שיעור בוקר 19.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 243,

מאמר "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א'. עמ' 243. מאמר "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי".

תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי

תשמ"ו - מאמר י"א
1985/86 - מאמר 11

"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.

ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:

א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.

ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.

ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.

והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.

ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.

נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.

מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".

ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':

א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.

נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".

וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.

אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.

נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.

אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."

שאלה: מהקטע הזה אני מבין שאני לא יכול לוותר על הרצון לקבל שלי, מה שאני יכול לעשות זה רק להתפלל לבורא, לצעוק אליו, לשאוג אליו שיבטל לי את הרצון לקבל, או להתעלם מהרצון לקבל ולעבוד רק על הרצון להשפיע. כי אני כל הזמן מרגיש שגם אם אני אומר שאני רוצה לעבור להיות ברצון להשפיע, אני עדיין רוצה לקבל מזה משהו. גם להיות בעולם של המלך, להיות באולם שלו, להיות לידו, גם את זה אני עושה בשביל לקבל מזה משהו, לקבל כבוד. כך אני מרגיש בתוכי, אני לא מצליח לוותר על זה, לכן אני לא יודע איך אני יוצא מהפלונטר הזה כי לכל כיוון שאני הולך אני מרגיש שאני מקבל משהו, קטן, גדול, אבל תמיד אני מקבל מזה משהו.

כן.

תלמיד: איך יוצאים מזה?

מה אתה חושב?

תלמיד: מהקטע הבנתי שצריך לזעוק לבורא שיעזור לי להתגבר על המדרגה הזאת של רצון לקבל שנולדתי בה, ולעבוד על מנת לעזור לזולת, לא על מנת לעזור לעצמי.

ומה זה ייתן לך?

תלמיד: לי זה לא ייתן כלום, אבל אני אצא מהפלונטר הזה, כי אני נמצא פה בשיעור הזה, אני נמצא פה בלימודים האלה בשביל לעשות איזה תיקון עם עצמי.

כן.

תלמיד: אני הולך כל הזמן וחושב שהתיקון שלי הוא לא אמיתי לחלוטין, הוא כמעט אמיתי, חצי אמיתי, רבע אמיתי, הוא לא אמיתי לחלוטין, יש במוח איזו נקודה שאני כל הזמן מרגיש אותה, שאני מקבל מזה משהו, קטן, גדול, אבל אני מקבל משהו.

כן.

תלמיד: אני לא יודע איך לצאת מזה, אני תמיד נתקע עם זה מחדש.

ומה אז נשאר לך?

תלמיד: להיות עם החברים, לקבל עזרה מהחברים, לזעוק לבורא, זה מה שנשאר לי, אין לי משהו אחר.

בסדר. המצב הזה שאתה מרגיש שאתה לא יכול לצאת מרצון לקבל הוא נקרא "גלות". "גלות" ממה?

תלמיד: גלות מהבורא, גלות מלהיות מחובר לבורא.

בסדר. אז מספיק אם נבקש ממנו, נדרוש, נבכה, נצעק.

תלמיד: השאלה אם נבכה ונצרח, ואני לא אחשוב שגם בבכי ובצרחות יש לי כוונה נסתרת.

את זה כבר הבורא ייתקן אולי, אבל זה מה שנשאר לנו. רק להיות בצעקה אליו שיעזור לנו.

שאלה: רב"ש כותב "שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו.". מה הקשר בין הגוף לכוונה?

הגוף לא נותן לאדם לחשוב למען משהו אחר, חוץ מלעצמו.

תלמיד: אבל הגוף עובד, הוא לא זה שמכוון.

אז מה?

תלמיד: מה הקשר של הגוף לכוונה, הוא צריך פשוט לעבוד והכוונה היא מעל הגוף.

אבל הגוף לא נותן כוח לעבוד.

תלמיד: מה איכפת לגוף לאן אני מכוון, שיעבוד וזהו, מה מונע ממנו לעבוד?

אתה רואה שזה לא הולך כך, שברגע שאתה חושב לטובת עצמך יש לך כוח לעבוד ואם זה לא לטובת עצמך, אז הגוף לא רוצה לעבוד.

תלמיד: את זה אני רואה, אני שואל מה בזה שהאדם רוצה לכוון בעל מנת להשפיע מונע מהגוף לעבוד, מה הקשר ביניהם?

כי בזה אתה חושב על משהו אחר חוץ מעל הגוף עצמו.

תלמיד: בהמשך רב"ש כותב, שהתנאי שתהיה תפילה אמיתית, הוא שתהיה עבודה נגד הטבע, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים להשפיע, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

כן.

תלמיד: השאלה איך אפשר בכלל להתחיל לעבוד את העבודה הזאת. מה יש בזה שהגוף כן נותן לעבוד באיזשהו צורה, כך שבכלל יתפתח חיסרון כזה או תפילה כזאת?

זו בעיה. אבל יש אנשים שאצלם זה מתפתח, מתפתח רצון לא להיות קשורים לגוף שלהם.

תלמיד: איפה יש מציאות לרצון הזה בתוך גוף שלא נותן לעבוד בעל מנת להשפיע, איפה זה מתפתח?

זה מתפתח בו.

תלמיד: איך? אנחנו אומרים שמצד אחד הגוף לא נותן לעבוד בכיוון הזה בכלל, הגוף לא עובד אפילו, זה לא שהוא עובד וסובל אלא לא עובד, לא מסוגל לעבוד, ומצד אחר אנחנו אומרים שכן מתפתח משהו נוסף.

כן. מה נוסף?

תלמיד: אני מנסה להבין איפה הנוסף הזה, האם זה בתוך הגוף, האם זה בתוך העבודה בחברה, איך להסתכל על זה נכון?

כן, זו שאלה.

שאלה: בפסקה האחרונה מובא פסוק מהתורה בלשון רבים, "ותעל שועתם", ובסוף הפסקה רב"ש אומר "שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו". למה התורה מדברת בלשון רבים בשלב הזה בהתפתחות, האם האדם צריך לראות שהוא צריך להגיע לתפילה אמיתית או שיש פה באמת עניין של רבים?

האדם לבד לא, כנראה שרבים.

תלמיד: ההרגשה במאמר שעל אף שרב"ש מדבר על התורה שמדברת בלשון רבים, הוא מגיע לזה שהאדם צריך להגיע לתפילה אמיתית, כי הוא בעצמו נמצא מול כל הגורמים שסביבו. איפה נכנס העניין הזה של הרבים בשלב הזה של ההתפתחות שלנו?

בוא נתעמק הלאה במאמר ונראה.

שאלה: במשך יומיים היה לי קשה להגיע לפה לשיעור והיה לי חיסרון גדול להרגיש ולהיות פה עם החברים. והיום ישבתי לבד עם עשירייה אחרת שהיא לא שלי, ואני אומר תודה רבה על החברה שיש לנו פה, שאנחנו נמצאים אחד עם השני וזה כבר לא עניין של עשירייה, זה עניין שאתה מרגיש שיש פה חברים שאיתם אתה יכול לעשות כמו שהרב"ש אומר, להוסיף מצוות כל יום מחדש עוד ועוד ובכל יום ואתה מרגיש את החיסרון האמיתי של החברה פה, ושבלי החברים אתה לא קיים ואתה לא שווה כלום בלעדיהם, וזה החיסרון האמיתי שאתה מבקש להיות עם החברה פה, להרגיש את החברים בתוך הלב, להרגיש את החיסרון הזה המשותף כל יום מחדש.

הרב"ש אומר, "שכל יום שהוא עושה מצות ..., הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ." ושאלתי, אם זה הרכוש שלנו, החברה פה, הקשר בינינו לבורא?

גם כן.

תלמיד: מה עוד הרכוש שלנו? האם בזה שאני בא לפה כל יום ואני מודה שיש לי פה חברה, שיש לי פה חברים. אני שואל את עצמי, מה זה בורא? בוא תראה כמה אנחנו עושים מאמצים להתחבר, להיות בחסרונות אחד של השני, לבקש את כוח האהבה, ההשפעה אחד לשני. לבנות כלי משותף כל יום, זה המאמץ שלנו המשותף, זה הרכוש שלנו?

זה הרכוש שלנו. הרכוש שלנו בסופו של דבר יהיה הכלי המשותף שלנו שבו אנחנו מתחילים לגלות את הבורא.

תלמיד: אז בשביל להגיע לתפילה, החיסרון הזה המשותף בינינו זו התפילה האמיתית שלנו?

כן, זו התפילה האמיתית. הוא אומר, שאנחנו צריכים להרגיש את החיסרון המשותף שלנו ועל ידי הדאגה לגלות אותו אנחנו נגלה את הבורא.

שאלה: הרב"ש מדבר על התפתחות הכוונות בלב הנברא ומביא פה מספר מצבים. בתחילה האדם עוסק בתורה בעל מנת לקבל שכר בעולם הזה, אחר כך הוא מביא בעולם הזה ובעולם הבא, ואז במצב השלישי האדם עוסק בתורה ומצוות על מנת לשרת את המלך בגלל גדלות הבורא. ואנחנו רואים שמהקליפה הנמוכה הוא מגיע לדרגה הגבוהה ביותר, שאז הוא נמצא בכוונה בעל מנת להשפיע. השאלה שלי מבוססת מתוך הנחה, שפעולת השפעה אמיתית יכול לעשות רק הבורא, ואז כאשר אנחנו נמצאים בכוונה בעל מנת להשפיע, והדגש על הכוונה – שזוהי פעולת ההשפעה.

נכון.

תלמיד: מאוד היססתי לשאול.

יפה, צודק.

שאלה: הוא כותב כאן, "נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו". וכאן מתחילה הגלות, "היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע." כלומר הגלות מתחילה כשיש לאדם רצון - כמו שהוא כותב פה, כשיש לו גדלות ה', זו הסיבה שמחיבתו. זאת אומרת יש הכול רק אין כוונה?

כן.

תלמיד: אז מצרים זה רק רצונות רוחניים על מנת לקבל, זה לא כסף, כבוד, מושכלות?

כן.

תלמיד: אז השינוי הזה שבסוף התפילה הוא על הכוונה, לא על הרצון. כי פה הוא עושה את זה מטעם גדלות ה'. אז איך לתאר את הכוונה הזאת, יש דרך לתאר? כי זה מחוץ לעולם של האדם, נגיד הוא יתאר איזה כוכב, חייזרים, אני עוד איכשהו מבין, אבל כוונה על מנת להשפיע, איך אפשר לתאר משהו שהוא ממש מחוץ לעולמנו?

למה זה מחוץ, שאי אפשר אפילו לתאר?

תלמיד: כי כך גם עכשיו. הנה המצרים, אתה עובר, אתה מרגיש סך הכול שבכל זאת אתה עושה פה השפעה, נצמד לשיעורים, למקורות, אבל בסוף הכוונה היא לאיזושהי תועלת עצמית.

כן, זה נקרא "נס יציאת מצרים".

שאלה: איך האדם יודע שהוא צועק באמת מעומק הלב ולא סתם כי לא נעים לו?

זה לאט לאט מתבהר לו.

תלמיד: הוא כותב כאן, שאני צריך לצעוק רק כשאני יודע בוודאות שאין מישהו אחר שיכול לעזור לי.

כן.

שאלה: יש כאן תמיד איזו נגיעה שתמיד חסרה לי. שאני צריך לתת את היגיעה שלי עד איזה שלב מסוים ואז לצעוק. אבל איפה אני יודע שזה השלב של הצעקה? כי אני תמיד מרגיש שאנחנו בחברה הקדושה הזאת, במקום הגדול הזה, יש תמיד מקום עוד לתת את היגיעה, תמיד יש מקום להתבטל. אז איפה הרף הזה של "ויאנחו", עד שאני אישאר בבית ולא אבוא לשיעור?

כנראה שיש לאדם בכל זאת גבול כזה, שהוא רואה שיותר מזה הוא לא מסוגל.

תלמיד: הצעקה לבורא מגיעה אחרי צעקה לעשירייה, אחרי שהעשירייה כבר לא יכולה לעזור לאדם?

כן.

שאלה: הרב"ש כותב שנגד רצון הגוף אני יכול, ונגד ההרגשה והשכל לא יכול, והפתרון לצאת מזה, כאילו יש איזה מין פתח צר כזה שנקרא תפילה מעומק הלב. אנחנו כל יום כותבים תפילה בעשירייה ולמחרת מוחקים וכותבים תפילה חדשה. איך יוצא נפח כזה של תפילה שהיא בסוף מגיעה לעומק, אני לא יודע איך בדיוק לתאר מה זה אומר לבנות תפילה שהיא מעומק הלב של העשירייה, שכל יום אנחנו מוספים לה והיא נהיית יותר עמוקה. איך בונים דבר כזה?

זה תלוי בהרגשה בלבד.

תלמיד: ההרגשה של העשירייה כל יום מתחילה מאפס, איך אנחנו יוצרים נפח כזה שבסוף תצא לנו תפילה מעומק לב העשירייה?

צריכים כל יום להתחבר ולבדוק את עצמנו, אם אנחנו נמצאים בעומק יותר מאתמול, אם אנחנו הגענו לזה, אם אנחנו מבקשים על העומק יותר, וכך להתקדם.

תלמיד: איך אפשר למדוד את העומק הזה, מה המדיד?

זאת הרגשה.

תלמיד: הרגשה משותפת שצריך לברר אותה בעשירייה?

כל אחד ואחד.

שאלה: כשנגמר לגוף חומר הדלק ואין יותר רצון, איזה סוג של התעוררות צריך לתת לגוף כדי שיוכל לעבוד?

זה משחק הבורא, הוא נותן לנו חומר דלק, רצון, הכרחיות, התעוררות, ואנחנו צריכים לעבוד עם זה, ולהשתדל כמו שכתוב, "אני מעורר את השחר ולא שחר מעורר אותי", זה מה שאנחנו צריכים לעשות. יש מספיק כוחות כדי שנוכל להוציא אותם ולעורר את עצמנו, לצעוק לבורא, ולנענע את כל מה שאנחנו יכולים להרגיש.

שאלה: למה הכוונה להתפלל באמת, להגיע לתפילה אמיתית, עד כדי כך שאין לו מזה תועלת לעצמו? איך מגיעים לתפילה כזאת?

"תפילה אמיתית היא על חסרון אמיתי", כמו שכותב רב"ש. לכן אנחנו צריכים להתעמק יותר ויותר בצורך שלנו, מה אנחנו רוצים, מה הוא הצורך הזה שעולה מתוכנו, למה אנחנו צריכים להיות מכוונים, מה אנחנו צריכים לאסוף לעצמנו כדי לעבוד עימו, ולהגיע להתעוררות הנכונה.

תלמיד: נניח שאתה רוצה לצאת מהגלות, יש לך חיסרון לצאת מהגלות, אבל תמיד יש בזה תועלת עצמית, כי אתה רוצה לצאת מזה כדי לשפר את מצבך. איך להשתחרר מזה כדי לעשות את זה עבור הבורא?

תיאורטית, אני לא יכול לצאת מהתועלת העצמית, זה ברור, זה לא שייך לאדם. אני לא יכול להיות למעלה, מחוץ לרצון שלי ולעשות איזה פעולות. אבל אם אני מבקש מהבורא שיעזור לי, אז זה כנראה אפשרי. הבורא מוציא את ישראל ממצרים, לא אני.

אפילו לבקש על זה בצורה אמיתית, באמת, אנחנו לא מסוגלים.*- כי אם אני עדיין נמצא בתוך הביצה הזאת, איך אני יכול להוציא את עצמי? אלא רק כשיש כוח מחוצה לי, הבורא, שהוא יכול להוציא אותי, אז אני סומך עליו ומבקש.

שאלה: תוך כדי שאנחנו ממתינים עד שנגיע לתפילה האמיתית, מה יותר טוב לעשות, האם עדיף ליהנות ממה שהבורא נותן לנו ולהודות לו, או דווקא לבקש ממנו שישלח לנו מלך חדש שהוא המן, שיעזור לנו להרגיש את החיסרון האמיתי ואז נתפלל אליו?

לא. אנחנו צריכים תמיד להיות כמה שיותר קרובים לבורא. לכן לעלות כמה שיותר אליו ולבקש ממנו שישלוט עלינו.

שאלה: ייעצת לבדוק כל פעם, כל יום, אם השגנו יותר עומק. מהו אותו עומק שעלינו לבדוק שהשגנו?

באיזו מידה אני רוצה באמת להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלי ולהיות בעל מנת להשפיע, להיות מנותק מהרצון לקבל. להתנתק אני לא יכול, אבל באופן יחסי להיות למעלה ממנו, זה כן.

שאלה: אנחנו בתור תלמידים שלך ותלמידים של הבורא, צריכים לשלוט ברצון לקבל שלנו ולא לאפשר לו להתבטא בכל הצורה האגואיסטית שלו, כי אנחנו צריכים להוות דוגמה, לא רק לתלמידים, אלא גם לכל האנשים מבחוץ. איך אנחנו יכולים לשלוט על הרצון לקבל שלנו כשהוא פועל וגורם לנו לעשות פעולות לא רצויות?

רק על ידי חיבור בין החברים, שממנו והלאה אנחנו רוצים לעלות לבורא ולדרוש ממנו עזרה, מילוי. וזה עובד. תנסו בעשירייה לעשות את זה, ותראו כמה זה עובד. אל תעזבו את זה, כל הזמן תהיו בזה, יום ולילה, ותראו כמה הרגישות עולה, כמה אתם מבינים שאין דרך אחרת, אתם תגלו את זה.

שאלה: האם אדם יכול להחליף את תועלת עצמו לתועלת החברים, שהם יתנו יותר נחת רוח לבורא?

כן.

שאלה: יש דוגמה שרב"ש נותן, כשקר לי או חם לי, אני לא יכולה להתכחש למה שהגוף שלי אומר. איך אני בכלל מגיעה למקום של השפעה? כי אם חם לי, אז חם לי, אם קר, אז קר לי. אז מה פה השינוי?

אין ספק שאנחנו לא יכולים להגיע לכוח השפעה. אבל כשאנחנו מגלים שאנחנו לא מסוגלים, ולמעלה מזה אנחנו מגלים שאנחנו כן רוצים, לפחות במשהו, זה כבר נותן סימן לבורא שהוא חייב לעזור לנו. והוא עוזר, ואנחנו יוצאים מגלות מצרים. אבל לבד, ודאי שלא.

שאלה: אתמול בשיעור אמרת שאני צריך לקבל מה שרב"ש אומר ולהסכים עם זה. כשאני שומע משהו, אבל לא מרגיש את זה, איך אני יכול לקבל את זה? מה זה אומר שאני חושב ומרגיש שמשהו לא נכון, אבל אני צריך לקבל את זה?

תתאר לעצמך שאתה כן מסוגל לשמוע ומסוגל במשהו לבצע את זה. תנסה, ואתה תרגיש כמה מגיע אליך שכל חדש, כוח חדש.

שאלה: כשאנחנו יוצאים ממצרים הבדיקה של המצב היא שהרגש שלנו הוא של גאולה, ולפני זה היינו מרגישים גלות. האם הרגש הוא שאנחנו בפעם הראשונה מרגישים את מה שמרגיש הבורא בזה שהוא מהנה את הבריות שלו?

יכול להיות שקצת כן.

שאלה: למה אני לא שולט על ההשפעה או על הרצון לקבל אם אני מרגיש שהרצון שייך לי?

אתה לא שולט ברצון לקבל שלך, אתה לא יכול לשלוט בו. הבורא הוא בעל הבית.

שאלה: שמעתי בשיעור, שבהשתוקקות שלנו להרגיש את החיסרון של הקבוצה אנחנו מגלים את הבורא. כולנו יודעים, ברמה כזו או אחרת, שהרגשת החיסרון היא לא הדבר הכי נעים להרגיש. רק מהמחשבה שאני ארגיש את חסרון הקבוצה, כל המהות שלי, כל הפנימיות שלי מתנגדת לזה, כמו צונמי שממש שוטף אותי. איך להפסיק להתנגד? איך להגיע לזה שזה יהיה צונמי של אהבה שיעביר אותנו מעבר למחסום, ולא הפחד הזה להרגיש את חסרון של כל הקבוצה? איך אפשר לעשות את זה?

את החיסרון של כל הקבוצה מרגיש מי שרוצה לכוון את החיסרון הזה לבורא ולא כלפי עצמו. לכן אין מה לפחד כאן, להיפך, יש להיכנס לתוך הרצון הזה ולדחוף אותו קדימה.

שאלה: כתוב פה במאמר, "מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך". האם להגיע לאיזה מגע עם גדלות המלך היא התנאי לתפילה? ואיך מגיעים למגע הזה כך שנדע באמת במוחא ובליבא שהמלך אכן הוא גדול ושנרצה לעבוד אותו בלי שום תמורה?

כשהבורא מתגלה ואנחנו מרגישים שהוא נמצא לפנינו ודורש מאיתנו, אז אנחנו נכנעים ויכולים לעשות את כל העבודה הנדרשת בעל מנת להשפיע.

תלמידה: איך מגיעים למגע עם לגילוי הבורא אם אנחנו כולנו ברצון לקבל?

אבל אז אנחנו מחליפים את עצמנו כי רוצים לעשות משהו למענו.

שאלה: מה העבודה על הכוונה עכשיו בזמן השיעור?

אני רוצה לגלות את הבורא, להידבק בו דרך העשירייה שלי, ולבקש ממנו - יחד עם העשירייה - לעזור לנו לעלות מעל האגו שלנו, מעל המצרים שלנו. זאת העבודה שלנו נכון להיום.

תלמיד: איך עוזרות לנו השאלות והתשובות של הכלי העולמי?

אנחנו יותר מתחברים בינינו ועם הבורא.

שאלה: כשאתה נמצא כולך ברצון שלך ומרגיש את כל השפלות שלו ואין לך שום אפשרות לבקש להתפלל עבור החברים, אז אתה מבקש מהבורא את ההזדמנות הזאת להתפלל עבור החברים.

לפחות יש לך הזדמנות לבטל את עצמך ולהידבק בעשירייה, ומשם ואילך אתה תשחה איתם לאן שהם ישחו.

שאלה: אנחנו יכולים להחליף אהבה עצמית בתועלת לאחרים. אולי זה ייתן לנו איזו תועלת עצמית חדשה ואז מהתועלת העצמית הזו נוכל להתקדם לשלב הבא?

אנחנו עוד נברר את זה.

שאלה: "נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".

וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף."

עם ישראל ירד למצרים כדי לגדול. כאן הוא אומר שלמעשה גם בארץ ישראל וגם בכנען הוא עבד לתועלת הבורא. הוא גילה את הגלות למעשה רק כשהוא היה במצרים. האם אותו התיקון לא היה יכול להתבצע בכנען במקום קטן יותר?

אני לא יכול להגיד לך. אתה רואה שכתוב שבמצרים דווקא הם הרגישו את הדברים. לפני זה היו גם בכל מיני מקומות תחת איזה כוחות ועשו כל מיני פעולות, אבל רק כשהיו במצרים הרגישו שהם עובדים ממש למען פרעה ולא יכלו לצאת מזה.

שאלה: זאת אומרת שרק שם היה המקום שבו אפשר היה לגלות שאנחנו בגלות מה'?

כן.

תלמיד: למרות שה' נמצא בכל מקום.

זה לא חשוב. תלוי מי שולט. הבורא עשה כך שהם ירגישו את שליטת פרעה.

תלמיד: למעשה רק במצרים עם ישראל גילה שהם לא יכולים לשלב את המעשים והכוונה יחד. וזו גם אחת הסיבות של הגילוי.

כן.

שאלה: מהי העבודה שלנו בעשירייה כדי להגיע לתפילה אמתית? להגיע לצעקה הגדולה זה בעשירייה, לבד אני לא יכול לעשות את זה.

לחבר את החסרונות.

תלמיד: מה זה לחבר חסרונות?

כשכולנו יחד נחשוב, נדבר, נברר באיזה מצב אנחנו נמצאים עכשיו, מה זה נקרא "גלות", ממה, מאיפה, עד כמה. ועל ידי זה נגיע למצב שאין יותר גרוע ממצבנו.

תלמיד: הוא כותב "שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא". מה אני צריך לעשות בעשירייה כדי להגיע לצעקה הזאת? הרי אם אשב ואלטף את האנשים, רק שלא יברחו, נשמע שיעור יחד, נהיה בזום יחד, מה ייצא מזה? נמשיך כך עוד ועוד שיעור, אבל תכלס, אני רוצה להגיע לצעקה הזאת.

דווקא על ידי העשירייה אתה יכול להגיע לצעקה.

תלמיד: מה צריך לעשות כדי להגיע לצעקה?

תצעקו יחד לבורא.

תלמיד: איך מגיעים לצעקה הזאת?

כל אחד עוזר לשני.

תלמיד: איך?

תצעקו, שכולכם תגיעו לבורא.

תלמיד: למה שנצעק בעשירייה? הם נחמדים איתי, אני נחמד איתם, אין לי צרות איתם.

התחלת את החיים שלך כבהמה, ואתה גומר את החיים שלך כבהמה.

תלמיד: בוודאי.

מה זה "בוודאי"?

תלמיד: אני רוצה להגיע לקריעת ים סוף, לצעקה הזאת, איך להגיע?

רק על ידי "איש את רעהו יעזורו" ושכולם פונים לבורא.

תלמיד: אנחנו הרבה שנים עושים את זה.

לא, כנראה שלא.

תלמיד: מה חסר לנו?

חסר "סיעתא דשמיא".

תלמיד: מה זה "סיעתא דשמיא", שהבורא יעזור?

"סיעתא דשמיא" זו עזרה מלמעלה.

תלמיד: למה שיעזור לנו? מה חסר להגיע לזה?

צעקה לבורא שיעזור לנו להבין איפה אנחנו נמצאים, באיזה מצב נוראי אנחנו נמצאים, ואם לא יאיר לנו, אז אנחנו מוכנים להישאר במצבנו לעולם ועד.

תלמיד: כשרבי שמעון נכנס למערה הוא אמר לחברים, "עד שלא יהיה לכם סכין בין השיניים לא יקרה בינינו כלום". איך אני מגיע למצב הזה, שיעליבו אותי ושאני לא אברח מהשולחן, או שחבר לא יברח אם אני אומר לו מילה לא לעניין? אני יודע שזאת העבודה שלנו.

הכול תלוי בשכר ועונש. כמה אתה רואה שאתה מפסיד אם החבר בורח ממך.

תלמיד: מי יכול לתת לי כוחות לעשות את זה?

הבורא.

תלמיד: רק הבורא, לא החברים?

לא, רק הבורא.

תלמיד: האם להתפלל אליו שייתן את הכוח הזה?

שייתן את הכוח הזה, שייתן לי הרגשת הכרחיות בתפיסת החברים, בזה שנחזיק זה את זה.

תלמיד: שם העבודה האמתית בעצם מתחילה, כשאנחנו מתחילים לא לפחד.

אתה לבד לא יכול לעשות כלום, אתה חייב להיות מחובר לעשירייה, דרך העשירייה אתה יכול לאחוז בבורא, ואז להתחיל את העבודה שלך. כשכולכם יחד, ובמידה שאתם מחוברים ביניכם, במידה הזו אתם יכולים לתפוס את הבורא.

תלמיד: זאת אומרת גם לא צריך לפחד לעשות את זה בתוך מערכת היחסים בעשירייה?

איזה לפחד?

תלמיד: פעם פגעו בי, קמתי והלכתי. בעשירייה שלי, אם אתה אומר מילה, אז החבר קם, נפגע ובורח. השני שומע מילה לא לעניין, נעלם ובורח. וכך נשארים בלי עשירייה.

מקבלים את כל הדברים האלה כסימנים מהבורא, שכך הוא רוצה להראות לך מי אתה.

תלמיד: כלומר צריך להתגבר, שהבורא יעזור לנו לעבור את זה, להתפלל לזה.

כן. ללמוד מזה, להיות יותר חכמים, להבין שכול זה מגיע ממש כלימוד.

שאלה: כתוב כאן, "ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם"". "ויאנחנו", "ויזעקו", לא קורה כלום, אין תגובה, אחר כך "ותעל שועתם אל האלקים", השועה כן עולה, "וישמע אלקים את נאקתם".

מן העבודה.

תלמיד: לא, כתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם", לא מהעבודה, אבל הפואנטה היא ש"ויאנחנו", "ויזעקו", לא קורה כלום. "שועתם" כבר עולה אל האלקים, ואת נאקתם הוא שומע, מהן ההבחנות האלה?

אנחנו עוד לא נכנסים לזה, עוד נעבור. אולי בפסח שבא עלינו לטובה נברר את זה.

שאלה: ענית לחבר על צעקה לבורא שיעזור לנו להבין באיזה מצב נוראי אנחנו נמצאים, שרק אם הוא יאיר לנו על המצב הנוראי שם נוכל לבקש.

כן.

תלמיד: אנחנו בדרך כלל בעשירייה מדברים על המצב של הקשר הטוב בינינו, מתפעלים מהחיבור שיש בינינו, אפילו משחקים מדרגה של חיבור שעוד לא קיימת, זאת אומרת השיח בינינו הוא לא על מצב נוראי שקיים אלא על מצב מחובר, אפילו עוד יותר ממה שבמציאות מחובר.

כן.

תלמיד: בתוכי מתגלה פער, כי אני לא מרגיש את המצב המחובר הזה תמיד, זאת אומרת אולי אדם מרגיש בעצמו את המצב הנוראי, אבל הדיבור בינינו הוא לא על המצב הנוראי, זאת אומרת שאותה צעקה שמתגלה או אותה דרישה היא בתוך האדם, ולא בחוץ בינינו, האם כך זה צריך להיות, או שגם בינינו צריך להיות גילוי של הפער כלפי חוץ, האם גילוי הפער צריך להיות בפנים או בחוץ?

בפנים, בתוך האדם, האדם צריך לגלות שכל הכוחות המפריעים לו להתחבר עם החברים נמצאים בו.

שאלה: אז אם אפשר לחזור שוב לשאלה המקורית שלי, החברים הם כמו מלאכים בעבודה, לא בתפיסת המציאות, בעבודה של האדם, האם החברים הם כמו מלאכים, או שהם בני אדם שצריך שהם יעלו את התפילה? התפילה עולה מהחסרונות שאני אוסף והיא עולה ממני, או שהתפילה עולה מהחברים ואני תומך בתפילה שלהם?

התפילה עולה מהחברים לבורא, ואני מעורר את התפילה.

תלמיד: אז בהרגשה של האדם הוא מגיע למצב שהוא מצליח להתפלל דרך החברים שלו?

כמו ש"ץ.

תלמיד: אבל נראה שכאילו התפילה עולה מהם ולא שאני מול הבורא אלא אני כאילו מלמטה דוחף את התפילה מהחברים אליו.

כן.

תלמיד: והש"ץ לקראת ההרגשה זה כאילו שאני אוסף את החסרונות ואני מעלה את התפילה.

בסדר, שתהיה דעה אחרת.

תלמיד: החברים הם מלאכים או שהם בני אדם?

הם מלאכים.

שאלה: המצב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", הוא לא סתם תלונה שהעבודה קשה, העבודה באמת קשה. המצב הזה מוליד ביחד עם זה הרגשה ברורה שאם אני לא מקבל כוח השפעה, "טוב לי מותי מחיי", כמו שרב"ש כותב, כך זה צריך להיות?

כן.

שאלה: שמעתי אותך אומר שצריך לסמוך על הבורא. מה זה נקרא לסמוך על הבורא כשיש לפעמים מאבקים מצבים בעשירייה, מה זה נקרא לסמוך על הבורא?

לסמוך על הבורא זה נקרא שאין כוח אחר שמנהל את הכול ועושה את הכול ומושך אותנו אליו, זה כוח העליון. העליון מכולנו שעושה מה שהוא צריך לעשות בבריאה.

תלמיד: ואיך נכנסים לתוך הביטחון הזה?

משתדלים כעשירייה לקבוע כאלו יחסים בינינו וכלפי הבורא, ולדבר בצורה כזאת שאנחנו מתחילים לגלות שבאמת כך הוא.

שאלה: העניין הוא העבודה, כל הזמן "ייאנחו מהעבודה", "ותעל שוועתם מהעבודה".

כן.

תלמיד: המאמרים של רב"ש גם הרבה מאוד מהם נקראים "מהו.. בעבודה", תמיד הוא מסיים שם "בעבודה".

כן.

תלמיד: לימדת אותנו שה"בעבודה" זה שהכול בי, הכול באדם אחד, איך אני מסתכל על כל המציאות בתור אדם אחד ושם אני שם את העבודה שלי.

אפשר גם כך.

תלמיד: אבל "תעל שוועתם מהעבודה" נראה דווקא עבודה משותפת.

כן.

תלמיד: מה העבודה הזאת, הכול מתחיל ונגמר בעבודה הזאת ואני חושב שבוא נברר מה זה עבודה הזאת, איך עושים אותה יותר טוב?

שאני מבטל את הרצון לקבל שלי האגואיסטי ומוכן להתחבר עם החברים בכל מה שיש להם, כדי להגיע יחד לצורה המשותפת של ההשפעה, מאיתנו לבורא. וכך להתחבר אליו בצורה שלמה.

תלמיד: אתמול דיברנו על למעלה מהדעת, האם העבודה להגיע למעלה מהדעת, היא העבודה הזאת?

כן.

שאלה: או שהעבודה היא כל הפעולות?

לא, צריך רק להתאמץ לעלות לדרגה למעלה מהדעת.

תלמיד: אז יש פה חידוד שאומר כשאנחנו מדברים על העבודה, האם אני צריך לשאול את עצמי, אם אני עובד עכשיו כדי לעלות למעלה מהדעת.

כן, רק זו העבודה.

תלמיד: אז אני נמצא עכשיו בעשירייה ואני נמצא בשיעור ואנחנו עושים מלא פעולות, שלא נספור אותן. אז מה אני צריך בתהליך הזה לבדוק כל הזמן? איך אני בודק את העבודה הזאת, איך אני עושה את הלמעלה מהדעת?

את זה אני לא יכול לומר, זה דבר שלא נמסר בין אדם לחברו ואני לא יודע מה לומר לך. העבודה באמונה למעלה מהדעת, מגיעה לאדם בהתאם להשקעה שלו.

שאלה: במצב הזה של הגלות, כל חבר הוא הצלה עבור העשירייה?

אני לא יודע למה אתה מתכוון, אבל יכול להיות שכן.

תלמיד: כאילו במצב הזה החבר, הוא כאילו מוסיף את עצמו לעשירייה. 

כן

תלמיד:  ואז מה יוצא מתוך התוספת הזאת של החבר לעשירייה?

זו לא תוספת, פשוט בלי החבר העשירייה היא כבר לא עשירייה.

תלמיד: ובלי העשירייה החבר לא נמצא בתוך העשירייה

אז הוא כלום, הוא אפס.

תלמיד: אז במצב הזה שהחבר הוא בתוך העשירייה, מה העבודה של החבר שהוא צריך לעשות ומה העבודה של העשירייה ביחד?

הם צריכים ביחד להגיע למצב שאדם נכלל בעשירייה וממלא שם את תפקידו.

תלמיד: הוא צריך לדעת מה תפקידו או שזה איזה תפקיד כללי.

הוא צריך להרגיש ממה הוא משלים לכולם.

תלמיד: והשלמה הזאת היא כאילו ממש.

ההשלמה הזאת, היא מאוד חשובה לעשירייה כי בלעדיה העשירייה היא לא שלמה.

תלמיד:  וגם לא יכולה לצאת מהגלות וגם לא יכולה להוציא.

עשר ולא תשע ולא אחת עשרה.

תלמיד: והיא גם לא יכולה להוציא כל חבר מהגלות.

כן. זה טוב שאנחנו מדברים על זה לפני פסח.

שאלה: המעבר שאדם עושה לתוך תכונת ההשפעה, האם זה מעבר שבא ממנו או הסביבה עושה את זה עליו? כל התהליך הוא "ויאנחו מהעבודה", "ויצעקו", הכול קורה ברבים.  איפה פה האדם, אם הכול קורה על הכלל?

האדם נכלל בתוך הכלל וצועק יחד עם הכלל, ואז הוא זוכה למה שהכלל משיג. הרי כל יציאת מצרים היא רק של כלל.

תלמיד: האם השפעה היא משהו שקורה על הכלל?

כן, וודאי.

תלמיד: האם השגה רוחנית קורית על הכלל?

השגה רוחנית מגיעה לכל אחד שנכלל מהכלל. השגה רוחנית היא כמו עשירייה. אדם אוסף, מלקט מכל מה שנמצא בכל החברים בעשירייה, כל אחד מלקט את מה ששייך לשורש נשמתו.

תלמיד: איפה הפרט בתוך התהליך הזה, אם כולו קורה ברבים?

הפרט נכלל בכולם.

תלמיד: האם לפרט יש בכלל יכולת להשיג?

כן, אם הוא כלול מכולם, אז יש לו יכולת להשיג. 

תלמיד: אבל "וייאנחו" זו לא פעולה של פרט, זו פעולה של "וייאנחו." איפה היכולת שלו?

הוא נמצא איתם יחד, ברצון לחיבור, נכלל בכך שמכניע את עצמו כלפי הכלל, ואז הם ירצו לראות כמה זה מחבר ביניהם.

תלמיד: אם לא תהיה פעולה של "וייאנחו", אז הפרט לא ישיג?

לא.

תלמיד: יוצא שפרט לא יכול להשיג רוחניות.

לא.

תלמיד: ההשגה תלויה בכלל.

כן, חייב להיות מניין.

תלמיד: תמיד הרבים משיגים.

כן.

תלמיד: ומה החלק שלך בתוך ההשגה הזאת?

עד כמה אני מוסיף להם, לעשירייה.

שאלה: מה מדד ההשקעה של אדם?

כמה הוא מקבל אחר כך בעל מנת להשפיע. מדד ההשקעה שלו הוא כמה נותנים לו כוח, אפשרות להשפיע.

שאלה: לפני שבני ישראל ירדו למצרים, האם הם היו בהשפעה?

לפני הירידה למצרים? ודאי שלא. הם היו שייכים להתפתחות הכלי הרוחני. כי אי אפשר להיות בהשפעה לפני שנמצאים בגלות.

תלמיד: ומה עם אברהם אבינו וכל האבות?

אלו דברים שאנחנו לא לומדים, על האבות אנחנו לא לומדים.

תלמיד: אבל בני ישראל הם בני יעקב שירדו למצרים, יעקב היה בהשפעה, בני יעקב היו בהשפעה.

לאבות היה תהליך אחר. הם קיימו את כל התורה כולה, אפילו אם לא היו במצרים, אפילו שלא עבדו עם קהל גדול. זה תהליך אחר. הם קיימו את כל התורה כולה.

תלמיד: מאין בני ישראל יודעים שהם רוצים לעבוד בהשפעה? שיעבדו בקבלה.

לא. זה דווקא בא מהאבות ומהגדולים שלמדו ממצרים ארבע מאות שנה.

תלמיד: זאת אומרת שהיה להם משהו עוד קודם, הם היו במשהו ורצו להגדיל את הכלי שלהם, הם ירדו לשם כדי לתקן רצונות אחרים כנראה.

כן.

תלמיד: היו להם רצונות עם פחות עביות, הם היו בהשפעה איתם. אחר כך הם באו למצרים, היו להם רצונות יותר גדולים ולא יכלו לתקן אותם.

כן.

תלמיד: ואז הם זעקו ובקשו עזרה מהקב"ה. איך האדם שהיה בהשפעה פתאום נופל לקבלה עצמית, נכנס לתוך הבוץ הזה ולא יכול לצאת? הלא אין ירידה ברוחניות, הוא יודע איפה הוא היה, הוא היה ברוחניות.

הוא לא יודע, הכול נעלם.

תלמיד: אבל אין העדר ברוחניות.

ברוחניות אין העדר, אבל באדם יש העדר. מיום ליום כשאתם קמים, האם אתם ממשיכים מה שהיה אתמול או מרגישים שיש איזה נתק? יש נתק. צריכים להמשיך, לחדש. 

שאלה: אמרת שהשגה רוחנית היא כמו עשירייה. אדם אוסף, מלקט מכל מה שנמצא בחברים בעשירייה, הוא מלקט אותם, כל אחד לפי מה ששייך לשורש נשמתו.

יכול להיות שאמרתי.

תלמיד: מה זה ללקט מעשירייה?

כל אחד מאתנו צריך ללקט מתשעת החברים שלו את מה שהם יכולים לספק לו, וכך כל אחד כלפי כל החברים.

תלמיד: יש התפעלות מהחברים, מהגדלות שלהם, מהמיוחד בכל אחד מהם, זה מובן. אבל מה זה "ללקט" מהם?

אתה נכנס איתם לקשר במערכת אחת, בעשירייה אחת, ואתה הופך להיות למלכות כלפיהם, כשהם ט' ראשונות, ודרכם אתה מקבל את כול מה שאתה יכול לקבל לפי התכונות שלך, מאותן תשע ראשונות.

תלמיד: מה זה לקבל מהם?

מה שהבורא רוצה לתת.

תלמיד: האם אתה מקבל או העשירייה מקבלת?

אני מקבל.

תלמיד: האם לפי מידת התרומה, מידת ההתבטלות?

כן, ודאי, גם זה וגם זה. גם לפי ההתבטלות, גם לפי התרומה, גם מה שאני נותן להם.

תלמיד: מכיוון שאדם מרגיש רק את עצמו, אז מה זו צעקה משותפת? האם הוא מרגיש שהצעקה היא משותפת, או שהיא באמת משותפת?

היא באמת משותפת, כי הם מרגישים שהם לא יכולים לצאת מהמצב הנוכחי אם הם לא יוצאים ממנו, אחרת נשארים בו וזה מה שיהיה להם.

תלמיד: הם מרגישים שזה מצב משותף.

כן, "כאן יהיה מקום קבורתכם".

שאלה: האם נכון יהיה לומר שיציאה ממצרים היא יציאה מתפיסת עצמי, והתחברות והתכללות עם האחרים, עם העשירייה?

יציאת מצרים זו לא יציאה אינדיבידואלית.

תלמיד: זו יציאה מהאינדיבידואליות ולהבין שאני לא לבד אלא צריך להתכלל, היציאה היא להתכללות.

כן.

שאלה: האם ניתן להגיד שהעשיריות שכיום אנחנו מחולקים בהן, הן אמצעי וכלי עזר כדי להגיע לעשירייה כללית?

כן. להגיע לחיבור כזה ביניכם, ולהתחיל לקבל בתוך החיבור כוח מיוחד שיחבר אתכם לכולם, ואז אתם עולים לדרגה הרוחנית.

שאלה: נראה שהיום הרבה שאלות נשאלות על תפיסת המציאות, זאת אומרת הכול בתוך האדם ואין לו מה לבקש שמשהו יתוקן אותו מבחוץ אלא רק ביחס שלו כלפי העשירייה. כשעולה טענה מחבר שהעשירייה לא מחוברת, הביקורת היא על העשירייה?

הביקורת היא על הקשר בינו לבין העשירייה.

תלמיד: הקשר הוא בין הפרט לבין העשירייה, לא על מצב העשירייה כמו שהיא, כי זה כמו לבקר את הט' ראשונות, כמו להגיד הבורא לא בסדר. כשעולה אותה טענה, העשירייה צריכה לבוא ולהגיד לאותו חבר שהוא לא טוען טענה נכונה או להתפלל שהוא יעבור את זה איכשהו?

תמיד להתפלל.

תלמיד: אין צורך להוכיח את החבר.

לא, אין צורך.

שאלה: האם הגלות היא הכרת הרע בזה שאני לא מצליח להתחבר לעשירייה?

כן.

שאלה: כל קריאת מאמר של רב"ש אני שואל את עצמי איזה כוחות אני מקבל מהמאמר כדי לקבל כוחות לעבודה. ומהמאמר הזה אני מקבל רושם שאם אני אעבוד את הבורא בגלל שהוא רב ושליט, אז אני אוכל גם לקיים את התורה בכל פרטיה ודקדוקיה, ואני אוכל לעשות מה שאני רוצה, להיות ציפור דרור ואני אוכל לעבוד כל הזמן. בפועל, מה שאני רואה זה שאני עובד את ה' בגלל שהוא רב ושליט ושבע, פתאום אני מגיע לשובע, הכול הולך לבטן. ואז אני אומר לעצמי, אני אעבוד את ה' בכל פרטיה ודקדוקיה, וגם אז אני מגיע לאותו שובע. מה הועילו חכמים אם אני מגיע לשובע בסוף?

מה זה שובע?

תלמיד: זאת אומרת אני מגיע עם החברים למצב של שובע.

לאיזה שובע, במה?

תלמיד: זה מה שאני שואל.

אני לא יכול להגיד לך. תגיד למה אתה מתכוון שאתה אומר שובע.

תלמיד: אני נהנה וכיף לי.

לזה אתה מגיע?

תלמיד: כן.

מבטיח לך שלא.

תלמיד: נעים לי, כיף לי.

אתה לא מגיע לזה.

תלמיד: אז מה היא ההרגשה הזאת, דמיון?

זה רצון לקבל שאין לו גבול, תחשוב ממה כדאי ליהנות.

שאלה: אמרת שכל אחד בעשירייה צריך להגיע להרגיש מה התפקיד שלו, מה אני צריך להוסיף לחברים שלי בעשירייה כדי שהם יגיעו להרגשה הזו?

רק חיבור על ידי אהבה, זה מה שכל אחד צריך להוסיף לאחרים. אם כולם יקבלו את זה אתם תתחילו לגלות את כל מדרגות הסולם.

שאלה: מחוץ לזמן שאני נמצא עם העשירייה, בכל פעולה אני מכניס את הבורא איתי, זה מספיק?

תשתדל שגם עשירייה כביכול תהיה איתך.

תלמיד: אם אני במשך היום אני עושה כל מיני דברים, ואני כאילו הולך עם הבורא יד ביד, יש מצב שאני אוכל לקבל תשובה אישית?

לא, רק עם העשירייה יחד.

תלמיד: רק אם אני הולך עם העשירייה איתי?

כן.

שאלה: כשעשירייה עושה בירור על איזה נושא, עולות כל מיני מחשבות, דעות, ואז באיזו צורה נוצר איזה יחס כלפי החיבור בעשירייה. היחס הזה מורגש אצל כמה אנשים יחד בזה שמאוד קשה להגיע לבירור נכון, זה יכול להיות אפילו בחבר אחד שמרגיש את זה ממש חזק. איך דווקא מההרגשה הזאת, כפי שכתוב וייאנחו, ויצעקו, שמרגישים את זה ביחד כמשהו שדורש תיקון. האם אנחנו יכולים לשתף את היכולת שלנו להרגיש את המצב האמיתי שלנו?

למה לא? אבל זו עבודה פנימית בכל אחד. אתם רוצים לדבר על זה, בבקשה, אני לא שומע שאלות.

תלמיד: זה לא ברור, לשתף את ההרגשה הזאת שאנחנו צריכים להרגיש שאנחנו לא מחוברים ורוצים כמו שרב"ש כותב להגיע למטרה למרות שעדיין לא הגענו לזה.

כן. כל אחד צריך לגלות לאחרים, כולם לכולם, עד כמה נחוץ לנו דווקא כאן, עכשיו במשך שבוע הפסח, עד כמה חשוב לנו להגיע להרגשת החיבור, כי אז אנחנו בתוך החיבור עולים גם לדרגת פסח.

שאלה: ככל שאני פונה יותר בתפילה, כך קשה יותר למצוא מילים. מצד אחד אני רוצה להתבטל, מצד אחר אני לא מסוגל, אני רוצה להעניק הכול לבורא. יוצא שאת כל האחריות אני מעביר עליו. האם זאת לא גישה אגואיסטית? אני אומר, "הבורא, הכול באחריות שלך" ואת העבודה של עצמי אני כאילו לא עושה, את כל העבודה שלי אני מעביר אליו. האם אני אומר נכון שאני אומר, "אין אותי, אתה עושה הכול, כל המחשבות ממך, כל התפילות ממך".

תתמוסס בכל אחד מהמאמרים של רב"ש, במיוחד במה שמדובר על פסח.

תלמיד: פעם הייתה הרגשה שהייתי מתבטל כלפי הבורא והייתי רוצה להשפיע לו, זה היה נובע מתוך גדלות הבורא, אבל היום אני רוצה יותר להתבטל לבורא מתוך החברים, מתוך הרב, כלומר זה בא מלמטה, באיזו נקודה זה צריך להשתלב?

אתה עוד תראה, אתה תגלה בעצמך.

תלמיד: האם הכיוון נכון?

כן.

שאלה: איך אנחנו יכולות לעזור לחברות להגיע לתפילה ולבקשה, במיוחד לחברות שלא מצליחות להגיע לזה?

להשתדל, אני לא יכול לעזור בשום דבר אחר. להשתדל בכל הכוחות לקרב אותן לכוונה המשותפת שלכן, וכך כולכן תתחברו יחד.

שאלה: מה המשמעות של לעבוד עבור שכר אם אנחנו יודעים שהבורא רוצה שתמיד נהיה מלאות ברוחניות ונהיה שמחות, שנחלוק את הכול עם החברים, למענם ולא למען עצמי?

להמשיך לבקש חיבור מהבורא וללמוד מזה איך הוא עונה לכם ולקבל כל מצב ומצב כי זו כבר תשובה מהבורא. כך תתחילו ללמוד איך לדבר עימו - אתם על ידי הבקשה אליו והוא על ידי כך שהוא משנה בכם את סדרי הקשר.

שאלה: להרגיש את הרגשת הגלות ולהגיע לצעקה, צריך שיהיה באדם איזה התרשמות, הוא צריך להגיע להכנעה שאותה הוא מקבל בעבודה בעשירייה, ואז הוא מרגיש שהכלים שהוא רוכש במצרים מטביעים אותו ואז באה הצעקה?

כן.

שאלה: האם הכרת גדלותו ית' ביחס הנכון לעבודה נחשבת גם כיגיעה בתפילה, אפילו בהכנת הלא לשמה במוחא וליבא?

כן, תמשיכו.

שאלה: אמרת שאנחנו מקבלים דרישה למצב של היום מאתמול רק כאשר מגיע יום חדש. מה הבעיה לעשות את אותו הדבר במשך היום עצמו?

תעשה, מה זה משנה. מדובר בשעות, ימים? לא. העניין הוא רק איך אתה מחלק את זה.

תלמיד: אבל יש איזה נתק בצורה טבעית, מראים לנו את העבודה שאנחנו צריכים לעשות באותו היום, אבל לא יוצא לנו לעשות את זה במהלך היום.

תעשו מה שאתם יכולים.

שאלה: המאמרים של הרב"ש אמורים להתעורר בהרגשה שלנו בחיים?

כן, המאמרים של רב"ש צריכים להיות מורגשים בחיים שלנו.

שאלה: לאהוב את החברים זה אומר שעליי לחזק אותם באמונת ה' יתברך, שאין עוד מלבדו, מלוא הארץ כבודו?

לאהוב את החברים זה נקרא שאני מוכן לעבוד בהכול מהכול והרבה יותר ממה שאני עצמי הייתי עובד ושהם יקבלו את השכר.

שאלה: שמעתי היום מהרב שלכל אחד מהעשירייה יש את התפקיד שלו בעשירייה. עד כמה חשוב למצוא את התפקיד הזה, במה הוא מועיל ליציאה ממצרים?

הוא מועיל, כי כל אחד חייב להיות באיזה תפקיד כלפי העשירייה.

תלמיד: לכאורה אנחנו עושים את אותה עבודה, להתבטל, לאהוב את החברים, להתפלל, אז מה זה תפקיד של האדם בכל העיסוק הזה?

להיות דוגמה לאחרים.

תלמיד: מה אני צריך להראות לחברים שלי?

שאתה משתוקק להגיע לשלמות.

תלמיד: זה התפקיד של כל אחד ואחד?

כן, כי כל אחד עושה עבודה אחרת.

שאלה: לאחר שמגיעים ל"ויאנחו ויזעקו", הוא כותב "וישמע אלהים את נאקתם"? מה הדבר הזה, מה בדיוק קורה שם?

הם רוצים שהבורא יביא אותם לסוף הדרך ממנה הם סובלים.

תלמיד: כשהבורא שומע, מה קורה אז?

אין לי מילים, הבורא בכוח מושך אותם ממצרים.

שאלה: שמעתי אותך אומר במהלך השיעור שכאילו האמונה למעלה מהדעת זה ממש מתנה שנותנים לאדם. האם יכולת ההשפעה של האדם היא כאילו האמונה למעלה מהדעת? לשם הוא מגיע?

כן.

תלמיד: אז איך גורמים לבורא לתת כזאת מתנה? איך גורמים לו לתת אמונה למעלה מהדעת?

לתת לחברים או לתת לך?

תלמיד: לתת לנו, איך אנחנו נגרום לו לתת לנו אמונה למעלה מהדעת? כי אם זה לא יהיה, אז לעולם לא תהיה השפעה.

ודאי.

תלמיד: אז איך גורמים לו לתת לנו אמונה למעלה מהדעת?

בבקשה, בתפילה, מתחננים.

תלמיד: מהי הכניסה הנכונה לפסח?

מזה שמרגישים שקם מלך חדש ששולט על האגו, שהוא נורא, שהוא קשה, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה". "ויאנחו", הם התחילו לצעוק עד כדי כך שלא יכלו, לא לבד ולא כולם, להמשיך באותו סדר החיים שהיה להם קודם. זה סימן שפשוט נגלתה ההשגחה החדשה.

תלמיד: התוצאה מפסח צריכה להיות להגיע לצעקה שאי אפשר להמשיך בסדר החיים הנוכחי?

כן.

תלמיד: ואיפה נכנס פה ענין של להשיג אמונה, כל התהליך שאנחנו רוצים להשפיע?

ב"ויאנחו", הם צריכים כוח מלמעלה שייתן להם אפשרות להמשיך בעבודה בחיבור ביניהם, כי הם לא יכולים, ואז מגיעה צעקה עד השמיים.

תלמיד: איך לא נשברים מהעבודה, אלא להיפך מגיעים לצעקה? איך מגיעים ל"ויאנחו" ולא נשברים מזה שלא השגנו?

הם לא רואים בזה סוף. מה יעזור להם אם הם לא יעלו צעקה, לא יפעילו צעקה, זאת אומרת תפילה, לא יעזור להם יותר כלום. הם כאילו יגיעו לפתרון האמיתי, שזה בעצם הבורא עושה כדי לקרב אותם אליו, ואז, דווקא, "ויאנחו ויזעקו, ותעל שועתם לאלקים מן העבודה". יש כאן עוד מילים אבל אין לי אותן כרגע בלב.

שאלה: אתמול או שלשום אמרת שהכול תלוי ברשימות שמתגלות אצלנו, זה נכון שמעתי טוב?

כן.

תלמיד: אם הכול תלוי ברשימות, האם ניתן לנו לשנות רשימות כדי שנוכל להגיע לצעקה הזאת? הרי לא תמיד אדם מתלבש על הרשימות המדויקות.

הרשימות נמצאות בידי הכוח העליון, אם אנחנו נהיה ראויים אז הבורא יסדר לנו רשימות נכונות.

תלמיד: זאת אומרת, יש רשימות שמטעות אותנו, שמגיעות בכוונה כדי להטעות אותנו?

הכול יכול להיות.

תלמיד: באמת?

כן, למה לא?

תלמיד: כי לימדת אותנו שנים, שהרשימות מגיעות מהעולם העליון, מתלבשות עלינו והן מכוונות אותנו. ועכשיו אתה אומר שהרשימות יכולות להטעות, להוביל אותנו לכיוון הלא נכון?

אם זה לטובתנו, להתפתחותנו, אז כך זה יהיה, כן.

תלמיד: זאת אומרת, כל העבודה הרוחנית תלויה בעצם ברשימות, זה מה שאתה אומר?

כן.

תלמיד: יש לנו אפשרות לתקן את הרשימות כדי שיוכלו להציל אותנו להגיע לצעקה הזאת? ומהי העבודה ברשימות האלה, מה עליי לעשות כדי שהרשימות יתאימו לי כדי שנוכל סוף כל סוף להגיע לקריעת ים סוף?

רק לברר את החיבור בינינו ולהשתוקק לחיבור יותר הדוק.

תלמיד: מה זה חיבור יותר הדוק בינינו?

שכל אחד ירגיש שהוא תלוי בחבר, בחברים, בכל וכל.

תלמיד: זאת אומרת, זה מגיע למצב שאני ממש מוכן למות בשביל החבר? זה צריך להגיע לרמה הזאת?

יותר מזה.

תלמיד: יותר מזה? מה יש יותר מאשר למות בשביל חבר?

מה החיים שלך?

תלמיד: זה מה שאתה קורא לו קידוש ה'?

קידוש ה' זה כבר משהו אחר.

תלמיד: עוד יותר גבוה.

כן.

שאלה: אחרי השיעור תהיה לנו סעודת חומוס אחרונה לפני הפסח. האם בסעודה אפשר להגיע לצעקה אמיתית לבורא?

תנסו.

תלמיד: איך?

בזה שאתם סוף סוף רוצים לשים קץ לגלות ולזכות לגאולה - שהגאולה היא הופעת הבורא בכלים שלנו.

תלמיד: במחשבה הזו עלינו להיכנס לסעודה?

כן.

שאלה: איך לצאת מהגלות?

לצאת מהגלות ניתן על ידי כך שצועקים לבורא שיוציאנו מהגלות, אין שום דבר אחר.

שאלה: פעם הייתי חלק מהשלם והבורא שבר אותנו. עכשיו שיש לי את הרשימו הזה בתוכי ואני יחד עם החברים, איך אני יכולה להגיע להרגשה שאין לי יכולת להשפיע כדי להעלות צעקה לבורא?

מה צריך לענות לה? גברים למה אתם שותקים?

תלמיד: אין לנו דרך אחרת, רק לבקש דרך החברים את הצעקה הזאת. בדרך אנחנו מקבלים מכל מהנקודות שבלב, מכל הרשימות ובטח מהצעקות בדרך.

על ידי החיבור נגיע.

(סוף השיעור)