שיעור בוקר 03.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

לרוץ אחר השכינה - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא – "לרוץ אחר השכינה", קטעים נבחרים מן המקורות. תת נושא "השכינה בעפר", ציטוט 5.

השיעור הוא מאוד חשוב. אם אנחנו נממש אותו כמו שהמקובלים ממליצים לנו, אז אנחנו ניכנס כבר להרגשת הבורא, להרגשת העולם העליון. כי הכול תלוי בחשיבות הבורא בעינינו, כמו שכתוב עד כמה "מי ימלוך". כל אחד אומר "אני אמלוך" באדם, או יצר טוב או יצר רע. "שניים אוחזים בטלית", יצר טוב ויצר רע, ומי שימלוך על האדם זה בהתאם לכמה שאדם מרשה ולמי מרשה האדם, את מי הוא רוצה כמלך, את עצמו, את האגו שלו או את הבורא, את כוח ההשפעה.

לכן הכי חשוב לנו זה כל הזמן להעלות חשיבות הבורא בעינינו ושהוא ממלא את הכול, שהוא מסדר את הכול, אומנם אנחנו לא מרגישים אותו, בחושים שלנו הוא לא נכנס, וזה מה שנותן לנו בעיקר את הבחירה חופשית לבחור בו או לא. אנחנו על ידי קהות החושים שלנו מורידים אותו בעצם עד לדרגה שלא קיים, ולא מורגש, ולא שולט, ולכן כל העבודה שלנו היא ההפך. למרות שהוא לא שולט בחושים שלנו, לא שולט, לא ניכר, אנחנו צריכים לעשות מאמצים כאלו שאנחנו כל הזמן נמצאים בשליטה שלו, בנוכחות שלו, נמצאים בו, ואז בהתאם לזה אנחנו יכולים להתחיל להרגיש אותו ובהתאם לזה לעבוד.

זאת אומרת, כמה שאנחנו נגלה את הבורא ששולט עלינו, על האגו שלנו, והאגו שלנו הוא בעצם כל המציאות שאנחנו מרגישים, כי הכול אנחנו מרגישים באגו שלנו, אז יוצא שאין לנו יותר מה לעשות אלא רק להגדיל את הבורא בעינינו.

לכן לראות את הבורא, להשתדל לראות את הבורא, לעשות תרגילים שאנחנו נראה את שליטת הבורא בכל צעד ושעל, בכל דבר, בכל מה שקורה סביבנו, שבכל דבר זה הבורא עושה ואין עוד מלבדו, זו העבודה שלנו. לפי המאמצים שלנו לזה אנחנו אם נתאמץ נכון לעשות פעולות נכונות, אנחנו נגלה שבאמת במאמצים שלנו אנחנו נגלה אותו. שאנחנו למרות האגו שלנו, אם נעמיד את האגו שלנו כעזר כנגדו, שנגד הבורא ואנחנו נתעלה מעל האגו שלנו, אז אנחנו נוכל לגלות אותו ואז בהתאם לזה נוכל לגלות את העולם העליון, זאת אומרת איך שהוא שולט בכל האגו שלנו.

לכן הבורא ברא את האגו בדיוק לפי הרצון הטוב שלו, ברא רצון רע ואנחנו צריכים לשלוט או להשליט את הבורא, יותר נכון להגיד להשליט את הבורא, על האגו שלנו, על היצר הרע שלנו. זה בעצם הנושא שלנו. לכן לפני שאנחנו מתחילים ללמוד כדי שאנחנו על ידי הלימוד נעשה עוד צעד קדימה בגילוי הבורא על ההסתרה, על הרצון לקבל על מנת לקבל שלנו, שבמידה שאנחנו בכל זאת מתאמצים שהבורא ישלוט על הרצון שלנו, זאת אומרת רצון לאהוב, רצון להשפיע, רצון להתחבר שזה ישלוט על הרצון של הפירוד, השליטה שלנו, אז אנחנו מכינים את עצמנו. ובצורה כזאת אנחנו כבר מושכים את הבורא שישלוט בכל המציאות.

כי כל המציאות שלנו היא עדיין רצון לקבל אגואיסטי, וכמה שאנחנו רוצים בכל צעד ושעל שלנו, בכל החושים, בכל הפעולות, בכל מה שיש שישלוט רק כוח ההשפעה, כוח האהבה, הכוח העליון, שהוא יהיה הכוח העליון, אז כך אנחנו נגלה אותו.

והכוונה הזאת צריכה להיות לפני הלימוד, והלימוד צריך להיות כאמצעי לגלות שבכל מקום שאני מגלה ששולט האגו שלי, שם ישלוט כוח ההשפעה, החיבור, האהבה וכן הלאה.

שאלה: מה זה אומר לוותר על הכול למען המטרה הרוחנית?

זאת אותה שאלה ואותה התשובה, "מי ימלוך". לוותר על הכול, זאת אומרת שאני לא רוצה לעבוד לפי הרצון לקבל שלי אלא לפי הרצון להשפיע, וזו תכונת הבורא. ובכמה שאני מסוגל לעשות את זה בחיים שלי, אם אני מחליף במשהו, באיזשהו מקרה, באיזו פעולה את הרצון לקבל שלי ברצון להשפיע. זה נקרא שאני עושה מצווה, כי זה לפי ציווי הבורא שאנחנו צריכים לבצע.

שאלה: הבורא נקרא "טוב ומטיב". יחד עם זה הוא זה שיוצר את היצר הרע, אז איך אפשר לראות את הבורא כטוב?

אנחנו לא יכולים לראות אותו כטוב. אם היינו רואים אותו כטוב אז היינו פשוט נאלצים לעשות פעולות טובות ללא שום התנגדות, ללא שום קושי, ואז בזה היינו כמו חלקי טבע דומם, צומח, חי. אלא מתי אנחנו יכולים להגיד שאנחנו קיימים, שאנחנו עצמאים? שיש לנו משהו הפוך מהבורא ואנחנו בכל זאת עושים מעצמנו שאנחנו מסכימים איתו, דומים לו וככה זה תמיד בכל מקום ומקום, זה ההבדל בין אדם לדומם, צומח, חי, שהם מקיימים רצונות שיש בהם בצורה אוטומטית כמו שהרצונות דורשים, ואנחנו לא, אנחנו עושים נגד הרצונות שלנו. ולכן מזה אנחנו נעשים עצמאים, שאני מבטל את הרצון שלי זה שאומר לי מה הוא רוצה שאני אעשה, ואני לוקח מחוצה לי רצון עליון, אני חושב שמכתיר אותו כעליון ואז אני מקבל על עצמי לקיים את הרצונות שלו, זה נקרא "ויהי שם ה' עליך".

שאלה: אתמול שמעתי שהכללות של כל הכלים יחד היא השכינה, הכללות הזאת, המילה הזאת, סכום כל הכלים, עד כמה העביות שלנו כאן עוזרת לנו בזה בעבודה שלנו?

שיש יותר עביות, זאת אומרת התנגדות לבורא, מידות וכוחות ופעולות, הכְוונות שהם הפוכים מהבורא, אז יש לנו אפשרות להפוך אותם, להידמות לבורא. ומזה דווקא, מדבר והיפוכו, ממינוס להפוך לפלוס, בזה אנחנו מעמידים את עצמנו בעביות בעוצמה יותר גדולה ומתאימים את עצמנו לבורא ממש כמעבירים את החושך לאור.

שאלה: מה ההבדל בין כך שהבורא יהיה חשוב לכך שהתורה תהיה חשובה?

תורה זה אמצעי, זה סך כול האורות שעל ידם אנחנו יכולים לקרב את עצמנו לבורא. והבורא זה כבר הכוח העליון, המקור של הכול.

שאלה: הדרישה הזאת מהבורא שיהיה לי חשוב, שתכונת ההשפעה תהיה לי חשובה ולא האגו שלי, הרצון לקבל שלי, אני צריך לדרוש את זה קודם מעצמי, אני צריך להתאמץ בעצמי ואז לבקש מהבורא, או שאני אומר מבחוץ תעזור לי שאני אהיה כזה?

זה במידה שאתה מבקש עם החברים. אתה צריך להשקיע במה שניתן לך והעיקר זה בקבוצה, ובמידה שאתה מבטל את עצמך כלפי החברים, מי שנמצא כלפיך. זה בכל החיים הגשמיים כמה שאתה נותן מאמץ לרוחניות לעומת הגשמיות, אז בהתאם לזה אתה מושך מה שנקרא "אור מקיף" והוא עוזר לך להיות יותר ויותר קרוב לתכונות ההשפעה, לתכונות הבורא.

קריין: רב"ש כותב בציטוט מס' 5:

השכינה בעפר

"האדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עמהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עמהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה.

וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש.

מה שאם כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך.

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

איך אנחנו יכולים להתקדם מהמצב שלנו שאנחנו מנותקים מהעולם העליון, העולם הרוחני, מציאות אמיתית, וחיים באיזו בועה, כמו שאנחנו שקועים בתוך הרצון לקבל שלנו ולא רואים שום דבר, כמו אותה תולעת שחיה בתוך תפוח רקוב נגיד.

אז יוצא שאנחנו צריכים להבין שכל דבר שהוא פחות מגילוי הבורא שממלא את כל המציאות, כל מצב כזה שהוא פחות מהבורא שממלא את כל המציאות, הוא ניתן לנו כדי שאנחנו ממנו נעלה לדרגה שהבורא ממלא את כל המציאות סביבנו, בתוכנו. וזאת הבעיה, שכך צריך להיות, וכך אנחנו צריכים להתקיים.

לכן גלות זאת קריאה לגאולה. שהבורא בכוונה נותן לנו כאלו מצבים שאנחנו לא מרגישים בהם טוב, מרגישים בהם חושך, מרגישים בהם אי נעימות, חוסר הבנה, חוסר התמצאות, כל מיני הרגשות שליליות, וזה בסך הכול כדי לקדם אותנו, אחרת אנחנו לא נזוז. כי אנחנו נמצאים בדרגת חי, דרגת חי זאת דרגת בהמה, ולבהמה אם טוב לה אז היא לא דורשת יותר כלום. בסופו של דבר היא אז יכולה לדרוש רק במסגרת שבה היא נמצאת.

כמו שכל העולם הזה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, זה מה שדורשים, כמה שיכולים לרומם את התשוקות האלו, אבל בעצם אלה תשוקות שבדרגת חי בלבד. כי בדרגת מדבר אלה תשוקות להידמות לבורא. ולכן יוצא לנו שאנחנו צריכים להשתדל לקבץ כוחות כדי להתרומם מהדרגה הזאת.

לכן הוא אומר, "האדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות," שהוא כבר מתחיל להרגיש שזה מנתק אותו, הוא מנותק מהבורא, הוא רוצה להשיג אותו, להרגיש אותו, אבל לא מסוגל. ואז רוצה לברוח מהמצב הזה, מהגלות, אז הוא צריך להאמין שבכל מקום שהוא נמצא השכינה עימו.

זאת אומרת שהבורא נמצא, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. שעכשיו דווקא שהוא מרגיש ירידה, ריחוק מהבורא, אז הבורא אומר לו תראה איפה אתה נמצא, אתה יכול להתקרב. זאת אומרת למי הבורא נותן טעם גלות? למי שהוא רוצה שיתקרב אליו. אז אסור לנו להתייחס להרגשת הגלות בזלזול, בזה שאנחנו לא רוצים, אנחנו לא אוהבים את המצבים האלה, אנחנו ברוגז עם הבורא. זה דווקא ההיפך צריך להיות, שאנחנו צריכים להודות לו, שעכשיו הוא מעורר אותנו, שעכשיו מראה איזה מרחק יש בינינו לבינו.

אז לכן כתוב "שגלו "שכינה עמהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות." וזה הכרחי לפני הגאולה, לפני שהבורא מופיע חייבת להיות הרגשה שהוא חסר. זאת אומרת בכל דבר, בכל רגע שאנחנו מרגישים שנמצאים במציאות, אנחנו צריכים לכוון את אותו הרגע לחיפוש הכוח העליון. איפה הוא נמצא בתוך ההסתרה שאני עכשיו מרגיש, בחיים שלי בעולם שלי הנוכחי, איפה יכול להיות שהבורא מתגלה.

"עמהן" זאת אומרת "שגלו "שכינה עמהן".. .."עמהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהן," זאת אומרת שהבורא נמצא, רק הוא נמצא בצורת האחוריים. "ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה," דווקא יתקרבו לבורא, "והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה." זאת אומרת אין ירידות ואין עליות בפני עצמן, זה הכול משחק הבורא.

כמו שאנחנו עושים עם ילדים שרוצים ללמד אותם ללכת, אז אנחנו שמים אותם על הרצפה לפנינו ומתרחקים מהם. והילד בוכה, הוא לא יודע מה לעשות עד שעושה איזה צעד קדימה ואנחנו שוב מתרחקים, והוא בוכה עוד יותר. נראה לו שעוד רגע הוא יתפוס אותנו וייפול לחיבוק שלנו, לא, אנחנו מתרחקים עוד יותר והוא בוכה. הוא חושב שזהו, אנחנו עוזבים אותו עוד יותר ועוד יותר, איזה אכזריים ההורים האלה, וכך אנחנו בכל זאת מלמדים אותו לעשות עוד כמה צעדים, ואז הוא מתחיל ללכת ובשמחה מגיע אלינו. כך אנחנו עם הבורא, ממש לפי אותה הדוגמה.

שאלה: מה זה אומר לקבל את המצבים של העליות והירידות רק דרך אמונה למעלה מהדעת?

שאני לא רואה מה שאני רואה, אלא כתוב "עיניים להם ולא יראו", כי אני רואה רק בצורה אגואיסטית מה שאני רואה וכביכול לא קורה שום דבר יותר בעולם, אלא אני רוצה לראות בכוח השפעה, באמונה למעלה מהדעת, ואז אני מתעלה למעלה.

שאלה: איך יכולים להתחבר עם שאר העשיריות, אם בתוך העבודה בעשיריה שלנו אנחנו יותר ויותר מתרחקים?

זאת העבודה שלנו. רק תבינו שהבורא בכוונה יראה לנו מצבים כביכול יותר ויותר קשים, אבל כל מצב ומצב הוא מדוד ומועמד בצורה כזאת שזה בדיוק תואם למידת הריחוק ולמידת הקירוב שלנו כמה שאנחנו יכולים, מסוגלים וצריכים עכשיו לבצע. לכן אין לנו מה להתרעם שזאת עבודה קשה ולא נכונה, כי דווקא אותה המדרגה שאנחנו צריכים לעלות עליה היא בעצם מביאה לנו את המצב.

זה לא שהבורא עושה בכוונה ומודד את המדרגות והכול, אנחנו יכולים כך להגיד אבל בסופו של דבר אנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים במערכת, המערכת כבר כוללת בתוכה את תחילת העבודה וגמר התיקון, עם כל אחד ואחד ועם כולם יחד. המערכת כולה עובדת כמו מחשב גדול, ואנחנו מקבלים כל פעם לפי הכוחות, לפי ההכנות, לפי ההבחנות, לפי מצבים פנימים וחיצוניים כל אחד וכולם יחד. לכן על המצב, על כל מצב ומצב אין לנו מה להגיד חוץ מזה שזאת התוצאה האופטימלית ממה שאנחנו.

שאלה: איך אנחנו יכולים לברך את ההסתרות אם האגו לא מאפשר לי לראות מעבר לזה?

אתה לא יכול לראות מעבר לזה כי עדיין לא תיקנת את האגו לעל מנת להשפיע לכן אתה לא יכול לראות יותר, אנחנו רואים בתכונות שלנו, אם התכונות שלנו הן של קבלה אז אנחנו רואים את כל העולם, את כל המציאות שהיא קבלה, למציאות הזו אנחנו קוראים "העולם הזה".

אם אנחנו רוכשים קצת מהמציאות של העולם העליון אז כמה שאנחנו מרגישים בתכונות העליונות, בתכונות דלהשפיע כך אנחנו רואים את העולם העליון, "העולם הבא" מה שנקרא. הכול תלוי רק עד כמה אנחנו מחליפים את התכונות שלנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

כמו שדיברנו בתחילת השיעור, מה זה בעל מנת לקבל או על מנת להשפיע? איפה שהאני יותר חשוב זה נקרא "העולם הזה", איפה שהבורא יותר חשוב ממני זה נקרא "העולם העליון", "העולם הבא". ובינתיים משני המצבים, משתי התכונות, משני הכוחות, שתי הגישות האלו אנחנו מרכיבים כל מדרגה ומדרגה. אני לא יכול בבת אחת להפוך את עצמי לעל מנת להשפיע אלא במשהו כן ובמשהו לא, לכן המצבים האלה נקראים "עליה במדרגות".

שאלה: כאשר אתה נופל למצב רע, אל הגלות, אתה מרגיש את השפלות שלך אז יש לך בסיס להתפלל, לבקש תיקון אבל כאשר התפילה עובדת ואתה מממש את הפוטנציאל שלך, מרגיש את עצמך טוב אז אין בסיס לתפילה. איך מכאן לעשות צעד ולקחת עוד מנה כדי שהמצב הטוב יהיה רע?

רק מהחברים אתה יכול לקבל את הדחף, הכוח לעבור להשפעה, לחיבור, לבורא, לרוחניות, רק מהחברים. אתה לבד שעכשיו היית בנפילה ואולי קצת מתאושש מהאור המקיף שלהם, מההארה שיש להם, אתה יכול רק על ידי זה שעכשיו אתה עוד יותר תידבק בהם וכך תתקדם. לא יהיו לך כוחות אחרים, כוחות רוחניים אי אפשר לקבל אלא רק מתוך החברה. אנחנו עוד נגלה את הדברים האלה שכל הירידות, הנפילות הרוחניות האמתיות שלנו, הן רק כלפי החברים, זלזול בחברים. זה לא צריך להיות מורגש מבחוץ אבל כך אנחנו נגלה את זה.

תלמיד: אני באמת משתדל, אני חושב על זה, על האיחוד, מנסה לעלות מעלי את ערך החברים, אבל מה עוד אפשר לעשות כאן, מה אני עושה לא נכון?

רק להמשיך איתנו ולהשתדל לקיים את מה שאנחנו עושים.

שאלה: מאחורי כל חבר עומד הבורא, איך להעלות את חשיבות וערך החברים בתוך הקבוצה?

לעבוד יחד, כמו שרב"ש כותב. אין לנו עבודה בעצם, אנחנו לא יכולים לגשת לבורא, אנחנו עושים כל מיני דברים כדי לבוא אליו, כדי לדבר אליו, כדי לעשות משהו עימו אבל בכל זאת אנחנו לא משיגים מזה שום דבר.

אנחנו בסך הכול צריכים להבין, ואנחנו מבינים את זה, אבל לאט לאט, זה לוקח הרבה שנים, שדווקא על מה שאנחנו מרגישים כלפי החברים, כמה שאנחנו רחוקים מהם ותלויים בהם, אנחנו פונים לבורא שיעזור לנו לסדר את היחסים שלנו, דווקא עם החברים קודם כל. כאילו הבורא הוא רק האמצעי שעוזר לי להיות בקשר ובהבנה פנימית עם החברים, ואז אני מסתכל על העשירייה כמו על איזה מקום באמת רוחני, שכמה שאנחנו בפנים מתקשרים בינינו, כך אנחנו נתקדם ורק אחרי זה אני יכול להגיע לקשר עם הבורא.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעבוד בקבוצה כדי להעלות את חשיבות תכונת ההשפעה מעל לתכונת הרצון לקבל?

את זה אנחנו לומדים, על העבודה בקבוצה. הבעיה שלנו שאנחנו לא מרגישים עד כמה זה תלוי זה בזה, עד כמה הקשר שלי עם החברים עושה ממני מישהו שיכול להיכנס לקשר עם הבורא. אני רוכש, מקבל, לומד מהקשר עם החברים כאלה תכונות פנימיות, שקודם לא חשבתי שכך רוכשים. אני מרגיש בתכונות האלה יחס חדש שלי לזולת שלא היה לי קודם, ועם היחס הזה אני יכול לגשת לבורא.

לכן הבורא שבר את הכלי דאדם הראשון כדי שאנחנו מתוך הכלים השבורים, יחסים אגואיסטים, נוכל ללמוד וללמד את עצמנו להתייחס אליו, אחרת לא היינו יכולים להרגיש אותו. דווקא מתוך זה שאנחנו מרגישים את עצמנו שבורים, לא מסודרים, כך אנחנו מגיעים לזה. אבל בלי אהבת הבריות, בלי חיבור עם החברים לא יהיו לי תכונות שאני יכול להתקשר לבורא, להרגיש אותו.

לכן כמה שאנחנו נתחיל להאמין שהחכמים אמרו נכון, ואנחנו כמו ילדים קטנים נתחיל לקיים את הדברים האלה, אפילו שאנחנו לא רוצים ולא רואים בזה שום תועלת, אז אנחנו נתקדם יותר מהר. אני לא יכולתי לשמוע את זה הרבה זמן, שדווקא על ידי החברים אפשר להתקדם לבורא, ואין ברירה אחרת.

לכן אנחנו מגיעים מצד הכלי, עד כמה שאנחנו מתחברים אז מגיעים לגילוי האור שבתוך הכלי. האור נמצא במנוחה מוחלטת, הכלי חייב להגיע לפחות לעשירייה הראשונה, וכבר יהיה בה אור הנפש, ולעוד עשיריות אחר כך, זאת אומרת, לעשות יותר ויותר עבודה בלהתחבר, ובהתאם לזה האור שכבר ישנו בו, אור הנפש, יגדל עד לאור הרוח וכן הלאה.

תלמיד: אם כך איך ככל שאנחנו מתחברים אנחנו מגלים שהשבירה גדולה יותר? איך יכול להיות שקורה שחבר או קבוצת חברים רוצים פתאום להתעמק, פתאום מחליטים להוסיף עוד חשיבות, להתמסר יותר לדרך?

הבורא מעורר אותנו, כל אחד לחוד וכולם יחד על ידי כל מיני ייסורים, כל מיני בעיות, ובסופו של דבר אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להתקדם כך. כך מרגישים.

שאלה: מה זה אומר שהשכינה מתלבשת בתוך הירידה?

שאותה מדרגה רוחנית שאליה אנחנו צריכים להגיע, היא בעצמה מורגשת בנו כירידה, כנפילה, כקושי, כבלבול, מפני שאין לנו עדיין כלים לראות אותה, להבין אותה ולהרגיש אותה בצורה אמיתית, שהיא שלמות, נצחיות, ידיעה וכן הלאה. לכן אין ירידות, אלא אותה המדרגה הרוחנית שאנחנו צריכים לעלות אליה היא כך נראית לנו. אבל ברגע שאנחנו מתחברים קצת יותר, יכולים לעלות אליה.

שאלה: אם אני מרגיש עכשיו בלבול בחיים שלי, זה אומר שזו המדרגה הבאה שלי שמתגלה בצורה כזאת?

לפעמים אנחנו לא יכולים להגיד מה בדיוק קורה לנו במצב הירידה, כשקיבלנו ירידה מסוג מסוים ואיך זה שייך בכלל לרוחניות. אבל כנראה שבצורה כזאת הכי נוח וטוב להשפיע על האדם, כדי שיתרומם וישאל, בשביל מה ולמה הוא חי וייתן לעצמו דין וחשבון נכון על חשיבות הדברים שבחיים שלו.

קריין: ציטוט מספר 6 כותב הרב"ש.

"איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה, אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך. 

לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר."

(הרב"ש. מאמר 40 "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה" 1990)

קודם דיברנו על זה שאנחנו מקבלים הרגשת חושך, שהיא ממש תואמת לאותה מדרגת אור שאנחנו צריכים לגלות. וכאן הוא מסביר לנו, איך אנחנו צריכים להתייחס לחושך הזה. אז הוא אומר כך, "איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף," על הרצון לקבל שלו "בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". זאת אומרת, שגדלות הבורא נמצאת ממש בעפר, נעלמה ממנו לגמרי. "איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו." הוא לא יכול, אין לו שמחה "וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם." זאת אומרת, לא חשיבות ולא טעם "כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה, אבל לחשוק לעבודה זו, שאין בה טעם," איך אפשר? זה באמת בלתי אפשרי לנו. אנחנו סך הכול מחומר הרצון לקבל, הרצון להנות, ולפי הטעמים שמתעוררים בכל מיני רצונות שלנו, לפי זה אנחנו מרגישים את המציאות.

זאת אומרת, אם היינו מודעים באמת איך אנחנו מרגישים את המציאות, את האוויר, החום, הקור, כל מיני צבעים, כל מיני צלילים, כל מה שאני מרגיש, אצלי בפנים זה מתורגם אך ורק ליותר נעים ופחות נעים.

תראו כמה יש בסקאלה הזאת של התענוגים, יותר או פחות נעים, כמה יש בסקאלה הזאת הבחנות. וכל מה שאנחנו מרגישים בחמישה חושים, ובכל חוש וחוש עוד כמה וכמה הבחנות, וכל זה בעצם רק בחוש אחד מתיישב אצלנו ונותן לנו תמונת העולם, זה פחות או יותר [איך] שאנחנו נהנים מכל דבר ודבר.

אם אני מזהה משהו וזה יכול להיות אבן, עץ, אוויר, מתוק, צליל מיוחד, קול, ואני כבר לא מדבר על צורת אדם שמתעוררת ככה בעיניי או משהו אחר, זה הכול מתורגם רק כלפי תענוג וייסורים, יותר או פחות.

לכן הוא אומר כך, "וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה, אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם," זאת אומרת, שאני לא מבדיל שזה יותר או פחות מר, מתוק במשהו. איך אפשר לעבוד בעבודה כזאת, כי אין לי שום כיוון, אני תמיד מכוון את עצמי מתענוג קטן לתענוג יותר גדול. "והיות שאין לו כח להתגבר," אין לו כוח "ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו," שהוא לא מרגיש מה ההבדל בין זה לזה, בין כל מיני העבודות, בין כל מיני ההבחנות. שאין לו כוח להתגבר ופשוט מרגיש את עצמו כמת, שאין לו מה לעשות, אלא ילך לישון. "ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך." זאת אומרת, שלא מרגיש, לא מבדיל בין כל מיני הבחנות, בין כל מיני פעולות. ממש אין לו במה לאחוז.

"לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה," למרות שלא מרגיש.

זאת אומרת, מה כאן העניין? בדרך כלל בחיים שלי, אני מרגיש בחוש התענוג שלי מה זה ומה זה, מה זה, ומה זה ואני לא מודע לזה, אבל אני רואה קיר, שולחן, כיסא, רצפה, את כל הדברים האלה אני מרגיש לא כמו שנדמה לנו שאנחנו מרגישים את זה בכל החושים שלנו בראייה, טעם, ריח, מימוש וכן הלאה, [אלא] אני מרגיש את זה בסוגי התענוגים. תענוג יותר, תענוג פחות, כי סך הכול הרצון לקבל זה החוש הכללי שלנו. ואז יוצא שאם אני מתחיל להתקרב לרוחניות, אני כך מתחיל לראות את הדברים.

לכן על זה שהוא רוצה לעשות פעולות לבורא ללא שום חשבון לעצמו, "הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, הוא מבקש מהשם בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו," את זה הוא מבקש.

זאת אומרת, דווקא שאין לי טעם, שאני מבין שהדברים כאילו נכנסו להסתר, ואני לא מרגיש במה לקשור אותם, איך להתייחס אליהם, זה מצוין. העולם חשוך בעדי, אני נמצא בירידה, בנפילה, לא חשוב איך לקרוא לזה, ומה שעכשיו אני יכול לשנות, זה את הקליטה שלי. זאת אומרת, במקום להרגיש את המציאות כך שיותר נעים, פחות נעים, אני רוצה לקבוע מציאות אחרת, בצורה אחרת. לא בחוש של לקבל יותר או לקבל פחות, להנות יותר או להנות פחות, אני "מבקש מה', שיתן לו כח, "שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה," "בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו,"

זאת אומרת, אפילו שאני לא מרגיש שום דבר בחושים שלי, אז הבורא שלקח ממני טעמים וכביכול זרק אותי מהמצב הנעים למצב שאני בכלל לא יכול להתקיים, ממש לא יכול לסבול אותו, הוא נתן לי בזה הזדמנות, שאני אחליף את החוש שלי שנקרא "קבלה" לחוש אחר שנקרא "השפעה".

אני עכשיו יכול "לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר."

(הרב"ש. מאמר 40 "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה" 1990)

אז אני מבקש עכשיו מהבורא בזמן הירידה, "תן לי אפשרות להרגיש קודם כל שאני נמצא בטעם עפר" מאיפה אני מגיע לטעם עפר? למה הבורא מראה לי את זה, שיש לי טעם עפר? טעם עפר יש לי בהשפעה, טעם עפר יש לי בזה שאני לא רוצה להתקדם בעל מנת לקבל. אבל אם אני יכול לסדר את עצמי בעל מנת להשפיע, אז באמת אני אראה את עצמי כרוכש כבר סגנון אחר בחיים, תכונה חדשה לגילוי המציאות.

שאלה: עד לא מזמן חשבתי שאני צריך לבקש מהבורא לגלות את גדלותו, אז מה הוא הכוח שיעזור לי להתגבר על עצמי בשמחה, אם לא גדלות?

גדלות של מי? של הבורא, את גדלות כוח ההשפעה, זה מה שאתה מבקש. אמרתי את זה בדיוק אבל במילים אחרות. מה אמרתי, שקודם הרגשתי, קלטתי את המציאות, לפי יותר טוב ופחות טוב, יותר מתוק ופחות מתוק, עכשיו אני רוצה לקלוט את המציאות בצורה של, יותר בורא פחות בורא, או יותר השפעה פחות השפעה. והבורא שמסדר לי את המציאות החדשה, בעצם פותח לי את המציאות ההפוכה, האחרת. ואז מציאות הזאת האחרת, נראית לי כירידה כי איבדתי טעמים, איפה שאז הרגשתי מתוק, טוב, מה אני עכשיו מרגיש? חוסר טעם או אפילו מר.

תלמיד: אבל בקטע כתוב שאדם לא מבקש שהבורא יגלה את גדלותו, אז מה הוא כן מבקש?

בסופו של דבר מתוך הירידות, אדם צריך להגיע למצב שלא חסר לו כלום חוץ מהרגשת גדלות הבורא, שזה יהיה בשבילו כל חומר הדלק, שיוכל להשפיע, שיוכל להתגבר על התענוגים הגשמיים. גשמיים זאת אומרת שמגיעים לתוך הרצון לקבל, שיוכל להתגבר עליהם. וכמה שיקבל את התענוגים האלה, הוא יקבל אותם רק בשביל הבורא, שהבורא יהיה יותר גדול בעיניי מהתענוגים.

שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות עם אמונה למעלה הדעת כדי לקדם את העשירייה לקראת השכינה?

להיכנס כמה שיותר לאמונה למעלה מהדעת ולראות כמה אנחנו כאן, דווקא בכוח הזה שאנחנו מתעלים מעל הדעת ופועלים רק בהשפעה, נותנים מקום לגילוי הבורא. ולהרחיב את האמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, את כוח ההשפעה על פני כוח הקבלה, כוח הבינה על פני כוח המלכות.

שאלה: הרצון לקבל שמשפיע על בסיס התענוג, הוא מערכת מאוד ברורה המאפשרת לנו לטעות ולעבוד, זה באמת משהו בסיסי. אבל כאשר אנחנו מדברים על מעבר לבסיס החדש, לתכונת ההשפעה, אין פה במה להיאחז, כאילו אין בזה הרגשה. איך יכול להיות בסיס שהוא מחוץ לרצון לתענוג?

אני מבין אותך. זאת אומרת, אתה רוצה להגיד שאם אנחנו הולכים לסגנון של השפעה, אז אין לנו כלים כאלו, אין לנו מדידות כאלו, אין לנו הרגשה בזה, יותר, פחות, לאיזה כיוון, למי, למה. אנחנו לא קיימים במערכת של כוחות וחשבונות כאלו, אז מה נעשה? אתה צודק שאנחנו לא יכולים כאן להתקיים, אבל צריך להבין שיש לנו כזה דבר, אמונה למעלה מהדעת, אנחנו צריכים לקבל אותו כוח השפעה, שזה הבורא, שיתלבש בנו, ואז בכוח שלו, וזה בעיקר מתגלה בעשירייה, לכן הוא שבר את הכלי, את הרצון לקבל להמון המון חלקים, כדי שהחלקים האלה בהשתדלות להתחבר ביניהם יגיעו על ידי כך לבניית המערכת הזאת. ובתוך המערכת הזאת הם יגלו מה זה נקרא השפעה. אין ברירה אחרת לנברא איך להתקיים בהתאם לבורא. הבורא שרצה לברוא את הנברא עשה מעצמו רצון להשפיע, כי לפני זה לא היה לו, וברא את הנברא ברצון לקבל ושבר אותו כדי לתת לו אפשרות להגיע גם כן לרצון להשפיע. אבל אתה צודק, מלכתחילה אין לנו לזה שום שייכות. עוד נברר את זה.

שאלה: מה צריך להתרחש איתי כתוצאה מבקשה נכונה, ולא נכונה לבורא?

שאלה טובה. אם אני מבקש מהבורא בצורה לא נכונה אז הוא צריך לעשות עליי כל מיני כאלו פעולות שעל ידם אנחנו נברר איפה טעינו. ואם אני עושה פעולה נכונה עם החברים ועם הכול אז אני מגלה כמה באמת זזתי לכיוון הנכון ואני אז מגלה בי ממש את הפעולה עצמה, שזו פעולת השפעה ואת המקור שלה שהוא הבורא. ואז כמו שאני דבוק לרצון לקבל על ידי הפעולות שלו שמביאות לי תענוגים, כך אני שמתנתק מהן ועושה פעולות בעל מנת להשפיע, פעולות של השפעה, אני מקיים אותן ונדבק בבורא שהוא המקור שלהן.

שאלה: האם המצב שבו האדם מרגיש רע כטעם העפר חשוב לו רק כדי להחליף רצון ברצון אחר?

זה לא נכון. אנחנו לא יכולים להרגיש איזו הבחנה, נגיד טעם עפר כמו שאמרת, אם אנחנו לא מרגישים או לא הרגשנו, אין לנו רשימו, מטעם אחר. תמיד זה כיתרון אור על פני חושך, אנחנו מגלים את האחד על גבי השני. ואז, רק אז אנחנו יכולים לאתר את הדברים. לכן אין לנו ברירה, אנחנו צריכים יותר נכון להבחין, לאבחן, להעמיד, לאתר את עצמנו איפה אנחנו נמצאים. אבל תמיד מדובר בזה כנגד זה. אני לא יכול להגיד על משהו אם אני כבר מיד בתת הכרה או בהכרה, יותר ברורה או פחות ברורה. אני מעמיד את האבחון שלי כנגד האבחון האחר ומתבסס עליו.

קריין: אנחנו ממשיכים את השיעור בנושא לרוץ אחר השכינה. קטע מס' 7, כותב הרב"ש.

"אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".

כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח".

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

אנחנו לא מודעים עד כמה אם לא היינו מקבלים את שיטת התיקון, חכמת הקבלה, איך לקבל את התגלות האלוהות, עד כמה זה היה לוקח זמן, שנים שנים לכל אדם ואדם להשיג את התיקון שלו במה שהוא נמצא בכלי שבור. לכן זה שאנחנו מקבלים מדור לדור יותר ויותר גילויים, יותר ויותר עצות שמתאספות כל פעם למערכת הסברה נכונה שמעוררת אותנו, שמכוונת אותנו, "תסתכל על זה, אל תסתכל על זה, שים לב, תעשה כך", זה כמו שאנחנו מלמדים את הילדים. ילדים לא צריכים, כמו ילדים שהיו לפני אלפי אלפי שנים, להתחיל את כל התהליך הזה, אלא הם יכולים תוך זמן קצר, תוך כמה חודשים או שנים להגיע למצב שהם מפותחים ומתאימים את עצמם לעולם של היום. למרות שלאנושות, להגיע לעולם של היום, לקח לה אלפי דורות.

אותו דבר בחכמת הקבלה. אם לא היינו מקבלים מהמקובלים את השיטה, אנחנו היינו טועים, מקבלים ניסיון מהמכות, ממאות ואלפי פעולות שעברו על האנושות, עד שהאנשים המיוחדים האלה שנקראים "מקובלים", גילו את השיטה.

לכן כדאי לנו לגלות את זה, וכמה שיותר ליישם את זה בלי שאנחנו נרגיש עד כמה הדברים האלה הם נכונים או לא לפי המכות.

שאלה: רב"ש כותב, "אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת עפר, היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא,".

כן.

תלמיד: זה לא ברור, מה זאת אומרת שאדם "מחליט"? זה נשמע כאילו האדם שולט ולא שהוא מבקש מהבורא עזרה?

לא. הבחירה החופשית שלנו היא דווקא בזה שאני נמצא בחושך, בחוסר טעמים ואין לי שום אפשרות אם כן, לעבוד נגד הרצון שלי. אז איך אעשה שזה ישפיע עלי? לכן אני נכלל בחברה, כמו שאומר לנו בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", במאמר "החרות", ואני על ידי זה מסדר את עצמי בצורה כזאת שאני מעלה חשיבות של איזה דבר, למרות שאני לא מרגיש בו טעם ואני משתמש בו, וככה אני מתעלה, מתקרב לרוחניות.

תלמיד: אבל מה זה אומר שאחר כך אני "מתעלה לרוחניות"? כי יוצא שבהתחלה אני עושה עבודה שהיא לא נכונה.

נכון. אבל אם אני שם את עצמי בחברה, החברה משפיעה אלי כל מיני עקרונות, דברים חשובים, ערכים אחרים ממה שאני. אתה רואה מה זה מודַה, אופנה בעולם שלנו? מסתכלים בטלוויזיה, רואים שם מישהי הולכת באיזה דבר, או איזה מישהו שעשה בלורית לעצמו, איזו תספורת או משהו, וזהו, למחרת כולם הולכים ככה.

יש להם רצון לזה? לא, הם לומדים אחד מהשני. אנחנו יכולים ללמוד, אין שום בעיה. זה ההבדל בין הבהמה לאדם. אפילו בדברים כאלה כמו שאמרתי עכשיו באופנה. אתה לא תמצא את זה אצל קופים, רק בבני אדם.

נקרא מה רב"ש אומר,

"אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר"," מה זה "בחינת עפר"? "היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה," שאין לו כלום בהשפעה, לזולת, להתייחס למישהו, אלא הוא צריך כל פעם לעשות איזו מין התגברות. אפילו לחשוב על זה הוא לא יכול, אלא המחשבה הזאת מגיעה לו מזה שהוא שומע, מזה שהוא לומד. מאיפה זה בא בעולם שלנו?

גם בעולם שלנו זה בא בצורה מלאכותית. שהבורא ברא את הכלי ושבר אותו, ואז החלקים של הכלי, יש בהם כאלו שהם מרגישים מה זה נקרא "כוח הבורא", "כוח השפעה". ואז מתוך זה באים לנו מקובלים, כותבים ספרים וכל הלאה.

אבל אם לא כך, האדם שחי בעולם הזה לא היה מגלה את זה, הכול משבירת הכלי דאדם הראשון. אז "אפילו שטועם טעם עפר בעבודה הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש,". האדם צריך להגיע לחשיבות הבורא בעיניו כך שלפעמים, אני לא אומר שתמיד, אבל לפעמים הוא רוצה להחליט שאני עושה רק למען הבורא. "והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו" של האדם "נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".". דווקא. זאת אומרת, לא שאני נכנס לעפר, אלא אני ... בתוך העפר כדי להקים שכינה מהעפר.

זאת אומרת שכל הרגשת הבורא שאין לי, היחס לבורא שאין לי, מפני שהוא לא חשוב בעיני, ואני רואה רק מה שחשוב בעיני, אז אני כן מבין את זה ומתייחס לזה שאני מקים שכינה מעפר. שנכנס לעפר כדי משם להקים את השכינה.

זאת אומרת, אני צריך להרים את גדלות הבורא מאפס, או אפילו ממינוס לדרגות הגבוהות ביותר, וזו העבודה שלנו. תמיד זה ככה, על סמך מה? על סמך הרשימו שיש באדם, שמתעורר. אבל איך הוא עושה את זה? על ידי החברים. שמתחבר, וכל אחד עוזר לשני, אז יש לו מזה כוח.

"כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה," שנכון שאני לא רוצה את זה, נכון שאני לא יכול לעשות עם זה שום דבר, אבל אני בסופו של דבר רוצה שזה יהיה הדבר הכי גדול בעיני. "ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח."

זאת אומרת, לא שש ושמח מזה שיש לו תענוגים בזמן העבודה, אלא שש ושמח מזה שתהיה תוצאה מהעבודה כלפי הבורא. זאת אומרת זו סיבה אחרת ממה שהוא נהנה.

שאלה: האם האדם הראשון היה יכול להגיע לתיקון גם ללא השבירה?

אדם הראשון זה אותו רצון לקבל שהבורא ברא, והרצון לקבל הזה היה בצורה הפוכה מהבורא, אבל לא הרגיש שהוא הפוך מהבורא מפני שלא היה לו מספיק רצון. היה בדרגת אפס. זה נקרא שלא התגלה בו יצר הרע, צורה הפוכה ברצון לקבל, שהוא הפוך מהרצון להשפיע של הבורא. ולכן מפני שלא גילה את הרצון לקבל שלו כרע, לא היה יכול לתקן אותו. זה כל העניין.

שאלה: משהו עדיין לא ברור? אני מרגיש בלבול גדול. אני לא רוצה לעשות שום פעולה עבורי או למען הבורא. מה אני יכול לעשות?

אתה צריך פשוט להמשיך ללמוד אתנו כמה שיותר, כמה שיותר לקרוא, להשתתף עם החברים, ואך ורק בצורה כזאת אתה תגיע למצב שתראה מה טוב. והעיקר, להמשיך. כמו שאתה ממשיך בחיים כך אתה צריך להמשיך ממש בכל נשימה ונשימה. בכל רגע ורגע שאתה חי אותו, אתה חייב להשתדל להגיע לחיים רוחניים. אין ברירה.

שאלה: אתה אומר שהשכינה בעפר זה שהאדם לא רוצה שום דבר, אבל הוא צריך להמשיך. אבל מאיפה אני יכול למצוא כוח להמשיך? מה מקור הכוח שיטעין אותי?

מקור הכוח נמצא בקבוצה ובלימוד. בזה שאתה קורא, בזה שאתה משתתף עם החברים בלדבר איתם, לשמוע מהם. כי קנאה מאוד עוזרת, וכך אתה מתקדם. לבד אתה לא תוכל להצליח. אף אחד.

שאלה: האם צריך לבקש בכל זאת למרות שלא בטוחים שהבקשה נכונה, או עדיף לא לבקש?

הכי נכון זה כל הזמן לבקש. ואחר כך לברר מה אני מבקש, האם אלה דברים נכונים או לא. ממי אני מבקש, מהבורא או ממה שנדמה לי? וכן הלאה. אבל זה שאדם מכוון את עצמו כל הזמן לבקש, זה נכון.

שאלה: מה ההבדל בין הרגשת הזלזול לבין טעם של עפר בעבודה בעשירייה?

הרגשת הזלזול זה היחס שלכם לבורא, טעם של עפר זו ההרגשה שלכם בכל העניין הרוחני או בכלל בכל החיים שלכם. תנסו לדבר על זה ותבינו.

שאלה: האם הרגשת ההתנגדות לחיבור והדחייה מהחברים זה נקרא "טעם עפר"? ואיך אני יכול להודות לבורא ולשמוח כשאני מרגיש את ההרגשה הזאת?

לא, זה לא טעם עפר. טעם עפר זה ממש שאין לו שום טעם, ולכן שנאה או אהבה, דחייה או נטייה זה לא טעם עפר. טעם עפר זה לגמרי אדישות בצורה כזאת שפשוט לא אכפת לי שום דבר מזה, כאילו שלא קיים. זה טעם עפר. חוסר טעם.

תלמיד: אחרי התפילה להעלות את השכינה מעפר, האם אני מתחיל לקבל את טעם התורה, ואם כן, מה לעשות? כי עכשיו זה כבר בתוך הרצון לקבל.

זה בתוך הרצון לקבל אבל זה מכוון את הרצון לקבל לחיפוש בעל מנת להשפיע, מאיפה ואיך. אז מה? לא לפחד מהרצון לקבל, העיקר לא לעזוב את הבורא וכל הזמן להיות מכוון אליו. וכמה שאנחנו בפניות שלנו מכוונים אליו או לא מכוונים, עד כמה שכן מסודרים או לא מסודרים, העיקר כל הזמן להשתוקק לפנות אליו. זה העיקר. ולא חשוב באיזה מקום, ולא חשוב מאיזו סיבה. הבורא נהנה.

שאלה: האם הרגשת טעם העפר זאת גם מדרגה מסוימת שחייבים להשיג?

בטח, ככל שאני נמצא בדרגה יותר גבוהה כך הרגשת איבוד הטעם יותר חזקה. בוא נגיד כך, בן מלך שנזרק מהבית ונמצא פתאום ברחוב, איך הוא מסתכל על הבגדים שלו שעכשיו הם סמרטוטים? איך הוא מסתכל על חתיכת לחם שהשיג בפינת הרחוב? איך הוא מסתכל על זה לעומת בן אדם שרגיל למצבים כאלו ואין לו שום בעיה בזה שהוא חי בעוני? יש הבדל. כלפי מדרגות העלייה, כך נמדדות מדרגות הירידה.

תלמיד: זאת אומרת, זה תמיד יהיה בכל עליה שלנו?

עליות וירידות יש תמיד, אבל בעליות וירידות העניין הוא עד כמה אני מתחיל להעריך את הירידות, עד כמה אני לוקח גם מהן את הכלים, את הרצונות וממש רוצה להיות בהן.

תלמיד: הפתרון היחיד כאן במקרה הזה, זו הקבוצה?

כאן אפשר להבין שהקבוצה היא האמצעי ולא רק אמצעי, זה אותו מקום שאנחנו בונים את המקום לגילוי הבורא, איפה שהבורא מתגלה בסופו של דבר. זה לא שאני צריך את הקבוצה בצד שתהיה לצידי, לא. אני צריך את הקבוצה כי שם אני בונה את גילוי הבורא.

שאלה: אם אתה מאוד רוצה להתפעל ממה שהחבר אומר, אבל הם לא נותנים התפעלות לעומק הלב. איך להרים את גדלות הבורא כשזה קורה, כדי לעבוד בשמחה גם כשמרגישים טעם של עפר?

צריכים תמיד לראות על ידי מה אני צריך להעלות, ואת מה. או את הבורא על ידי החברה, או את החברה על ידי הבורא. להיות באחד משניהם, וכך ללכת קדימה.

שאלה: הרגשת העפר הזאת היא תנאי הכרחי לדבקות עם השכינה?

כן. להרגיש את העפר אנחנו חייבים. כי בעצם הרצון לקבל שלנו צריך להיות עפר. הנחש אוכל את העפר, שזה הרצון לקבל שלנו, "כי עפר אתה ולעפר תשוב", וכן הלאה.

כמו שאנחנו מרגישים עפר עכשיו כשמראים לנו את הרוחניות, ואנחנו צריכים להחליף את הטעמים האלו, שאנחנו נרגיש כעפר לא רצוי, כמשהו שלא רוצים לגלות אותו, כלום, כך אנחנו רוצים להרגיש את הגשמיות.

שאלה: דיברנו על פרעה, אחר כך דיברנו על עמלק, ועכשיו אנחנו מדברים על השכינה. פשוט ההתרשמות היא שמה שהראית לנו בשיעורים, הכול ממש מתרחש מתרחב ומתרחב, ושהעבודה ממש הרבה יותר גדולה ממה שחשבנו. האם נכון להרגיש ככה, שהעבודה הרבה יותר רחבה?

אתם צריכים להרגיש שחוץ מהעבודה הרוחנית שלנו, אין עוד משהו לעשות בעולם הזה. זאת אומרת, שכל העסק, כל המציאות של העולם הזה, שאנחנו נמצאים כאן, סך הכול כולו בנוי במלואו, עד הפרט האחרון, עד הזבובים והיתושים, עד הצורות של כל מיני הדומם, צומח, וחי, לא חשוב מה, הכול בנוי, ונבנה סך הכול כחלקים של הנשמה הכללית של הרצון לקבל הכללי, שהבורא ברא.

לכן, אין שום דבר שהבורא ברא סתם, לכן יש נחיצות בכל דבר בעולם הזה, והכול צריך לבוא לתיקון. וודאי שהעבודה שלנו כוללת את כל המציאות כולה, בכל הזמנים ובכל הצורות. וזה שאנחנו רואים מיום ליום כמה העסק הזה מתרחב, הוא מתרחב רק מתוך החשיבות של המאמצים שלנו. אבל בעצם אנחנו לא צריכים לתקן את העולם, אם אני מתקן את עצמי בתוך העשירייה, בזה כבר תיקנתי את העולם.

רק השאלה עד כמה, כי סך הכול ככול שאנחנו מתקדמים, אתה אומר שכשמתקדמים הכול מתרחב, ולא יודעים איפה התחלה ואיפה הסוף, והדברים נעשים מאוד גלובליים. זה לא נכון. אתם תגלו שהכול תלוי בעשירייה שלכם, ואם אני גומר עם העשירייה שלי את התיקונים שלנו, אבל בצורה אמיתית, זה נקרא שהגעתי לגמר התיקון. וכולם יהיו מתוקנים, כי כולם יתגלו כנכללים בעשירייה.

שאלה: בתהילים דוד המלך תמיד מבקש שייתן לו אמונה בגדלות ה'. מה ההבדל בין מצב העפר, לאמונה בגדלות הבורא, להרגשת גדלות הבורא?

יש הבדל בין אמונה וידיעה, הידיעה ניתנת לנו כדי שאנחנו נתקן את הכלי להשפיע לזולת, והאמונה ניתנת לנו ככלי, כדי שאנחנו נתקיים בגובה רוחני, כדי להשפיע בה לבורא.

שאלה: האם אפשר להגיד שצריכים לשמוח כשמרגישים טעם עפר, כי זה סימן שבאמת עובדים עבור הבורא?

במשהו מרגישים, אבל זה לא מספיק. לא מספיק.

טוב, יש לנו עוד קצת זמן, אנחנו לומדים היום עד חמש, ואחרי חמש אתם תעשו ביניכם עבודה פנימית, וזה יותר חשוב מהשיעור שלי. אתם קצת תעברו על השיעור, אבל קצת, כדי שהוא יתחזק, ותנסו לקצר את המילים, כדי לתת מקום לסיכום. זה חלק אחד מהעבודה שאתם צריכים לעשות, בכל זאת יש לכם ארבעים דקות. ובחלק השני תעשו ביניכם כזאת ישיבת חברים שתגלה לכולכם עד כמה כל אחד, כל העשירייה ובכלל כולנו בבני ברוך נמצאים כלפי גילוי הבורא.

שאלה: איך טעם העפר בחיים הגשמיים, בתענוגים של הרצון לקבל, הטעם הזה שמביא אותך לרצון לרוחניות, איך הוא קשור לטעם עפר הרוחני, האם אלו דברים דומים?

אחד תלוי בשני, ככול שאני רואה שכל החיים האלו הם מחוסר כל, מעפר, לפי זה אני רואה שצריכים לעשות משהו כדי להגיע לאיזה מילוי, לאיזו הבנה, השגה. מאיפה יש לי את זה, למה, מה רוצים ממני, וכולי. אבל זה טוב, זה טוב שלאדם יש טעם עפר בעולם הזה, כי זה מנענע אותו, ומביא אותו לשאלות המהותיות.

קריין: ציטוט מספר 8 כותב רב"ש.

"במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו.

ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כח עבודה, אלא שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כנ"ל (בתפלת רבי אלימלך) שצריכים להתפלל "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק", שבמצב הזה הוא בא לידי הכרה "אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו"."

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה" 1988)

שאלה: האם אנחנו צריכים מתוך מצב העפר להגיע לקשר עם הבורא, או ללכת רק להשפעה? האם ממצב של עפר אנחנו צריכים להגיע לאיזה יחסים הדדיים, לקשר הדדי עם הבורא או שצריכים לשאוף להשפעה בלבד? מה זה אומר לתת? האם צריכים לעשות רק מעשים להשפיע? למי לתת, למי להשפיע, להשפיע לבורא או להגיע איתו לאיזה יחסים?

העיקר שאנחנו צריכים מכל הירידות, העליות וכל המצבים שיהיו, זה להגיע למצב שאנחנו לא עוזבים את הבורא, ומגיעים לדרישה אליו, שהוא יפתח, שנרגיש אותו בכל רגע בחיינו, ושזה יהיה קבוע. עכשיו, בזה יש עליות וירידות, כל מיני מצבים, אבל קודם כל אנחנו צריכים להיות שם.

שאלה: כשאין לנו אמונה והשכינה בעפר, איך אנחנו יכולים לעבוד מעל הדעת?

אתה חושב שאם הבורא היה מגולה זה היה יותר טוב? אתה היית עושה כול מה שעושה דומם, צומח וחי שאין להם בחירה חופשית, אם הייתם מבצעים את תכונות הבורא, פעולות הבורא, פקודות הבורא, הייתם בדרגות דומם, צומח וחי ולא הייתם בדרגת המדבר וזה לא בסדר. בזה אנחנו לא היינו מרגישים את עצמנו קיימים.

היצורים שקיימים, בכמה הם מרגישים שהם קיימים, בכמה שיכולים לקיים את הקיום שלהם. קצת יותר, קצת פחות, קצת יותר, קצת פחות. סביב זה כל הקיום שלהם, זהו.

טוב להם? הם יכולים להיות בטוב הזה כל הזמן. משהו חסר? הם נמצאים בריצה להשיג את הרצוי, לא יותר מזה. זאת אומרת חיים כל הזמן ברצון שלהם. מה שאנחנו כן צריכים, זה להגיע למצב שאנחנו חייבים להגיע למצב שכל הזמן נמצאים בין שני הרצונות, בהשתוקקות, במשהו שנמצא בהשגה, ברוח, בזה שאנחנו כל הזמן רוצים יותר, רוצים לגלות יותר וכן הלאה. זה בשבילנו שיהיה כתענוג.

זאת אומרת נהנים לא מזה שאנחנו נמצאים באיזה מצב טוב, אלא למי שאנחנו משתוקקים, למי אנחנו מצפים שנגלה יותר ויותר ויותר, זה בעצם התענוג שלנו. זאת אומרת אף פעם התענוג הוא לא במצב שבו נמצאים כי זה מצב בהמי. אלא למי אנחנו משתוקקים? מאיפה שבא האור העתידי. אדם צריך לחשוב באיזו מגמה הוא נמצא.

שאלה: האם אפשר ליישב ביחד גם את טעם העפר וגם שמחה ותענוג שיש טעם עפר, או ששמחה ותענוג כבר מבטלים את טעם העפר?

צריכים לקבל כל דבר ודבר כרצוי. שאני טועם טעם עפר, אבל אני נמצא בהבנה, בהכרה, שזה טעם עפר, זה מצוין שאני נמצא במצב כזה. זה טוב מאוד. ועכשיו יש לי אפשרות לעלות למעלה ממנו אבל בתנאי שאני מרגיש טעם עפר, זאת אומרת כבר אני נמצא בקביעת המצב. וקביעת המצב יכולה להיות רק אם אני מודד אותו כלפי מצב אחר.

אז אני נמצא במצב של "עפר". ולמה זה רע? אני רואה איזה מצב גרוע הבורא ברא, ששם זה רק רצון לקבל, רק מחשבה על עצמי, רק זלזול באחרים ותחרות חומרית עם האחרים וכו'. אז הדברים האלה עכשיו אצלי זה עפר. או-אה, זאת אומרת במה שהבורא מזלזל, גם אני מזלזל. אז אני מתוך מצב של עפר יכול להגיע למצב של צדיק, הכול תלוי איך שאני מפענח את הדברים.

שאלה: האם כל עשירייה מרגישה את טעם העפר בצורה שונה, והאם הרגשת הטעם מושגת ממידת החיבור בעשירייה?

כן. כל פעם טעם העפר הוא טעם אחר. כל פעם, בכל עשירייה ובכל אדם הוא טעם אחר בעפר. כל פעם יכולות להיות דרגות בעפר, דומם, צומח, חי, מדבר, הכול שונה שונה, שונה. לכן, אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להרגיש את טעם העפר כלפי כל המדרגות הרוחניות. ברוחניות מדרגה קטנה כלפי מדרגה גדולה גם מרגישה את עצמה שהיא מגלה טעם עפר.

אנחנו עוברים במשך היום את שמונת הפסוקים הראשונים מהקובץ "לרוץ אחר השכינה". במשך היום אני מבקש לחזור על כל שמונת הפסוקים הללו בצורה כמה שיותר מעמיקה ומדברים על זה במשך היום כי אלה כבר יסודות ממש לגישה הרוחנית.

(סוף השיעור)