heb_t_rav_2010-05-02_lesson_otkrivaem-zohar_n22

פותחים הזוהר

(מאמר "אמא אוזיפת לברתא מאנהא", אות ט"ז - אות כ"א)

שיעור 22

תרגום סימולטני מרוסית - שיעור וירטואלי 02.05.10 – אחרי עריכה

צהריים טובים לכל חברינו בכל העולם. כהרגלנו אנו מעבירים את השיעור הוירטואלי הנוסף יחד עם סשה קוזלוב, והיום השיעור הוא לפי ספר הזוהר, מאמר "אמא מַלווה לבת את לבושיה", אות ט"ז.

לפני כן אנחנו צריכים לדבר על הקונגרס. בעוד יומיים אני טס לארצות הברית, ושם ליד ניו יורק יתקיים כנס של אנשי אמריקה. בעיקרון זה כנס כלל עולמי שיתורגם לכמה שפות, ואני מקווה שאתם תשתתפו בחלק מההרצאות והשיחות, ובכל מיני אירועים שנעשה שם. הכנס הזה גם יהיה סוג של מגה כנס, בשביל ארצות הברית זה באמת קונגרס די גדול, ועד היום נרשמו כבר יותר מאלף אנשים, שזו כמות רבה מאוד של אנשים לצפון אמריקה. מישראל טסים בערך חמישה עשר אנשים, כולל אלה שחייבים לטוס – הנהלת הקבוצה האנגלית שלנו, אני ועוד כמה אנשים שבאים כתומכים.

אני רוצה לומר שכל אלפי האנשים האלה שיתאספו שם, ואני חושב שיהיו הרבה יותר מאלף, הם כולם תלמידים שלנו מה"לרנינג סנטר" בשפה האנגלית, שלחלקם זו כבר לא השנה הראשונה שלהם. בנוסף לתלמידים הותיקים יהיו גם תלמידים חדשים ויהיה מאוד נעים לראות ולהכיר הרבה פנים חדשות. אני מבקש וממליץ, מציע להשתתף יחד איתנו בכל זה.

ביום ראשון הבא יתקיים שם שיעור בשמונה או בתשע בבוקר זמן ניו יורק, וזה בדיוק יצא מארבע עד חמש, או מחמש עד שש לפי זמן ישראל, פלוס מינוס שעה. אני לא חושב שתצטרכו לצפות באיזה שיעור מוקלט, אלא פשוט תוכלו יחד אתנו להשתתף בשיעור שלנו. אתם תקבלו מראש את ההודעה על זה, ובערך באותן השעות שגם כך אתם נמצאים אתנו, תוכלו להיות איתנו בשיעור, וחוץ מזה תוכלו להשתתף גם בכל שאר השיעורים, בתרגום לרוסית או לאנגלית, איך שנוח לכם. בכל השיעורים יהיה תרגום לאנגלית, לרוסית, לעברית ולספרדית, כך שאנחנו מציעים לכולם להשתתף בזה.

הכנס ייערך החל מיום חמישי בערב, כולל יום שישי, שבת ועד ליום ראשון בצהריים. ולאחר מכן מאוד יכול להיות שתהיה אפשרות לשדר את ההרצאה שלי מטורונטו, ואתם תקבלו על כך הודעה מראש.

סדרת ההרצאות בניו יורק תהיה מוקדשת להתאמה, אדפטציה של ספר הזוהר ללימוד הכללי. הקונגרס יהיה דומה במשהו לקונגרס שהעברנו בפברואר בארץ, בערך אותם נושאים, אולי באופן רחב יותר וקרוב יותר למימוש שלנו, לשימוש. אני אשתדל לעשות את זה יותר קרוב לבני אדם, בכל זאת הקהל שם שונה ובדרך כלל הקהל גורם לי לשנות את צורת ההסבר. האנשים יותר רחוקים מספר הזוהר, ובכלל מִמה שמייצגת חכמת הקבלה, לכן מאוד יכול להיות שזה אפילו יהיה מעניין לכולכם, כך שאני ממליץ להשתתף.

נחזור כעת לנושא שלנו, "אמא אוזיפת לברתא מאנהא". נגדיר מי זאת אמא ומי זאת בת. אנחנו תמיד מתחילים מכך שבתחילה התפשט האור ובנה לעצמו כלי, רצון שנקרא "בחינה א'" (ראה "א" בשרטוט מס. 1). האור נקרא "בחינת שורש", תכונתו השפעה, ולכן הכלי נעשה למקבל. מכך שהאור מילא את הרצון להתמלא, לקבל, הרצון התחיל להרגיש את תכונת האור והחליט בסוף של עצמו שהוא רוצה להיות שווה לאור, והחליט להשפיע. אז התכונה השנייה הזאת שנוצרת באופן ישיר, שאינו תלוי בהחלטות הכלי אלא כך האור משפיע על הכלי ומופיעה בחינה ב', היא תכונת ההשפעה (ראה "ב" בשרטוט מס. 1). תכונת הקבלה נקראת "חכמה" ותכונת ההשפעה נקראת "בינה".

אחרי שבינה מוגדרת כרצון להשפיע (ראה שרטוט מס. 1), רצון להשתווֹת לעליון, באופן טבעי האגו, הרצון לקבל רוצה להיות שווה לעליון, אפילו אם זה להשפיע. כי העליון הוא בכל זאת הרבה יותר ברור, חזק, מובהק, ההתרשמות גדולה יותר והתענוג גם כן. ולכן בינה מחליטה ומגדירה את עצמה כתכונת השפעה.

ומה היא תשפיע? אז היא מחליטה להחליט מה אני אשפיע. וזה החלק השני שלה, הוא המחליט ועוסק בהחלטה מה הוא יעשה. הוא מבין שהוא יקבל בשביל ההשפעה וכך הוא יממש את עצמו. וכך הבחינה עושה את עצמה ללקבל על מנת להשפיע. התכונה הזאת נקראת "זעיר אנפין" או "בחינה ג'" (ראה "ג" בשרטוט מס. 1).

וכשזעיר אנפין הזה, בחינה ג' פועלת כך, היא מרגישה שווה לאור, לשורש. וכתוצאה היא מחליטה ורוצה להיות מלאה, להתענג במה שיש בשורש. כלומר, הוא רוצה לקבל את הכול. אז ההרגשה הזאת, "אני רוצה לקבל את הכול", היא לא כמו בחכמה, כי בחכמה הרצון לקבל נוצר באופן טבעי, בהכרח תחת השפעת האור, הוא רצה להשפיע והפך אותה למקבלת. והבחינה הזאת לקבל היא כבר נעשתה תחת החלטה של הבחינה הקודמת, ג'. ולכן התכונה הזאת מלכות, הרצון לקבל הזה, אנחנו מדברים עליו כיוצא מהנברא עצמו, ולכן הוא נקרא "מלכות", למלוך, מלכות הרצון (ראה "ד" בשרטוט מס. 1).

אנחנו רואים שהאור ברא את הרצון הראשוני, והרצון הראשוני הזה, הראשון, הוא היה בלתי מעוצב. הוא לא יצא, התבטא מהנברא עצמו, אלא זה קרה תחת השפעת האור. ואילו הרצון הרביעי הזה, הוא כבר נברא, נוצר כתוצאה מההחלטה של הנברא ולכן הוא אמיתי. וכל התכונות האלה, בינה וזעיר אנפין, הן תכונות מעבָר בשביל להגיע דווקא לרצון המלא הזה, להחלטה המלאה.

לכן הבחינה הזאת, השורש, זה המקור, זה הבורא (ראה "בורא" בשרטוט מס. 1). ובחינה א' זה הנברא הראשוני שהבורא רצה לברוא (ראה "נברא הראשוני" בשרטוט מס. 1). אז הנברא הזה זה נקודת מוצא של הנברא סך הכול, הוא לא נמצא בפני עצמו. זה כמו עובּר, כמו תינוק, כמו טיפת זרע שבסוף יקרה איתה משהו. זה כמו גרעין שיגדל ממנו, יצמח ממנו משהו, הוא בלתי עצמאי כמובן ושום דבר, אבל יש בו את הגרעין הזה. ותחת ההשפעה של האור, מתוך הגרעין הזה מתפתח אחרי זה הנברא הסופי הזה. זה כבר נברא שלם וכלפי הנברא הזה כבר אפשר להתייחס כאל משהו שמתקיים באופן עצמאי, באופן מודע (ראה "נברא!" בשרטוט מס. 1). לא כאיזה טיפת זרע או עובּר או תינוק, אלא כבר כאדם בוגר שאנחנו באים אליו בדרישות מסוימות, הוא אחראי על מעשיו ועל החלטותיו, ולא כילד קטן או כעובּר או כמישהו שקיים עדיין רק בתוך אמו, והרצונות עדיין לא מוגדרים, לא מעוצבים. אלא כאן הרצונות מוגדרים ומעוצבים.

אז אחרי שהנברא מגיע למצב הזה, הוא מרגיש את עצמו מקבל באופן מלא, מוחלט ומנוגד לחלוטין לבורא (ראה שרטוט מס. 1). כלומר, ביניהם פתאום נוצרת הרגשה ברורה. את זה שהתחושה הזאת נוצרת בבורא אנחנו לא יכולים לדעת, אבל בנו פתאום נוצרת איזו דלתא, הרגשה מובהקת של ההפכיות שלנו לבורא. וכתוצאה מזה הנברא מוכן לעשות הכול רק בשביל להיפטר מהתחושה הזאת, מתחושת ההפכיות, הנגדיות, התחושה העצמית כחושך, כשפלות, כהפכי לגמרי, ובלתי מוצלח לחלוטין.

המצב הנוראי הזה מביא למצב שמלכות עושה על עצמה צמצום ונשארת ריקה לחלוטין. היא מגרשת מתוכה את כל האור, את כל המילוי, את כל ההרגשה שהייתה בה, היא דוחה את זה מתוך עצמה, והמצב הזה נקרא "צמצום א'" (ראה "צ"א" בשרטוט מס. 1). היא נשארת ריקה, ואז היא אומרת: לא, אם אני נשארת ריקה, הרי בכל זאת אני לא שווה לבורא, אני לא כמוהו. אני צריכה להגיע לכזה מצב, שאני אקבל הכול בעל מנת להשפיע כמוהו. כלומר, אני אקבל ממנו את כל מה שהוא רוצה שאני אקבל, אבל הקבלה הזאת בשום פנים ואופן, לעולם לא תהיה בשביל למלאות את עצמי, אלא אך ורק בשבילו. כלומר, אני תמיד אהיה תחת הצמצום, אני תמיד אהיה בהרגשה של תענוג, ואך ורק מהסיבה שאני מענגת אותו. מובן מכאן איזו פעולה פנימית וכוחנית צריכה לקרות במלכות, והשאלה, איך עושים את זה?

אז בשביל לעשות את זה אנחנו חייבים את תכונת הבינה, כיוון שבינה זו תכונת השפעה והיא יכולה להראות לנו איך הרצון לקבל לקח על עצמו, קיבל על עצמו, רכש את תכונת השפעה, ומזה אנחנו יכולים ללמוד. בינה נקראת "אמא", ומלכות שרוצה לקבל ממנה את תכונת ההשפעה וללמוד ממנה נקראת "בת" (ראה "אמא", "בת" בשרטוט מס. 1). ועכשיו נלמַד איך אמא מַלווה את הלבושים שלה. כלומר, איך היא מוסרת או עוזרת, מלמדת את הבת להיות "אישה", כלומר להצליח לקבל בעל מנת להשפיע, להיות בדיוק כמוה. וכאן מתרחש התיקון על ידי בינה (ראה "בינה" בשרטוט מס. 1).

על זה מדבר המאמר, ובואו נתחיל לקרוא אותו. מה שיהיה ברור יהיה ברור, ומה שלא לא, זה בסדר. בעיקרון, זה הנושא של המאמר, אני רק רוצה לצייר קודם תרשים נוסף של עולם האצילות.

יש לנו עולם אין סוף, עולם אדם קדמון, אחרי זה טבור, ותחת הטבור נמצא עולם האצילות. עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא, זעיר אנפין ומלכות (ראה שרטוט מס. 2). אחרי זה נמצאים עולמות בריאה, יצירה ועשיה, והנשמות המפורדות, המפולגות, הנפרדות, האגואיסטיות.

שרטוט מס. 2

וכשהנשמות האלה משתוקקות לעלות למלכות, אז כל אחת מהן משתוקקת להתעלוֹת, הכּוונה להתחבר ביניהן. לכן אני מצייר פה את הסיגמא (Σ), את הסימן המתמטי של איחוד, ואם הנשמה רוצה להתחבר עם הנשמות האחרות, אז ברצון הזה שלה היא מקבלת מתוך ההשתוקקות שלה את האור העליון שמעלה אותה, משפיע עליה כך. זה נקרא "אור מקיף", והוא משפיע על הנשמה ועוזר לה להתעלוֹת ולהיכלל בתוך המלכות. כי הרצון עצמו לא מספיק, צריך לקבל מלמעלה כוחות. אם הרצון של האדם הוא באמת טוב ומתאים, מספיק, אז הוא יקבל.

האור הזה יוצא מדרגת הבינה, מהמערכת הזאת שנקראת "אבא ואמא" (ראה "אבא" ו"אמא" בשרטוט מס. 1). אבל בעיקרון זה מאמא, מבּינה, כי "אבא" זה חכמה ו"אמא" זו בינה. ועתיק ואריך אנפין יחד הם כתר, הם רק מחולקים לשני חלקים, לחלק העליון של הכתר ולחלק התחתון של הכתר. כיוון שהחלק העליון של הכתר הוא נעתק לחלוטין, הוא מנותק לחלוטין מעולם האצילות, הוא כביכול נמצא כצמצום א'. הוא כאילו עולם אין סוף כלפי מצבו. ואריך אנפין זה כבר צמצום ב', זאת כבר מערכת שפועלת באופן ברור, הוא נמצא בקשר עם כל העולם האצילות. ועתיק נקרא כך מהמלה נעתק, גם יש שֵם כזה, שם של גבר, "עתיק".

וכשהנשמה עולה למלכות ומשתוקקת להתחבר עם כולם, עם כל שאר הנשמות, אז את תכונת ההתקשרות הזו היא מקבלת מהבינה, שאז כבר האור הזה פועל עליה לא באור מקיף כזה אלא באופן ישיר, וכך בעצם מתרחש התיקון שלנו. אבל זה כך אם מדברים באופן די גס, כי בפְנים מתרחשות עוד המון פעולות, ואולי נדבר עליהן היום.

נתחיל עכשיו לקרוא את המאמר, "אמא אוזיפת לברתא מאנהא", אות ט"ז, מתוך "הקדמת ספר הזהר":

"טז) א"ר שמעון וכו': אר"ש, על כן השמים וצבאם נבראו במ"ה שהוא המלכות. כי כתוב, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'. ומקודם לכן כתוב, מ"ה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים." בתחילה אנחנו רק שומעים את הטקסט. "הרי השמים נבראו בשם מ"ה, שהוא המלכות והכתוב, על השמים, המורה על הבינה הנקראת מ"י, שהוא מעל ז"א." שנקרא מ"ה "הנקרא שמים, הפירוש הוא, שעולה בשם אלקים. פירוש. מ"ה, שהוא מלכות, עולה ונכלל בבינה הנקראת אלקים," זה שֵם הבורא "אחר שברא אור לאורו, דהיינו אחר שברא אור חסדים ללבוש יקר אל אור החכמה שבשם מ"י (כנ"ל אות י"ד) שאז נתלבשו זה בזה," אור התענוג, אור החכמה מתלבש באור החסדים, באור הבּינה. "והמלכות עלתה בשם העליון אלקים. שהוא שם הבינה. שהמלכות נכללת בה. וע"כ, בראשית ברא אלקים." אלה המלים הראשונות של התנ"ך, התורה. "היינו אלקים העליון, שהוא בינה, ולא מלכות. כי מ"ה, שהוא מלכות, אינו כך ולא נבנה בסוד מ"י אל"ה, שאמרנו."

זה טקסט מאוד קשה, ארוך, מבולבל וכן הלאה. מה הוא רוצה לומר בזה? בעיקרון, כל הסיפור של התורה מתחיל מפעולה שקורית עם הנשמה, כשהיא כבר שבורה כולה, נפלה למטה, התכללה בכל שאר הנשמות, ונמצאת במצב שמוכן לתיקון. כלומר, במצב המקולקל, השפל, בשנאה הדדית בין כולם, בדחייה. אנחנו אפילו לא מדמים לעצמנו את הדחייה והשנאה הזאת, כי אנחנו בעצם לא מרגישים את עצמנו עד כדי כך כאלה, וכל זה צריך להתגלות לאט לאט, כי הכול מתגלה בהשוואה. כשאור הבינה הזה ישפיע עלינו, אנחנו נראה איך אנחנו בנויים בפְנים בתוך הטבע שלנו בתכונה שאנחנו לא מקבלים שום דבר בחשבון, מלבד תועלת אישית, מילוי אישי רגעי שלא קשור לשום דבר, שלא תלוי, לא מחוייב על ידי כלום.

ולכן הזוהר מדבר על זה וגם התורה, ככתוב "בראשית ברא אלקים". מה הוא ברא? "בראשית ברא". "בראשית" זאת תכונת הבינה, תכונת אלקים. "ברא" זה הוציא מתוך עצמו, הוריד למטה את התכונה ההפכית לו, תכונת המלכות.

תכונת אלקים כלולה משני חלקים "פירוש, כיון דעלמא תתאה, מ"ה ממשיך המוחין בשמא אלהים בעלמא עילאה,". תכונת האלקים מחולקת למ"י ואל"ה. בעברית זה נשמע "מי אלה", כלומר מ"י ברא אל"ה, מ"י ברא את זה.

זוהי תכונת הבינה, והיא מורכבת משני חלקים. החלק העליון נקרא מ"י, והחלק תחתון נקרא אל"ה, או כמו שאנחנו אומרים שהחלק העליון זה גלגלתא עיניים והחלק התחתון זה אח"פ. החלק התחתון, אל"ה, מִתקשר ומשפיע על מלכות עם הנשמה (ראה "אני" בשרטוט מס. 2), הוא משפיע עליה ומושך אותה למעלה אליה עצמה. וכך כשהנשמה מתכללת, מתחברת באל"ה, היא נראית כמין מבנה כזה שמשלים את המבנה של אל"ה. האני הזה משלים את אל"ה עד עשר ספירות, עד לתכונת ההשפעה.

"יז) אלא בשעתא דאתמשכן וכו': אלא בשעה שאותיות אלו אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, כי האם משאלת בגדיה לבת ומקשטת אותה בקישוטיה. אז נמשך השם אלקים מבינה שהיא האם למלכות שהיא הבת."

נצייר את זה: למעלה זו תכונת הבינה, גלגלתא עיניים, ולמטה זה האח"פ (ראה שרטוט מס. 3). האח"פ הזה זה אל"ה, זה הלבושים, אור חסדים, תכונת ההשפעה, מָסך שמשפיע על מלכות, וכך מעלה ומכליל את מלכות באח"פ של בינה.

שרטוט מס. 3

"ומתי מקשטת אותה בקישוטיה כראוי." כלומר, מתי נותנת את אור החסדים? מלכות רוצה את אור החכמה, כי מלכות זה רצון לקבל אור חכמה, אבל היא לא רוצה להשתמש בזה מכיוון שהיא נמצאת בצמצום א'. היא רוצה להשתמש בזה רק בשביל לנצל את הרצון שלה כלפי השפעה, כלומר, הרצון לקבל הוא אך ורק במטרה להשפיע, בכוונת השפעה. הרצון לקבל זה המלכות או הנשמה, שמלכתחילה רוצה רק לקבל, היא אגואיסטית, וכוונת ההשפעה מגיעה אלינו מבּינה, מתכונת החסדים.

כשפתאום נבנָה לנו הרצון לקבל בתכונת ההשפעה שבנויה נכון ומחוברת נכון, שאז על בטוח יהיה לי את הרצון לקבל תחת המסך, תחת התנאי שאני אקבל אבל בהכרח למען ההשפעה בלבד, אז ייכנס בי מילוי (ראה שרטוט מס. 3). המילוי ייכנס אך ורק מפני שיש לי כוונה להשפיע, ויֵצא מחכמה דרך בינה. המילוי זה אור החכמה, והכוונה זה אור חסדים. וכשבתוכי יהיה השילוב הנכון בין הרצון לקבל וכוונה להשפיע, אני אוכל לבצע את הפעולה הזאת, אני אוכל להתמלא באור החכמה בכּוונה. אני לא נותן ומשפיע שום דבר לאף אחד, פשוט בי בתוכי פתאום נוצרת כוונה כזאת להשפיע, וזה נקרא שאני עובד ב"השפעה", בדומה לבורא. ואז אני בעצם שווה, דומה, לבורא. זה אפשרי רק אם בינה מספקת לי את הלבושים שלה, את תכונות ההשפעה שלה.

כלומר, בינה זה תכונת אלקים, אל"ה ומ"י יחד זאת תכונת אלקים, שֵם של בינה. "ומתי מקשטת אותה בקישוטיה כראוי. היינו, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'." שלוש פעמים. לָמה שלוש פעמים? כי יש לנו רק שלושה דירוגים של הרצון. "כי אז נקראת המלכות אדון, שהוא לשון זכר. כמו שאתה אומר, הנה ארון הברית אדון כל הארץ. הרי הכתוב קורא את המלכות המכונה ארון חברית בשם אדון כר הארץ. שהוא שם זכר. והיינו משום שקבלה את הכלים המכונים בגדים, והמוחין המכונים קישוטין, מהאם שהיא בינה. כי אז יוצאת הה' מן מ"ה ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י כמו הבינה. ואז היא" בינה "מתקשטת בבגדי זכר, דהיינו בגדים דבינה כנ"ל, כנגד כל ישראל."

לפי איזה שלבים בינה עושה את התיקונים על המלכות? בתחילה כשהנשמה מתעלה, עולה לעולם האצילות, היא עולה ונכללת במלכות דעולם האצילות בצורת העובּר, ואז היא מקבלת מבּינה תכונה כזאת שנקראת "רחם" (ראה שרטוט מס. 4), והיא מתחילה להתפתח בו כמו באינקובטור.

שרטוט מס. 4

הנשמה עולה דרך פרסא למלכות, ונכללת בתוך מלכות כזרע ברחם אמו (ראה שרטוט מס. 4). זה המצב ההתחלתי הרוחני. וכך היא מתחילה לקבל מבּינה אורות מעוררים אחד אחרי השני. בשלב הראשון במצב הזה, בינה לוקחת את מלכות תחת שליטתה. התכונה הזאת של בינה כשהיא מלבישה כל מה שתחתיה, את זעיר אנפין ומלכות, זוהי תכונת הבינה כאמא, שמחזיקה בתוך עצמה את הנשמות שכבר רוצות להתפתח בה, ואז היא מתחילה לעבוד עליהן.

החלק התחתון של בינה זה ט' האותיות הראשונות, זעיר אנפין זה מהאות העשירית עד האות השמונה עשרה, ומלכות זה מהאות השמונה עשרה עד האות העשרים ושתיים של אותיות הא' - ב'. החלק התחתון של המלכות שנמצא על הפרסא, כולל בתוכו חמש תכונות חזקות, קשות של המסך הסופי שנקרא "מנצפ"ך" שזה חמש האותיות: מ' נ' צ' פ' כ'.

כך בינה מתחילה להשפיע על הנשמה בהשפעות האלה שלה, והיא יוצרת בנשמה, היא עושה מין חותם בתכונת הנשמה, ברצון לקבל, כל מיני אותיות שלה, תכונות להשפיע. וכך מתחיל להתפתח מנקודת הרצון הזו כבר איזה גוף, איזו צורה.

כל הנפח הזה שנקרא ה"רחם" זה כל תכונת הבינה (ראה שרטוט מס. 4), ובתוכו נמצאת הנשמה, העובּר, וכך היא מתחילה להתפתח. כלומר, אפילו מהמצב הראשון, ממצב העובּר, התפתחות הנשמה מתבטאת בזה שהיא מקבלת מבּינה את תכונת ההשפעה. וזה מה שנקרא שהחל מהרגע הראשון ההוא שהנשמה נכללת בתוך מלכות, האמא מתחילה למסור את הלבושים שלה לבת. מהרגע הזה הנשמה כבר נהיית דומה לבינה לפחות במשהו, לכן היא כבר נקראת "בת" ובינה כבר נקראת "אמא", ואז הנשמה מתחילה לקבל ממנה את התכונות האלה.

"יח) ואתוון אחרנין וכו' : והאותיות האחרות, דהיינו אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, מן הבינה. אל מקום זה, דהיינו אל המלכות הנקראת עתה בשם מ"י כמו הבינה. אל"ה אזכרה." בינה עצמה זה אלקים, אל"ה ו- י"מ (ראה "אלה-י"מ" בשרטוט מס. 4). י"מ זה המ"י שתמיד נשאר למעלה מהבינה הזאת, מהבחינה הזאת. מ"י זה ג"ר דבינה, אותה תכונת הבינה שאין לה קשר איתנו. כמו האמא שהיא בעצם גם אישה ובן אדם, והיא משתייכת לעוד דברים חוץ מלעובּר שהיא נושאת בה. ואל"ה זה החלק הזה שהוא הרחם (ראה "אלה" בשרטוט מס. 4).

את האותיות האחרונות אל"ה מלכות מקבלת מהבינה. "פירושו, הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, כדי להמשיך אותיות אלו אל"ה, מן הבינה." לָמה כתוב שצריך לדמוע?

אמרנו פעם שכאן קורית קבלת האור בצורת טיפות. כי יש את אור החכמה שהוא משתלשל, יורד למטה בצורת דמעות, טיפות. כשהתחתון נמצא במצב שהוא לא יכול לקבל את הכול, אז הוא מקבל בהפסקות, טיפין טיפין. וכיוון שהוא מקבל את זה במצב הקטן שלו, והגדול, העליון נמצא במצב גדלות, אז תחושת הצער הזאת של העליון כלפי התחתון, כשהתחתון רוצה לקבל אבל לא מסוגל ליותר, המצב הזה נקרא "דמעות". כי מצד אחד יורד השפע, אבל כֵּיוון שהוא מדוד ומצומצם מאוד מלמעלה למטה, לכן זה נקרא "דמעות".

ואז אדדם מלמעלה מבינה, עד בית אלקים, שהוא המלכות. כדי שהמלכות תהיה נקראת אלקים כעין הבינה שנקראת אלקים. ובמה אמשיך אותן." איך אני יכול לקבל אותן? "היינו, בקול רנה ותודה המון חוגג." בשירה. כי הרי העליון הוא זה שדומע, זה אלקים שבוכה, והנשמה, התחתון, למרות שהוא נמצא במצב כזה, הוא עולה בשמחה, כיוון שבשבילו אחרי שהוא צמצם את עצמו, הוא כבר לא רואה שום בעיה לקבל אפילו בשיטת הטיפות, בקולות התורה, השירה.

"א"ר אלעזר, השתיקה שלי בנתה את המקדש של מעלה שהוא בינה, ואת המקדש של מטה, שהוא מלכות. ובודאי, הוא כמו שאנשים אומרים, מלה בסלע, והשתיקה בשנים. מלה בסלע, היינו הפירוש שאמרתי והעירותי עליו. שתיקה בשנים, היינו השתיקה ששתקתי, ששוה פי שנים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד, שהם בינה ומלכות. כי אם לא עמדתי מלדבר (כנ"ל אות י"א) לא השגתי היחוד של ב' עולמות אלו."

לָמה שתיקה היא בעלת ערך יותר? כי שתיקה זה בצמצום א', שמוכן לקבל מהעליון הכול. כמו הנברא, כמו עובּר שברחם של אמא הוא מבטל את עצמו. בעולם שלנו זה קורה באופן טבעי כי כך זה בעולם שלנו, ואילו אנחנו כשנכנסים לפרצוף העליון, לאל"ה, לתוך הרחם העליון הזה של הבינה, כך צריכים לבטל את עצמנו באופן מוחלט, שלא משנה מה קורה אתנו, אנחנו מוכנים להכול, רק להיות בעליון.

ולכן שתיקה זה נקרא שהיא שווה פי שניים מזהב. כלומר, היא שווה יותר מלקבל את אור החכמה. לָמה פי שניים? כי אתה מקבל אור חכמה לבוש באור דחסדים, אתה מרוויח שניים. וזאת מכיוון שהשתיקה הזאת נבראת על ידי שני עולמות, בינה ומלכות, שהם מתקשרים ביחד במלכות, כי אם לא היה שותק, לא היה מגיע ומשיג את האיחוד של העולמות, לא היה מקבל את האור העליון.

אז כל הגילוי שלנו, כל התיקון שלנו מבוסס על כך שאנחנו מסכימים לקבל את התנאים העליונים שהם מעל לאגו שלנו. כלומר, לא משנה מה השליטה העליונה תעשה אתי, אני מוכן לכל ניתוח על עצמי, וכך אני בעצם מעמיד את עצמי כעובּר ברחם האמא, שלא קובע את המצבים שלו אלא נמצא תחת השליטה שלה באופן מלא.

"יט) אמר רבי שמעון וכו': אר"ש, מכאן ולהלאה, שלמות המקרא, שכתוב, המוציא במספר צבאם. כי שתי מדרגות הן, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה. דהיינו מצוינת, אחת היא שנאמר עליה מ"ה, ואחת שהיא מ"י. זה מ"י, היא עליונה," כמו שאמרנו, (ראה "מ"י" בשרטוט מס. 4) "וזו, מ"ה, היא תחתונה," זו המלכות (ראה "מלכות" בשרטוט מס. 4). "המדרגה העליונה רושמת ואומרת המוציא במספר צבאם, אשר ה' הידיעה של המוציא רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה. דהיינו מ"י. כעין זה, המוציא להם מן הארץ," זו פְּנייה לבורא "הנה ה' הידיעה של המוציא רומזת על אותה שנודעת, שזו מדרגה התחתונה, דהיינו מ"ה. והכל אחד. ששתיהן הן במדרגה אחת שהיא מלכות, אלא העליונה היא מ"י דמלכות והתחתונה היא מ"ה דמלכות. המוציא במספר. פירושו, כי מספר ששים רבוא הם הכוכבים העומדים יהד, והם מוציאים צבאות למיניהם שאין להם מספר."

כשתרגמתי את הספר הזה לפני חמש עשרה שנה בערך, תרגמתי את זה באופן קצת קשה. אז עוד לא ידעתי בשביל מי אני עושה את זה, לכן סלחו לי על התרגום.

מה הוא רוצה לומר? מ"ה ומ"י מתחברים יחד. מ"י זו תכונת הבינה העליונה ביותר (ראה "מ"י" בשרטוט מס. 4) שנמצאת אפילו מעל הדרגה שממנה התחתון מקבל השפעה. ומ"ה, בינה שמשפיעה על העובּר, על הנשמה, ומעבירה לה את התכונה שלה, היא בסופו של דבר מכינה את הנשמה הזאת שנקראת מ"ה, לזה שהיא תהיה דומה ושווה לא לתכונה הזאת של הרחם שבה גדֵלה ומתפתחת הנשמה, אלא שהיא תהיה למעלה מעצמה, דומה לתכונת מ"י.

כלומר, בעצם בינה כאן היא כסוג של טרנספורמטור, אדפטור, מתאֵם שלוקח את התחתון, ונותן לתחתון את התכונות שלו. וכֵּיוון שלתחתון יש תכונת חכמה, בינה מתקנת את החכמה, וכך חכמה עולה מעל לבינה. בעצם הנשמה דרך תכונת הבינה, תוך כדי שהיא מיתקנת ורוכשת כאן את תכונת הבינה הנוספת לה, היא עולה אחרי זה למעלה ממנה הלאה, יותר למעלה מאמא שלה. כלומר, היא מקבלת מהאמא שלה רק את הלבושים, ואחרי זה הודות ללבושים האלה עולה מעליה.

"כ) לכלם בין אינון וכו': לכלם בין לששים רבוא אלו, ובין לכל צבאותיהם, שאין להם מספר, בשם יקרא. מהו, בשם יקרא. אם תאמר, שקורא אותם בשמותיהם, אינו כן, כי אם היה כן, היה צריך לומר בשמו יקרא. אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם אלקים, אלא נקראת מ"י (כנ"ל אות י"ד) אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה, דהיינו אע"פ שכבר עלו אותיות אל"ה, אלא שעוד הן חסרות לבוש היקר של חסדים, שאז הן נסתרות, ואינן עולות בשם אלקים (כנ"ל אות י"ד בהסולם) כיון שברא אותיות אל"ה, ועלו בשמו, דהיינו שנתלבשו בלבוש היקר דחסדים, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלהים, כנ"ל. אז בכח השם הזה" הכללי הזה אלקים, מ"י ואל"ה, הנשמה דרך הלבוש של אל"ה עולה עד למ"י והופכת דומה לאלקים, בורא. "אז בכח השם הזה הוציא אותם בשלמות, וזהו בשם יקרא, שפירושו, באותו שם שלו קרא והוציא כל מ"ן ומין שיתקיים בשלמותו. ואז כתוב, המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא. דהיינו בשם השלם אלקים. כעין זה, כתוב, ראה קראתי בשם, שפירושו, אני מזכיר את שמי, כדי שבצלאל יתקיים במלוא קיומו."

בשפה הפשוטה שלנו, נשמה שבכלל אין לה שום דבר חוץ מהרצון האגואיסטי הקטן שלה, אם היא מתחילה לעלות בעזרת הנקודה שבלב בכדי לרכוש את תכונת ההשפעה, היא מקבלת את תכונת הבינה, גְדלה במלכות כבאינקובטור, רוכשת את כל התכונות של הבינה שנקראות אל"ה, ואז עולה עם התכונות האלה למעלה מתכונת הבינה למ"י ורוכשת את השֵם המלא אלקים. היא רוכשת את התכונה המלאה אלקים, ושָם הנשמה הזאת מתחילה להשיג את השורש האמיתי שלה ורוכשת את השֵם שלה. כלומר, היא מתחילה להבין את מקומה במערכת הכללית של הנשמות. זאת אומרת, לקבוע את השם האמיתי שלה, מי היא, מאיפה היא, במה הייעוד שלה, במה התפקיד שלה, החובה שלה במערכת הנשמות הכללית כלפי כל שאר הנשמות. ואז היא נהיית עצמאית, שולטת ומשפיעה על כל השאר, ולכן היא זכאית לשֵם המלא של אלקים.

"כא) מרוב אונים: שואל, מהו, מרוב אונים. ומשיב, זהו רוש המדרגות, שכל הרצונות עולים בו, ומתעלים בו בדרך סתום. ואמיץ כח," הכוונה לנשמה בדרגה הזאת "זהו סוד העולם העליון, הנקרא מ"י, שנתעלה בשם אלקים, כמו שאמרנו. איש לא נעדר, היינו מאותם ששים רבוא שהוציא בכח השם הזה. ומשום שאיש לא נעדר ממספר ששים רבוא," כלומר, שישים ריבוא נשמות שעולות לדרגה הזאת. ברוחניות זה לא כמות אלא כוחות. "ע"כ בכל מקום שמתו ישראל ונענשו בחטאותיהם, נמנו אח"כ, ולא נעדר מאלו ששים רבוא אף אחד, כדי שיהיה הכל בצורה אחת, הן למעלה והן למטה, וכמו שאיש לא נעדר ממספר ששים רבוא, למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה."

כל הנשמות צריכות להתעלוֹת בשביל המימוש המלא שלהן לשֵם אלקים, לקבל את כל הלבושים בעצם, את כל אור דחסדים מבּינה דעולם האצילות, בשביל להתעלוֹת אחרי זה בתוך השֵם הזה לעולם אין סוף. בזה בעצם מתרכזת כל המערכת הזאת.

נעבור לשאלות. המאמר הזה הוא מאוד מאוד לא פשוט.

שאלה: אם לא עכשיו אז מתי נבין אותו?

אדם צריך לממֵש את זה בתוך עצמו. רק על ידי מימוש בתוך עצמנו הפנימי אנחנו נוכל להבין את זה, אחרת זה סתם שיחות נפש מרגיעות.

שאלה: איזה מין יש לבורא? פעם אתה קורא לו זעיר אנפין, בינה, היא, הוא.

עכשיו כשאנחנו לומדים את ספר הזוהר, אתם יכולים לראות שאותו אוביקט נקרא במין זכר, במין נקבה, עלתה, עלה, ירדה, ירד, או הוא והיא, וזה לא טעויות, זה לא מחוסר ידיעה או מבורות. אלו שכתבו את ספר הזוהר היו מדענים גדולים, הם השתמשו באותיות כמו בכלים, הם ידעו את זה עד לעמקות המהות של עבודת הכוחות קבלה והשפעה, ממה בנויות האותיות. הם לא סתם ציירו אותיות, הם ציירו כוחות, סימנו כוחות שהאות מסמלת. אין פה אותיות.

פשוט כל אוביקט רוחני עובד גם בהשפעה וגם בקבלה. הוא נמצא במדרגה כלפי האחרים, או שהוא משפיע או שהוא מקבל. כלפי העליון הוא יכול להיות כמקבל, כלפי התחתון הוא יכול להיות כמשפיע. לכן כולנו כלפי הבורא נקבות, אנחנו מקבלים כי הנשמה היא מקבלת. היא ממתינה, מחכה, היא כמו בת שמחכה מאמא שלה לתכונות ההשפעה, בינה. וכשהיא מקבלת את תכונות ההשפעה היא עולה לדרגת מ"י, אז היא כבר כגבר, כי אז כבר יש לה כוחות להתעלוֹת מעל האגו. וכשהיא שולטת בו, היא יכולה לעבוד להשפעה, וזו תכונת הזכר.

אז אנחנו תמיד בתכונות ילדים, נשים וגברים, עוברים את כל המצבים. אין לנשמה מין בפני עצמה, היא תמיד עוברת מצבים. נשמות של גברים ונשמות של נשים, זו כבר חלוקה אחרת לגמרי, לפי הפונקציה הכללית בגוף הכללי, בנשמה הכללית. וכך כשעולים מלמטה למעלה בתיקון עצמי, אנחנו עוברים מצבים, מצב של קבלה, השפעה, התכללות בקו ימין, שמאל, קו אמצעי. אנחנו כלפי הפונקציות שלנו, כלפי העליונים, כלפי התחתונים שלנו, לפעמים זכר ולפעמים נקבה, כחלקים כאלה של הנברא כך אנחנו מתנהגים.

ורק כשאנחנו נכללים לגמרי במערכת הכללית, אז אנחנו רואים את עצמנו כלפי המערכת הזאת, האם אנחנו עובדים כלפי הקבלה, למרות שגם אז אנחנו עובדים כלפי ההשפעה, כי לא יכול להיות אחרת. אבל בכל זאת, עדיין ישנן נשמות שעובדות יותר על ספיגה, ונשמות אחרות שעובדות יותר על השפעה, הן מתחלקות לחלוקות כלליות ופרטיות בתוך הפונקציות של עצמן. אבל זה רק בסוף, ואנחנו עכשיו לא צריכים לעשות שום הפרדה בעולם שלנו, גם גברים וגם נשים צריכים לחשוב על התיקון שלהם, ללמוד בצורה שווה, אחידה בכול. רק לגברים יש תנאי נוסף, הם צריכים לממֵש ביניהם בקשר ביניהם את כל ההשתוקקויות שלהם כלפי העליון, אבל בעצם גם נשים.

דווקא עכשיו אנחנו עובדים על יצירת מין חלל וירטואלי, מין מערכת כזאת שתקשור בינינו את כולנו ותגרום לנו להיות בקשר בלבוש אחיד, אחד, ואז כולם יקבלו שָם, כמו שאני מקווה, מימוש מקסימלי של הקשר בין גברים לנשים. אנחנו עובדים על זה עכשיו, גם גברים וגם נשים.

שאלה: לָמה השיעורים בימי ראשון הם כל כך שונים משיעורים אחרים, האם זה תלוי בקהל?

זה תלוי בקהל, זה קהל חדש, ואני קורא פה זוהר שאני לא קורא בשום מקום אחר, אתם מקבלים חומר שאף אחד לא מקבל. מצד אחד הוא קשה מאוד, מצד שני הוא מרוכז ביותר, הוא הכי מרוכז. בכוח שלו הוא מתעלה על כל השאר, לכן אנחנו לומדים את הספר הזה.

עשיתי אותו מיוחד כזה והוצאתי אותו בהוצאה נפרדת, כי זו "הקדמת ספר הזוהר". רבי שמעון לקח את כל ספר הזוהר, בחר מתוכו את הכוח המרבי ועשה ממנו מין תמצית כזאת, כך הרב"ש, המורה שלי, מסביר את זה. ולכן בספר הזה יש ריכוז של כל הכוחות של כל הזוהר. ולכן כשאני מעביר את זה, מלמד את זה, גם אני נמצא בפנים באיזה מתח פנימי ובלבול, איזו מבוכה כזאת, קשה להעביר את זה, זה ריכוז של חומר. אבל זה לא חשוב, זה בכל מקרה נכנס בתוככם, אתם מקבלים את זה בפְנים וזה מתחיל לעבוד בתוככם לאט לאט, וזה החשוב ביותר.

רוחניות לא נקלטת בשכל. רוחניות צריכה להתממש ביכולות שלנו להתחיל להרגיש את הכוחות העדינים של העולם שלנו. כל מה שאנחנו רואים לאט לאט יתחיל להתרווח, ואנחנו נתחיל לראות קשרים אחרים. אני מקווה שנתחיל להתקשר בינינו בקשרים הפנימיים האלה, ואז נבין מה זה ספר הזוהר.

(סוף השיעור)