שיעור בוקר 04.05.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 482. מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 482, מאמר "אהבת הר ואהבת הבריות", כותרת "ואהבת לרעך כמוך".

ואהבת לרעך כמוך

"עוד יש לנו להתבונן ולהבין כוונת הכתוב גופו באמרו: "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו לפי הפשט, הוא לאהוב את חברך באותו שיעור שאתה אוהב את עצמך. ואנו רואים שאין הציבור יכול לעמוד בו כלל. ואילו היה כתוב "ואהבת לרעך כמו שהוא אוהב אותך", גם זה לא היו רבים שיוכלו לקיים אותו באופן מושלם, אבל עכ"פ זה מקובל על הדעת.

אבל לאהוב את חברו כמו שהוא אוהב את עצמו, אין זה לכאורה בגדר האפשרות. ואפילו אם לא היה בעולם אלא איש אחד זולתו, היה זה גם מן הנמנע, ובפרט שהעולם מלא אנשים, ואם יאהב את כולם כמותו, לא ישאר לו זמן בעד עצמו. כי ודאי הוא שצרכיו שלו הוא ימלא מבלי להחסיר, ובחשק רב ימלאם, באהבתו את עצמו.

לא כן לענין צורכי הכלל. שאין לו סיבה חזקה שתעורר רצונו לפעול עבורם - ואפילו אם היה לו רצון - האם יוכל לקיים את המקרא כפשוטו - האם כוחו יעמוד לו? ואם כן איך תחייבנו התורה דבר שאינו יכול לעמוד ולקיים כלל?

ואין לעלות על הדעת כלל, אשר הכתוב הזה נאמר בדרך הגזמה ח"ו, כי מוזהרים ועומדים אנחנו על "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו". ולזה הסכימו כל המפרשים לפרש המקרא כפשוטו. ויותר מזה אמרו, שחייב למלא צרכי חבירו, ואפילו במקום שהוא עצמו נמצא חסר בו, גם אז הוא מצווה ועומד ליתן צרכי חבירו. ולהשאיר את עצמו בחיסרון. כמו שפירשו התוספות קידושין כ. ד"ה כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, ומפרשים שם התוספות בשם הירושלמי וז"ל: "דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום, נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו"."

מצוה אחת

"וכאן מתעוררות כמה שאלות. לפי האמור לעיל כולנו בגדר עוברי התורה, ולא עוד, אלא עיקר התורה אין אנו מקיימים, כי אנו עושים הפרטים, ולהכלל איננו באים. וז"ש: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם" וכו'. כי איך יתכן שיהיו אביונים, בזמן שהכלל כולו עושים רצונו של מקום ואוהבים זולתם כעצמם?

ועניין עבד עברי שמביא הירושלמי צריך לימוד. כי משמעות הכתוב, אפילו בגר שאינו עברי, חייב לאהוב כמותו. ואין לתרץ, כי הגר דינו כעברי, משום: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". כי גר משמעותו הוא גם גר תושב, שאינו מקבל התורה כלל, זולת שפורש עצמו מעבודה זרה, שעליו נאמר: "לגר אשר בשעריך תתנה". ואכמ"ל בזה.

וזה סוד מצוה אחת שהתנא אומר: "עשה מצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות". וקשה מאד להבין, כי מהו ענין "כל העולם" לכאן? ואין לדחוק ולתרץ שמיירי כשהוא עצמו "חצי חייב וחצי זכאי" וכל העולם "חצי חייב וחצי זכאי", שאם נאמר כן העיקר חסר מהספר; ועוד הלא כל העולם מלא גויים ועריצים ואיך הוא יכול לראות שהם "חצי חייב וחצי זכאי" - על עצמו הוא יכול לראות שהוא "חצי חייב וחצי זכאי" אבל לא על כל העולם; ועוד, עכ"פ היה צריך לומר "כל ישראל כולו", ומה ענין "העולם", שצירף כאן התנא, האם יש לנו ערבות גם בעד אומות העולם, לצרף אותם לחשבון מעשינו הטובים?

יש להבין שחז"ל לא דברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה, המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצוה אחת הכוונה ללא ספק מצוה מעשית. וזה ודאי כדברי הלל שהוא: - "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצוה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא - הדביקות באלקיו. והנך מוצא שבמצוה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית.

ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המידי הבא אחריו הוא הדביקות.

ויש בזה כלל ופרט כמבואר, כי מהפרטים באים אל הכלל, כי הכלל מביא למטרה האחרונה. אם כן ודאי שאין חילוק, מאיזה צד מתחיל, אם מהכלל, או מהפרט. כי עיקר הדבר להתחיל ולא ללכת באמצע, עד שנבוא למטרתינו."

אנחנו רואים מכאן עד כמה המצווה "ואהבת לרעך כמוך" היא חשובה מאוד. אך ורק אם אתה מקיים אותה, אז אתה מקיים את מה שהבורא רוצה לעשות ממך, לראות ממך. בעצם אהבת החבר צריכה להיות כאהבת הבורא ולא פחות מזה.

ולדבקה בו

"אולם עדיין נשאר לנו מקום לשאלה, אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות הנפלאה - "ולדבקה בו יתברך ויתעלה". היה לו לברא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות"? למה אנחנו לא יכולים להתחיל מיד מעבודה שהיא קשורה לבורא?

ולדבקה בו

"אולם עדיין נשאר לנו מקום לשאלה, אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות הנפלאה - "ולדבקה בו יתברך ויתעלה". היה לו לברא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות?

ואפשר לתרץ ע"פ מה שמובא בחז"ל: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית... ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו. לפיכך, כדי שנוכל להנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת, והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו, משיפלות הבריאה, ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי. וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה.

אולם עכ"ז צריכים להבין מקור השיפלות שאנו מרגישים בשעת קבלת מתנה. ונבין את זה על-פי החוק הידוע לחכמי הטבע: ש"כל ענף טבעו וחוקו כשרשו". וכל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בהם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק מהם תועלתו. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, ולא יוכל לסובלם וניזק מהם.

ומכיון ששורשינו הוא השי"ת ויתעלה, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, על-כן מגיע לנו הצער והשיפלות בכל קבלה מזולתו.

עתה מבואר לנו דבר התכלית של - "ולדבקה בו", אשר רוממות הדביקות ההיא, אינה אלא בחינת השתוות הענף לשורשו. ולעומתו בצד השני, אשר כל עניין השפלות אינה אלא בחינת הרחקה משורשו, או במלות אחרות, אשר כל בריה שדרכיה מתוקנות להשפיע לזולתו ביותר, נמצאת מתרוממת ביותר ומסוגלת להדבק בו יתברך ביותר. וכל בריה שדרכה בבחינת קבלה ואהבה עצמית ביותר, הרי זו נמצאת מושפלת ביותר ומורחקת מהשי"ת ביותר.

ותרופה לזה הוכן לנו התורה ומצוות, בתחילה לקיים "שלא לשמה", דהיינו, כדי לקבל שכר, שזה נוהג בזמן קטנות - לבחינת חינוך. וכשגדל מלמדין אותו לעסוק בתורה ומצוות "לשמה". דהיינו, לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לאהבה עצמית.

ובאמור נוכל להבין דברי חז"ל שהקשו: - "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות".

אך עדיין אין אנו יודעים "צירוף" זה מהו? ובנ"ל מובן היטב. - כי "עיר פרא אדם יולד", ושרוי בתכלית הזוהמה והשפלות, בריבוי הקבלה אך לעצמו, ואהבה עצמית בלי שום ניצוצין של אהבת זולתו והשפעה לזולתו. במצב זה הוא נמצא בנקודה הרחוקה בתכלית, מן השורש יתברך ויתעלה.

וכאשר גדל ומתחנך בתורה ומצוות המוגדרת - רק "בכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, וכלל לא לאהבה עצמית" מגיע לדרגה של השפעה לזולתו על-ידי הסגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות לשמה, שנותן התורה ידעה, כמו"ש חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".

ובזה נמצא הנברא הולך ומתפתח במעלות הרוממות האמורה, עד שמגיע לדרגה שמאבד מקרבו כל בחינת אהבה עצמית וקבלה עצמית, וכל מדותיו הם להשפיע - או לקבל על מנת להשפיע. ועל זה אמרו חז"ל: "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". ואז נדבק בשורשו בשיעור הכתוב: - "ולדבקה בו"."

שאלה: אם עוסקים באהבת חברים מטעם מה שנקרא "ציווי ה'", אז מה ההבדל בין לשמה ולא לשמה?

אם עוסקים בתורה לפי ציווי ה', אז כבר מגיעים לסיומה.

תלמיד: אם אנחנו כבר נמצאים ועוסקים באהבת חברים כי רוצים להגיע להשוואת הצורה, מבינים שזה האמצעי ואין דרך אחרת להגיע לבורא, אז מה העניין פה של הכוונה שנשאר עוד להשלים, או שאין כבר מה להשלים?

אני שואל אותך, האם יש הבדל בין לעשות את כל מה שהתורה דורשת בעל מנת להשפיע או בעל מנת לקבל? אם אתה עושה את זה על מנת להשפיע, אז אתה בזה משתווה עם הבורא לגמרי.

תלמיד: אם אני לא עוסק באהבת הזולת, אז אני יכול להבחין אם אני רוצה לקבל שכר או לא.

אם אתה לא מתחיל באהבת הזולת, אז אתה לא עושה כלום. כי כל התורה מתחילה מאהבת הזולת, והחצי השני שלה בנוי כולו לאהבת הזולת.

תלמיד: התחלתי באהבת הזולת עם החברים, איזה עוד חלק של כוונה אני צריך להשלים? אני כבר במסלול, מה עוד צריך להשלים עם כוונה?

אתה צריך לעשות את כל הפעולות שלך בכוונה לעשות נחת רוח לבורא. וכדי שזה יהיה לך מובן, תעשה את זה על מנת להשפיע נחת רוח לחברים, לבריות.

תלמיד: האם זו צריכה להיות הכוונה הראשונה?

כן.

שאלה: בפסקה האחרונה כתוב "וכל מדותיו הם להשפיע - או לקבל על מנת להשפיע". איך אפשר בכלל לדמיין את הדרגה הזאת של רק להשפיע? הרי תמיד אני נשאר עם מידת הקבלה בתור נברא.

אם אתה עושה את זה על מנת להתקיים ולהשפיע, אז זה לא נקרא לקבל, כי אתה כמו מכונה שדורשת דלק, שמן.

תלמיד: כלומר רק הכוונה משתנה.

רק הכוונה.

שאלה: הוא מתאר במאמר שפעולת אהבה היא למלא צרכי חברו. איזה כוח יש לאדם למלא את מה שחסר לחבר שלו? מה זאת הפעולה "למלא כל צרכי חברו"?

זאת פעולה להתקשר לחבר, להרגיש מה חסר לו, ולמלא את החסרונות שלו דרך החסרונות שלך שקנית ממנו.

תלמיד: כל הכוחות שייכים לבורא, בי אין כוחות, אז מה זה נקרא שאני ממלא צרכי חבר?

אתה מתקשר לבורא ומבקש ממנו מילוי לכוחות שלך שקנית אותם מהחבר, ממלא אותם, ואחר כך מעביר אותם לחבר.

תלמיד: האם הכוונה שלי היא כוח?

היא מפעילה את הכוח.

שאלה: תיארת בצורה מצוינת מה זה קבלה על מנת להשפיע, אבל הבעיה שאני לא יכול לקבל את החיסרון של החבר בצורה טהורה, תמיד אני מוסיף משהו מעצמי. איך לקבל את החיסרון של החבר בצורה טהורה?

זה במידה שאתה מתבטל. לכן צריכים לתת לזה קצת תשומת לב ולעשות תרגילים בביטול - אתה מתקשר לחבר ונכלל בו בצורה שלמה.

שאלה: במאמר בעל הסולם לפעמים מדבר סתם על הבורא, ולפעמים הוא מדבר על השורש שלך, על הבורא שלך. מה המשמעות של "הבורא שלך"?

יש בורא, הוא שייך לכל העולם, אחד לכולם, אין עוד מלבדו. וחוץ מזה יש את הבורא שלי, זה שדאג שאני איוולד, שאני אגדל, שאני אגיע למטרת הקיום שלי, והוא דואג בצורה פרטית לכל התהליך שאני צריך לעבור כיחידה בכל הבריאה. זה נקרא "הבורא שלי" הספציפי.

תלמיד: איך אנחנו מחברים בתהליך המימוש את הבורא הכללי והפרטי?

אני לא יודע על מה אתה מדבר. אם תחשוב כמו שמלמדת אותנו חכמת הקבלה, אז לא יהיו לך שני בוראים, או שלושה, אלא יהיה לך כוח עליון אחד, ולא יהיו לך שום בעיות אתו.

תלמיד: איך הדמיון עוזר לנו בעיצוב האמונה למעלה מהדעת?

בשום דרך.

תלמיד: כלומר לא משתמשים בדמיון.

אפשר להשתמש, כל עוד זה לא בסתירה ליסודות העיקריים שלנו.

שאלה: כתוב ב"מצווה אחת", שלא משנה אם נתחיל מהכלל או מהפרט כי עיקר הדבר להתחיל ולא ללכת באמצע עד שנבוא למטרתנו¹. במה יש כלל ובמה יש פרט, ומה זה אומר לא ללכת באמצע?

"כלל" זה כשהבורא פונה כלפי האנושות ככלל, ו"פרט" זה או שהוא פונה לאיזו קבוצה מסוימת או אפילו לאדם מסוים.

תלמידה: ומה זה אומר לא ללכת באמצע?

לא זה ולא זה. כלומר, לקבל משהו אחד ובכל זאת זה יביא אותך גם לדבר השני.

אם לא תיישמו את מה שאנחנו מדברים עליו, אז לא תבינו כלום. אם תיישמו את מה שאנחנו מדברים עליו, אפילו אם אתם לא מבינים, אז תבינו הכול.

שאלה: האם הסיבה שאני לא יכולה לאהוב את החברה כמוני, זה בגלל שאני רואה אותה כנפרדת ממני, או שזה בגלל שאף אחד לא דואג לצרכים שלי חוץ ממני?

זה שלא דואגים לצרכים שלי חוץ ממני, זה אולי דבר חשוב מאוד, ואולי ההיפך, תלוי איך אני עובדת.

שאלה: כשאני מנסה למלא את צרכיו של הזולת ואין לי עדיין כוונה קבועה להשפיע, והאור לא מאיר לי, אז יש כמה חשבונות, מה אני צריך למלא בזולת, אם זה לא מזיק לו. איך לא ליפול פה לטעות ולמלא את צרכיו האגואיסטים?

אל תדאג, אפילו שאתה ממלא את צרכיו האגואיסטים של החבר זה בסדר, כלפיך זה בסדר.

תלמיד: אז לא לעשות חשבון אלא לנסות ככול האפשר למלא אותו?

כן, ודאי.

שאלה: האם אנחנו צריכים להרגיש כמעין סבל שלוקח מהבורא ומעביר לחברים?

לא. בהתחלה אולי יש משהו, אבל בעצם לא.

(סוף השיעור)

---

1. "אם כן ודאי שאין חילוק, מאיזה צד מתחיל, אם מהכלל, או מהפרט. כי עיקר הדבר להתחיל ולא ללכת באמצע, עד שנבוא למטרתינו."↩