שיעור בוקר 22.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 460,

מאמר "מהו מחצית השקל, בעבודה – א"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמוד 460, מאמר "מהו מחצית השקל, בעבודה – א", טור ב', ד"ה "אלא בזמן שהאדם עוסק בתורה ומצוות".

"אלא בזמן שהאדם עוסק בתו"מ, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו הוא חשוב מאוד, ואין הוא ראוי ליותר, אלא צריך להיות מסתפק במיעוט, ולהיות שמח בחלקו, על אף השיעור הקטן שנתן לו, שתהיה לו אחיזה ברוחניות, היינו הן קטן באיכות והן קטן בכמות.

ומהכל האדם צריך להיות בשמחה, היינו על שיעור משהו שיש לו אחיזה ברוחניות, והוא מאמין שזה נתנו לו מהשמים, שגם זה, "לא כוחי ועוצם ידי", ממילא הוא יכול להיות דבוק בה' בשיעור הנקרא, "ברוך מתדבק בברוך".

וזה ענין שאמרו חז"ל (שבת ל'), "שאין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה", שנאמר, ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'. אמר רב יהודה, וכן לדבר הלכה. הכוונה היא, שענין דביקות צריך להיות השתוות הצורה. נמצא, בזמן שהאדם מרגיש עצמו לארור, אין מקום לדביקות. ויש לפרש, מהו שאמר רב יהודה, "וכן לדבר הלכה". כידוע שהלכה נקראת, הכלה, שענינו הוא ענין קבלת מלכות שמים. כלומר שקבלת מלכות שמים, שהוא למעלה מהדעת, זה נקרא, "שמחה של מצוה".

ויש מדרגה יותר גדולה הנקראת, השראת השכינה. והכל בא ע"י שמחה. אחרת יוצא לנו, כנ"ל, שדוקא, "ברוך מתדבק בברוך". מה שאין כן אם הוא מרגיש עצמו לארור, אין הוא יכול להתדבק בברוך, וממילא במצב הזה הוא נשאר חסר חיים.

ובהאמור יוצא, כשאנו אומרים, "ברוך אתה ה' שומע תפלה". פירוש הדבר הוא, שאנו נותנים תודה לה' על זה שהוא שומע תפלה. אולם בעת שהאיש נמצא עכשיו בחסרון, כי אחרת אין לו מקום לתפלה, אם כן הוא עכשיו בבחינת, ארור, ואיך הוא יכול להיות שתהיה לו דביקות עם ה' בזמן התפלה. ועוד, אם הוא בחסרון, על מה הוא נותן לו תודה.

והתשובה לזה היא, כי בזה שאנחנו מאמינים שהוא שומע תפלה, כבר יש לנו שמחה מטעם שבטח הוא יושיענו.

נמצא, כי על התפלה, שבזמן שיש לו גם בטחון, צריכים לעבוד למעלה מהדעת שה' יעזור לו, כבר יש לו שמחה, ותיכף הוא יכול לזכות לדביקות, מטעם שהבטחון בעצמו הוא נותן לו שלימות, ונקרא כבר, ברוך, וברוך הוא מתדבק בברוך, כנ"ל.

אולם דוקא בזמן שהאדם מבקש מה' שיקרב אותו אליו, בא היצר הרע ונותן לו להבין, שאין הקב"ה שומע תפלתו, ולא נותן לו לבטוח בה' שיעזור לו. ומביא לו כמה הוכחות, ואומר, תסתכל אחורה ותראה כמה פעמים כבר עשית תפלות, וחשבת שה' עוזר לך, ואח"כ שוב נשארת בערום וחוסר כל. ודבר זה חוזר אצלך כל פעם, וכל פעם אתה אומר, עכשיו כבר בטח ה' שמע את קולי, ואני אהיה כבר בתמידיות דבוק ברוחניות. ותגיד בעצמך, ומה היה אחר כך, שוב ירדת למקום השפלות, ושוב נכנסת באהבה עצמית בשיעור יותר גדול משהיית לפני שהתפללת. ולפי זה במה אתה לוקח עכשיו בטיחות יותר גדולה, שעכשיו ה' ישמע קולך, ואתה כבר נותן תודה רבה לה', ואתה אומר, "ברוך אתה ה' שומע תפלה".

ומה יש לאדם להשיב להגוף, בזמן שהוא מביא לו ראיות מהעבר, שלא נתקבלה תפלתו, ועל סמך מה האדם רוצה לומר לו שזה לא נכון, אלא שאני מאמין למעלה מהדעת, שעכשיו אני בטוח שה' כן יענה לי על תפלתי.

התשובה היא, היות שכל היסוד נבנה על בחינת אמונה למעלה מהדעת, ועל האדם לקיים מצוה זו. אי לזאת, מה שאתה מביא לי ראיות מהעבר, שלא נתקבלה תפלתי, ומשום זה אין מקום לבטוח בה', שעכשיו כן יתקבל תפלתי, מזה שאתה מביא לי ראיות מהעבר בכדי להחליש לי את כח האמונה והבטחון, אני אומר לך, שדוקא עתה אני יכול לומר, שאני מאמין ובוטח למעלה מהדעת.

כי אתה מביא לי ראיות רק מתוך הדעת. ואני נותן לך תודה רבה על השאלות שאתה שואל אותי, ועל ההוכחות, שאתה מביא לי מקום לבנות עליו את הלמעלה מהדעת. אם כן אני עכשיו בשמחה רבה, בזה שיש לי הזדמנות לקיים את המצוה של האמונה והבטחון של למעלה מהדעת.

ובהאמור יוצא, שמאותו מקום שהגוף מביא כח להחליש אותו, מהשמחה שיש לו מהתפלה שהוא בבטחון, שה' יענה לו עכשיו על תפלתו, והאדם צריך להביא לו כח על האמונה למעלה מהדעת, כלומר שעל המקום של דעת יש עכשיו הזדמנות להעמיד עליו את הלמעלה מהדעת. ואם אין הדעת מביאה לו את ההיפך, איך הוא יכול לומר שהוא הולך למעלה ממנו.

ועל כן על האדם לומר תמיד, שנותנים לו מן השמים כל פעם ירידות, בכדי שיהיה לו מקום ללכת למעלה מהדעת, וממילא אין הגוף יכול להחליש אותו מהאמונה ובטחון שיש לו בעת התפלה. בעת שהגוף מתנגד לו מליתן תודה לה', ולומר, "ברוך אתה ה' שומע תפלה". והגוף טוען, מאין אתה יודע שה' יענה לך על התפלה, שאתה נותן לו תודה.

ואין לומר, שהוא נותן תודה לה' על מה שהוא עונה לאחרים. על זה הוא נותן לו תודה, ואומר לו, "ברוך אתה", שבדרך כלל האדם מדבר על מה שהאדם השיג בעצמו, ולא שהוא נותן תודה על אחרים. ובכלל, מה האדם יודע מה שיש בלבו של חבירו. אלא האדם על עצמו נותן תודה לה', ואומר להגוף גם כן, תודה רבה עבור מה שאתה בא אלי בטענות צודקות, היות שעתה יש לי מקום לעבוד בלמעלה מהדעת, כנ"ל. וזהו נקרא, קו ימין, שלימות. וזהו העיקר הדרך שהאדם צריך ללכת בה. שמכאן האדם שואב חיים, כנ"ל, שאז הוא נמצא במדרגת, ברוך. ונקרא זה, "ברוך מתדבק בברוך".

אולם על רגל אחד אין האדם יכול ללכת, שזה נקרא, רגל ימין, שהיא שלימות. והוא צריך גם לרגל שני, שהוא רגל שמאל, שענין שמאל נקרא, דבר הצריך תיקון, שיש שמה איזה חסרון וצריכים לתקנו. וכמו שאמרו חז"ל (סוטה מ"ז), "תנו רבנן, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

ויש לפרש זה לפי דרכנו, ימין, בזמן שהוא עובד בדרך ימין מקרבת, כלומר שמקרבת אותו לקדושה, שהוא מסתכל ורואה איך שהוא מקורב לרוחניות, ובכל שיעור ושיעור שהוא רואה שהוא קרוב להקדושה אפילו אחיזה קטנה, כבר הוא שמח, ונותן תודה לה' עבור זה. ולא מסתכל על שלילה.

ושמאל דוחה, ובזמן שהוא הולך על רגל שמאל, אז הוא מסתכל רק על הדחיות, היינו עד כמה שהוא נדחה ומרוחק מקדושה, הן בכמות והן באיכות. זאת אומרת, ששני דרכים אלו הם הפכים ממש זה לזה, ממש מקצה אל הקצה. ומשום זה נקרא ימין, חסד, כידוע שקו ימין חסד, ונקרא, גם כן יום, כמו שכתוב, "יומם יצווה ה' חסדו".

והענין הוא, כי ההולך בדרך ימין, הוא מסתכל רק על החסד שה' עושה עם הכלל, ואיך הוא עצמו מקבל חסד ה'. ועל כל הקבלות של החסד, הוא נותן תודה לה', וממילא הוא חי ביום שכולו טוב. כיון שמרגיש בעצמו את החסדים שה' עושה עמו, ומשום זה הוא שש ושמח, ויש לו על מה לתת תודה לה'.

אולם בזמן שרוצה ללכת ברגל שמאל גם כן, ובשמאל למדנו, שמאל דוחה, כלומר שבזמן שהולך לבקר את מעשיו, אם צריכים משהו לתקן, אז הזמן לראות רק דחיות, כלומר איך שהוא נדחה מרוחניות, וכל מחשבה דיבור מעשה שלו, הם שקועים באהבה עצמית, ולא רואה לפניו שום מציאות, שיהיה בידו לצאת משליטת הגוף, השולט עליו בכל תוקפו.

ולא עוד, אלא אפילו כשרק מתחיל לחשוב, שלא כדאי להישאר במצב של קבלה, תיכף הגוף בא אליו בטענות יותר חזקות מכפי שהגוף היה רגיל לדבר, בזמן שלא היה רוצה לשמוע בקולו, אלא רצונו היה לעבוד להשפיע. כי עתה הגוף נעשה יותר חריף, ושואל שאלות יותר חזקות.

והוא שואל לעצמו, מדוע טרם שהתחלתי לעבוד ביתר שאת ומרץ בעבודת הקודש, הגוף לא היה כל כך פיקח. ועכשיו שהתחלתי לעבוד עבודת הקודש, הייתי מבין שצד הטוב של האדם היה צריך להיות יותר חכם ופיקח, ויותר בעל מרץ, משום שעסקתי בעבודת הקודש.

ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", הבינותי שהגוף נחלש, כלומר, טענותיו שהיו לו עד כאן, נסתמו, ואין לו כח עכשיו להתווכח, כי הקדושה קבלה התחזקות מהמעשים טובים, שעסקתי כל הזמן בעבודת הקודש. ועתה אני רואה את ההיפך, שהגוף נעשה יותר פיקח, וטוען טענות יותר חזקות ויותר שכליות.

ובעיקר שמביאו לידי יאוש, שאומר, שיותר טוב בשבילו שיפסיק את העבודה הזו הנקראת, לעבוד בעמ"נ להשפיע, וילך כמו הכלל כולו, ולא לחפש להיות יוצא מהכלל, זאת אומרת, לחזור להמצב המקובל. היינו שמספיק לנו שנקיים תורה ומצות בלי כוונות. וכל הכח צריכים לתת לקיים את תורה ומצות ביותר דקדוקים, היות שזה יותר קל מכוונה דלהשפיע. ובעיקר אני רואה, שכל הכלל, מאלה שרוצים להיות יוצא מהכלל, הם עוסקים ביותר דקדוקים בתו"מ מאנשים אחרים. ובזה הם מקבלים תוארים, אחד בשם, צדיק, ואחד בשם, חסיד, ואחד בשם, איש מורם מעם. ומאי לי להכנס בדרך של לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

ובמצב הזה האדם לרחמים גדולים הוא צריך, בכדי שלא לברוח מהמערכה. ואין לאדם שום עצה לצאת ממצב זה, אלא על ידי אמונה למעלה מהדעת, ולומר, זה שהגוף נעשה עכשיו פיקח גדול, הוא מטעם שנותנים לו מן השמים הרגשה לדעת מה זה דעת, בכדי שיהיה לו מקום ללכת עכשיו למעלה מהדעת.

כי מה שאומרים, דעת, הכוונה על הדעת שבא משכל החיצון, שחיצוניות נקראת, רצון לקבל המקורי, שאין בו מבחינת השפעה. ודעת הפנימי נקרא, דעת המתלבש בכלים הפנימיים, שהוא בחינת בינה, שבחינתה היא ממקורה בחינת השפעה, ואין לה מבחינת קבלה כלום, שמשום זה, שכל החיצון אינו מבין שיש מציאות של רצון להשפיע. לכן בו בעת שהאדם מתעורר לעשות משהו בעמ"נ להשפיע, תיכף הוא מתעורר וקם כנגדו, כגבור מלומד מלחמה, ומתחיל להכניע את האדם בפקחות גדולה.

ואל יקשה, הלא הכתוב אומר, שיצר הרע נקרא, מלך זקן וכסיל. ואיך אנו אומרים שהוא פיקח. ועל זה יש להקשות שאלה אחרת, איך אפשר לומר על מלאך שהוא רוחני, שיהיה כסיל, כמו שכתוב בזה"ק, על הכתוב, "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". ומפרש, מלאכיו, היינו ב' מלאכים, יצר הטוב ויצר הרע. ואם היצר הרע נקרא, מלאך, ואיך אפשר שיהיה כסיל. אלא צריכים לפרש, כי מלאך נקרא, על שם הפעולה, כמו שכתוב (שופטים י"ג), "ויאמר לו מלאך ה', למה זה תשאל לשמי, והוא פלאי".

שפירושו, ששם של המלאך נשתנה לפי השליחות, שנשלח לעשות איזו פעולה, נמצא, לפי הפעולה נקבע לו שם.

ולפי זה יש לומר, היצר הרע נקרא, כסיל, על שם שהוא משתדל שהאדם יעשה מעשה כסילות. ואת זה שהאדם יהיה כסיל, הוא עושה זאת בפקחות גדולה. ולכן כשהאדם מתחיל ללכת בהתגברות, ולא רוצה לשמוע בקולו, הוא מוכרח להראות לאדם יותר פקחות, שהצדק הוא עמו. וכשהאדם מתגבר על טענותיו של יצר הרע, מוכרח אז היצר הרע לבוא אליו עם טענות יותר מחוכמות, ואין האדם יכול לנצח אותו אלא עם האמונה למעלה מהדעת. ולומר, אין להדעת שום ערך, אלא הוא הולך למעלה מהדעת.

אבל אם האדם מתגבר על הדעת החיצוני, שטוען טענות צודקות, הוא מרויח, שהאמונה שלו מתגדלת בכל פעם מדרגה יותר גדולה, מכפי שהיה לו טרם ביאת היצר הרע עם השכל שלו, שלא כדאי לצאת מאהבה עצמית, מסיבת שכל פעם שהדעת של היצר הרע מתגדל, אין לו ברירה אחרת, אם הוא רוצה להישאר בקדושה, אלא להמשיך על עצמו בחינת אמונה יותר גדולה. כלומר שהוא נעשה כל פעם נצרך להבורא, שיעזור לו להינצל מהרע שלו. זאת אומרת, שאל יתפלל אדם שהמחשבות הזרות ימותו, אלא שיחזרו בתשובה.

וזהו דוקא ע"י זה שמקבל עזרה מלמעלה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, נמצא, שלא מבקש מה' שהמחשבות ימותו, בכדי שהוא לא יצטרך להתגבר על המחשבות, אלא שהוא יסתפק עם האמונה שיש לו בה', שכפי אמונתו שיש לו בטרם ביאת היצר הרע עם הטענות הצודקות, ושאי אפשר לתרץ אותם בלי עזרת ה', שמקבל כח ללכת למעלה מהדעת.

מה שאין כן מי שלא הולך בדרך האמת, שכל עבודה שלו תהא בנויה על יסוד של מוחא וליבא, הוא מבקש מה' שיקח ממנו את המחשבות האלו, שלא יפריעו לו מעבודתו. נמצא, שהוא נשאר בדרגתו ואין לו מקום ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך ללכת קדימה, אלא הוא רוצה להישאר במצב הנוכחי בקביעות. ורק לזה הוא מצפה, ואין לו צורך לגדולות.

והגם שהוא רוצה מדרגות יותר גבוהות משאר אנשים, זאת אומרת, אם הוא תלמיד חכם, ויודע בעצמו שיש אנשים שלא מגיעים לקרסוליו, ובודאי שגם בעבודה הוא רוצה להיות מורם מעם, ומשום זה הוא רוצה לעלות למדרגה יותר גבוהה, מכפי שהוא מרגיש שהוא נמצא במצב הנוכחי.

אבל כל זה הוא רק מטעם מותרות ולא הכרחיות. ומי שמתפלל על מותרות, לא יכולה להיות תפלה זו מעומק הלב, כי הוא יודע בעצמו, שמצבו לא כל כך רע. וזהו מסיבת שהוא רואה אנשים יותר גרועים ממנו, אלא רק למותרות הוא צריך. ולפי הכלל, "אין אור בלי כלי", שפירושו של כלי הוא, צורך וחסרון, ולמלאות את החסרון הוא צריך. מה שאין כן מותרות עוד לא נקראות חסרון ברוחניות. ומסיבה זו האדם נשאר על מצבו, ואין לו שום אפשרות שיוכל לזוז ממנו.

אולם האדם שרוצה ללכת בדרך האמת, ורוצה לעבוד בבחינת מוחא וליבא, בזמן שמגיע אליו הגוף, ומתחיל לתקוף אותו, מדוע הוא רוצה לצאת מדרך העולם, שכולם עוסקים במשפיע בעמ"נ לקבל. ואחר כל פעם שהוא מתגבר עליו, הוא בא אליו בטענות יותר חזקות, ובמצב הזה אין הוא מבקש מה', שיסיר ממנו את טענותיו. אלא שהוא מבקש מה', שעל כל אלו הטענות שהרשע טוען, שיחזור עליהם בתשובה, כלומר שהקב"ה יתן לו כח ללכת למעלה מהדעת.

נמצא, זה שהוא מבקש מה' שיתן לו כח יותר גדול, אין זה מטעם מותרות, אלא פשוט שהוא רוצה להיות יהודי מאמין בה'. והוא מביא לו מחשבות, שטוען לשון הרע על דרך ה', ועל כל דבר ששייך לקדושה. היינו כל דבר שהוא רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע, תיכף בא אליו עם טענות של רשעים, המלעיגים על עובדי ה', כמו שכתוב, "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד, למה יאמרו הגוים".

אי לזאת, הסיבה שהוא רוצה כל פעם כוחות יותר גדולים מלמעלה, היא הכרחיות, היות שהוא מבקש עזרה להינצל ממיתה, להכנס לחיים, כי, "רשעים בחייהם נקראים מתים". והואיל שהוא רוצה עם טענותיו להכניסו במחנה של רשעים, נמצא, שהוא לא מבקש עזרה מה', שיתן לו מותרות, אלא פשוט להיות נפשו, כלומר שלא יהיה רשע.

ובהאמור יוצא, שהאדם מרויח תמיד מהשאלות של הרשע, ע"י זה שיש לו מקום חסרון, לבקש מה' שימלא משאלות לבו לטובה, היינו שיהיה טוב ולא יהיה רע. ותפלה כזאת, הנקראת, "תפלה מעומקא דליבא", מתקבלת תיכף למעלה, היות שזה נקרא, "תפלה דעני", כמו שכתוב בזה"ק על הכתוב, "תפלה לעני כי יעטוף", שאומר, שתפילת העני מאחרת כל התפלות, היות שתפלתו מתקבל לפני כל התפלות.

והטעם הוא צריך לומר כנ"ל, שאין זה מותרות אצלו, אלא פשוט הוא רוצה לחיות, ולא יהיה בחינת מת, כי רשעים בחייהם נקראים מתים. וזה הוא מה שכתוב, "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת".

יש לפרש, שה' קרוב להושיע להם, לאלו שמבקשים שרוצים ללכת בדרך האמת, הנקראת, לשם שמים.

כלומר שהם רואים שאין ביכולתם להתגבר על אהבה עצמית, ולעבוד בעמ"נ להשפיע, ומבקשים מה', שיתן להם עזרה, שיוכלו להתגבר על הגוף. זאת אומרת, מה שהם מבקשים מה', הוא רק דבר אחד, שתהיה להם היכולת לעשות משהו לשם שמים, שיוכלו לומר בפה מלא, "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו", ולא לתועלת הגוף.

ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל, "ג' שותפים יש באדם, הקב"ה, אביו, ואמו. אביו נותן הלבן".

לובן נקרא, קו ימין, שהוא בחינת לבן, כלומר שאין שם שום כתם ופגם אלא רק שלימות. אבל כנ"ל, השלימות היא מצד החשיבות. פירוש, הגם שהוא רואה שיש לו חסרונות, ומאיפה הוא יודע זה, שיש לו חסרונות, זה באה מאמו, שנקרא, קו שמאל, כנ"ל, שהיא בחינת, שמאל דוחה, שהיא בחינת נוקבא בחינת חסרון.

כשהוא מסתכל אל מצבו הרוחני, הוא רואה שאין כל הכוונות רצויות, כלומר שיהיו כולם להשפיע. אלא שהוא רואה, שאיך שהוא שקוע באהבה עצמית. ויותר מזה, הוא רואה שאין מציאות בידי אדם לצאת משליטה הזו, אלא רק ה' יכול להוציא מהגלות, כמו שהיה בגאולת מצרים, שכתוב, "אני ה'". ודרשו חז"ל, "אני ולא שליח", היינו כנ"ל, שרק הקב"ה יכול להוציא מתחת שעבוד של אהבה עצמית הנקראת, ארץ מצרים, כי ארץ מלשון, רצון. כלומר שהרצון לקבל, כל חשקו הוא למיצר הקדושה, שזה נקרא, ארץ מצרים.

ומשום זה, זאת אומרת, לאחר שהתחיל בקו ימין, שהוא שלימות. ועל זה שה' נתן לו שלימות מצד החשיבות כנ"ל, בודאי הוא צריך להודות להלל להמלך, כמו שכתוב, "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך, וליתן שבח והודאה לשמך, אשרינו, מה טוב חלקינו, אשרינו כשאנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות", (לפני "קריאת שמע" דקורבנות).

ואח"כ עוברים לקו שמאל, שנקרא, בחינת חסרון. כלומר שנקראת אמא בחינת נקבה, שהיא מראה על חסרונות. כלומר שיעור האמיתי איך שהוא מלא דחיות מהרצון דלהשפיע, דהיינו שהוא רואה איך שכל פעם שהוא רוצה לתת כוונה דלהשפיע על המעשה, הגוף דוחה אותו, ואין בידו להתגבר עליו.

ובמצב כזה יש מקום לתת תפלה שה' יעזור לו, שתהיה לו יכולת להתגבר. ואח"כ שוב חוזר לקו ימין. ואומר, שיש לו שלימות וזכיה גדולה, לכל הפחות מצד המעשה, הגם שהשרות הזאת שהוא עושה להמלך, הוא מתוך כוונת אהבה עצמית, הנקרא, שלא לשמה, מכל מקום הוא חשוב לו מאוד השרות הזו, היות על כל פנים הוא משמש את המלך מצד המעשה.

ולפי שהמלך חשוב אצלו כנ"ל, הוא יכול לשמוח עם משהו אחיזה שיש לו בקדושה. נמצא, שע"י קו שמאל הוא מקבל עכשיו מקום להתגבר בבחינת הימין, ולומר שהוא שמח בזה שיכול להחשיב את האחיזה הקטנה שבקדושה שיש לו. כלומר שמטרם שבא לקו שמאל, היה חושב, שבאמת יש לו משהו שלימות, רק אין זה שלימות גמור, ממילא יש לי על מה להלל להמלך. אבל עכשיו, שהקו שמאל נתן לו להבין איך שהוא מרוחק משלימות, נמצא, שעכשיו הוא צריך להיות עצוב ולא להיות בשמחה, מכל מקום הוא מתגבר ואומר, היות שהמלך הוא חשוב מאוד, אי לזאת, אפילו שיש לי קצת אחיזה ברוחניות, גם כן חשוב אצלי.

ובהאמור יוצא, שהקו שמאל גורם לו תמיד להתבונן בגדלות וחשיבות ה', אחרת אין לו במה לשבח את המלך, כי אין לו שום דבר חשוב ברוחניות, שיהיה לו על מה לתת תודה. ולכן הקו ימין גורם לו שהקו שמאל נעשה אצלו כל פעם גדול יותר. והקו שמאל גורם לו, שהקו ימין מוכרח להתגדל, וע"י זה הקוים מתגדלים, וכשהמה באים לשיעור מסוים, עד שיהא ברור את ב' קוין האלו, שהם בהפוכים זה מזה, אז הקב"ה נותן את הנשמה, ואז הוא יוצא מהגלות, שזה נקרא, "הבא לטהר מסייעין אותו", כנ"ל בדברי הזה"ק, שנותנים לו נשמה, וזהו העזרה שהוא מקבל מהקב"ה."

זה מאמר מאוד יפה.

שאלה: המאמר באמת מלא ברגשות, שמחה, ביטחון, יראה, פעולות על הרגשות, אם קורה כך אז צריך לעשות כך, אבל אני לא בטוח שאני קורא נכון עם הלב את הדברים. איך אני מתחבר לכל רגש שרב"ש מתאר במאמר? למשל כשהוא אומר שמחה, אני לא בטוח אם התו שיש לי בפנים הוא נכון או לא.

תחזור על המאמר כמה פעמים בבית בכל מיני הזדמנויות, תקרא שוב ושוב ותראה. המאמר בעצמו הוא לא מסובך, אלא פשוט צריכים להתקשר אליו.

תלמיד: זה בדיוק מה שעשינו, קראנו את המאמר אתמול בעשירייה וקראנו אותו גם אתמול בשיעור, ובאמת כל פעם שקוראים זה כאילו שמישהו אחר שומע את המאמר, שומע את הדברים, כל מילה שם מעוררת רגשות אחרים, זה כמו מנגן כזה בפנים.

כן.

תלמיד: איך לדעת שזה מנגן בי את המנגינה הנכונה?

אתה קשור לרב"ש שכתב את זה, ולבורא ולקבוצה, ואתה רוצה על ידי כל אלו שמה שאתה קורא יתקשר למערכת הפנימית שלך, אתה מתפלל, זו בעצם תפילה, ומצפה שזה יקרה.

תלמיד: איך אני מוצא את הקשר לקבוצה אם הרגשות הם פנימיים, איפה הקבוצה שם?

הקבוצה נמצאת בפנים ממש, במרכז המאמר. כי אתה לא יכול להתקשר בצורה נכונה לכוח העליון אלא אם כן אתה מתקשר קודם לקבוצה.

תלמיד: לפעמים זה בא והולך, אני מרגיש קצת את הטעם ואני מרגיש נכון עם המאמר, ולפעמים פסקה אחר כך אני קצת אבוד, ואז זה שוב חוזר.

כן, זה קורה לכולם.

תלמיד: זו צורה נכונה של הקריאה?

כן.

שאלה: אני גם מלא התפעלות מהמאמר, רב"ש כל פעם מוסיף עוד איזה נדבך, עוד איזו שכבה, והוא אומר פה משהו מעניין, "ואין לומר, שהוא נותן תודה לה' על מה שהוא עונה לאחרים. על זה הוא נותן לו תודה, ואומר לו, "ברוך אתה", שבדרך כלל האדם מדבר על מה שהאדם השיג בעצמו, ולא שהוא נותן תודה על אחרים."

ברור מה שהוא אומר, כי אתה לא יודע מה החבר השיג או לא השיג, ולכן אתה לא יכול להודות על זה, אבל בכל זאת אנחנו מסתכלים ומברכים על אחרים. לדוגמה כשאנחנו עובדים בעשירייה ורואים שחבר נמצא עכשיו בהתלהבות, ברוממות, אז אנחנו נדבקים אליו ושמחים איתו וזה מעורר גם אותנו. כלומר, יש פה מה להודות על האחרים, אז למה הוא שם דגש דווקא על זה?

כלומר, למה אדם יכול לתת תודה לבורא אם הוא מרגיש שהבורא עוזר לאחרים?

תלמיד: לא, הוא אומר שזה לא נחשב תודה, אם הבנתי נכון. אולי נקרא את הקטע שוב, עמוד 461, טור ב' למטה.

"ואין לומר, שהוא נותן תודה לה' על מה שהוא עונה לאחרים. על זה הוא נותן לו תודה, ואומר לו, "ברוך אתה", שבדרך כלל האדם מדבר על מה שהאדם השיג בעצמו, ולא שהוא נותן תודה על אחרים. ובכלל, מה האדם יודע מה שיש בלבו של חבירו. אלא האדם על עצמו נותן תודה לה', ואומר להגוף גם כן, תודה רבה עבור מה שאתה בא אלי בטענות צודקות, היות שעתה יש לי מקום לעבוד בלמעלה מהדעת, כנ"ל. וזהו נקרא, קו ימין, שלימות. וזהו העיקר הדרך שהאדם צריך ללכת בה. שמכאן האדם שואב חיים, כנ"ל, שאז הוא נמצא במדרגת, ברוך. ונקרא זה, "ברוך מתדבק בברוך"."

כן.

תלמיד: הדגש שרב"ש נותן הוא ברור - רק אם אתה בעצמך משיג את הברכה ואפילו יכול לברך על זה שקיבלת שמאל כדי ללכת למעלה מהדעת, רק אז זו שלמות. אבל למה כשאתה רואה את זה על אחרים זו לא ברכה, למה זה לא נחשב?

כי זה לא אתה, אתה לא מרגיש שאתה נמצא בזה.

תלמיד: נכון, אבל כל העבודה שלנו היא בעשירייה. אני אתן דוגמה, כשאתה ירוד ואתה רואה שהחבר נלהב ומביא רוח חיים ועושה משהו, מבשל משהו לקבוצה, אתה נדבק אליו, אתה אומר איזה יופי, וזה מעיף אותך ואת כולם למעלה. למה זה לא נחשב ימין, אלא רק כשאתה בעצמך משיג?

זה נקרא ימין ושאתה משיג. למה לא?

תלמיד: כי הוא אומר, "אין לומר, שהוא נותן תודה לה' על מה שהוא עונה לאחרים." לכן אני שואל.

מה אתם חושבים?

תלמיד: אני חושב שאם האדם מצליח להתעלות על ידי זה שהוא רואה התרוממות אצל החברים אז הוא מתעלה, ואז הוא יכול גם לברך את ה'.

כן.

תלמיד: אבל עניין הברכה הוא, אם באמת הוא מרגיש בלב שלו את ההרגשה הזאת, בין אם זה הגיע מתוך עצמו או על ידי השפעת החברים עליו, כי הוא יודע להשתמש בחברים כדי להתעלות בעצמו. אבל את התודה הוא צריך להרגיש מתוך הלב על כך שהוא מרגיש את הקרבה לבורא.

מי גם חושב כך?

תלמיד: כשאנחנו בתוך העשירייה ויש חברים ששמחים, גם אם אני נמצא בשפלות ובלי מצב רוח ואני לא כל כך יכול לברך, אם אני מתכלל מהגדלות שהחברים נותנים אז גם אני מתחיל להרגיש את הגדלות ואת השמחה ואז אני יכול לבוא בברכה ממני.

יפה. עוד?

תלמיד: ככל שאדם משתוקק להחזיק בימין, כך על כל דבר שמתעורר בו מדעתו או ממה שהוא רואה מחוץ לו, הוא יכול להגיד שזה חברו, שזה משמש אותו להתחזק עוד יותר בימין על גבי זה.

טוב.

תלמיד: לפי מה שאני מבין פה, רב"ש אומר שאדם הוא או ברוך או ארור ואין ארור מתדבק בארור, והאפשרות להיות ברוך היא דווקא על למעלה מהדעת, רק על זה בעצם האדם צריך לברך. אז אם בתוך הדעת האדם מרגיש מצב רע, והוא רואה שהחבר במצב גבוה נגיד ועל זה הוא מברך, זה בתוך הדעת עדיין.

כלומר, מה שהוא אומר בפסקה הזאת, שההודיה האמיתית היא על האפשרות ללכת מעל הדעת. דווקא כשהוא מרגיש רע, הוא יכול להודות על האפשרות ללכת למעלה מהדעת.

אבל זו רק אפשרות.

תלמיד: כן, אם הוא מצליח. אם לא, אם הוא מרגיש רע, אז הוא מרגיש רע, אין פה ברכה.

כן.

שאלה: כתוב במאמר, להיות באחיזה קטנה ברוחניות, מה הפירוש וכיצד להתגבר על האחיזה הקטנה הזו ולהיות בדבקות מלאה עם הרוחניות?

על ידי כך שאעלה באמצעות ראיית החבר. החבר עושה מאמצים ומגיע לדבקות בבורא ואני על ידי הדוגמה שלו גם נדבק לזה ועושה כמוהו.

שאלה: לפי המאמר אני לא יכול להגיד תודה על מה שהחבר קיבל אלא רק לקבל ממנו דוגמה לפי מה שנראה לי?

כן. לקבל דוגמה, לעשות אותו דבר ואז לתת תודה.

תלמיד: אבל אני נותן תודה על עצמי לא על חבר.

לא, ודאי שגם על החבר כי על ידי החבר יצאת מהמצב.

תלמיד: אבל כתוב, "שבדרך כלל האדם מדבר על מה שהאדם השיג בעצמו, ולא שהוא נותן תודה על אחרים."

הוא לא נותן תודה על אחרים, הוא נותן תודה על כך שזה השפיע עליו וגם הוא יוכל לצאת.

שאלה: בדרך כלל כשאדם נמצא בירידה ורואה את הדוגמה בה החבר בהתרוממות, זה עוד יותר דוחה אותו, ואז עולה תפילה לבורא שהוא יהיה כמו אותו חבר. על ידי התפילה הוא משנה את המצב. הוא לא יכול ישר להיות דבוק בחברים.

שינסה.

שאלה: בעבודה שלנו אנחנו כל הזמן רוצים להגיע לתפילה, רואים את החברים הנמצאים בכל מיני מצבים, ירידות, חוסר התפעלות, חוסר התכללות וכו', ויכולים להתכנס לתפילה. אבל מהי הגישה, התפילה הנכונה, אם אדם רוצה להתפלל עבור עצמו? האם יש בכלל תפילה נכונה עבור עצמי?

קודם כל לתת תודה על זה שהבורא מעורר אותך. ואז לברר מה אתה רוצה מהמצב הזה.

תלמיד: זאת הגישה הנכונה?

כן.

שאלה: אם אני רואה שהחברים כל כך גבוהים וברור שהם בדבקות עם הבורא, ולי יש הודיה על כך שאני לידם, האם אני יכול להסתכל לימין בדעת ולזוז לשמאל למעלה מהדעת ולבקש בשבילם שהם יהיו בדבקות? יש מצב כזה?

אני לא חושב שאתה מסוגל לזה. לא.

תלמיד: זה כאילו אני מבקש לעצמי, אבל דרכם.

לא.

שאלה: הרבה פעמים הוא כותב במאמר את המושג "למעלה מהדעת". אתה יכול להסביר לנו מה זה, למעלה מהדעת?

למעלה מהרצון לקבל.

תלמיד: כמו כן הוא כותב שזה חבל הצלה המעלה את המקובל מעל הרצון לקבל שלו. אתה יכול להסביר לנו איך המקובל משתמש בכוח הזה, בלמעלה מהדעת?

לא. אני גם לא חושב שזה ניתן להסבר, אדם צריך למצוא איך הוא מעלה את עצמו בלמעלה מהדעת.

תלמיד: איך במצבנו נוכל להתקרב ללמעלה מהדעת, מה הנתיב לכיוון הזה? או שזו מתנת אלוהים וזהו.

לא, יש לזה נטייה, יש לזה כל מיני מאמצים. אני רוצה לעלות למעלה מהדעת, זאת אומרת למעלה מהטבע שלי הנוכחי ועל זה אני דורש, מבקש, אנחנו עושים פעולות שכן יכולות להעלות אותנו למעלה מהדעת.

תלמיד: זה בתוך העשירייה עם החברים, זה בעצם מושך אותנו?

כן. כי מה שאני לא מרגיש בתוכי ומרגיש שישנו בעשירייה, זה כבר בשבילי להימשך לאותם המצבים ונקרא למעלה מהדעת.

תלמיד: ואיך קורה שאדם מקבל את הזכייה הזאת?

על ידי מאמצים בהם הוא כל הזמן רוצה לעלות, להעלות את עצמו יותר ויותר לכן לאט לאט זה משפיע עליו והוא מקבל.

שאלה: האם האדם יכול בעצמו לעורר שאלות מי ומה והאם הוא יכול לעורר אותן מצד החיוב כדי לגלות את גדלות הבורא?

ודאי שכן, הוא מסוגל פה ושם, אבל אלה בכל זאת השאלות שלו ולא השאלות האמיתיות. כאילו מה שהוא שואל זה כבר מתוך שיש לו בפנים כבר תשובה. תנסה ותראה שאתה כבר שואל עם תשובה בכיס.

שאלה: הוא כותב לגבי הטענות, שהוא מבקש מה' שיסיר את הטענות של הרשע, שיחזרו בתשובה. איך ומה זה אומר להחזיר את המחשבות בתשובה?

לסדר קודם כל את המחשבות האלו, מאיפה הן באות, בשביל מה, מי מעלה את הטענות ואיך הוא יכול לענות עליהן.

תלמיד: מאיפה הן מגיעות אם צריכים לחזור בתשובה?

ודאי שהן מגיעות מלמעלה. כל השאלות שלנו מגיעות מדרגה יותר עליונה מאיתנו, ועל ידן אנחנו יכולים לעלות.

תלמיד: והוא ממשיך וכותב גם שהוא מבקש מה' שהמחשבות לא ימותו. אלא יחזרו בתשובה. למה הכוונה?

הוא לא רוצה שהן ייעלמו, הוא רוצה לקבל תשובה נכונה ועל ידה הוא יעלה.

תלמיד: במהלך היום עוברות בי מחשבות כאלה שאני לא רוצה שיהיו, ואז אני נזכר שאתה אומר לנו שהן יחזרו בתשובה. זאת אומרת אני צריך לתת להן לעבור דרכי איכשהו.

כן.

תלמיד: והן לא מפסיקות, הן ממש מנקרות בראשי.

לא מפסיקות זה טוב, סימן שכנראה אתה כל הזמן עובד עליהן, אף על פי שאתה לא מוכן לקבל אותן.

תלמיד: וזה לא מפסיק, זה ממשיך.

שימשיך, רק תתערב בהן יותר, אל תעבור עליהן בצורה חלקה אלא תתקע בהן.

תלמיד: אני לא שמח שזה ממשיך, ואני רוצה שזה יסתיים כבר, כדי להמשיך לדברים אחרים, אולי כבר בתוך העשירייה כי יש דברים שהם חיים בי באמת כבר כל כך הרבה זמן.

אם אתה רוצה לשנות אותן על ידי עבודתך בעשירייה, זה ניתן, תנסה.

שאלה: בכל אדם יש דעת חיצונית ודעת פנימית, כמו שהוא כותב כאן, הדעת החיצונית זה כמו שעכשיו אמרת, המחשבות שבאות דווקא מלמעלה, אבל מה שיכול להיות למעלה מהדעת, זה דווקא הדעת הפנימית?

נגיד.

שאלה: לגבי היחס, כלפי השאלות של הרשע, יש שני מצבים, אחד מהמצבים זה הקהה בשיניו, והמצב האחר זה להודות ולעבוד איתם. מתי זה הקהה בשיניו? מתי זה "תודה רבה שבאת עם השאלות"?

תנסה ותראה, אין חכם כבעל ניסיון.

תלמיד: לגבי כללות המאמרים של רב"ש. נראה שכל מאמר הוא מערכת שלמה של הרבה מצבים, הרבה מחשבות, הרבה כוונות, גם מה שעומד לפני האדם. בכל מאמר האדם עובר תהליך. אני תוהה איך רב"ש רצה שילמדו את המאמר שלו? כי אפשר להיתפס לסוגיה מסוימת, למצב מסוים, להתעמק בו, או אפשר לנסות להישטף בתהליך הזה. בשביל מי הוא כתב את המאמרים האלה? מה הוא רצה שיקרה עם המאמרים האלה?

תאספו את כל השאלות האלה, אנחנו ניקח גם את החלק השלישי של המאמר, אולי מחר, ואז נדבר על זה.

שאלה: מורגש שברוחניות דווקא האחיזה הקטנה יכולה להיות כדבר ממש גדול לפי החיסרון שיש אצל האדם, שזה לא באמת אחיזה קטנה, זה הקשר הכי קטן שיכול לכסות על הכול. למה זה כך ברוחניות, שקשר כל כך קטן יכול לכסות על כל החסרונות?

ברוחניות החשיבות לא לפי המדידות שלנו, נתרגל לזה.

שאלה: מהי תפילת העני, וגם מי הוא אדם עני מבחינה רוחנית, ומדוע תפילתו באה מעומק הלב?

"עני" זה עני בדעת, כי הוא מחפש את הדעת, מחפש עד שימצא.

תלמיד: אז למה תפילתו מתקבלת?

כי הוא מחפש דעת.

(סוף השיעור)