שיעור בוקר 10.06.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 161, "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות א' – י"א

אנחנו יודעים ש"פתיחה לחכמת הקבלה" היא אחת מההקדמות לספר ה"זוהר", יש ארבע הקדמות, וזו הקדמה מאוד רצינית. יש מעט מאמרים קצרים כאלה כמו "פתיחה לחכמת הקבלה" שמדברים על כל המציאות, כולל המערכת עצמה, ומהותה, וגם איכשהו איך היא נוגעת לבני אדם, ואיך בני אדם משפיעים על המערכת ומאמצים אותה כדי להגיע לתפיסת המציאות הנכונה. אז בואו נתייחס לזה בצורה רצינית. יכול להיות שזה יכול לעזור לנו גם לשפר את השיטה שאנחנו מלמדים בחוגים שלנו.

קריין: "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 161, אות א'.

פתיחה לחכמת הקבלה

אות א'

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, (מכות כ"ג ע"ב). ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות, והוא ע"ד שאמרו ז"ל לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (ב"ר רפמ"ד) ויש להבין ענין הזכות הזה שאנו משיגין ע"י תורה ומצות, וכן מהי העביות שבנו שאנו צריכים לזכותה ע"י תורה ומצות."

זאת אומרת שיש עניין העביות בנו, שהיא מגיעה מהבריאה עצמה, מכוח עליון. ואם אנחנו מזכים אותה, כנראה שאנחנו משיגים על ידי זה איזו תפיסה במציאות, בכוח העליון, וזו העבודה שלנו. סך הכול, אנחנו כבר יודעים שהדבר הוא יחסית מוגבל. לא מתרחב, אלא ההפך. נעשה יותר ויותר ענייני. ישנה עביות, שאנחנו צריכים להכיר מה זה בכלל, ותהליך שנקרא "זיכוך העביות" שאנחנו צריכים בזה להשתתף, ובתהליך הזה אנחנו מגיעים לתפיסה, להשגה, למציאות אחרת.

"וכבר דברנו מזה בספרי, פנים מסבירות, ותלמוד עשר הספירות. ונחזור כאן בקיצור, כי מחשבת הבריאה היתה כדי להנות לנבראים כפי מתנת ידו הרחבה ית' וית', ומכאן הוטבע בנשמות רצון וחשק גדול לקבל את שפעו ית', כי הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע לא פחות ולא יותר, והם מקושרים זה בזה עד שאין לחלק ביניהם זולת בהיחס, שהתענוג מיוחס לשפע, והרצון הגדול לקבל את השפע מיוחס לנברא המקבל."

זאת אומרת, יש כאן כמה דברים. מקור השפע, השפע שבא מהמקור להמקבל, והמקבל שכנראה רוצה לקבל את השפע. כשהוא מקבל אותו, כנראה שמשהו קורה לו, ויש אז קשר דרך קבלת השפע בין המקבל ובין מקור השפע. אז אם אנחנו יכולים להבדיל את שלושת הדברים האלה, מקור השפע, השפע ומקבל השפע, אנחנו יכולים לבנות כאן איזה מנגנון הקשר ממקור השפע אלינו ומאלינו בחזרה אליו.

"ובהכרח ב' אלה נמשכים מהבורא יתברך, אלא שיש לחלק בהם על דרך הנזכר, אשר השפע הוא מעצמותו יתברך, כלומר, שהוא נמשך יש מיש, והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים, כלומר, הוא השורש של חידוש, שפירושו יציאת יש מאין, כי בעצמותו ית' ודאי שאין שם בחינת הרצון לקבל ח"ו. וע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה מראשה ועד סופה, עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל, וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל, והוא נמשך מנצחיותו ית', יש מיש."

יש לנו את המקור העליון שממנו יוצא הרצון, הנאצל. הרצון שבנאצל הוא כל הזמן משתנה על ידי המאציל, והמאציל לפי הרצון של הנאצל הוא ממלא את הנאצל. הרצון בנאצל, בהתאם לזה שמשתנה, הוא מרגיש את השפע שיוצא מהמאציל כל פעם בצורה אחרת. והכול, גם הרצון שבנאצל והנאצל עצמו, וגם השפע שממלא אותו, הכול יוצא מהמאציל, רק הרצון שהמאציל בורא בנאצל הוא לא מורגש בנאצל כבא מהמאציל, אלא הנאצל מרגיש בו, ברצון הזה, שזה הוא בעצמו, והוא בעל הבית על הרצון, ויכול לשנות אותו יכול להיות.

וגם השפע, ישנם מצבים שהוא מרגיש שהשפע בא מהמאציל, זאת אומרת, את מקור השפע, ומרגיש את השפע שהוא כבר נמצא בו, ממלא אותו, ואז יש יחס שלו לרצון שלו שמגלה את השפע ולשפע עצמו שממלא את הרצון, ואז יש לו כאן אפשרות להתייחס בכל מיני צורות ישירות והפוכות לרצון ולשפע, ואיך הוא יכול ורוצה ומסוגל להסדיר את היחס שביניהם.

כי בעצם, זה מה שהוא סך הכול מקבל מהמאציל' רצון ושפע שממלא את הרצון. ומשניהם הוא יכול לבנות את היחס שלו למציאותו ולמאציל. ויכול להיות שלפי היחס שלו למציאותו ולמאציל הוא מתחיל לשנות, אם אפשר כך להגיד, את התנהגות המאציל עימו. לא שהמאציל עצמו משתנה, אלא ביחס כלפי הנאצל הוא מתחיל בהתאם לזה להשתנות. בהתאם לעד כמה שהנאצל דורש, מבקש, רוצה, על ידי הרצון והשפע שבתוך הרצון לשנות את היחס שלו למאציל, בהתאם לזה המאציל כן משתנה.

נמשיך ונראה את זה.

אות ב'

"וכפי האמור, כלול הרצון לקבל, בהכרח תכף, במחשבת הבריאה, בכל ריבוי ערכים שבו, ביחד עם השפע הגדול שחשב להנותם ולהעניקם."

זאת אומרת, מחשבת הבריאה היא לפני הכול. ישנו מאציל, במאציל מתהווה מחשבת הבריאה. לפי מחשבת הבריאה הזאת הוא מתחיל לפעול, ואז מפתח יחס מיוחד לנאצל, ומממש את היחס הזה.

"ותדע, שז"ס אור וכלי, שאנו מבחינים בעולמות עליונים, כי הם באים בהכרח כרוכים יחד, ומשתלשלים יחד ממדרגה למדרגה, ובשיעור שהמדרגות יורדות מאת אור פניו ומתרחקות ממנו ית' כן הוא שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל הכלול בשפע. וכן אפשר לומר להיפך, אשר כפי שיעור התגשמות של הרצון לקבל בשפע, כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה, כמ"ש להלן. עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי, נבחן המקום ההוא בשם עולם העשיה, והרצון לקבל נבחן לבחינת גופו של אדם, והשפע שמקבל נבחן למדת תוכנו של החיים שבגוף ההוא. ועד"ז גם בשאר בריות שבעוה"ז. באופן, שכל ההבחן שבין העולמות העליונים לעוה"ז, הוא, כי כל עוד שהרצון לקבל הכלול בשפעו ית', לא נתגשם בצורתו הסופית, נבחן שעודו נמצא בעולמות הרוחנים, העליונים מעוה"ז, ואחר שהרצון לקבל נתגשם בצורתו הסופית, הוא נבחן שכבר הוא מצוי בעוה"ז."

אפשר להגיד כך, השפע והרצון לקבל את השפע הם משתלשלים, כמו שדברנו, מהמקור, מהמאציל. ומשתלשלים, הכוונה היא שהרצון לקבל מתרחק ומתרחק מהמאציל על ידי הרצון שלו שמשתנה כל הזמן. את השינויים האלה אנחנו נלמד, מאיפה ולמה הם, לאיזו מטרה, ואיך השפע בהתאם לרצון לקבל הוא מורגש בצורה אחרת כל פעם.

הרצון לקבל שהוא עדיין קשור למאציל, זאת אומרת, במשהו דומה לו, נקרא שנמצא בעולמות עליונים, במדרגות ששייכות בכל זאת למאציל. הכול מטעם הרצון לקבל מדובר, שעדיין מרגיש את עצמו קשור למאציל, ואז זה נקרא שנמצא בעולמות עליונים.

במידה שהרצון לקבל מגיע למצב שהוא מתנתק מהמאציל וקיים כביכול בפני עצמו, ואין לו שום קשר, הבנה והרגשה במאציל, המצב הזה נקרא ה"עולם הזה". המדרגה הסופית, האחרונה, הרחוקה ביותר מהמאציל.

ובהתאם לזה שהרצון לקבל משתנה מדרגת המאציל דרך כל המדרגות עד דרגת הנאצל ממש שבעולם הזה, הוא כל הזמן משתנה, נעשה יותר ויותר עכור, רחוק מהמאציל, ובהתאם לזה השפע שבו עובר כל מיני שינויים. עד שמגיע למצב כזה שאפילו אנחנו שנמצאים כאן בצורת הנאצלים בדרגה האחרונה, לא מרגישים את השפע עצמו ממש, לא יודעים בדיוק מה השפע שבנו, ולא מרגישים את מקור השפע במיוחד. ובכלל, מאיפה השפע? לאיזה צורך? ולאיזו מטרה? ומה הוא עושה בנו, ומה עלינו לבצע, לעשות? זאת אומרת, יש ניתוק שלם בדרגה האחרונה הזאת שהיא העולם הזה, בין מקור השפע, והשפע והמקבלים שבעולם הזה.

תלמיד: אנחנו מדברים על שורשים רוחניים וענפים עד התהוות של העולם הזה.

כן.

תלמיד: מה השורש הרוחני של השבירה?

השורש הרוחני של השבירה זה גילוי השוני העקרוני בין טבע המאציל וטבע הנאצל. והשוני הזה שמתגלה, מתגלה מפני שהשפע, האור העליון כבר לא מכסה את כל מה שיש בנאצל, והרצון שלו בעצמו מתגלה כרצון בפני עצמו, על מנת לקבל, ומתוך זה ישנה השבירה.

שבירה, זאת אומרת שיש איזה ניתוק בין המאציל והנאצל. שקודם המאציל היה שולט בנאצל בכל המדרגות מלמעלה למטה, וכאן מתגלה הנאצל שהמאציל כביכול כבר לא שולט עליו. מתגלה הטבע של הנאצל וזה טוב.

אנחנו רואים אז מיהו הנאצל, שקודם השפע היה מדכא את הרצון שלו ועכשיו לא מדכא, והוא עומד ברשות בפני עצמו, ונגד המאציל, הפוך מהמאציל, זה כנגד זה. וכנראה שהמעמד הזה הוא הכרחי כדי אחר כך לעשות, לאפשר לנאצל לקבוע את מה שהוא רוצה. מרגע זה והלאה אנחנו כבר יכולים לדבר על הבחירה החופשית שבנאצל, שהוא נאצל. לפני זה הוא היה כולו מדוכא על ידי השפע.

תלמיד: האם גם זה היה כלול במחשבת הבריאה?

ודאי. לא יוצא שום דבר, לא חשוב איזה פעולות, כאילו מנוגדות לבורא, ונגד התהליך כביכול, שהן לא היו מראש קבועות במחשבת הבריאה. למה? כי אנחנו לומדים, אחר כך אנחנו נשיג את זה, אני מקווה בקרוב, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה". שאין דבר כזה כמו בעולם שלנו שיש סיבה ואחר כך תוצאה, והסיבה כאילו נראית לעין, היא עכשיו, והתוצאה זה מה שיצא ממנה אחר כך, ואם אנחנו נמצאים בתהליך הזה אנחנו אף פעם לא יודעים לְמה זה, לַמה, מאיפה, לשם מה. מה שאין כן, בעולם הרוחני זה לא כך. קודם התוצאה, והתוצאה מייצבת את הסיבה ואת כל התהליך להגיע לתוצאה. זה נקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה.".

תלמיד: לסופו של עניין, אתה מגלה שבעצם אין לך שום בחירה, רק לבחור בדרך.

רק להתאים את עצמנו לדרך. וגם זה ברור שלא יכול להיות אחרת, כי אנחנו הנבראים וצריכים לעשות ללכת באותה הדרך שנקבעה. להשיג את המטרה, ומתוך המטרה להבין מהי הדרך הנכונה להגיע אליה. ואז אנחנו מתחילים להרחיב את כלי הקליטה שלנו, התפיסה שלנו, עד שמגיעים להסכמה עם אותו התהליך ומבצעים אותו. סך הכול, על ידי זה אנחנו מרחיבים את עצמנו ומתאימים את עצמנו למאציל, ואפשר להגיד שגמר התיקון שאנחנו משיגים, בעצם בסך הכול אנחנו קונים תפיסה נכונה, מציאות נכונה, כלים נכונים כדי אולי להמשיך הלאה. כי בעצם לא כל כך מובן התהליך עצמו עדיין, אפילו בהשגת גמר התיקון לא מובן מה התועלת. כאילו בסדר, היה משהו מקולקל, תיקנתי את עצמי, עכשיו אני משתווה למאציל, מה הלאה? בכל זאת השאלה בעינה עומדת.

שאלה: יש את מקור השפע, יש שפע ויש את המקבל את השפע. מה זה השפע?

שפע זה מה שבא מהבורא, שמחייה את הרצון לקבל.

תלמיד: מה הטבע שלו?

אני לא יכול עכשיו לעמוד על דברים כאלה, אנחנו עוד לא התחלנו. אתה כבר רוצה להתחיל [ללכת] לאורך כל החכמה. לא, אני מבקש, מה שכאן אנחנו לומדים, על זה תשאלו. לא להגביל לגמרי את עצמכם, אבל בכל זאת להיות צמודים לטקסט. כי כאן אפשר לברוח לאלף כיוונים.

אות ג'

"וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתו הסופית שבעוה"ז, הוא על סדר ד' בחינות שיש בד' אותיות של השם בן ד'." קודם כל הוא אומר על הרצון לקבל שיש לנו בעולם הזה, שזו צורתו הסופית. מעניין. מה כל כך המצב הטוב הזה, שהרצון לקבל יהיה בצורתו הסופית הזאת, כאילו הוא הפוך, הקטן, העכור. "כי ד' אותיות הוי"ה שבשמו ית' כוללות את כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו. ומבחינת הכלל, הן מתבארות בהע"ס: חכמה, בינה, ת"ת, מלכות, ושרשם. והם עשר ספירות, כי ספירת התפארת כוללת בעצמה שש ספירות הנקראות חג"ת נה"י. והשורש נקרא כתר, אמנם בעיקרם הם נקראים חו"ב תו"מ. וזכור זה."

זאת אומרת, ישנו תהליך כדי להביא את הרצון לקבל לצורתו הסופית. מה טוב בזה, רע בזה, אני לא יודע אבל זו ההתפתחות שלו עד הצורה הסופית, והיא מתקיימת לפי שלבים, שכך אנחנו נלמד אותם, מחויבים להיות ארבעה שלבי התפתחות שמסומנים לנו בשם ה-ו-י-ה, י' ה' ו' ה', או בעשר מדרגות של עשר ספירות, שנקראות עשר ספירות.

שאלה: מה הן המדרגות האלה שמשתלשלות, השפע והרצון לקבל את השפע?

הוא אמר שהשפע היוצא מהמאציל משתנה במדרגות, והשינוי בהתאם לרצון לקבל שבמדרגות, שהרצון לקבל נעשה יותר ויותר עכור, רחוק.

תלמיד: מאיפה הן פתאום מופיעות המדרגות האלה ומה הן המדרגות?

לא יודע. אתם שואלים על מה שיהיה אחר כך, על מה שנלמד בעוד שבועיים? אתם מבינים איך ללמוד או לא? על מה שעכשיו אנחנו יכולים ללמוד כדי לא להתבלבל אלא ללכת יחד עם המחבר, כך אנחנו לומדים. אתה יכול בשורה כאן לעמוד וכל הזמן לשאול, ובזה לא תדע שום דבר. אתה צריך לזרום עם הטקסט.

הוא אומר לך, שהשפע משתלשל במדרגות. בסדר, הבנתי שזה ככה קורה. הסיבות לזה אני לא יכול לשאול עכשיו, אני לא יודע עדיין מה המדרגות, מה השפע, למה משתלשל, אלף שאלות. בשביל זה אנחנו נלמד. יש איזה חוסר הבנה בשיטת הלימוד.

"והן ד' עולמות הנק': אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ועולם העשיה כולל בתוכו גם את עוה"ז. באופן, שאין לך בריה בעוה"ז שלא תהיה מחודשת מא"ס ב"ה, דהיינו במחשבת הבריאה, שהיא בכדי להנות לנבראיו, כנ"ל. והיא בהכרח כלולה תיכף מאור וכלי, כלומר מאיזה שיעור של שפע עם בחינת רצון לקבל את השפע ההוא, אשר שיעור השפע הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, והרצון לקבל השפע הוא מחודש יש מאין, כנ"ל. ובכדי שהרצון לקבל ההוא יבא על תכונתו הסופית, הוא מחויב להשתלשל עם השפע שבו דרך הד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ואז נגמרת הבריה באור וכלי, הנקרא גוף ואור החיים שבו."

זאת אומרת, שאותן ארבע אותיות, י' ה' ו' ה', ארבע שלבי ההתפתחות של הרצון לקבל הוא קורא לזה גם עולמות. והשפע שממלא את האותיות האלה, או הרצונות הללו, בהתאם לרצון משתנה. וכך ישנו כאן תהליך, הוא קורא לזה עולמות, הוא קורא לזה אותיות, הוא קורא לזה מדרגות. אני עוד לא יודע מה זה, אני יודע רק דבר אחד, משהו יוצא מהמאציל ובהדרגה מתרחק ממנו.

ומה הוא אומר, לפי שיעור ההתרחקות השפע פוחת, או לפי מה שהשפע פוחת אז יש יותר שיעור התרחקות. זה הכול. זאת אומרת יש לי איזה מין שרטוט, איזו סכמה מאוד פשוטה. מאציל, נאצל למטה, מאציל למעלה, וממאציל לנאצל יש לנו ארבע דרגות שינויים של הרצון לקבל ומה שממלא אותו. זה הכול.

מה אפשר לשאול על זה? בבקשה. שום דבר בפנים, מה הוא הרצון לקבל, מה הוא השפע, הדברים האלה לא, אלא הוא נותן לנו שרטוט כללי, ראשון.

שאלה: מה קורה ברגע ההתקשרות הראשון של הרצון לקבל?

אני לא יודע. ההתקשרות עם הראשון, השני, השלישי, אני לא יודע, אני רק לומד מה שהוא אומר. אני לא שואל בפנים על כל פרט ופרט. כי עדיין הוא לא מסביר, אלא על התמונה הכללית שהוא נותן.

תלמיד: מה הוא מקבל?

מי?

תלמיד: בהשתלשלות של הרצון לקבל.

הרצון לקבל בכל מצב ומצב משתנה, אני לא יודע מאיפה, ובהתאם לכך שהוא משתנה הוא מרגיש את השפע שממלא אותו, שגם הוא משתנה.

מי הראשון ומי השני, השפע שמשתנה אז הרצון לקבל לפי זה משתנה, או הרצון לקבל שמשתנה, השפע שבו משתנה? לא יודע. הוא אומר, גם כך וגם כך אפשר להגיד, ונותן לנו את העובדה הזאת.

אות ד'

"והצורך להשתלשלות הרצון לקבל על ד' בחינות האמורות שבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פי', כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. וענין הביטול הזה הוא, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא"ס ית', הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק."

הרצון לקבל והשפע שבו מתגלגלים, מתרחקים מהמאציל ומתגשמים. לפי רצון ההתגשמות של השפע, הרצון לקבל מתגשם. או לפי הרצון לקבל שמתגשם, כך השפע שלו מתגשם. אבל בכל זאת השפע שמוליד את הרצון לקבל וכל הזמן נמצא בתוך הרצון לקבל קובע את ההתנהגות של הרצון לקבל. ולכן הרצון לקבל בצורה כזאת אי אפשר לקרוא "נאצל". אין. הוא עדיין כולו תוצאה מהשפע שממלא אותו.

מתי אנחנו יכולים לראות מי הוא הנאצל? כשיש ניתוק ביניהם. אז לפי הניתוק, הנאצל מתנתק מהשפעת המאציל כביכול, כי ודאי שזה הכול בתנאים, ואז הנאצל יכול לקבוע בעצמו מה הוא רוצה, באיזו צורה הוא רוצה שהשפע מעלה אותו או מסתלק ממנו וכן הלאה. הנאצל מתחיל להראות את עצמו רק אחרי שהוא נעתק מהשפע, כי אחרת השפע קובע את כל ההתנהגות של הנאצל.

זאת אומרת, ניתוק השפע, הבורא מהנברא הוא הכרחי. בלי זה אין נברא, אלא יש משהו שהוא העתקה מהבורא ואין לו שום בחירה ואין לו מעצמו כלום. ואחרי שהוא נעתק, אנחנו מתחילים לדון בו, לדבר, לראות מה משפיע עליו, מה מכוון אותו, לאיזה פעולות, לאיזה תוצאות וכן הלאה. אז אפשר לדבר על מישהו שקיים חוץ מהבורא, אחרת לא.

וגם באיזו מידה הוא קיים? אם הפעולות שלו הן הכרחיות, לפי הרשימות, לפי אותם הנתונים שנשארו לו מהכלי ומהאור, אז הוא מקיים גם את הדברים האלה בהכרחיות, מתוך הרצון לקבל שלו הכללי שרוצה להחזיק את עצמו בצורה הטובה ביותר. או שכבר הוא יכול להגיע למצב שהוא מעלה את עצמו למעלה מהטבע שלו כדי לקיים את עצמו בצורה הטובה ביותר, להיות מנותק מהעניין הזה. להיות בהשפעה, להיות בהחלטה נגד טבעו. ואז הוא מתחיל להיות בזה עצמאי. אז אנחנו יכולים להגיד, או, זה נברא. הוא לא נמצא בשליטה מוחלטת של הבורא, יש לו בחירה, יש לו ניתוק, יש לו החלטה ללכת למעלה מעצמו.

זו כבר דרגה אחרת. מרגע זה והלאה אנחנו יכולים לדבר על כך שיש בורא ויש נברא. לפני זה אין נברא.

זאת אומרת, חייב להיות צורך להשתלשלות, צורך לשבירה, צורך להפכיות של הרצון לקבל מהבורא שהתגלה וצורך להתעלות הנברא למעלה מהרצון לקבל שלו, שהרצון לקבל הוא השפעה ישירה מהאור. איך להתעלות מעל הרצון לקבל, להיות באמונה למעלה מהדעת, להיות הפוך, שזה כאילו נעשה הפוך מהבורא, כל הדברים האלה זו הכנה הכרחית כדי שיהיה בכלל האדם עומד על שתי רגליים בעולם ונמצא מול הבורא ויכול לקבוע את עצמו נגד הבורא. ממש נגד, הפוך.

עוד נדבר מה זו ההפכיות הזאת, עד כמה שבאמת הוא נעשה בזה הפוך, עצמאי, אחראי וכן הלאה.

שאלה: תוכל לדרג עוד פעם מאציל, נאצל, בורא, נברא?

אם השפע יוצא מהמאציל והבורא ממלא את הנאצל, עדיין הנאצל נמצא בשליטה השלמה של המאציל.

וכל השינויים שיש בנאצל הם על חשבון המאציל. אין כאן נאצל, כלום, יש משהו שמתנהג לפי מה שהמאציל קובע. מתי יש ניתוק? כשהשפע לא מגיע לנאצל, הנאצל מתנתק מהמאציל ורוצה לקבוע מעצמו את צורת ההתנהגות שלו, הוא אומר, זהו. זה כמו שאתה נמצא אצל בעל הבית ואתה אומר, עד כאן, יותר מזה אני לא מקבל ממך כלום, אני רוצה שהקבלה שלי אם תהיה, היא תהיה בצורה עצמאית לגמרי. לא שהמילוי קובע את ההתנהגות שלי אלא אם אני אתנתק ממנו, אחר כך אני יכול לקבוע את העצמאות שלי.

תלמיד: בעל הסולם כותב פה ש"ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים". זאת אומרת שבהמשך, במילוי, באמת נשמר הנאצל והשפע. זאת אומרת שהאור לא מדכא.

שהאור שמעלה הוא לא שולט בנברא, אלא הנברא שולט באיזו צורה האור ממלא אותו. ואז הצורה הזאת נקראת שהוא משפיע, ולא מקבל.

תשתדלו להתכופף לפי הטקסט ולפי ההסבר.

אות ה'

"ולפיכך, צריכים לד' בחינות שבשם הוי"ה, הנקראות חכמה בינה ת"ת מלכות. כי בחי"א הנק' חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק' אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבנאצל המלובש בהכלי שלו," זאת אומרת, הרצון לקבל שהבורא ברא, עם כל השפע שהוא רוצה למלא אותו, זו בחינה א', התפשטות מהבורא לנברא. וכאן אין עדיין נברא אלא הרצון לקבל שנברא, ללא שום עצמאות מצידו, וגם על השפע הוא לא יכול לקבוע שום דבר. כמו שזה יוצא מהבורא, כך זה ממלא את הנברא. "אמנם בחינה הא' הזו, נבחנת לכלו אור, והכלי שבו כמעט שאינו ניכר, כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה. ואחריה באה בחי"ב, והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל. כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע," זאת אומרת, האור, השפע, השפעת המאציל על הנאצל הוא בכל זאת ראשון. וכאן אנחנו רואים שהמאציל קובע, הוא לוחץ על הרצון לקבל, על הנאצל ומתחיל לשנות אותו, ובזה הנאצל משתנה. "ואז ע"י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים," זאת אומרת, על ידי השפעת המאציל משתנה הרצון שבנאצל. טוב לדעת את זה, כי אם פעם מישהו רוצה לשנות משהו בתוכו, אז הוא צריך להבין שהוא צריך קשר עם המאציל ואז הוא יכול לשנות את עצמו. בעצמו הוא לא מסוגל. אבל זה שפתאום מתעורר הרצון להשתנות, זה בא מהמאציל, ושבהתאם לזה ירצה שהמאציל ישנה אותו, גם זה בא מהמאציל. ואז אין לו ברירה, אם להשתנות צריך לפנות למאציל. "ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ"ל. באופן שהאור וכלי שבבחי"ב משונים לגמרי מבחי"א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל." אבל כוח הדבקות הזה מגיע לו בצורה הכרחית מהמאציל. והאור שממלא את הרצון שבבחינה א', משנה כך את הרצון שרוצה להיות דומה למאציל, לבחינת שורש. ולכן הוא בעצמו מתהפך להיות בחינה ב', בינה. רוצה להיות משפיע כמו המאציל. "כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות היא דבקות, כמ"ש להלן." אבל זה בהכרח, ללא שום שינויים, מאמצים, פעולות מצד הנברא. אין עדיין נברא, אלא האור מלמעלה הולך ומפני שהוא הראשון והוא התענוג וברא רצון לקבל, אז כאן ישנה אצלנו פשוט צורת ההתייחסות של השפע והרצון. "ואחריה באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל," כי הרצון הוא רצון, הוא לא יכול לרצות גם את זה וגם את זה. אם הוא רוצה בהשתוות הצורה אז הוא נמצא ברצון להשפיע. אם בקבלה אז זה ברצון לקבל. לכן לא יכול להיות שבא הרצון להשפיע ונשאר רצון לקבל כמו שהיה קודם, שבא עכשיו אור החסדים וגם נשאר אור חכמה כמו שהיה קודם, זה לא יכול להיות. אחר כך אנחנו נלמד שזה יכול להיות, אבל זה בכוונה על מנת להשפיע מגיע לרצון לקבל אור החכמה. שזה אפשר, גם אור החכמה ואור החסדים שיהיו במלואם, שני אורות במלואם בתוך הכלי. אבל בינתיים זה אי אפשר, כי הרצון הוא אחד, סך הכול רצון. "ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע"כ הבחי"ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה, להאיר תוך אור החסדים שבה." בהכרח, מפני שבלי אור החכמה הוא לא יכול להתקיים. הרצון לקבל לא יכול להתקיים ללא אור חכמה, הוא נברא על ידי אור חכמה. אם מסתלק ממנו אור חכמה, הרצון לקבל מתבטל. לכן במקצת כמו שכאן, יש לו התעוררות להמשיך אור חכמה שבקרבו במקצת כדי להתקיים, אבל בכל היתר להמשיך אור חסדים. ובכל זאת, ההתעוררות הזאת, הרצון החדש, זו בחינה חדשה. "והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל שהוא צורת כלי חדש הנקראת בחינה ג' או ת"ת, ובחי' האור שבה נק' אור חסדים בהארת חכמה כי עיקר האור הזה הוא אור חסדים ומיעוטו הוא אור חכמה. ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א, ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות."

מפני שהרצון לקבל על ידי זה שהלך אחרי אור החסדים להידמות לכתר, ואחר כך להמשיך קצת אור החכמה כדי להתקיים, זאת אומרת הוא לא רצה לאור החכמה, הוא רצה רק כדי לחיות, זו בחינת זעיר אנפין, בחינה ג', אבל כשהוא היה בבחינה ג' כבר הרגיש שהוא רוצה לקבל אור החכמה במלואו כמו בבחינה א'. רק בבחינה א' זה היה אור חכמה שמתקבל בו מצד המאציל, ועכשיו מצד הנאצל.

ולכן להמשיך אותו אור החכמה שהיה בבחינה א' בחכמה אבל מצד הכלי עצמו, הנאצל עצמו, זאת בחינת המלכות. ולכן כשמגיעים לבחינה ד' הזאת, זה גמר הכלי. וכאן אנחנו רואים שבסופו של דבר הכלי, שהוא יצא בבחינת שורש בכלל כולו מהאור, כאן הוא בעצמו מגיע למצב שהוא רוצה לקבל את האור במלואו זה שברא אותו.

שאלה: למה שהוא ירצה את אור החכמה במלואו?

כי הוא מרגיש בהתחלה שהוא לא יכול בלעדיו. הוא משתוקק לאור החסדים, הוא משתוקק לבורא, להיות כמוהו, שהבורא ממלא אותו. אז מתוך זה שהאור בבחינה א', חכמה, הוא יותר גבוה מהכלי, כי הוא הראשון והוא הקובע והוא השלם, כי הכלי רוצה אותו ולא שהוא רוצה את הכלי. אז כשהיא רוצה להידמות לאור, היא רוצה להיות כמוהו, להשפיע. ואז היא ממלאה את עצמה בתכונות ההשפעה, ביחס של ההשפעה. וזו בחינה ב'.

אחר כך, היא מתייחסת כך למאציל כמו שהמאציל אליה, זאת אומרת שבבחינה ב' הכלי מתייחס למאציל ולא לשפע. יש שם אור החכמה אבל היא לא מסתכלת על השפע, היא מסתכלת על המאציל, וכך היא מתייחסת אליו. היא רוצה להידמות לו, לא לשפע אלא למאציל. כשהיא עושה את זה, בחינה ב', היא מרגישה שהיא לא יכולה כך להתקיים, כי היא בנויה מהטבע שלו לחיות מאור החכמה. אז היא ממשיכה כך את אור החכמה כדי להחיות את עצמה.

כשהיא ממשיכה את אור החכמה להחיות את עצמה, זו בחינת זעיר אנפין. זעיר אנפין, כשהוא רואה שיש כאן אור החכמה ואור החסדים, הוא רואה מתוך זה שכבר נמצא בפני עצמו, מה העיקר בשבילו. העיקר בשבילו זה אור חכמה. ולכן הוא בוחר בזה ודוחה את החסדים. ומזה נעשית בחינת מלכות.

זאת אומרת בחינת מלכות, מה היא אומרת? חשוב בשבילי לפי הטבע שלי להגיע לקבלת אור החכמה במלואו. ומה עם להידמות למאציל? זה לא מדאיג אותי. זה היה קודם, עכשיו זה לא מדאיג אותי. אם אני קצת מקבלת אור החכמה מבחינת זעירה והעיקר זה אור החסדים, אני בוחרת באור החכמה. ואז באה מלכות. זאת אומרת, אנחנו רואים מזה שבסופו של דבר על ידי ד' בחינות האלו, הכלי, הרצון לקבל הוא נעשה מנותק מהמאציל מצד אחד, שהוא בעצמו כביכול בוחר באותו הרצון כמו המאציל, למלא את עצמו באור החכמה.

עכשיו השאלה, מה קורה איתו הלאה? כמו שיש לנו ד' בחינות האלו ישר והפוך, שבבחינה א' הם נמצאים יחד, בבחינה ב' הכלי רוצה להידמות לטבע של הבורא, בבחינה ג' נמצאת גם בזה וגם בזה ובוחרת בכל זאת למלאות את עצמה, אז יוצא לנו שיש כאן שינויים בד' בחינות. לכן כל השינויים האלו הם אחר כך מתבהרים בעולמות, בשבירות, בכל מיני מצבים, עד שהנברא הוא נמצא בלממש את כל הד' בחינות האלה מניתוק שלו מהבורא, ואז אנחנו רואים איך שהוא מגיע להשתוות.

יש כאן בד' בחינות האלה תהליך, תכנית, איך להגיע למצב שבחינה ד' היא תהיה לא רק בהשתוקקות לאור החכמה, אלא בכלל בהשתוקקות לקבל חכמה בעל מנת להשפיע. אבל את זה כבר צריכים עוד להוסיף למערכת.

תלמיד: אבל הכול בא מהמאציל בעצם, מהנאצל כלום, הנאצל לא גורם לכלום פה.

נכון. אז מה?

תלמיד: הוא לא שותף בתהליך.

לא, יהיה ניתוק כזה שיהיה שותף.

תלמיד: אחר כך, בשלב הבא.

בטח. אבל בכל זאת להביא את הכלי לצורתו הסופית, כמו שהוא אומר, יש לנו ד' בחינות.

שאלה: לא הבנתי מה שאמרת, איך בין ג' לד' היא ויתרה על חסדים?

כי בבחינה ג' היא מרגישה שיש לה מילוי מאור החסדים, ויש לה רצון לאור החכמה. לאור החכמה זה רצון טבעי כלפי הרצון לקבל, לאור החסדים זה רצון על טבעי, ולכן היא בוחרת באור החכמה. תאר לעצמך ילד שרוצה לקבל ממתק, ואתה אומר לו שהוא צריך קודם לאכול דייסה. אתה מבין את המצב שלו? מה שתגיד לו ומה שתספר לו על הדייסה עד כמה היא בריאה, לא אכפת לו, אלה הכוונות, מה שאין כן הרצון שלו מכוון לאותה הסוכרייה שנמצאת לפניו ליד הדייסה.

במה אתה חושב שהוא יבחר בעצמו? כי שני הרצונות האלה כבר נמצאים בו, זו לא הבינה שכך היא מחליטה, שהיא רוצה כולה להשפיע, ואחר כך מחליטה "אני חייבת לקבל קצת את אור החכמה, אחרת לא אוכל להתקיים". זעיר אנפין כבר נמצא במצב כזה, שיש לו את השניים. בוודאי שלפי הטבע שלו, שטבע הרצון לקבל נשאר, זה לא רק התפקיד. לפי התפקיד שלו, לפי התפקוד שלו זה משתנה על ידי המאור. אבל כאן זה לא מפריע, יש שני אורות, שני האורות האלה שנמצאים בזעיר אנפין הם נותנים לזעיר אנפין החלטה ברורה, הוא ממש בוחר בחכמה.

אם הוא היה עדיין בינה, אבל הוא כבר לא בינה. זה כמו ילד שיצא מאימא, הילד יצא מאימא? יצא. אימא רוצה שהוא יבחר בחסדים? הוא בוחר בחכמה.

שאלה: מה העניין של סוף הבחינה, כמו שבעל הסולם אומר, "בחינה בסופה"?

בסופה, האור שמשפיע על הרצון לקבל משנה את הרצון לקבל והרצון לקבל משנה אותו עד שהם כרוכים יחד וכך משתנים. הרצון לקבל שמשתנה מרגיש את השפע בצורה או חכמה או חסדים והשפע שמשתנה כך מרגיש את עצמו ואת האור שממלא אותו, כרוכים יחד.

תלמיד: יש התחלה של בחינה וסוף של בחינה, יש הבדל ביניהן?

כן. בכל בחינה יש עוד ד' בחינות משלה, כן ודאי.

תלמיד: בעל הסולם כתב באות ג' שהרצון לקבל משתלשל יחד עם השפע.

כן ודאי.

תלמיד: דיברנו על זה שיש ניתוק, אני לא מבין איך זה מסתדר?

כשהרצון לקבל מתרחב, גדל, משתנה ומתפעל על ידי השפע, הוא בעצמו מתחיל להגיב על השפע ובזה קובע איך השפע נראה בו. אתה יכול להגיד, "האור הוא אור, מה ההבדל? ההבדל לא באור עצמו, הוא אור מופשט, ההבדל הוא במה שהמאציל ממלא את הנאצל. הוא רואה שהנאצל משתנה, והוא משתנה בהתאם לרצון לקבל שמשתנה בו על ידי המאציל.

השאלה, עד כמה יש בזה בחירה חופשית של הנאצל שרוצה להשתוות עם המאציל, לבדוק מה המאציל רוצה ממני, איך אני יכול להיות עימו בדרגה שווה. במה שווה? השוויון הזה שהוא פתאום משתוקק אליו מביא אותו להשתוות הצורה, "כמו שהוא לי אני רוצה להיות לו".

למה? כאן השאלה, או שאני רוצה להיות כמו המאציל מפני שאני רוצה להיות גדול כמוהו, או שלא מפני הגאווה אני רוצה להיות כמוהו, אלא אני רוצה לפי האהבה להיות כמוהו, כמו שהוא אלי כך אני אליו. כאן מתחילים השינויים שבתוך האדם והם רק אחרי הניתוק.

תלמיד: גם השפע כאילו משתנה?

כן. לפי הרגשת הנאצל, הרצון לקבל. השפע בעצמו הוא אור מופשט, אם ללא הרצון לקבל שהוא בקבלה או בהשפעה, השפע לא משתנה, זה שפע.

שאלה: אנחנו יודעים שהשוואת הצורה נעשית בתכונות והוא רושם פה שהשוואת הצורה היא דווקא דבקות, זה לא ברור לי?

ישנו רצון וישנה צורת הרצון. יש מלא רצונות, יש אריה, יש עכבר, יש בן אדם, יש דג, אלה צורות של הרצון לקבל. הרצון לקבל בפנים הוא רצון ליהנות מהשפע. איך הוא משתנה בהתאם להבנה שלו, מה זה נקרא ליהנות מהשפע, באיזו צורה, או לקבל או להשפיע, ליהנות מהשפע עצמו או ליהנות מזה שאני יכול להידמות למאציל? צורות ההנאה הן שונות.

תלמיד: אז מה זה אומר דבקות?

דבקות זה נקרא, שלפי איך שאתה מגלה שבשורש שלך הרצון לקבל והרצון להשפיע נמצאים באיזו צורה, גם אתה רוצה להיות באותה הצורה, זו נקראת "דבקות". דבקות ברצון לקבל אף פעם לא יכולה להיות, דבקות בצורה של הרצון לקבל כן יכולה להיות. כמו שהוא משפיע כך אתה רוצה לעשות מעצמך גם משפיע, ויש לך כאלו הבחנות שאין בדומם, צומח וחי.

אם נכנס לכאן חתול נניח, לחתול הזה אין שום בעיה שהוא הולך ערום. ראית פעם חתול? אין לו בגד, אין לא כלום. אבל אתה לבשת חולצה יפה, אתה מתנהג יפה, קנית משקפיים, בחרת בהם כך או כך להיות, למה? כי יש לך עניין של יחס ממך לסביבה, מה שאין בדרגות דומם, צומח וחי. זו תחילת הבושה, האדם תלוי בסביבה ועל ידי זה הוא מגיע לשינויים יותר גדולים. לכן זה נקרא "לבושים", או לבושים על ידי בגדים או על ידי האור החוזר.

שאלה: האור שבכלי הוא חשיפת שכבות חדשות של עביות. האור לא נעלם, אבל התהליך הזה מרגיש כאילו האור הלך, אבל הוא לא עזב אלא נשאר לאחר שהרחיב את הכלי וחשף עוד עביות.

האור שפועל על הכלי כל הזמן מגדיל את העביות שבכלי. הוא פועל רק בצורה אחת, כמה שהכלי ירגיש שהוא הפוך מהמאציל, כל הזמן הפכיות הפכיות גוברת, זה מה שמתגלה בתוך הכלי. וזה מה שמביא את הכלי לתיקון, לתפקיד הנכון.

תלמיד: יוצא שהרצון עדיין עגול בכל ד' הבחינות. האם בבחינה ב' הוא רוצה בצורה שווה להשתוות עם הבורא כולו או שרק איזו נקודה בו? גם לא ברור איך זה שבבחינה ג' יש איזה חלק שמקבל חסדים וחלק שמקבל חכמה, אם הוא שווה כולו?

בכל בחינה ובחינה יש חלקים כאלו וחלקים כאלו. כל בחינה היא בפני עצמה, כך היא קיימת. ויש לה גם יחס לחכמה ויחס לחסדים, לרצון לקבל ולרצון להשפיע. כל בחינה באה מהבחינה הקודמת, שהבחינה הקודמת קיימת בה בפנימיותה שעליה עומדת הבחינה החדשה, ומתוך זה מחליטה מה היא רוצה ופועלת.

בחינה א', זה ברור, היא באה מבחינת שורש, מהרצון להיטיב. אבל מבחינה א' שבאה בחינה ב' אז יש שם בחינת שורש רצון להיטיב מצד המאציל, יש את ההטבה שבחינה א' מקבלת ומלאה, יש רצון לקבל בבחינה א' שבא מתוך מטרת הבריאה שיש בבחינת שורש. זאת אומרת, בבחינה א' כבר ישנן כמה הבחנות שקיימות בה.

בחינה א' כשמקבלת את האור לפי הרצונות ומתמלאת, ומרגישה מאיפה האור בא, מהמאציל, שהמאציל הוא המשפיע, בחינה א' כבר מרגישה שהוא משפיע, ואני המקבלת ואני רוצה גם להיות המשפיע. למה? כי הוא משפיע יותר גבוה וכך הוא פועל עלי, על הרצון לקבל שלי. אני כולי רצון לקבל, אבל כשהגדול משפיע לי איזה תענוג, אז הוא גם משפיע לי את העוצמה שלו שהוא גדול, ואני רוצָה את הגדלות שלו גם לקבל. ואיך אני מקבלת את הגדלות שלו? בזה שאני רוצה להידמות לו. אז בחינה ב' מה היא עושה? היא אומרת, "אני לא רוצה לקבל את אור החכמה הזה, אני רוצה להיות בחסדים, אני רוצה להיות כמאציל, בשבילי זה יותר מילוי", לכן בחינה ב' זו עביות יותר גדולה.

אתם צריכים יותר לחשוב על זה, אני לא יכול להסביר לכם ד' בחינות. כמה שנדבר על זה, צריך יותר לחשוב. אז בחינה ב' רוצה להיות כמאציל. "אני לא רוצה לקבל ממנו איזו מנה שממלאה אותי, אני רוצה להיות כמוהו". מה בחינה ב' מרגישה? היא מרגישה שהיא רוצה את השפע שיש במאציל ולא שהיא ממלאה את הכלי שלה. אז היא בחינה יותר גדולה, יותר עבה, יותר אגואיסטית. ב' דעביות לא א' דעביות. ורואים בזה את הנברא. הנברא אומר, "אני רוצה מה שיש לו, מה שיש בו, אני רוצה להיות בדרגה שלו. להשפיע, להשפיע, אבל זה משהו הרבה יותר, אני רוצה להיות כמאציל לא כנאצל". זה ההבדל העקרוני בין א' לב'.

בחינה ג' רק שוקלת לפי החומר שלה. "אז אחרי כל החשבונות האלה היפים בבחינה א' ובבחינה ב' שבהכרח התקיימו שם, מה אני בוחרת כשיש בי גם חסדים וגם חכמה מתוך עצמי? מתוך עצמי ודאי שאני אבחר בחכמה. אבל אני לא אהיה כמאציל? זה לא מדאיג אותי להיות כמאציל, זה מדאיג אותי למלאות את הכלי שלי, את הרצון שלי כנאצל, ואני רוצָה את זה במלואו". "אבל אם תתנתקי מהמאציל?". השאלה הזאת לא מתעלה בבחינה ג', כי היא פועלת לפי הרצון לקבל שמתגלה בה, רק מילוי, ורק מילוי זה חכמה. ולכן זו שליטת הרצון, מלכות.

רק אחרי שהיא מקבלת ומתגלה בה השפע, השפע שפועל בה מביא את הכלי שוב להחלטה, "ומה, מה עשית, מה השגת? נכון שיש לך מילוי ברצון לקבל, אבל יש בך שורש של הרצון להשפיע מהמאציל". ושוב אין לה מנוחה. אחר כך זה נקרא "נקודה שבלב". וכך מתגלגלים עד ד' בחינות.

שאלה: מה ההבדל בין בחינה א' לבחינה ד'? אנחנו תמיד היינו מסבירים שבא' הוא רוצה ליהנות כמו בהמה.

עכשיו אני מסביר לכם את זה לא בצורה טכנית אלא בצורה קצת יותר מטרתית. בבחינה א' הרצון לקבל בא מהמאציל, מבחינת שורש. מתוך שבבחינת שורש המאציל בפני עצמו מחליט שהוא רוצה שהרצון לקבל שהוא בורא עכשיו ובבחינה א' הוא מתהווה, הוא רוצה שהרצון לקבל הזה יתמלא בשפע ממנו. אז ברור שיש לנו רצון לקבל ושפע שממלא אותו, ושניהם באים מבחינת שורש.

מה שאין כן בבחינת ד' הרצון לקבל מתעורר על ידי בחינה ד', כלומר בחינה ג' בסופה, והשפע בהתאם לזה קובע שגם היא באה מלמעלה. זאת אומרת שניהם, גם הרצון וגם השפע, גם הכלי וגם האור הוא קובע שהם יבואו מלמעלה וכך יתקיימו. אבל מי קובע? הכלי, הנאצל. מה שאין כן בבחינת שורש אין נאצל, אלא המאציל קובע.

לכן הכלי והשפע שבבחינה א' שבא מהמאציל, הרצון לקבל ואור החכמה, זה שונה לגמרי בצורה מהותית מבחינה ד' שבה גם הרצון לקבל וגם השפע הם מצד הנברא. ההבדל הוא מי מחליט, מי מעמיד את המעמד הזה, את הבחינה הזאת, או הבורא או הנברא.

תלמיד: הנקודה הזאת ברורה.

היא עקרונית, היא בדיוק הנקודה שיש עליה אחר כך מאבק כל הזמן בין הנברא לבורא, מי קובע. לא עניין הכלי ולא עניין השפע, זה הכול בא מלמעלה, אלא מי הקובע זה העיקר.

תלמיד: אפשר להגיד שבחינה ד' רוצה ליהנות מהמעמד של הבורא, זה המהותי? לנצל את הבורא, להשתמש בו?

לא, בחינה ד' עדיין מחליטה לפי הנתונים שהתגלגלו עליה. אין ברירה, היא מחליטה שהיא רוצה לקבל את השפע במלואו, מה שבא מהמאציל, "מהמאציל אני רוצה. את הרצון לקבל שלי אני מזמינה ממנו ואת השפע אני מזמינה ממנו". וכשמגיע לה גם הכלי מהמאציל וגם השפע מהמאציל, היא מתחילה להרגיש שהיא תלויה כולה במאציל ואז מתגלה לה נקודה של חוסר עצמאות לגמרי. "אז מי אני? איפה אני?". והאני הזה פתאום מתחיל להיות מורגש שהוא לא קיים, וזאת הבושה.

תלמיד: א' וד', ההבדל המהותי, שבד' היא רוצה בעצמה ליהנות מהשפע ובא' זה פשוט מגיע מהמאציל ועדיין לא מהמעמד שלה, לא להיות כמוהו, עדיין אין כזאת הבחנה.

כן. בחינה א' לא מחליטה על כלום, ובחינה ד' כביכול מחליטה גם על הרצון וגם על האור, ולכן יש לה בושה.

שאלה: הבושה היא לא בגלל הרגשת הפער בין בחינה ד' למאציל?

הבושה היא בגלל הפער, אבל במה הפער?

תלמיד: בתכונה.

אם זה ברצון, וודאי שהרצון בא מהמאציל. אם זה בשפע, וודאי שהשפע בא מהמאציל. לכן מה שהוא אומר אחר כך שהרגשת הניצוץ הזה שאנחנו אומרים הבושה, זה רק לנשמות מיוחדות. וודאי שהכול אני מקבל ממנו, אבל אם כך, איפה האני? מי אני? קיים, לא קיים? אולי ללכת ולנתק את השכל שלי מכל השטויות האלה ולהמשיך לחיות כמו כולם, או בכלל לא לחיות, או איכשהו. אלא מה הנקודה כאן, שהיא מדברת על הנברא שהיא לא נותנת לנברא להתבטל, לזרום בזרמי החיים כדאתמול. לָמה? הנברא קם ואומר "לזה אני לא מסכים, לא יכול". זאת נקודה שמתעוררת עכשיו במלכות. שאגב אין לה הצדקה לפי ההיגיון, לפי כל הדברים, אין הצדקה, תמשיך כמו בהמה, תמות וזהו. ועוד יותר מזה, אחר כך אולי יתגלה לך שגם מי שלא עשה כלום וגם אתה שהשקעת בזה את כול החיים, אין הבדל. על מנת להשפיע.

תלמיד: מה זה הפער הזה שהוא חייב לסלק את האור? אותה בושה.

בבחינה ד'?

תלמיד: כן, רק בבחינה ד'. מה זה הדבר החדש הזה שנוצר שם אם לא הרגשה של העצמיות.

כי בבחינה ד' הוא מזמין גם את האור וגם את הכלי. בסוף בחינה ג' כשהוא בונה את בחינה ד', זה כבר הרצון לקבל בעצמו, שמזמין גם את הרצון לקבל מהמאציל וגם את השפע מהמאציל, אבל הוא מזמין ולכן יש לו בושה. מה שאין כן בבחינה ב' זה לא מספיק, בבחינה ג' זה לא מספיק. פעם הזמין רק את האור, פעם הזמין רק את הכלי. אתם זוכרים? "מכָוון ולא כמכָוון". זה עדיין לא מספיק, זו עדיין לא עבירה.

שאלה: זה כי הוא רצה להשפיע?

אפילו שהוא רצה להשפיע, הוא רצה להשפיע אבל השפע בא מלמעלה. מה שכאן כן, גם הרצון לקבל וגם השפע באים מלמעלה לפי ההזמנה שלו. הוא יכול לא להיכנס לזה.

תלמיד: זה בעצם המשך של בחינה ג' ששמה יש לקבל בעל מנת להשפיע.

בבחינה ג' הוא בוחר רק במקצת אור חכמה, עדיין לא מורגש בו שהוא התנתק מהבורא, כי הוא לקח ממנו רק קצת כדי להתקיים.

תלמיד: לקח רק קצת, מה זאת אומרת?

הארת חכמה באור החסדים.

תלמיד: איזו הגבלה יש לו על הארת חכמה?

אין שום הגבלות. הוא כך חושב, כי בבחינה ב' הוא מלא באור החסדים אבל מרגיש בזה שהוא נחנק. הוא צריך לקבל קצת משהו כדי להתקיים אז הוא ממשיך אור החכמה, קצת.

תלמיד: קצת.

כן. ולכן זה עדיין לא רצון לקבל, עדיין לא מנותק מהמאציל. מה שאין כן בבחינה ג', בסופה, כשהוא כבר מחליט, "אני אמשיך את כל הרצון לקבל שלי וכל אור החכמה שמגיע לפי הרצון לקבל" ואז הוא מחליט על שניים וזה נקרא "עבירה". זאת אומרת זאת פעולה שממש מנתקת אותו מהמאציל ולכן הוא מרגיש בזה בושה.

תלמיד: זה כאילו מעבר לדרגת הקיום שהיתה לו בג'.

וודאי. לא רק מעבר לדרגת הקיום, שגם הרצון לקבל רוצה שיתקיים בו במלואו וגם השפע שיתקיים בתוך הרצון לקבל ממנו ולכן זה נקרא "העומד ברשות בפני עצמו".

שאלה: למה צריכה להיות בושה? אם אין לי בושה אני בדבקות.

בושה זה קודם כל מושג פילוסופי. מה זה פילוסופי? זה הרבה יותר ממה שאנחנו מרגישים. אם לא בושה, מה אכפת לי. קודם כל, היית הולך ערום כמו חתול ואין בזה שום בושה. איזה בושה? אתה לא מרגיש. כך אתה מרגיש בושה עד כדי כך שאם אתה גונב משהו אתה רוצה להסתיר, מה אכפת לך? חתול לא מסתיר, תופס ובורח. זאת אומרת הבושה זה אי התאמה של האדם למאציל, בשורשה, וכך היא כל הזמן מלווה אותנו במשך ההתפתחות שלנו. וכדאי לנו לעורר אותה ולהבין אותה כי על ידי זה אנחנו מתפתחים. אין ברירה, אתה לא תברח מההתפתחות. אני עכשיו מנתק את עצמי, לוקח גראס או משהו שם, לא. לפנייך החיים, ועכשיו נותנים לך רק את ההזדמנות להכיר את החיים. אז הבושה זה המנוף איך אני יכול לעלות את עצמי כל פעם למדרגה יותר ויותר ויותר גדולה, כי כל ההבדל בין המדרגות זה בהרגשת הבושה.

ואז עוד דרגת בושה, אני לא גונב כבר. אתה רואה בטלוויזיה, בכל מקום איך אומרים, "אזרח הגון, מסור", בבית קברות אם תשמע, "אהב משפחה וילדים", כל מיני אמרות כאלה. הכול לפי דרגת הבושה. מה שמגיע לי, לא מגיע לי, הכול זה בושה. כל ההתקדמות היא על ידי הבושה.

תלמיד: אני מבין שהבושה היא כדי לתת לנו הזדמנות להתקדם, אבל בלי בושה אני כמו ילד קטן, אני בדבקות.

בלי בושה היית בדבקות, כמו כל בהמה. בהמות לא צריכות שום תיקון. כל התיקון הוא דווקא על ידי בושה.

שאלה: אפשר לומר, לפי כל מה שקראנו עד עכשיו, שכל ההתפתחות של הנאצל תלויה אך ורק בשליטה בשפע?

שליטה על הרצון לקבל של השפע. השפע הוא התוצאה על הרצון לקבל.

תלמיד: אבל המלחמה מי שולט, אם אני מקבל את השפע או לא מקבל את השפע.

נגיד כך, אבל זה לא בדיוק.

שאלה: בסוף בחינה ב' הנברא היה במצב שהוא מלא עד הסוף או ריקני עד הסוף. למה בחינה ג', כשכבר יש ניסיון, לא מחליטה להתמלא?

אתה תחשוב עד מחר או אפילו עד מחרתיים ואחר כך תשאל.

תלמיד: אני חשבתי על זה הרבה.

חשבת, אז עוד קצת. אני לא רוצה על ד' בחינות יותר להסביר, הסברתי בכל כך הרבה אופנים. מה שאני אומר לכם זה לא כתוב באף מקום, זה גם לא יכול להיות כתוב, כי אתה צריך להעביר את זה דרך הרגשות, דרך הבנה, דרך חיפוש, אז כל אחד צריך את זה לעשות. זה שאני אומר לך "לך ותחשוב" זה לא בגלל שאני לא רוצה או מתעצל או מזלזל בך, אני רוצה שעל ידי ההתכללות עם כול הבחינות האלה, כשאתה תחשוב עליהם אתה תשתנה. אתה תשתנה. ולכן כדאי ממש להיטמע בהם וכמה שיותר לחשוב.

תראה את אשקלון, חיפה, אלמטה, נור סולטן, עוד כל מיני מקומות. חבר'ה, תחשבו, תדונו, שזה יהיה ממש מה שממלא אתכם. לא מסביר יותר על ד' בחינות. פשוט כי זה אין סוף, אי אפשר. בכל זאת לא נמלא את עצמנו עם זה. וגם אם אני אסביר, מחר זה יהיה אחרת עם איזה תוספות. לא את התוספות אנחנו צריכים ולא את החכמה. כשאדם חושב בעצמו ומחפש בעצמו איך קשורות כל הבחינות האלה יחד, הוא משנה את עצמו וזה מה שחשוב. הלימוד אחרי ד' בחינות לא משנה כל כך את האדם כמו ד' הבחינות האלו.

קריין: עמ' 182, טור ב' למטה, אות ו'.

אות ו'

"ואלו ד' ההבחנות הנ"ל ה"ס עשר ספירות הנבחנות בכל נאצל וכל נברא, הן בכלל כולו שהן ד' העולמות, והן בפרט קטן ביותר שבמציאות. ובחי"א, נקראת חכמה, או עולם האצילות. ובחי"ב נק' בינה, או עולם הבריאה. ובחי"ג נק' תפארת, או עולם היצירה. ובחי"ד נק' מלכות, או עולם העשיה. ונבאר את הד' בחינות הנוהגות בכל נשמה, כי כשהנשמה נמשכת מא"ס ב"ה ובאה לעולם האצילות, היא בחי"א של הנשמה. ושם עוד אינה נבחנת בשם הזה, כי השם נשמה יורה שיש בה איזה הפרש מהמאציל ב"ה, שע"י ההפרש הזה יצאה מבחינת א"ס ובאה לאיזה גילוי לרשות בפני עצמה, וכל עוד שאין בה צורת כלי, אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית', עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה. וכבר ידעת שבחי"א של הכלי אינה ניכרת כלל לכלי וכולה בטלה להאור, וז"ס הנאמר בעולם אצילות שכולו אלקיות גמור, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואפילו נשמות שאר בעלי החיים בהיותם עוברים את עולם אצילות נחשבים כעודם דבוקים בעצמותו ית'."

מה הוא אומר לנו? עכשיו לפי ד' הבחינות הללו ישנה השתלשלות, חבילה שיוצאת משם ומשתלשלת בדרגה יותר תחתונה. שמכל הד' בחינות האלה, עכשיו נולדים ד' עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, עד שההשתלשלות הזאת מגיעה לעולם הזה, והכל מסתיים בניתוק מהבורא לנבראים. כל זה מדובר לא על הגופים וודאי, אלא על הרצון.

אות ז'

"ובעולם הבריאה כבר שולטת בחינה הב' הנ"ל, דהיינו בחינת הכלי של הרצון להשפיע," זאת אומרת, כמו בבחינה ב' בד' בחינות "וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם הבריאה ומשגת בחינת הכלי ההוא אשר שם, אז נבחנת בשם נשמה, דהיינו שכבר יצאה ונתפרדה מבחינת עצמותו ית' והיא עולה בשם בפני עצמה להקרא נשמה. אמנם כלי זה זך מאוד, להיותו בהשואת הצורה למאציל, וע"כ נחשבת לרוחניות גמורה."

זאת אומרת, בבחינה א' אנחנו אומרים שאור וכלי באים מהמאציל. המאציל כאן כלפי בחינה א', זאת אומרת כלפי אצילות, זה עולם אדם קדמון, שבו אין שום הבדל בין האורות לכלים, שם כל האור וכל הכלי, רק מסודר לפי כח"ב, זו"ן ונרנח"י, זה העניין של אדם קדמון.

ד' בחינות דאור ישר, אנחנו מדברים על זה שאחרי זה יש צמצום, מסך, אור חוזר, זיווג דהכאה והרצון לקבל מתמלא עם השפע, לפי השתוות עם השפע. והרצון לקבל שממלא את השפע, לפי ההשתוות שלו עם השפע, הוא רק מתחלק לחמישה חלקים כאלה, חמישה חלקים. כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. או גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, בו"ן. לפי מה מתחלק? לפי המסך, שפע ורצון לקבל, שהמסך מבדיל בין השפע לרצון לקבל. כל עולם אדם קדמון הוא רק קובע לנו מה היחס בין השפע, הרצון לקבל והמסך שביניהם. בצורה טבעית, איך שזה בא מלמעלה, מהמאציל.

מהמאציל בה הרצון לקבל, מהמאציל בה השפע שממלא את הרצון לקבל, מהמאציל באה בושה, מהמאציל בא העניין לעשות צמצום, מסך, אור חוזר, החלטה והכול, ומהמאציל בא עכשיו מילוי לפי השתוות הצורה. זאת אומרת, יש איזון בין הרצון לקבל שבמאציל, עם המסך ואור חוזר, עם הרצון להשפיע שיכול לעשות, והשפע שממלא אותו. זאת אומרת, עולם אדם קדמון הוא נקרא עולם הכתר, הוא לא עושה שום שינוי, הוא רק מחלק את הדברים האלה לפי המסך שיכול להתהוות בנאצל.

הרצון לקבל בא מהמאציל, השפע בא מהמאציל, הצמצום בא מהמאציל והמסך בא מהמאציל. ועכשיו המסך הזה קובע כמה הנאצל יכול לקבל וכמה לא. הכול עדיין בא מלמעלה, מעולם אדם קדמון. זה מאוד חשוב. לכן אנחנו מתחילים לספור את הכול מעולם האצילות. ובאצילות יש כבר בחינה א', כמו שעכשיו קראנו. ששם זה הרצון לקבל הגדול, והשפע, והכול מסודר גם כן לפי המסכים, אבל יש כבר את תחילת הכלי. ולכן כל התיקון הוא בעולם האצילות וגמר התיקון הוא בעולם האצילות. כשמשיגים כתר של עולם האצילות זה נקרא גמר התיקון.

עולם אדם קדמון הוא שייך לשורש, עולם אין סוף, ד' בחינות, זה הכול לא שייך לנאצל, אלא רק עולם האצילות. ובעולם הבריאה?

אות ז'

"ובעולם הבריאה כבר שולטת בחינה הב' הנ"ל, דהיינו בחינת הכלי של הרצון להשפיע, וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם הבריאה ומשגת בחינת הכלי ההוא אשר שם, אז נבחנת בשם נשמה, דהיינו שכבר יצאה ונתפרדה מבחינת עצמותו ית' והיא עולה בשם בפני עצמה להקרא נשמה. אמנם כלי זה זך מאוד, להיותו בהשואת הצורה למאציל, וע"כ נחשבת לרוחניות גמורה."

שאלה: למה צריך את עולם אדם קדמון?

כדי לחלק נכון בין שפע, רצון לקבל ומסך שביניהם. לתת סטנדרטים, לתת מידות, עד כמה שזה על ידי האור העליון שמופיע, הרצון לקבל יכול להגן על עצמו בצמצום, ואחר כך על המסך. צמצום זה שאני מנתק את עצמי מהשפע, ומסך שאני יכול להתאים את עצמי למאציל, למעלה מקבלת השפע, עד כמה שאני יכול להידמות לו. כל הרצונות האלה, יכולות וכוחות שבאים מלמעלה לתוך הרצון לקבל, בעולם אדם קדמון הם מתבארים.

מה אומרים לנו חמשת הפרצופים שבעולם אדם קדמון? הם אומרים לנו, אם הכול בא מלמעלה, רצון לקבל, השפע והמסך עם כל הדברים האלה, אז איזו חלוקה יכולה להיות בין רצון לקבל, שפע ומסך? חמישה פרצופים. ומה? כלום לא מספיק. מצד אחד אנחנו רואים שהמאציל נותן את הכול, אבל הנברא לא יכול להגיע להשתוות עימו, לא מספיק, כאילו הכול נעצר, נעצר בזה שמקבל נרנח"י דנפש בלבד. מה חסר? כדי להגיע להידמות למאציל אתה חייב לגלות את הרצון המקורי שלך, ניתוק, ועל פני הניתוק לבנות את עצמך, וזה לא מתגלה עדיין.

זאת אומרת, אדם הראשון הוא ההשפעה מהמאציל, לכמה בוא נגיד שהוא מסוגל בצורה ישירה להשפיע לנברא, לנאצל. ולכן שבירה אנחנו צריכים, ניתוק מהמאציל. וניתוק, המאציל כאילו לא יכול לעשות את זה מעצמו, כי זה דבר שכאילו מעל הרצון שלנו. בוא נגיד כך, יש לך ילדים, אתה מאוד רוצה שהם יצליחו. אבל כדי שהם יצליחו אתה חייב לנתק אותם מעצמך. אחרת השפע שלך, הרצון שלך, כל מה שבא ממך מקלקל אותם, לא נותן להם אפשרות לגדול עצמאים. אז מה שבא מלמעלה זה נראה בעולם אדם קדמון, אבל לא מועיל. לא מועיל, חייבים כאן להוסיף שבירה, קלקולים גדולים, ניתוק, ומזה מגיע צער לבורא והצרות הקטנות של הנברא. רק בצורה כזאת אפשר להביא את הנברא להידמות לבורא שיגיע לדרגתו. יש בזה הרבה, אבל את זה אתם תרגישו לבד.

ובעולם היצירה?

אות ח'

"ובעולם היצירה כבר שולטת בחינה הג' הנ"ל, שהיא כלולה מעט מצורת הרצון לקבל, וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם היצירה ומשגת הכלי ההוא, יצאה מבחינת הרוחניות של הנשמה, ונקראת בשם רוח, כי כאן הכלי שלו כבר מעורב בעביות מועטת, דהיינו מעט הרצון לקבל שיש בו. אמנם עדיין נבחנת לרוחני, כי אין שיעור עביות זאת מספקת להבדילו לגמרי מן עצמותו ית' להקרא בשם גוף עומד ברשות עצמו".

זאת אומרת עדיין הכול בא מלמעלה. איכשהו כשמתהווה משהו, זה כדי שהנברא ירגיש עד כמה שכן ועד כמה שלא הוא נמצא ברוחניות, באצילות, היינו באצלו במאציל. תלויה בו או לא תלויה בו הרגשת והשגת הניתוק או חיבור, עצמאות או תלות.

ועדיין מרגיש שאין, כמו בבחינה ג', יצירה, עדיין זה יצירה. זאת אומרת, מה שמשיג משיג את היוצר, זאת כבר לא רוחניות זה כבר לא מאציל אבל יוצר. גם בבריאה הוא מרגיש עד כמה שהוא מתנתק מהמאציל. ביצירה הוא לגמרי.. אבל בכל זאת השורש נמצא, והשורש הזה לא נותן לו להיות עצמאי.

אות ט'

"ובעולם עשיה כבר שולטת בחינה הד', שהיא גמר הכלי של הרצון לקבל הגדול, כנ"ל. וע"כ משגת בחינת גוף נפרד ונבדל לגמרי מעצמותו ית', העומד ברשות עצמו. והאור שבו נקרא נפש, המורה על אור בלי תנועה מעצמו. ותדע שאין לך פרט קטן בהמציאות שלא יהיה כלול מכל האבי"ע."

זאת אומרת, ההשתלשלות הזאת כמו לפי ד' בחינות דאור ישר, כך היא עוברת אחר כך בבחינות שורש א' ב' ג' ד' שהן נקראות אדם קדמון, אצליות, בריאה, יצירה, עשיה. ואז הכול נגמר כביכול באור וכלי, שהכלי קובע ועומד ברשות עצמו. הדבר כאילו הוא מאוד מאוד רצוי, ולזה הייתה כל ההשתלשלות וכוונת הבורא מלכתחילה, אבל זה שהכלי עומד ברשות עצמו, מכאן רק מתחילה כביכול העבודה שלו.

זאת אומרת, מעכשיו והלאה מה קורה? אנחנו צריכים לגלות את עצמנו שעומדים בזה, שזה לא פשוט. מה זה נקרא העומד ברשות עצמו? כל אחד וכולנו אולי יחד, שבלי זה לא נתחיל להיכנס לסולם. את כל המדרגות ממטה למעלה אנחנו צריכים לעלות עכשיו, באותה השתלשלות רק בחזרה עד שמגיעים לשורש. רוצים או לא רוצים זה לא יעזור לנו אנחנו נמצאים בזה, רק השאלה האם אנחנו יכולים לאסוף לעצמנו חסרונות, תמיכות ולהתחיל לטפס בסולם. אם לא אז על ידי ייסורים, אם כן אז על ידי כוחות ורצון טוב, אבל אין ברירה.

שאלה: בעל הסולם כותב באות ט' "ובעולם עשיה כבר שולטת בחינה הד', שהיא גמר הכלי של הרצון לקבל הגדול, כנ"ל. וע"כ משגת בחינת גוף נפרד ונבדל לגמרי" למה צריך להוציא כזו עביות גדולה, בשביל מה? את כל הצרות זה מביא לי.

אני לא יודע אם צרות או לא, אני מסתכל על זה בצורה בלתי תלויה כאילו ברצון לקבל. אני כחוקר צריך להתנתק מכל הנגיעה האישית שלי ולראות מה קורה כאן, איפה אני נמצא.

זה שאתה הולך להשתגע מהרצון לקבל הגדול, מכל הדברים האלה, מצרות, בשביל מה אני צריך את זה, זה לא ישנה לך את המציאות. הגישה הזאת נקראת ילדותית, או כאישה או כילד, כך זה נקרא בחכמת הקבלה.

תלמיד: כן אבל למה העביות הזאת?

אני לא יודע, אני לא צריך שום דבר, אני צריך בקבוק בירה, כדורגל ותעזוב אותי מכל הדברים האלה. אבל לא מדובר על זה שאני רוצה, מדובר על זה שזה עומד לפניי ואם אני רוצה או לא רוצה אני אצטרך לפי זה להתפתח, זה הכול.

שאלה: מה זו העביות, שנאמר שצריך להגיע לעביות כזאת גדולה?

העביות זה נקרא, שאתה מרגיש רע, סתם רע. אתה יכול להתנתק, אבל זה לא יעזור לך. אז זה יבוא מחר, מחרתיים, יבוא הגלגול הבא, אז יהיו צרות יותר גדולות. אם אתה רצון לקבל, אתה לא יכול לברוח מהצרות אלא אם כן תלך, תרוץ לפני המקל. יש לך או "אחישנה" או "בעתו", זה מה שאנחנו לומדים, הם מסבירים לנו את זה.

והוא אומר לך, "חביבי, זה הכול בשבילך אני מסביר. אתה רוצה להתקדם, תתקדם. אם אתה מתקדם לפני הכוח הזה ההיסטורי, הכוח המפתח את האנושות, אז אתה מתקדם יופי, בטוב. אם אתה לא יכול באותה מהירות להתקדם, אז משיגים אותך עם המקל.

תלמיד: במשפט קודם הוא אומר, "כי אין שיעור עביות זאת מספקת להבדילו לגמרי מן עצמותו ית'". מה זה אומר?

לא, זה לא בעולם הזה. בעולם הזה כבר זהו, יש לך עביות מספקת לנתק אותך מהמאציל. לכן אתה לא רואה כלום, לא מרגיש כלום, לכן אתה בהמה לכל דבר, לא אדם. כשאתה נמצא במסגרת העולם הזה, אתה לא נקרא "אדם", אין לך שום צורה שאתה דומה לבורא. לא בחירה חופשית ולא קביעות הצורה. במה?

תלמיד: אז מה אני צריך לעשות עם העביות הזאת? מה עכשיו, מה הלאה?

אין שום בעיה. יש לך עשירייה, תתחיל להתכלל בה.

תלמיד: ואז מה קורה?

שום דבר לא קורה, תתכלל.

תלמיד: מה אני צריך להשיג בזה?

אני לא יודע. האם שאלת כך את ההורים שלך כשהלכת לבית ספר?

תלמיד: לא. שאלתי מה אני עושה פה בכלל.

גם עד היום אותו הדבר.

תלמיד: לא, מה הסיבה, מה אני צריך לעשות עם העביות ?

העביות זה כדי להרגיש שאתה מנותק מהבורא, ואיך אתה דווקא על ידי הרגשת ההפכיות מהבורא, יכול להגיע למצב שאתה דומה לו ואתה קונה נצחיות, שלמות. אתה יכול להגיד, "לא אכפת לי עביות, השלמות הזאת. העביות שלי לא מפריעה לי, השלמות אצלי עכשיו זה לקבל בירה וכדורגל", זהו. אני מבין אותך, אבל לא יתנו לך בזה להישאר.

אות י'

"והנך מוצא איך שהנפש הזאת שהוא אור החיים המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו ית' ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו ית', עד שבאה בכלי המיוחד לה הנקרא גוף, ואז נבחן הכלי לגמר צורתו הרצוי. ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאד עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עכ"ז ע"י העסק בתורה ומצות ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו הנקרא גוף, עד שנעשה ראוי לקבל את השפע הגדול בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה. וזה שאמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

זאת אומרת, ישנה בריאה, ישנו מאציל, הוא ברא רצון לקבל. הוא פיתח אותו לאיזה מצב, שהרצון לקבל יכול להיות כשותף למאציל ודוחף אותו להתפתח, כמו שאתה עם הילדים שלך.

רוצים או לא רוצים, הנבראים על זה לא שואלים, כי לפי הדרגה שלהם הם לא יכולים להחליט כלום. אלא נותנים להם לאט יכולת להסכים, יכולת להבין, יכולת להרגיש, יכולת להצטרף, אפילו להיות שותפים למאציל, אפילו להיות דומים לו ושווים לו. לזה הם חייבים להתקדם.

על זה שחייבים, אין שאלה. על זה שהם לא מבינים לאן שהם הולכים ומה קורה להם, גם כן אין שאלה. השאלה היא כך, בבן אדם שיש לו התעוררות להכיר את מהות החיים, בשביל מה, למה ואיך, או מצד הטוב, כשהוא מרגיש שהוא רוצה את זה מטעם החכמה, בכל זאת מחיסרון. אבל זה יכול להיות מחיסרון טוב ויכול להיות מחיסרון רע, זה כבר תלוי בשורש הנשמה. אבל בכל זאת יש לאדם הזדמנות ואפשרות. [רוצה להתקדם? תתקדם] לא רוצה? אל תעשה. הכניסה חופשית, היציאה חופשית. זה הכול.

אז מה הוא אומר? שאותו אור החיים שמלובש שם כאור בתוך הרצון, אצלנו זה מלובש בצורה גשמית, בהמית בינתיים, תפתח את העניין ותגיע למציאות.

"ע"י העסק בתורה ומצות" זה נקרא שמלמדים את האדם איך הוא יכול להשתמש בכוחות הבריאה. הכוח החיובי שבמציאות נקרא "תורה", "האור", הכוח השלילי שבמציאות זה הרצון לקבל שהוא הפוך מהאור. ותיקון הרצון לקבל על ידי האור נקרא "מצוות", שינויים שהרצון לקבל רוכש את הכוונה על מנת להשפיע ואז הוא יכול להתאים את עצמו לאור.

להתאים את עצמו זה נקרא, שהוא אמנם נשאר נברא, אבל מגיע לדרגת הבורא, להבנת הבורא, להרגשת הבורא, להיות במאה אחוז כבורא ממש, לכל דבר.

שאלה: בקשר לקליטה של החומר, החומר הזה ייפתח רק במידה שיש צורך אמיתי?

זה תלוי רק בלב, לא בראש. יש כאן חכמים שאתה מסתכל עליהם, והם שואלים שאלות, אז אל תסתכל עליהם. שום דבר לא ייכנס לראש, רק הלב.

תלמיד: אז כשיהיה לנו צורך אמיתי בדור, בעולם, או אפילו בנו, אז הדברים האלה יקבלו [משמעות] ?

כן, הלב מבין. אז תבין בלב.

תלמיד: אני מצטער שאני שואל את זה ואל תפרש כזלזול. כשאתה יוצא מהשיעור, זה לא נשאר בך.

לא. נו אז מה?

תלמיד: אלא אתה מקבל את זה לפי צורך שעולה כאן?

כן. זה לא חשוב כמה נשאר. המקובלים הגדולים אפילו היו מתפללים לשכוח. אתה מבין? יוצאים מכאן אנשים ורק חושבים על דבר אחד, איך אני אשכח מה שלמדתי. אתה מבין עד כמה שזה הפוך מהרגיל?

אז אל תצטער על זה שאתה לא מבין ולא זוכר, זה לגמרי לא שייך לשכל. זה שייך רק לשינויים שבלב, ברצון.

תלמיד: וכשבאמת נצטרך את זה, אז תהיה לנו גישה לדברים?

לא, אתה לא תצטרך, זה יתגלה בך ויתיישב בך על הלב לפי ההתקדמות שלך עם החברים. רק על ידי זה. כשאתה מושך מאור, המאור משנה בך כל מיני הבחנות, שאתה לא מכיר אותן ואתה מרגיש שככה זה.

תלמיד: כן, אבל לזכור את זה?

לא, תמחק את כל הזיכרון, אין בו שום צורך. רק תכונות, רק מסירות, זהו.

קריין: עמוד 163, אות י"א.

אות י"א

"ועם זה תבין גדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות, כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהוא בחי"ד, הוא נקרא גשמי והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעינינו בעוה"ז. וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל, נבחן בשם רוחניות, שהם העולמות אבי"ע הגבוהים מעוה"ז, הם וכל המציאות שבהם. ובזה תבין שכל ענין עליות וירידות האמורות בעולמות העליונים אינן בבחינת מקום מדומה ח"ו, רק בענין ד' הבחינות שברצון לקבל, כי כל הרחוק ביותר מבחי"ד נבחן למקום יותר גבוה, וכל המתקרב אל בחינה ד' נבחן למקום יותר תחתון."

כבר יש לנו סולם לפי הרצונות, עוד יהיה לנו לפי ההבחנות האחרות. וכך אנחנו צריכים לראות את עצמנו.

למה כאן באמת כל כך קר כי אני רואה שאתם מתכרבלים? קר? לו קר ואיך שם קר? אתם מכירים את הבדיחה הזאת ששניים נכנסים לבית מלון, נותנים להם חדר עם שתי מיטות, והם הולכים לישון. והראשון אומר, "אני לא יכול, אני נחנק, אין אוויר, מה לעשות". והשני אומר, "לא לא, אני עם השמיכות והכול וקר לי, אני לא יכול". הראשון אומר, "חייבים לפתוח חלון, אני לא מסוגל לנשום". והשני, "לא, אל תפתח, אני ישן עם חלון סגור". הראשון לוקח נעל ושובר את החלון ואז הוא אומר, "אה, יש מה לנשום", והשני אומר, "אוי, עכשיו אני אמות מקור". בבוקר ראו שהוא שבר את המראה, אז הכול דמיוני וזהו. כך רב"ש היה אוהב לתת דוגמה לעולם הדמיון. הכול לפי ההתרשמות הפנימית של האדם, לא יותר מזה, הכול בתוכנו.

שאלה: מה קורה כשאתה שוכח באופן טבעי, שאתה לא צריך להתאמץ לשכוח?

מתי שאתה תצטרך אתה תיזכר בזה, אין שום בעיה. על "עניין הזכירה", "מצוות הזכירה", כתובים כמה דברים, ו"אין שכחה מפני ה'"¹. יש זכירה ויש שכחה ואי שכחה, לא שוכחים כלום, לא שוכחים. אתה כזקן, לפעמים אתה נזכר במה שקרה לך לפני חמישים שנה?

תלמיד: בטח.

בטח. מה שקרה לך אתמול אתה לא זוכר, מה שלפני חמישים שנה אתה כן זוכר. אתה רואה, זה העניין, ככה זה, שום דבר לא נעלם, אנחנו חיים [בתוך] מחשב אדיר שכל מה שיש בו, הכול נרשם והכול נמצא, ואין שום חידוש חוץ מזה. זה כול מה שקרה, רק מתעלה ונעלם ונמחק כלפי הנבראים בלבד. ולכן אל תפחד לאבד כלום חוץ מאחיזה דרך העשירייה בבורא. תאמין לי, חוץ מזה הכול שיעלם. באמת, אין שום צורך בשום דבר. דרך הקשר הזה, דרך העשירייה לבורא תקבל את הכול. חוץ מזה מה זה "תקבל"? כאן אתה יכול לנהל את החיים, את ההתקדמות, קשר עם השורש בקיצור, חוץ מזה מה אני צריך.

שאלה: מהי אותה הנשמה שמשתלשלת מעולם האין סוף בהדרגתיות ורוכשת צורות חדשות? על מה מדובר כאן?

מדובר על הנשמה שמשתלשלת מאין סוף במדרגות ומגיעה לעולם הזה כדי שמהעולם הזה תתחיל לעלות במדרגות. מה ההבדל בין נשמה למדרגות? מדרגות הן יחסים בין אורות לכלים מכאניים, זאת אומרת ההגדרה לפי הזמן, תנועה, מקום.

זאת אומרת לפי המסכים ורצון לקבל שמלמעלה למטה, כך הסולם הזה נוצר. והנשמה זה כבר "חלק א-לוה ממעל" שבא ומשתלשל ומתחיל מלמטה לעורר את הרצון לקבל שבתוך הנשמה, לעלות למעלה. כדי שהרצון לקבל יעשה על עצמו תיקונים, והנשמה תוכל בעזרתו לעלות למעלה. זה כמו שאדם שיושב על הסוס והוא נותן לסוס כל מיני התעוררויות כדי שהסוס יעלה אותו. כך הנשמה שהיא נמצאת ברצון לקבל ובסולם המדרגות, רוצה לעלות והיא מעוררת את הרצון שיעלה אותה.

תלמיד: אפשר לפרט עוד קצת אולי? אנחנו יודעים שיש אור ויש כלי.

כל היתר אור וכלי, בזה אתה חכם. אני סיפרתי לך בצורה כזאת שדווקא כדאי שלפי זה אתם תחשבו. "אורות וכלים", אתם חכמים, כאילו יש במה להתפלפל. אז אני אומר לך בצורה כזאת.

(סוף השיעור)

---

1. "ואין שכחה לפני כסא כבודך" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות,דף ל"ב, ב' גמרא)↩