שיעור בוקר 28.01.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 395, מאמר "הערבות"

אות כ"ה

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 395, מאמר "הערבות", אות כ"ה.

אות כ"ה

"עתה נשאר לנו להשלים, מה שביארנו בקונטרס הקודם "מתן תורה", אות ט"ז. שמשום זה לא ניתנה התורה להאבות, משום שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא הקוטב של התורה כולה, אשר כל המצות מסבבות עליה, כדי לבארה ולפרשה, הנה איננה ראויה לקיימה ביחידות, זולת בהסכמה מוקדמת של אומה שלימה.

ועל כן נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שנעשו ראוים לקיימה. ואז נשאלו מקודם, אם כל אחד ואחד מהאומה, מסכים לקבל על עצמו מצוה הזאת. ואח"כ, שהסכימו לדבר, ניתנה להם התורה, עש"ה.

אולם עדיין צריך לבאר: היכן מצינו בהתורה, שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה, קודם קבלת התורה?"

תלמיד: מהי הסכמה לקבל את התורה?

לקבל את התורה נקרא שכל הקבוצה הגדולה שנמצאת עכשיו מול הבורא מסכימה לקבל ולקיים את כל החוקים שהבורא רוצה לגלות להם.

תלמיד: אבל נראה שכל ההכנה הייתה שהם ירצו את זה, להסכים נשמע שמציעים לך משהו ואתה צריך להחליט אם אתה רוצה או לא.

כן, וכאן הם בעצם מוכנים, רוצים בכל כוחותיהם לגרום לכך שהתורה תתפשט בין כולם.

תלמיד: כשאדם מקבל את התורה, הוא יודע מה הוא הולך לקבל אותה או שמתוך המצב שלו הוא אומר, אין ברירה אני מסכים לקבל מה שתיתן לי?

הבורא מביא אותם למצב שהם כן רוצים לקבל את התורה והתורה מתפשטת ביניהם.

תלמיד: למה הם מסכימים?

אני חושב שזה קורה מפני שהם נמצאים בקשר גופני כזה ביניהם, שחייבים שיהיו קשורות בו גם הנטיות הפנימיות יותר שלהם.

תלמיד: אז הקשר הגופני הוא הסיבה?

לא. היה להם קשר גופני ובמה שהם רוצים לעלות למעלה ממנו זה כבר קשר רוחני.

תלמיד: זאת אומרת, הקשר הגופני לא מספיק להם, הם רוצים עוד משהו יותר מזה?

כן.

תלמיד: למה, מה חסר?

חסר בקשר הגופני להשיג את אותו איחוד שבו כל אחד יכול להצטרף לכולם ובצורה כזאת להגיע למצב של ערבות.

תלמיד: אם כך, הם מאוד רוצים את הקשר הרוחני?

כן.

תלמיד: אבל פה בעל הסולם משתמש במילה "מסכימים", מציעים לכל מיני עמים ומגיעים אליהם והם אומרים "בסדר, מסכימים". זה נשמע נמוך, לא משהו שאתה מאוד רוצה ואתה מסכים.

אין להם רשימות, אין להם הכרה במצב שנמצא עכשיו להשגה לפניהם. לכן אי אפשר להגיד שהם רוצים, שהרצון הזה הוא מתוך צורה פנימית שהם כבר היו בקשר ביניהם. אי אפשר לומר שזה היה חיסרון טבעי, חזק.

תלמיד: אז מה שהם מקבלים עם התורה זה חיסרון לתורה, או שהם מקבלים מאור בפעם הראשונה?

הם מקבלים צורת עבודה שמובנת להם כ"נעשה ונשמע", ולכן התגובה שלהם היא כזאת.

תלמיד: מהי בעצם ההכרה שאנחנו צריכים להגיע אליה? אתה אומר שלא היה מספיק חיסרון טבעי, אבל כן צריך להגיע להכרה. איך מגיעים להכרה של המצב שאנחנו רוצים להגיע אליו, כמו עכשיו למשל?

חסרה לנו תנועה מתוך עצמנו, זו הבעיה, והתנועה הזאת צריכה להתבסס על החיסרון שאנחנו מגלים בכל אחד ובכולם יחד. באותו חיסרון אנחנו רוצים לקבל תיקון שהוא מאוד רוצה להיות קשור לרצונות של העם. זה מה שאנחנו מצפים שיהיה להם ובינתיים לא מגלים כל כך.

תלמיד: אבל דווקא כשלא מגלים, זה מביא ליותר חיסרון. איך אנחנו מגדילים את החיסרון הזה למצב יותר גבוה?

אין להם יכולת להרגיש את החיסרון האמתי, הסופי, חיסרון להיות כאיש אחד בלב אחד, ולכן כאן כביכול מקום העצירה, שמצד העליון הוא מבקש שיתקרבו אליו ומצד התחתונים הם מבקשים שהוא יקרב אותם.

תלמיד: דברת קודם על חיסרון של העם. איך מגיעים למצב שאנחנו מרגישים את החסרונות אחד של האחר ומבקשים על זה?

מה שכן מתגלה, כמו שקראנו עכשיו, ואנחנו מבינים ומדברים, שיש לנו חיסרון מאותו מצב שנמצא לפנינו ואנחנו צריכים רק לגלות חיסרון אליו. החיסרון הזה נקרא ערבות, כשכולנו מתחברים, מתחבקים, כולנו מוציאים מתוך הלבבות חיסרון להיות כאחד, "כאיש אחד בלב אחד", וכלפי אותו מצב אנחנו מתחילים לדרוש תיקון ומילוי.

תלמיד: האם התנאי לקבל מהחברים חשוב כדי להגדיל בינינו את הקשר, להתחבק ולפתוח את הלבבות?

כן, אני חושב שזה העיקר, שכל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל במצב הזה, במעמד הזה, ירגיש עד כמה חסר לו קשר עם כולם. כי כל אחד מרגיש בליבו שהוא יכול לקיים את החיבור רק בתנאי שהוא יתפשט בין כולם.

תלמיד: מהי צורת העבודה של "נעשה ונשמע", לאיזו דרגה נכנסים?

"נעשה ונשמע" זה נקרא שעם ישראל, אותה קבוצה שכבר מקבלת את עצמה כעם, מוכנה לעשות את כל הפעולות שיביאו אותה לחיבור אחד, לפעולה אחת, וכך מוכנה להתקדם.

תלמיד: למה? חסר לי מקום התנגדות, הכול טבעי כביכול, מסכימים שנעשה ולא נקבל ונפעל.

לא, את החיסרון הזה לא היה להם וגם לא היו להם רשימות מחיבור. אבל נאמר להם, אתם צריכים להיות מחוברים כאיש אחד בלב אחד בכל הרצונות, בכל הרשימות, וזו דרישה חדשה. כמו שהתקיימו כשכל אחד קיים את הרצון שלו, עכשיו כל אחד הולך לקיים את הרצון הכללי של כל הרצונות הפרטיים שמתחברים ונעשים לאחד.

תלמיד: האם הייתה הסכמה של אומה או של כל יחיד ויחיד?

אני חושב שהסכמה של אומה.

תלמיד: אני מבין מה זה שכל יחיד מסכים, מה זו אומה שלימה שמסכימה יחד?

כל האומה זה נקרא שכולם מסכימים פה אחד להגיע לחיסרון משותף, ואז מבינים שהם עושים את הצעד האחרון לקביעת מצבם המתוקן.

תלמיד: אבל השאלה הזאת מורגשת בכל יחיד, כל אחד מרגיש את זה.

השאלה הזאת מורגשת בכל אחד מפני שכאן מדובר על כולם יחד.

תלמיד: ויכול להיות מצב שאחד לא יסכים לזה?

לא. הכוח העליון מעליהם כבר מסדר אותם כך שמתגלה החיבור ביניהם והרצון הפנימי שבכל אחד מסכים לעבודה הזאת.

תלמיד: על איזו הסכמה מדברים כשהוא מסכים לקבל את המצווה? כופים עליו, הוא לא מסכים לכלום, גורמים לו להרגיש שהוא מסכים למשהו.

לא. החיסרון להיות מחובר עם כולם מתגלה בכל אחד.

תלמיד: אני לא מבין את פעולת ההסכמה של יחיד בתוך האומה. האם מביאים אותו למצב שהוא צריך להסכים ויש לו גם יכולת להחליט לא להסכים, או שזה פשוט עוד מצב שמעבירים אותו?

כך זה מובן. באמת הם כולם מסכימים להיות מחוברים כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: האם אפשר לא להסכים?

כנראה שכן. רק הכוח שנמצא מעליהם, שמנהל אותם, כך הוא עושה להם.

תלמיד: למה הם מסכימים?

הם מסכימים לעבוד עם הרצון הפרטי של כל אחד להיות מכוון ולבצע רצון הכללי לכולם.

תלמיד: האם זה חוק הערבות?

כן

תלמיד: אמרת שבשלב הזה אין להם רשימות מהמצב הקודם, אין להם משיכה למשהו שמושך אותם לערבות הזאת. למה אין רשימות מהשבירה של אדם הראשון, למה הם לא מתגלות במצב הזה?

אני חושב שמתוך שמטרת ההתפתחות שלהם היא כזאת שהם חייבים להיות מגובשים, מחוברים יחד, בעצם האור העליון מתחיל את הפעולה. אותו האור העליון מייצב אותם כך אחד מול האחר וזה מה שנראה לפניהם כמצב מחובר.

תלמיד: ובכל זאת משהו תלוי בהם. הם צריכים להסכים, הם צריכים איכשהו לעורר את האור העליון שיפעל עליהם בצורה הזאת.

כן.

תלמיד: מה עומד באדם, מה מביא אותם לרצות את החיבור הזה שהם עוד לא יודעים מה זה? כתוב זכות אבות, אולי זה מה שהיה להם. מה בכל זאת מיוחד כל כך באומה הזאת, שבה האור הזה מתחיל לפעול עליהם?

אני חושב שמה שעומד לפניהם זה להכיר את השלימות שישנה בהסכמה הכללית שלהם, לעומת אותו החיסרון שמתגלה בכלים הלא מתוקנים, השבורים. ואז הם מסכימים.

תלמיד: הוא כותב לפני זה, שיש את ההקדם של גלות מצרים, את העבודה.

כן.

תלמיד: מה זה אומר לקבץ את כל העבודה שהייתה עד עכשיו, מבחינתנו, האם יש איזו דרך לקבץ את כל החיסרון שהתגלה לאורך כל העבודה שלנו עד היום, או רק לעבוד עם מה שיש לי כרגע?

אני חושב שלא מדובר על העבר אלא על מה שקורה היום. זאת אומרת, מתגלים אותם החסרונות, הבעיות, עם עוצמת החיבור. מי שנוגע בחיבור, הוא מבין שזה כבר מושך אותו קדימה.

תלמיד: אז המצבים הקודמים כבר כלולים בתוך המצב הקיים בצורה טבעית.

כן.

תלמיד: קודם אמרת שכאשר נגיע לחיסרון להתחבר עם כולם, יתגלה בכל אחד המצב הגבוה הזה. במצב שאנחנו נמצאים היום, בעבודה שלנו בעשירייה, אילו פעולות יכולות לקרב אותנו למצב הזה?

כל פעולות החיבור. כל פעולות החיבור והערבות שאנחנו יכולים לגלות בינינו, לקבוע בינינו, מקרבים אותנו לסיום כזה.

תלמיד: האם בעיקר מה שקובע בסוף זו הפעולה עצמה, או המאמצים שעושים כדי להגיע לזה?

הפעולה עצמה כביכול מגיעה לנו מהבורא, המאמצים מגיעים מאיתנו. כשהמאמצים משתווים עם אותו כוח שצריך להגיע מהבורא, אז הפעולה נגמרת.

תלמיד: אנחנו אומרים שפעולה עושה רושם, מה שעשית משפיע. אבל כשאתה עושה לפעמים פעולה זה כבר נהיה הרגל. הרגל מפיג את הטעם. איך אנחנו בודקים את עצמנו שבאמת אתה עושה פעולות שמקרבות אותך ויש להם ערך?

בכל זאת בכל פעולה ופעולה יש חלק שלך וחלק של העליון. ובין החלקים האלה יש גם פעולות כאלה שאתה לא מסוגל לעשות והבורא בלעדיך גם לא יכול לעשות אלא שאתם ממש עושים את זה בשיתוף. ולכן דווקא השיתוף הזה מוליד לנו מצב חדש. בין הבורא לנברא יש כאילו שטח משותף, שם הם נפגשים. מצד התחתון האדם מוכן לכל דבר שהבורא יעשה לו, ומצד העליון הוא רואה שיש לו אפשרות לבצע פעולה על התחתון לטובת שניהם.

תלמיד: אדם מגיע למצב שהוא מוכן שהעליון יעשה עליו כל דבר, ולפני זה אמרת שמגיעים למצב שהוא בלתי אפשרי, צריך להגיע לזה בשיתוף. איך בדיוק צריך לפעול כשאתה מזהה מצבים שאתה לא מסוגל להתגבר עליהם? מה הצעד הבא?

אדם פונה לבורא, אין כאן עוד מה לעשות. וְודאי שהפעולות הקודמות מגיעות לאדם מכך שהוא מחפש איך להיות קשור לבורא בקשר אמיץ וקבוע. לכן הבורא שנותן מצבים לאדם, הוא מלכתחילה משאיר בהם מקום להשתתפות.

תלמיד: לזהות את המצב הזה זה לא פשוט, צריך לעבוד כדי לזהות ולהכיר בזה שאתה לא מסוגל, כי האגו לא מוכן לזה, הוא מסתיר את זה. אחרי שגילית את זה לוקח זמן עד שאתה מצליח לייצר צעקה ופנייה לבורא שיעשה את השינוי הזה. איך נעזרים בעשירייה כדי לקבל את הכוח הזה?

כל אחד משתדל להתייחס לחברים שלו בעשירייה כך, שאין בו מה שצריך, אבל יש בהם מה שהוא צריך, וזה מה שמביא אותו לחיבור השלם.

תלמיד: אם הבנתי נכון, אז המאמצים לראות שיש בחברים מה שלי חסר, לנסות להתאמץ להתחבר אליהם, זה ייתן לי כוח לפנות לבורא ולייצר מצב שהוא יעשה בי מה שהוא רוצה.

כן.

תלמיד: דיברנו על הסכמה, ויש כאן על כך שהאבות הסכימו, אתה צריך להסכים, הפעולה היא הסכמה לקבל את התורה, לקיים את התורה, ואמרת שאנחנו צריכים לקחת את הדברים לעכשיו. אם אני בודק את היום שלי, אז אני רואה שאני יושב בזמן השיעור, שומע כל מיני רעיונות גבוהים של השפעה, חיבור והתקשרות הלבבות, ואני מסכים. מניסיוני, בעוד כמה שעות כשאהיה ברשות עצמי או בענייני העולם הזה, אני אראה שאני מפר את ההסכם הזה ועובר לחשוב מחשבות אגואיסטיות. וזה כל יום מחדש, כל יום חותמים הסכם בבוקר ובצהריים מפרים אותו שוב ושוב. יש חוסר אמונה בעצמך שאתה יכול להסכים בלב שלם, להיות בזה במאה אחוז. מה אפשר לעשות כדי שמה שאנחנו לומדים בבוקר יהיה החיים שלנו, ולא משהו ששמענו עליו?

אני חושב שכל אחד יצטרך לבצע את הפעולות הנדרשות מכל אחד, ואז כולנו נגיע גם לתוצאה, להתקרבות ולחיבור.

תלמיד: אנחנו גם עושים עבודה וגם יש לנו סבלנות. אנחנו מבינים שהמאור פועל וכוח החברה פועל, ואולי יש גם דברים שאנחנו לא מבינים שפועלים. איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שתבוא נקודת זמן שבה מה שאנחנו לומדים יתממש ויתלבש בנו ונחייה בזה?

אנחנו משתדלים להיות קשורים זה אל זה, להגיע לקיום חוק הערבות בינינו. נקווה שבזה אנחנו גם מעוררים אותו כוח מלמעלה שיורד עלינו, וניפגש בשמירה ובקיום חוק הערבות יחד, גם העליון וגם התחתון.

תלמיד: הסכמה זו תפילה שנענתה. ולתפילה שנענתה יש אלף כינויים, הסכמה, החלטה, זכייה, רשות, מתנה, בעצם כל אינטראקציה היא תפילה שנענית. לא להסכים זה סימן שהוא לא מתפלל על זה בכלל, הוא לא בנמצא באותו מהלך שהבורא מכוון אליו. האם זה הכיוון?

כן.

תלמיד: אם כך, הכול זה אותו מנגנון בסוף של תפילה וענייה מלמעלה, או שאין ענייה מלמעלה.

אפשר להגיד שכן.

תלמיד: אם לא, אז מה זה "נעשה ונשמע"? מה עוד הנברא מסוגל לעשות חוץ מלהעלות חיסרון?

הנברא צריך לדחוף את עצמו לעבור מהמצב שהוא נמצא בו, למצב שהוא מחויב לבצע בקשר לזולת.

תלמיד: שהתפילה בו גדלה לרמה כזאת שזה לא מניח לו, לא עוזב אותו.

כן.

תלמיד: בעניין קצב גידול התפילה, האם איפה שיש ספק יש עבודה, שם אפשר לעבוד?

כן.

תלמיד: עד שהוא מתיר את הספק?

כן.

תלמיד: שמעתי שאמרת שחסרה לנו תנועה מתוך עצמנו. מהי התנועה הזאת מתוך עצמנו שחסרה לנו?

אפשר להגיד שזאת התקרבות לבורא, לפעולה משותפת.

תלמיד: אבל אמרת שיש כאן קושי. מצד אחד הבורא רוצה להתקרב אלינו, ומצד שני גם אנחנו רוצים להתקרב אליו, אבל זה לא קורה. מה עוצר את הצורך הזה של שני הצדדים? למה זה לא קורה אם שני הצדדים רוצים?

כי אנחנו עוד לא סגרנו עם הבורא את היחסים בינינו, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי", שאז זה מעורר את קיום הלבבות ללב אחד. יש כאן איזו קפיצה לדרגת קשר חדשה, שאומנם אנחנו פועלים מתוך הלבבות הפרטיים, אבל רוצים להרגיש את עצמנו בלב אחד.

תלמיד: איך עושים את המעבר הזה ומתחילים לפעול מתוך חסרון אחד, לב אחד, מתחילים להיות אחד ביחס לבורא?

היחס הזה, הקשר החדש הזה שכולנו מרגישים כפועלים, כנפעלים על ידי כוח עליון אחד, זה באמת שינוי גדול. יש כאלו פעולות כמו קפיצת נחשון לים סוף. אנחנו נבין את זה, נמשיך לדבר על זה ואז נבין.

תלמיד: איך אפשר להתגבר על המעצור שיש עכשיו, וזה שיש הרבה פרטים להפוך להיות אחד ביחס לבורא?

על מנת להגיע לחיבור כדי להיות יחד מול הבורא, אני חושב שהדרך שלנו צריכה להעביר אותנו מקצה לקצה, מהקצה של הניתוק לקצה של החיבור. אז נגלה את עצמנו שנמצאים קשורים יחד והכוח העליון שולט עלינו.

תלמיד: באחד השיעורים אמרת וגם מורגש עכשיו, מה שחסר זו ההרגשה שאנחנו תלויים אחד בשני. איזה תרגילים אפשר לעשות כדי שאני ארגיש יותר ויותר שאני תלוי באחרים?

אני לא מוצא חוץ מהפעולות שמראים לנו מלמעלה לגלות את החיסרון המשותף. אני מבין שזה חסר, אבל כרגע אין לי יותר מלגלות את החיסרון הזה בצורה כזאת.

תלמיד: מה הוא הדבר שבו אני תלוי באחרים?

מה שעכשיו אנחנו מדברים, אנחנו משיגים שיש לפנינו חיבור אחרון כביכול. אחרון אתה לא יכול להגיד, כי עדיין לא ביצעת אותו, אבל כך אתה מרגיש שזה סימן לביצוע האחרון ועם זה אתה צריך לפנות לבורא.

תלמיד: האם צריך להתגלות לנו מלמעלה המצב המחובר, המצב הבא, כדי שנוכל להסכים אליו?

הוא לא מתגלה, אלא האחוריים שלו.

תלמיד: אז למה אנחנו צריכים להשתוקק כדי שיתגלו האחוריים האלה? מצד הנברא הוא עוד לא יודע בצורה טבעית על מה הוא צריך להסכים, הוא צריך להסכים מהלב, זה צריך איכשהו להתגלות בו.

האדם צריך להסכים להיות בכל החיבורים ובכל הניתוקים יחד. הוא צריך לראות את כל המצבים שנמצאים לרשותו שהם מצבים שמביאים אותו לשלמות.

תלמיד: אני רואה שבחברים שלי, בעשירייה, עוברים כל הזמן מצבים, והרבה מאוד. ואנחנו חיים במצב שבו אנחנו נמצאים מצד אחד, ומצד שני אנחנו כבר מנוסים, יש כאילו רשימות מכל מה שעברנו עד עכשיו. יש כאילו הצטברות של המצבים שהופכים להיות כמו איזה סוג של הבנה, התעלות מעל המצב הקיים בזכות מה שכבר שעברנו. אם אני מבין, זה פשוט מגיע לאיזו מידת סאה כזאת, שאנחנו פשוט נוכל להתעלות מעל כל המצב ולהגיד לא משנה מה יש בינינו אנחנו ביחד?

אולי.

תלמיד: שמעתי לא פעם שאתה מסביר, שגם היעדר תגובה מהבורא זאת תגובה. איך האדם עובד עם היעדר תגובה?

לשייך את הכול לבורא.

תלמיד: וכשהאדם משייך הכול לבורא יש מצב כזה שאפשר לנסות להקשיב, להבין מה הוא רוצה, למה נדמה לי שאין תגובה? האם זה הבירור שהאדם צריך לעשות?

כן.

תלמיד: קודם שאלתי אותך איך להיעזר בעשירייה, אז ענית, "משתדלים כל אחד להתייחס לחברים שלו בעשירייה כאילו שאין בו מה שצריך, אבל יש בהם מה שהוא צריך וזה שמביא אותו לחיבור השלם".

אני מזהה בחברים בעשירייה שיש להם תכונות שאני הייתי רוצה אותן, שכנראה שאם היה לי אותן הייתי במקום אחר לגמרי. האם אני צריך לרכוש את התכונות האלה? איך אני מקרב את התכונות האלו אלי?

על ידי כך שאתה מקנא בהם.

תלמיד: קנאה חיובית, הכוונה? שאני רוצה גם?

כן, ודאי.

תלמיד: אז אני מקנא. אני רוצה את זה. אבל איך אני נדבק בזה? איך אני מגביר את הקנאה הזאת? כי יש קנאה, אבל כנראה שאולי היא לא מספיקה.

יכול להיות שהיא לא מספיקה, היא לא בשלה.

תלמיד: כן. היא לא בשלה עדיין. אז איך מבשילים אותה?

ממשיכים.

תלמיד: פשוט להמשיך, לא לעזוב את זה?

כן, אין מה לעשות.

תלמיד: אמרת קודם, "בכל פעולה ופעולה יש חלק שלך וחלק של העליון. בין החלקים האלה יש עוד פעולות שאתה לא מסוגל לעשות והבורא בלעדיך גם לא יכול לעשות, אלא שאתם עושים את זה בשיתוף". מהו השטח המשותף בין הנברא לבורא?

השטח המשותף הוא שאי אפשר להשיגו, לא בכוחות בורא ולא בכוחות האדם, אלא רק כששניהם רוצים להשלים, ולהיפגש שם ולתת את כל מה שאפשר, את כל הערבות, אז הם נפגשים למעלה מהמקום.

תלמיד: מה מוליד השטח המשותף ביניהם?

זה שגם הנברא רוצה להשפיע לבורא מאותו מקום וגם הבורא נותן לו להשפיע מאותו מקום.

תלמיד: ואיך נכון לצייר את היחסים בין הבורא לנברא, כי אפשר לצייר את זה בהמון צורות? זה לא שפתאום האדם רודף אחרי הבורא, או בורח ממנו, או לא שהבורא רודף אחריו, אלא שניהם רוצים להתקשר. יש כאילו כזה רצון משותף ליחד ביניהם.

כן.

תלמיד: אז מה הציור הנכון? איך לצייר נכון יחסים בין בורא לנברא?

יחס בין הבורא לנברא תלוי אך ורק במידת הדבקות שיש מאדם לבורא וזה מה שקובע.

(סוף השיעור)