירייה הכללית, אם אתה חוזר לעשירייה.

אם אתה חוזר לעשירייה שלך כדי להביא לה אותן ההתפעלויות וכוחות שרכשת בעשירייה הגדולה, ואז אתה מכניס אותם כביכול לעשירייה הקטנה שלך, כדי לצאת אחר כך ממנה לעשירייה גדולה עוד יותר גדולה. לא אותה כי כבר מה שיש בגדולה יש בקטנה, שלך פרטית, עכשיו כבר צריך לצאת לעשירייה עוד יותר גדולה. זה נקרא שאתה הולך לצוד בשדה. שדה אשר ברכו ה' וכך אתה כל פעם עושה.

תלמיד: כל המאמץ של האדם הוא בעשירייה הכללית, מה אני סופג משם כדי להביא לעשירייה הפרטית?

את הכול, יגיעה של כולם ושכר של כולם. הכול אתה רוצה להביא לעשירייה. אתה רוצה שהעשירייה שלך הקטנה תהיה לא פחות, בשום צורה, מהעשירייה הכללית הגדולה.

תלמיד: אז בעשירייה הקטנה שלי אני סופג אותו דבר, כל מה שהחברים הביאו?

כן, וכולם ככה, כל החברים. ואז אתם בונים את העשירייה הקטנה הזאת, אתה מבין באיזו עוצמה זה יהיה? ועם כל העוצמה המשותפת הזאת שאתם מקבלים בעשירייה הקטנה, שוב יוצאים לעשירייה הגדולה. אבל היא כבר אחרת, אתם כבר מתחילים להרגיש מה קורה אז, היא מתגלה לפי ההכנות שלכם. עד כמה שאתה נכלל עם החברים, שכול אחד מביא את החלק שלו מההתפעלות מהעשירייה הגדולה, אתם מתחברים וכול אחד מקבל את כל ההתפעלות, ואז אתם יוצאים החוצה שוב לצוד, להתקפה.

תלמיד: איך לעשות את זה בפועל?

תלמד מהלב שלך איך הוא עובד.

תלמיד: בגוף זה לא יכול להיות. הלב ככה עובד, כל הזמן סופג ומחזיר.

לא רק בלב, כל תא ותא בגוף כך עובד, כל דבר בגוף כך עובד, לפי אותו סגנון, רק בלב אנחנו ממש מרגישים. אבל אין לך חלק קטן ביותר בגוף שלא עובד לפי אותו העיקרון של ספיגה ופליטה, ספיגה ופליטה. הכול עובד רק בצורה כזאת. בתא, בחלק של התא, אין לך פעולה אחרת, רק אנחנו לא מבדילים בפעולות האלה, אבל כך זה קורה.

תלמיד: אז הבעיה שלנו היא קודם כל להתחיל להרגיש את הגוף הגדול, את הכלי הגדול, ואז כל אחד יוכל להרגיש את עצמו.

כן, ואתה תגלה את העיקרון הזה בכול מצב ומצב, בפנימיות, בעצבים, במחשבות, בהתכללות עם אנשים, בעבודה, בכול דבר ודבר אתה תרגיש שרק בצורה כזאת כל דבר קיים. אפילו הדומם שכאילו אין לו התרחבות והתכווצות, בכול זאת גם יש, רק יותר פנימי שלא מרגישים. אבל אם קיים משהו, זה רק בצורה כזאת. למה? כי השבירה הייתה עד הסוף, ואז מתחיל תיקון ממטה למעלה.

תלמיד: במה תלוי שכול החברים יתחילו להרגיש את הנשמה הכללית, את הכלי הכללי?

במה שאתה תעורר אותם, בדוגמה שלך.

שאלה: אני לא מבין איך אני צד את הכלי הזה?

איך אני צד את הכלי הגדול? אין לי כלים, יש לי רק דבר אחד, להתכלל בהם. אני מגיע, אני נכלל, אני גם עכשיו יכול את זה לעשות, לתמוך במה שרק אפשר, לעורר את האנשים וכן הלאה. על הכנס אין לי מה לחשוב, שם יש כל כך הרבה אנשים שאין אפשרות להיכנס ועוד לתמוך במשהו. אז אני מטפל בכול האנשים שבעולם שהם ידעו על הכנס. חברים שלנו שבכול מקום, האם הם מבינים עד כמה זה חשוב, האם הם יכולים להתכלל, להיות בזמן הכנס, לפנות את עצמם וכן הלאה.

אנחנו ביום שישי כולו נמצאים בכנס, והם יכולים להיות נגיד רק בשבת ובראשון. בראשון יש לנו שיעור רק עד הצהרים, אפילו פחות מזה, אבל שישי ושבת מלא. אז אני צריך להשתדל עכשיו לעורר את כל החברים שלנו בכול העולם, אלו שלא נוסעים לכנס, שיהיו פנויים לשלושת הימים האלו כולל ערב יום חמישי, לפי השעון שלהם איפה שהם נמצאים על פני כדור הארץ, שהם יהיו יחד איתנו כמה שיותר, ויהיו ממש חמים לזה, מבינים ומרגישים.

העיקר בשבילנו זה לא לשמוע מה שמדברים אלא להיות מחוברים. אפילו שלא יודעים את השפה, נגיד שיש איזה אסקימוסי שלא יודע אף שפה חוץ מהשפה שלו, לא חשוב. שירצה, שירצה להיות בלב ונפש, הוא יקבל הכול. בזה ודאי שכול אחד יכול להתאמץ ולהשפיע.

אתה שומע? יש לך בהודו מיליארד וחצי איש. יש למי לדאוג.

שאלה: יש תחושה מאוד חזקה, יש הרגשה שאם כולנו נעבוד עכשיו כמו שאנחנו עובדים חזק, אז הכלי הזה כבר יתמלא בכנס, ובכנס נגלה את הדרגה הבאה שלנו?

בטח. נכון.

תלמיד: כי לא צריך הרבה חכמה, צריך פשוט לקפוץ לתוך הים הזה וזהו, נכון?

אמת.

שאלה: כשאמרת שקצת התקרר כאן אז אני רציתי לחשוב על כל החברים בכלי העולמי. האם הפעולה הזאת שעשיתי זה נכון לעשות, או שיש דרך אחרת לפעול כשמורגשת התקררות?

אנחנו צריכים ללמוד את זה. האמת שגם אני כשהגעתי לשיעור הגעתי בכוונה בצורה כזאת נוקשה קצת. הרגשתם את זה או לא? בהתחלה. ככה, בכוונה. לאט לאט, לאט לאט התחלנו להתחמם. גם לא התחלנו, אלא חשבתי שזה יבוא מכם, שאתם תתחילו, אבל ראיתי שלא אז התחלתי בעצמי לחמם את המצב.

אנחנו צריכים להיות רגילים לזה, זאת אומרת שזו העבודה שלנו. זו אחת מהעבודות לפנות מקום בלב, לחמם את הסביבה, לחמם את עצמנו. אחר כך נלמד גם איך להתקרר. מה זה נקרא שאני צריך לתת מקום בתוכי לאוויר הקר? איך אני עושה את זה? אני צריך לצמצם את עצמי מהרצון לקבל שלי, ושבתוך הרצון הזה שאני מפנה יוכל לבוא האור וישפיע שם, לעשות תיקונים, לעשות כאילו כיסוי בפנים, כדי שיוכל לבוא האור ולשרות באותו רצון שהוא כבר לא אגואיסטי. יש שם רצון, ואחר כך כיסוי שנקרא מסך, והאור העליון יכול להיות בזה, זאת אומרת הבורא יכול להיות בתוך השכינה. אני צריך ללמוד איך עושים זאת. נלמד יחד.

שאלה: איך מחממים את המצב?

אני מעדיף לעשות את זה על ידי זה שאני לומד, במחשבה, ברצון, בכמה פסוקים. כמו שעשינו היום, דיברנו על זה. לחדד את הדברים, להרגיש באמת קרירות וחיכוך, מרחק שאף אחד היום לא שם יד על השני, לא כמו שהיה קודם. ואיפה החיוכים? איפה החום? איפה איך שאתם דיברתם? הכול רשום, אתה יכול לראות את השיעור ההוא לעומת השיעור הזה, זה כאילו לגמרי שונה. צריכים לעורר דברים כאלה.

העיקר להכין את עצמנו למגמה שהכול אפשרי. בינתיים זה קשה. שאני רוצה לגרום למשהו בכם, זה קשה, אתם לא רוצים לזוז, לא מוכנים לשינוי. קצת יותר, זה משחק, אז להתעלות. אמנם לא רוצים, אבל אני מתעלה, אבל אני מחייך, אבל אני עושה את זה כך.

תלמיד: כי מקודם אמרת שאתה באת וכאילו עוררת את המצב.

אני התחלתי לעורר את המצב בצורה שלילית, עוד יותר לחדד אותו.

תלמיד: מה היה צריך לקרות מצידנו שהיה נקרא שאנחנו עוררנו את המצב?

הכי קל זה עם שירה, עם כל מיני כאלה דברים. לא על ידי מחשבה אלא על ידי הרגשה. מחממים דברים. אפשר על ידי גאווה, "אנחנו בני ברוך", משהו כזה. יש כל מיני, אבל העיקר לצאת. אם הרגשה כזאת היא כמין ייאוש, שזה לא בא מהתקשרות למטרה אלא מאדישות, את זה חייבים לשבור.

שאלה: איך לחזור מניתוק שממשיך חודשים? על מה צריך לבקש?

יש שם תנאים כאלה שאני לא מכיר אותם, מה זה ניתוק שממשיך חודשים? בעשירייה ניתוק שממשיך חודשים? אז אין עשירייה. כל הבעיה בקבוצה שממנה אתה מקבל שאלות, זה שיש שם פשוט גאווה רגילה, של הרחוב, שלא שייכת לקבלה, שלא שייכת להשפעה, אלא סתם ככה, כמו בין בני אדם. על רמות כאלה אני לא מוכן לדבר. אני לא מטפל באנשים רגילים מהרחוב, שילכו לרחוב. אני מטפל באנשים שמשתדלים ללמוד איך לעלות מעל עצמם. רוצים, בבקשה, לעשות תרגילים, להתכלל. אבל אם כמה חודשים אדם מנותק, שיהיה מנותק, הוא כבר מת.

שאלה: כתוב, המבקש עבור נשמתו גורם חורבן לנפשו. כשבאדם מתגלה שיש בו משהו שדורש תיקון, אז אסור לבקש על זה?

מותר לבקש, רק להבין שהנשמה שלי היא הרצון הכללי של כולם. כי איך שאני יכול לתקן את הנשמה הכללית אף אחד לא יכול, כל אחד מתוך הנקודה שלו, לכן כל אחד הוא אדם, אדם הראשון. לכן "לא לבקש על עצמו" זה נקרא שאני מבקש עבור כל השכינה שאני יכול לגרום לה תיקון, ורק אני יכול לגרום את התיקון הזה.

תלמיד: רציתי לשתף, בהמשך להיום בבוקר הגיעו למעלה ממאה מיילים מכל החברים, מהעשיריות, מקבוצות בעולם, רעיונות. ממצב שהעשיריות ממש נתנו תמונה שלמה איך צריך להיות כל הכנס ברצף, עד לרעיונות כלליים, עד איך צריכה להיות ההתנהלות, איך ישיבות החברים, דיברו על המוזיקה, על הכול, לא היה דבר שלא התייחסו אליו. ומה שהכי יפה לראות זה שהתגובות מאוד מאוד דומות. זאת אומרת, יש איזשהו משהו מאוד מאחד את כולם בגישה. אפילו אם זה חבר ממדינה אחרת לעומת עשירייה שכאן ענתה, בסופו של דבר אתה רואה ממש כנס דומה.

ככה זה יהיה. אתם עוד תראו עד כמה כולם כולם ממש הופכים להיות אדם אחד. זה משמח מאוד.

קריין: קטע מספר 11, מתוך רב"ש ג', "חורבן דקדושה".

"אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל."

(רב"ש - ג'. מאמר 106 "חורבן דקדושה")

אבל בעודו שנמצא בתוך הכלל. לא מבקש על עצמו אלא עבור הכלל, ולא חושב על עצמו שהוא בתוך הכלל אבל הוא עולה יחד עם הכלל. זאת אומרת, לא לחשוב על הכלל כמו על מעלית שמעלה אותי, אלא שאני באמת מתפלל עבורם ולא מחשיב את עצמי בכלום. כי רק בצורה כזאת אני יכול לגרום להתעלות שלהם, שלא מחשיב את עצמי אלא רק את היכולת שלי להעלות אותם, ואני בזה אפס. ואז יוצא, שכן, מפני שאני גם חלק מהכלל גם אני עולה. אבל זה לא לוקח את זה בחשבון.

קריין: קטע מספר 12. מתוך הרב קוק, אורות, פרק ג', "ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל".

"כשהאדם משים את ליבו ודעתו להתדבק באור האלהי, המאיר בכנסת ישראל בכללה... מתדבק הוא עי"ז ממילא באור האלהות השורה בכללות שיעור הקומה של כלל האדם, שכנסת ישראל היא מרכזה ותמציתה, ועי"ז הוא מתדבק ג"כ בכללות האור של האלהות המתגלה בכל ההויה... ובתוספות כוחו, מוסיף הוא כח בכללות כנסת ישראל, מפני שהוא חלק ממנה, וממילא מוסיף הוא כח בקומת האדם ובכל העולמות."

(הראי"ה קוק. אורות, פרק ג'. ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל)

זה על השפעה כבר מחוצה לעיגול שלנו.

קריין: קטע מספר 13, מתוך הראי"ה קוק, "אורות ישראל".

"הנשמה שלנו גדולה היא, חזקה ואדירה, חומות ברזל היא משברת, הרים וגבעות היא מפוצצת, רחבה היא מרחב אין קץ. אי אפשר לה להתכווץ, מוכרחת היא להתפשט, על כל אלה מליוני הנפש הישראליות שלנו, בכל דרגותיהם, בכולם. בכולם נשמתנו תתפשט, את כולם תחבק, את כולם תחייה ותעודד."

(על-פי הראי"ה קוק. אורות ישראל, פרק ג')

את כל אלו שמכוונים מתוך הנקודה שבלב שלהם לגילוי הבורא.

שאלה: איך אני משפיע בְּמָקום שבו כבר אין כוחות בכלל להשפיע? מרגיש חלל ריק.

אני לא יודע על מה מדובר. אנחנו כולנו מסודרים לפי עשיריות, ואנחנו כך צריכים לפעול. אני לא יודע עוד, חוץ מהעשירייה שלי לא אכפת לי שום דבר. כמו שיש לי משפחה לחיים הגשמיים נגיד, כך יש לי עשירייה לחיים הרוחניים, ויותר מזה אני לא רואה. אפילו עכשיו כשאנחנו יוצאים לעיגול הרחב, העיגול הרחב בכל זאת יהיה מורגש אצלי אחר כך בתוך העשירייה שלי. עוד נעבוד על זה, זה לא פשוט. אבל על ידי זה דווקא אנחנו נגביר ונגביר את הכוחות שבעשירייה.

אני לא מבין את כל השאלות האלה. רוצים לממש אותם בתוך העשירייה, יצא מזה משהו. לא רוצים, לא יצא. זה הכול. אני מרגיש במי שכותבים, שהם בזה לא רוצים דווקא לעבוד. ואין ברירה, חייבים להיות מחוברים בצורה כזאת.

שאלה: מה זאת הגאווה שמפריעה לנו להתחבר, להסכים לשינוי?

גאווה זה שאני מכבד את הרצון לקבל שלי יותר מהכול. זה נקרא גאווה. הרצון לקבל הוא נברא, כל היתר הם ערכים כלפי הרצון לקבל. שום דבר בעולם לא קיים, חוץ מהרצון לקבל והערכים שיש בו.

שאלה: האם השאיפה שלנו היא להיות בהתלהבות, באקסטזה כזאת כמו שהיה בבוקר?

לא. אבל בבוקר זו לא הייתה סתם אקסטזה, בבוקר אתם הייתם בבירור ומתוך הבירור בא אליכם החום, לכן זה דבר מכובד. זה לא בא מקלות ראש, כמו ילדים שקופצים ורצים מפינה לפינה, תשאל למה? שמח. למה שמח? שמח. זאת אומרת, ממצב הרוח שהדליקו אותם. אבל אנחנו לא.

אתם לא הגעתם כך, מיד כבר הייתם בזה. תחזור לארכיון ותראה את השיעור. אתם התחלתם לדבר ואז מתוך זה שדיברתם, התחלתם להתחמם ולהרגיש שאתם שייכים למנגנון אחד. ואם היית שומע את העשיריות, היית נדהם עד כמה דומה אתם דיברתם ועד כמה הפתרונות בעצם פחות או יותר אותם הפתרונות. ונראה לנו מה זה, כמה מיליוני אנשים בעולם הם יכולים כך לחשוב? יכולים לחשוב כאדם אחד. כי האור העליון פועל, אפילו בקצת חיבור שאתם עושים, אור אחד פועל. אז איפה יש הבדל בין שניים, בין שלושה, בעשירייה? אין. ככה זה קורה. ולכן דעותיהם, מחשבותיהם, לא יהיו שונות. ברוחניות לא יהיה. כל אחד יגלה אמנם מתוך הרגשה פנימית שלו, אבל אותן תופעות חיצוניות.

תלמיד: ממה נוצר החום בבוקר?

מזה שאתם דיברתם על החיבור בדרגה יותר עליונה.

תלמיד: אז הפעולה הייתה דיבור?

אם היית מדבר על החיבור בדרגה יותר תחתונה, הייתה התקררות. דיבור בדרגה יותר עליונה, התחממות.

תלמיד: למה עכשיו אין התחממות?

זה כבר סביר, בוא נגיד.

תלמיד: מה יצר אותה, הקריאה במקורות והדיבור?

כן.

תלמיד: כשמתחילים להרגיש את הקור, לצאת לשדה הזה זה לצאת לשדה הגדול או לצאת לעשירייה שלי?

כמה שיותר גדול, אבל שתהיה אחיזה. כמה שיותר לעשירייה יותר חיצונה, אבל שתהיה אחיזה בה.

תלמיד: אנחנו יוצאים כעשירייה לשדה הגדול, או אני יוצא, איך זה?

זה גם כך עובד וגם כך עובד, עוד נראה את זה. יש דברים שצריכים לצאת יחד ויש בזה יתרון גדול, ויש כך שאתה יוצא לבד ומחפש, את אחיי אני מחפש. יש מיני סוגי התקשרויות. כי גם אתה חלק מעשירייה, ואתה יכול להתחבר עם העשיריות האחרות בכל מיני צורות קשר פרטיות דפרטיות דפרטיות ולבנות בזה פרצופים ופרצופים. ככה זה, עד שזה יוצא משטחי שזה יהיה כדורי, כאלו התקשרויות.

שאלה: מרוסיה שואלים, איפה עדיף להיות בכנס אירופה, אם אני לא מאירופה, האם עם העשירייה שלי, או בכנס מראה עם קבוצה אחרת?

מה השאלה, ודאי שבעשירייה שלי. אם אני בא לעשירייה יותר גדולה באירופה, שאנחנו רוצים לטפל ולעדכן אותם, ולקבוע כבר ממש את הצורה הזאת, שזה יתקיים ברוחניות ויישאר כך המעמד הזה, זה כבר משהו אחד. אבל במקום עשירייה שלי ללכת לעשירייה אחרת? לא, אני לא רואה בזה שום תועלת. אם עשירייה מתחברת עם עוד עשירייה והם רוצים לעשות, אבל גם זה לא בדיוק מה שאנחנו עושים. כדאי להיות במקום שלך ולהתקשר לאירופה, אני הייתי כך אומר. אפילו לא לנסוע לאיזשהם מקומות, חצי קבוצה ועוד חצי ומתאספים יחד, אני לא חושב ככה. העיקר זה להתחבר לאותה עשירייה שתהיה בכנס, לאותה הקבוצה.

שאלה: השבוע יהיה יום כיפור. האם אתה ממליץ לכל החברים מהכלי הישראלי להגיע לפתח תקווה להתקפת החיבור ביומיים האלו?

אני אשמח אם יבואו. אני לא ממליץ או כן ממליץ, אני אשמח בכל אדם שמגיע אלינו מכל מקום שבעולם. אני בטוח שיהיו לנו הרבה אורחים מכל המדינות, שמעתי כך. ואדרבה, אני מוכן, שיבואו. לכל אחד יהיה מקום, אוכל לא יהיה, אבל בכל היתר אין שום בעיה.

שאלה: דיברנו היום על איך לעשות חימום מצדנו, לא לתת לדברים להתקרר, ודיברנו גם על זה שמלמעלה בעקבות תורה ומעשים טובים בא קור שעושה התכווצות. האם זאת מערכת היחסים שאנחנו צריכים ליצור כל הזמן?

אנחנו, לא. לא לחשוב על הקור, לחשוב רק על החום. על ידי החום שאתה מייצר בקשר בין החברים, אתה תגרום להתקררות גם כן. אלו שני צדדים של אותו התהליך. כמו במקרר, יש לך קור בפנים אז הוא צריך לפלוט מאחורה או מאיזשהו מקום חום החוצה. ככה זה עובד תמיד, אי אפשר לעשות משהו אחד ללא השני.

לכן, אתה הולך בצורה אחת רק לחיבור חיבור, ואתה תראה איך מתעורר קו שמאל וביקורת וכל מיני דברים, זה יבוא. בינתיים אנחנו לא מעוררים.

תלמיד: ברור, אנחנו חייבים להתמקד רק בחימום. אבל בעצם נוצרת פה איזו מערכת יחסים בין הכלי העולמי לבין האור שפועל דרכו.

זה יהיה כמו טנגו, שאנחנו זה מול זה כל הזמן ככה נרקוד. יש ארבעה סוגים בהתקשרות, פנים בפנים, אחור באחור, פנים באחור, אחור בפנים, אתה תראה את זה. אבל לא צריכים לחשוב ולפנטז על הדברים האלה, הם יבואו בעצמם, ואז נלמד ממעשה.

שאלה: אם אני מבין נכון, היום בערב הקבוצה האיטלקית מובילה חיבור גדול מאוד בכל הכלי האירופאי, איזו עצה אתה יכול לתת?

היום בערב לא מחר?

תלמיד: תספרו קצת אולי.

תלמיד: כמו בכל מוצאי שבת אנחנו מארגנים מפגש שנקרא ארוחת ערב איטלקית, סעודה איטלקית שבה הקבוצה האיטלקית מקיימת מפגש וירטואלי עם החברים והמשפחות שלהם. אנחנו קוראים קטעי מקור, אנחנו שרים ביחד, יש סדנאות. ועכשיו המפגש הזה הופך להיות אירופאי ואפילו עולמי. אנחנו מצפים הערב ליותר ממאה חיבורים שיצטרפו. ומה שיקרה הערב במפגש, זה שהקבוצות של גרמניה ובולגריה שהם נרשמו בהמוניהם, יזמינו ויפנו לקבוצות אירופאיות שנרשמו פחות, להירשם כמה שיותר לכנס.

יופי.

שאלה: אז השאלה שלי, באיזו כוונה צריך לעבור המפגש הזה?

זה הכנה לכנס, זה הכול זורם באותה צורה. שכולם יראו ויצפו, יתרשמו, יתחממו ויתחברו יותר, יתקרבו יותר לחיבור. ואנחנו צריכים להתחיל ללמוד פה ושם כבר את החומרים האלו שיהיו בכנס. אתם הכנתם?

תלמיד: היום אנחנו נסיים את המיון של הכול, מחר כבר יהיה אפשר לעבוד עם זה.

יכול להיות שאפשר מחר לעשות דיון, כי מחר יום ראשון יהיו הרבה אנשים אולי מהרגיל בשיעור שלנו, ואז נעשה דיון בקשר לזה. זה הכול מקשר, זה טוב שאנחנו כך מדברים על זה, על השיעורים ועל מה שבין השיעורים, על כל הדברים האלה, על התהליך עצמו כולו כולו, שהוא צריך להכניס אותנו למערבולת כזאת חמה.

תלמיד: אז אולי תגיד מה להביא למחר, אם אנחנו רוצים לעשות דיון שנדע מה להביא.

זה אתם צריכים.

תלמיד: את ההצעות להביא.

כן, הצעות. שאנחנו פחות או יותר נברר בינינו, בקשר בין כל הכלי העולמי, מה אנחנו חושבים על מפגש כזה, מה טוב לעשות בו, מה כדאי. ודאי שזה עוד לא יהיה סופי, אבל אנחנו מעכלים את זה, מבשלים את זה בפנים, טועמים האם זה נכון, לא נכון, מה יותר טוב לנו כדי להגיע לחיבור המושלם. זה בעצמו עבודה רוחנית מאוד חשובה וגדולה.

מחר נתחיל בבוקר לעשות זאת, לפחות איזו שעה נעסוק בזה. תביאו כל מיני התרשמויות ונתונים מהכלים, ואנחנו גם רוצים לראות את כל החברים שלנו, שיבואו וישתתפו, יהיו נוכחים בשיעור.

אני חושב שמיום ליום אנחנו יותר ויותר מתקרבים לחיבור הזה.

(סוף השיעור)

---

1. "מכל-מלמדיי השכלתי: כי עדוותיך, שיחה לי." (תהילים, קי"ט, צ"ט)↩