heb_o_rav_zohar-la-am-vayechi_2010-10-12_lesson_bb_n36
כתב המקור נלקח מחוברת "זוהר לעם"
זוהר לעם
פרשת ויחי
(אות תשכ"ו – אות תש"נ)
שיעור 36
שיעור בוקר 12.10.10 – אחרי עריכה
וכרגיל לפני קריאת הזוהר, אנחנו צריכים להבין שרק בקשר בינינו, שאנחנו מתאחדים במערכת אחת "כאיש אחד בלב אחד", וחושבים אך ורק על האיחוד הזה, בתוך האיחוד הזה אנחנו מגלים על מה שזוהר כותב. כי זוהר כותב רק על צורת האיחוד שאנחנו צריכים לגלות בנו, ובאותה צורת האיחוד, באותה המערכת שאנחנו מגלים, בה אנחנו נגלה גם כן את הבורא, הכוח שמאחד ומחזק, מחזיק אותנו יחד. כל מה שאנחנו נקרא עכשיו, מדובר על צורות, סוגי, אופני הקשר בינינו, ובתוכם שורה הכוח האחד, הבורא. בואו נשתדל לראות אותו.
גד גדוד יגוּדֶנו
"תשכו) מהשם גד נשמע, שצבאות יצאו ממנו לערוך מלחמה. גד אותיות ג' ד', יסוד ומלכות, שצבאות ומחנות יוצאות מזיווגם. כי גימל נותנת, שהוא יסוד, ודָלת לוקטת, שהיא מלכות. מכאן נשמע שכמה צבאות ומחנות תלויים בהם.
תשכז) נהר הנמשך ויוצא מעדן, בינה, אין מימיו נפסקים לעולם, והוא משלים את העניים, כי משפיע אור החסדים ע"י ג', יסוד, אל המלכות, ד', שהיא דלה ועניה. וע"כ עומדים כמה צבאות וכמה מחנות שניזונים מבינה, הנהר. וע"כ נקרא זיווג הזה בשם גד, ג' מוציא מן הבינה ונותן, וד' לוקט ומקבל ממנו, וניזון הבית, הנוקבא, וכל אנשי הבית, צבאות ומחנות המלאכים, המתפשטים ממנה.
תשכח) לולא שהיה גד מבני השפחות, אחוריים, הייתה השעה עומדת לו להשתלם יותר מכל השבטים, משום המקור הגבוה והשלם, שהשם גד רומז עליו. משום שהשעה עמדה לו תחילה בשלמות, ואח"כ הסתלקה השלמות ממנו, משום שאותו נהר הנמשך, בינה הנקראת נחל, הסתלק באותה שעה, כי גד היה מבחינת אחוריים והנחל, בינה, אינו משפיע באחוריים. ולא היה לג' מה להשפיע לד'. וע"כ לא זכה בארץ הקדושה, אלא בעבר הירדן הייתה נחלתו.
תשכט) ראובן היה ג"כ כמו גד, שתחילה היה במדרגה גדולה ואח"כ הסתלקה ממנו. שהסתלקו המים, אורות הבינה, ולא נמשכו. ונפגם, משום שיעקב חשב ברחל, וע"כ נלקחה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף. ושניהם, ראובן וגד, לא זכו בארץ הקדושה, אלא בעבר הירדן, והוציאו מהם חיילות ומחנות, שילכו חלוצים לפני בני ישראל, להנחיל לישראל את הארץ.
מה שנפגם בגד, נשלם באשר. כי אשר הוא האחוריים דהוד, ששם נמצאים הדינים דמסך דחיריק, שעליו יוצא קו האמצעי, המייחד ימין ושמאל זה בזה, ומחזיר האחוריים להיות פנימיות, וכיוון שחזרו האחוריים לפנימיות, שוב מאיר להם הבינה. והג' משפיע חסדי הבינה לד' והיא נשלמת. ונמצא מה שחסר בגד, אור הבינה, נשלם באשר.
שׂימֵני כחוֹתָם על ליבך
תשל) רבי אלעזר ורבי אבא נמלטו לתוך המערה שבלוד, שבאו שם מחמת תוקפו של אור השמש, שהיו הולכים בדרך, ולא יכלו לסבול. אמר רבי אבא, נסבב את מערה הזו בדברי תורה. פתח ואמר, שׂימֵני כחוֹתָם על ליבך, רשָפיהָ רשפי אש. אין לכנסת ישראל, הנוקבא, שלמות ורצון ותשוקה אל הקב"ה, אלא ע"י נשמות הצדיקים, שהם מעוררים נביעת מים התחתונים בנוקבא, נגד מים העליונים דז"א, שמעלים מ"ן לנוקבא, שבשעה ההיא שלמות הרצון והתשוקה הן בדבקות אחד לעשות פירות.
תשלא) אחר שנתדבקו זו"ן זה בזה, והיא קיבלה תשוקה לז"א, היא אומרת, שׂימֵני כחוֹתָם על ליבך. דרכו של חותם, כיוון שנתדבק במקום אחד, אע"פ שהוסר משם, הרי נשאר רשימתו באותו מקום, ואינה סרה ממנו, וכל הרשימה וכל הצורה שלו נשאר שם. כך אמרה כנסת ישראל, הנוקבא, הנה נתדבקתי בך, אע"פ שאסור ממך ואלך בגלות, שׂימֵני כחוֹתָם על ליבך, כדי שישאר כל צורתי בך, כאותו חותם המשאיר כל צורתו באותו מקום שנתדבק בו.
תשלב) כי עזה כמוות אהבה. עזה היא כהיפרד הרוח מן הגוף. כשהגיעה שעתו של אדם להסתלק מן העולם, וראה מה שראה, הרוח הולך בכל איברי הגוף, ומעלה גליו, כמו שנוסע בספינה בים בלי משוטים, עולה ויורד ואינו מועיל לו, בא ושואל להיפרד מכל איברי הגוף. ואין דבר קשה ביותר כהיום שהרוח נפרד מהגוף. כך תוקף אהבת כנסת ישראל אל הקב"ה, כתוקף המוות בשעה שהרוח רוצה להיפרד מהגוף.
תשלג) קשָה כשאוֹל קנאה. כל האוהב, ואין הקנאה קשורה עימו, אהבתו אינה אהבה, אלא כיוון שקינא נשלמה האהבה. מכאן, שצריך האדם לקנא את אשתו, כדי שיתקשר עימה באהבה שלמה, כי מתוך כך אינו נותן עיניו באישה אחרת.
קשָה כשאוֹל קנאה, כמו ששאוֹל קשה בעיניהם של רשעים לרדת בו, כך קנאה קשה בעיניו של האוהב המקנא, להיפרד מהאהבה."
אצלנו הקנאה מתבטאת בזה, שאני כל הזמן חושב על האחרים האם הם לא עוזבים את הכוונה. בזמן קריאת הזוהר הדאגה שלי זו ערבות, שאני מאוד דואג האם החברים שלי נמצאים גם כן במחשבה ובכוונה, ויחד כולנו דואגים. אם לא, לא שווה המאמץ שלי, כי סך הכול מה שיתגלה לי, זה יתגלה כתוצאה מהמאמץ הכללי שבחברה. אם יהיה איפה שיתגלה, זה יתגלה בתוך הקשר בינינו.
הקשר הזה נבנה עכשיו מתוך הדאגה של כולם. אני בעצם דואג עכשיו לרשת הקשר בינינו שלא יפסק, שכל הזמן יגדל, שכל הזמן יתחזק, זה העיקר בשבילי. אם אני רוצה גילוי מהספר, אז הגילוי הוא יכול להיות רק בתנאי שיתגלה הקשר, ואז בו יהיה גילוי. חסרה רשת קשר בינינו, לא כלום חוץ מזה, ועל זה אנחנו דואגים בזמן הקריאה, זה נקרא "לדאוג לערבות".
"תשלד) שאוֹל, בשעה שמורידים את הרשעים בו, מודיעים להם חטאיהם על מה מורידים אותם, וקשה להם. כך מי שמקנא תובע על חטאים, וחושב כמה מעשים חשודים שעשתה, ואז מתקשר בו קשר האהבה.
תשלה) רשָפיהָ רשפי אש שלהבת יה. שלהבת יה, זהו שלהבת השורף ויוצא מתוך השופר, יסוד אמא, הנקראת י"ה, שהתעורר ושורף. קו שמאל דאמא, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. זהו שורף שלהבת האהבה של כנסת ישראל, השכינה, אל הקב"ה.
תשלו) משום זה כתוב, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. כי כשבא הימין, מים, חסד, עוד מוסיף שריפת האהבה, ואינו מכבה שלהבת השמאל. כמ"ש, וימינו תחבקני. כי בעת הארת החכמה שבקו שמאל דאמא אל הנוקבא, הוא אש שורף, להיותו בלי חסדים. וכשבא קו הימין בחסדים שלו, המכונים מים, להשקיט את השריפה, אינו מכבה בזה את הארת החכמה, אלא אדרבה הוא מוסיף ומשלים את הארתה, כי מלביש החכמה בחסדים, והחכמה מאירה בכל השלמות.
תשלט) בכל מקום הזכר רודף אחר הנוקבא, ומעורר אליה האהבה. וכאן יוצא, שהיא מעוררת האהבה, ורודפת אחריו, כמ"ש, שׂימֵני כחוֹתָם על ליבך. ודרך העולם, שאין זה שבח אל הנוקבא לרדוף אחר הזכר. אלא בהכרח דבר סתום הוא, ודבר עליון צפון באוצרות המלך."
שאלה: האם המחשבה בזמן קריאת הזוהר, שעוד מעט נפגוש את החברים שלנו מכל העולם בכנס בצורה פיסית, היא מחשבה של חיבור?
הזוהר נותן לנו יכולת בצורה המועילה מצד אחד, וגם כן החופשית ביותר להכין את הכלים. זה מצב, זה אור מאוד גבוה, שלא בא באיזה צורות כאלו, שאנחנו צריכים כאן לקבל איזו צורה מסוימת על עצמנו. ולכן בקריאת הזוהר הכוונות שלנו, ההכנות שלנו הן הכי טבעיות. פשוט האווירה, הסביבה בקריאת הזוהר היא הכי מועילה, הכי טובה, הכי רכה לקדם את עצמנו לחיבור.
שאלה: מה זאת אומרת שהקנאה היא השלמה של האהבה? כתוב, "כיוון שקינא נשלמה האהבה".
לא יכולה להיות אהבה בשלמות אם אין תחתיה קנאה, מפני ש"קנאת ה' צבאות"1, "קנאת סופרים תרבה חכמה"2, קנאות שונות. אבל קנאה זה אותו גילוי הכלי הריק שצריך להתמלאות דווקא באהבה. כלים ריקים אנחנו מגלים בכל מיני מצבים, אם הכלי הוא כל כך עבה שכנגדו מתגלה כבר האהבה, אז הכלי הזה הוא כלי של קנאה.
אם אני רוצה משהו, אז זה תלוי, מעביות שורש אני רוצה משהו, מעביות א' אני כבר רוצה משהו, מעביות ב' אוֹהו, אני רוצה משהו, מעביות ג', הוּהוּ, זה כבר ממש רצון. מעביות ד', זה רצון ללא הגבלה. כנגד כל חיסרון, ישנם הכינויים של החיסרון, עד כמה הוא בוער לְמה שחסר לו. אז כנגד האהבה שצריכה להתגלות, החיסרון, הרצון הריק לגילוי האהבה, הוא קנאה, אש של גיהינום ממש.
שלוש נשמות
[תלת נשמתין]
"תשמ) שלוש נשמות הן. והן עולות במדרגות עליונות. ועל שהן שלוש, הן ארבע. נשמה א', היא נשמה העליונה שאינה נתפסת, ולא העיר בה גזבר העליון ומכש"כ התחתון. וזו היא נשמה לכל הנשמות, והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, ואינה נודעת, וכולם תלויים בה.
תשמא) וזו נתעטפה במלבוש מזוהר הכרמל בתוך הזוהר הנוטף טיפות מרגליות. ונקשרות כולן כאחת, כקישרי איברים מגוף אחד. והנשמה העליונה נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה." תמיד מדרגה תחתונה כלפי מדרגה עליונה זה כגוף ונשמה. אז שלא יהיו בלבולים חלילה, שמדברים על משהו מוחשי. "היא והן אחת, ואין ביניהם פירוד. זו היא נשמה העליונה הנסתרת מכל.
נשמה, פירושה, אור הבינה. ט"ס דא"א הן שורשים לכל הספירות שבעולמות. ונמצא ששורש כל הנשמות הוא אור ספירת הבינה דא"א. וע"כ היא נקראת נשמה עליונה." זה אם אנחנו מדברים על האור. אבל אם אנחנו מדברים על הכלים, אז כל כלי יותר פנימי הוא נקרא "נשמה" כלפי כלי יותר חיצון. "והנה מחמת עליית המלכות לראש דא"א, יצאה בינה דא"א מראש דא"א, ונעשתה לו"ק בלי ראש, שפירושו אור חסדים בלי חכמה. ונשארו בראש דא"א ב' ספירות כתר וחכמה, כי המלכות שעלתה, נעשה בה מקום הזיווג, המכונה יסוד, לראש דא"א, ונסתיימה בה ספירת הראש.
ומסיבת יציאת הבינה מראש דא"א, נחלקה הבינה לב' בחינות נבדלות. ג"ר שלה או"א עילאין. ו"ק שלה ישסו"ת. מטעם, כי הפגם של יציאת הבינה מראש, אינו נוגע כלום בג"ר דבינה, להיותה בעצם רק אור חסדים, כי ח"ח הוא ואינה מקבלת חכמה לעולם. וע"כ אין שום שינוי באור הזה מעת היותו בראש א"א לעת יציאתו מראש א"א. וע"כ נבחנות ג"ר דבינה כמו שלא יצאו מראש דא"א. ואפילו אחר יציאת הבינה לחוץ, עוד מאירה ח"ס דא"א בהן, אלא בהעלם גדול, מטעם שאינם מקבלים חכמה אלא אור חסדים בלבד. וג"ר דבינה הללו נתקנו לפרצוף או"א עילאין, שהם בזיווג שלא נפסק לעולם, כי הם תמיד ג"ר ואין בהם מיעוט לעולם.
אבל ז"ת דבינה הוא התכללות זו"ן בבינה, ע"כ צריכים לחכמה. וכיוון שאחר יציאת הבינה מראש, נשארו חסדים בלי חכמה, נבחן שנפגמו, מחמת עליית המלכות לראש א"א, ונשארו חסרי ראש. ולעת גדלות המלכות יורדת מראש דא"א למקומה, והבינה דא"א חוזרת לראש, ומשיגה שוב הג"ר שלה מחכמה דראש א"א. וסדר יציאת הג"ר הוא בג' נקודות חולם שורוק חיריק. וז"ת דבינה הללו נתקנו לפרצוף ישסו"ת.
הנשמה העליונה שאינה נתפסת היא, ג"ר דבינה דא"א, או"א עילאין, שחכמה דא"א מאירה בהם בהעלם גדול, משום שאינם מקבלים חכמה. וע"כ לא העיר בה גזבר העליון, היסוד, מקום הזיווג, שכל האורות מתקבצים שם. המלכות שעלתה לראש דא"א, ונעשתה למקום זיווג בראש, מכונה גזבר העליון, שמטעם זה נעשתה לסיום ראש דא"א והבינה יצאה לחוץ.
הגזבר העליון לא העיר כלום בנשמה זו, שלא פגם אותה, מחמת הוצאת הבינה לחוץ, מטעם שאפילו בהיותה בראש אינה מקבלת חכמה. וכש"כ הגזבר התחתון, בעת גדלות, שיוצא קו אמצעי על מסך דחיריק, ששוב ממעט הקומה מג"ר דג"ר לו"ק דג"ר. כלומר, שגם גזבר התחתון אינו נוגע במשהו לג"ר דבינה אלו, או"א, מטעם שאינה מקבלת חכמה לעולם, וע"כ אינה נגדלת מהארתה, ואינה מתמעטת מצמצומה.
ונאמר, וזו היא נשמה לכל הנשמות, כי בינה דא"א היא שורש לכל הבינות שבעולמות. וע"כ האור שבה הוא שורש לכל הנשמות. והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, שהחכמה דא"א, המאירה בה, היא סתומה ונעלמת בה, ואינה מתגלה לעולם. ולא נודעת, שהי' אינה יוצאת מאויר שלה. וכל הנשמות תלויים בה, להיותה שורש כל הנשמות.
וזו נתעטפה במלבוש מזוהר הכרמל. ג"ר דבינה, או"א, מתלבשים במלבוש של זוהר הכרמל, ז"ת דבינה, ישסו"ת. ומכונים זוהר הכרמל, כמ"ש, ראשךְ עלייך כַכרמל. כי ישסו"ת ראש של הנוקבא, ומכונה כרמל מלשון כר מלא, מכל טוב. בתוך הזוהר הנוטף טיפות מרגליות, בגדלות ישסו"ת המוחין שלו ג' טיפות, חולם שורוק חיריק. ובתוך זוהר הזה של ג' טיפות מתלבשים או"א עילאין, ונקשרות כולן כאחת, כקישרי איברים מגוף אחד, שג' טיפות מתקשרים זה בזה, שכל אחת אינה יכולה להאיר בלי חברתה. והנשמה העליונה נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה, או"א עילאין מתלבשים בישסו"ת, ופועלים ע"י ישסו"ת המלבישם. או"א וישסו"ת הם אחד ואין בהם פירוד.
אע"פ שאו"א באור חסדים וישסו"ת באור חכמה, מ"מ הם אחד ואין בהם פירוד. כי אפילו ישסו"ת אינם מקבלים החכמה לצרכם עצמם, רק להשפיע לנוקבא דז"א, ועצמם מאירים בחסדים מכוסים, כמו או"א עילאין. וע"כ הנשמה העליונה נסתרת מכל, שג"ר דבינה, או"א, והז"ת דבינה, ישסו"ת, שניהם נסתרים מכל, כי אפילו ישסו"ת מאיר לצורך עצמו רק בחסדים מכוסים."
הוא ממשיך גם כן באותה הצורה. כך אנחנו רואים שבזוהר ישנם החלקים האלה של הסולם. וכאן בעל הסולם נותן לנו בצורה קצרה, עניינית, הרבה יותר פשוטה, הרבה יותר מרוכזת לעומת תע"ס, את כל הידיעה על הג"ר דאצילות, על החלק שמנהל אותנו, משגיח עלינו. ההשגחה, הנהלה מכאן.
שאלה: כיצד אדם מרגיש שנכנס לחיבור, האם יש ביטויים פיסיים ממשיים, או איך זה מורגש?
אדם מרגיש שהוא נכנס לחיבור אם הוא מוסר את עצמו לחיבור. המוסר את עצמו בחיבור, מאיפה הוא יודע שזאת אשליה? מפני שהוא כל הזמן דואג לחיבור, ואז הוא מגלה שיש שתי צורות בחיבור, שתי רמות.
רמה אחת, שאני מתוך הדאגה שלי לחיבור, בונה בתוכי את צורת החיבור, שכך אני רוצה שהיא תתקיים, ואני בתוך הצורה הזאת חי, ואני רוצה שכך זה יהיה, ואני כל הזמן דואג לזה. ובזה אני אולי לא כל כך תלוי באחרים בפועל, אלא אני מבפנים מתוך הדאגה שלי מגלה, שישנה מערכת החיבור הפנימית בין החברים, והם באמת פועלים עלי בחזרה. וזה יכול להיות ללא שום הכרה מצידם, אלא המערכת שהיא נמצאת פנימית בתוכנו. כי הבורא כך בחר בנו, ומגלה את החיבור הזה למי שדואג לגלות אותה, זה דבר אחד.
ודבר שני, שבכל זאת אני מעורר את החיבור, שיהיה חיבור בינינו באחרים, גם על ידי הדאגה הזאת הסמויה שלא מרגישים ולא יודעים, וגם על ידי הדאגה שלי בפועל, שאני מעורר אותם, מנענע אותם כמה שאפשר. עד שהתגובה שלהם תהיה מורגשת לא מבפנים שהם בעצמם לא יודעים על זה, אלא מבחוץ מצידם, בצורה שכל אחד ואחד בודק את עצמו עד כמה שהוא לא מפריע, לא קודר חור בדופן הספינה שלנו, וכך מתקדמים. גם זה וגם זה. כי התיקונים הם חייבים להיות גם בצורה הפנימית וגם בצורה החיצונה.
אדם שמתחיל בזה, הוא מתחיל לראות את הדברים האלה, בשבילו זה הופך להיות כמו במשפחה, שיש כל מיני צורות היחסים ורמות היחסים. זה הופך להיות העולם, החיים, לא איזה מין משפט אחד ואין עוד מה להגיד, זה הופך להיות משהו בנפח.
שאלה: האם אני אמור לדאוג לכוונה של החברים כדי שנגיע למחשבה אחת משותפת? אני רץ בין כל מיני מחשבות וכוונות ובקשות ולא יודע על מה להתמקד בסופו של דבר.
אנחנו כל הזמן מדברים על מה צריכים להתמקד.
"תשמב) נשמה ב' היא הנוקבא, המסתתרת תוך צבאותיה, והיא נשמה אֲליהם, ומהם מקבלת גוף, שמתלבשת בהם כמו נשמה בגוף, לגלות מעשיה על ידיהם לכל העולם, כמו גוף שהוא כלי לנשמה, שעושה על ידו כל פעולותיה, והם קשורים ומיוחדים זה בזה, כמו שקשורים הנסתרים של מעלה או"א וישסו"ת."
לא לחשוב שזאת טעות, לפעמים הוא כותב "כלי היא", "הגוף היא" וכולי. זה תלוי בתפקיד, אם מקבלת, אז זה היא, אפילו שזו מילה של זכר. וההפך, יכול להיות חלק שנקרא בשם הנקבה, אבל הוא כותב על זה בצורת זכר. הנשמה לא המשפיעה, אלא המשפיע, כמו זכר. הגוף המקבלת, כי התפקיד שלו עכשיו כנקבה. אז להשאיר את זה ככה, לא לתקן.
"תשמג) נשמה ג' היא נשמותיהם של הצדיקים למטה. נשמות הצדיקים באות מאלו נשמות העליונות, מנשמת הנוקבא, ומנשמת הזכר ז"א. ומשום זה נשמות הצדיקים הן עליונות על כל אלו צבאות ומחנות המלאכים של מעלה, כי המלאכים באים מחיצוניות הנוקבא, אבל הנשמות באות מפנימיות הנוקבא ומפנימיות ז"א, כלומר, מנשמות שלהם.
והנה נתבארו שלוש הנשמות:
א. בינה דא"א, או"א וישסו"ת.
ב. נוקבא דז"א.
ג. נשמות הצדיקים.
אמנם הן ארבע נשמות, כי בינה דא"א נחלקת על ב' נשמות, שיש ביניהם הפרש, כי או"א מקור החסדים וישסו"ת מקור החכמה, וא"כ הן ארבע: או"א, ישסו"ת, נוקבא, נשמות הצדיקים. אלא משום שגם ישסו"ת לצורך עצמם הם בחסדים מכוסים כמו או"א, ע"כ נחשבים לנשמה אחת. ואינו מחשיב נשמות ז"א, להיותו חסדים מכוסים, כמו או"א עילאין, וע"כ אין בו חידוש.
תשמד) הרי עליונות הן הנשמות מב' צדדים, מז"א ומנוקבא, ובאים מפנימיותם, וא"כ למה יורדות לעוה"ז, ולמה מסתלקות ממנו? זה דומה למלך שנולד לו בן, ושלחו לכפר אחד לגדלו. ולגדל אותו עד שיגדל, וילמדו אותו דרכי היכל המלך. שמע המלך שבנו נגדל, מתוך אהבתו אל בנו שלח את אימו, והביאה אותו להיכלו, ושמח עם בנו.
תשמה) כך הקב"ה הוליד בן עם אימו, שהיא הנשמה העליונה הקדושה, שהן תולדות זו"ן, שלח אותו לכפר, לעוה"ז, שיתגדל בו וילמדוהו דרכי היכל המלך. כיוון שהמלך ידע שבנו נגדל בכפר הזה, והגיע העת להביאו להיכלו, מתוך אהבתו, שולח אימו, ומביאה אותו להיכלו. הנשמה אינה מסתלקת מעוה"ז עד שבאה אימו בשבילה ומביאה אותו בהיכל המלך, ויושבת שם לעולם.
תשמו) ועכ"ז, דרך העולם הוא, שבני הכפר בוכים על פרידת בן המלך מהם. חכם אחד היה שם, אמר להם, על מה אתם בוכים, האם אינו בן המלך, שאינו ראוי שיָדור ביניכם יותר, אלא בהיכל אביו? כך משה, שהיה חכם, ראה בני הכפר שהם בוכים, ע"כ אמר, בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת.
תשמז) אילו היו יודעים זה כל הצדיקים, היו שמחים בהגיע להם היום להסתלק מעוה"ז. האם אין זה כבוד עליון, שהמטרוניתא באה בשבילם להוליכם להיכל המלך, שישמח בהם המלך בכל יום. כי הקב"ה אינו משתעשע אלא בנשמות הצדיקים." כל מדרגה היא נקראת ה"עולם הזה" לעומת המדרגה העליונה יותר שנקראת "עולם הבא". ודאי שלא מדברים על הגוף שמת בעולם הזה, שאנחנו מדמיינים את המצב הזה כעולם.
"תשמח) התעוררות האהבה של כנסת ישראל, הנוקבא, אל הקב"ה, ז"א, נשמות הצדיקים למטה מעוררים אותה, משום שהם באים מצד המלך, ז"א, מצד הזכר. הרי התעוררות זו מגיע לנוקבא מצד הזכר, ומתעוררת האהבה. נמצא, שהזכר מעורר החביבות והאהבה לנוקבא. ואז הנוקבא מתקשרת באהבה אל הזכר. ומיושבת השאלה, שאין זה שבח אל הנוקבא לרדוף אחר הזכר. ועתה מבואר, שנשמות הצדיקים, דכורין, מעוררים בה אהבה הזאת לז"א.
תשמט) כעין זה תשוקת הנוקבא, לירות מים תחתונים נגד מים עליונים, אינה אלא בנשמות הצדיקים. אשרי הם הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב, שעליהם עומדים עליונים ותחתונים. וע"כ, צדיק יסוד עולם, שאפשר לפרשו על צדיק העליון, יסוד דז"א, ואפשר לפרשו על נשמות הצדיקים. ושניהם אמת." מתוך השתוות הצורה, אפשר להגיד כך גם על השפעה מלמעלה וגם על קבלה מלמטה, באותו השם.
"תשנ) והסוד של כל זה, הוא, צדיק. הוא יסוד שלמעלה, יסוד דז"א, והוא יסוד למטה בנוקבא ונשמות הצדיקים. וכנסת ישראל, הנוקבא, נכללת מהצדיק של מעלה ומלמטה. צדיק מצד זה שהוא יסוד דז"א, וצדיק מצד זה שהוא נשמת הצדיק שלמטה, יורשים אותה, את הנוקבא. כמ"ש, צדיקים יירשו אָרץ, הנוקבא. הצדיק, יסוד דז"א, יורש ארץ הזו, הנוקבא, ומשפיע לה ברכות בכל יום, ונותן לה תענוגים ומעדנים בהמשכה עליונה מבינה, שמושך אליה."
שאלה: בתחילת השיעור דיברנו על הנושא של דאגה, דאגה לערבות, דאגה לחברים שיהיו בכוונה.
דאגה זה הכלי שבו מתגלה הערבות.
שאלה: ובאחד השיעורים האחרונים גם דיברנו על זה, שבן אדם שהתעוררה לו נקודה שבלב מהטבע, כבר לא יקבל רצון, אלא הוא צריך לייצר את הרצון לבד דרך החברה.
בגלל הסיטואציה הזאת, מה הסיבה שהדאגה לא באה לנו בצורה טבעית? כמו שאני ילד קטן, ההורים תומכים בי, ושאני מגיע לגיל 18, 19, אני מבין שאני צריך לפרנס את עצמי כבר לבד, ואני מתחיל לדאוג לעבודה. אם אני לא אעבוד, אני אהיה בבעיה. מדוע כאן אני לא דואג?
אתה מקבל דאגה בצורה טבעית שנקראת "נקודה שבלב", אבל אחר כך להגדיל אותה בצורה הנכונה, בצורת ההשפעה, ולקבוע צורתה וגודלה, אתה צריך לבד, כי בזה אתה בונה את האדם שבך. לבנות את האדם שבך זה עליך. כל חומר הבריאה, הבניה, בוא נגיד, וכל התוכניות, אם תרצה תקבל, אבל לבנות זה עליך.
זאת אומרת, לדעת איך בונים, מאיפה מביאים עצמות, בשר, גידין, מוח, כל הדברים כדי לבנות את האדם הזה שיהיה דומה לבורא. כלומר, רצון שורש, א', ב', ג', ד' בכל מיני התקשרויות שביניהם, בכל מיני צורות ההתמזגות בין בינה ומלכות בכל דבר ודבר. שהמערכת הזאת תתקיים ותהיה בדיוק כמו השפעת הבורא אליה, שהיא בדיוק תבנה את עצמה כדי להשפיע לו.
שאני בונה עכשיו מערכת, הוא נמצא לפַני, כל המערכת שאני בונה, אני מרכיב אותה כדי להשפיע לו, מה עוד אני יכול להוסיף כדי להשפיע לו. כך אני דורש ממנו את הצורה שלו, במה אני יכול להשפיע לו, ובזה אם אני בונה את עצמי, אז אני מקבל צורת האדם.
כי האדם אין לו צורה, אני לא יודע מה זה. שאני מסתכל כל הזמן במה אני עוד מסוגל להשפיע לו, זה נקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא"3. שהוא המטרה ואני כל הזמן מרוכז בה, אז לפי זה שאני בונה את עצמי כדי להשפיע לו, זה נקרא שאני "בונה את עצמי".
אני מסתכל על התינוק, הילד הקטן, מה אני יכול לתת לו בצורה הטובה ביותר, המועילה. אני שוקל את זה בכובד ראש, לא להזיק לא לבריאות ולא לכלום, אלא שיהיה חכם ויהיה בריא וכו'. שאני בוחר מה לתת לו, בזה נברא בי חלק שנקרא "אבא" הנכון כלפי התינוק, כלומר, הוא בונה אותי. כך באמת אנחנו רואים, שהילדים הם בונים את ההורים. וכך גם אנחנו, הבורא, הצורה שלו, שאני דורש איך להשפיע, למי להשפיע, היא בונה אותי הצורה הזאת.
(סוף השיעור)