שיעור בוקר 16.09.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 183, מאמר: "פושעי ישראל"

פושעי ישראל

""אמר ריש לקיש: פושעי ישראל, אין אור של גיהנום שולטת בהן, קל וחומר ממזבח הזהב וכו', פושעי ישראל, שמלאים מצות כרמון, דכתיב, כפלך הרמון רקתך, אל תקרי, רקתך, אלא ריקנין שבך מלאים מצות כרמון, על אחת כמה וכמה" (סוף חגיגה).

ויש להבין בענין "פושעי ישראל", לגבי מי הם נקראים "פושעי ישראל":

א. אם לגבי התורה.

ב. או לגבי הכלל ישראל, הם נבחנים לפושעי ישראל.

ג. או לגבי האדם עצמו. היינו שהוא בעצמו רואה ומרגיש שהוא פושעי ישראל. כי בפשטות קשה להבין, איך אפשר להיות, שיהיה מלא מצות כרמון, ומכל מקום הוא נקרא "פושעי ישראל".

ואם נפרש זה לגבי האדם עצמו, יכולים לומר ולפרש, זה שאמרו "אף על פי שמלאים מצות כרמון", ומכל מקום הוא רואה, שהוא עדיין פושעי ישראל. יש לפרש "רמון" מלשון רמאות. היינו שהוא רואה, שהוא מרמה עצמו. זאת אומרת, אף על פי שהוא מלא עם מצות, היינו שהוא רואה, שאין לו עוד מה להוסיף על הכמות שלו, ובטח שהיה צריך להיות על ידי היגיעה שהוא נותן, שיהיה כבר "ישראל", שפירושו ישר-אל, היינו הכל לשם שמים, אבל אחרי הבקורת שעשה על עצמו, הוא רואה, שהוא מרמה עצמו. שעיקר הסיבה המחייבתו לעסוק בתורה ומצות היא אהבה עצמית, ולא בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. שזה נקרא ישר-אל, שפירושו, שכל עבודתו הולך ישר להקב"ה.

והיות שראה, שכל עבודתו היא רק בעמ"נ לקבל, אז הוא ראה, שהוא פושע בענין ישראל. דהיינו שלא רוצה שעבודתו תהיה עבור למעלה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע להקב"ה", אלא שכל עבודתו היא על בסיס שישאר הכל למטה, שהוא בחינת מקבל. כי המקבל נקרא "למטה בחשיבות", והמשפיע הוא בחינת "למעלה בחשיבות".

וזה נמשך מכח השורש. היות שהבורא הוא המשפיע, לכן הוא נקרא בחינת "למעלה". והנברא, שהוא המקבל מהקב"ה, הוא נקרא "למטה בחשיבות". לכן אם עבודתו היא בעמ"נ לקבל, נקרא בשם, שהוא רוצה שעבודתו בתורה ומצות ישאר למטה, היינו בבחינת קבלה.

וזה נקרא "פושעי בבחינת ישראל". כי במקום שהוא ישמש את הבורא, שהוא רוצה לעבוד להשפיע להבורא, הוא עושה להפוך, שהוא רוצה שהבורא ישמש את האדם. והיות שאמרו, שבחינם לא נותנים שום דבר, אלא שנותנים שכר לפי ערך היגיעה, כנהוג כך בעולם הגשמי. וכך הוא רוצה לתת יגיעה, ועובד עבור הבורא, בתנאי שהבורא ישלם לו שכר תמורת עבודתו. אחרת אין לו שום כח, שיוכל לעשות שום תנועה בלי שום תמורה.

אבל איך האדם יכול להגיע לראות את האמת, שהוא מרמה את עצמו באיכות המטרה, שהוא לא יכול לעבוד עבודת הקודש על דרך האמת. ועל זה באו חז"ל ואמרו, שאי אפשר לראות את האמת מטרם שיש לו אור. היינו אם הוא רואה, שעושה הרבה מצות, היינו שהוא מלא במעשים, שהוא לא רואה שום אפשרות, שיהיה בידו לעשות עוד מעשים, שיעזרו לו להיות בחינת "ישראל". כנ"ל, שפירושו "רק לשם שמים", ואין לו שום צורך לאהבה עצמית. וזה הוא לא רואה, שיגיע פעם בכוחות עצמו, אם לא שיהיה לו מן השמים עזרה, וזה אי אפשר, שיהיה דבר כזה בידי אדם.

נמצא, שהמצות שעשה, זה גרם לו לראות את האמת, שעד עכשיו היה מרמה עצמו, והיה חושב, שהכח המחייב בעל מנת להשפיע, האדם בעצמו יכול להשיג. עכשיו הגיע לידי ידיעה ברורה, שזה לא נכון.

וזה יכולים לפרש "אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון", יהיה פירושו "אפילו שמלאים מצות" הם מרגישים עצמם לריקנים, משום שרואים שהם כרמון, מלשון הכתוב "קראתי למאהבי המה רמוני" (איכה א'), היינו בחינת מרמה, שכל עבודתם בתורה ומצות היתה רק לתועלת עצמם ולא לתועלת ה'.

ומי היה הגורם לידע זאת. הוי אומר, דוקא זה שהוא מלא במצות, זה גרם לו לראות, שאל ישלה עצמו לחשוב, שהוא יכול להגיע להיות בחינת "ישראל", אלא שהוא רואה עכשיו, שהוא פושעי ישראל, כנ"ל.

נמצא, שאי אפשר להגיע לידיעה אמיתית, מה דרגתו ברוחניות. אלא רק לאחר שהוא מלא במצות, ואז הוא רואה, שמצבו, שהיה עד עכשיו, היה ברמאות. והוא עכשיו דרגת של "פושעי ישראל". מה שאין כן בלי מצות, נקרא זה "בלי אור", אז לא יכולים לראות את האמת, שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו להיות בחינת ישראל.

אבל צריכים לדעת, שזה שאומרים, אם הוא מלא מצות, אז הוא כבר רואה, שהוא כרמון, יש תנאי בדבר, שזה נאמר דוקא בזמן, שהוא איש המבקש את האמת. ואז אומרים, שזה שמבקש האמת, הוא עוד לא יכול לראות את האמת, מטרם שהוא מלא מצות, אבל לא לפני זה. לכן צריכים לב' דברים:

א. מצד אחד הוא צריך לעסוק בתורה ומצות כפי יכולתו, בלי שום בקורת, אם זה הוא על דרך האמת או לא, רק לאחר המעשה, אז הוא הזמן לעשות בקורת. אבל לא בזמן שעוסק בתורה ובמצות. כי אז הוא צריך להרגיש עצמו בבחינת שלימות, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". אם כן לא חשוב עכשיו באיזה אופן הוא עושה, כיון שבאיזה אופן שיהיה, הוא מקיים דברי חז"ל כנ"ל.

ב. אבל אח"כ הוא צריך לעשות על עצמו בקורת, אם המעשים שלו היה לשם שמים, או שהיה גם דבר אחר מעורב בו. ומבין שניהם הוא יכול להגיע לבחינת "כרמון", לפי מה שפירשנו לעיל.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה דף י"ז) "תנו רבנן, כשנתפסו רבי אליעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, וכו', אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה לבד. וכרב הונא, דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוקי, שנאמר (דב"ה ט"ו) וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת, וללא כהן מורה, וללא תורה. מאי ללא אלוה אמת. אמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה".

ויש להבין, מדוע אם לא עוסק בגמילות חסדים, אז כבר דומה כמי שאין לו אלוק. ועוד קשה, מדוע דוקא מצות של גמילות חסדים, הלא יש עוד מצות שצריכים לקיימם. ומדוע דוקא בגמילות חסדים דומה ללא אלקי אמת. כאילו בגמילות חסדים יש מקום להכיר, אם התורה שלומד הוא "ללא אלקי אמת".

ולפי שאנו לומדים, שכל עבודתינו היא בכדי להגיע להשתוות הצורה, שהיא בחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום". ומשום זה בזמן למוד התורה אין לעשות בקורת, איך התורה שלו, היינו תורה של מי הוא לומד, ואז יכול ללמוד אפילו שלא לשמה, הוא גם כן מצוה, כדברי חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".

וזה בזמן שבודק את עצמו, איך מצבו בבחינת השתוות הצורה, כמה הוא כבר מרוחק מאהבה עצמית, וכמה הוא כבר מקורב לאהבת הזולת, כנ"ל, שזה ענין "הדבק במידותיו". ולכן מדייק, שעיקר הכרה לדעת, זה הוא לבדוק עצמו במידת החסד, כמה הוא עוסק בה, ונותן יגיעה על זה, וחושב כל מיני עצות ותחבולות, איך להגיע להשתוות הצורה, אחרת אין הוא מגיע לדרך האמת.

לכן נמצא אז, שאין לו "אלוקי אמת". כי "אמת" פירושו כמו שמבואר (תע"ס חלק י"ג) "תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא נקרא ואמת". ומפרש שם באור פנימי, "שאז מתגלה מידתו של הקב"ה, שברא את העולם על הכוונה להטיב לנבראיו, משום שמתגלה אז אור החכמה, שהוא אור דמטרת הבריאה, שכולם מרגישים את הטוב והעונג, אז כולם אומרים אז בידיעה ברורה, שזה הוא "אמת", היינו על המטרה".

ולפי זה יוצא, אם הוא לא עוסק בגמילות חסדים, שהיא הסגולה להגיע לאהבת הזולת, שע"י זה הוא יגיע לכלים דהשפעה, שרק בכלים האלו נמשך השפע העליון, ואם אין לו כלים דהשפעה, אז הוא לא יכול להגיע להשיג את הטוב והעונג, שברא הקב"ה להטיב לנבראיו. נמצא, שמצב זה נקרא אצל האדם "ללא אלקי אמת". דהיינו, שאמיתיות השגחתו יתברך, שהוא "להטיב לנבראיו", אינו חס ושלום אמת. וזה נקרא "ללא אלקי אמת".

וזה יכולים להשיג דוקא ע"י התעסקותו בגמילות חסדים. אבל בלא תורה אי אפשר לדעת את מצבו. היינו, איך הוא נמצא. כי בלא אור לא רואים שום דבר. אלא כנ"ל, היינו לראות שהוא פושע ישראל, הוא צריך להיות מלאים במצות. היינו, הן במצות לימוד התורה, והן בשאר מצות. והבדיקה היא, בזמן שכבר יש לו זמן מסוים, שעסק בתורה ומצות, אח"כ הוא צריך לעשות בקורת, ולא בזמן עבודתו."

שאלה: השפה קצת מבלבלת פה, מהי הסגולה להגיע לאהבת הזולת? כותב רב"ש שזו גמילות חסדים. מה זה "גמילות חסדים"?

מה שעוזר להגיע לאהבת הזולת. אני לא יודע מה זו גמילות חסדים, הוא רק אומר שאם עוסקים בגמילות חסדים, מגיעים לאהבת הזולת. ליד הבית שלי בבני ברק היה גמ"ח גדול. אנשים היו יכולים להגיע לשם כשחסר להם משהו, ובדרך כלל להביא לשם משהו כשיש להם איזה עודף, ומה שחסר להם לקבל משם. זה נקרא "גמילות חסדים".

נניח שאני צריך לנסוע לחו"ל, אז יש מקום שאני יכול לבוא, לקחת משם מזוודה, ואחר כך להחזיר ולהוסיף על זה 10 שקל למשל. או עריסה לתינוק, כל מיני דברים כאלה שאתה צריך עכשיו. זה נקרא גמילות חסדים, גמ"ח. יש מלא כאלה. אתה יכול לקבל רשימה של קופות כאלה.

כשאתה מזמין הרבה אנשים הביתה, אתה יכול ללכת לאיזה מקום ולקבל כסאות, ספסלים, שולחנות, כל דבר. כך כך זה מסודר. זה נקרא אצלם גמילות חסדים. כאן גמילות חסדים נקראת לא בצורה מכאנית, פיזית, גשמית, אלא מבחינה פנימית, נפשית שמביאה לאדם אהבה, אהבת הזולת. אני לא יודע מה זה, רק כדי לא להתבלבל נתתי לך דוגמה מה נהוג לחשוב בעולם שלנו מה זה נקרא גמ"ח, גמילות חסדים.

הפעולות בין אדם לחברו, שגורמות אהבה, זה נקרא "גמילות חסד". האם גמילות חסד זה מה שאני עושה לשני, ועל ידי זה אני מזמין בו אהבה, או על ידי זה שאני עושה לו משהו טוב, אני מתרשם מזה וזה מעורר בי אהבה אליו? יש כאן הרבה דברים שצריכים לברר, אבל בסך הכול זהו. למה זו גמילות חסדים? "גמילות" זה גומל, מעורר, ו"חסד" זה השפעה.

שאלה: יש פה דבר יפה במשחק המילים של רימון בין רמאות לרוממות. כתוב, "יש לפרש "רמון" מלשון רמאות. היינו שהוא רואה, שהוא מרמה עצמו. זאת אומרת, אף על פי שהוא מלא עם מצות, היינו שהוא רואה, שאין לו עוד מה להוסיף על הכמות שלו, ובטח שהיה צריך להיות על ידי היגיעה שהוא נותן, שיהיה כבר "ישראל", שפירושו ישר-אל, היינו הכול לשם שמים, אבל אחרי הביקורת שעשה על עצמו הוא רואה שהוא מרמה עצמו." מה פירוש ביקורת שהוא עושה על עצמו ושהוא מרמה את עצמו?

נניח שהבאתי לך מתנה, וחשבתי שעל ידי המתנה שאני מביא לך זה יביא לי אהבה אליך, כי על ידי ריבוי מתנות אדם מתרגל. אני משקיע בך, קניתי לך מתנות בשווי אלף שקל, אז הכנסתי בך אלף שקל, זאת אומרת שחלק ממני נמצא בך והחלק הזה שנתתי לך אני חושב עליו כמו על הרכוש שלי. ממש כך, כמו על הרכוש שלי. אנחנו רוצים או לא רוצים, ככה זה, כך אדם חושב. השאלה היא, האם זה מביא לי אהבה אליך? אני עושה עכשיו חשבון, "לא, אני לא כל כך מרגיש אהבה, אבל אני מרגיש שאכפת לי ממך, כי השקעתי בך כמו באיזה נכס, הפכתי את עצמי להיות כחברת השקעות, אז אני כבר דואג לך".

יכול להיות שאני דורש ממך בחזרה איזה יחס? כנראה שכן. אני רואה שאתה מזלזל בי. אני הבאתי לך מתנה, אז אתה לפחות תביא לי כוס קפה. כך אני תופס את עצמי, כאלה מחשבות, ואז אני רואה שאני פושע. למה? כי במקום לעשות מעשה חסד כזה חד סטרי, חד צדדי לך ולחשוב רק על טובתך, אני חושב מה יהיה לי מזה. זה כבר פשע. וזה נקרא "פושעי ישראל", כי רציתי להיות ישר א-ל, ובעצם אני מגלה שאני ההפך, ואז אני פושע.

תלמיד: הדוגמה שנתת זה ביני לבין הבורא?

לא, למה הבורא? בלי כל בורא, אני ואתה.

תלמיד: אז זה אתה כלפיי, אתה נותן לי מתנה ומרגיש שכבר יש לך חלק בי, וזה נכון. אבל למה אני הרמאי? למה אני עושה ביקורת על עצמי ויוצא שאני רימיתי?

לא, אתה בכלל לא. בדוגמה שלי רק אני עובד. אתה קיבלת ממני כמה מתנות וזהו. אני בודק את עצמי. אני לא מקבל ממך בחזרה איזו תשומת לב, יחס מיוחד. הבאתי לך כמה מתנות, עכשיו אני מרגיש שאני רוצה ממך איזו תגובה, לפחות תכבד אותי, תביא לי איזה סימני תודה על זה, משהו. אז אני מגלה קודם כל שאתה איש כזה שלא מרגיש את זה, או שאתה נמצא בגאווה או במשהו שמגיע לך לקבל מתנות סתם כך. אבל העיקר שאני תופס, אם אני תופס את עצמי, שאני דורש תגובה.

תלמיד: אני עדיין לא כל כך יורד לסוף דעתך. רב"ש כותב פה, "מלא כרימון" זה אני ביחס למישהו?

עשיתי המון מצוות, נתתי לך תרי"ג מתנות או אלף מתנות, הבאתי לך כל מיני דברים, חשבתי שעל ידי המתנות האלה יהיה לי קשר אליך, אני אוהַב אותך, יהיה בינינו קשר יפה וטוב. אחרי שעשיתי את זה או באמצע, עוד לא בסוף, אני בודק את עצמי, חוץ מזה שעשיתי את הפעולות האלה, מה השגתי?

יכול להיות שאני מגיע לבדיקה עם גישה טובה. אני רוצה לבדוק האם יש לי אהבה אליך או לא? השגתי אהבה? אני לא מתייחס ליחס שלך אליי, אלא ממני אליך, השגתי אהבה או לא? על ידי מתנות קונים את היחס. אני רואה שלא, לא השגתי אהבה אלא ההיפך, אני נמצא בהתרוממות כזאת בפנים, מתרעם עליך למה אתה לא נותן לי שום דבר בחזרה. לא תשומת לב, לא מתנה, לא כלום. כאילו לא מגיע לי? אתה מזלזל? ואז אני, במקום שרציתי מלכתחילה להגיע לאהבה, אני רואה שגיליתי בזה דווקא שנאה. זה נקרא "פשע".

תלמיד: זה נקרא "רמאות", רע.

רמאות וגם פשע. זאת אומרת פושעי ישראל זה שרציתי להיות כישראל, להגיע לאהבה, ועשיתי מצוות, פעולות שמעוררות אהבה, וגיליתי שההפך, הגעתי לפשעים, לעבירות. מכל הפשעים האלו מגיעים אחר כך לתוצאה טובה. הם שוברים את הלב, מביאים לתפילה והכול מסתדר. העיקר שתביא מתנות.

שאלה: רב"ש כותב בטור ב' ש"בזמן למוד התורה אין לעשות בקורת, איך התורה שלו". מה זה אומר?

שאם אתה עוסק בתורה או במצווה, אתה לא עושה ביקורת, אתה צריך לעשות מעשים בדבקות, שכביכול בזה אתה רוצה להיכנס ולהיות עם כל הגוף, עם כל הראש, עם כל הרצונות, עם כל המחשבות. לבצע פעולת ההשפעה. אחרת זו לא תורה ולא מצווה. אחרי שאתה עושה ביקורת על זה אתה רואה. אבל בזמן שאתה עושה אתה חייב להשתדל להיות נקי. אחרת זה לא נקרא שאתה לומד תורה ולא נקרא שאתה עושה מצווה ושאתה כישראל, ישר א-ל, שאתה רוצה להגיע לזה.

תלמיד: רב"ש אומר, "בזמן לימוד תורה", והרבה פעמים גם אתה אמרת שאם אתה בא לשיעור בבוקר ואין לך בעיות, אין לך טענות, אין לך ביקורת, אז כביכול אתה מרגיש שאתה לא נכנס טוב לשיעור. זאת אומרת שאתה צריך לבוא עם איזה מצב שבו אתה מרגיש את השפלות של עצמך.

לאו דווקא. אתה יכול להגיע ללימוד תורה כשכולך [בטוב], אתה לא צריך לקלקל את המצב שלך. לא. אתה מגיע ללימוד ואתה נכנס ואתה עובד על זה שאתה מבטל את עצמך כמה שאפשר יותר לקבוצה ולתורה ולהיות כמה שיותר קרוב למאור.

תלמיד: ובמהלך הלימוד עצמו? במהלך השיעור?

במהלך הלימוד מה שמתעורר מתעורר, אתה לא מעורר את הרע בכוונה. אלא חצי שעה ביום כמו שהוא אומר.

תלמיד: ובמהלך השיעור נניח, זה המקום הכי לגיטימי בשבילנו, אנחנו הרבה פעמים מעלים טענות וביקורת, זה בסדר.

את זה אתם לומדים, זה נכנס ללימוד תורה, לא לתביעה אלא ללימוד.

שאלה: לגבי הדוגמה שנתת מתנה, נניח אתה ואני אחים בדרך ואני רואה שאתה מתקשה עם הטלפון שלך, אז אני מאתחל את הטלפון שלי שקניתי ונותן לך אותו. אני לא מחפש תמורה אבל אני רואה את החיוך על הפנים שלך, אני נהנה לראות שנתתי לך התרוממות. האם זה עדיין בקטגוריה של פושעי ישראל?

אבל תלוי מה אתה דורש? מה אתה רוצה שיהיה לך מזה?

תלמיד: כלום, אני לא רוצה כלום.

זה לא טוב. אין דבר כזה לעשות פעולה ללא חשבון. זה אסור.

תלמיד: עשיתי לך את זה כדי לרומם לך את הלב.

אתה רוצה לחמם את הלב שלך כמו שאני מביא משהו לילד הקטן שלי, ככה? אז זה מעשה בהמי. מעשה בהמי. נעים לך עם מישהו אז אתה מביא לו. נתת כמה מתנות כאלה בחיים. למה? כי נעים לך מזה. זה לא נקרא מצווה.

תלמיד: האם אני עדיין פועל כפושעי ישראל?

לא, אתה לא ישראל בכלל, אתה עושה את זה כבהמה.

שאלה: הרגשנו את עצמנו כפושעי ישראל, מה צריכה להיות התפילה? על מה צריך לבקש?

פושעי ישראל זו כבר דרגה גדולה, זאת אומרת שאתה מכוון לגילוי הבורא, ישר א-ל ומגלה בעצם שאתה מכוון לזה וכיוונת את עצמך בזה, אבל באמצע המעשה אתה נפלת מהכוונה הנכונה לכוונה זדונית, לעל מנת לקבל. כמו בדוגמה שלי שנתתי לחבר מתנות, וחשבתי שזה יביא לי אהבה אליו, לא אהבה שלו אלי אלא האהבה שלי אליו, למה? כי אני מכניס לו ומכניס לו ולכן אני אוהב, למה אני אוהב אותו? כי הכנסתי בו 1000 שקל שלי אז אני אוהב אותו ב 1000 שקל.

ככה זה, אלא מה יש לי לאהוב בו? רק מה שאני מכניס בו, זה החשבון כי אנחנו נמצאים במערכת, החשבון מאוד מדויק ובמקום זה אני רואה אחר כך שאני דורש לא את האהבה שלי אליו ב 1000 שקל אלא שהוא יכבד אותי בחזרה. אז זה נקרא פשע, שבמקום להשפיע, לאהוב וכן הלאה אני דורש ממנו לקבל, זה נקרא פשע, פושעי ישראל דווקא.

אבל אם אדם עושה הרבה פעמים כאלו דברים אז נקרא מלא מצוות כרימון כי בעצם הוא עושה פעולות נכונות אבל עדיין, עדיין לא הגיע למצב שסאתו התמלאה, שמילא את כמות היגיעה, איכות היגיעה ולכן זה נקרא פושע. זאת אומרת זו דרגה, דרגה גדולה, זה רק מתוך זה שפועלים בקבוצה ומשפיעים משפיעים אחד לשני יותר ויותר וממש רוצים כמה שיותר מהר להתחבר שהבורא יתגלה, ואז בשביל מה להתגלות, מה רוצים מזה, כאן מתחילים גם לחשבן.

בקיצור צריכים לעשות הרבה פעולות והרבה תגובות ולבדוק את עצמנו ולהיות ממש בפשע כזה זה מקדם מאוד. האנשים הרגילים שנמצאים מחוצה לבדיקה הזאת, מחוצה להשגת אהבת הזולת ודרכה אהבת הבורא, מחוצה לזה, לא מדברים על הפשע ועל ישר א-ל ועל התורה ועל המצוות, כאן זה נקרא מצווה. "מצווה" זה נקרא שהבורא ציווה ואהבת לרעך כמוך מאהבת הבריות לאהבת ה' ואני מבצע את זה, זה נקרא מצווה, כל פעולה שמביאה חיבור עד לאהבה.

תלמיד: נראה לי שהשאלה שלי היא בתחום הזה, כי אתה עושה הרבה דברים.

בקשר למתנה אני אגיד לך, אנחנו לומדים מכל דבר, כתוב "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו".

תלמיד: כשאמרתי לך שאני אוהב אותך אני גם מגבה את זה.

בסדר, זה סימן, אחרת אלה היו סתם מילים.

תלמיד: נניח אני עושה פעולות בשביל הקבוצה, לכל מיני חברים.

אתה עושה ככה שהם יראו שעשית להם טוב?

תלמיד: לא הבנתי.

האם אתה עושה פעולות כאלו שזה לטובתם והאם הם רואים שעשית פעולות בשבילם? "חייב להודיעו" זה נקרא, העושה מתנה לחברו חייב להודיעו, כי אם אתה עושה משהו לקבוצה, לטובת הקבוצה אתה חייב לפרסם את זה, להראות להם כי זה מרבה חיבור, אהבה בעולם. אתה לא עושה את זה כדי שיאהבו אותך בחזרה, שיעשו לך משהו, יגידו תודה, לא. אתה עושה את זה מפני שיבואו עוד ועוד פעולות גם אצלם פעולות טובות וכך כולם מתקרבים לבורא. אין כאן מה להתבייש, אנחנו עושים פעולות כדי להשיג תיקון.

תלמיד: אני אחשוב על זה.

תחשוב, בסדר.

תלמיד: אבל העניין הוא, אני עושה פעולות בשביל הקבוצה, בשביל החברים, כל מה שמבקשים, משתדל כמה שמסוגל.

יפה.

תלמיד: כאילו בגשמי בעיקר.

כן.

תלמיד: ותמיד בא הנחש הזה שאומר איפה מה שאני צריך לקבל, אולי הבורא ככה יתחשב, כל מיני דברים.

יפה, יפה, טוב מאוד, גם זה טוב.

תלמיד: מה טוב מאוד? עוד גילוי הרע, לא מספיק מה שיש?

מלא לשמה מגיע לשמה.

תלמיד: כל היום אתה מגלה שאתה עוד יותר רע.

כך זה צריך להיות.

תלמיד: אני יודע אבל אין רחמים בקטע הזה.

אין רחמים דווקא עוד יותר תרגיש רע, כן.

תלמיד: אז מה לעשות עם הנחש הזה?

ליהנות מהאמת, אין מה לעשות.

תלמיד: צד אחד נהנה, אז אתה מגלה שאתה עוד יותר זוועת ה'.

כן, ככה זה, "שיסבול".

תלמיד: מצד שני אתה כל פעם עוד יותר.

לא, זה קורה אם אתה מזדהה עם היצר הרע, עם השד הזה שיושב בפנים, אם אתה מזדהה איתו אז אתה סובל, אם אתה לא מזדהה אלא יש לך שניים בפנים, יש האחד ויש השני ואז אתה אומר: "שיסבול", ההוא שיסבול.

תלמיד: אז מה לעשות עם הנחשים האלה כל פעם?

לחלק את עצמך לשניים והחלק הזה נגיד הימין הוא פועל להשפעה והכול, והחלק האחר שרוצה לקבל, אוכל את עצמך, הוא "שיאכל", הוא בזה ייחנק.

תלמיד: אבל הוא אוכל.

לא, לא את האני הוא אוכל, אלא הוא אוכל את הקליפה שלי, הוא אוכל את הקליפה שלי, יש לי מלא מלא זבל, שיאכל את זה. תחשוב.

שאלה: איזו פעולה צריכה להיות ואיזה חשבון צריך לעשות כדי שהפעולה לא תהיה בסופו של דבר בהמית?

זה בקורת אחרי הפעולה. הפעולה חייבת להיות נקייה כמה שאפשר. ואפילו פעולה ללא כוונה נכונה, אני יודע שמזה יהיה לי טוב, ככה וככה, בכל זאת כל פעולה עושה רושם, אני מתרגל. אני נותן ועוד פעם נותן ועוד פעם נותן, ויש לי מזה הרגל, זה נכלל אצלי אפילו בצורה אוטומטית ועוד יותר ויותר. רצוי לעשות כל מיני פעולות, שמזה אדם מתרגל.

נתתי דוגמה שרב"ש היה מרגיל אותנו ללכת הביתה ולחזור, ללכת ולחזור. בשבת בבוקר היינו מגיעים ללמוד, אחר כך קידוש, הולכים הביתה, חוזרים לשיעור צהריים, הולכים הביתה, מגיעים לשיעור לפני מנחה בסביבות נניח 16:00, לומדים, סעודה שלישית קטנה, הולכים הביתה, מגיעים ל"מלווה מלכה". בקיצור, כל הזמן, חמש פעמים אתה צריך ללכת הביתה, לחזור. עוד לפני זה יש טיש, שש פעמים אולי. וזה היה אצלו מאוד חשוב, שאתה הולך, חוזר, הולך, חוזר. הרגל.

תלמיד: אני מוצא שככל שאני מקבל יותר כסף מהבורא אני נהייה יותר עצמאי, ואז אני לא רוצה להתחבר כל כך עם החברים. אני גר עכשיו בדירה בתל אביב, זה נותן לי עצמאות. היה לי ברור שאם אני אשכור רכב אני אהיה יותר עצמאי. אז אנחנו לא משתמשים בדירה בתל אביב כמעט, נשארים עם החברים, וזה מביא ליותר חיבור ולא שכרנו רכב כדי שנוכל לנסוע עם החברים, שזה עוד יותר חיבור.

אז התופעה הזאת שיש לך יותר שפע, בצפון אמריקה למשל, למרות שזאת מתנה מהבורא, זה מביא ליותר בידוד, לפחות מבחינתי, אלא אם כן אני באופן מודע רוצה להתחבר. איך המעשר רלוונטי כלפי התופעה הזאת?

זה לא שייך לעבודה הפנימית של האדם כי עבודה פנימית שלנו זה המאמץ בלב. וכלפי כל מיני תשלומים או משהו, זה חייב להיות לפי הכלל שכך עושים וזהו. מפני שזה שייך לחלק הפנימי, לתיקון הנשמה.

שאלה: הכוונה כשיש הפרעות אנחנו יודעים מה לעשות כאילו, וכשאנחנו לא יכולים בעצמנו אז באים לחברה, אבל מה לעשות שיש לאדם שפע, ויש לו כל טוב וכאילו מפריע לו?

יש הפרעות כאלו מצד המינוס ויש הפרעות מצד הפלוס.

תלמיד: אולי שייך להתמודד עם הפרעות מצד הפלוס?

אתה מעדיף להתמודד עם הפלוס מאשר עם המינוס.

תלמיד: אני שומע את החבר שלנו מהוואי, איך להתמודד עם הפרעות מהפלוס.

אני יודע על עצמי שזה לא היה מפריע לי. העיקר שמפריע לא להיות אחראי על כל הבעיות, נכסים, על כל הדברים. אבל זה שיש כסף, אתה לא מרגיש אותם. אתה לא מרגיש. אני יכול להראות לך את הדירה שלי ברחובות איפה שהייתי גר והיו לי כמה דירות ואיך כשעברתי לבני ברק, באיזו דירה הייתי גר ליד הרב"ש. אי אפשר להשוות. זה לא חשוב.

זה מדאיג את האדם, אם הוא נמצא בתהליך הרוחני?

תלמיד: זה פשוט מבטל לו את הדאגה. זאת אומרת כאילו זה לא מעורר אותו.

אין מה לדבר על זה, מי שמתגבר כן, מי שלא מתגבר, לא.

שאלה: דיברנו שפעולות בחיבור כלפי אהבת חברים, לקנות את החברים, משאירות רושם ומגלות בי את הפשעים. האם גם בהפצה יכול להיות שאני משתדל להשפיע לקהל ובאותה צורה פשעים מתגלים מזה. האם המנגנון של ההתקדמות יכול להיות באותה צורה גם כך?

כן ודאי, על כל דרגה ודרגה יותר, לפי גובה הביקורת.

תלמיד: זאת אומרת, הפעולות הם רלוונטיות גם כלפי ההפצה.

כמה שתעלה יותר תרגיש שאתה פושע יותר.

תלמיד: וההפצה היא גם מסגרת לגלות את זה.

כן, ודאי. הפצה, במיוחד כשאתה תתכלל איתם ותרגיש את החיסרון מהם, מאליו זה יהיה בך ואז אתה תהיה כמעבר.

תלמיד: בפעולת הפצה, אני יכול גם להתכלל מהחיסרון שלהם?

אתה בהכרח תתכלל.

תלמיד: וגם לגלות את הפשעים שלי?

כלפיהם יכול להיות שכן. אם תרצה על ידי זה להרוויח רוחניות.

שאלה: דיברנו הרבה על ביקורת שעושים על פעולות. איך אפשר לעשות ביקורת נקייה יותר ויותר?

כמה שאפשר, תשתדל, לכן זה נקרא ביקורת. זה ביקורת על הפעולות שלך, מה אתה רוצה מהפעולות שלך. להכין את עצמו לביקורת, לעשות כיול כאילו, את הכיול הטוב ביותר אתה יכול לעשות רק בקבוצה. ומתוך כמה שמתבטל בקבוצה אתה רואה את זה כקנה מידה לבדוק את היחס שלך לכל דבר. זה הכיול שאתה עושה.

שאלה: האם יש הבדל בין פושעי ישראל לאומות העולם, או שזה אותו דבר?

אין בכלל קשר. אדם שנמצא בהתקדמות ברוחניות, ורוצה לעשות פעולות לקראת אהבת חברים, אהבת הזולת ועושה פעולות כאלו, מגלה שעשה את הפעולות האלה כדי להרוויח מזה תועלת בצורה אישית, רוחנית או באיזו צורה עוד יותר גשמית, הוא נקרא "פושע".

זאת אומרת אם עושה פעולות השפעה כדי להתקשר לבורא, זה נקרא "ישראל", ישר א-ל, ועושה את הפעולות האלה כדי להתקרב לבורא בהשתוות הצורה, בהשפעה ואהבת הזולת, אז נקרא שעושה מצווה, ופתאום מגלה שזאת לא מצווה, שזאת עבירה. כי הוא כיוון באמת על מנת לקבל מזה תועלת אישית, גשמית, רוחנית. אז נקרא שהוא פושעי ישראל, אחרת הוא לא פושעי ישראל.

שאלה: כשאתה מגלה שאתה פושע ישראל ויש הרגשת דחייה, מה אתה עושה עם הדבר הזה?

זה בסדר, אחר כך עובדים עם זה. אז גילית שהתכוונת לעשות פעולה טובה, ואחר כך גילית שרצית לקבל מזה תועלת, זה נקרא פושעי ישראל. "פושעי ישראל" זו דרגה. אמנם עכשיו אתה אוכל את עצמך, למה אתה באמת מתכוון ליהנות מזה, כי מלכתחילה חשבת שזאת תהיה פעולה נקייה, באמת של השפעה נקייה, ועכשיו אתה רואה שזה לא נקי, שהכול מלוכלך, מכור מראש ואתה במחשבות הזרות שלך כך תכננת. בסדר, למדת מזה משהו, עכשיו תתעלה מעל זה, ותמשיך.

אתה מגלה, שזה ימין כנגד השמאל, ככה הולכים, העיקר להמשיך. תגיד תודה שגילו לך עכשיו את היצר הרע היותר גדול ויותר גבוה שלך. במידה שעשית מעשה טוב, המעשה הוא טוב, על זה אין ויכוח, אבל הראו לך עד כמה כוונתך הייתה רעה. גם כוונתך הייתה טובה, אבל מראים לך עכשיו מדרגה יותר גבוהה ולכן אתה רואה את זה כרע. כי התכוונתי בפנים שיהיה לי מזה משהו. אמנם לא חשבתי, אבל עכשיו אני מגלה שהייתה לי כוונה כזאת.

מה זאת אומרת? מגלים לך מדרגה יותר גבוהה שהייתה בפנים, בתוך המדרגה הקודמת, ובאמת הייתה לך כוונה נכונה, אבל עכשיו מגלים לך, מוסיפים לך כוונה רעה מהמדרגה הבאה, אח"פ דעליון מתגלה. ותמשיך, בלי צדיק ורשע, צדיק ורשע, אי אפשר לעלות, ככה מתקדמים קדימה.

אבל כאן צריכה להיות תמיכת הקבוצה, אחרת אתה יכול לשבת, כ"כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". להצטער על מה שעשיתי, לא הלך לי, לא הולך לי ואני לא מסוגל, לא ראוי. כאן הקבוצה חייבת כל הזמן להזכיר לך שזו הדרך וקדימה, זאת ההתקדמות. אם אחרי שעשית דבר טוב אתה לא מגלה שאתה פושע, סימן שאתה "עמך" ולא "ישר א-ל". שאתה עושה מצוות, כמו שנהוג בעם לעשות ולהתגאות, שיש לך הרבה.

אם אתה עובד ה', תמיד צריך להיות בך החלק של הפושע, יותר גבוה, יותר גדול מהחלק של הצדיק שבך. הפושע צריך להיות יותר. אחרת איך תתעורר לעבודה? ולכן צריכה להיות כאן תמיכה מאוד גדולה מהקבוצה, מלימוד סדרתי, מכל הדברים האלה כדי שכל הזמן תלך קדימה.

שאלה: איך לעשות מאמץ פנימי כדי להתחבר עם חברים בעשירייה, אם למשל החברים לא משתתפים בתורנויות או לא משלמים מעשר?

אני לא יודע איזה חוקים יש להם שם, הם צריכים לבדוק את זה לפי מה שרב"ש כותב על דברים האלה. באמת למרות שאנחנו צריכים להתחשב במצבים של כל חבר וחבר, אבל ההשתתפות של אדם בתחזוקת הקבוצה זו חובה. בלי זה לא מתחילה עבודה רוחנית. זו אבן מכשול. אנחנו חושבים שזה עניין של כסף. זה זבל, אנחנו מבזבזים אותו לדברים שאין בהם שום צורך ואפילו אין בהם שום הנאה, כלום. אלא זה קושי רוחני, לזה לא נותנים לך לשלם, זה קושי רוחני וכך זה יישאר.

ישנם אנשים מאוד מבריקים, שעושים הרבה מאוד פעולות, יש להם כוחות נפש טובים, אבל בלי הדברים ההכרחיים האלו הם לא יכולים לעבור. איך לעשות את זה? אני לא יודע. שידברו שוב ושוב בקבוצה.

יש לנו חומר על זה? תכין לנו חומר ונשלח לקבוצות. בספרי החסידות יש על זה הרבה חומר.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-16_lesson_rb-1985-33-poshei-israel_n1_p1_PtBLOlpY