שיעור בוקר 30.03.15 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

"כתבי רב"ש" כרך ב', מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 1033,

מאמר: "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה"

"הזה"ק וארא (דף כ"ג ובהסולם אות ס"ה) כתוב שם וזה לשונו, "אמר רבי שמעון, מקוצר רוח פירושו, שעוד לא יצאה יובל, שהוא בינה, לתת להם מנוחה וחירות, ורוח האחרון, שהוא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם, ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה, מהושיע לישראל, שזה סוד מקוצר רוח", עד כאן לשונו.

ויש להבין מהו ענין "עבודה קשה", ומהו "מקוצר רוח". כלומר, מהו הקשר עבודה קשה לקוצר רוח, בעבודה. וגם יש להבין, מה שרבי שמעון מפרש קוצר רוח על מלכות, מהי השייכות לעבודה קשה.

הנה ידוע, שסדר העבודה בעבודת ה', הוא שהאדם צריך לעבוד להמציא לו כלים, שבהכלים האלו תהיה לו האפשרות לקבל את הטוב והעונג, מה שה' חשב לתת להנבראים. כידוע, שסיבת בריאת העולמות היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ובגלל זה ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. ובהרצון וחשק להתענוג מודדים את טעם של התענוג. כלומר, כפי גודל השתוקקות להדבר, שהוא חושב שממנו הוא יקבל תענוג, בשיעור הזה הוא נהנה. לכן קטנות וגדלות הנאה של אדם נמדדות בשיעור ההשתוקקות להתענוג שבדבר.

ולפי זה, מאין באות ההבחנות של מקבלי תענוגים. היות שכולם נבראו ברצון לקבל לעצמם, ומי הוא העושה, שאחד יקבל תענוג קטן, ואחד תענוג גדול. כלומר, מי הוא טיפש, שירצה לקבל תענוג קטן, במקום שיכול לקבל תענוג גדול. אלא, מסיבת שהבורא "רצה להוציא לאור שלימות פעולותיו", שפירושו, שענין להטיב לנבראיו יהיה שלימות הטבה, היינו בעת שיקבל את הטוב והעונג, שלא ירגישו שם אי נעימות, היינו בחינת בושה, כמו שכתוב "מאן דאכיל לאו דיליה בהית להסתכולי באפי".

לכן נתקן ענין צמצום והסתר על כלים דקבלה, שהם כלים, שהאדם נברא בהם מצד הטבע. זאת אומרת, שיש בזה ב' ענינים:

א. שלא יכולים לקבל בהכלים האלו שום שפע דקדושה.

ב. שכל זמן שהאדם לא השיג כלים דהשפעה, האדם לא רואה את הטוב ועונג שישנם בקדושה. ואין בידו להשיג טעם של עונג, רק מה שניתן נהירו דקיק להקליפות, שיוכלו להתקיים. ומהניצוצין האלו, שנפלו לקליפות, מזה יש תענוג בכל התענוגים הגשמיים. וזה מגולה לכל, כלומר שהתענוג מגולה, היינו שכל אחד יכול לטעום מהתענוגים האלו עם הכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל הנאה לתועלת עצמם. מה שאין כן הטוב ועונג דקדושה, ששם עיקר התענוגים, שהיה ברצונו לתת להנבראים, זה נעלם מהכלים דקבלה. שזה נקרא צמצום והסתר.

לכן, היות שעל ידי התיקון הזה, שאי אפשר לקבל את התענוגים דקדושה, אלא לפי ערך שרכש כלים דהשפעה, יצא מזה ב' דברים:

א. שהאדם צריך להאמין, שעיקר טוב ועונג, שהיה ברצון ה' לתת להנבראים, נמצא בקדושה.

ב. שצריך לעבוד עבודה, שהיא נגד הטבע, שהוא שלא יקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה'.

וזה גורם הבחן מדרגות. היינו, שאין אדם דומה לחבירו. כי בערך מה שבא מצד המשפיע, כולם שוים, כמו שאומר האר"י הקדוש, שטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון הפשוט, ממלא כל המציאות. ולא היה ראש וסוף, אלא הכל היה אור פשוט. אלא אח"כ, היינו לאחר שנעשה התיקון, שלא יקבלו רק בכלים דהשפעה, אז נעשה ריבוי עולמות, היינו הרבה בחינות, לפי ערך הכוונה, שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, שזה מכונה ריבוי מסכים, בזה נעשה הבחן מדרגות.

וזה כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "כל צדיק וצדיק, נותנין לו מדור לפי כבודו".

וזהו מטעם שיש הבדל מצד הכלים של המקבל, היינו הכלים מה שהמקבל צריך לעשות, שהם נקראים "כלים דהשפעה", כלומר שיקבל בעל מנת להשפיע. מה שאין כן כלים דקבלה לתועלת עצמו, זהו כלים שבאים מצד המאציל, על אלו הכלים אין האדם צריך לעבוד, כי הבורא ברא אותו עם כלים כאלו. לכן כל העבודה של הנבראים היא להשיג כלים דהשפעה.

ובהאמור אנו יודעים, מה נקרא עבודת האדם, שהיא רק עבודה איך להשיג כלים דהשפעה. כלומר, שהאדם צריך להגיע לידי מצב, שכל מה שאינו נוגע לתועלת ה', אין מעניין אותו. אלא כל רצונו הוא, איך להגיע לידי מצב, שיוכל לעשות נחת ליוצרו. לכן בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, הוא מתחיל בשלא לשמה, היינו לתועלת עצמו.

ואח"כ הוא מתחיל להבין, זה שהוא עוסק בשלא לשמה, זוהי רק סגולה, שע"י זה הוא יגיע לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם שהמאור שבה מחזירו למוטב". והוא מאמין בזה, שבסופו של דבר הוא יגיע לשמה.

ואח"כ האדם הולך עוד שלב אחד קדימה. ומתחיל להשתדל, ועושה מעשים שיביאו אותו לשמה. כלומר, שמתחיל להבין, שצריכים לעשות מעשים, ולכוון, שהמעשים האלו יביאו אותו לדרגת לשמה. ונותן חשבון לעצמו, עד כמה שהוא כבר זכה בעניין לשמה.

אז הוא מתחיל לראות את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מעבודה דלהשפיע. ורואה, כל פעם יותר, איך שהוא משוקע רק באהבה עצמית. ורואה, שכל יום הוא הולך אחורה. אז מתחילה העבודה שלו, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, בשם עבודה קשה, מב' טעמים:

א. שהוא רואה עכשיו מהו הפירוש "בעל מנת להשפיע", שהאדם צריך להאמין בחז"ל, זה שהוא רואה עכשיו, מה זה "לשם שמים", לא היה יודע את הפירוש האמיתי.

אלא כמו שביארנו על מה שהזה"ק אומר על פסוק "או הודע לו אשר חטא". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה". שיש לפרש, זה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מהעבודה דלהשפיע, אלא שמשוקע באהבה עצמית, זהו גילוי מלמעלה. ועבודה זו נעשית עתה קשה. היינו, לאחר שמלמעלה הודיעו לו את הפירוש "לשם שמים ולא לתועלת עצמו", עתה נעשית העבודה שלו יותר קשה.

אולם האדם חושב, שהוא נעשה עכשיו יותר גרוע, מבעת שנכנס לעבוד בעל מנת להשפיע, כאילו מצד עצמו הוא נעשה עתה יותר גרוע. אז האדם צריך להאמין, שאינו כך, אלא הוא כן התקדם לאמת, בזה שהקב"ה הודיע לו את מצב האמיתי שלו. נמצא, שע"י העבודה, שהתחיל לעבוד בעבודה זו, שנראה לו עתה, שהיא עבודה קשה, זהו מטעם שהקב"ה פנה אליו, מטעם שהוא עכשיו במצב יותר מעולה, מבעת שעוד לא נכנס בעבודה דלהשפיע.

אולם טעם ה-ב' שנעשה לו עכשיו יותר קשה, הוא מטעם, שמדרך העולם הוא, שהאדם רוצה ללמוד איזה מקצוע, ונכנס להאומן שלו ללמוד את המקצוע הזה, שהוא מבין, שהמקצוע הזה מתאים בשבילו. ואם האומן רואה, שהוא לא מתקדם, אחר כמה זמן שהוא לומד אצלו, אז האומן אומר לו, המקצוע הזה לא בשבילך, כי זה קשה יותר מידי, לכן לך ותחפש מקצוע אחר, משהו יותר קל בשבילך, ומזה אתה תתפרנס.

לכן בעבודת ה', בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, וחושב, לפי סדר עבודה בכל יום ויום מתקדמים והולכים קדימה, אז האדם אומר, שכדאי להמשיך בעבודה זו דלהשפיע, כי בטח הוא ילמד את המקצוע הזה, באופן לדעת איך לעשות כל דבר רק בשביל לשם שמים.

מה שאין כן כשהוא רואה, לאחר שהשקיע כמה זמן בעבודה זו, ולא די שהוא לא מתקדם, עוד הולך אחורה, אז הגוף אומר לו, חבל על הכוחות שאתה משקיע בעבודה זו, כי זה לא בשבילך עבודה זו, כי לעבודה זו צריכים בעלי כשרונות מיוחדים, ובעלי אמיצי לב, ולכן לך לפרנסה אחרת, היינו תעבוד כמו כל הכלל, ואל תהיה יוצא מהכלל.

נמצא, שזה נקרא "עבודה קשה", היות שבכל עבודה, שהוא רוצה להתאמץ וללכת בעבודה דלהשפיע, הגוף לא נותן לעבוד, בזה שעומד נגדו עם טענות צודקות. ובאמת בתוך הדעת הוא צודק מאה אחוז. נמצא, שהלשון הרע, מה שהוא שומע מהגוף שלו, זה מכביד עליו העבודה, והיא שנקראת "עבודה קשה".

אולם האדם צריך להאמין, שבאמת הוא כן מתקדם כנ"ל, אלא מה שהוא רואה, שכל פעם הוא יותר משוקע באהבה עצמית, והוא נמצא עכשיו במצב יותר גרוע, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, יותר ומבטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, הוא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו".

היינו כנ"ל, שה' מגלה לו כל פעם, מהו שלא לעבוד לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'. נמצא, בזה שה' מודיע להאדם את הפירוש "שלא לעבוד לתועלת עצמו", בזה האדם רואה, איך שהוא ממש נגד הטבע. מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל לתועלת עצמו. ועתה הוא רוצה לעשות דבר שהוא כנגד הטבע. לכן נקרא זה "עבודה קשה".

אולם נשאלת השאלה, מדוע ה' הודיע לו את האמת, איך שאין האדם מסוגל לעבוד נגד הטבע. וזהו מטעם, כמו שכתוב "למען שיתי אותותי אלה". כלומר, שע"י זה שיתגלה את כל הרע שבאדם, אז ה' יכול לתת עזרה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והיות מה שנותנים מלמעלה הוא דבר שלם, לכן האדם צריך להיות לו כלי שלם, היינו חסרון שלם, הנקרא "כלי שלם", שבתוכו יכול לכנס אור שלם.

נמצא, שמה שהקב"ה מגלה להאדם את הרע, הוא בכדי לתת לו העזרה. כלומר, שאין אור בלי כלי. לכן, כשאין הרע מגולה עדיין בשלימות, אין לו כלי שלם. ויש לפרש "כלי שלם" היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. כי כל זמן שאין הרע מגולה, אז לפעמים אדם אומר, שאם הוא יתגבר, בטח יכול להגיע לעבודה דלהשפיע, ולפעמים אומר, שגם ה' לא יכול לעזור לו. לכן בזמן שהאדם משקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, אז הכוחות שהשקיע, לא נותנים לו לברוח מהמערכה, ומקבל כל פעם צורך יותר גדול לעזרת ה'. נמצא, שהעבודה קשה בעצמה היתה הגורמת שיצעק לה', שיעזור לו.

וזהו על דרך מה שמובא בזה"ק (בראשית ב' דף ס"ד ובהסולם אות ק"ג) וזה לשונו, "ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים, שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים:

א. היא "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם. ואם כן הוא מברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה. כי לולא הרעה, לא היה זוכה להטובה. ונמצא, שכל מה דעביד רחמנא, לטב עביד. כלומר, גורמים להטוב.

ב. היא בחינת "גם זו לטובה". דהיינו, לא לבד, שהרעות נעשו גורמים להטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות. והיינו ע"י אורות גדולים מאוד, שהבורא יתברך מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו לטובות".

ובהאמור רואים אנו, שדוקא שכל הרע מתגלה, אז יש כלי שלם, שיכול להאיר בהם אור שלם. ומהנ"ל אנו רואים, מהי הסיבה, שה' הכביד את לבו, היינו שהלב, הנקרא רצון, היה כל פעם יותר מתנגד לעבודה דלהשפיע. והטעם הוא, שאנו צריכים לעבודה קשה, שרק ע"י היסורים דעבודה קשה, היסורים האלו, הם הגורמים שיצעקו לה' עם רצון שלם, שה' יעזור לו לצאת משליטת פרעה מלך מצרים. היינו, שדוקא ממצב השפלות, שהאדם מרגיש, שיותר רע לו מכל אנשים, זה נותן לו דחיפה, שיצעק לה' בכל לבו, שיעזור לו.

אולם במצב הזה יש הרבה עליות והרבה ירידות. זאת אומרת, לפעמים אין האדם מסוגל להאמין, שהמצב, שבו הוא נמצא, בא מה', היינו שה' פנה אליו, ושומע את תפלתו, מה שהאדם מבקש, שה' יתן לו עזרה לצאת מהגלות, שבו האדם נמצא תחת שליטת אהבה עצמית.

לכן בזמן שיש להאדם אמונה זו, הוא לא בורח מהמערכה, היינו שאומר, שהוא רואה, שחס ושלום אין ה' שומע תפלתו, ולכן אין לו למי להתפלל. אלא הוא מאמין, שה' כן שומע תפלתו, וה' נתן לו הידיעה, שהוא ידע, איך האדם נמצא בשפלות כזו, שאף פעם לא עולה על דעתו, שיהיה כל כך משוקע באהבה עצמית.

לכן כל פעם הוא מתחזק, ואינו זז מלהתפלל לה', ואומר, בטח הבורא רוצה, שיתגלה אצלו הרצון אמיתי, שיוציאו מהגלות הזאת. וממילא הוא לא זז מלתת תודה לה', על זה שגילה לו את מצבו האמיתי. וכמו כן הוא עומד ומתפלל לה', הלא הוא רואה, שה' הוא שומע תפלה, בזה שגילה לו את הרע, ובטח הוא יעזור לו גם כן להוציאו מהרע, שזה נקרא גאולה. כלומר, שהוא מאמין, שהבורא נתן לו להבין, שהוא נמצא בגלות, בטח אח"כ הוא יוציאו מהגלות.

אולם יש לפעמים ירידות, היינו שקשה לו להאמין, שה' הוא שומע תפלה. כי לפי דעתו של האדם, האדם חושב, שכבר התפלל אליו הרבה יותר מדי. ובטח, אם ה' שומע, במה שמבקשים ממנו, היה צריך לעזור לי. וכיון שעדיין לא נושעתי על שהייתי מתפלל, אזי הוא אומר, שה' חס ושלום אינו שומע בקול תפלתו. יכול להיות, שלגבי אחרים הוא כן שומע, אבל מה זה חשוב, כי העיקר הוא, מה שאני מרגיש. כלומר, או שטוב לי, או חס ושלום שרע לי.

נמצא, שהירידות האלו גורמות לו מחשבות לברוח מהמערכה. ואמר, שאין זה בשבילו. ואם הוא לא בורח, באה לו עוד הפעם עליה, ומתחיל שוב לחשוב אחרת, ומכל ההחלטות שעשה, הוא שוכח, ומתחיל לחשוב אחרת. וכך הוא נמשך הסדר של העליות וירידות, עד שמתגלה אצל האדם הצורך אמיתי להתקרבות לה', היינו, שהכלי, הנקרא רצון, הוא כבר נשלם בכל צורתו הנכונה, שזה הבורא יודע מתי שנגמרה, ואין בידי האדם לדעת זאת. אז ה' נותן את העזרה ומוציא את האדם מהגלות.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, על מה שהזה"ק מפרש על הכתוב "וידבר משה כן אל בני ישראל (היינו בשורת הגאולה) ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה", שאומר "שקוצר רוח, היינו מלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל", שיש לפרש כידוע, שעיקר העבודה היא בבחינת מלכות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שגלות מצרים היתה שבחינת הדעת שבקדושה היתה בגלות, היינו שמלכות שמים, שצריכים לקבל עול מלכות שמים, מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", היינו שלא על מנת לקבל פרס, אלא שצריך להיות עבודה לתענוג גדול, בזה שהאדם זכה לשמש את המלך, מטעם חשיבות המלך, זה היה בגלות.

היינו, שלא היתה מגולה חשיבות דקדושה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". היינו שבזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו לעבוד לשם שמים, עבודה זו נחשבת לשפלות, כי אינו מוצא בזה טעם של חשיבות. נמצא, שבזה שהמלכות היא בעפרא, שהוא דבר בלתי חשוב, זה היה הגורם, שתהיה עבודה קשה.

וזה נקרא "קוצר רוח", היינו שהמלכות, שהיא דבר חשוב, היינו, שמי שמשמש את המלך, הנקרא בחינת "רואי פני מלך", היושבים ראשונה במלכות, אצל אנשים האלה לא נקרא זה שיושבים אצל המלך, והם מבחינת רואי פני המלך, היושבים ראשונה במלכות, שיהא נחשב זה לעבודה קשה, ושנגיד שיש להם קוצר רוח, היינו שאין להם מצב רוח מרומם.

אלא, בזמן שהמלכות היא בגלות תחת שליטת הקליפות, אז המלכות נבחנת אצלם, שהיא בחינת עפר, שהיא דבר בלתי חשוב. וזה נקרא "קוצר רוח", שאין המלכות יכולה לתת מצב רוח מרומם, כמו שצריכים להרגיש, בזמן שיושבים אצל המלך. נמצא, שקוצר רוח ועבודה קשה קשורים זה בזה. כלומר, שאם המלכות היא בעפרא, היינו בלתי חשובה, זה גורם עבודה קשה. כי בדבר, שאין בו טעם, אז כל רגע ורגע, שהאדם מתגבר ועובד, התגברות הזו היא קשה מאוד. ולא תמיד האדם מסוגל להתגבר.

וזה שאומר "ורוח האחרון, שהיא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים". שפירושו, שהמלכות עוד לא היתה לה ממשלה, שכל אחד יראה, שכל החוקים, שישנם מצדה, הם חוקים ישרים. היינו, שיהא הכל מתישב על הלב, ושכל אחד ירגיש את המלכות, הנקראת ההשגחה, בבחינת טוב ומטיב, היות שהעולם הולך לפי הנהגתה, כמו שכתוב "ומלכותו בכל משלה". דבר זה עוד לא היה מגולה.

וזה שאומר "ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל". שפירושו, היות שהמלכות הזו היתה עדיין בגלות, לכן היתה קצרה ידה מלהושיע לישראל. מה שאין כן בזמן שהיא יוצאת מהגלות, אדרבה, הוא הנותנת את הרוח להאדם, שיהיה במצב רוח מרומם.

לכן, כשבא משה ובישר להם בשורת הגאולה, הם לא היו יכולים להאמין לדבר זה, היינו שיצאו מגלות מצרים, כלומר כמו שכתוב, "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם". היינו, שלא תהיה להם לאו דוקא עבודה קשה, אלא אפילו סתם עבודה, לא תהיה לכם, את זה לא היו יכולים להאמין, איך יכול להיות דבר זה.

זאת אומרת, אם היו מאמינים בדבר הזה, אז בכח האמונה היו יוצאים מהגלות. היינו, שמלכות, הנקראת רוח, היתה עולה למעלה בחשיבות, כמו שכתוב (קהלת ג') "מי יודע רוח בני האדם העולה, היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת, היא למטה, לארץ". שיש לפרש "רוח בני אדם" היינו לאחר שהוא יוצא מבחינת הבהמה שלו ונעשה בחינת אדם, כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם", אז "הרוח עולה למעלה" היינו בחינת מלכות, הנקראת "רוח" כנ"ל, עולה למעלה, בחשיבות.

מה שאין כן בחינת הרוח אצל הבהמה, היינו בזמן שהאדם נמצא במצב של בהמיות, אז אצלו הרוח יורדת למטה בחשיבות. לכן, שעם ישראל היו צריכים לגלות את הרע שלהם, כנ"ל, בכדי שיהיה להם חסרון שלם, שאז יכולה לבוא עזרה שלימה, לכן עוד לא שמעו בני ישראל."

שאלה: הוא אומר "והיות מה שנותנים מלמעלה הוא דבר שלם, לכן האדם צריך להיות לו כלי שלם, היינו חסרון שלם, הנקרא "כלי שלם", שבתוכו יכול לכנס אור שלם."

כן.

תלמיד: אני רואה שמרגישים שאין לנו כלי שלם, אנחנו לא יודעים מה קורה מסביב, אז מאיפה בא לי הכלי השלם והחיסרון שאני צריך לקבל אותו שלם?

הכל מלמעלה ודאי, מה יש לך? חוץ מטיפשות, אין בנו כלום, אפילו יצר רע אין לנו. אלא לאטלאט כשאנחנו מתגבשים, לומדים, אחרי כמה זמן מחייבים את עצמנו באיזו צורה, בכל זאת להיכנס לאיזה קשר, אז מתחילים לגלות שאנחנו לא בנויים לקשר הזה בכלל, וזה נקרא שאנחנו מגלים את היצר הרע. ואחרי זה אנחנו צריכים להבין מה עימו לעשות. רוחניות, אנחנו נמצאים בעולם הרוחני, אבל אנחנו נמצאים כמו מתים כי אין לנו הרגשה. אין לנו חיסרון, אין לנו רצון, אין לנו גוף חי מהרוחניות, לכן לא מרגישים שנמצאים בעולם הרוחני. ובאמת העולם הגשמי לא נמצא, זה נקרא העולם המדומה.

אז איך אנחנו יכולים להגיע לפקיחת עיניים, לזה שיפתח. אנחנו צריכים להבין שהשינוי יכול להיות רק בנו. המציאות החיצונה, שרק האור העליון לא משתנה, אלא אנחנו משתנים, אנחנו יכולים להשתנות, אבל את כל השינויים אנחנו צריכים להזמין. השאלה היא איך אנחנו מזמינים אותם, מה אנחנו רוצים, עד כמה הרצון שלנו יהיה בהתאם לרצון העליון. אז נזמין את המאור המחזיר למוטב והוא כבר ישנה לנו את הטבע. בדרך יש הרבה הבחנות.

תלמיד: הוא אומר, הכלי הוא שלם כשיש לו חיסרון שלם. איך החיסרון מסתדר פה.

כלי שלם זה חיסרון שלם.

תלמיד: למה?

כי חוץ מחיסרון אני לא רוצה כלום, אני לא צריך כלום כדי לגלות משהו. אני לא צריך שום דבר חוץ מחיסרון. נניח אני מאוד רוצה לראות משהו, מאיפה? אני צריך לעבוד על זה שאני מאוד ארצה. כמו שלפני האוכל, אפשר לקבל כל מיני דברים חריפים, לשתות קצת משקה חריף וכן הלאה ואז אתה נהנה מהאוכל. אותו דבר כאן. היה לי חבר בילדות, אבא שלו היה מדען גדול בכימיה, והחבר שלי, ילדים בני 15 נניח, איזו כימיה, לא רצה כלום חוץ מכל הזמן לרכב על אופניים. חשבנו שהוא יהיה ספורטאי, עד כדי כך אהב כל הזמן רק אופניים, רק לסובב את הגלגלים. אני זוכר שאמרו לו, חביבי האופניים זו לא עבודה, מה תהיה בסופו של דבר, מאמן? זו לא עבודה. אבא שלך הוא מדען גדול, כימאי, הוא יסדר אותך, אתה תלך ללמוד כימיה.

שהוא שמע את הכימיה נעשה לו כימיה בעיניים. אני זוכר את הגישה שלו. גם אני שנאתי את הכימיה הזאת. אבל אין ברירה. הוא נכנס לזה, התחיל ללמוד, וגמר אוניברסיטה בכימיה. לא סתם כימיה, משהו מיוחד, ונעשה מדען. כי סידרו לו פה ושם, אם אבא בזה נמצא אז כבר יודע לכוון את הבן וכן הלאה.

כך זה מגיע, מזה שלא רוצים אבל נכנסים ועובדים. אני התפלאתי איך זה קרה לו, ואחר כך קיבל טעם, קיבל כל מיני הבחנות, התחיל להחשיב את זה וכן הלאה. כמו שאומרים התיאבון בא עם האכילה. כך זה כאן. לכן זה לא חשוב שאין לנו לרוחניות שום טעם, ודאי שאין, אבל מתוך זה שאנחנו רוצים ליהנות, זה מספיק לנו כדי שאנחנו נגיע לרוחניות אפילו בזה שאנחנו מחליפים את התענוג. זאת אומרת, אני עכשיו רוצה ליהנות מכל מיני דברים שאני מקבל, זה הפוך ממה שיהיה בסוף. כי התענוג שלי יהיה מזה שאני אשפיע. וגם לא לשם תענוג אני אעשה את ההשפעה, אלא התענוג בשבילי זה סך הכל כדי שאני אעבוד כלפיו, לעומתו, שיהיה לי איך למדוד את עצמי כלפי משהו. אבל יותר מזה אני לא צריך. אז לאטלאט מתפתחים.

תלמיד: זאת אומרת החיסרון הוא בין הדברים החשובים בתהליך הרוחני. אני צריך להרוויח את החיסרון או שאני מקבל את זה מהשמיים?

חיסרון מקבלים מהשמיים כמו שכל דבר מגיע לנו מהשמיים. כל דבר. שום דבר אתה לא מייצב, לא מייצר בעצמך. אתה לא בורא, איך אתה יכול לדבר שאתה תעשה איזה שינוי בבריאה. תתאר לי מצב שאתה עשית משהו.

תלמיד: מה זה חיסרון, מכות, זה החיסרון שלי, חיסרון של מה?

חיסרון זה נקרא כאב.

תלמיד: כאב?

כאב שאין לי, זה נקרא חיסרון.

תלמיד: כאב שאין לי, כאב יש לי כל הזמן, למה אתה מתכוון שאין לי כאב?

אם חסר לי משהו אני מרגיש כאב. אם חסר לי משהו ואין לי כאב, סימן שלא חסר. במידת הכאב אני יכול להגיד שזה חסר. מה חסר לי עכשיו? אז אני יכול להגיד שעכשיו חסר לי זה וזה. למה? כי אני סובל שאין לי.

תלמיד: אבל רוחניות זה חיסרון שאני לא מכיר אותו, אני חי בעולם הזה.

אין לך לרוחניות חיסרון ודאי, כי זה הפוך ממך.

תלמיד: נכון, אז חסר לי עכשיו כסף.

אם היית אומר, לא היינו מאמינים לך, כי אתה אדם בריא, נורמאלי ויש לך חיסרון לדברים הגשמיים.

תלמיד: נכון. אז עכשיו אני הולך לכיוון של חיסרון גשמי, איך זה פתאום מתחבר לחיסרון רוחני?

מביאים אותך בסדר הפעולות, מעוררים אותך, מביאים אותך להתפתחות כזאת שאתה מתחיל להרגיש חיסרון במה שקודם לא הרגשת. איך רוצים דבר שקודם לא רצו, שקודם לא חלמו על זה בכלל, ועכשיו כן מתחילים לרצות. כך זה קורה. מאיפה זה בא, למה נתתי דוגמה כזאת, כמו אצל החבר שלי שנעשה כימאי או נעשה מדען במקצוע שבכלל לא היה לו לזה שום קשר. הסתכל על אבא שלו שמתעסק בזה, בסדר. בחיים לא רצה, אלא בגלל שיש לו פרוטקציה מוכנה, אז לכן הוא הלך ללמוד. ומפני שאבא הפעיל קצת קשרים, למד והגיע למה שהגיע, רק בדרך יותר קלה מאשר לאחרים.

התיאבון בה עם האכילה. איך אנחנו עושים את זה? על ידי מאור המחזיר למוטב. וגם אצלו בכימיה על ידי מאור המחזיר למוטב. אין שום הבדל. רק אצלו זה בדרגה בהמית, הוא החליף רק את סוג החיסרון, במקום אופניים, כימיה, שזה בעל מנת לקבל, הכלים אותם כלים. ואצלנו אפילו הכלים משתנים. שאני מתחיל ליהנות מזה שאני משפיע, שאני נמצא למעלה מהטבע של הרצון לקבל, שאני מרגיש שהטבע הזה ניתן לי במקרה, שאני מתעלה מעליו, כמה שאני מתנתק ממנו, איזה יופי, איזו נוחיות, איזה טוב, אני יוצא ממלאך המוות. כך אני מרגיש. שאני לא טרוד בכל דבר שאני רוצה, אלא ההיפך, אני טרוד, אבל איך להשפיע, איך להיטיב, איך לחבר, איך לעשות מחוצה, מחוצה, מחוצה, שם ושם, מחוצה לי. ואז כל הזמן ממש ביגיעה, אבל יגיעה ותענוג.

והתענוג בא מתוך היגיעה. אתה יכול להגיד, אבל כשהוא סובב את הגלגלים באופניים גם היה לו תענוג במקום, נכון. זה כמו ילדים שיש להם תענוג מהמשחק, לא מהמטרה. בקיצור צריכים להשתדל להחליף את הכלים. יש לנו הכל. והחיסרונות יבואו רק על ידי קנאה בחברה.

שאלה: מה זה בחינת אמונה?

השפעה.

תלמיד: אני מתכוון לעניין שהוא אומר, "להוציאו מין הרע נקרא גאולה, כלומר שהוא צריך להאמין שהבורא נתן לו להבין". במה אני צריך להאמין, איך אני מגיע למצב שאני מאמין במשהו שכרגע אין לי שום אחיזה בו?

יש אמונה ויש ידיעה. בוא נניח שאלה שתי מדרגות בגשמיות שלנו, שאנחנו עובדים לפי האמונה, שמקבלים משהו מלמעלה, ואחר כך על ידי זה מגיעים לידיעה.

תלמיד: אז אמונה זה רק משהו שאני מקבל מלמעלה, בלי שקיבלתי את זה אני לא יכול להגיע. אני מאמין שאם עכשיו אני אעשה את הפעולה הזאת והזאת אני אגיע לתוצאה הרצויה.

יש לנו רצון לקבל בלבד. על הרצון לקבל הזה מאירים אורות. אם האורות לא היו מאירים על הרצון לקבל, הרצון לקבל היה חומר דומם, נמצא בדממה. לא מרגיש את עצמו, לא מרגיש את הסביבה, לא מרגיש שום דבר, ממש. זה שיש הארה מסוימת על הרצון לקבל, הוא מתחיל איכשהו לזוז. אז יש הארה שמחזיקה אותו בצורה כמו שאנחנו. גם בזה, כמה סוגי חומרים יש, סוגי תנועות, סוגי מטרות וכולי. לא רק באדם, גם בחיות וגם בצמחים ובדומם. כל זה חומר שנמצא בהפעלה על ידי האורות, על ידי אור אחד שפועל באינטנסיביות יותר גדולה או יותר קטנה ומהחומר ההיולי בונה כל מיני סוגי חומרים, היינו סוגי רצונות.

מה ההבדל בין החומרים? רצונות. או שהרצונות האלה זה בחומר הדומם, אז ההבדל ביניהם הוא במספר אלקטרונים, פרוטונים, נויטרונים בתוך האטום. ועד כדי כך שהחומרים האלה מתחילים אפילו לפלוט אנרגיה רדיואקטיבית מתוכם, החומרים הכבדים שבסוף הטבלה. ואחר כך בא צומח, שלא סתם פולט משהו, ומקבל איזה אטום אלא הוא כבר מתחיל להיות עם תהליכים פנימיים, ספיגה והוצאה מעצמו. זאת אומרת יש לו כבר חיים, איזו תחלופה פנימית של חילוף החומרים וכן הלאה. וזה עובד לפי התוכנה הפנימית שלו. ולפי התוכנה הפנימית שלו בתוך החומר.

זאת אומרת, החומר מתחיל לקבל צורת חיים כלשהי משלו, איך וכמה אני סופג ואיך וכמה אני פולט. ובהתאם לכך שהוא סופג ופולט, יש לו כבר היסטוריה, "חיים" משלו, מה קורה לו ומה יקרה לו בהתאם לסביבה, כי הוא נעשה יותר צמוד, יותר תלוי בסביבה. זאת כבר נניח דרגת צומח. בדרגת חי הוא יכול להשתתף בעצמו, לקרב או לברוח. הצומח גם סוגר ופותח את עצמו, סוגר את עצמו כלפי מזיק, ופותח את עצמו כלפי המועיל. החי כבר זז כלפי מועיל או מזיק וכוליי.

אבל מאיפה כל זה בא? רק על ידי האורות שפועלים על כל צורות החומר ההיולי. זאת אומרת, שיש אטום בסיסי נניח אם אפשר להגיד כך, וממנו מתפתח הכל. מה זאת אומרת ש"ממנו מתפתח הכל"? ככול שמנות אורות כמו פוטונים, מגיעים לאותו חומר היולי, אז החומר הזה מתפתח. ואין לו שום אפשרות להתפתח אחרת, או לקבוע לעצמו נניח גורל משלו, צורת חיים משלו, אלא רק האור עושה הכל. וכל התכונות הפנימיות, הכל מגיע על ידי אורות, וסך הכל אין שום דבר בנוסף לשניהם.

אנחנו מדברים על חכמה כזאת מורכבת, מבולבלת, מבלבלת אותנו והכל, מפני שאנחנו נמצאים כבר במצב שהוא מורכב. אבל ביסודו אותו חומר הרצון לקבל יש מאין, ואותו אור קטן שמשפיע עליו, זה הכל. וכך אתה צריך לראות את עצמך בכל מקום.

עכשיו, אנחנו רק מדברים על איך אנחנו משפיעים. כל חכמת הקבלה והמקובלים לא מסבירים לנו את כל המציאות. כל המציאות היא פי מיליארד פעמים יותר מורכבת ממה שהם כתבו. אלא הם לקחו משם, מכל המציאות הרוחנית, וגם כן ככול שהם השיגו, כל אחד וכולם יחד השיגו דברים מאוד צרים בוא נניח, אבל הם מספרים לנו מתוך מה שהם השיגו בצורה עוד יותר צרה, את מה שאנחנו צריכים כדי לעורר את המאור, זה הכל.

כי כתוב, מה זאת כל התורה? "המאור שבה מחזירו למוטב". אז הם מספרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות רק כלפי מאור התורה. תראה מה שהם מספרים לנו, יש לנו נשמות שבורות, זו"ן דאצילות, אבא ואמא, אריך אנפין, למעלה למטה, למטה למעלה, זהו. זה הכל? כמה עוד יש לנו בנוסף לכך? "ים" של דברים, אלא שזה לא שייך לך.

מה זאת אומרת "לא שייך"? הכל שייך לך, אבל את זה אתה תגלה אחרי שתעורר את האורות המקיפים, אתה תגלה בעצמך. לכן מה שהם נותנים, הם נותנים רק כדי שתעורר את האור המקיף, זהו. מה שאתה באמת צריך לדעת כדי להגיע לגילוי, וכשיתגלה תלמד, כי בכל זאת אם זה לא יתגלה מה יש לך לכתוב, עוד מאה ספרים? כמו שהם כתבו את הזוהר, שכנראה הוא היה נניח פי עשר או פי עשרים ממה שיש לנו היום, ומה יהיה לך מזה?

שאלה: אני לא מבין איך מצד אחד אתה מקבל משהו שאין לך, ומצד שני אתה אומר שבסופו של דבר הכל הוא בפנים, הכל בתוך האדם.

לא, אנחנו לא מדברים על עצמנו שאנחנו חומר היולי, שאנחנו הרצון לקבל יש מאין כזה קטן, שורש דשורש, ממש התחלה וזהו. אנחנו אחרי התפתחות במצב הא', שהתפתח עד מצב הב', ובמצב הב' אנחנו עכשיו מתפתחים לקראת מצב הג', שאנחנו מתחילים עליה הכרתית בעצמנו.

לכן אנחנו לא נמצאים במצב שאין לנו כלום. אנחנו עברנו את כל הדברים, יש לנו רשימות, יש לנו הכל, יש לנו את כל הדרך בחזרה. אנחנו נמצאים במצב שיש לנו את כל האורות, מבחינת הרשימות השבורות שנמצאות בתוך החומר שלנו. אבל אם אנחנו מעוררים את האור המקיף, אז אנחנו מתקדמים בצורה יפה, טובה, נוחה, ואם לא מעוררים, לא רוצים, אז מתקדמים בצורת מכות.

אבל אצלנו בתוכנו יש הכל. אם היינו יכולים לפתוח את עצמנו כמו כירורגים, לעשות ניתוח ולגלות את הרשימות, היינו מגלים שם את כל הדרך בחזרה, דרך ייסורים, כי בדרך תורה אתה צריך להשקיע, וזה לא ידוע מראש מה יהיה לך, באיזו צורה.

תלמיד: אמרת שאנחנו מקבלים משהו מלמעלה, אז ה"למעלה" הזה, איפה זה?

מלמעלה זה מדרגת ההשפעה לעומת דרגת הקבלה, זה נקרא "למעלה". זה לא בקומה יותר גבוהה, "למעלה" זה בערך העליון לעומת מה שאנחנו עכשיו נמצאים בערך התחתון. וזה אם אנחנו כך חושבים, אמרתי ש"קיבלתי מלמעלה גילוי", זאת אומרת, שזה מגיע מדרגה יותר עליונה, יותר חשובה, שזאת דרגת ההשפעה, דרגת הבורא, א-לוהות, דרגת הבינה, לעומת הדרגה שלי שזאת הדרגה התחתונה, דרגת המלכות, כך אנחנו אומרים, זה נקרא "מלמעלה". זה לא שזה נמצא שם אחרי העננים.

תלמיד: מה זה רצון אמיתי לרוחניות שעליו הוא מדבר בספר?

רצון אמתי לרוחניות זה נקרא, שאני מנותק מעצמי, מהאני שלי, מהאגו שלי, ואני בונה את עצמי או מגלה את עצמי קיים בכולם. אתה כמו גלגל שיניים נמצא בהתאמה גמורה עם כל המערכת, ואתה עושה כל מה שהמערכת צריכה, זה נקרא שאתה נמצא למעלה מעצמך.

הרצון לא שלך, הרצון של כל המערכת הוא הקובע מה צריך להיות. האנרגיה לא שלך, אתה מקבל אותה מלמעלה, מהבורא. היגיעה שלך היא רק לבטל את כל ההפרעות, כל התקלות, שאתה לא רוצה לנוע יחד עם כולם. וזה שאתה בעצם מאבד את האני שלך, האישי הפרטי, האינדיבידואלי, זה נקרא שאתה מתקן את עצמך, גלגל שיניים שהוא כולו נמסר למערכת.

תלמיד: יש היום שבעה מיליארד אנשים בודדים ובנוסף אליך אף אחד לא משפיע. אז מי מוסר לי את המערכת הזאת, מי מתחזק היום את המערכת הזאת?

זאת שאלה ערמומית, כי האמת שהמערכת הזאת קיימת, ונמצאת בצורה אידאלית וכולנו נמצאים בה. אלא אנחנו לא מדברים על המערכת עצמה, כי היא כבר קיימת מלכתחילה, אלא כל מה שנעשה על המערכת הזאת, נעשתה הסתרה על התפקוד האידאלי שלה, שנקרא "עולם אין סוף".

נעשו הסתרות, הסתרות כלפי אותם המרכיבים של המערכת, אותם גלגלי השיניים, שכל אחד מהם יגלה שהוא לא נמצא בהתאמה, בערבות, עם גלגלי השיניים האחרים. כי רוצים שכל הגלגלים האלה יתחכמו, יבינו וירגישו באיזו מערכת הם נמצאים, שלא יסתובבו בגלל שהאור העליון סידר אותם כך בעולם אין סוף, אלא שהם בעצמם רוצים כך להסתובב. הם בעצמם מבינים איך צריכים להסתובב, מרגישים איך צריכים להסתובב, שהם בעצמם יזדהו עם אותה המערכת שבה הם נמצאים.

במידה שהמרכיבים האלה, גלגלי השיניים האלה, רוצים להזדהות עם המערכת הזאת, המערכת מתגלה. הם מרגישים את זה, מבינים את זה, משיגים את זה ונעשים יותר פעילים. קודם הם היו נפעלים בלבד, עכשיו הם לא נפעלים, אלא לאט לאט במאה עשרים וחמש מדרגות, הם מקבלים יכולת להפעיל את עצמם בהבנה, בהכרה. ככול שהם משיגים, מרגישים איפה שהם נמצאים ומה צריך לעשות, אז ניתנים להם אותם הדברים לעשות, הם ממשיכים, אבל כבר בהבנה, בהכרה. ואז הם משיגים השתתפות, הם משיגים את המערכת כולה.

תלמיד: אבל אם לא היו מקובלים אז המערכת הזאת לא יכלה להמשיך להתקיים.

לא, המערכת מתקיימת. מה הם המקובלים? מישהו שמגיע להכרת המערכת קודם לאחרים, כמו אדם הראשון, אברהם, וכל הדורות עד אלינו. אז הוא מכין את הגלגלים האלה שאחריו, שגם הם יכנסו לעבודה הזאת, להכרה. זאת אומרת, אתה לא עושה באמת שום שינוי, בכלום מלבד מהשתתפות.

תלמיד: אז לפי מה שאני מבין, בכל תקופה, בכל דור יש מקובלים שהם מאפשרים את התחזוקה של המערכת הזאת.

לא, את המערכת לא צריכים לתחזק. המקובלים הם אותם הגלגלים שמסתובבים כבר באיזו מידת הכרה, הכרת המערכת, הכרת התוכנה העליונה, ועושים פעולה, במקום להיות מונעים מהכוח העליון להיות מניעים בעצמם, הם רוצים בעצמם להסתובב.

כשהם רוצים להסתובב בעצמם, איך הם יכולים להביע את זה, את מידת ההשתתפות שלהם במערכת, בזה שהם מוסיפים למערכת את ההשתתפות שלהם, איך? שדרכם עוד חלקים שנמצאים בהרגשת חוסר הכרה מגיעים ללמוד, הם מספרים להם, מביאים אותם להכרה, שגם כן ישתתפו במערכת הזאת בהכרה. ואז ההשתתפות הזאת היא הזדהות עם הבורא, דבקות בבורא, זהו.

כך זה עכשיו, יש בגלגלים האלה תפקידים שונים. יש כאלה וכאלה, זה לא שאדם בוחר, אלא לפי התפקיד שלו, זה כך, אף אחד לא בחר. ולכן מפני שאנחנו לא בוחרים, אז אין אדם גדול ואדם קטן, אין הבדל בין רבי שמעון לבינך או לביני, כי נתנו לו את זה, בחרו בו. אתה יכול לקנא ביגיעה שלו בכמה שהוא השקיע, אבל לא בזה שהוא תיפקד כרבי שמעון, כי זה לא עליו, לכן כולם שווים, אין בזה שום דבר.

לכן דווקא ככול שאדם יותר מתקדם הוא יותר ויותר מגלה עד כמה שרק האור העליון, רק הכוח העליון הוא הפועל, המפעיל את הכל.

תלמיד: אז אפילו אם אף אחד לא היה עושה את עבודת הבורא, המערכת עצמה הייתה ממשיכה להתקיים?

המערכת מתקיימת, זה הכל רק כלפינו, אנחנו לא רואים את המערכת, אלא אנחנו רואים את חוסר ההשתתפות שלנו במערכת. כל הצרות שאתה בינתיים עכשיו רואה בעולם, בך, באחרים, זאת תמונה, כמו שאתה רואה במסך מחשב, שאתה רואה קלקולים במערכת, שאנחנו צריכים כבר עכשיו לתקן אבל עוד לא תיקנו לעת עתה, לא למחר או מחרתיים. זה מה שאתה רואה, זה מה שאנחנו מגלים, ובודאי שאם אנחנו לא מגלים את זה היום, אז מחר אנחנו נהיה באיחור יותר גדול, אז תרגיש קלקול יותר גדול.

שאלה: אמרת שרבי שמעון ומקובלים כמוהו עשו שינויים, שהודות לשינויים האלה אנחנו יכולים להתקדם בצורה מזורזת יותר, מה הם השינויים האלה?

הם עשו מה שאנחנו צריכים לעשות, הם עשו מה שבכלל לא היה לפי סדר המצב, הם היו כבר אחרי חורבן, כבר לא הייתה קדושה, לא הייתה קדושה בארץ ישראל, לא היה בית המקדש, כבר הכל היה שבור והרוס.

אני מדבר על רוחניות וכתוצאה מזה בגשמיות, כענף ושורש. אבל הם הצליחו להתחבר ביניהם לעשר ספירות כפרצוף אחד, כאילו שזה ממש גמר התיקון. הם הצליחו להתחבר ביניהם יחד עם אותם הכוחות הזרים האלה, הרומאים, כל מה שהיה כאן סביבם, קליפות, ויחד עם זה להגיע לגמר התיקון, זאת אומרת, הם עשו כמין גמר תיקון של כל האנושות שתבוא אחר כך.

זה היה בכוח לא בפועל, אבל זה מה שהם עשו. אין דבר כזה בכל ההיסטוריה, אף פעם זה לא קרה, כי זאת הייתה קבוצה של עשרה אנשים מוקפת קליפות, בהסתרה, איך שהם עשו את זה ולמדו והכל ואיך שהם השיגו ביניהם את הכל. מה שהם עשו זה ממש גמר תיקון פוטנציאלי של כל האנושות. כי באותן הקליפות, אותם הכוחות אנחנו בעצם נמצאים בהם עד היום, ולכן כשאנחנו רק נרצה להשתמש בכוחות האלה, אז בהתאם לזה אנחנו נוכל.

שאלה: האם הם הכניסו גם שינוי בסדר התגלות הרשימות?

זה לא חשוב, מה יש לך עם רשימות האלה? גם אם אני אספר לך אתה לא תבין.

שאלה: האם האדם יכול להחזיק בקו האמצעי, האם יש לכך משמעות?

הוא לא יכול, זאת לא שאלה, אין דבר כזה, "אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא", איך הוא יכול להתקדם אם הוא יישאר בקו האמצעי? הוא חייב ליפול, אלף פעם ייפול צדיק וקם.

שאלה: האם יש משמעות לאילו רצונות בדיוק מושכים אותו למטה?

לא, אין שום בעיה, שום דבר, אין שום חשיבות, חשוב ממה הוא מתנתק.

שאלה: למה אנחנו תמיד רואים ירידות חזקות לפני החגים?

ודאי שצריכות להיות ירידות חזקות לפני החגים, למה? כי החג מגיע עם עלייה גדולה, אז לפני זה צריכה להיות ירידה גדולה. אני רואה עכשיו בכל מיני קבוצות שלנו חצי מהנוכחות הרגילה, ואז אני לא מבין למה האנשים לא מחזיקים זה את זה. למה הם יוכלו להגיע בזמן החג? זאת אומרת הם פועלים לפי הרוח, או שבאה רוח כזאת, או שבאה רוח אחרת, ואין תנועה מצידם, אין התנגדות. אני נחלש, אז אני נופל ואף אחד לא עוזר לי, כך זה קורה, זאת צורה ממש לא משמחת, לא כך צריך להיות.

שאלה: אז מה הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות במצב של ירידה בשביל להבין שכל זה מגיע מהבורא?

אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו לא נחזק את הערבות בינינו, לא יקרה כלום, אני לא רואה באנשים שנמצאים בשיעור שום מחשבה ודאגה לגבי החברים שלא נמצאים בשיעור, אני לא רואה את זה. כאילו שחלק מהכלי נופל, ואז באיזו צורה אני יכול להחזיק את הנשמה שלי אם חלק ממנה עכשיו נחתך ונפרד? אם זה לא חשוב לי, אז זה חוסר ב"אמונת חכמים" הם לא מבינים, ולא מקבלים את מה שכתוב. זה מצער, מצער מאוד, בסדר, צריכים לתקן. אני לא יכול לשנות כאן שום דבר, זה תלוי רק בכוח החברה, ברצון החברים. אני את שלי אמשיך לעשות עד מתי שאני יכול וזהו, כל אחד צריך לשאול את עצמו האם הוא ממשיך במה שצריך.

שאלה: אפשר לבקש, באיזו צורה לצרף חלקים מתע"ס כדי להבין מה שכתוב במאמר?

לא. אני יכול אבל אתה לא תבין את זה. אם אתה חושב ללמוד תע"ס כדי להבין את המאמר, זה לגמרי לא נכון. אתה לא תבין מתע"ס כלום לפני שאתה משיג רוחניות וכאן מדובר בצורה פסיכולוגית.

שאלה: זה מבלבל.

זה מבלבל? אין לך שום קשר, אין לך שום סיכוי להבין. אלא אם כן על ידי לימוד תע"ס, וזוהר, שאתה לא מבין בהם כלום, תוכל למשוך את המאור המחזיר למוטב והוא ייתן לך קצת הבנה. במה? במה שכתוב כאן במאמר. על ידי זה שאתה תקיים את מה שכתוב במאמר, אתה יותר ויותר תמשוך את המאור המחזיר למוטב, ואז המאור הזה יפתח לך את העיניים, ואז אתה תשיג.

ההשגה לא באה מתע"ס. אתה יכול ללמוד תע"ס כמו המקובלים הירושלמים, בעל הסולם כותב עליהם, שהם יודעים בעל פה את מה שכתוב. כי אם לא בעל פה איך אתה תלמד, מה אתה תגיד? למה פנימיים ומקיפים מאבא ואימא כך מאירים לזו"ן. מה אתה מבין בזה? איזה תמונה יש לך כשאני אומר כך?

שאלה: לא פשוט, כתוב כאן על מלכות, "קצרה ידם מלהושיע לישראל", ואחר כך רב"ש עובר לבני אדם.

מלכות זה רצון לקבל, בזה אפשר להשתמש. כשאתה תלמד תע"ס אתה תבין מה זאת המלכות?

שאלה: לא, אני לא מבין מה הקשר לזה ולדרגת האדם? לכן אמרתי על תע"ס.

מלכות או אדם זה אותו הדבר. מלכות זה רצון וטיב הרצון קובע את דרגת האדם. .

שאלה: במאמר כתוב שההוכחה שהבורא שומע את התפילה היא גילוי הרע.

למה ההוכחה שהבורא שומע תפילה היא לא הכרה במערכת, שייתן לאדם הכרה במערכת. למה הוא דווקא מגלה לו את הרע?

איך הוא ייתן לאדם הכרה במערכת, אם לאדם אין כלים פנימיים להכרת המערכת? המערכת כולה נמצאת בתוך האדם. רק שהאדם עדיין לא יכול להשיג את מה שקורה לו בפנים, כי הוא נמצא בכלים שבורים. איך אפשר? אני לא מבין, מה זה אומר שאני נמצא במערכת, שהמערכת נמצאת מולי? היא נמצאת בי, אם אני מקולקל אז אני לא תופס אותה.

תראה לי , תתאר לי איך הבורא יכול לתת לאדם הכרה במערכת?

איך אנחנו יכולים לחשוב ולדרוש את זה ממנו. "נו תביא לי, נו תיתן לי, נו תעשה לי, נו מה אכפת לך, נו סוף סוף, מספיק כבר". איך אתה חושב שהוא יעשה? הוא כבר עשה. איך אתה חושב שהוא יעשה לך? הוא כבר עשה לך, הוא נתן לך את כל המערכת. המערכת מתקיימת בצורה אידיאלית בגמר התיקון. מה שחסר למערכת זה להוסיף את ההבנה, ההכרה וההשתתפות שלך, שאתה תפעיל אותה כמו שהבורא מפעיל אותה. שאתם תיפגשו בתוך המערכת ותזדהו ביניכם, תגיעו לדבקות. כל הדבקות היא בהפעלת המערכת.

אז איך אתה חושב שהוא יעשה? הוא יעשה את זה במקומך? אז בשביל מה כל העולמות, וכל הסיבוב הזה? אין בכך שום טעם. אז הוא צריך לתת לך כל מיני התעוררויות, ושהן לא יגנבו ממך את ההשתתפות העצמית. זה כמו שאני רוצה ללמד ילד משהו, אז אני עוסק בכל מיני צורות, בכל מיני מצבים, אני מביא אותו דרך כל מיני שאלות ותרגילים. אני שם לו כאן משהו, וכאן משהו, כדי הוא לא יבין, ויתקע במשהו, כי מתוך זה יבוא לו שכל. הוא יזיע, איך לעשות זאת ולמה זה לא יוצא, או כן יוצא. ואני שמח שהוא נמצא ביגיעה. כי על ידי היגיעה הזאת הוא רוכש חוכמה, הוא רוכש ידיעה, הוא רוכש ניסיון. איך אחרת? איך זה יכול להיות אחרת? "לא, שייתן לי את הכל מוכן", אז אתה תישאר דומם, אתה לא תתפתח.

שאלה: אבל גם כשמבקשים למשל חיבור או ערבות עם החברים, גם אז קורה אותו הדבר, הוא נותן את ההיפך, הוא נותן לך את החוסר של זה.

כדי שאתה תגלה, כדי שאתה תדע, כדי שאתה תבנה כביכול את המערכת.

שאלה: מה יש בגילוי הרע, מה יש בחוסר הזה שהוא נותן?

איך אתה עושה תרגילים לילד שלך? יש לך שמחה מזה שהוא פותר אותם. הנכד שלי בא אלי עם הסבתא לפני הסעודה. אני שואל אותו "מה למדת בבית ספר?" אה, אתה כבר יודע לעשות שתיים פלוס ארבע? יופי, אז תעשה שלוש פלוס חמש, כמה זה יחד? ואז הוא לא יודע, וכשהוא מנסה ועושה, יש לו תוצאה ויש לי תוצאה. ממה אני נהנה? מזה שהוא עשה התגברות והגיע לתוצאה. כי כך הוא נעשה גדול, יותר חכם, מבין, מרגיש, גבר, התגברות. ומה? אם במקום זה אני אעשה במקומו, מה התועלת? מי כאן ירוויח?

תאר לעצמך אדם שיש לו הכול והוא לא צריך לזוז. מרגע שהוא נולד הוא רק גדל בצורה טבעית כמו בהמה, ואת כל היתר מספקים לו לגמרי. מה יצא מהאדם הזה, מלך? לא. היית באנגליה? אני קיבלתי פעם טיול מיוחד על החינוך האנגלי, לפני הרבה שנים, כשהבנות עוד היו קטנות ונסענו כולנו.

בקור האנגלי בבוקר עושים טוש קר כמו בצבא, התלמידים יושבים על ספסלים מלפני חמש מאות שנה, אוכלים בצלחות שאני לא הייתי אוכל מהן, אמנם מפורצלן אבל כבר אכולות לגמרי, ועד לפני זמן לא רב הם קיבלו מכות, כי אפשר היה לחלק מכות ואחר כך זה התקלקל. אבל לפני זה, אפילו חיילים בצבא היו מקבלים מכות. כן זה חינוך אנגלי, הוא מאוד קשוח. הם עוברים מהבוקר עד הלילה, לימודים, תרגילים ספורט, ושוב לימודים. ולקבל חינוך אנגלי, אתה יודע כמה זה עולה? בערך תשעים אלף פאונד לשנה, אני לא זוכר בדיוק, זה היה לפני כעשרים, עשרים וחמש שנה.

אז מה אני רוצה להגיד לך, שזה לא נכון, אתה אומר מלך, לא. מלך עובד קשה, הוא עובד קשה. וסיפרו לנו גם על צורת החיים של המלכה שהייתה אז יותר צעירה. היא חייבת ללכת לציד, אם היא רוצה או לא רוצה חייבת, זה בפרוטוקול. היא חייבת כך וכך פעמים להיכנס לגן ילדים, לדבר עם הילדים, להיכנס לפרלמנט. תבין שאין דבר כזה שבא לך לא לעשות כלום. פעם בשבוע היא חייבת לשבת כמה שעות עם ראש הממשלה ולהתערב בכל הדברים בפוליטיקה, או מה. זה לא צחוק.

שאלה: הבעת הרבה צער על זה שלא כולם באים לשיעורים בבוקר ואנחנו חשנו את הצער שלך. אז אולי מגיע להם מכות שהם לא באים בכל בוקר, מה אתה מצפה שנעשה בדיוק? אתה מטיל את זה עלינו, אתה אומר זה חלקים ממכם.

ודאי שאתם אשמים ולא הם.

תלמיד: למה אני אשם מה אני צריך להכות אותו?

איפה כוח הערבות שלא נותנת להם להישאר במיטה, אלא לבוא לכאן? איפה כוח הערבות של הקבוצה?

תלמיד: מה בפועל צריך לעשות?

איפה בצבא זה היה כך, בקומנדו כך הוא היה עושה? כשכולם קמים, כולם קופצים מישהו היה נשאר? מה זאת אומרת, איך זה היה קורה כך?

תלמיד: אז מה היית מציע לנו? אין לנו הרבה ניסיון.

להגדיל את כוח הערבות.

תלמיד: איך, מה אני צריך לעשות לחבר שלי, שבבוקר כשאני מצלצל אליו, הוא אומר התעוררתי ואני מגיע, והוא לא מגיע. מה אתה מצפה שאני אעשה, אכנס אליו לבית ואכה אותו בתוך הבית?

אני לא יודע, תחליטו יחד מה אתם עושים, להכות לא, מה פתאום. אתה צריך להכות את עצמך.

תלמיד: מה אתה עשית עם חברים שלא באו, איך אתה התנהגת?

אני נסעתי אליהם הביתה והבאתי אותם. הרבה פעמים. אבל בעצם מה שחסר כאן, חסר כוח הערבות. ואלה שמצליחים לקום צריכים לחשוב, מה אנחנו עשינו לא נכון, שהחברים שלנו לא מסוגלים לקום, שאין להם חשיבות. אנחנו כנראה לא משפיעים עליהם כמו שצריך.

(סוף השיעור)