שיעור בוקר 30.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 436,

מאמר "גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד"

גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד

תשמ"ז - מאמר ט'
1986/87 - מאמר 9

"הזה"ק (בשלח דף ס"ד, ובהסולם אות רט"ז) אומר "אז ישיר משה. שר, היה צריך לומר. ומשיב, אלא דבר זה תלוי לעתיד לבוא, שהשלים לאותו זמן, והשלים לעתיד לבוא, שעתידים ישראל לשבח שירה זו לעתיד לבוא. השירה הזאת, לשון נקבה. שיר זה, היה צריך לומר לשון זכר. ומשיב, אלא היא שירה, שהמטרוניתא משבחת אל המלך. אמר רבי יהודה, אם כן שהיא שירת המטרוניתא אל המלך, למה כתוב, משה ובני ישראל. והרי המטרוניתא היתה צריך לשבח. ומשיב, אלא אשרי חלקם של משה וישראל, שהם יודעים לשבח אל המלך בשביל המטרוניתא כראוי".

ויש להבין התשובה, שהוא נותן, על מה שכתוב בלשון עתיד, שהכוונה לעתיד לבוא. מה בא זה ללמדנו לבחינת עבודה. עוד יש להבין על התשובה, שנותן, למה כתוב "שירה" בלשון נקבה, שמפרש, הכוונה על מלכות, היינו שמלכות משבחת אל המלך, שעל זה רבי יהודה שואל. אם כן אם כוונתו על המלכות, למה כתוב "משה ובני ישראל". ומשום זה הוא צריך לפרש, שכוונתו על משה וישראל, שהם יודעים לשבח אל המלך בשביל המלכות. גם זה צריכים להבין, מהו הפירוש, שמשה וישראל צריכים לשבח אל המלך בשביל המלכות. ומדוע הם לא צריכים לשבח אל המלך בשביל עצמם, אלא בשביל מלכות.

ידוע, שמשה נקרא "רעיא מהימנא". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שמשה היה מפרנס את ישראל עם בחינת האמונה, שאמונה נקראת "מלכות". היינו, שהוא הכניס יראת שמים, הנקראת "מלכות שמים", לעם ישראל. ומשום זה נקרא משה "רעיא מהימנא", "רועה נאמן", על שם האמונה. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". היינו, על מה שמשה הכניס בתוכם אמונת ה'.

זה ידוע, כי אין האדם יכול לחיות מבחינת השלילה, אלא מבחינת החיוב. כי "פרנסה" נקראת מה שהאדם מקבל, והוא נהנה מזה, שהוא מקבל. וזה בא לנו ממטרת הבריאה, הנקראת "רצונו להטיב לנבראיו". אי לזאת, האדם מוכרח לקבל הנאה ותענוג, שיהיה לו עם מה להנות את גופו. וזה נקרא "חיוב", היינו מילוי, שעם המילוי הזה הוא ממלא את חסרונותיו.

אבל גם לחסרון האדם צריך. אחרת אין לו מקום, שיוכל לכנס אור החיים. וחסרון נקרא "כלי". זאת אומרת, שאם אין לו כלים, אין הוא יכול לקבל משהו. וחסרון נקרא "רצון", היינו שיש לו רצון לאיזה דבר, והוא מרגיש, שדבר זה חסר לו, ורוצה למלאות את החסרון. וכפי שיעור הרגשת חסרונו, וכפי נחיצות מילוי חסרונו, בשיעור זה נמדד חסרונו. היינו, מה שנקרא "חסרון גדול" ו"חסרון קטן", זה תלוי במידת הרגשת הנחיצות למלאות את החסרון.

זאת אומרת, אם האדם בא לידי הרגשה, שחסר לו משהו, וההרגשה זו הוא מרגיש בכל רמ"ח אבריו, אבל למלאות את חסרונו, אין לו רצון חזק, זה שאין לו כל כך רצון גדול למלאות חסרונו, יש הרבה גורמים:

א. שהוא סיפר להחברים, מה שחסר לו, והוא מרגיש את הנחיצות שבדבר. אולם החברים נתנו לו להבין, שאין זה בגדר, שתוכל להשיג את הדבר, שחסר לו. אז החברים שלו השפיעו עליו את דעותיהם, שהוא מוכרח להשלים עם המצב, שבו הוא נמצא. כי הם החלישו את כח ההתגברות, שיוכל להתגבר על המכשולים, שמפריעים לו, בכדי להשיג את מבוקשו. וממילא גם החסרון וההשתוקקות גם כן נחלש, מסיבה שהוא רואה, שאף פעם לא ישיג את מבוקשו. ומשום זה, היינו כיוון שאין הוא רואה שום מציאות, שיוכל למלאות את חסרונו, זו סיבת אי השגת המטרה שלו, גורם שיחליש את חסרונו. נמצא, שהרצון הגדול נתמעט מסיבת היאוש.

ב. ויש לפעמים, אפילו שהוא לא מספר להחברים, למה הוא משתוקק, ורק הוא שומע מחברים, שאחד מדבר להשני, ושומע, איך שהם כבר באו לידי יאוש, ומזה גם הוא מקבל השפעה, שהיאוש שלהם משפיע עליו, שנאבד לו כבר ההתלהבות, שהיתה לו, שיגיע לדביקות בהקדם האפשרי, ונאבד לו כח הרצון הזה.

ג. ולפעמים האדם חושב לעצמו, בלי שום לשון הרע מבחוץ. אלא הוא רואה, שכל פעם, שהוא רוצה להתקרב לקדושה, וכשמתחיל לעשות בקורת, הוא ראה אז להיפך, שהוא הולך אחורה ולא קדימה. ומשום זה נאבד לו כח העבודה.

נמצא, שאז הוא רובץ תחת משאו, כי אין לו ממה להתפרנס, כי הוא רואה רק שלילה וחושך. אי לזאת, הוא מאבד את רוח החיים שלו, שהיתה לו כאילו קצת פרנסה, הנקראת "להחיות את נפשו". ועכשיו הוא מרגיש עצמו למת מרוחניות. היינו, שאינו יכול לעשות שום תנועה בעבודה, ממש כאילו היה מת ממש.

זאת אומרת, אף על פי שהוא רואה עכשיו את האמת, היינו הכרת הרע, אבל זהו שלילה, מזה אין האדם יכול לקבל שום חיות, כי לפרנס את הגוף היא דוקא מחיוב, כנ"ל. ומשום זה מוטל על האדם ללכת בקו ימין. מב' סיבות:

א. שלא יחלש לו הרצון, היינו עם זה ששומע לשון הרע.

ב. בכדי לקבל חיים, שזהו דוקא מחיוב. היינו, שהוא ענין חיוב, שיש כאן ענין של שלימות.

אבל קשה להבין, איך בזמן שהוא עשה בקורת על סדרי עבודה שלו, וראה את האמת, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ורואה שזהו אמת, איך יכולים לומר לו, שילך בקו ימין, הנקרא "שלימות". הלא זהו שקר גמור, לפי ראות עיניו, שעשה חשבון של אמת.

ידוע, שהכלל והפרט שוים זה לזה. היינו, שאותו סדר, שנוהג בהכלל, לפי אותם סדרים מתנהג הפרט. ובענין הכלל ניתן לנו להאמין בביאת המשיח, כמו שכתוב (בתפילה "אני מאמין") "אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו שיבוא".

לכן אסור להאדם להתייאש, ולומר "אני רואה, שאין אני מסוגל להגיע לדביקות ה'". שזה נקרא, שהוא יוצא מגלות של אומות העולם, הנקרא "אהבה עצמית", ולכנס לרשות הקדושה, ויגיע לתקן את שורש נשמתו, להידבק בחיי החיים.

ובהאמור יוצא, אם האדם מאמין בהגאולה, שיבוא בבחינת הכלל, הוא צריך להאמין, שהגאולה יבוא לו בבחינת הפרט. נמצא, שהאדם צריך לקבל שלימות לעצמו מבחינת העתיד. באופן, שהאדם צריך לצייר לעצמו את מידת הטוב והעונג והשמחה, שהוא יקבל בזמן שיקבל מילוי על כל חסרונותיו. שבטח שזה נותן לו סיפוק נפשי וכח לעבודה, להשיג המטרה זו, שהוא מקוה להשיג אותה.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך מקודם לצייר לעצמו, למה שהוא מקוה. שזה יתן לו, אם הוא ישיג, אושר וחדוה, בזה שהשיג למה שהיה מצפה. אבל האדם צריך מקודם לדעת היטב את המטרה, שהוא רוצה להשיג. ואם אין האדם נותן תשומת לב ועיון רב למה הוא מצפה בחיים שלו, היינו שיגיד לעצמו "עכשיו אני באתי לידי החלטה, מה אני רוצה, לאחר שביררתי את חדות חיים, מה שיש להשיג בעולם".

אם יהיה לו האפשרות להשיג את זה, אז הוא יהיה לו כח ותבונה להגיד "עכשיו אני יכול לתת תודה לבורא עולם, על מה שברא עולמו". פשוט שעכשיו הוא יכול לומר בכל לבו "ברוך שאמר והיה העולם", היות שאני מרגיש את הטוב והעונג, שבאמת כדאי לי ולכל הנבראים, שנבראו לקבל את הטוב והעונג הזה, מה שאני קבלתי עכשיו ממטרת הבריאה, שנקראת "רצונו להטיב לנבראיו".

והגם שעדיין הוא רחוק מהשגת המטרה, ובכל זאת אם הוא יודע בידיעה ברורה, ממה הוא יכול לקבל את האושר שלו לעתיד. שזה כמו שכתוב (אבות, פרק ששי) "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר".

ובזמן שהוא שם לב לזה, היינו למה הוא יכול להגיע, זאת אומרת, שהוא מרגיש את חשיבות המטרה, ומצייר לעצמו, לאיזה אושר ושלימות הוא יגיע, ובטח השמחה והחדוה, שיהיה לו בעת שישיג זה, אין לשער, כנ"ל.

לכן, לפי שיעור שהוא מאמין בחשיבות המטרה, ובשיעור שהוא מאמין ב"אף על פי שיתמהמה, אחכה לו שיבוא", הוא יכול לקבל מילוי של אור החיים מהמטרה העתידה. כידוע, שיש אור פנימי ויש אור מקיף. ופירש אאמו"ר זצ"ל, שאור פנימי פירושו, מה שהוא מקבל בהווה, ואור מקיף נקרא, מה שעתיד להאיר, אבל עדיין לא השיג את האור. אבל האור מקיף מאיר בשיעור מה בהווה, לפי מידת הבטחון שהוא מאמין שישיגו.

ואמר, שזה דומה לאדם, שקנה סחורה מהשוק. והיות שהיו הרבה אנשים, שהביאו מן הסחורה הזו להשוק, ואז הסחורה ירדה מערכה, וכל הסוחרים היו בדעתם למכור את הסחורה בכל מחיר שהוא. אבל ואין קונה, שכולם היו מפחדים לקנות, אולי יהיה עוד יותר בזול.

ואיש אחד קנה את כל הסחורה בזילי זול. וכשבא לביתו וסיפר להם מה שהיה בהשוק, כולם צחקו ממנו "מה עשית. הלא בטח שכל הסוחרים ירצו למכור את כל הסחורות, מה שיש להם בהמלאי שלהם, ואז יהיה הכל יותר בזול. נמצא, שאתה תפסיד את כל הכסף שלך.

אבל הוא באחד, שאומר "אני שמח עכשיו יותר מתמיד, היות שאני ארויח עכשיו מהסחורה זו, לא כמו תמיד, שהייתי יודע, שאני צריך להרויח מהסחורה עשרים אחוז, אלא אני ארויח חמש מאות אחוזים. אולם אני לא אמכור את הסחורה בזמן הזה, אלא אכניס את הסחורה במחסן, ואני אוציא את הסחורה לשוק בעוד שלש שנים, כי אז הסחורה הזו כבר לא תהיה נמצאת כאן במדינה. ואז אקבל את המחיר, כפי שאני מבין". נמצא, שבהווה, היינו בשנה זו, כשיעשה חשבון, כמה שהרויח, אז אין לו כלום. וזה נקרא, שבהווה אין לו שום דבר, שיהיה לו במה לשמוח.

וזהו משל לאור פנימי, שהוא מאיר בהווה. אבל ענין אור מקיף, הנקרא "אור, שמאיר דוקא בעתיד". אבל הוא מאיר גם כן בהווה. וזהו לפי מה שהוא מאמין בעתיד, שאז הוא יקבל את השכר, למה שהוא מקוה. ואז תהיה השמחה שלו בשלימות, והוא מקבל עכשיו שמחה ומצב רוח מרומם, מזה שהוא יקבל בעתיד.

וזהו המשל הנ"ל, שהסוחר הזה, שכולם צוחקים ממנו, שלא היה לו לקנות סחורה בשוק דוקא מסחורה שירדה מהפרק, שאף אחד לא רצה לקנותה. והוא קנה, רק בדבר שאחרים השאירו אותה, מטעם שאין לה ערך. והוא שש ושמח עכשיו, ממה שהוא מאמין ובטוח מאה אחוז, שבעוד שלש שנים הסחורה הזו לא תהיה בנמצא, ואז הוא יתעשר. נמצא, ממה שיהיה בעתיד, מזה הוא נהנה בהווה.

ובהאמור יוצא, בשיעור שהוא מאמין, ולא מתייאש מהעתיד, שיגיע לו, כנ"ל "אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו שיבוא", הוא יכול להנות בהווה, מכל מקום שעתיד לבוא. נמצא לפי זה, כשאומרים לאדם, אף על פי שהלך בקו שמאל, היינו שעשה בקורת, ורואה שהוא נמצא בתכלית השפלות, והוא רואה את האמת הזה, היות שהוא לא רוצה לרמות עצמו, להצדיק את מחשבותיו ומעשיו, אלא הוא מבקש את האמת, ולא איכפת לו אם האמת היא מרה, אלא הוא משתוקק להגיע להמטרה, שבעבורה הוא נולד, אולם מכל האמת הזו, הוא לא יכול להמשיך בקיומו, כי אי אפשר לחיות בלי תענוג, הנקרא "חיות וחיים", ובכדי לחיות צריכים אור, המחיה את האדם, וע"י זה שיחיה, יש לו אפשרות לעבוד ולהגיע להמטרה, ומשום זה הוא מוכרח אז לעבור לקו ימין, הנקרא "שלימות".

אבל השלימות הזו, ממה שהוא מקבל עכשיו חיות, שמהחיות הזו הוא מפרנס את גופו, צריכה להיות בנויה על "אדני אמת". ומעוררת השאלה, איך הוא יכול לקבל שלימות, בזמן שהוא רואה את האמת, איך שהוא נמצא בשפל המצב, ומשוקע באהבה עצמית מראשו עד רגליו, ואין בו שום ניצוץ של השפעה.

ועל זה הוא צריך לומר, הכל נכון מה שהוא רואה, אולם זהו מצד אור פנימי הוא כך. פירוש כנ"ל, שמבחינת ההווה הוא בשפלות, ואין לו ממה לקבל שמחה וחיים. אבל מבחינת אור מקיף, שהוא בחינת העתיד, בזה שהוא מאמין כנ"ל "אף על פי שיתמהמה, אחכה לו שיבוא". נמצא, ע"י האור מקיף, שמאיר בבחינת העתיד לבוא, הוא יכול להמשיך אותו, שיאיר בהווה. וכפי שיעור אמונה ובטחון, שיש לו בביאת המשיח בבחינת הפרט כנ"ל, הוא יכול להמשיך חיים ושמחה, שיאיר עכשיו בהווה.

ונמצא, שעכשיו, שהולך בקו ימין, בכדי לקבל שלימות, הוא אמת אמיתי. היות שהאור מקיף מאיר בהווה כנ"ל. וחוץ מזה, שהיא דרך אמת, אלא היות שע"י זה שהוא מאמין בביאת המשיח באופן פרטי, זוהי סגולה גדולה, שע"י מצות האמונה יתקרב אצלו את העתיד לההוה, שפירושו, שהאור מקיף יהיה פנימי, שזה נקרא, שהאור מתלבש בהווה ממש, שזה נקרא "שעתיד המקיף להיות פנימי".

ומכאן, היינו מבחינת האמונה, שמאמין, שסוף כל סוף הוא יבוא להמטרה, ואף על פי שמצד הדעת הוא רואה כל פעם, איך שהוא מתרחק מהמטרה אחורה ולא קדימה, מכל מקום הוא מתגבר והולך למעלה מהדעת. אז האמונה בעצמה מצטרפת כל פעם בבחינת "פרוטה - פרוטה מצטרף לחשבון גדול". עד שיזכה לאמונה שלימה בקביעות, שהיא השגת אור דחסדים בהארת חכמה, כמו שכתוב בהסולם.

ובהאמור נבין על מה ששאלנו, מה שהזהר מתרץ, שמשום זה כתוב "ישיר" לשון עתיד. שמרמז בזה, שעתידים ישראל לשבח שירה זו לעתיד לבוא. מה בא זה ללמדנו בדרך העבודה. כי בעניני עבודה אנו צריכים לדעת, מה יש לנו עכשיו, בהווה. לדעת, מה שאנו צריכים לעשות. אם כן מה אנו יכולים ללמוד, מה שיהיה בעתיד לבוא.

וכפי שהסברנו, צריכים ללכת בקו ימין, שהוא בחינת שלימות, ולקבל מזה חיים, כי משלילה לא יכולים לחיות. לכן יש עצה, להרגיש שלימות, ממה שיהיה בעתיד. וזה שצדיקים אומרים "שירה לעתיד לבוא". היינו, שאומרים עכשיו, בהווה, שירה, על מה שיקבלו בעתיד. זאת אומרת, כפי מה שהם מציירים לעצמם מהטוב והעונג, שיקבלו בעתיד, הם יכולים להרגיש זה בהווה, אם יש להם את האמונה שיש עתיד, שבעתיד כולם יתקנו.

על זה הוא כבר יכול לתת תודה לה' בהווה, כפי שיעור הרגשתו, כך שיעור השבח שלו, שיכול לתת בהווה. וחוץ מזה שמקבל עכשיו חיים, מחויב הוא מרויח, מזה שהמטרה בכללה מקבלת אצלו חשיבות, מטעם שהוא מוכרח לצייר לעצמו, מהו הטוב והעונג, שמוכן להנבראים לקבל.

ובכל פעם שמעיין בדבר, הוא רואה לאט לאט כל פעם יותר, מה שהוא יכול לקבל בעתיד. היינו, מה שמוכן לנו מצד מטרת הבריאה. הגם שהוא רואה במצב שבו נמצא, עדיין יש מרחק גדול ממנו עד להמטרה, אבל זה תלוי בשיעור, שהוא מאמין בהמטרה, כדוגמת המשל הנ"ל. וזה כפי הכלל "כל העומד לגבות כגבוי דמי" (יבמות ל"ח).

ובהאמור נבין מה שהזהר מתרץ, שהטעם הוא שכתוב "ישיר" לשון עתיד, הוא לרמז, שעתידים ישראל לשבח שירה זו לעתיד לבוא. מטעם, שצריכים לדעת זאת, בכדי שנוכל לקבל עכשיו שמחה וחיות, מזה שיהיה בעתיד לבוא. וע"י זה יכולים לומר עכשיו שירה בהווה, כאילו היינו מקבלים עכשיו בהווה את כל הטוב והעונג.

וזה נקרא, שיכולים לקבל הארה ממקיף. זאת אומרת, שהמקיף מאיר מרחוק בפנימי, היינו שהגם שהאדם עדיין רחוק מלהשיג את הטוב והעונג, מכל מקום הוא יכול להמשיך הארה מהמקיף גם בהווה.

ועתה נבאר מה ששאלנו על מה שהזהר מתרץ, מדוע כתוב "השירה הזאת" לשון נקבה, מטעם, שמשה וישראל יודעים לשבח אל המלך בשביל המטרוניתא כראוי. ושאלנו, מדוע משה וישראל לא משבחים את המלך בשביל עצמם.

אולם מקודם צריכים להבין, מהו הענין, שצריכים לשבח את המלך. בגשמיות אנו מבינים, שמלך בשר ודם הוא נצרך לכבוד שיכבדוהו. וע"י השבחים, שהעם נותנים לו, הוא מקבל הנאה מזה. אבל לגבי הבורא יתברך, בשביל מה הוא צריך, שאנחנו ניתן לו שבחים, ולזמר לפניו זמירות ושירות.

ידוע הכלל, בכל מה שאנו מדברים מהבורא, הוא רק מבחינת "ממעשיך הכרנוך". אבל בו יתברך עצמו אין שום השגה. אלא כל מה שמדברים, הוא רק בערך השגת התחתונים.

ומשום זה צריכים, שהאדם יתן שבח והודאה לה'. כי בזה האדם יכול למדוד ולשער את גודל וחשיבות הנתינה, מה שהבורא נתן לו. שבערך זה האדם יכול לבחון עצמו, כמה הוא מרגיש את חשיבותו וגדלותו של המלך.

כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שהנבראים יהנו ממנו. ולפי גדלותו של הנותן, כך בשיעור הזה מרגישים טעם והנאה בהנתינה, שנתנו לו בכדי להנות. וכשהוא משתדל לתת תודה, אז יש לו מקום וסיבה לעיין ולהסתכל בהנתינה, מה שקבל, וממי קבל. היינו גודל הנתינה וגודל הנותן.

נמצא, שהתודה, מה שהתחתון צריך לתת, הוא לא משום שהעליון יהנה, אלא שע"י זה התחתון יהנה. אחרת זה דומה להמשל, שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב "אשר לא נשא לשוא נפשי".

ושאל, מהו הפירוש, שהאדם נושא לשוא, היינו בחינם את הנפש שלו, שנתנו לו משמים. ואמר, שזהו דומה, שנותנו שק דינרי זהב לילד, והוא שש ושמח בהדינרים, משום שיש להם מראה יפה, שמושך את העינים לראות. אבל מהו הערך של דינרי זהב, אין הילד מוכשר להעריך.

ומזה יכולים להבין, שענין התודה והשבח, שנותנים להבורא, הוא רק לטובת הנבראים. היינו, שיש לו מה לשבח להמלך. הכוונה, שבעת שהוא משתדל לתת השבחים להבורא, אז הוא הזמן, שמוכשר להרגיש את חשיבות המתנה. וחשיבות של נותן המתנה. ומשום זה יש בעיקר לתת תשומת לב על השבח, שנותנים להמלך. וזה גורם, שתהא אפשרות לתת לו כל פעם נתינה חדשה. אחרת, אם האדם לא יכול להעריך את מתנת המלך, אי אפשר לו לתת משהו, כי זה נכנס בגדר "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לו" (חגיגה ד' ע"א).

ומהו הטעם ששוטה מאבד מה שנותנים לו. וזה פשוט, היות שהוא שוטה, שאינו יודע להעריך את החשיבות שבדבר. לכן אין הוא שם לב לשמור את המתנה, שנתנו לו. ומשום זה, כפי חשיבות המתנה, כך הוא שומר אותה. וממילא הוא יכול להיות תמיד במצב של התעלות לעולם, כי רואים שהוא לא מאבד, מה שנותנים לו, כי הוא יודע להעריך אותה.

ומזה יוצא, שיש לאדם הרבה ירידות, שזהו מטעם, שהוא לא מעריך את מתנת המלך. זאת אומרת, שאינו יודע להעריך את שיעור חשיבות של ההתקרבות, שנתנו לו מלמעלה מחשבה ורצון, שכדאי להיות עובד ה'. והיות שלא יודע להעריך את חשיבות שבהדבר, היינו הכרוז, שקוראים לו, שיכנס לשרת את המלך. והאדם יכול עוד לקלקל, אם הוא יהיה נמצא בשרות המלך, ולא ידע, איך לשמור עצמו, שלא יפגום במשהו. אז מלמעלה זורקים את האדם חזרה, למקום אשפה וזבל.

ואוכל במצב הזה, היינו, שהוא מפרנס את עצמו מאותה פסולת, שחתולים וכלבים מחפשים להמציא להם מזונות, גם הוא מחפש שם פרנסה לפרנס את גופו. היות שלא רואה, שתהיה לו פרנסה ממקום אחר. שפירוש, אותם דברים, שהיה אומר עליהם, שהם פסולת, ואינם ראויים למאכל אדם, אלא שזה מתאים רק לאכילת בעלי חי, עכשיו, בזמן ירידה, הוא בעצמו רודף אחר פרנסה זו, ואין לו השתוקקות למאכל אדם, מסיבת שאינו מוציא בו שום טעם.

ומשום זה, עיקר יציבות המצבים של עליות, תלויה בחשיבות הדבר. לכן עיקר הוא תלוי בשיעור, שנותן תודה ושבח על זה, שמקבלים אותו מלמעלה. כי השבחים בעצמם, מה שהוא נותן להבורא, זהו עצמו מגדיל את חשיבותו ויוקרתו. וזוהי הסיבה, שאנו מצווים לתת כובד ראש בענין נתינת השבח. ויש ג' הבחנות בנתינת השבח:

א. גודל הנתינה. היינו, שלפי חשיבות המתנה, כך הוא שיעור השבח וההודאה, שנותנים עבור המתנה.

ב. גודל הנותן. היינו, אם הנותן הוא אדם חשוב. למשל, אם המלך נותן איזו מתנה למי שהוא. ואז יכול להיות, שהמתנה הוא דבר קטן, מכל מקום היא חשובה מאוד. זאת אומרת, שיעור השבח והתודה אינה באה בחשבון גדלות המתנה, אלא נמדדת לפי גדלות הנותן. היינו, שיכול להיות אותו אדם, שנותן לשני אנשים. אלא אצל אחד מהם הנותן יותר חשוב, שהוא מכיר בחשיבותו ובגדלותו של הנותן. ובטח שהוא נותן "תודה" יותר גדולה מהשני, שאינו מכיר כל כך את חשיבות הנותן.

ג. גודל הנותן, ולא חשוב אם הוא נותן. דהיינו, יש לפעמים, שהמלך הוא כל כך חשוב אצל האדם, והאדם משתוקק רק לדבר עם המלך. ולא מטעם, שרוצה לדבר עם המלך, בכדי שהמלך יתן לו משהו, הוא לא רוצה שום דבר, אלא כל ההנאה שלו, היא בזה שיש זכיה לדבר עם המלך. אלא שאינו מדרך הנימוס, לכנס להמלך ושלא לבקש איזו בקשה.

ואי לזאת, הוא מחפש איזו בקשה, שהמלך ימלא לו את בקשתו. היינו, שהוא אומר, שהוא רוצה לכנס להמלך, בשביל איזה דבר, שהמלך יתן לו. אבל לאמיתו של דבר, זה שאומר, שהוא רוצה, שהמלך יתן לו משהו, זה רק משפה ולחוץ. אבל באמיתות הלב הוא לא רוצה שום דבר מהמלך. אלא זה שיש לו היכולת לדבר עם המלך, זה מספיק לו, ולא חשוב לו, אם המלך נתן לו משהו, או שלא נתן לו שום דבר.

אנשים מבחוץ, שרואים שהוא לא קבל שום דבר מהמלך, ומסתכלים עליו, כשהוא יוצא מבית המלך, שהוא שש ושמח, ומרגיש עצמו בהתרוממות הרוח, הם צוחקים ממנו, ואומרים לו "אתה טיפש גדול, ואין לך שום הבנה ושכל, היות שאתה רואה בעצמך "בגפו יבוא ובגפו יצא". היינו, כשנכנסת להמלך לבקש משהו מהמלך, ויצאת מבית המלך בידים ריקות, אם כן לשמחה מה זו עושה".

וזה ניתן לנו להבין, אם האדם, בזמן שהוא מתפלל לה', שיתן לו משהו, יש להבחין בזה:

א. שהאדם מתפלל לה', שיתן לו, מה שהוא דורש מה'. ואם הוא מקבל את דרישתו על קבלת התפלה, היינו בעת שהוא מקבל את מבוקשו, הוא מוכן אז לתת תודה לה', וכפי ערך גודל הישועה, שקבל מה', בשיעור זה השמחה וההתרוממות רוח, ונתינת השבח והודאה, זאת אומרת, הכל נמדד בשיעור גדלות הישועה, מה שקבל מה'.

ב. בשיעור גודל הנותן. פירוש, לפי שהוא מאמין בגדלות ה', זה הוא הקובע אצלו, מה שהוא מקבל משהו מהבורא יתברך. היינו, אפילו שלפי דעת המקבל, הוא דבר מועט, אבל על כל פנים קיבל משהו מה', כבר יש לו מקום להיות בשמחה, ולתת שבח והודאה לה', היות שהנותן הוא חשוב אצלו, כדוגמת המשל הנ"ל.

ג. בגדלות הנותן בלי נתינה. גם כן יש לו חשיבות גדולה, כנ"ל, שאם כל כך חשוב אצלו המלך, עד כדי כך שהוא לא רוצה שום דבר מהמלך, אלא לזכיה גדולה ולהון תועפות יחשב לו, אם הוא יכול לדבר כמה מילים עם המלך, ומה שהוא בא עם איזו בקשה, הוא רק לפנים, מטעם "שאין לבוא להמלך אלא עם איזו בקשה". אבל הוא לא בא בשביל שהמלך ימלא לו את בקשתו. ומה שאמר, שהוא דורש משהו, הוא רק עבור החיצונים, שלא מבינים, שלדבר להמלך זוהי הנתינה הכי חשובה, אולם החיצונים לא מבינים זה.

וכשאנו מדברים מגוף אחד, צריכים לומר, "החיצונים" נקראים המחשבות, הבאות אל האדם מהעולם החיצון. שאין להם מושג מפנימיות, אין להם כלים להבין, שהפנימיות המלך זהו הוא חשוב. אלא הם מחשיבים את המלך, רק ממה שנמשך מהמלך אליהם, שזהו נקרא "חיצוניות המלך". אבל פנימיות המלך, היינו המלך בעצמו, ולא מה שנמשך מהמלך ולחוץ, אין להם שום מושג. לכן המחשבות האלו צוחקות מהאדם, בעת שהאדם אומר "היות שאני דברתי עכשיו עם המלך, לא חשוב אם המלך נותן לי את מבוקשי". אלא כל חפצו הוא רק את פנימיות המלך, ולא ממה שנמשך ממנו.

אי לזאת, אם האדם התפלל להקב"ה, והוא לא רואה, שהקב"ה נתן לו משהו. והיות שאצלו חשוב פנימיות המלך, ומשום זה הוא יכול להיות שש ושמח, בזה שהוא זכה לדבר עם המלך. אבל מחשבות חיצוניות שבו, רוצים לבטל ממנו את השמחה הזאת, משום שהם מסתכלות רק על כלי קבלה, מה הוא קיבל מיד המלך בכלי קבלה שלו. והוא אומר להן "אני שש ושמח, ואני נותן שבח והודאה להמלך רק בזה שנתן לי ההזדמנות לדבר עמו, זה מספיק לי".

ויותר מזה הוא אומר להחיצונים שלו "תדעו, שבזה שאני לא רוצה שום דבר מהמלך, רק לתת לו שבח והודאה, בזה אני עכשיו דבוק עם המלך. מטעם שאני רוצה להשפיע לו, בזה שאני משבח אותו. ויותר מזה אין לי מה לתת לו. נמצא לפי זה, שעכשיו אני נקרא "עובד ה'", ולא עובד את עצמו. ומשום זה אין אני יכול לשמוע את מה שאתן אומרות לי, מה הרוחת.

למשל, כל השנה, שעסקת בתורה ותפלה, וקיימת את כל המצות, הלא אתה עומד על אותה מדרגה, שמלפני שנה ושנתיים. אם כן, מהי השמחה שלך, שאתה נותן שבחים לה', ואומר, זהו הרווח שלי, שהרבה פעמים דברתי עם המלך, ומה נחוץ לי יותר. זאת אומרת, אם המלך היה נותן לי משהו ביד, יכול להיות, שהייתי מקבל את זה בעמ"נ לקבל. מה שאין כן עכשיו, שאין לי שום דבר ביד, אזי אני שמח ונותן תודה לה', משום שכוונתי בעבודה היתה רק בעמ"נ להשפיע".

אמנם, שהיות שהאדם אומר אז דבר אמת, לכן באה לו התנגדות גדולה מצד החיצונים, שהם לא יכולים לסבול למי שהולך על דרך האמת, אם כל כוונתו היא רק להשפיע. ויש לו במצב הזה מלחמה גדולה, ורוצים לשבור את השמחה שלו. והם נותנים לו להבין, שהדבר הוא להיפך. היינו, מה שהם אומרים לו, זו היא דרך אמת, והוא מרמה עצמו, וחושב שהצדק עמו.

ובדרך כלל השקר מצליח בעולם הזה. לכן הוא צריך אז להתחזקות יתירה. ולומר להם "אני הולך בדרך אמת, ועכשיו אני לא רוצה לשמוע שום בקורת. ואם יש אמת בדבריכם, אני מבקש מכם, שתבואו עם הטענות שלכם, להראות לי את האמת, בזמן שאני קבעתי אותו לבקורת. ורק בזמן הזה אני מוכן לשמוע דעתכם".

ובהאמור יוצא, שלא חסר להאדם, שיהיה לו שמחה בעבודת ה', רק אמונה. היינו בו בזמן שהוא מאמין בגדלות ה', הוא לא צריך לשום דבר, שיתן לו המלך. רק מזה שהוא יכול לדבר עם המלך, זהו כל מה שהוא היה משתוקק. דהיינו, לדבר עם ה', כנ"ל בבחינה הג' דנתינת השבח.

ואם יתן יותר תשומת לב, בזה שהוא משבח את המלך, אז ממילא באה אליו השראה עליונה, מסיבת שהוא לא רוצה שום דבר מהמלך. וזהו דומה לספירת הבינה. כידוע, שחכמה בסופה אינה רוצה לקבל את אור החכמה, אלא החכמה רוצה להשפיע להמאציל, כדוגמת המאציל משפיע לחכמה. והיא רוצה בהשתוות הצורה.

ואז באה מאליו שפע, המכונה "אור דחסדים", על שם הכלי. היינו, המקבל רוצה לעסוק בחסד. לכן נקרא השפע "אור דחסדים". כעין זה כאן, כשהאדם לא רוצה שום דבר מהמלך, רק הוא רוצה להשפיע להמלך. והוא נותן תשומת לב, למה שהוא חושב. אז מאליו באה לו השראה עליונה, כפי הכנתו, בעת שהוא עוסק בשירות ותשבחות להמלך.

ועתה נבין את ענין, מה שמשה וישראל אמרו שירה שבח אל המלך, בשביל המטרוניתא, ולא המטרוניתא בעצמה. ידוע, שכל מה שמדברים מעולמות עליונים, מדברים רק בערך הנשמות, שמלכות נקראת "כללות נשמת ישראל" או "כנסת ישראל", כמבואר בתע"ס (חלק ט"ז), שנשמת אדם הראשון יצא מפנימיות עולמות בריאה יצירה עשיה, שמשם קיבל נפש, רוח, נשמה. וכולם יצאו ממלכות דאצילות, המכונה בשם "שכינה". וזעיר אנפין, שהוא המשפיע להמלכות, נקרא בשם "מלך".

והיות שמלכות היא המקבלת עבור הנשמות, נמצא, בזמן שהמלכות אינה יכולה לקבל שפע עבור עם ישראל, מסיבת שעדיין אין הם מוכשרים, שיהיו להם כלים דהשפעה, אחרת הכל הולך לסטרא אחרא, שהם נקראים "מתים", משום שבהם נוהג ענין של מקבל בעמ"נ לקבל, שזה נקרא "פירוד והתרחקות מה'", הנקרא "חיי החיים". ומשום זה הם נקראים "מתים".

וזה נקרא בזה"ק, שהאדם צריך לדאוג עבור "צער השכינה", ששם שייך צער, מסיבת שהיא לא יכולה לקבל שפע עבור הבנים שלה, שהם עם ישראל. והיא נקראת "כנסת ישראל", שהיא כונסת בתוכה השפע, מה שהיא צריכה לתת לכלל ישראל. אי לזאת, כשעם ישראל הם עוסקים בבחינת השתוות הצורה, יש מקום למלכות לקבל השפע עליון מהמלך, הנקרא "המשפיע", בשם "ז"א", בכדי לתת לעם ישראל.

וזה נקרא שהמלכות, הנקראת "מטרוניתא", משבחת את המלך על השפע שקבלה ממנו. וכנ"ל, שבזמן שאין היא יכולה לקבל מהמלך שפע עבור ישראל, נקרא זה "צער השכינה". וממילא, כשכן יכולה לקבל שפע, היא נקראת אז בשם "אם הבנים שמחה". והיא נותנת שבח להמלך. אבל כל הצער והשמחה מדובר רק בערך כלל ישראל.

וזהו שאומר הזה"ק, "שמשה וישראל אומרים השירה, שנותנים שבח להמלך בשביל המטרוניתא". שפירושו הוא, מה שמשה וישראל נותנים שבח להמלך בשביל המטרוניתא, שהכוונה היא, זה שתקנו עצמם לומר שבח להמלך, על מה שהמלך יתן למשה וישראל, לא היה בשביל עצמם, אלא בשביל מלכות. היינו, שהם לא יכולים לסבול צער השכינה. ומשום זה הם עוסקים בהשתוות הצורה, בכדי שמלכות תהיה לה היכולת להשפיע. וזה שאומר "אשרי חלקם של משה וישראל, שהם יודעים לשבח אל המלך, בשביל המטרוניתא, כראוי".

זהו מאמר כזה שאין כאן מה להוסיף כל כך.

אהבת ה' ואהבת הבריות

"ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. (ב"ר כ"ד)"

כלל ופרט

"המאמר הנ"ל הגם שהוא אחד המאמרים המפורסמים והמצוטטים ביותר בימינו. עכ"ז הוא בלתי מבואר לכולם על כל רוחבו והקיפו. כי מילת "כלל" יורה לנו סיכום פרטים שמתיחסים ל"כלל" הנשוא, אשר כל פרט ופרט נושא חלק בתוכו, באופן," יותר גבוה. יותר גבוה, "באופן, שבצירוף כל הפרטים יחד ימצא אותו "הכלל".

ואם אנו אומרים "כלל גדול בתורה", הרי הבנתו: אשר כל המקראות ותרי"ב המצוות, המה הם סיכום הפרטים המתיחסים לפסוק של: "ואהבת לרעך כמוך". ולכאורה קשה, איך יכול פסוק זה להיות "כלל" לכל מצוות התורה? לכל היותר הוא יכול להיות "כלל" לחלק התורה והמשפטים הנוגעים בין אדם לחבירו. אולם לחלק הארי שבתורה העוסק בעניני עבדות בין אדם למקום, איך אפשר להכלילם במסגרת הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"?"

דעלך סני לחברך לא תעביד

"ואם בדוחק אפשר ליישב את המאמר הנ"ל, הרי בא מאמרו של הלל הזקן באותו נוכרי שבא לפניו ובקש ממנו שיגיירו כפי שמובא בגמרא: "... גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. וכו'. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך]. זו היא כל התורה כולה, ואידך, פירושא הוא זיל גמור".

הרי אנו רואים להדיא שהוא אמר לו שכל התורה כולה היא הפירוש של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

ועתה לפי דברי הלל, רבן של כל התנאים, ושהלכה כמותו, נהיר לנו בודאות גמור, אשר עיקר הרצון שבתורתינו הקדושה היא להביא אותנו לגובה רום המעלה, שנוכל לקיים הכתוב הזה של "ואהבת לרעך כמוך", כי בפירוש הוא אומר: "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו, מפרשים לנו איך לבוא לכלל הזה.

והנה לפלא הוא, איך קביעה זו תצדק ברוב פרשיות התורה העוסקים בדינים שבין אדם למקום, ואשר כל בר בי רב יודע בעליל, שהמה העיקרים שבתורה, ולא הפירושים לבירור הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"."

ואהבת לרעך כמוך

"עוד יש לנו להתבונן ולהבין כוונת הכתוב גופו באמרו: "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו לפי הפשט, הוא לאהוב את חברך באותו שיעור שאתה אוהב את עצמך. ואנו רואים שאין הציבור יכול לעמוד בו כלל. ואילו היה כתוב "ואהבת לרעך כמו שהוא אוהב אותך", גם זה לא היו רבים שיוכלו לקיים אותו באופן מושלם, אבל עכ"פ זה מקובל על הדעת.

אבל לאהוב את חברו כמו שהוא אוהב את עצמו, אין זה לכאורה בגדר האפשרות. ואפילו אם לא היה בעולם אלא איש אחד זולתו, היה זה גם מן הנמנע, ובפרט שהעולם מלא אנשים, ואם יאהב את כולם כמותו, לא ישאר לו זמן בעד עצמו. כי ודאי הוא שצרכיו שלו הוא ימלא מבלי להחסיר, ובחשק רב ימלאם, באהבתו את עצמו.

לא כן לענין צורכי הכלל. שאין לו סיבה חזקה שתעורר רצונו לפעול עבורם - ואפילו אם היה לו רצון - האם יוכל לקיים את המקרא כפשוטו - האם כוחו יעמוד לו? ואם כן איך תחייבנו התורה דבר שאינו יכול לעמוד ולקיים כלל?"

"ואין לעלות על הדעת כלל, אשר הכתוב הזה נאמר בדרך הגזמה ח"ו, כי מוזהרים ועומדים אנחנו על "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו". ולזה הסכימו כל המפרשים לפרש המקרא כפשוטו. ויותר מזה אמרו, שחייב למלא צרכי חבירו, ואפילו במקום שהוא עצמו נמצא חסר בו, גם אז הוא מצווה ועומד ליתן צרכי חבירו. ולהשאיר את עצמו בחיסרון. כמו שפירשו התוספות קידושין כ. ד"ה כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, ומפרשים שם התוספות בשם הירושלמי וז"ל: "דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום, נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו"."

מצוה אחת

וכאן מתעוררות כמה שאלות. לפי האמור לעיל כולנו בגדר עוברי התורה, ולא עוד, אלא עיקר התורה אין אנו מקיימים, כי אנו עושים הפרטים, ולהכלל איננו באים. וז"ש: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם" וכו'. כי איך יתכן שיהיו אביונים, בזמן שהכלל כולו עושים רצונו של מקום ואוהבים זולתם כעצמם?

ועניין עבד עברי שמביא הירושלמי צריך לימוד. כי משמעות הכתוב, אפילו בגר שאינו עברי, חייב לאהוב כמותו. ואין לתרץ, כי הגר דינו כעברי, משום: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". כי גר משמעותו הוא גם גר תושב, שאינו מקבל התורה כלל, זולת שפורש עצמו מעבודה זרה, שעליו נאמר: "לגר אשר בשעריך תתנה". ואכמ"ל בזה."

"וזה סוד מצוה אחת שהתנא אומר: "עשה מצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות". וקשה מאד להבין, כי מהו ענין "כל העולם" לכאן? ואין לדחוק ולתרץ שמיירי כשהוא עצמו "חצי חייב וחצי זכאי" וכל העולם "חצי חייב וחצי זכאי", שאם נאמר כן העיקר חסר מהספר; ועוד הלא כל העולם מלא גויים ועריצים ואיך הוא יכול לראות שהם "חצי חייב וחצי זכאי" - על עצמו הוא יכול לראות שהוא "חצי חייב וחצי זכאי" אבל לא על כל העולם; ועוד, עכ"פ היה צריך לומר "כל ישראל כולו", ומה ענין "העולם", שצירף כאן התנא, האם יש לנו ערבות גם בעד אומות העולם, לצרף אותם לחשבון מעשינו הטובים?

יש להבין שחז"ל לא דברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה, המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצוה אחת הכוונה ללא ספק מצוה מעשית. וזה ודאי כדברי הלל שהוא: - "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצוה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא - הדביקות באלקיו. והנך מוצא שבמצוה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית.

ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המידי הבא אחריו הוא הדביקות.

ויש בזה כלל ופרט כמבואר, כי מהפרטים באים אל הכלל, כי הכלל מביא למטרה האחרונה. אם כן ודאי שאין חילוק, מאיזה צד מתחיל, אם מהכלל, או מהפרט. כי עיקר הדבר להתחיל ולא ללכת באמצע, עד שנבוא למטרתינו."

ולדבקה בו

"אולם עדיין נשאר לנו מקום לשאלה, אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות הנפלאה - "ולדבקה בו יתברך ויתעלה". היה לו לברא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות?

ואפשר לתרץ ע"פ מה שמובא בחז"ל: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית... ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו. לפיכך, כדי שנוכל להנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת, והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו, משיפלות הבריאה, ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי. וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה.

אולם עכ"ז צריכים להבין מקור השיפלות שאנו מרגישים בשעת קבלת מתנה. ונבין את זה על-פי החוק הידוע לחכמי הטבע: ש"כל ענף טבעו וחוקו כשרשו". וכל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בהם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק מהם תועלתו. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, ולא יוכל לסובלם וניזק מהם.

ומכיון ששורשינו הוא השי"ת ויתעלה, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, על-כן מגיע לנו הצער והשיפלות בכל קבלה מזולתו.

עתה מבואר לנו דבר התכלית של - "ולדבקה בו", אשר רוממות הדביקות ההיא, אינה אלא בחינת השתוות הענף לשורשו. ולעומתו בצד השני, אשר כל עניין השפלות אינה אלא בחינת הרחקה משורשו, או במלות אחרות, אשר כל בריה שדרכיה מתוקנות להשפיע לזולתו ביותר, נמצאת מתרוממת ביותר ומסוגלת להדבק בו יתברך ביותר. וכל בריה שדרכה בבחינת קבלה ואהבה עצמית ביותר, הרי זו נמצאת מושפלת ביותר ומורחקת מהשי"ת ביותר."

שאלה: בעל הסולם כותב שבכל התורה יש מצווה אחת מרכזית שהיא "ואהבת לרעך כמוך". אבל אז הוא פותח ומסביר בטיעון עד כמה זה דבר בלתי אפשרי, ואיך יכול להיות שהתורה מדברת על משהו שהוא בלתי אפשרי. מה התשובה לזה?

התשובה היא שזה כן אפשרי אם נעשה בדיוק כפי שהתורה דורשת מאיתנו.

תלמיד: ומה זה?

זה להיות בחברה כדי שנוכל ללמוד מהחברה, להתחזק מהחברה, ולקיים בתוך החברה את הכלל הזה.

תלמיד: לי רשום בספר מאחד השיעורים הקודמים, שזה משהו שאדם לא יכול להגיע אליו אלא רק בעזרת ה'.

נכון.

תלמיד: אותי זה קצת מבלבל. כי זו בעצם מצווה, וכשאנחנו אומרים מצווה, זה משהו שאדם כביכול צריך לעשות, זה תיקון שהאדם צריך לעשות.

אבל זה שהוא לא יכול לעשות לבד, זה ברור, אף מצווה אדם לא יכול לעשות לבד.

תלמיד: אם זה משהו שאנחנו רוצים להסביר, אז להגיד שאם אנחנו רוצים להגיע לחיים יפים וטובים לפי התורה, אז יש לנו מצווה מרכזית שהיא "ואהבת לרעך כמוך". אבל, אנחנו לא יכולים להגיע לזה, אנחנו צריכים לבקש מהכוח העליון שיביא אותנו לזה.

כך זה עם כל המצוות, כי כל המצוות אלו פעולות על מנת להשפיע. באמת על מנת להשפיע אנחנו לא מסוגלים, לכן אנחנו יכולים לפנות לבורא שיעזור לנו, ואז מקבלים מהבורא כוח וכן מסוגלים.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהמצוות הן שמכוונות אותנו למה עלינו לבקש מהבורא?

לא. המצוות הן מה שאנחנו חייבים לעשות לפי פקודת הבורא, כדי "שובו בני ישראל עד ה' אלוהיך"¹.

שאלה: כתבתי את המשפט הזה כי זה ברור לנו שאף מצווה אדם לא יכול לעשות לבד. הייתי רוצה לשאול דווקא בשם תלמידים חדשים. כי כשאנחנו מסבירים על תורה ומצוות בקמפוסים של תלמידים שמתחילים ללמוד, תמיד זה מעורר בגלל מה שהם מכירים. איך אנחנו יכולים להסביר לאדם שמתחיל ללמוד את המושג "מצווה" בצורה שהוא יעכל אותה?

אף מצווה אנחנו לא יכולים לעשות בעצמנו, אלא רק אם מקבלים מקודם תיקון, כך שנוכל לכוון אותה לבורא, שנוכל לעשות אותה בעל מנת להשפיע. אנחנו צריכים ללמוד איך להביא את עצמנו לביאור ולמעשה שעושים אך ורק על מנת להשפיע לבורא, ואז מקבלים כוחות.

שאלה: המאמר הקודם שקראנו, של רב"ש, השם שלו "גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד". מה זה אומר?

ככל שהאדם מאמין בעתיד, שהוא הולך ומתקן את עצמו עד כדי להשוות את עצמו לבורא, אז העתיד שלו קשור לאמונה הזאת ולמעשה הזה.

תלמיד: איזה ביטחון יש לאדם לגבי העתיד?

הבורא מבטיח.

תלמיד: האם האדם צריך לספר לעצמו ולהאמין שהוא יקבל משהו בעתיד?

כן.

תלמיד: למה הדבר הזה לא מזויף?

זה לא מזויף, כי הוא עושה ככל שהוא מסוגל לעשות בכיוון זה. הוא פונה לבורא, ועם כל הכוחות שיכול לגייס בעל מנת להשפיע הוא עושה את פעולת המצווה.

תלמיד: ממה הוא מתמלא כרגע, ממשהו שהוא צפוי לקבל בעתיד?

הוא מקבל מקיף, כן.

שאלה: יוצא מהמאמר שהאדם משיג רק גדלות של הדבר.

כן.

תלמיד: אז איפה פה הכלי שמשתנה, אם כל מה שאתה משיג זה את גדלות הנותן?

אבל מי משיג? האדם. על פני מה הוא משיג? עד כמה שהוא הפוך.

תלמיד: אבל הכלי נשאר תמיד ריק. הוא גם כותב, שאם היית ממלא לי את הכלי אז זה לא היה נקרא השפעה.

זה נכון. אבל כלפי אותו הכלי הוא משיג את המדרגות שלו.

תלמיד: אז מה אתה משיג? כי אם הכלי נשאר ריק, על מה בדיוק נמדדת ההשפעה של האדם?

השפעה של האדם נמדדת לפי הדבקות שלו בבורא.

תלמיד: הדבקות היא מידת הגדלות שיש לו כלפי הבורא, זה נקרא הדבקות?

מידת גדלות הבורא בעיניי האדם, זה מידת הדבקות.

תלמיד: אז גדלות של הנותן זה הכלי?

גדלות של הנותן בעיניי האדם זה הכלי.

תלמיד: אז מה משתנה בנו כל הזמן, כשאנחנו הולכים כלפי השפעה?

כל הזמן עולה בנו גדלות הבורא.

תלמיד: זה שיש גדלות זה כבר נקרא שיש לנו מילוי? זה המילוי שאליו צריך להשתוקק?

כן, זה המילוי, הרגשת גדלות הבורא בנו זה המילוי שלנו.

שאלה: האם גדלות הבורא שהאדם משיג היא המפרנסת את הנשמה שלו, או שהוא צריך להשיג עבור הנשמה שלו משהו נוסף?

לא, זה מספיק להכול.

שאלה: מה זה לדבר עם המלך?

לדבר עם המלך זה לפנות למלך מתוך המצב שאתה נמצא בו.

שאלה: שהעתיד יהפוך להיות הווה?

כן, יכול להיות.

שאלה: אני יכול לקשר כל רצון שמתעורר בי לאיזושהי מצווה? מה זה מצוות?

בהתאם לכמה שאתה מגלה ומרגיש.

תלמיד: אנחנו אומרים שכל רצון נועד כדי להפוך אותו למען הבורא, אז איכשהו כל רצון צריך להיות קשור למצוות.

הוא קשור למצוות אם אתה הופך אותו בעל מנת להשפיע לבורא.

תלמיד: אז כל רצון שאני הופך זה מצווה?

כן.

תלמיד: המאמר מדבר על הקשר שלנו עם הבורא, על שינוי היחס שלנו לנותן המתנה ולא למתנה. והוא אומר לנו, שפה יש הפנימיות של הבורא והחיצוניות שלו, ואם אנחנו נגיע למצב שנהייה כל הזמן בפנימיות הבורא, שנהייה כל הזמן בהודיה, זה המצב הכי גדול שיש.

כן.

תלמיד: זה אפשרי להיות כל הזמן בהודיה? הרי אנחנו יודעים שאנחנו צריכים גם כל הזמן לבקש מהבורא עזרה למצבים בהם אנחנו זקוקים לעזרתו.

כן.

תלמיד: אז איך אפשר להיות רק בהודיה בלי לבקש?

לא, גם בזה וגם בזה

תלמיד: אז גם זה וגם זה. זאת אומרת שלא רק הודיה והודיה.

כמו תפילה.

שאלה: בסוף המאמר הוא אומר שהתנאי לבקשה נכונה, זה לא שיבקש על עצמו, אלא עבור השכינה, שירגיש את צער השכינה, שמשם תבוא הבקשה שלו. מה זה להרגיש את צער השכינה?

להרגיש את צער השכינה זה, עד כמה השכינה לא מתמלאת עם האורות שהיא רוצה להעביר לתחתונים, בגלל שהתחתונים לא מעוניינים, לא רוצים בינתיים לקבל את האורות שלה, אז היא מצטערת. כמו אישה שיש לה חלב אבל התינוק חולה ולא רוצה לאכול.

תלמיד: זה משהו שצריך לצייר אותו או ממש להרגיש אותו? איך נוגעים בצער השכינה?

אז מתפללים, מבקשים, גם בקהל וגם את השכינה שיקבלו זה את זה בצורה כזאת, שבכל זאת משהו מהשכינה, הכלל ירצה לקבל.

תלמיד: אפשר לחפש את זה בעשירייה, או בכלל בסבל של האנושות, היכן?

בעשירייה ויותר מהעשירייה, עד שכל העולם.

תלמיד: אבל להתחיל בעשירייה?

כן.

תלמיד: כי שם אנחנו רוצים לבנות כלי שבאמת ירגיש את הצער הזה?

כן.

תלמיד: אז יש פה שני דברים שצריך לצייר, את גדלות הנותן ואת הצער של השכינה שלא יכולה לתת בגלל שאנחנו חוסמים אותה.

כן. וודאי.

שאלה: הקשר הראשון עם הבורא מראה לך את הקלקול של עצמך, אתה מגלה את הרצון לקבל ולא תמיד קל לשאת את זה. כלומר זה מקום שאתה מגלה את הרוע שבך. ואז הוא אומר לך לצייר את העונג שיש בהשפעה. מה זה אומר לצייר את התענוג שבהשפעה?

בזה שהעליון נותן לתחתון ותחתון מסוגל לקבל את זה ומקבל בעל מנת להשפיע לעליון, אז יש ביניהם קשר כזה שאין יותר ממנו.

תלמיד: אבל מאוד קשה לראות את זה ברגע שמתגלה הרע אצל האדם. כלומר אז הוא כאילו מרגיש את השפלות של עצמו.

לא. מי מרגיש שפלות של עצמו?

תלמיד: כשמאיר ואתה רואה את הרוע של עצמך ואת הקלקול. זה סוג של כאב פנימי מאוד גדול.

כן.

תלמיד: ומשם אתה צריך לדמיין שאתה בקשר עם הבורא. למעשה הוא מאיר לך ואתה צריך להיות קודם כל בהודיה במצב הזה וגם לצייר תענוג ועונג של השפעה שזה כמעט בלתי אפשרי באותו רגע.

שיהיה. כן.

תלמיד: איך עושים את זה?

אין מה לעשות, צריכים לעבוד על זה ואז אתה תמצא. המפתחות בידיים שלנו.

שאלה: שם המאמר "גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד". והוא אומר אז ישיר משה ולא עכשיו. יוצא ששיעור גדלות הבורא בעיני האדם נותן לו אפשרות לעבוד בלי שכר, שהשכר יהיה רק קשר איתו.

זה השכר.

תלמיד: האם יכול להיות שזה רק להשפיע על מנת להשפיע?

לא.

תלמיד: מה זה הכלי שצער השכינה והשכינה היא זאת שיכולה לקבל את השפע?

זה אותו רצון לקבל שהבורא ברא ונמצא בכל הנבראים.

תלמיד: האם זה הכלי האמיתי שעושה נחת רוח לבורא?

כן.

תלמיד: האם רק לעתיד לבוא האדם יוכל לקבל כלי כזה?

כן.

תלמיד: ומקובל שמשיג בהווה, הוא בעצם קשור כבר לתיקון של הכלל ובזה הוא יכול כאילו לעבוד?

לא. זה אני לא יכול להגיד.

שאלה: לגבי המאמר. כותב שם רב"ש - כשהאדם צריך להחיות את נפשו שיהיה לו כוח, אז הוא צריך לצייר לעצמו את מידת הטוב והעונג והשמחה שהוא יקבל. האדם, כדי להחיות את נפשו, כשאין לו חומרי דלק, הוא צריך לצייר לעצמו את העתיד לבוא, את מה שיבוא אליו.

כן.

תלמיד: האם העתיד לבוא זה בעצם אדם שמצפה לשכר בעולם הבא?

מצפה לשכר בעולם הבא.

שאלה: כלומר כדי להחיות את נפשנו במצבים ושיהיה לנו חומר דלק, האם זה נכון שאנחנו נאלצים להשתמש בקליפות?

לא.

תלמיד: אז למה תמיד מדברים על שכר בעולם הבא שזה לא עיקר היראה וזו לא הדרך הנכונה להשפיע לה'?

שכר לעולם הבא הוא שתהיה לנו אפשרות להשפיע לבורא.

תלמיד: יש עניין של לקיים מצוות בבחינת תרי"ג עיטין.

כן.

תלמיד: כשאדם מקיים מצוות בצורה כזאת, האם זה אומר שהוא כבר מקיים בעל מנת להשפיע או לא?

זה נקרא שהוא מכין את עצמו לקבל על מנת להשפיע. מכין את עצמו, זו הכנה.

תלמיד: ל-לקבל בעל מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: אז הוא כבר נמצא בלהשפיע על מנת להשפיע, יש לו כבר את הבחינה הזאת?

כן, הוא נמצא בלהשפיע על מנת להשפיע.

תלמיד: אנחנו לומדים שכל התורה היא המצווה "ואהבת לרעך כמוך", בין אדם לחברו. אם ישאלו אותי לגבי מצוות תפילין נניח, או מצוות שאנחנו לא מבינים אותן, איך הן קשורות לבין אדם לחברו, מה אפשר להסביר? אפילו מבחינה רוחנית אני לא מצליח להבין מה זה אומר שהן צריכות להתקיים בין אדם לחברו.

אני לא יודע איך אתה מתאר לעצמך בכלל מצוות בין אדם לחברו.

תלמיד: זו שאלה שעלתה לי בסופו של דבר, כנראה שאני לא מבין אפילו מה זה אומר מצוות בין אדם לחברו, אני לא מתאר את זה נכון.

כן. כנראה שכאשר אתה מבצע את פקודת הבורא, אתה מבצע את זה עבור הזולת.

שאלה: בדיוק על זה בעל הסולם כותב ב"אהבת ה' ואהבת הבריות", "לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המידי הבא אחריו הוא הדביקות.".

כן.

תלמיד: מה הקשר בין העבודה בין החברים לאהבת ה'? הוא כותב עוד לפני זה "ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המידי הבא אחריו הוא הדביקות." מה זה עבורנו זיכוך הגוף בעבודה בין החברים, בעשירייה?

נקיות הרצון שבאדם מכוונה על מנת לקבל.

תלמיד: ואז אין הבדל בין עבודה בין החברים לבין עבודה לה'?

כן.

שאלה: אני מנסה להבין איך לשקול את הרצונות שלי, כלפי מה לשקול אותם, כי מתעוררים כל מיני רצונות בכל מיני רמות, אז כלפי מה אני שוקל אותם כך שהם יהיו לטובת הכלל, והאם זה בכלל הכיוון הנכון?

כולם שמעו את השאלה, האם יש תירוץ? יש תשובה?

תלמיד: האדם צריך מראש לכלול את עצמו עם הכלל בכל פעולה שהוא עושה.

זה מספק אותך?

תלמיד: אז אני כאילו שוקל את הרצונות שמופיעים בי לפי מה נותן יותר כוח לקבוצה שלנו? איזה רצון אני לוקח? אני יכול לקחת כל מיני רצונות גשמיים ולהפוך אותם על מנת להשפיע.

נשמע עוד תשובה.

תלמיד: בכל פעולה שאדם עושה, כשהוא מסדר את הרצונות שלו, הוא צריך להביא בחשבון שזה משפיע על הכלל, הוא חלק מהכלל.

בסדר.

תלמיד: כלפי מה החשבון? אני עוד לא מבין.

החשבון הוא כלפי הכלל, עד כמה הכלל מקבל מהחשבון הזה מילוי, אז באותו מילוי הוא מתמלא.

שאלה: במאמר הקודם רב"ש כותב בסוף בצורה ברורה, שכל המאמץ וכל התכלית הם להגיע לקשר עם הבורא, ומסיים בזה שאותו הקשר עם הבורא, אם הבנתי נכון, הוא רק בזה שהאדם מצטער בצער השכינה.

כן.

תלמיד: באותו אופן הרצונות צריכים להיות קשורים בכלל. זאת אומרת, התכלית של אותו הקשר עם הבורא, התכלית הנרצית של הקשר עם הבורא, היא רק במידה שהאדם נמצא במצב של צער עבור השכינה, נמצא בכזאת תפילה?²

זו תכלית הקשר? צער הוא התכלית?

תלמיד: האם בזה אדם משיג את הקשר עם הבורא, רק כשנמצא בצער עם השכינה?

לא. צער עם השכינה זו לא תכלית.

שאלה: לא שזו התכלית, התכלית היא להידבק בו, להתקשר עם הבורא, להיות בקשר עם הבורא, שמושג רק על ידי זה שהאדם נמצא בכזה מצב של צער עבור השכינה.

בסדר, כנראה שאני לא מבין אותך.

שאלה: אני רוצה להמשיך את השאלה שהחבר התחיל. נאמר אדם עכשיו מחליט להניח תפילין, או לברך על המזון, או לעשות משהו, אז הוא צריך להתרכז שעכשיו בזה הוא תורם לעשירייה, לחברים, לכלל. שבזה הוא עושה משהו שהוא תורם?

כן.

תלמיד: זאת אומרת זה בכלל לא חשבון על עצמו.

אם הוא רוצה שככה זה יהיה, אז ודאי שצריך להיות כך, צריכה להיות כזאת מחשבה.

תלמיד: ובזה בעצם זה הופך את כל המצוות, לא משנה אם אתה עושה אותן פיזית, אתה הופך אותן בעצם למצווה שבין אדם לחברו, הכוונה, היא בין אדם לחברו.

כן.

תלמיד: ומה עם בין אדם למקום? מה עם החשבון שלו עם הבורא?

יכול להיות, תלוי איזו מצווה?

תלמיד: אני בכוונה לקחתי דוגמה של החבר הקודם, ואני ממשיך איתה, זה כאילו אדם מניח תפילין, אף אחד לא רואה אותו עושה את זה, אף אחד לא יודע שהוא עושה את זה. הוא עושה את זה.

כן. בכל זאת, זה יכול להיות גם מצווה בין אדם למקום, כי בסופו של דבר זה בא לנו מהבורא.

תלמיד: אבל כשאנחנו אומרים שהכול זה "ואהבת לרעך כמוך", אז פה זה באמת לחברים, או שהוא יכול לתפוס את הבורא גם כחבר? איך זה נכלל ב"ואהבת לרעך כמוך"?

איך כל המצוות נכללות ב"ואהבת לרעך כמוך"?

תלמיד: כן.

גם הבורא נמצא בזה.

תלמיד: יש פה שני היבטים בעצם, גם בזה שהוא עושה איזו פעולה הוא רוצה שהשכר יהיה לכלל האנושות או לעשירייה, מחוצה לו, וגם לבורא?

כן. הוא מבטל את כל ההבדל בין החברים לבין הבורא, בין כולם, אלא זה על מנת להשפיע מכל הכלי של נשמה.

תלמיד: אז אפשר לומר שהוא מכוון שיהיה רק לא לעצמו, אלא לכל מה שמחוצה לו?

כן, כן.

אני עוד מעט יוצא מכאן וחוזר בעוד שבוע, אני מקווה שבזמן הזה אתם תעשו את קפיצת הדרך. אז נתראה בהקדם.

(סוף השיעור)

---

1. שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך (ספר הושע, פרק י"ד ב)↩

2. רב"ש, מאמר "גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד", "שהאדם צריך לדאוג עבור "צער השכינה", ששם שייך צער, מסיבת שהיא לא יכולה לקבל שפע עבור הבנים שלה, שהם עם ישראל.".↩