שיעור בוקר 12.08.2106 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר 'כתבי רב"ש', כרך א', עמ' 107,
מאמר: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר"

"בזהר (ויחי דף ק"כ אות שפ"ו) "רבי יהודה פתח ואמר, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה'". וזה לשונו שם בהסולם, "הנה שלא יתפלל אדם אלא סמוך לקיר, ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר".

ויש להבין מה זה "קיר", שצריכים להתפלל סמוך לקיר. וכמו כן, מה זו "חציצה", שאומר, שאסור להיות דבר שחוצץ. (ובאות שצ"ב) מפרש הזהר שם ובהסולם, "קיר זה הוא אדון כל הארץ, וזהו השכינה".

ולפי זה יש לפרש מה שאומר, שצריכים להתפלל סמוך לקיר, היינו סמוך להשכינה. אולם עוד לא ידוע, מהו שיעור של הסמוך לקיר. אז הוא מפרש, שלא יהיה דבר חוצץ בינו להקיר. לכן יש לפרש את ענין חציצה, כמו בטבילה, ובנטילת ידים, וכמו בארבע מינים, שקושרין את הלולב הדסים והערבות עם עלה של לולב, מפני שהוא מאותו מין.

נמצא, שענין חציצה בינו לבין הקיר הוא, כמו שהשכינה היא המשפיעה להתחתונים, כן האדם צריך לראות לסלק את כח הקבלה, ושכל חשקו ורצונו יהיה אך ורק להשפיע לה'. אז נקרא זה קירוב וסמוך לקיר.

אך קודם כל עלינו לדעת, ומחובתינו להשתדל, ולהבין באפס מה כפי קט שכלינו, על מה אנו צריכים להתפלל, היינו על איזה חסרון אנו צריכים להחשיב, ולומר, שזה הוא עיקר מה שחסר לנו. ובאם נוכל למלא את החסרון הזה, כבר לא יחסר לנו שום דבר.

הנה ידוע, שעיקר התפלה על שכינתא בגלותא. אבל גם זה צריך פירוש. ובהרבה מקומות כתוב, שעיקר מה שאנו צריכים להתפלל, הוא לאקמא שכינתא מעפרא. ויש על זה הרבה פירושים. ומה שאנו יכולים קצת להבין, היא מלכות שמים. וזהו מה שהאדם מקבל על עצמו, שאין לו שום דבר בעולם, שזה יהיה תכליתו, רק לשמש את המלך שלא על מנת לקבל פרס, שע"י זה הוא יזכה לדביקות ה', ותהיה לו אז היכולת להנות להמלך, על דרך "מהו רחום אף אתה רחום", ויהיה מוכשר אז לקיים את מחשבת הבריאה שהיא בבחינת להטיב לנבראיו.

אולם בחינה, הנקראת "להשפיע נחת רוח להבורא יתברך", אינה לוקחת מקום אצל הנבראים, בו בזמן שהם נולדו עם רצון לקבל. ובעבור זה, אין בכלל מושג של להשפיע מובן להם. וזה דומה לדבר המונח בעפר, ואין איש שם על לב, שכדאי להרים אותו. וזה נקרא "שכינתא בעפרא". וזהו כמו שכתוב (בסליחות של שלוש עשרה מידות) "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה".

ו"עיר" פירושו כמו שכתוב (קוהלת ט') "עיר קטנה ואנשים בה מעט". ומפרש אבן עזרא וזה לשונו, המפורשים הקדמונים אמרו, כי זה על דרך משל "עיר קטנה" גופו של אדם, ו"אנשים בה מעט" בעלי כח התולדות, משרתי הנפש.

לכן גם כאן צריכים לפרש "עיר אלקים", היינו בזמן שהגוף רוצה, שישכון בתוכו אלקים, בגוף הזה, אז כל האברים מתנגדים לזה. ועבודה דלהשפיע, היינו לעבוד לשם שמים, עבודה זו היא בתכלית השפלות, ויש בעבודה זו טעם של עפר. וכמו שכתוב בקללת הנחש (בראשית ג') "ארור אתה מכל הבהמה, ומכל חית השדה, על גחונך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך", שפירושו, שכל מה שיאכל, יהיה לו טעם עפר.

כמו כן כאן, בזמן שאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלשם שמים, ואינו רואה מה שיצמח מזה איזה טובת הנאה לאהבה עצמית, אז העבודה הזו היא בשפלות, וכל מה שהוא עושה, הוא מרגיש בעבודה זו טעם עפר. וזה נקרא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה". זאת אומרת, אם יש חציצה בינו לבין השכינה, היינו אם עבודתו בנויה על בסיס של אהבה עצמית, הוא חושב על עצמו, שהוא ברום של מעלות השלמות.

מה שאין כן, כשהוא רוצה להעביר את החציצה, שיש בינו לבין הקיר כנ"ל, אלא רוצה שהעבודה שלו תהיה על בסיס דלהשפיע, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא בשאול תחתיה, כי לא רואה בעבודה זו, שיהיה לו מה לקבל עבור הרצון לקבל שלו, אז כל האברים מתנגדים לעבודה זו.

ועכשיו נבין על מה אנו צריכים להתפלל. כי עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה', היא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו.

ועל זה אנו מבקשים, כמו שכתוב (תהילים קי"ג) "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון", כידוע, שהשכינה הקדושה נקראת "עניה ודלה", כמו שכתוב בזהר, "והיא מונחת בעפר, מאשפות ירים אביון" הכוונה על אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם.

ובמקום שהעבודה, שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים.

מה שאין כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אם כן אין הם רואים אצלם שום מעלה יתירה, יותר מעל אחרים. ואלו אנשים נקראים "שפלים", משום שהם רוצים להתחבר לבחינת השפעה, שהיא בחינת שפלות. וזהו טעם נוסף שנקראים שפלים.

אז הם יכולים לומר מה שכתוב "רם ה' גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים, עדי מרום", שאז הם אומרים, מה שהיה מקודם בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו, מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית, שהיא בחינת גאות, שהיו מרגישים בחינת גאוה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת שפלות, כי הם מתביישים לעבוד בשביל אהבה עצמית.

אבל מי נתן להם הכח הזה, שירגישו כך. הלא הקב"ה נתן להם. לכן האדם אומר אז "משפיל גאים עדי ארץ". והעבודה דלהשפיע, שהיתה מקודם בשפלות, נעשית עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות. ומי עשה לו זאת, רק הקב"ה, אז האדם אומר "ומגביה שפלים עדי מרום".

וענין שכינתא בגלותא, הכוונה, שהאדם צריך להרגיש שהיא בגלותא, שפירושו הוא, היות שאדם נקרא "עולם קטן", שהוא כלול משבעים אומות, ובחינת ישראל שבו היא בגלות, היינו שהעם ישראל (שבו) משועבד לאומות העולם שבו, ואין להם לעשות שום דבר לטובתם, אלא רק עבור אומות העולם, שעם ישראל נקרא בחינת ישר-אל, שהוא רוצה להשפיע להבורא," שבתוך האדם, "והם רוצים לעבוד בעל מנת לקבל, שזה נקרא אומות העולם." שבתוך האדם.

"ולפי זה יש לפרש "ישראל שגלו", היינו אם ישראל נמצאים בגלות, שאינם יכולים לעשות שום דבר לבחינת ישר-אל, "שכינה עמהם", שגם היא בגלות," אפילו במצב שאדם נמצא בנפילה, בירידה, הוא צריך להאמין שזה בכוונה והבורא עושה לו את זה, והוא נמצא עימו במצב הזה שמנותק מהרוחניות, כי חייב אדם לעבור את המצבים האלו כדי לייצב את הכלים שלו. "כאילו אינה יכולה לשלוט עליהם, כי, כביכול, שהם שולטים עליה. וזהו שאמר דוד המלך (תהילים קט"ו) "לא לנו ה', כי לשמך תן כבוד, על חסדך על אמתך, למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם, ואלקינו בשמים, כל אשר חפץ עשה".

ולפי הנ"ל יש לפרש, שאנו מבקשים לה', שיעזור לנו לצאת מהגלות, שזה שאומרים "לא לנו" הכוונה על הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, שאנו רוצים, שהמחשבות והרצונות והמעשים לא יהיו עבור הרצון לקבל שלנו, שזה נקרא, שכל החשיבות היא לאומות העולם.

אלא "לשמך תן כבוד", שלא תהיה שכינתא בגלותא ושתהיה בבחינת עפר, אלא שיהיה מגולה הכבוד שמים, שזה נקרא, ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה". וזה ענין "למה יאמרו הגויים", היינו אומות העולם שבתוך אדם, שהם נקראים "גויים". ומה הם אומרים, "איה נא אלקיהם", היינו שהם מתנגדים לאמונת ישראל, שעבודתם היא במוחא וליבא, שכל עבודתם (של גויים) היא בתוך הדעת.

אבל "אלקינו בשמים", היינו שדוקא למעלה מהדעת הנקרא "שמים", שהוא למעלה משכלנו. ולמה עשה (ה') שעבודה שלנו תהיה למעלה מהדעת. אין אנו אומרים, שאינו יכול לעשות אחרת, אלא "כל אשר חפץ עשה", והוא הבין, שעל ידי עבודה למעלה מהדעת, היא דרך יותר צלחה להגיע להמטרה, שנוכל לקבל את הטוב והעונג ויחד עם זה ישארו בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו.

ויש לפרש "על חסדך על אמתך", שאנו מתפללים לה' "כי לשמך תן כבוד". "על חסדך" הכוונה, שמידת החסד ישפע לנו, שיהיה לנו הכח ללכת במידת החסד, הנקרא כלים דהשפעה, שבזה שיהיה לנו השתוות הצורה. אז נוכל אח"כ לקבל את הטוב והעונג, שזה נקרא מידת האמת, כמו שמפורש בתלמוד עשר ספירות (חלק י"ג דף א', תי"ט ובאו"פ שם) וזה לשונו, "לכן נקרא גילוי השגחתו בשם "ואמת", כי הוא אמיתיות הרצון שלו יתברך, באים רק לגלות אמיתיות הזו שבהשגחתו, שהוא להטיב לנבראיו, ולפיכך נקרא תיקון הזה בז"א בשם "ואמת". וזה הפירוש "על אמיתך"."

אנחנו צריכים להשתכלל, להשתפר, בזה שאנחנו מדלגים על הירידות, מה שאני מרגיש אצל רוב התלמידים נכון להיום, פחד מהירידות, כביכול עלייה זה בסדר, אבל אחר כך, שוב ירידה. אחר כך תבוא עלייה, אבל כאילו כבר מצפים למשהו שיכאב, לא טוב, ניתוק, בלבול, חוסר התרוממות, ממש מצב שפל וכן הלאה. אז אנחנו צריכים ללמוד, וזו הטכניקה, ממש טכניקה, הרגל, לחץ חברתי, וכן הלאה, איך אנחנו עובדים על הירידות כדי שלא יבואו, שאנחנו נראה את הירידות מראש ונתעלה מעליהן, נגדיל את הכלים שלנו בעצמנו במקום הירידה, זה הכול רק על ידי לחץ חברתי עוד יותר צמוד, עוד יותר צמוד, על ידי זה אנחנו מדלגים על ירידה.

כי מה יש לי על ידי הירידה? נניח שמגיעה ירידה, ומה קורה? אלא אני עובר כל מיני שלבים, לא טוב, ייאוש, פחד, כל מיני איומים, כל מיני דברים, אחר כך זה דוחף אותי בכל זאת יותר ללמוד, יותר להיות קשור לחברה, יותר להכניע את עצמי מאין ברירה, וככה הירידה לוחצת עלי, גם בצורה גשמית, ובסופו של דבר אני מגדיל את החיבור שלי לחברה, ללימוד. אז לָמה שאני לא אעשה את זה קודם? הפחד מהירידה הוא צריך להגיע אלי בצורה כזאת, שאני אפילו מהפחד מהירידה, לא שאני רוצה להתקדם לבורא ועוד להוסיף, אני לא יודע איך זה קורה, זה כבר התקדמות מטוב, אלא בואו נעשה קודם כל התקדמות מרע, מה שמתאים לנו, למצב שלנו.

אז בואו אנחנו פשוט נלחץ על עצמנו להיות יותר צמודים, אתם תראו איך שזה הולך טוב, איך שזה פשוט כמו ב"שיר השירים", לדלג על ההרים, לקפץ על הגבעות, ממש כך אנחנו יכולים לעשות. תשתדלו, תשתדלו עכשיו מראש להגדיל לחיבור את הלחץ בינינו, מפחד בהמי, שלא רוצים ירידה, שלא רוצים נפילה, כל אחד בצורה שלו, לא חשוב, מלא לשמה בא לשמה. לא על מנת להשפיע, לא לשמה, בסדר, אז יהיה בצורה כזאת, אבל זה יהיה, כך לומדים. ואחר כך זה הרגל נעשה טבע שני, אנחנו נרצה יותר ויותר להשתמש בכלי היפה הזה, שכמה שיותר מתקבצים, אז בהתחברות יתר עוברים את הירידה, עוד התחברות יתר, עוד ירידה, וככה מראש אנחנו בונים את עצמנו. את זה גם אפשר להבין מאותו המאמר שלמדנו לפני כמה ימים "יפיל זרעם בגויים" על בית המקדש והחורבן.

שאלה: מה יש בזה שאנחנו מנסים להתחבר, שדווקא מושך פנימה, מתוך שלא לשמה באים לשמה?

רוצים להתחבר? רוצים. לָמה רוצים להתחבר? עדיין אנחנו נמצאים במצב גשמי, זאת אומרת, אגואיסטי, שאנחנו לא רוצים ירידה. אז מה? זה המצב הטבעי שלנו, ירידה רוחנית אנחנו לא רוצים, אבל אנחנו פועלים לא מטעם גדלות הבורא, אלא מטעם פחד מירידה. מי שיכול לצרף לזה גדלות הבורא, בבקשה, מי שיכול חצי חצי עוד במשהו, בבקשה גם כן, אבל כולם עובדים לחיבור כדי לא להגיע לירידה, כי בינתיים הבורא משחק איתנו בירידות ועליות בצורה הגשמית כמו עם ילדים קטנים, במה שאנחנו מבינים, כי גדלות הבורא לא אכפת לי, אבל שאני מרגיש איזו עקיצה, כאן כבר אני חושב טוב טוב.

תלמיד: זאת בדיוק השאלה, מה יש בזה אם כל הרצון הוא לברוח מאיזה כאב?

אנחנו פועלים לפי הדרגה שלנו. אלא מה אתה רוצה לדרוש ממני, אז לא לפעול בכלום?

תלמיד: לא, מה ההבדל בין קבוצת מקובלים שרוצה לברוח מירידות, מכאב, לבין קבוצה אחרת, סתם, קבוצת כדורגל, שרוצה לנצח, לָמה שם המאור לא פועל ולא משנה אותם, ופה כן פועל וכן משנה בסופו של דבר? סתם יש פחד גשמי לברוח מכאב.

כן, זה הכול, אין כלום חוץ מזה?

תלמיד: זה מה שאמרת, שזה לא משנה אם אנחנו רוצים רק לברוח מהכאב, העיקר שנתחיל להתחבר, ואז מתוך שלא לשמה נבוא לשמה.

כן, בטח. אני אדם מאוד מציאותי, אני לא פילוסוף כמוך, אז אני שואל, הבורא משחק איתי באיזו רמה? נותן לי כאב, בושה, כישלון גשמיים, ונותן לי אחר כך איזו התפעלות גם גשמית בכלים האגואיסטים שלי, אני יכול להגיד לא, זו התפעלות מרוחניות, מהבורא, מהקבוצה. עזוב, זה כולם יודעים, יש איזה קשר עם זה, יש, כי זה על ידי המאור, אבל זה לא אני עשיתי.

אז אני שואל כך, אם הבורא על ידי הירידות, מכות, כל מיני דברים, רוצה להוכיח לנו, רוצה ללמד אותנו, שכל התיקון הוא בחיבור, כי כל התיקון שלנו הוא בחיבור, אנחנו צריכים להגיע לנשמה שלמה של אדם הראשון, כל מה שנעשה זה רק כדי להתחבר, אז לָמה שאני לא אלך להתחבר עכשיו? יופי. עכשיו, מה יכול לסייע לי? פחד. בסדר גמור, אני מפחד, טוב מאוד שנתן לי פחד, שאני אפחד מכל מיני דברים. אז מה, אבל אני הולך לקראת החיבור? יפה, אז אני משתמש בפחד הזה, אני שמח שיש לי אותו, כי זאת בשבילי סיבה להתקשר עם החברים. אז זה לא נקרא רוחניות? זה כבר נקרא רוחניות, כי המטרה שלי היא חיבור, ואני משתמש בתבונה, בשכל, אני יושב על החמור שלי ואומר, "אתה רואה חמור, אחרת יהיה לנו רע". לנו, בינתיים, אבל כבר אני מנהל אותו ללכת לקראת החיבור. זו פעולה רוחנית, ותראו עד כמה שאתם תתקדמו בזה.

ואני שואל אותך הפוך, אתה פילוסוף, תביא לי איזה אמצעי אחר, תמריץ אחר. "לא, גדלות הבורא, בואו נלך לקראת זה".

תלמיד: לא, ממש בדיוק הפוך, אני פשוט לא מבין את זה, כי אני אומר, מצד אחד הבורא עשה הסתרה, כל העולם הזה נמצא בהסתרה, מצד שני הוא נתן לנו איזה פתח, שאם אנחנו הולכים לחיבור אז יהיה לנו בזה טוב, זה גם עדיין בתוך הרצון לקבל. בשביל מה הוא היה צריך את כל זה?

חכה, עוד בדרך יש לך כל מיני הפתעות. אתה חושב שכדי למלא רצון לקבל אתה תגיע לחיבור ויהיה לך כל הזמן טוב? לא. אני אגלה לך משהו, כי אתה למשל עכשיו תעשה חיבור בקבוצה ויהיה לך טוב לרגע אחד, ואחר כך?

תלמיד: עוד יותר רע.

אז אתה כל הזמן תצטרך לעבוד על להאמין שכך נכון לעשות, בכל זאת חיבור הוא ההצלה. אתה יכול להגיד, אבל שאני עושה באמת פעולת חיבור, תהיה לי הצלה? פעולת החיבור היא תביא אותך לייאוש, מתוך הייאוש אתה תבין שאתה צריך לא פעולת החיבור, אלא לתלות את עצמך במאור המחזיר למוטב, שהוא יעשה לך חיבור, כי אתה לא יכול בעצמך להתחבר. זה עוד יהיה, חכה, אני לא מסביר הכול, אני אומר בואו נלך לקראת החיבור, אבל יש בזה עוד הרבה אבנים כאלה תחת המים. ואז בסופו של דבר אנחנו נגיע להצטברות בתפילה על ידי המאור המחזיר למוטב כדי שיהיה לנו מניין, היינו, רצון אחד, שאנחנו נתפלל לבורא שהוא יתקן את הדברים האלה וייתן לנו יכולת לעשות לו נחת רוח למעלה מההרגשה שלנו. אבל בכל זאת בואו נתחיל ממה שיש לנו.

תלמיד: אז כשאנחנו מדברים על מתוך שלא לשמה באים לשמה, בכל זאת יש בפנים כבר בורא.

בטח. מה, אנחנו כאן נתאספנו כדי לבנות סתם קבוצה? אנחנו הגענו לכאן כדי בכל זאת לממש את הנקודות שבלב שלנו, שהן כולן כדי להגיע לגילוי הבורא. אנחנו עוד לא יודעים מה זה גילוי בורא, בשבילנו גילוי הבורא זה "אה, אני אגלה אותו". לא, זה לאט לאט ישתנה, ותכונת ההשפעה, היא תהיה גדולה יותר בעיני מלקבל וליהנות, אלא להשפיע ולאהוב, ולשם זה אני אעבוד ואקריב את עצמי, וכן הלאה וכן הלאה, בהדרגה. אבל עכשיו בינתיים, הבורא דחף אותי למקום, משך אותי לכאן ואומר, כך תתחברו, ומלמד אותי את כל התורה שלו ונותן לי הרגשה שלילית, חיובית ושלילית ככה, לסירוגין. לָמה אני לא אשתמש בזה, על ידי מה אני עוד יכול לקצר את הדרך? מה זה נקרא אחישנה?

תלמיד: זה בדיוק מה שהדליק אותי, אני שמעתי אותך אומר משפט שכל אחד בפנים עדיין מפחד מירידה.

כן, כי מה זו ירידה?ירידה בכל זאת עדיין אצלנו ברצון לקבל שלנו, בבשרנו, זו הרגשה לא נוחה.

תלמיד: על זה בדיוק העניין, שיש איזו הרגשה שאנחנו מתקדמים, וכמה שאתה לא הולך בדרך הזאת, וכבר התהליך שאתה מסביר הוא מובן בשכל, עדיין בתוך הבהמה יש באמת את הפחד הקטן הזה לברוח מהירידה.

אז תברחו, תברחו. זה נקרא אחישנה, מה יש לנו עוד?

תלמיד: לא יהיה אף פעם איזה מקום של ביטחון, שאני בטוח בתוך העשירייה שלי והביטחון בעשירייה יהיה יותר חזק מהכאב של הירידה, לא יהיה?

אפילו פחות, כי אתה צריך ביטחון בבורא, לא בעשירייה, עד כמה שתתקדם יהיה לך פחות ופחות ביטחון. אתה רואה אנשים ברחובות, אתה רואה "בהמה" כזאת, הוא בטוח בהכול, עומד על ארבע רגליים, ממש. זה כמו מדען גדול, יש לו ספקות בכל מיני דברים, לסטודנט שלומד אין. ככה זה.

שאלה: למרות חוסר ההסכמה מעל השכל הגשמי, מעל האגו.

איזה חוסר הסכמה?

תלמיד: עבודה מעל הדעת היא ביחד עם כל חוסר ההסכמה, חוסר שביעות רצון, מעל אי הנוחות.

אל תגיד למעלה מהדעת, למרות שאנחנו לא מסכימים לעשות פעולות השפעה, גם לא מסוגלים לעשות פעולות השפעה, גם לא רוצים לעשות פעולות השפעה, גם לא רוצים לחשוב עליהן.

תלמיד: זו אחישנה?

אני מציע לכם לא אחישנה בלעשות פעולות השפעה, אלא לעשות פעולות השפעה, חיבור, כדי לברוח מהייסורים.

תלמיד: איך אני יכול לדעת שאני עושה נחת רוח?

תגידו לי רק דבר אחד אתה ועוד כל החכמים, האם אתם לא עושים את זה כך כל אחד? ודאי שכן, בצורה טבעית, הגוף מחייב אתכם, אז למה שלא תעשו את זה בצורה מכוונת שאתם תחשבו על החמור במקצת? זה הגיוני, מה יש לך עוד לעשות חוץ מזה?

תלמיד: השאלה, איך אני יכול לדעת שאני עושה נחת רוח לבורא?

את זה אתה לא תדע בינתיים, אין לך שום אפשרות לקיים איזו תבנית ששם אתה יכול להדגים את הדבר הזה אפילו, איך לעשות נחת רוח. אתה יכול את זה לעשות, אם אתה מסוגל להתייחס לקבוצה כמו למקום שאתה רוצה להשפיע באמת ואז אתה צריך לעשות חשבון. לעשות חשבון הכוונה שאני מוכן להקריב את עצמי כדי לעשות נחת רוח לחברים. זאת אומרת, שאני מצמצם את הרצון לקבל שלי ומשפיע להם בכל הכוח שלי, והם נהנים מזה. "אני רוצה להביא להם תענוג", תעשה.

תלמיד: ואני לא מרגיש את זה כמובן. את זה אסור להגיד, אלא לדעת בבטן.

אסור להגיד, זה כתוב, אני מדבר מהמציאות. מה יש לי שכתוב? אני לא מבין מה שכתוב.

תלמיד: מאיפה אנחנו יודעים שזה עושה נחת רוח?

אני מסתכל על החברים שהם נהנים ממני.

תלמיד: אבל מלוא כל הארץ כבודו. כל מה שאנחנו נעשה זה יעשה לו נחת רוח, כי זו התכנית שלו. כל מה שמתקיים בעולם לטוב ולרע, הכול עושה לו נחת רוח?

מאיפה אתה לוקח את הדברים כאלה? אני לא יודע. אני, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", אני מסתכל בצורה מציאותית, אני לא פילוסוף, מה אתם רוצים? הרי כל העולם "מלוא כל הארץ כבודו", אני לא יודע. אני יודע רק דבר אחד, שהייתה שבירה, אנחנו צריכים לחבר את כל החלקים, לכן חיבור בקבוצה שהוא נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב, זו הדרך שלנו, פשוט.

אני צריך להשתמש בכל מה שרק אפשר כדי להביא את עצמי לחיבור בקבוצה. אנחנו יכולים אפילו לעשות כל מיני כאלה דברים. מי שלא פועל לתוך החיבור בקבוצה יש לו קנס על כל דבר עשרה שקלים. אתה מבין עד כדי כך אגואיסט וגס? בוא נעשה. אתה חושב שזה לא יעזור? מאיפה אתה יודע? זה הכול לפי הרצון לקבל או בנזק או ברווח. למה לא לעשות את זה?

"מלוא כל הארץ כבודו" אני לא יודע, אני יודע חיבור בקבוצה. אנחנו נשתדל לעשות, אנחנו נבין מתוך זה אם יחד נתחיל לעשות שיש כאן עוד מרכיב שזה המאור המחזיר למוטב, שאנחנו לא מסוגלים להתקרב אחד לשני, שיש לנו בעיה עם זה. אתם היום מרגישים את הבעיה? אתם לא מרגישים שום בעיה כי אתם לא עושים מאמץ, לא מרגישים שום בעיה. אנחנו נמצאים בדחייה זה מזה? לא. אנחנו רוצים לשרוף זה את זה? מה פתאום? אני אוהב את החברים יפים, טובים, איזו קבוצה, איזו חברה יש לנו יפה. מה זה אומר? אין גילוי הרע מינימלי. ברגע שאני מרגיש לא נוח אני מתרחק, אף אחד לא מחייב אותי להתקרב. אני אומר, חבר'ה בואו נתקרב, בואו בזה אנחנו נדלג את הירידה הקרובה, נתחיל להתקדם באחישנה. אבל לא רוצים לשמוע.

שאלה: לפני כמה ימים למדנו את המאמר הזה, "להפיל זרעם בגויים", ומאז אני חושב שכל שיעור ציינת אותו.

כן, גם עכשיו נגענו בזה, כותבים מאמר על זה אפילו לעיתון. כי שם זה במאמר אחד, באמת הרב"ש נתן הסבר, גישה קבליסטית, מה זה נקרא "בית המקדש", "חורבן", "התגלות", "גילוי הבורא", את כל ההיסטוריה אפשר להסביר בתוך ההתחברות או התרחקות של בני ישראל זה מזה.

תלמיד: ועם זאת הוא מאמר מאוד קצר, סך הכול זה שמונה פסקאות, שלושת רבעי עמוד.

אבל אתה רואה, דברנו על זה שעה ונקווה שיצא מאמר טוב. עכשיו עובדים על זה.

תלמיד: אפשר להבין מזה שהמאמר מאוד רלוונטי להתפתחות הרוחנית שלנו כרגע? זאת אומרת הוא מאוד אקטואלי?

כן. יש כמה מאמרים כאלו, כמו "מי אתה עם ישראל". ועוד נשתדל. רק אני אומר ברצינות, יש לפניכם עכשיו בדיוק הזדמנות האחישנה, אני אומר לכם איזה, ואתם לא רוצים לקבל. זה טוב שלא רוצים, אפשר לעשות ביקורת עמוקה, בירור, דיון וכן הלאה.

שאלה: אבל על זה אני רוצה לשאול, אתה אומר בצורה מפורשת, תיצמדו, תתחברו, זה יהיה האחישנה שלכם. אנחנו כאילו מצדנו עובדים בעשיריות, כאילו המערכת מוכנה, מממשים עצות רב"ש, נפגשים עושים הכול כביכול. אז מה הבירור הזה הנוסף שאתה עכשיו אמרת, אולי עושים משהו לא נכון?

אני אגיד אחרת, אתם מצפים למשהו מהחיבור שלכם או לא?

תלמידים: כן.

הציפייה הזאת היא חיסרון שבכם? זה יצירת הכלי או משהו? מה הציפייה הזאת?

תלמידים: כן.

אז את החיסרון הזה תממשו אותו בחיבור ביניכם. אם זה חיסרון ואתם עכשיו תתחילו לממש את החיסרון הזה בחיבור ביניכם שעל ידי המאמץ בחיבור יבוא המאור המחזיר למוטב, אתם תגלו אותו. תגלו אותו כי יש לכם חיסרון מצד אחד והמאור המחזיר למוטב מצד שני, אתם תתחילו לגלות. תנסו. אתם תראו עד כמה שכאן תצטרכו לעשות כוונה וכוונה למעלה מעל כל אחד ואחד, כי תצטרכו להתחבר, כי החיבור לא יכול להיות על ידי זה שאנחנו נמשכים זה לזה סתם, זה צריך להיות למעלה מהדחייה שלנו. אתם היום נמצאים בדחייה זה מזה, אתם כך במעגל שומרים, כל אחד שומר מרחק. אתם צריכים לעשות כאן ממש לחץ. ולחץ אתם לא תוכלו לעשות, רק האור העליון יכול לעשות לכם את זה. אתם לא תוכלו להתחבר ביניכם במרחק יותר ממה שהאגו שלכם מרשה. לא יכול. עד גבול מסוים אני יכול לספר לחבר שלי מה קורה לי והוא לי, כמה אני אחבק אותו וכמה הוא אותי, וכמה שאני אתחלק אתו במה שיש לי וכמה שהוא איתי וכן הלאה. עד גבול מסוים שזה נקרא חברים כך בכללות, ויותר מזה לא. ואז צריכים ייסורים גדולים כדי שאת המרחק בינינו אפשר יהיה לקצר במילימטר, עוד מילימטר ועוד מילימטר. אז הבורא נותן לנו מכה ואנחנו בורחים לכל מיני כיוונים רק לא לכיוון הנכון, כמו צאן שבורח, ואנחנו לא משתמשים בתורה שהיא אומרת שאנחנו צריכים בכוונה לעשות פעולה רציונלית שלנו.

תלמיד: אתה אומר הכול מדויק ונכון, אז מה הפעולה?

תתחילו בפעולת החיבור.

תלמיד: את זה אנחנו עושים. אתה מסביר ואני כאילו לא מבין מה אתה אומר.

פעולות חיבור נקראות שאנחנו יחד כולנו, כל אחד מצייר לעצמו את הקבוצה, את העשירייה שלו, אפילו מספיק כך, ושהוא נמצא בתוכה, וכולם פועלים לצרף את הייסורים, הפחדים, החרדות, ההתפעלויות וההתרגשויות, כל מה שיש, לבקש מתוך מרכז הקבוצה את המאור המחזיר למוטב. תנסו לפחות בזה להיות קרובים זה לזה, תנסו להיות בזה ממש כדאגה של כולכם על "הבייבי המשותף", שאתם דואגים שהוא ממש נמצא בסכנה. זאת פעולה שחייבים לעשות. ומה שאתם אומרים שהכול בסדר, שמעתי כבר הרבה פעמים, ושאתם אומרים שאתם לא יודעים איפה לעשות מאמץ, המאמץ הוא לחיבור. תנסו לעשות מאמץ לחיבור אפילו בלי המאור המחזיר למוטב, שאתם לא יודעים איך לפנות אליו, אתם תרגישו שהוא חסר.

שאלה: יש אנשים שאם אתה עובד אתם ביחד, אז באמת יש גילוי הרע, הכרת הרע, אתה ממש זקוק לכוח להתעלות מעל זה ולהיות מחובר. גם במשפחה זה מתגלה כל הזמן, אתה צריך בורא כי אחרת אי אפשר להחזיק. בעולם הזה אתה נמצא, לשם כך גם נתנו את העולם הזה. כשאני יושב בעשירייה איזה חמודים, שעתיים, שלוש שעות, מה יש לי איתם?

כי אתה אפילו כמו עם המשפחה שלך אתה לא נמצא איתם בקשר.

תלמיד: נכון. לכן אני שואל, איך אני יכול להיות איתם בקשר? נגמר השיעור, כל אחד הולך לדרכו.

מה זה עניין הביתה? כמה דקות ביום אתה רואה את אשתך?

תלמיד: אין לי אינטראקציה.

כל אדם שהוא עובד, וחוץ מזה לומד, מגיע הביתה ומה יש לו? חצי שעה רואה את המשפחה שלו והולך לישון.

תלמיד: זהו, וזה מספיק?

לפי החשבון, אתה לא תעשה, כי אין לך יותר זמן. יש 24 שעות סך הכול.

תלמיד: וזה מספיק כדי לבקש מהבורא עזרה. באמת, זה מספיק.

לא, אתה לא צריך כל הזמן להיות אתם פיסית. כי במשפחה אתה קשור פיסית, אתה רואה אותם, שומע צעקות, שומע בכי וכל זה, משתתף כמה שאפשר ובורח לישון, ואחר כך למחרת לעבוד. אבל כאן אתה נמצא אתנו בקשר ויחד כולנו לומדים את כל הלימוד של אותו יום, ויש לך חוץ מזה טלפונים, ויש לך חוץ מזה מאמר צהריים, ועוד בערב משהו. מה זאת אומרת? יש לך ראש מלא כוונות, מחשבות על החברה. מה אתה בוכה? שחסר לך קשר גשמי איתם? לא, גם כך זה יותר מידי. אני אומר ברצינות, זה צריך להיות "הכול במחשבה יתבררו".

תלמיד: קשה לי עדיין עם האנשים שאני נמצא איתם.

כי אתה לא לוחץ על עצמך להיות איתם באמת בקשר פנימי. אתה לא לוחץ.

תלמיד: אולי כדאי להיות בעשירייה עם האנשים שאני נמצא איתם בהפצה.

אם נשב יחד יותר ואם נעשה יותר, הפעולות הגשמיות לא חשובות, אתם צריכים לחשוב יחד ושזה יהיה הכרחי. אתם חושבים יחד משך היום, יום יום, איך להיות יותר מחוברים כי בזה אתם רוצים לעשות את תיקון המציאות, להחזיר את החלקים השבורים לאיחוד ביניהם על ידי המאור המחזיר למוטב. זאת התבנית שנמצאת לפנינו לביצוע במחשבה.

תלמיד: אם כך בשביל מה העולם הזה, למה אנחנו לא קיימים במחשבה וזהו.

בלי העולם הזה לא הייתה לך קבוצה, לא היו לך ספרים ולא היה לך מורה. באיזה צורה היית מקבל את כול זה? העולם הזה הוא הסתרה מאוד נכונה כדי להקים אותך ממש מהעפר, מהניתוק.

תלמיד: זאת אומרת הקשר הפיסי לא מוסיף לנו דבר.

לא. לכן אני פונה גם לחברים שלנו שנמצאים בכול העולם, ולא חשוב איפה נמצאים, אפילו דרך מסך המחשב אפשר להתחבר. אבל לעשות יחד פעולות פיזיות, מה עוד חסר לך? אנחנו נמצאים כבר בעידן שאנחנו כן מסוגלים, אם אנשים רצים היום אחרי פוקימונים, למה קשה לתאר את הקשר עם הקבוצה.

תלמיד: קל לראות את ההשפעה של החבר כשההשפעה הזאת מתלבשת בתוך המעשים, בתוך הפעולה.

הכול במחשבה. ופעולות זה פעולות.

תלמיד: הבעיה שלנו היא שאנחנו עדיין שומרים על עצמנו, כל אחד שומר על עצמו בתוך המעגל, ודוחף את עצמו רק מתוך האגו שלו.

בצורה אינסטינקטיבית. אתה רוצה להתקרב ואתה נדחה, ואז אתה רואה שבינתיים זה מקום נוח, לא לכאן ולא לשם. אבל גם במצב הזה יש מרכיב של התקרבות ומרכיב של דחיה. הדחיה היא על ידי האגו שלך וההתקרבות היא על ידי הקבוצה, על ידי השפעת הסביבה, ספרים למיניהם. גם המאור המחזיר למוטב בכל זאת נמצא, אבל זה לא מספיק, צריכים גם למשוך את המאור ולחשוב שזה יעזור לנו לחיבור, וגם לעשות בעצמנו, דיבורים, הכול, בתוך החברה.

תלמיד: מה היא אותה דרישה משותפת שאנחנו עושים ודרכה המאור המחזיר למוטב דוחף אותנו, מושך אותנו למרכז, ולא האגו.

עכשיו מתגלה הרשימו, במקרים כאלה אני אוהב לדבר בצורה טכנית, הרשימו מהשבירה צריך להתגלות עכשיו, אם אנחנו לא נימצא לעומתו, נרגיש את הירידה, ואז מי יודע כמה זמן ייקח עד שאתה תתרומם מתוך הבור הזה. תיקון הרשימו על ידי האור נקרא אצלנו המאור המחזיר למוטב. לכן אני מראש רוצה למשוך את המאור המחזיר למוטב, זה נקרא שאני הולך כפוף ומחפש, וכשאני כבר כפוף ומחפש עם האור, אני אחפש איפה יש עוד רשימו ועוד רשימו. אני רוצה לגמור את התיקון באחישנה. זה הכול. אם מצד אחד יש לי רשימו ומצד שני יש לי אפשרות על ידי הקבוצה למשוך את המאור, אז יש לי אור ורשימו. מה אני צריך יותר, הכול בידיים שלי. אני אדם חופשי מהכול. בחירה חופשית. קדימה, אנחנו הגענו למצב שאנחנו צריכים להתחיל לממש את זה בפועל.

תלמיד: האם מה שחסר לנו זה לחפש את הרשימו?

לא, את המאור. את הרשימו לא מחפשים. אם יהיה לך מאור, אל תדאג, אתה תראה את הרשימו. אתה כבר נמצא בתוך הבור וכאילו מאיר בו עם האור ורואה שהוא נמצא. שהבור הזה הוא עוד יותר עמוק, כי אתה תגלה עוד הבחנות שעדיין לא הרגשת אותן קודם, ועכשיו יהיה איכפת מההבחנות הללו כי אתה תתחיל לתקן אותן. זה נקרא רשימו הבא. אתה תזרז, אתה תוציא אותו, תגלה אותו, אבל קודם האור, האור יעשה את זה. יש אור שמביא עביות ואור שעושה צמצום ומסך.

תלמיד: אם כך מה שחסר לנו בחיבור בינינו זה לחפש את המאור המחזיר למוטב.

כן, וזה מתוך הקבוצה, בחיבור של הקבוצה. אתם ממש מעוררים אותו, מגלים אותו.

שאלה: כמו שאנחנו מסתכלים על העולם הזה וכולנו רואים כאילו אותו דבר, כך אנחנו צריכים לתאר את מה שאנחנו רוצים לגלות בעולם הרוחני. האם צריכה להיות איזו מחשבה משותפת בינינו כשאנחנו מתארים את זה?

כולנו רוצים להיות כאחד. ישראל רוצים ישר א-ל, להתחבר ביניהם על ידי אורייתא ולגלות ביניהם קשר ותכונה שנקראת "קודשא בריך הוא".

תלמיד: יש לזה ציור?

יהיה לך ציור, זה יצטייר בתוכך, בתוך הרצון.

שאלה: אמרת שאנחנו פוחדים מהירידות, אבל אני מרגיש שאנחנו, כול הקבוצה, מפחדת לבקש מהבורא לעלות תפילה לקבלת הערבות. כי בלי ערבות הבורא לא יכול לתת לנו את הירידה מאחר ואנחנו לא יכולים לעמוד בה. האם אנחנו צריכים לבקש מהבורא שיהיה ערב בינינו, כי זה מה שחסר כרגע?

כן, אלה מילים נכונות. אמרת נכון, מילים יפות, אבל אני רוצה לדבר בצורה יותר פרקטית. בורא, ערב, אלה דברים מעורפלים, האם לחזור ולקרוא שוב את מאמר "מתן תורה", "ערבות", "בחירה חופשית"? כבר קראנו.

תלמיד: אני מבין שערבות נשמע משהו מעורפל, אבל אתה מבקש מאתנו בעשיריות להסכים ולתמוך אחד בשני, לחשוב אחד על השני.

עלי להרגיש שיותר ממה שאני מחובר עכשיו לעשירייה, יותר מזה אני לא יכול. שהחיסרון הזה יהיה לי. למה אני לא מרגיש את עצמי ממש כאיש אחד בלב אחד איתם, זה החיסרון שחייב להיות אצלי. ואת החיסרון הזה אני צריך להעלות למעלה למאור המחזיר למוטב כדי שיחזיר אותי למוטב, למצב הטוב. זאת התפילה שלי יחד עם האחרים. זה נקרא "מניין". וכשכולנו נרצה אותו דבר, זה נקרא "שליח ציבור", אז המאור ישפיע בצורה כזאת שהוא יגלה בינינו קשר. הוא יגלה בינינו את צורת הקשר הראשונה שנקרא בורא.

תלמיד: אבל אני מרגיש שיש כאילו איזה פחד לבקש, להעלות את התפילה.

אז אל תבקש. אין לי יותר מה להוסיף. אם אתה תתחיל להביא עכשיו לי כל מיני הצדקות למה אי אפשר לבצע? אז אל תבצע.

תלמיד: לא, חלילה, אני דווקא כן פונה לקבוצה, לעשירייה, לכלי העולמי להעלות תפילה משותפת.

בסדר גמור, תשתדלו.

(סוף השיעור)